צלה היתה אוהבת את יוסף אישה אהבה בלי מצרים, והוא גם הוא היה אוהב אותה כנפשו; אך דבר היה עם לבבו אשר אהבו עוד רב יתר מנפשו, ובכן גדלה אהבתו אל הדבר ההוא מאהבתו אל צלה אשתו, והדבר ההוא היה – הבירזה. עקב הדבר הזה היתה צלה מתקנאת באויבתה, הבירזה, המושכת בכל עוז את לב בעלה אחריה ותתחרה אִתּה להשמיד את זכרה מלבבו: שתה בחלקות לו, לבבתהו בעיניה היפות, גם לא חשכה את פיה מריב ותראה לו פנים זעומים, רגזה וגם רגנה; אך כל אלה היו ללא הועיל, כי צרתה קננה במוחו, בנפשו ובלבבו, וכל כלי יוצר לא הצליח עליה לכלותה ולהשמידה. כמעט בא עתה עת האָסף עוגביה אליה, שכח יוסף ולא העלה על לב את כל אהבתו לאשתו, וישמט בחזקת היד מבין זרועותיה וילך אחרי תאות־לבו, אחרי הבירזה. ואמנם להבירזה היה בימים ההם די כח ואון למשוך כל אדם אחריה, כי היא ברוב כשפיה המטירה מטר כסף וזהב על ראשי עוגביה, וכל אחד ואחד מהם אשר פשט ידו אליה לא השיבה ריקם אל חיקו. ולא רק ידו האחת פשט יוסף אליה כי אם את שתי ידיו, והיא העניקתהו מטובה, מחלבה ומדשנה, מרבה להכיל. גם צלה לקחה חלק כחלק מכל הטוב אשר אצלה לו צרתה הבירזה, כי כמעט לא עבר יום אחד אשר לא הקריב לה יוסף אישה אשכר ומנחה לכפר את פניה, צעיפים ומצנפות, שני עם עדנים, צמידים ונזמים, מעשה רקמה וצעצועים; אך כל התשורות האלה לא היו לה לרצון, ותהי להפך, כי הן הוסיפו עוד לעורר את קנאתה ושנאתה לאויבתה. צלה היתה בת אבות ישרים, העמלים מבקר עד ערב להביא טרף לביתם, וכל מותר היה לה לזרא ולתועבה…
“הרף ממני” הוכיחה אותו בלזות שפתים בהקריבו לה פעם אחת כדרכו יום יום אחת התשורות היקרות “אין חפץ לי במנחותיך, יען כי מפזר אתה…”
“בנשיקות” מהר הוא להוסיף על דבריה ויסגור את פיה בנשיקותיו…
“לא” קראה בכל עוז, ותתאמץ להסיר את זרועותיו מעל צוארה “אך מפזר אתה את כספך להבל ולריק, ואמנם גם יודעת אנכי, על מה אתה עושה ככה!…”
“על מה, אשת ריבי, הגידי ונשמעה!”
“יען וביען כי לא תספור ולא תמנה את הוצאותיך, והדברים אשר אינם מן המנין מאפע נחשבו…”
“וגם לנשיקותי לא אדע ספורות” שחק מטוב לב, מדי הוסיפו לנשק את פיה הקורא לריב…
“לוּ הוֹצאת גם אותן במספר ובמנין” התלוצצה גם היא, בהרחיקה בשחוק את פיה מפיהו “כי עתה ידעת לשית גם להן קצב וגבול!”
“כּן דבּרתּ, יונתי, מהיום אוציא אותם במספר, וזה החלי: אחת, אחת ושתים, אחת ושלש; אחת וארבע;”
“לא” התרגזה בשחוק, בהתרפקה על אישה ואת שפתיה חלצה משפתיו “אם ידעת חשבון לנשיקות, צא וחשוב לי גם את כספך במחירן!”
“גם לזה אשא פניך” ענה יוסף ויוצא מלא קמצו מטבעות זהב מאמתחתו ויפזרן אל חיקה “ראי הנני משלם לך במיטב כספי, מטבע, מטבע – לנשיקה, נצא ונחשוב!…”
למראה הכסף הטיבה צלה את פניה אליו ותשב נשיקותיה לו, ובשפת חנפים הטיפה אמריה לאזניו:
“ראה נא גם ראה, הנה אנכי אהבתיך, אהבת אמת ואמונה, אך הבירזה הזעומה נצבת כצר ביני ובינך. גרש נא אותה מלבבך, והייתי רק אנכי לך סגלה, אני ולא אחרת. מה לך ולהבירזה זעומת נפשי? הלא אין לאיש כמוך להבהל על הון!…”
אמנם הבירזה זעומת נפשה היתה עוינת לה גם הפעם, ובעודה משתעשעת ומשחקת עם בעלה השמיעה ממרום מגדלה את קול פעמונה, לאמר! “עתה הגיעה עתי, עת דודים”, והוא כמעט שמע את קול הפעמון הומה ומצלצל, מהר להפרד מעל אשתו, וירץ בחפזה ובמנוסה אל הבירזה, כאלו עבר עליו רוח רעה ותסערהו ממקומו…
כה עברו ימים ומועדים וצלה הוסיפה מיום ליום לרגוז ולרגון, אך ברבות הימים סרה כל תלונה מפיה, כי גם לבה הלך אחר תאותה. למן העת ההיא חדל קצפה ורגזה, ונהפוך הוא, כי היא האירה אליו פניה בשובו מן הבירזה, ובאהבה וחן לקחה ממנו כסף הכפורים אשר הביא לה דבר יום ביומו, תחת התשורות אשר נתן לה מלפנים, כי כן היו דבריה אליו: שים כסף בידי ואנכי בעצמי אקנה לי כל המנות והחפצים האלה!". אכן בלכתו מאתּה לשוב אל הבירזה, היתה אורבת לו בעד החלון, ובראוֹתה כי אבדו עקבותיו, לקחה מהר את הצעיף ותתעטף באדרתה ותלך גם היא אל המקום אשר מצאה חפץ בו. כן היו מעשיה יום יום, זולתי ביום סגריר, כי אז שלחה דבריה בכתובים אל המקום ההוא, ומן המקום ההוא הביא לה נושא המכתבים ביום המחרת אגרת תשובה, ואת המכתב הזה סגרה תמיד כּאוֹצר בלום בסתר מלתחתה. כפעם בפעם בהיותה לבדה בבית ואיש אין אתה, פתחה את צרור מכתביה ותקרא בשום לב את האגרות האצורות בו, אך כמעט נשמע קול צעדים מאחורי הדלת, באה במבוכה כגנב כי ימצא ותמהר להחביא את מכתביה בסתר מלתחתה.
כן עשתה צלה בסתר מעשיה ואיש לא ידע מה אתה. אך כפעם בפעם היתה מדברת אל לבה: “עתה נרצה עוֹנוֹ, כי הלא גם אנכי אָשיב גמולו בראשו. אָמנם עלי המצוה להיות זהירה במעשי, כי שכנוֹתי אורבות לי על דרכי, ואם תדענה דבר מה, אז ישלחו בי לשונן, לשון אפעה, ומי יודע?…”
אכן כל עמלה ויגיעה להסתר מחמת לשונן היו לריק, כי שכנותיה, אשר גם בעליהן היו משוחרי הבירזה, אָרבו לה במסתרים ותספרנה את צעדיה, לדעת מסתּרי־דרכה. בהקבצן יום יום יחדו אל משתה הקהוה, היתה צלה להן לשיחה, וכל אחת ואחת מהן שננה את לשונה נגדה, ואמנם יודעות היו כלהן את דרכה יום יום, ולא בלבד את דרכה, כי גם בביתה שמו לה אורב, ותדענה מכל הכסף והזהב אשר יעניק לה בעלה יום יום, וכי אוהב הוא אותה אהבה בלי מצרים, וכל אלה היו להן לקוץ מכאיב, כי קנאו באשרה, וביותר גדלה שנאתן לה על כי גבה לבה נגדן ועל כי מאנה לבא בחברתן…
“דבר מוזר הוא, מבלי נשמע כמוהו” אמרה אחת מהן הנקראת בשמה הילזא “הנשמע כזאת כי תמכור אשה את נשיקותיה לבעלה במחיר כסף?…”
“חידה היא ותהי לחידה!” השיבה אחרת אחריה בקול יונה תמה, והיא אשה דלה וצנומה, בעלת פנים ירוקים ולחיים נופלות “אכן בשגעון תנהג!”
