רקע
נתן נטע סמואלי
מדה כנגד מדה

צלה היתה אוהבת את יוסף אישה אהבה בלי מצרים, והוא גם הוא היה אוהב אותה כנפשו; אך דבר היה עם לבבו אשר אהבו עוד רב יתר מנפשו, ובכן גדלה אהבתו אל הדבר ההוא מאהבתו אל צלה אשתו, והדבר ההוא היה – הבירזה. עקב הדבר הזה היתה צלה מתקנאת באויבתה, הבירזה, המושכת בכל עוז את לב בעלה אחריה ותתחרה אִתּה להשמיד את זכרה מלבבו: שתה בחלקות לו, לבבתהו בעיניה היפות, גם לא חשכה את פיה מריב ותראה לו פנים זעומים, רגזה וגם רגנה; אך כל אלה היו ללא הועיל, כי צרתה קננה במוחו, בנפשו ובלבבו, וכל כלי יוצר לא הצליח עליה לכלותה ולהשמידה. כמעט בא עתה עת האָסף עוגביה אליה, שכח יוסף ולא העלה על לב את כל אהבתו לאשתו, וישמט בחזקת היד מבין זרועותיה וילך אחרי תאות־לבו, אחרי הבירזה. ואמנם להבירזה היה בימים ההם די כח ואון למשוך כל אדם אחריה, כי היא ברוב כשפיה המטירה מטר כסף וזהב על ראשי עוגביה, וכל אחד ואחד מהם אשר פשט ידו אליה לא השיבה ריקם אל חיקו. ולא רק ידו האחת פשט יוסף אליה כי אם את שתי ידיו, והיא העניקתהו מטובה, מחלבה ומדשנה, מרבה להכיל. גם צלה לקחה חלק כחלק מכל הטוב אשר אצלה לו צרתה הבירזה, כי כמעט לא עבר יום אחד אשר לא הקריב לה יוסף אישה אשכר ומנחה לכפר את פניה, צעיפים ומצנפות, שני עם עדנים, צמידים ונזמים, מעשה רקמה וצעצועים; אך כל התשורות האלה לא היו לה לרצון, ותהי להפך, כי הן הוסיפו עוד לעורר את קנאתה ושנאתה לאויבתה. צלה היתה בת אבות ישרים, העמלים מבקר עד ערב להביא טרף לביתם, וכל מותר היה לה לזרא ולתועבה…

“הרף ממני” הוכיחה אותו בלזות שפתים בהקריבו לה פעם אחת כדרכו יום יום אחת התשורות היקרות “אין חפץ לי במנחותיך, יען כי מפזר אתה…”

“בנשיקות” מהר הוא להוסיף על דבריה ויסגור את פיה בנשיקותיו…

“לא” קראה בכל עוז, ותתאמץ להסיר את זרועותיו מעל צוארה “אך מפזר אתה את כספך להבל ולריק, ואמנם גם יודעת אנכי, על מה אתה עושה ככה!…”

“על מה, אשת ריבי, הגידי ונשמעה!”

“יען וביען כי לא תספור ולא תמנה את הוצאותיך, והדברים אשר אינם מן המנין מאפע נחשבו…”

“וגם לנשיקותי לא אדע ספורות” שחק מטוב לב, מדי הוסיפו לנשק את פיה הקורא לריב…

“לוּ הוֹצאת גם אותן במספר ובמנין” התלוצצה גם היא, בהרחיקה בשחוק את פיה מפיהו “כי עתה ידעת לשית גם להן קצב וגבול!”

“כּן דבּרתּ, יונתי, מהיום אוציא אותם במספר, וזה החלי: אחת, אחת ושתים, אחת ושלש; אחת וארבע;”

“לא” התרגזה בשחוק, בהתרפקה על אישה ואת שפתיה חלצה משפתיו “אם ידעת חשבון לנשיקות, צא וחשוב לי גם את כספך במחירן!”

