רקע
נתן נטע סמואלי
בְּאֵין־אֱמוּנָה

יעקלי פפעפערזאמען היה איש ארוך, דל־בשר ורע תואר, ולו עינים אמוצות, לחיים נופלות אשר צפד עורן עליהן וזקן דק וארוך בעל שני קצוות. הוא היה נודע בכל העיר לאחד מקטני־אמנה המטילים ספק בכל דבר. הוא לא האמין למראה עיניו ולמשמע אזניו, וגם בדברים הברורים כשמש בצהרים ואשר עמדו לפניו חיים וקימים לא נתן אמון.

סגנון מיוחד היה לו להכחיש בכל דבר: זקנו הדל והקטן נער מול עבר פניו, את הקצה האחד הושיט אל פיו ואת הקצה השני סלסל באצבעו, את הכתף האחד הגביה למעלה ואת השני הוריד למטה, ואחרי כן שם שמאלו תחת לראשו ויקרא בגאוה ובגודל לבב: “אני, יעקלי, אינני פתי מאמין לכל דבר!”

כן הכחיש וישם לאל כל דבר תחת השמש, וגם בעצמותו לא נתן אמון; רק בשני דברים האמין יעקלי מלפנים אמונה בלי־מצרים, עד שבא הרוח וישרש גם את האמונה הזאת מלבבו. הוא היה מאמין בקדושים ובבעלי מופת כי כחם רב להם לנער ארץ ממקומה ולשנות סדרי בראשית, ולכן לא חשך מהביא להם כפעם בפעם כסף פדיונו וישאל בעצתם כשואל באורים, אמונתו השניה היתה בר' אהרן גראסקאָפף, אחד מקציני העדה. הוא היה בעיניו איש נאמן רוח מאין כמוהו ובו בטח לבו, וזה היה דברו תמיד: כל איש ואיש יוכל לתת לו בעינים עצומות את כל כספו וזהבו. ארגז ברזל סגור ומסוגר הוא אשר לא יעלים ולא יבריח אף פרוטה אחת, וטוב לו לאדם אשר כל הונו מונח שם לפקדון.

ואמנם לא יעקלי בלבד חשב כן, כי אם כל אנשי המקום למקטון ועד גדול, כלם שמו מבטחם בר' אהרן גראסקאפף. – יתומים ואלמנות הפקידו בידו חבל נחלתם, כלות וחתנים השלישו בידו את כסף הנדוניא, בעלי מלאכה הביאו לו פרי עמלם ויגיעם אשר חשכו להם ליום רעה; באחת, כל איש אשר נמצא בידו כסף מאום נתן אותו לפקדון בארגז הברזל ההוא…

אמנם לא נמצא בכל העיר אף איש אחד אשר ידע לתת חשבון לנפשו, מדוע ישים מעוזו ומבטחו בר' אהרן גראסקאפף? כי זה האיש ר' אהרן לא הביא הוֹן ועושר מביתו, גם תורתו וישרת־לבו לא באו עד הנה בנסיון, גם לא היה נודע לאיש כנעני ולבעל נכסים. אך מראהו ותואר פניו המה קנו לו לב כל העם ויתנו עדותם על יושר לבו ואמונת רוחו: קומתו הזקופה, פניו המלאים והצהלים משמן, עיניו אשר כסו מחלב, עד כי נראו רק כשתי נקודות קטנות, בטנו המלאה והרחבה אשר שלח תמיד לפניו להורות כי בעל בעמיו הוא וזקנו אשר ירד כשלג על פי מדותיו; כל אלה היו בעיני כל העם לאות ולמופת כי שמן חלקו בחיים וכי נאמנה את אל רוחו. ומלבד כל אלה היה תמיד ספר עב הכרס פתוח על שלחנו, ואם כי לא ידע ולא הבין מכל הכתוב בו. בכל זאת השקיע ראשו ורבו בספרו בכל עת אשר שמע קול צעדים לפני דלת ביתו, ויעש עצמו כמו שכח בעיונו ובחדודו תבל ומלואה. בכל ערב שבת הלך קוממיות בלוית משרתו, אשר נשא כליו אחריו, אל בית הרחצה; ובשובו משם הראה לעין כל את פניו הלוהטים כאש וזקנו הגדול והרחב אשר נתעלמו רסיסי מים בתוכו. בשבתות ובמועדים הלך לאטו לבית הכנסת, ידיו שלובות מאחוריו, מעיל המשי אשר לו פתוח לשני עבריו, וצניף הזנבות הרכים ממעל לראשו לעמת ערפו, למען יראה מצחו הגדול בכל עצם תקפו וגבורתו. שלחנו היה מלא תמיד מעדנים וגם לא חסר המזג; ובבית אשר לא יחסרו בו מאכל ומשקה, שם לא יחסרו גם אוהבים וידידים, והאוהבים האלה נשאו את שמו לתהלה על שפתם ויעשו לו שם בכל העיר.