“חאַ! חאַ! חאַ!” השמיעה ליזא קול לעגה, והיא אשה צעירה המתימרת ביפיה ונושאת משקפים על אפה “לאשה הזאת מקח וממכר בנשיקות, אך כפי הנראה לא תצלח במסחרה ותשתכר אל צרור נקוב, כי הלא לבושה היא כאחת מבנות דלת העם. ואיה כסף ממכרה?…”
“הלא בת גליציה היא” עזרה אחרת על ידה, והיא אשה דשנה כאחת מפרות הבשן, המתגאָה בכספה, ומדי דבּרה הפיחה בהמנשב אשר בידה על צוארה החשוף ועל כתפותיה הערומות “אחת מבנות דלת העם היא ובני משפחתה עניים מדכאים הם, ובכן תהפך כל נשיקה ונשיקה לככר לחם, אשר בו תשביע נפש רעבים!”
“ואנכי אחרת חשבתי” התנגדה לה רעותה פעפי, – אשה ברוב שנותיה הקורעת בפוך עיניה ופניה המעידות בה כי כבר אבד עליה כלח.
“ומה תחשבי אַתּ?” שאלו כלן יחד, צמאות לדעת, “הודיעינו ונדעה!”
“אנכי” השיבה פעפי בבטחה “אנכי אחשוב כי הממכר ישוב ויהיה לקנין!”
“דבּרי נא די־בּאֵר, כי לא פותרות חידות אנחנו!” קראו כלן.
“אנכי אחשוב” בארה פעפי את דבריה, ובדברה עלה שחוק מהול ברעל על שפתיה “כי לאישה תמכור הנשיקות ובכסף הזה תקנה נשיקות מאיש אחר. הלא יודעות אנחנו כלנו, כי עושה היא את דרכה יום יום אל מקום צפון ונעלם!”
“כן דברת!” קראה ליזא המתיפה ומרוב רגש שמחתה קפצו המשקפים מאפה.
“צר לי על בעלה המוּכּה בסנורים!” ענתה אחריה אגאטע התמימה “ועלינו המצוה לפקוח בחזקת היד את עיניו המוּכּוֹת בעורון!”
“לוּ יהי כדברך!” ענו כלן אחריה…
אך כל הלהג הזה לא עצר את צלה מחיות עם בעלה חיים מאֻשרים, ומה גם אחרי כי לא עבר עוד עליה רוח קנאה ולא היתה עוינת עוד את אויבתה הבירזה, כי הלא גם היא הלכה אחרי אַות־רוחה ותשלם גמולו אל חיקו. אמנם גם שכנותיה לא טמנו יד בצלחת ותתנה עמל לנפשן להפך לה עדנה לתופת.
באחד הימים ההם שב יוסף מן הבירזה כדרכו תמיד עלז וטוב לב, אך הפעם חדשות היו עמו.
“צלה חמדת נפשי” קרא יוסף כמעט הציג כף רגלו על מפתן ביתו “חדשות אתי!”
“שב על ימיני ונשמעה” ענתה לו צלה, בהכינה לו מקום על ידה.
“הנה נודע לי ברגע הזה” ספר יוסף “כי צלה חמדת נפשי תשגה באהבת־סתרים ויום יום תשחר את פני מאהבה. הביטי נא וראי את המכתב אשר בידי, כי הוא יגלה את אזני על אדות הדבר הזה, ויזהירני להיות על המשמר!”
ובדברו מסר לה מכתב אחד כתוב פנים ואחור.
צלה קראה את המכתב, ובקראה עבר חלף כצל על פניה.
“האמנם חדש הדבר בעיניך?” שאל יוסף את אשתו בהשיבה לו את המכתב “מבלי ספק לא שמעת מזה בלתי היום?!”
“ומי הגיד לך זאת?” שאלה גם היא בשחוק ידידות “מי הגיד לך כי לא ידעתי מכל אלה?…”
“כי לבי באמנה אתי אשר לא תעלימי ממני דבר או חצי דבר, ולו ידעת מזה כי עתה מהרת לגלות גם את אזני – האף אין זאת?…”
שניהם שתקו מטוב לב.
אנכי בוגדת באמונתו, – אמרה צלה אחרי כן אל לבה, – אמנם לא ביושר אעשה זאת. אך מי נתן לו הצדקה לעשות ככל אַות־רוחו? גם לי לב כמוהו, גם לי חפץ ורצון. ילך הוא אחרי אהובתו הבירזה, וגם אנכי אחזיק בתאותי, ובזה אשלם לו כפעלו במדה ומשורה!…"
וכאשר אמרה כן עשתה, כי לא מנעה רגליה מלכת יום יום אחרי חפץ לבה, אך מן העת ההיא הוסיפה עוד להזהר מחמת שכנותיה, ותסתר את דרכה מהן…
אך בכל זאת לא עלה בידה להצפין את דרכה ימים רבים, כי באחד הימים האלה נבעו מצפוניה, והדבר כן היה:
באחד הימים האלה שב יוסף מן הבירזה סר וזעף…
“על מה פניך רעים היום?” שאלה אותו צלה אשתו.
“אין דבר” השיב לה יוסף אישה, ויתן עמל לנפשו להסתיר את מבוכתו.
צלה לא העתירה עליו דבריה, ותחכה לו בדברים, אך ביום ההוא היתה גם היא נבוכה ולא עלה על לבה לעשות גם היום את דרכה, כמעשיה יום יום.
בערב שב יוסף שנית מן הבירזה ופניו עוד רעים מבראשונה, עד כי לא יכלה עוד צלה להתאפק מבלי שאֹל את פיו.
“כזאת לא פללתי בך, אהוב לבי” אמרה אליו בקול מושך לב “לא פללתי כי תסתיר צרת נפשך ממני, הלא אנכי אשתך האוהבת אותך, ועלי לקחת חבל בכל הנוגע לך, אם לטוב ואם לרע!”
“לא מרוע לב החשיתי עד כה” הצטדק לפניה “אך מבלתי חפצי להעציב את רוחך, אך בראותי הפעם כי תחשבי לי זאת לעון, אין לי דרך אחרת, כי אם לגלות את לבבי לפניך: ידוע תדעי, ידידת נפשי, כי רוח רעה מתחוללת עתה בבית הבירזה, עד כי גם זקני־הבית יספרו ויגידו כי לא היתה כזאת בימיהם, והרוח הרעה הזאת גזלה במשך שני ימים עד חצי רכושי!…”
“אכן אך רוח היא” נחמה אותו צלה “ואתה הן לא תמול אתה, ועליך לדעת את הבירזה ואת רוחה, כי אין מעמד לה, תרקיע לשחקים ותציע תהום. אל תדאג הרבה; אך לוּ תאבה ושמעת כי עתה דברתי הפעם את דברי לך!…”
“הלא יודעת אַתּ, כי דבריך לי תמיד כדברי האורים, דברי נא ואשמעה!…”
“ראה נא גם ראה, אהוב לבי” החלה את דברה בקול מושך לב, מדי העבירה כף ידה על שער ראשו העב והחלק “הנה הבירזה הזאת אך בשגעון תנהג, ולא לאיש כמוך ללכת אחריה, כספה כסף נמאס; פנה עורף לה, בחר לך אחד העסקים המכלכלים את בעליהם ביושר ובאמונה, כי באלה ישמן חלקך; אתה איש ישר ותמים דעים ולא נתּנה הבירזה רק לאובד דרך!…”
“עצתך נכונה” השיב יוסף “גם אנכי החלטתי בלבבי לעזוב את הבירזה, מבלי שוב אליה, אך כעת עודנה מחזקת בכנף בגדי, כי עלי לרכוש לי את כספי אשר אבד ממני!”
תאות בצעו תּכּה אותו בסנורים – אמרה צלה אל נפשה אחרי לכתו מאתה – הוא מאמין בשוא נתעה, כי הארורה הזאת תוציא בלעה מפיה, ואמנם היא כשאול לא תדע שבעה, לבי נכון בטוח כי תבלע גם שארית הפלטה. אך תכלה נא חציה בו ואז יקח מוסר לבלתי הוסיף עוד לפזר את דרכו את הבירזה הבוגדה הזאת.
כדברה כן היה, ממחרת היום ההוא שב יוסף מן הבירזה נבוך ונבהל ופניו זועפים מאד.
“צלה אישון עיני” אמר אליה בקול רועד “בבית הבירזה הומה סער קטב המשרש ארזים ממקומם – עלי להציל את נפשי, הגידי, התעשי את שאלתי?”
“שאל ככל אות נפשך, אהוב לבי!”
“שאלתי ובקשתי –” החל יוסף לגמגם בלשונו “אך אין בי די־איל לבקש כזאת מאתך!”
“כל אשר תשאל ממני לא אמנע ממך, לו אך יהיה לאל ידי!”
“הנה כי כן לא אכלא את דברי: חפצי ומגמתי להציל שארית רכושי, אך הנה הכסף אָזל מכיסי, ואם לא אתן את ערבתי לבעל משה ידי אז ימכור כל שטרי המונחים בידו…”
“ומה אתה דורש מאתי? דבר ברוח נכון!”