“גם לזה אשא פניך” ענה יוסף ויוצא מלא קמצו מטבעות זהב מאמתחתו ויפזרן אל חיקה “ראי הנני משלם לך במיטב כספי, מטבע, מטבע – לנשיקה, נצא ונחשוב!…”

למראה הכסף הטיבה צלה את פניה אליו ותשב נשיקותיה לו, ובשפת חנפים הטיפה אמריה לאזניו:

“ראה נא גם ראה, הנה אנכי אהבתיך, אהבת אמת ואמונה, אך הבירזה הזעומה נצבת כצר ביני ובינך. גרש נא אותה מלבבך, והייתי רק אנכי לך סגלה, אני ולא אחרת. מה לך ולהבירזה זעומת נפשי? הלא אין לאיש כמוך להבהל על הון!…”

אמנם הבירזה זעומת נפשה היתה עוינת לה גם הפעם, ובעודה משתעשעת ומשחקת עם בעלה השמיעה ממרום מגדלה את קול פעמונה, לאמר! “עתה הגיעה עתי, עת דודים”, והוא כמעט שמע את קול הפעמון הומה ומצלצל, מהר להפרד מעל אשתו, וירץ בחפזה ובמנוסה אל הבירזה, כאלו עבר עליו רוח רעה ותסערהו ממקומו…

כה עברו ימים ומועדים וצלה הוסיפה מיום ליום לרגוז ולרגון, אך ברבות הימים סרה כל תלונה מפיה, כי גם לבה הלך אחר תאותה. למן העת ההיא חדל קצפה ורגזה, ונהפוך הוא, כי היא האירה אליו פניה בשובו מן הבירזה, ובאהבה וחן לקחה ממנו כסף הכפורים אשר הביא לה דבר יום ביומו, תחת התשורות אשר נתן לה מלפנים, כי כן היו דבריה אליו: שים כסף בידי ואנכי בעצמי אקנה לי כל המנות והחפצים האלה!". אכן בלכתו מאתּה לשוב אל הבירזה, היתה אורבת לו בעד החלון, ובראוֹתה כי אבדו עקבותיו, לקחה מהר את הצעיף ותתעטף באדרתה ותלך גם היא אל המקום אשר מצאה חפץ בו. כן היו מעשיה יום יום, זולתי ביום סגריר, כי אז שלחה דבריה בכתובים אל המקום ההוא, ומן המקום ההוא הביא לה נושא המכתבים ביום המחרת אגרת תשובה, ואת המכתב הזה סגרה תמיד כּאוֹצר בלום בסתר מלתחתה. כפעם בפעם בהיותה לבדה בבית ואיש אין אתה, פתחה את צרור מכתביה ותקרא בשום לב את האגרות האצורות בו, אך כמעט נשמע קול צעדים מאחורי הדלת, באה במבוכה כגנב כי ימצא ותמהר להחביא את מכתביה בסתר מלתחתה.

כן עשתה צלה בסתר מעשיה ואיש לא ידע מה אתה. אך כפעם בפעם היתה מדברת אל לבה: “עתה נרצה עוֹנוֹ, כי הלא גם אנכי אָשיב גמולו בראשו. אָמנם עלי המצוה להיות זהירה במעשי, כי שכנוֹתי אורבות לי על דרכי, ואם תדענה דבר מה, אז ישלחו בי לשונן, לשון אפעה, ומי יודע?…”

אכן כל עמלה ויגיעה להסתר מחמת לשונן היו לריק, כי שכנותיה, אשר גם בעליהן היו משוחרי הבירזה, אָרבו לה במסתרים ותספרנה את צעדיה, לדעת מסתּרי־דרכה. בהקבצן יום יום יחדו אל משתה הקהוה, היתה צלה להן לשיחה, וכל אחת ואחת מהן שננה את לשונה נגדה, ואמנם יודעות היו כלהן את דרכה יום יום, ולא בלבד את דרכה, כי גם בביתה שמו לה אורב, ותדענה מכל הכסף והזהב אשר יעניק לה בעלה יום יום, וכי אוהב הוא אותה אהבה בלי מצרים, וכל אלה היו להן לקוץ מכאיב, כי קנאו באשרה, וביותר גדלה שנאתן לה על כי גבה לבה נגדן ועל כי מאנה לבא בחברתן…

“דבר מוזר הוא, מבלי נשמע כמוהו” אמרה אחת מהן הנקראת בשמה הילזא “הנשמע כזאת כי תמכור אשה את נשיקותיה לבעלה במחיר כסף?…”

“חידה היא ותהי לחידה!” השיבה אחרת אחריה בקול יונה תמה, והיא אשה דלה וצנומה, בעלת פנים ירוקים ולחיים נופלות “אכן בשגעון תנהג!”