כל הדברים האלה עשו רושם גדול ופעולתם היתה עזה על יושבי העיר, עד כי הבהילו על אחד ואחד להביא לו צרור כספיהם וחמודותיהם, וגם ר' יעקלי, המסופק הגדול, האמין בר' אהרן גראסקאפף אמונת אומן, ולא רק כי האמין בו, כי אם גם בטח בו בכל לב ובכל נפש ויתן לו בהלואה עד חצי רכושו, חמשת אלפים כסף. לוא בא איש אחד להוכיח לו באותות ובמופתים על דבר ברור כנכון היום, כי אז לא אחר יעקלי לשום לאל את דבריו ולתת דופי בכל אותותיו, אך נגד בר' אהרן בעל צורה וקומה לא עמד לבו, כי מבטח עוז היה לו לבן־זקנו ובטנו המלאה – קריה נשגבה…

ר' אהרן גם הוא האמין בעצמו אמונה שלמה, הוא האמין בחכמתו ובתבונתו וישלח ידו בכל קנין וענין אשר פזרו את כספו לכל רוח; ובאבוד כספו ממנו, אז האמין אמונה שלמה כי כל הכספים אשר לוו לו אנשי העיר, נתונים לו לצמיתות ויעשה בהם כאדם העושה בשלו; ואחרי כי נאבדוּ גם המה בענין רע האמין אמונה שלמה בשטרות מזוּיפים וישלה את נפשו כי המה יעמידו במרחב רגלו, בטרם יגלה תרמיתו לעיני השמש, ובעבור מועד ומועדם וימי השלום נגשו ובאו כמלאכי תופת ובפיהם הקריאה: “בית האסורים! בית האסורים!” אז חגר שארית כחו ואמונתו, ובכחו ואמונתו אסף פליטי רכושו, בגדים, כלים, מעט הכסף אשר נותר לו כאוד מוצל מאש, ועם כל אלה החמודות המליט את נפשו כצפור מפח, וכן גם נסו כצללים כס, אלמנות ויתומים, נדת כלות וחתנים, כסף בעלי־חנויות, הלואות קטנות עם גדולות, ואתם הלכו לאבדן גם חמשת אלפים כסף אשר נשה בו יעקלי, המסופק הגדול…

אמנם ר' יעקלי אבד לא רק את כספו, חצי רכושו, כי אם גם אמונתו האחת אבדה ונצמתה מלבבו, האמונה בבני אדם, ובכל עת אשר שאל איש ממנו משאת מאומה, הושיט את קצה זקנו אל פיהו ויקרא בעזוז אפו: “האמינו באשר תאמינו, אכן אנכי, יעקלי, אינני פתי מאמין בכל דבר!”

אך אחרי אבדן האמונה האחת עוד נותרה בלבבו האמונה השניה כיתד במקום נאמן, היא אמונת צדיקים, אשר היתה עתה רוח אפו ופליטת תקותו. מעת עת נסע אל הצדיק בשאלתו ובבקשתו להאיר לו החשכה ולגלות לו מקום הנוכל אשר בערמתו ובזדון לבו גנב את לבבו ויגזל ממנו חצי רכושו, חמשת אלפים כסף, והאמונה הזאת לא לשוא היתה, כי הצליחה גם עשתה פרי, כי בעזרת אחד הקדושים הושב לו כספו במנין והמספר, עד הפרוטה האחרונה, אך התשועה הגדולה הזאת, אשר הביא לו בעל המופת הצמיתה גם האמונה השניה מלבבו ותבערנה עד תומה…

ומעשה שהיה כך היה:

יעקלי עבר בדרך לרגל מסחרו בארץ רומניא, שם נגע לאזניו שם אחד הקדושים, עושה נפלאות עד אין חקר, עד כי כל בעלי המופת נחשבו נגדו כקליפת השום. כמעט שמע יעקלי את הדבר הזה. לא אחר רגע ויעש דרכו אל הרב. בית הצדיק היה כעיר נצורה, סביב שתו עליו המון עם רב, אנשים, נשים וטף כלם מתנגשים איש באחיהו, קוראים, מהגים ומצפצפים, ומגמת פניהם אל שער הבית. גם יעקלי מהגיש ביניהם, אך הוא בעים רוחו הרים כל מכשול מלפניו, גם יעקלי מתנגש ביניהם, אך הוא בעים רוחו הרים כל מכשול מלפניו, דחף בזרועו על ימין ועל שמאל, וכה שם לו דרך, עד בואו אל הדלת; אך כתומר מקשה נצב על סף הדלת אחד הגבאים, איש זרוע ובעל אגרוף ויעצור בעדו, לבלתי עבור את הגבול. אמנם יעקלי היה מלומד מלחמה והוא ידע להכריע תחתיו צר ואויב כזה, כי קסמים בידו, וכמעט נגעה ידו לידו סר כחו ממנו, ויפן לו מקום לעבור.