“את עדיך” ענה ברוב עמל “אם את עדיך אתן בערבון, אז יש רוח והצלה!”
“אל תאבד דברים הרבה, אהובי, קח את עדיי, כי למותר הוא לי” ובדברה הוציאה ממלתחתה את תכשיטיה ותתן אותם על ידו.
“מלאך מושיע אַתּ לי, מפלטי וקרן ישעי!” קרא יוסף בהאצילו לה עתרת נשיקות וירץ בחפזון ובמנוסה מן הבית.
“תבלע הארורה הזאת גם את עדיי – אמרה צלה במנוד ראש – עתה יש תקוה כי תהיה לו נפשו לפלטה, ליום מחר לא אדאג, כי אהוב־נפשי אשר עגבתי אליו במסתרים, לא יתן למוט רגלינו, הוא ינהל את ביתנו בלחם; אז יראה יוסף ויוכח לדעת, כי יתרון לתאותי מתאותו כיתרון האור מן החשך – תאותוֹ הציגתהו ככלי ריק ותאותי תהיה לנו למחסה מזרם. עוד מעט ויפול המסך ויראה את מסתרי!”
שלשת ימים אחרי הדברים האלה רבתה המהומה והמבוכה בהיכל הבירזה, אשר כמוהן לא היו עוד מיום הוסדה, ותהי יללה ומפלה בכל העיר. “הקראַך” הגדול והנורא הרגיז את כל הארץ: איתני הבירזה נפלו לבלי קום עוד, אדירי הכסף היו כלא היו, בתים גדולים ובצורים נהרסו ונפלו תחתם כגדר הדחויה, הזעקה הקיפה את כל העיר מקצה, והשערוריה גדלה ורבתה מרגע לרגע בחוצות וברחובות, כאלו בא הקץ לכל בשר והשמים נפלו למדחפות והוכו שממה ארץ ויושביה; גם על השכנוֹת בא פחד פתאום, כי בין־לילה אבדו בעליהן את כל הונם ורכושם. ליזה המתיפה שכחה מרוב כעש ומכאובים לתת את המשקפים על אפה ותמרר בבכי ותקלל את הבירזה ואת עוגביה קללות נמרצות. אַגאַטע התמימה שפכה דמעות כמים ותהגה נכאים. בּאַלבּינע השמנה שאפה רוח כתנים, וגאזעללי המתימרת בעשרה פרשה כפיה ותקרא הוי והי, כי בא כשואה אידה והנושה לקח מבית תענוגיה את כלי חמדתה ויציגוה ערום ועריה לעיני כל עובר. כה רבתה העזובה בין השכנות, זולתי צלה לבדה לא אבדה עשתנותיה, כי כמשפטה יום יום היתה לבושה גם היום בטוב טעם ודעת וכל עוצב לא נראה על פניה, ונהפוך הוא, כי ביום ההוא היתה שבעה רצון רב יתר מכל ימי השנה ושחוק גיל לא מש מעל שפתיה…
לעת הצהרים שב יוסף מן הבירזה נבהל ונדחף, שערותיו פרועות ופניו לבנים כפני מת:
“צלה, חמדת נפשי” קרא בקול בוכים “אהה, אבדנו כלנו אבדנו!”
“אל תואש מטוב” השיבה צלה בנחת רוח “כי אנחנו מן האובדים העתידים להמצא, אך נחפשה דרכינו ונתיצב על דרך טוב!”
“אהה!” צעק יוסף במרירות “הכל הלך לאבדון, כספי, עדיך. אהה, גם עדיך גזלתי מידך – אכזרי אנכי, עוכר שארו!…”
“אל נא תהי לך זאת לפוקה” הטיפה לו אשתו נחומים “כי אין חפץ לי בצמידים ובנזמים, לא על התכשיטין יחיה האדם?…”
“אבל, אהה” מרר יוסף בבכי “מה נאכל מעתה?…”
“כל דבר אשר יאכל” השיבה צלה בשחוק “לחם, בשר ומעדנים!”
“איך, ואיככה? – איך אכלכל עתה את ביתי?”
“בדעת ובחשבון” השיבה צלה בהשקט ובבטחה “הלא תדע, כי אוהבת אנכי להביא את מעשי בחשבון!”
“עתה לא יסכון לנו כל חשבון” קרא יוסף “כי אבד מנוס מאתנו, אין כסף ואין עדי, ולא זאת בלבד, כי גם הבירזה תסגור עתה בריחיה בעדי!”
“הנה כי כן, לא אוסיף גם אנכי ללכת אחרי מאהבי!” שחקה צלה…
“מאהבי!” שנה אחריה יוסף בתלונה “מה תהגי ריק, צלה? הלא ידעת, כי לא עת שחוק לנו הפעם!”
“ומי הגיד לך כי משחקת אנכי, הלא אנכי מראש הגדתי לך, כי המכתב אשר השגת אז, לא ברוח יסודו!”
“צלה!” שאג יוסף בקול חודר כליות “האמנם הסתרת דרכך מפני?!”
“כדברך, ידידי, אך מדוע פזרת אתה את דרכיך אל הבירזה? גם אנכי הלכתי אחר חפץ לי – אנכי מדותי לך כפעלך, מדה כנגד מדה!”
“צלה!” שאג יוסף וינופף את ידו “אל תביאיני לידי נסיון, כי דבריך ימסכו רוח שגעון בקרבי, השמרי לך, פן…”
“אל נא באפך!” שסעה אותו צלה “חכה אך רגע וראית, כי רצוי־נפשי אשר הלכתי אחריו יהיה לנו משגב בצרה!…”
“הלא אחת אמרתי לך” שאג יוסף “כי לא תוסיפי לדבר אלי כדברים האלה, כי לא אוכל עוד לכבוש את רוחי בקרבי – ואמנם מהתלת אַתּ בי, אין בדברך דבר אמת!”
“אמת” השיבה צלה “אך לוּ ראית רק את אחד המכתבים אשר הריץ לי רצוי־נפשי זה, כי עתה אחרת דברת!”
“שימי לפני המכתב ההוא ואל תשחקי בי כצפור, כי עוד מעט וכח סבלי היה לאפס!”
“אך בזאת אֵאוֹת לך להראוֹת לך את המכתב ההוא, אם תשבע לי באמונתך, כי לא תוסיף להציג כף רגלך על מפתן הבירזה!”
“נשבעתי לך בקדשי, אך שימי קץ אל העמל, הראי לי את המכתב ההוא!”
צלה מהרה לפתוח את מלתחתה ותוצא מצרור מכתביה אגרת אחת אשר מסרה על ידו.
“מה זה!” קרא יוסף משתאה ומשתומם “הלא המכתב הזה הוא מכתב־קבלה מבית האוצר – מכתב קבלה על חמש מאות כסף!”
“זה תוכן גם שאר המכתבים” השיבה צלה בשחוק “זה הוא אשר אמרתי לך, כי מדותי לך כפעלך, מדה כנגד מדה. אתה פזרת את דרכך אל הבירזה ואנכי התניתי אהבים עם רצוי נפשי, עם בית האוצר, אך יתרון לתאותי מתאותך, כי תאותך בלעה כשאול כל יגיעך, ותאותי קלטה ואצרה בקרבה כל אשר נתתי לה כּבוֹר סוד שאינו מאבד טפה. ואם יש את נפשך לראות את הפרי הגדול אשר גמלה אהבתי ברוב ימים, קום קרא בספר הקטן הזה!” ובדברה מסרה על ידו פנקס קטן מבית האוצר.
“חמשים אלף כסף!!!” קרא יוסף, מבלי האמן למראה עיניו “חמשים אלף כסף – אלי, אלהי עזרי!… איך עלה בידך לקבץ על יד, על יד סכום גדול כזה?!”