“חאַ! חאַ! חאַ!” השמיעה ליזא קול לעגה, והיא אשה צעירה המתימרת ביפיה ונושאת משקפים על אפה “לאשה הזאת מקח וממכר בנשיקות, אך כפי הנראה לא תצלח במסחרה ותשתכר אל צרור נקוב, כי הלא לבושה היא כאחת מבנות דלת העם. ואיה כסף ממכרה?…”

“הלא בת גליציה היא” עזרה אחרת על ידה, והיא אשה דשנה כאחת מפרות הבשן, המתגאָה בכספה, ומדי דבּרה הפיחה בהמנשב אשר בידה על צוארה החשוף ועל כתפותיה הערומות “אחת מבנות דלת העם היא ובני משפחתה עניים מדכאים הם, ובכן תהפך כל נשיקה ונשיקה לככר לחם, אשר בו תשביע נפש רעבים!”

“ואנכי אחרת חשבתי” התנגדה לה רעותה פעפי, – אשה ברוב שנותיה הקורעת בפוך עיניה ופניה המעידות בה כי כבר אבד עליה כלח.

“ומה תחשבי אַתּ?” שאלו כלן יחד, צמאות לדעת, “הודיעינו ונדעה!”

“אנכי” השיבה פעפי בבטחה “אנכי אחשוב כי הממכר ישוב ויהיה לקנין!”

“דבּרי נא די־בּאֵר, כי לא פותרות חידות אנחנו!” קראו כלן.

“אנכי אחשוב” בארה פעפי את דבריה, ובדברה עלה שחוק מהול ברעל על שפתיה “כי לאישה תמכור הנשיקות ובכסף הזה תקנה נשיקות מאיש אחר. הלא יודעות אנחנו כלנו, כי עושה היא את דרכה יום יום אל מקום צפון ונעלם!”

“כן דברת!” קראה ליזא המתיפה ומרוב רגש שמחתה קפצו המשקפים מאפה.

“צר לי על בעלה המוּכּה בסנורים!” ענתה אחריה אגאטע התמימה “ועלינו המצוה לפקוח בחזקת היד את עיניו המוּכּוֹת בעורון!”

“לוּ יהי כדברך!” ענו כלן אחריה…

אך כל הלהג הזה לא עצר את צלה מחיות עם בעלה חיים מאֻשרים, ומה גם אחרי כי לא עבר עוד עליה רוח קנאה ולא היתה עוינת עוד את אויבתה הבירזה, כי הלא גם היא הלכה אחרי אַות־רוחה ותשלם גמולו אל חיקו. אמנם גם שכנותיה לא טמנו יד בצלחת ותתנה עמל לנפשן להפך לה עדנה לתופת.

באחד הימים ההם שב יוסף מן הבירזה כדרכו תמיד עלז וטוב לב, אך הפעם חדשות היו עמו.

“צלה חמדת נפשי” קרא יוסף כמעט הציג כף רגלו על מפתן ביתו “חדשות אתי!”

“שב על ימיני ונשמעה” ענתה לו צלה, בהכינה לו מקום על ידה.

“הנה נודע לי ברגע הזה” ספר יוסף “כי צלה חמדת נפשי תשגה באהבת־סתרים ויום יום תשחר את פני מאהבה. הביטי נא וראי את המכתב אשר בידי, כי הוא יגלה את אזני על אדות הדבר הזה, ויזהירני להיות על המשמר!”

ובדברו מסר לה מכתב אחד כתוב פנים ואחור.

צלה קראה את המכתב, ובקראה עבר חלף כצל על פניה.

“האמנם חדש הדבר בעיניך?” שאל יוסף את אשתו בהשיבה לו את המכתב “מבלי ספק לא שמעת מזה בלתי היום?!”

“ומי הגיד לך זאת?” שאלה גם היא בשחוק ידידות “מי הגיד לך כי לא ידעתי מכל אלה?…”

“כי לבי באמנה אתי אשר לא תעלימי ממני דבר או חצי דבר, ולו ידעת מזה כי עתה מהרת לגלות גם את אזני – האף אין זאת?…”

שניהם שתקו מטוב לב.

אנכי בוגדת באמונתו, – אמרה צלה אחרי כן אל לבה, – אמנם לא ביושר אעשה זאת. אך מי נתן לו הצדקה לעשות ככל אַות־רוחו? גם לי לב כמוהו, גם לי חפץ ורצון. ילך הוא אחרי אהובתו הבירזה, וגם אנכי אחזיק בתאותי, ובזה אשלם לו כפעלו במדה ומשורה!…"

וכאשר אמרה כן עשתה, כי לא מנעה רגליה מלכת יום יום אחרי חפץ לבה, אך מן העת ההיא הוסיפה עוד להזהר מחמת שכנותיה, ותסתר את דרכה מהן…

אך בכל זאת לא עלה בידה להצפין את דרכה ימים רבים, כי באחד הימים האלה נבעו מצפוניה, והדבר כן היה:

באחד הימים האלה שב יוסף מן הבירזה סר וזעף…

“על מה פניך רעים היום?” שאלה אותו צלה אשתו.