החדר אשר שם ישב הקדוש, לבוש תכריך בוץ לבן, בראש השלחן, היה מלא עלטה, כי כבר פנה היום לערוב והיריעה העבה הפרושה על החלון הוסיפה עוד אופל וחשכה בבית. החדר מלא מפה לפה אנשים, נשים וטף, המון עם רב, כלם עומדים צפופים, נאנקים ונאנחים מכובד הלחץ. מפני הצדיק לא ראה יעקלי כי אם את זקנו היורד על פי מדותיו, והוא יושב ומתנועע ולפניו צבורים על השלחן פתקאות ומטבעות כסף בלולים יחד. שנים, שנים נגשו הנאספים לפני הקדוש לבקש את ברכתו; אך הגבאי לא נתן להם להתמהמה לפניו, כי המלאכה מרובה והיום קצר. בשובם מאת הרב היו כלם שמחים ועליזים, כי לקחו את הברכה ממנו והוא לקח מאתם את כסף פדיונם, בהבטיחו להם כי קרובה ישועתם לבוא.

עתה נגש גם יעקלי בתוך הבאים לפני הקדוש, ולמרות החשך אשר כסה את החדר, חש הרב בכח המשוש אשר בידו, כי הביא האיש אתו פדיום גדול ויקרבהו כמו נגיד.

“מה שאלתך?” שאלהו הרב בהושיטו לו שתי אצבעותיו לאות שלום.

“שאלתי ובקשתי” חנן יעקלי קולו, “כי יגיד לי הרבי הצופה ומביט עד סוף כל הדורות, איה מקום הנוכל אשר גנב את לבבי ויגזול את כספי?”..

“שוב לשלום הביתה” ענהו הרב אחרי דומיה ממשכה “הנוכל יביא את הגזלה אל ביתך!”

“למתי, רבי וקדושי?”

“שוב מהר הביתה, הגה הוא בדרך!”

“רבי אלופי!”.. הוסיף יעקלי נבוך מרוב שמחה בשמעו את הבשורה הטובה הזאת יוצאת מפי הצדיק…

“ומה תבקש עוד מאתי?” שאלו הצדיק כמו בקוצר רוח.

“חפץ אנכי להודיע שמי להרבי למען יזכרני לברכה.”

“הגד!”

“שמי יעקב בן נ. ועיר מגורי ס.”

“ידעתי מראש, לך לשלום, אנכי אזכרך לטובה!”

“קדוש אלהים”, הוסיף יעקלי “חפצי להגיד לך גם שם הנוכל והחומס, למען תזכירהו לקללה!”

“כבר ידעתי אותו בשם” גמגם הקדוש בשפתו “לך לשלום!”

אך ברגע הזה בא הגבאי אל החדר ובידו שני נרות דולקים.

“הסר ממני את הנרות!” קרא הרבי בקול נואש ויליט פניו בשתי ידיו כמו הכה אור הנר את עיניו בסנורים.

הגבאי עשה כמצוה עליו, אך ללא הועיל, כי הנר הפך ליעקלי פתאם את החשכה לאורה ויגלה לו כל סתום. –

“צאו כלכם מן החדר!” הרעים הקדוש בקולו. כלם יצאו דחופים, אך יעקלי סרב בפעם הראשונה לפקודת הרב, וישאר אתו בבית. אחרי כן נגש לפניו אל השלחן וילחש באזניו דבר־מה.

אין איש יודע עד היום מה לחש באזניו ומה השיב לו הרבי, אך זאת יודעים כל אנשי העיר, כי יעקלי נשאר כשעה חדא עם הרבי בחדר אשר סגר אחריו, והשומעים מאחרי הדלת הקשיבו קול נאצה וקול תחנונים עולים בערבוביא.

האנשים אשר נסבו על הבית דברו חד את אחד “הצדיק יגרש עתה את הדבוק אשר אוה למשכן לו את גו האמלל – מבלי ספק יביא לו הקדוש רוח והצלה”…

וכאשר אמרו כן היה.

אחרי עבור שעה אחת עזב יעקלי את הרבי שש ועלז ופניו היו מאירים, הצדיק הביא לו רוח והצלה:

חמשת האלפים שקל, אשר לא ידע עד עתה מקומם איה, היו שמורים וספונים באמתחתו…

המופת הגדול אשר הראה לו הקדוש, היה לשיחה בפי כל יושבי העיר וחסידי־הרב המקורבים בקשו את יעקלי לספר להם פרשת הדבר; אך יעקלי שם לפיו מחסום, כי השבע השביע אותו הקדוש לבלי גלות את הסוד כל ימי חייו.

אמנם כל אלה לא היה להם לפלא, כי הסכן הסכינו לראות נפלאות אין מספר ברבם; אך קשה היה להם להבין, כי מעת אשר נושע יעקלי ע"י הצדיק, לא הרים עוד את רגליו לנסוע אל בעלי המופת, ובכל עת אשר דברו החסידים על דבר מפלאות צדיקים ירק יעקלי בבוז אחת ושתים ויקרא בשצף קצף: “נוכלים, צבועים, עדת חנפים כלם, בקדושים לא אאמין!”

ובכן נשאר יעקלי באין אמונה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!