“זה הוא אשר אמרתי לך עוד מלפנים, כי לא תביא בחשבון את כספך ולא תדע מכל אשר נחסר לך – הספר הקטן הזה הוא לי לעד!…”
“אילותי, מלאך מושיעי!” קרא יוסף מנהמת לבו ויפול על צוארי אשתו “לולא היית אַתּ בעוזרי כי עתה אבדתי בעניי! אך במה אקדם פניך, ומה אשלם לך על כל תגמוליכי?…”
“מדה כנגד מדה” ענתה צלה בשחוק לוקח לב “מעתה לא תוסיף לפזר את כספך, אך אהוב חשבון ויושר, ובעמל ידך תכלכל ביתנו ולא תוסיף לראות את פני הבירזה הארורה הזאת המושכת בחרמה כל בשר!…”
הראית מעודך, קורא יקר, את אחד הציורים הקטנים אשר פי העם יקבנו “שושנה”?… אם לא יליד ארץ גליציה אתה, כי אז בלי ספק, לא ראית עוד את הציורים האלה ולא שמעת את שמעם בלתי היום, אך לוּ יביאוך רגליך באחד מימי חג השבועות אל אחת העירות הקטנות בגליציה, אז תראינה עיניך ציורים שונים ומשונים נשקפים מבעד החלונות, ציורים המעבירים לפניך מחזות שונים מארץ קדומים, את יער הלבנון, עיר התמרים, ראש הכרמל, את ההר הבוער באש, זה הר סיני, וכמוהם רבים; ואם תפנה אל אחד הנערים הקטנים הבוססים ברגליהם היחפות טיט חוצות, ושאלת אותו לאמר: מה אלה? אז יקרא משתאה אליך: הטרם תדע מה אלה? מי לא ידע זאת? הלא “שושנים” המה, שושנים אשר הציגו אבותינו ואבות אבותינו מדור דורים מדי שנה בשנה בחלון ביתם, – ושושנים המה שושנים…"
“שושנה” כזאת מונחת למשמרת בספר תפלתי זה רבות בשנים, ואם כי העת שנתה את מראיה לרעה, בכל זאת כל עין רואה תעיד בה כי “שושנה” היא.
האיש אשר חוללו ידיו את “השושנה” הזאת לא יזכרנה עוד, אך אנכי זכור אזכרנה בכל פעם אשר תבוא לידי, ומה גם היום אחרי קראי באחת מכתבי עתים הגדולים הודעה אחת הנותנת יקר ותהלה אל הציר אשר צר אותה לפני עשרים שנה, ואלה דברי ההודעה ההיא: “הציר הגדול והנפלא ה' ארטור ליעבגאטט הציג בימים האלה את ציורו האחרון בשער המצבה, והציור הזה ימשוך לב כל אדם אחריו בחבלי־קסם, ולא לשוא הפליאה הממשלה את התמונה הזאת בתתה לה את הפרס הראשון, כי אמנם עוד לא בא כבושם הזה בשער המצבה…”
מי מלל לנו לפנים כי “בשושנה” קטנה כזאת די עזוז וכח להעלות את יוצרה משפל המדרגה על גפי מרומי קרת! לולא היא שעמדה לו אז, כי עתה לא נקרא היום בשמו: “הציר הגדול והנפלא ארטור ליעבגאטט”, כי אם אהרלי השחור, והוא היה היום גבר לא יצלח, עני מדכא הנודד ללחם איה…
ומאין בא הרוח לאהרלי השחור לציר תמונותיו על לוח? החפץ לדעת זאת ילך נא וישאל את הדבורה, מאין לקחה לה כח לרדות את דבשה, ישאל בעצים, מי יכסה מדי שנה בשנה את מערומיהם, מי ילמד לצפרים להגביה עוף, מי יעטוף את השושנים פאר צבעי רקמה וילמד את הזמיר לתת בשיר קולו; הכוח הנעלם והנסתר המחיה את כלם, הוא גם הוא העיר את רוח אהרלי לציר תמונותיו, כי לא מאביו ולא מאבי־אביו למד את חכמת הצירים, כי הלא המה היו נבערים מדעת ואין שם ואין זכר להם. ומי יודע, אולי נטע ה' הכח ההוא גם בלבבם, אך מאפס תומך ועוזר לא יצא הכח ההוא אל הפועל ונר אלהים כבה בלבבם טרם האיר לארץ ולדרים.
אכן גם אהרלי השחור שבע כעש ומכאובים והוא לחם ברוח נואש נגד צורריו ומתקוממיו מבית ומחוץ, אשר סערו עליו לבלע ולהשחית את הקדש אשר בלבבו. בראש צורריו עמד מלמדו, והוא איש קטן קומה, עז כנמר, ולו עינים חדוֹת ולטושות כעיני העיט וידים חזקות אשר הפליאו מכותיו יום יום עד אין קצה…
“חכה לי, בן בליעל!” קרא אליו בחרוק שן, בראותו אותו מתוה על הגליון אשר על ברכיו את אחד מציוריו בעת אשר הגמרא היתה פתוחה לפניו על שלחנו – “חכה לי ואחוה לך גם אנכי בכתובת קעקע דבר מה על עורך ועל בשרך והיה לך לזכרון!” ובדברו הניף עליו את קנה־מקטרתו ויחרוש על גבו, עד כי צללו שפתיו מרוב מכאוב, ועור בשרו נהפך לירקרק אדמדם, ובעשותו את מלאכתו הנוראה הזאת שר באזניו את נגון הגמרא: “ביצה שנולדה ביום טוב, חזור בך, כלב נסרח, ביצה שנולדה ביום טוב!…”
ואהרלי האמלל מתאנח מעצמת הכאב וקורא אחריו בקול בוכים “ביצה שנולדה ביום טוב!” ובלבבו קלל את הביצה ההיא עד דור אחרון על אשר לא הספיקה לה עתּה להולד אחר יום טוב, למען מלט נפשו ממכות רבות ונאמנות, אך לא לעולם שמר לה עת עברתו, כי כמעט חלפו רגעים אחדים שכח את מלמדו ואת מכותיו, ויזכר באהבה וברחמים את התרנגולת הטובה, כי שב שנית לציר אותה על הגליון, אותה ואת ביצתה המפרדת ממעיה…
אבות אהרלי עשו גם הם כל אשר עלה בידם להכרית ולהצמית את אַות־רוחו ונטות לבו, ויתאוננו כל היום רע עליו – אין זאת כי אם מאֵרת אלהים רובצת על הנער הזה! יומם ולילה ישגה רק בציוריו. כל השלחנות מלאו שריטותיו ושקערורותיו אי נקי, לא בדברים יוסר ולא בשבטים – ומה יהיה קץ העמל הזה? לוּ היו ידיו מסגלוֹת לתפוֹר, לכתוב, לבנוֹת, כי עתה אמרנו, זה הנער יהיה לחיט, לסופר או לבונה, ויחיה מעמל ידיו, אבל השקערוריות האלה, מה יתנו ומה יוסיפו? הן אמת הדבר כי יודע הוא להתווֹת שקצים ורמשים כמו שהם בעצם טבעם, אך החסר שקצים ורמשים אנחנו, כי בא זה להוסיף עליהם? גם יודע הוא לציר עצים, ממש כמו שהם, אך המבלי אין עצים ביערים, כי יעשה לנו גם הוא כצלמם וכדמותם? נתבונן ונראה, האם יתנו לו עציו את פרים לאכלה, האם נסיק בהם את התנור? הלא אך מעשי תעתועים הם, ומי ימצא חפץ בהם? אין זאת כי אם רוח עועים מסוך בו!
אך לא אל עצמו בלבד הרע אהרלי בשריטותיו כי אם גם לנו חבריו הציק מאד מאד, כי גם אותנו פקד מלמדנו בשבט זעמו עקב חטאו, ולא אחת ושתים כלה חמתו גם בנו וירוֵנו מרורות מקנה מקטרתו, אשר היה לרעם מפיץ בידו. עד עולם לא אשכח את המכה הגדולה אשר הכה בנו מלמדנו פעם אחת ואת הדבר אשר העיר אז חמתו. וזה היה הדבר: מבלי משים שם מלמדנו פעם אחת את עיניו על הגמרא אשר לפני אהרלי, והמראה אשר נגלה לפניו פתאם על העמוד הראשון, הביא אותו במבוכה גדולה, עד כי כמעט היה משוגע ממראה עיניו. צמאים לדעת נגשנו גם אנחנו לראות, והנה ראֵה, תמונת המלמד לפנינו, כמו חי, כמו חרון, והתמונה ההיא מציגה אותו ברגע אשר יתנפל כדוב שכול על אחד מאתנו, עיניו בוערות־כאש, פאוֹת שער ראשו וזקנו מעופפים ברוח, כמו עשו להם כנפים, ומצנפתו גם היא מעוֹפפת מעל ראשו ותגלה פני הלוט הלוט – את השחין הנורא הפורח עליו. השחוק הגדול אשר התפרץ מפינו למראה התמונה הזאת, היא אך היא העירה אותו ממבוכתו ומתמהוֹן־לבוֹ, כי כארי טורף התנפל עלינו, מן האחד על השני, ויחלק לנו חבלים באפו, מכות ומהלומות עד אין מספר, ולאהרלי נתן מנה אחת אפים כי כזרם ברד המטיר עליו את מכותיו, ובעת אשר נחת עליו זרוע־עוזו קרא בעים רוחו: חכּה לי, כלב שב אל קיאו, אנכי אַחוה צלמי בלהה על עורך ועל בשרך ולא ארף ממך עד כי כּלה גרש אגרש את רוח הרעה מקרבך, למען תדע ולמען תזכור כי אני אני הוא!!!…
אך לאָשרנו ולאֹשר אהרלי, לא עלה ביד המלמד להקים את דברו, כי הקים ה' לו גואל, אשר הוציאהו מאפלה לאורה ואשר האיר לו נתיב בארץ החיים, והגואל ההוא נקרא בפי כל יושבי העיר – הגראַף המשגע.