“אין דבר” השיב לה יוסף אישה, ויתן עמל לנפשו להסתיר את מבוכתו.

צלה לא העתירה עליו דבריה, ותחכה לו בדברים, אך ביום ההוא היתה גם היא נבוכה ולא עלה על לבה לעשות גם היום את דרכה, כמעשיה יום יום.

בערב שב יוסף שנית מן הבירזה ופניו עוד רעים מבראשונה, עד כי לא יכלה עוד צלה להתאפק מבלי שאֹל את פיו.

“כזאת לא פללתי בך, אהוב לבי” אמרה אליו בקול מושך לב “לא פללתי כי תסתיר צרת נפשך ממני, הלא אנכי אשתך האוהבת אותך, ועלי לקחת חבל בכל הנוגע לך, אם לטוב ואם לרע!”

“לא מרוע לב החשיתי עד כה” הצטדק לפניה “אך מבלתי חפצי להעציב את רוחך, אך בראותי הפעם כי תחשבי לי זאת לעון, אין לי דרך אחרת, כי אם לגלות את לבבי לפניך: ידוע תדעי, ידידת נפשי, כי רוח רעה מתחוללת עתה בבית הבירזה, עד כי גם זקני־הבית יספרו ויגידו כי לא היתה כזאת בימיהם, והרוח הרעה הזאת גזלה במשך שני ימים עד חצי רכושי!…”

“אכן אך רוח היא” נחמה אותו צלה “ואתה הן לא תמול אתה, ועליך לדעת את הבירזה ואת רוחה, כי אין מעמד לה, תרקיע לשחקים ותציע תהום. אל תדאג הרבה; אך לוּ תאבה ושמעת כי עתה דברתי הפעם את דברי לך!…”

“הלא יודעת אַתּ, כי דבריך לי תמיד כדברי האורים, דברי נא ואשמעה!…”

“ראה נא גם ראה, אהוב לבי” החלה את דברה בקול מושך לב, מדי העבירה כף ידה על שער ראשו העב והחלק “הנה הבירזה הזאת אך בשגעון תנהג, ולא לאיש כמוך ללכת אחריה, כספה כסף נמאס; פנה עורף לה, בחר לך אחד העסקים המכלכלים את בעליהם ביושר ובאמונה, כי באלה ישמן חלקך; אתה איש ישר ותמים דעים ולא נתּנה הבירזה רק לאובד דרך!…”

“עצתך נכונה” השיב יוסף “גם אנכי החלטתי בלבבי לעזוב את הבירזה, מבלי שוב אליה, אך כעת עודנה מחזקת בכנף בגדי, כי עלי לרכוש לי את כספי אשר אבד ממני!”

תאות בצעו תּכּה אותו בסנורים – אמרה צלה אל נפשה אחרי לכתו מאתה – הוא מאמין בשוא נתעה, כי הארורה הזאת תוציא בלעה מפיה, ואמנם היא כשאול לא תדע שבעה, לבי נכון בטוח כי תבלע גם שארית הפלטה. אך תכלה נא חציה בו ואז יקח מוסר לבלתי הוסיף עוד לפזר את דרכו את הבירזה הבוגדה הזאת.

כדברה כן היה, ממחרת היום ההוא שב יוסף מן הבירזה נבוך ונבהל ופניו זועפים מאד.

“צלה אישון עיני” אמר אליה בקול רועד “בבית הבירזה הומה סער קטב המשרש ארזים ממקומם – עלי להציל את נפשי, הגידי, התעשי את שאלתי?”

“שאל ככל אות נפשך, אהוב לבי!”

“שאלתי ובקשתי –” החל יוסף לגמגם בלשונו “אך אין בי די־איל לבקש כזאת מאתך!”

“כל אשר תשאל ממני לא אמנע ממך, לו אך יהיה לאל ידי!”

“הנה כי כן לא אכלא את דברי: חפצי ומגמתי להציל שארית רכושי, אך הנה הכסף אָזל מכיסי, ואם לא אתן את ערבתי לבעל משה ידי אז ימכור כל שטרי המונחים בידו…”

“ומה אתה דורש מאתי? דבר ברוח נכון!”

“את עדיך” ענה ברוב עמל “אם את עדיך אתן בערבון, אז יש רוח והצלה!”

“אל תאבד דברים הרבה, אהובי, קח את עדיי, כי למותר הוא לי” ובדברה הוציאה ממלתחתה את תכשיטיה ותתן אותם על ידו.

“מלאך מושיע אַתּ לי, מפלטי וקרן ישעי!” קרא יוסף בהאצילו לה עתרת נשיקות וירץ בחפזון ובמנוסה מן הבית.

“תבלע הארורה הזאת גם את עדיי – אמרה צלה במנוד ראש – עתה יש תקוה כי תהיה לו נפשו לפלטה, ליום מחר לא אדאג, כי אהוב־נפשי אשר עגבתי אליו במסתרים, לא יתן למוט רגלינו, הוא ינהל את ביתנו בלחם; אז יראה יוסף ויוכח לדעת, כי יתרון לתאותי מתאותו כיתרון האור מן החשך – תאותוֹ הציגתהו ככלי ריק ותאותי תהיה לנו למחסה מזרם. עוד מעט ויפול המסך ויראה את מסתרי!”

שלשת ימים אחרי הדברים האלה רבתה המהומה והמבוכה בהיכל הבירזה, אשר כמוהן לא היו עוד מיום הוסדה, ותהי יללה ומפלה בכל העיר. “הקראַך” הגדול והנורא הרגיז את כל הארץ: איתני הבירזה נפלו לבלי קום עוד, אדירי הכסף היו כלא היו, בתים גדולים ובצורים נהרסו ונפלו תחתם כגדר הדחויה, הזעקה הקיפה את כל העיר מקצה, והשערוריה גדלה ורבתה מרגע לרגע בחוצות וברחובות, כאלו בא הקץ לכל בשר והשמים נפלו למדחפות והוכו שממה ארץ ויושביה; גם על השכנוֹת בא פחד פתאום, כי בין־לילה אבדו בעליהן את כל הונם ורכושם. ליזה המתיפה שכחה מרוב כעש ומכאובים לתת את המשקפים על אפה ותמרר בבכי ותקלל את הבירזה ואת עוגביה קללות נמרצות. אַגאַטע התמימה שפכה דמעות כמים ותהגה נכאים. בּאַלבּינע השמנה שאפה רוח כתנים, וגאזעללי המתימרת בעשרה פרשה כפיה ותקרא הוי והי, כי בא כשואה אידה והנושה לקח מבית תענוגיה את כלי חמדתה ויציגוה ערום ועריה לעיני כל עובר. כה רבתה העזובה בין השכנות, זולתי צלה לבדה לא אבדה עשתנותיה, כי כמשפטה יום יום היתה לבושה גם היום בטוב טעם ודעת וכל עוצב לא נראה על פניה, ונהפוך הוא, כי ביום ההוא היתה שבעה רצון רב יתר מכל ימי השנה ושחוק גיל לא מש מעל שפתיה…

לעת הצהרים שב יוסף מן הבירזה נבהל ונדחף, שערותיו פרועות ופניו לבנים כפני מת:

“צלה, חמדת נפשי” קרא בקול בוכים “אהה, אבדנו כלנו אבדנו!”

“אל תואש מטוב” השיבה צלה בנחת רוח “כי אנחנו מן האובדים העתידים להמצא, אך נחפשה דרכינו ונתיצב על דרך טוב!”

“אהה!” צעק יוסף במרירות “הכל הלך לאבדון, כספי, עדיך. אהה, גם עדיך גזלתי מידך – אכזרי אנכי, עוכר שארו!…”

“אל נא תהי לך זאת לפוקה” הטיפה לו אשתו נחומים “כי אין חפץ לי בצמידים ובנזמים, לא על התכשיטין יחיה האדם?…”

“אבל, אהה” מרר יוסף בבכי “מה נאכל מעתה?…”

“כל דבר אשר יאכל” השיבה צלה בשחוק “לחם, בשר ומעדנים!”

“איך, ואיככה? – איך אכלכל עתה את ביתי?”

“בדעת ובחשבון” השיבה צלה בהשקט ובבטחה “הלא תדע, כי אוהבת אנכי להביא את מעשי בחשבון!”