הגראף המשגע ההוא היה בעיר ס. לשבט ולחסד גם יחד, כי בידו הגדולה והרחבה חלק ליושבי העיר מכות רבות ונאמנות וגם צדקת פזרון, הכל לפי ערך המקבל. הוא היה זר ומוזר במעשיו וגם פעלות צדקותיו ונדיבות רוחו היו מלאות זרות ותהפוכות, וכמעט אוכל להגיד, כי הפך את הצדקה על פיה לעיני כל, ראשה מלמטה ורגליה מלמעלה, ויתענג לראות את ההפכה הגדולה הזאת. ואמנם גם בתהפוכותיה לא חדלה הצדקה מהיות לצדקה. למען תת לקורא מושג קל מתכוּנת רוחו, הנני להעביר לפניו איזה פסוקים קטנים מקורות ימי חייו: פעם אחת הלך, כדרכו תמיד, ברחוב היהודים וירא והנה אחד המזגגים הולך מבית לבית ולוחות זכוכיותיו תחת זרועו, הלוך ושאול: החפץ לאיש בעבודתו? אך כאשר יבא כן ילך, ריק ונעור ובכפו אין מאום.
המראה הזה העיר את רחמיו.
“הגידה, מזגג” שאל אותו “הרכשת לך היום כסף־מה למלאות את בטנך הרעבה ולסתום את פיות אשתך ועולליך?…”
“לא, אדוני רב החסד” השיב המזגג בשפל קולו ויסר מצנפתו מעל ראשו – “חכי יבש כחרס, כי לא בא עוד היום לחם אל פי!…”
“אם כן, בואה נא בעוד שעה קטנה אל בית היין ל.. כי שם אחכה לך, אך הביאה אתך, אתה ועוזריך, לוחות רבות ככל אשר תוכלו שאת – הבנת לרעי?…”
המזגג שם לבו לדבריו ובשעה המיועדת בא הוא ועוזרו, שניהם מסובלים בלוחות, אל בית היין ל… אשר מצאו את הגראף עומד ומצפה לקראת בואם…
“מה אדוני מצוה על עבדו?” שאל המזגג…
“למלאות החלונות בזכוכיותיך, נבל!”
“איפה?…”
“פה, מה תשאל הרבה?…”
“הלא החלונות פה שלמים הם וממלאים.”
“אבל בטנך תחסר, פתי, ולכן תחסרנה בעוד רגע הזכוכיות בחלונות, כי לכל יש עת, עת לשבור!” –
והנה ראה הגראַף המשגע מנופף את מקלו וינפץ את החלונות הרוס ולא חמל, עד כי כלה את מעשהו בכל חלונות החדר, מבלי השאר אף אחד!…
“התראה, בול־עץ, כי לאיש כמוני לא תחסרנה עצות ומזמות, ועתה עשה כמצוה עליך!”
המזגג רפא את ההרוס וימלא את כל החלונות בזכוכיותיו, עד כי לא נשאר בידו אף לוח־זכוכית אחד, כי בהשאר עוד איזה לוחות בידו, שב הגראַף לנפץ במקלו איזה חלונות עד כי תמו כל הלוחות…
“עתה נקבה שכרך!” אמר לו הגראף ככלותו את מעשהו…
“יתן לי אדוני כלבבו!…”
“אם כן הא לך חמשים כסף” אמר לו בתתו לו שטר בן חמשים “לך הבא פרי יגיעך לאשתך ועולליך וסתום את פיהם כנפשם שבעם!…”
פעם אחרת רכב על סוסו הלבן בין יושבי קרנות וירא את אחת הנשים המוכרות כלי חרס, קערות וקדרות, והיא קוראה בקול גדול לקונים עד כי נחר גרונה, ואין איש מן העוברים פונה לשועתה, אז עבר עליו רוח רחמים וינף שבטו על סוסו, וכרגע היו כל קערותיה וקדרותיה לנבלי חרס, כי נתוצו תחת פרסות הסוס לרסיסים, אך בטרם מצאה האשה די־מועד להרים קול צוחה נפל צרור מטבעות של כסף לרגלה, סכום כסף אשר עלה שבעתים על נזקה…
כאלה וכאלה היו מעשי צדקותיו, כלם מלובשים במעטה זר…
ומדוע בחר האדון ההוא, האוהב חסד ומישרים, בזרות ובתהפוכות כאלה? על זה ידעו האנשים לענות תשובה נמרצה: “יען כי הפכפך הוא!” אך אחרת היתה עם לבבו. “אני מפתגמי לא אמיש” היה תמיד דברו בפיו “לחיות ולהחיות, חפץ אני להחיות נפש רעבים, אך גם לי חפץ בחיים, גם אני חפץ לראות טוב, ומראה חלונות מנפצות יתן לי ענג ושעשועים, ומדוע אחסיר מטובה נפשי? מלבד זאת אני פי מלך אשמור: “לכל עת, עת לבנות ועת לנתוץ”. כל איש תעודתו לפניו, זה להרוס וזה להקים, אם לא ימצאו המהרסים, מה יעשו הבונים? אם מיד האחת החלונות לא ינפצו, מה יעשו המזגגים והעוזרים על ידיהם? אז יתעלפו בראש חוצות מזלעפות רעב, המה ובני ביתם. חקת עולם היא, שחת ובריאה רתקו בחבל אחד, מעפר־מות יצמח פרי־חיים, ופרי חיים ישוב ויהיה לרקבון – הכל יפה בעתו!”
והגראַף המשגע הזה נועד מאת ההשגחה להיות לאהרלי לפודה ומציל, מעוֹז ומשגב!
והדבר כן היה:
חג הבכורים, זה חג השבעות, בא, ובתי בני ישראל לבשו לכבודו מעטה ציצים ופרחים וחלונותיהם שתו את עדים עליהם, הלא המה הציורים הנקובים בשמותם “שושנים”. עשירי העם התחרו זה בזה בהרבותם לפאר חלונות בתיהם בציורים מציורים שונים. נבל די־זהב מצא היום תחבולה טובה לפניו להראות לכל באי שער עירו את כבוד עשרו, כי תחת הציורים הביא האלפים אל תוך חלונות ביתו, בהדביקו על כל לוח ולוח שטר אחד בן אלף כסף לאמר: לא רבים יחכמו לתת ציורים כמו אלה בחלון ביתם. יעקלי החיט, אבי אהרלי השחור, אשר ידו לא היתה משגת לעדות חלונות ביתו בציורים כאלה, אמר אל בנו אהרלי: “הראנו נא היום את כבודך ופאר לנו את חלונות חדרינו במבחר ציוריך!” ואהרלי לא אֵחר מעשות מצות אביו ויעדה את החלונות הקטנים המטים לארץ בציוריו מעשה ידיו.
מי לא ידע מראש כי מכל העוברים בחוץ לא שם גם אחד את לבבו אל ציורי־אהרלי, ותחת זה התנגשו כלם לפני בית נבל לראות בשטרותיו הנשקפים מבעד החלונות; אכן גם לציורי־אהרלי נמצא צופה ומביט, והוא היה הגראַף המשגע, נשען על ימין אחד מרעיו בא לעת הצהרים אל רחוב היהודים והוא הולך מעדנות מבית לבית לראות בחמדת העיר. “מה היה היום ליהודי” אמר אל משנהו “כי הציגו היום את כל חמדתם בשער בת רבים?” אך פתאום לפתע התלקחה חמתו כאש, כי ברגע ההוא לנה עינו בחלונות בית נבל וירא את שטרותיו, “הסר את כל הצעצועים האלה, בן בליעל!” קרא אליו בשצף קצף בהרימו את מקולו מול חלונו, “כי נפץ אנפץ את חלונותיך ואת שטרותיך אקרע לגזרים!” לקול רגזו אחז את נבל פלצות וימהר להסיר את אלילי־כספו מעל חלונו ויסתר עמהם בפחי נפש בסתר חדריו.
אך לא כן דבּר הגראף בבואו לפני חלון בית יעקלי החיט ובשומו עינו על ציורי אהרלי בנו. מחריש משתאה עמד רגע על מקומו ואחרי כן פנה אל משנהו באָמרו: “ראה זה פלא, מי זה הביא ציורים כאלה אל בית היהודי? אתערב נא אתך, כי יד אמן בראה אותם, לאיש הזה אחוש עתידוֹת, אם כי לא השלים עוד כשרונו, אך זאת אדע נאמנה, כי עתיד יוצרם להיות אמן נפלא בימים יוצרו. אֵל אלהים, מה נפלא זה השושן, וזה ההר הבוער באש, מעשה ידי אמן הוא! נסורה נא ונראה –” ובדברו השח את גובה קומתו ויעבור עם משנהו דרך הפתח הנמוכה אל חדר החיט אבי אהרלי. למראה הגראַף נבהלו נחפזו כל גרי הבית והחיט הנרעש והנפחד מהר להסיר את מצנפתו מעל ראשו ויקוד לפניו בהכנעה רבה, עד כי נראה כאגמון אשר יחולל עליו הסער. אשתו באה במבוכה ותרץ הנה והנה מבלי דעת מה, והילדים הקטנים אשר מלאו פני הבית רצו איש נגדו כעכברים בעלות עליהם החתול.
“חיים, משה, פייבוש, או שם אחר אשר תקרא בו” החל הגראַף על פי דרכו, בשומו אל החיט פניו “שים תודה, יד מי עשתה את הציורים האלה אשר על חלונותיך?…”
החיט גרד בגבחתו אחת ושתים מבלי דעת מה לענות אותו, אך אחרי רגע קטן שם נפשו בכפו ויען בלעגי שפה:
“אדוני רב החסד! יד בני עשתה זאת!”
“בנך, הוציאהו נא אלינו ונחזה בו!”
החיט מהר אל בנו אהרלי הנלחץ אל הקיר ויסחבהו בחוזק יד אחריו עד לפני הגראַף.
“זה בני” הציג אותו לפניו.
“הגידה לי, נער” נתן אליו הגראַף בקולו “האלה הציורים מעשה ידך המה?…”
הנער האֻמלל אשר דמה בנפשו כי שבטים נכונו לו ענה בקול בוכים:
“לא אוסיף עוד לעשות כאלה!”
“לא שאלתי אותך אם תוסיף או אם תחדל, אך חפצי לדעת, אם הציורים האלה מעשי ידך המה?”
“מעשי… ידי” גמגם האֻמלל בלשונו “אך לא אוסיף עוד!…”
“ונהפוך הוא” קרא הגראַף בהאירו אליו הפעם את פניו “מעתה תוסיף ותוסיף עוד, כי באלה חפצתי, אך הגידה לי, בּני, מי העיר את רוחך לדבר הזה?”
“מי העיר?” חזר אחריו אהרלי אשר למראה פני הגראַף החליף כח “ומי יעירני? אין מעיר ואין מעורר אותי, אך את אשר אחזה לי אחקה על לוח!”
“אמנם צדקת, בני, אך מי עורר את התשוקה בך לעשות כאלה?…”
“עיני” ענה אהרלי בתום לבו “הלא נתן לי ה' עינים לראות!”
“ולב לדעת” השלים אחריו הגראַף “כי העינים לבדן אינן משפיקות לדבר הזה, אך הודיעני נא, בני, מי נתן את המחשבה בלבך לציר, או מי אמר אליך בפעם הראשונה: ראה בעיניך ועשה כתבניתם אשר אתה רואה!”
“אין מגיד ואין מעיר” ענה אהרלי, “אך זאת אנכי יודע כי תעלוזנה כליותי תמיד בראותי הדר התבל, את עצם השמים, את העצים הרעננים, את הציצים, את הפרחים, את כל דבר אשר לו יופי ויפעה, ואז לי יאמר לבי: לך ועשה גם אתה כצלמם וכדמותם!”
“כן דברת, בני, השכלת פיך, אך הגידה לי, שאהבה נפשי, מאין ידעת להתוות ולציין על ידי קוים דקים מן הדקים את עלי־השושנה, עלה עלה לבדו, למען יודע כי השושנה הזאת תתפתח עתה ממסגרותיה – מי סגל ומי שכל את ידך לשפוך פה את האור ולשוות פה את הצל?…”
אהרלי לא יכול עוד להתאפק ויתן בשחוק קולו.
“אור וצל” חזר אחריו “איפה אקח אור וצל? הכי ביד יקחו? תם אני לא אדע!…”
“שים לבך לדעתי, בן יקיר” אמר אליו הגראף בהקריבו אותו בזרוע אליו "הנה הקוים הדקים האלה המבדילים את העלה מן העלה יקראו בשפת הצירים: צללים, כי על ידם יבראו רמות ושפלות, כי הציור הלא הוא על גליון חלק, והקוים האלה ירחיבו ויעמיקו ויעשו את הצורה בולטת, עד כי נדמה בנפשנו לאחוז ביד את הדבר המצויר, ולפעמים נדמה לראות עד למרחקים, וכל אלה נתכנו לנו מאת הציורים האלה – הבנת לרעי?… "
“לא דבר ולא חצי דבר!” השיב אהרלי לתמו “אך זאת ידעתי כי פה צירתי שושנה ולכן אָנוס הייתי לעשות כן ולא אחרת!…”
“אנוס הוא” אמר הגראף אל משנהו “גם בזה שכל את פיו, כי רוח החושב אָנוס הוא על פי הדבור, לא יבקש חשבונות הרבה, אך אָנוס הוא, כאשר נטל על העץ לתת את פריו, על הדבורה לרדות את דבשה ועל הזמיר להרים בשיר קולו. אם לשכרון גדול כזה ילוו עוד סדר ומשמעת, אז ישגיא פעלו, אז יפליא לעשות. הנה אבן טובה מונחת לפנינו בתוך אשפתות, הבה, נרימה, נתננה על ידי לוטש ותהי בעוד ימים לאבן נזר!”
אחרי כן פנה אל אהרלי.
“הגידה לי, שאהבה נפשי, היש עם לבבך ללמוד את חכמת הצירים על פי חק ומשפט? כי עליך עוד ללמוד, ללמוד הרבה. את אשר תציר עתה, לא יקרא עוד חכמת הצירים, עליך עוד לבוא עד חקר החכמה הזאת, למען תדע למשוח בששר; עליך לתקן את רוחך לדעת את ערוב הצבעים, רק אז תעשה חיל, אז תמצא ידך לציר מוצאי בקר וערב, את זהר הרקיע, ים סוער, אז תדע לחקות את מפלאות הטבע, לציר הרי בשמים, גנות ופרדסים, שדה־תרומות מלא ברכת ה' הרועש בהמון שבליו כים־גלים, חרש מצל בעלות עליו השמש ויצפה אותו זהב טהור מסביב, וכמוהם רבות – היש עם לבבך לתקן את רוחך באלה?”
עיני הנער אורו בדברו אליו.
“אח! אח!” קרא מנהמת לבו “מה נכספה וגם כלתה נפשי ללמוד את כל הדברים האלה!”
“אז תדע” הוסיף הגראַף “למשוח תמונות שונות גם ממחזות החיים, או מראות קדומים מספר תורתך, כמו את המחזה בהתודע יוסף אל אחיו וכאלה וכאלה”.
“אח! אח!” קרא אהרלי שנית בעליצות נפש וימחא את כפו “מה נאוו המראות האלה!…”
“אמנם כן”, הסכים הגראף ויפן בדבריו אל אבי הנער “הגד לי אפוא, ידידי, התמציא לך אומנתך די מחסורך?”
“לא, אדוני רב החסד” השיב החיט וישתחו לפניו אפים ארצה “אנכי ואשתי נעבוד עבודתנו למבקר עד ערב, עד כי תבצקנה ידינו מרוב עבודה ויגיע כפים, וכל עמלנו ויגיענו מאפע, כי נשתכר אך אל צרור נקוב, ואומנתי לא תמציא לי גם פת חרבה לשובע!”.
“ולוּ נתתי לך אנכי תשלומים על שכרך 1שלש מאות אלף כסף מדי שנה בשנה, ומצא לך?”
“שלש מאות כסף!” קרא החיט, אשר מעולם לא היה סכום גדול כזה בידו – “שלש מאות כסף! למה לאדוני לשאל עוד כדבר הזה?…”
“אנכי המצא אמציא לך את הסכום הזה מדי שנה בשנה והיה לך תשלומים מדי שנה בשנה למען תחיה אתה ובני ביתך!”
“שלש מאות כסף!” שנה ושלש החיט “אמנם אדוני רב החסד יחמוד לצון לי!”
“שונא לצון אנכי” השיב הגראַף בשובה ובנחת “אמנם דע לך כי לא על חנם אתן לך הכסף הזה!”
“האם אתפור במחיר הכסף הזה בגדים לאדוני?” שאל החיט. “בכל אות נפשי, אדוני, כי יודע אנכי לתפור שמלת גבר כחק וכמשפט!”
“אין חפץ לי בעבודת תפירתך, אך במחיר הזה אדרוש דבר אחר ממך!”