“עתה לא יסכון לנו כל חשבון” קרא יוסף “כי אבד מנוס מאתנו, אין כסף ואין עדי, ולא זאת בלבד, כי גם הבירזה תסגור עתה בריחיה בעדי!”

“הנה כי כן, לא אוסיף גם אנכי ללכת אחרי מאהבי!” שחקה צלה…

“מאהבי!” שנה אחריה יוסף בתלונה “מה תהגי ריק, צלה? הלא ידעת, כי לא עת שחוק לנו הפעם!”

“ומי הגיד לך כי משחקת אנכי, הלא אנכי מראש הגדתי לך, כי המכתב אשר השגת אז, לא ברוח יסודו!”

“צלה!” שאג יוסף בקול חודר כליות “האמנם הסתרת דרכך מפני?!”

“כדברך, ידידי, אך מדוע פזרת אתה את דרכיך אל הבירזה? גם אנכי הלכתי אחר חפץ לי – אנכי מדותי לך כפעלך, מדה כנגד מדה!”

“צלה!” שאג יוסף וינופף את ידו “אל תביאיני לידי נסיון, כי דבריך ימסכו רוח שגעון בקרבי, השמרי לך, פן…”

“אל נא באפך!” שסעה אותו צלה “חכה אך רגע וראית, כי רצוי־נפשי אשר הלכתי אחריו יהיה לנו משגב בצרה!…”

“הלא אחת אמרתי לך” שאג יוסף “כי לא תוסיפי לדבר אלי כדברים האלה, כי לא אוכל עוד לכבוש את רוחי בקרבי – ואמנם מהתלת אַתּ בי, אין בדברך דבר אמת!”

“אמת” השיבה צלה “אך לוּ ראית רק את אחד המכתבים אשר הריץ לי רצוי־נפשי זה, כי עתה אחרת דברת!”

“שימי לפני המכתב ההוא ואל תשחקי בי כצפור, כי עוד מעט וכח סבלי היה לאפס!”

“אך בזאת אֵאוֹת לך להראוֹת לך את המכתב ההוא, אם תשבע לי באמונתך, כי לא תוסיף להציג כף רגלך על מפתן הבירזה!”

“נשבעתי לך בקדשי, אך שימי קץ אל העמל, הראי לי את המכתב ההוא!”

צלה מהרה לפתוח את מלתחתה ותוצא מצרור מכתביה אגרת אחת אשר מסרה על ידו.

“מה זה!” קרא יוסף משתאה ומשתומם “הלא המכתב הזה הוא מכתב־קבלה מבית האוצר – מכתב קבלה על חמש מאות כסף!”

“זה תוכן גם שאר המכתבים” השיבה צלה בשחוק “זה הוא אשר אמרתי לך, כי מדותי לך כפעלך, מדה כנגד מדה. אתה פזרת את דרכך אל הבירזה ואנכי התניתי אהבים עם רצוי נפשי, עם בית האוצר, אך יתרון לתאותי מתאותך, כי תאותך בלעה כשאול כל יגיעך, ותאותי קלטה ואצרה בקרבה כל אשר נתתי לה כּבוֹר סוד שאינו מאבד טפה. ואם יש את נפשך לראות את הפרי הגדול אשר גמלה אהבתי ברוב ימים, קום קרא בספר הקטן הזה!” ובדברה מסרה על ידו פנקס קטן מבית האוצר.

“חמשים אלף כסף!!!” קרא יוסף, מבלי האמן למראה עיניו “חמשים אלף כסף – אלי, אלהי עזרי!… איך עלה בידך לקבץ על יד, על יד סכום גדול כזה?!”

“זה הוא אשר אמרתי לך עוד מלפנים, כי לא תביא בחשבון את כספך ולא תדע מכל אשר נחסר לך – הספר הקטן הזה הוא לי לעד!…”

“אילותי, מלאך מושיעי!” קרא יוסף מנהמת לבו ויפול על צוארי אשתו “לולא היית אַתּ בעוזרי כי עתה אבדתי בעניי! אך במה אקדם פניך, ומה אשלם לך על כל תגמוליכי?…”

“מדה כנגד מדה” ענתה צלה בשחוק לוקח לב “מעתה לא תוסיף לפזר את כספך, אך אהוב חשבון ויושר, ובעמל ידך תכלכל ביתנו ולא תוסיף לראות את פני הבירזה הארורה הזאת המושכת בחרמה כל בשר!…”


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47280 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!