“ומה אדוני שואל מאתי?”
“את בנך תתן לי במחיר הכסף ההוא!”
“את בני!” קרא החיט משתאה ולבבו אמר לו כי עתה החל הגראַף לנהג בשגעון כדרכו תמיד “ואיה האב בעולם אשר יתן את בנו במחיר כסף ולוּ גם יהיה הבן ההוא אבן נגף לאבותיו כבני זה?”
“פתי!” ענה הגראַף “האם תאמר כי אקח ממך את בנך לצמיתות, השב אשיבנו לך אחרי מועד ומועדים, אך בשובו יהיה איש בתפארת אדם!”
“ומה אדוני אומר לעשות בו?”
“בטרם כל הגד לי” קרא הגראַף “התקוה כי יהיה בנך לרב?”
“לא אדוני רב החסד, כי נתון הוא בראשו וברבו אל שקערורותיו ושרטוטיו ולא ישמע בלמודים!”
“אם כן אין תקוה לך כי יהיה לרב – האם תאמר כי יחזיק באומנתך ויהיה לחיט?…”
“גם זה לא, כי הוא לא ידע גם להביא את החוט אל חוֹר המחט…”
“אם כן מה תאמר לעשות בו?”
“חי אני כי אנני יודע עד מה, אך זאת יודע אנכי כי לא יצלח לכל מלאכה!”
“אבל אנכי הוא היודע ולכן אנכי שואל את בנך מאתך!”
“את בני” גמגם החיט “אך הלא אדוני רב החסד יודע כי עברי אנכי!”
“ומה בכך?…”
“ולכן גם על בני להיות כאבותיו!”
“פתי, מי הגיד לך כי חפצי ומגמתי להסיר את לבבו מלב אבותיו ואמונתם? ונהפוך הוא, ברצוני לגדלהו ולרוממהו, למען יכלכל את שיבתך בעשר ובכבוד, אתה בעצמך תמסרהו לקראקוי, אשר שם ילמד מלאכת הצירים, על ידי איש כשר וישר, למען יהיה לו בביתו ארוחתו ולא יבא אל פיו מכל המאכלים האסורים לכם – ועתה הטובה עצתי בעיניך?…”
“יחי אדוני רב החסד עד מאה שנים!”
“ובכל שנה ושנה” ענה הגראַף בהוציאו כיס כספו מצלחתו “אשלם לך ממיטב כספי שלש מטבעות לשנה, שלש מאות כסף מדי שנה בשנה, ובמחיר הכסף הזה תתן את בנך על ידי. אך לא שנים רבות תהיינה עיניך נשואות לכספי, כי בטרם תעבורנה שלש שנים פעמים יהיה בנך לתהלה בארץ ומפרי כפיו תאכל אתה וביתך לשובע!…”
“וכל אלה על ידי שריטותיו ושקערורותיו!” קרא החיט שובע שמחות בנשקו את ידי איש־חסדו – “מי מלל לנו זאת מלפנים!…”
* * *
האדון המשגע לא הפיל מהבטחתו דבר ארצה. אחרי עבור ימי החג נסע בלוית אהרלי ואביהו עירה קראקוי. האדון שם מקומו בין תלמידי האַקאַדעמיא למלאכת הציור ואביו הביאהו אל בית איש יהודי תמים עם אלהיו למען יאכל על שלחנו כדת; ושנה בשנה נתן האדון על ידי אבי אהרלי שלש מאות כסף; אך עוד לא עברו חמש שנים ואהרלי שב מבית האקאדעמיא מכתר בתארים הנותנים כבוד לשמו, ולמן היום ההוא לא הוסיף עוד אביו לקחת כסף חוקו מיד הגראַף, כי בנו כלכל את שיבתו בריוח ולא בצמצום.
אם בא דבר הגראף ואם קמה נבואתו לאהרלי על זה יעיד העתון אשר לפני. עתה לא יקרא עוד אהרלי השחור כי אם הציר הנפלא ארטור ליעבגאָטט וציוריו מצוינים ומכתרים בפרס הראשון, ביתו יתנוסס על גפי מרומי קרת ויושבי עיר מולדתו יחשבו להם לכבוד ולתפארת כי ילד שם. –
וכל אלה באו לו מאת “השושנה” – מי מלל לנו זאת מלפנים!
מי יודע כמה ילדים נמצאו עוד ברחוב היהודים אשר גם ידם תכון לציר “שושנים” כאלה –
אך שאלו בחוצות וברחובות אם תמצאו עוד גראַפים משגעים אשר יתמכו אותם בימין צדקם! –
-
“שלש מאות אלף כסף” – כך במקור, ולפי ההמשך כנראה צריך להיות “שלש מאות כסף”. הערת פרויקט בן־יהודה ↩
החדר אשר שם שמענו לקח מפי מורנו היה צר ואפל ולו חלונים קטנים, כתלים דקים ותקרה נמוכה מלאת בקיעים ופרצים נטויה ממעל לראשינו, וכמו מחשבת בכל רגע לנפול ולקבור תחתיה בית ויושביו. כעשרים תלמידים היינו שם, מבקר עד ערב, מלבד מורנו אשר דר שם עם אשתו “הרבנית” ושלשת ילדיהם, מהם הבכור בן חמש שנים והצעיר עוד יונק שדי־אמו, ומלבד החיה והעוף הרומש שם על הארץ: התרנגול השחור, מהיר החמה, המכה כפעם בפעם בכנפיו וקורא בקול חודר כליות: קוקוריקו! ואשתו התרנגולת עם המון צאצאיה החוסים תחת צל כנפיה הסרוחות, ומלבד החתול הקשור בחבל לרגל המטה ומשמיע כפעם בפעם קול שועתו ונאקתו…
כל הבא אל הבית הזה בפעם הראשונה אָנוס היה לאטום את אזניו לבל תחרשנה מקול ההמולה והמבוכה, מבכי הילדים, צעקת התלמידים, קריאת השכוי, צפצוף האפרוחים ושועת החתול…
ממול הדלת לצד דרום יעמוד השלחן המלא שקערורות ומכסה צלמי־תהו אשר רשמנו עליו בפחם ובנתר, איש איש כיד הדמיון הטובה עליו. לשני צדי השלחן שני ספסלים ארוכים, שם ישבנו דחוקים ולחוצים איש באחיהו, עד כי כמעט היינו לבשר אחד, כי לא היה רוח בין הדבקים אף כמלא השערה. בראש השלחן ישב מורנו כמלך בגדוד ואותות יקר וגדולה מימינו ומשמאלו: כלי־מקטרתו, מטפחתו הגדולה וקופסת הטבק אשר שם חתרו וחפרו אצבעותיו באין מנוח, אם לא היה להן דין ודברים עם חטמו. כן עברו ושבו אצבעותיו תמיד מן הקופסא אל החוטם ומן החוטם אל הקופסא. קומתו היתה ממצעת, מראהו כהה, פניו דלים וכחושים וזקנו כזקן התיש, דק וארוך, ואת הזקן הזה החליק בידו מול עבר פניו וזה גרם בדבר כי היה זקנו אוצר ומקלט לחלק גדול מאבק הטבק אשר הפליט מאפו מאפס מקום…
לא רחוק מן השלחן נראו שתי מטות עץ מכסות שמיכות לבנות, ועל היתד בקיר תלוי דף למעשה האיטריות, הנקרא “לאָקשענברעט”. בצד הדלת מימין נראה התנור הגדול, מעמד ומצב “הרבנית”, אשת מורנו, הטובה בנשים. אם הניחה את היעה מידה אשר נקתה בו את הקירות וכלי הבית מכל חלאה וזוהמא, או לקחה עמדתה על יד התנור ובכנף בגדה אחוזים שני ילדיה, מזה אחד ומזה אחד, ועוילה ועוללה על זרועותיה; כה עמדה תמיד נופחת ברוח פיה באש אשר על האח ופני להבים פניה.
האשה הטובה והישרה הזאת היתה לנו למגן ומושיע בכל עת אשר התגעש עלינו בעלה ויאמר להכות אותנו בשבט זעמו. ואמנם גם הוא היה טוב לב, ומעולם לא עלה על לבו להכות את אחד מאתנו, רק הפיל פחדו עלינו; ולא זאת בלבד, כי כפעם בפעם נתן לנו חפש ודרור ויהי שמח לראות אותנו מפזזים ומכרכרים על פני הככר שלפני החדר. גם עצם את עיניו מראות אם התגנב אחד מאתנו בלילות החרף ויסב את מורה השעון קדימה, למען הביא לנו את הגאולה. לעת כזאת תקע מורנו את ידו אל תוך קופסתו לקחת משם מנה גדולה מאבק הטבק, וברגע שומו את המנה אל אפו הסתיר בידו את השחוק אשר עלה על שפתיו, ויסגור אחרי כן את הספר אשר לפניו, ואנחנו חקינו את מעשה מורנו ונקם ונתעודד בקול רעש גדול, לבשנו בגדינו, גם העלינו נרות בפנסינו וכאסורים מבית הכלא יצאנו ששים ושמחים מבית הספר לשוב הביתה…
אך בלילה אחד בשבוע, הוא ליל החמישי, לא ארכה לנו העת, כי מצאנו ענג ושעשועים בלמודים, עד כי חלפו לנו השעות כרגעים. אז התרועעה אלינו גם הרבנית הטובה, בשומה את הדף למעשה האיטריות על חצי השלחן ללוש עליו את הבצק ולעשות גלוסקאות וחלות יפות לכבוד יום השבת, ואנחנו עמדנו צפופים מסביב למורנו ונעשה אזנינו כאפרכסת לשמוע ולהאזין כל הגה אשר יצא מפיו. שמים חדשים וארץ חדשה נגולו לעינינו בספרו לנו ספורי קדש מספר התורה: איך ברח יעקב מפני חמת אחיו פדנה ארם; איך ראה בחלומו “סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה”; איך בא אל הבאר ויגול האבן מעל פיה, אבן גדולה וכבדה, אשר כל הרועים גם יחד לא יכלו להמיש אותה ממקומה – איך באה רחל היפה כאחת מבנות אלהים, עם העדר אל הבאר, איך נפעם לב יעקב אבינו בראותו אותה ואיך נפל על צוארה ויבך וישק לה. מובן מאליו – הוסיף מורנו נופך משלו – יעקב ראה ברוח הקדש כי היא תהיה אֵם לשבטי־יה, ובגלות בניה מעל אדמתם אז תקום מקברה לבקש רחמים בעדם כמו שכתוב: קול ברמה נשמע, רחל מבכה על בניה. גם הקורות אחרי כן לבן זקונו יוסף לקחו את לבותינו, איך רדפוהו אחיו בשנאתם ובקנאתם, איך מכרוהו לעבד וישלו את נפש אביהם באמרם כי מצאו את כתנתו מגללה בדמים, איך קרא עליו אביו הזקן בכי ומספד: “טרוף טורף יוסף, ארדה אל בני ביגון שאולה!” ואמנם הפליא ה' לעשות עמו בארץ שבותו, כי עלה למעלה ראש ויהי השליט במצרים – איך התודע יוסף אל אחיו, ואיך נפל אביו על צואריו ויקרא בבכי: “רב לי, עוד יוסף בני חי?” אז התחמץ גם לבבנו ונבכה עם הישיש, כי ראינו אותו עומד לפנינו חי וקים, גם הרבנית לא יכלה להתאפק ועיניה המפיקות רך מלאו דמעות, ורבות מן הדמעות האלה התבוללו עם הבצק ויהיו לגלוסקא יפה לכבוד יום השבת. כבוד ה' חופף ברגעים האלה על “החדר” ורוח קדשו שפוך על כל היצור אשר בתוכו. הילדים הקטנים האחוזים בכנף בגד אמם עומדים כחולמים ומביטים בעיניהם הטהורות אל אביהם, גם החתול הקשור בחבל לרגל המטה עמד מבלי נוע, מאזין ומקשיב, ואנחנו שכחנו את העת, שכחנו את הלילה, שכחנו תבל ומלואה, ואזנינו לא שבעו משמוע. – מה טובים היו הלילות האלה. ומה הומה לבי גם הפעם מדי זכור אזכרם!…
אכן גם בימים האחרים בשבוע לא חשך מורנו מהמציא לנו רגעים לשחוק ולשעשועים, ובימי הקיץ נתן לנו חפשה מדי יום ביומו לרחוץ בנהר: וגם אנחנו לא היינו כפויי טובה ונקרב לו כפעם בפעם מנחת תודה לריח ניחוח – תכריך גדול מלא אבק־טבק, כאשר אהבה נפשו. ואמנם הטבק הזה הוא גם היה בעוכרנו, כי לא אחת ושתים בא גם לאפנו ויהי לנו לזרא. בחטֹא האחד מאתנו נגד מורנו, אם לא הטה אזנו לשמוע בלמודים או עשה אחד המעשים אשר לא יעשו, אז תחת להניף שבטו עליו הביא מעט טבק אל אף החוטא ויכלא אותו תחת השלחן. לפעמים ישבו שם שלשה עד ארבע פושעים נמקים בעונם ומתעטשים מרגע לרגע בקול רעש אדיר וחזק, עד כי חרד הבית לקולם. אמנם אחרי כל רעם ורעם הבא מלמטה, השיב מורנו מלמעלה: אסותא! וכל תלמידיו העוטרים אותו ענו גם הם אחריו בקול שחוק פרוע: אסותא! אסותא!
גם לאשתו הרבנית היה הטבק הזה למפלצת. אם מאנה שמוע לתוכחתו, באמרו לה אחת ושתים להנפש מעט מעבודתה הקשה, אז נגש אליה וכלי נשקו, קופסת־הטבק, בידו ויעד בה לאמר: “אם תמאני ומרית, ראי, הנה אנכי שולח את הזמורה הזאת לאפך!” והיא בשמעה את הדברים הנוראים האלה יוצאים מפרשים מפיו, וכלי זעמו בידו, לא ערבה עוד את לבה למרות את דברו, ותַנַח בשחוק את היעה או את המטוה מידה ותשב לימינו…
אחד ממנהגי מורנו היה, כי שאל על כל דבר הקשה בספרו כשואל באורים. אם לא ידע דבר משפט, ריב אם היה בין שני תלמידים, אם נבוך היה בדבר הנוגע לפרנסתו, – כל אלה הביא לפני ספרו, והוא הוכיח לשבט אם לחסד, לעשות אם לחדול.
באחד הימים ההם קרבה הרבנית לפני אישה באמרה:
“רבי, יש את נפשי לנסות את מזלי בגורל הלאטא!”
“טובה עצתך” הסכים לה כדרכו תמיד “לכי ונסי את מזלך!”
“אבל דורשת אנכי ממך כי תגיד לי את המספרים אשר אבחר לי בגורל”.
“הנביא אנכי כי אדע?” השיב בתואנה “נשאל בספר ויגיד לנו!”
“גם אנכי חשבתי כזאת, שאל בספרך!”
“בזה צדקת – אלכה ואשאלה”.
ובדברו פתח את הספר, כאשר עלה בידו ויכרז בקול רם “דף ה'”.
“ה'?” פקפקה הרבנית “האם ה' אתה אומר?”.
“כן דברתי”.
“יהי כדבריך, אך הוסף נא לשאל!”
מורנו אחז מספר עלים בידו ויכרז שנית.
“דף ל”ז".
“טוב מאד – ל”ז – ומה עוד?"
בפעם השלישית החזיק מורנו מספר עלים בידו באמרו:
“דף פ”ט".
“חמשה” החזיר הפעם אחרי דבריו בכתבו אותם על לוח לזכרון “שלשים ושבעה ושמונים ותשעה!”
“חמשה” שנתה גם אשתו, ברשמה גם היא את המספרים על פסת ניר “שלשים ושבעה ושמונים ותשעה”.
הרבנית הסתירה את הפתקא בצלחת בגדה ותברך אותנו לשלום ותלך לדרכה…
“לוּ אמצא חן בעיני ה'” פנה עתה מורנו אלינו בדברים, כאשר הסכין מאז לשפוך את שיחו לפנינו בכל עת “לוּ יזכני ה' בגורל, מה ישפר אז חבלי בחיים! בעול “המלמדות” אשא גם להלאה, כי הלא כבר מלתי אמורה: לוּ אתנשא אנכי להיות לשר, אז יגדל עוד הוני ורכושי מן שאר שרי ארץ, כי מלבד שכירת שררותי אשתכר גם מן המלמדות והיה לי כסף משנה; ומבלי הלצה, כמאז גם להלאה אחזיק במלמדות, אבל אשכר לי דירה נאה בעלת שני חדרים, למען ירוח לנו מעט, גם אשחד מכספי לאָמה, למען הקל העול מאשתי היגעה מרוב עמל ועבודה. איש איש מכם אשר יביא לי את הבשורה הטובה כי זכיתי בגורל, לו אהי אסיר־תודה כל ימי וחופשה אתן לו מן החדר בכל עת אשר ידרוש ממני!”…
בכליון עינים חכינו עד יום הראשון לשבוע, הוא יום הגלות הגורל. השחר טרם האיר על הארץ והנה בית סוכן הגורלות כעיר נצורה, כי עשרים ושנים נערים חנו עליו במעגל, מצפים ומיחלים עד תפתח דלת הבית לפניהם. כמעט נפתחה הדלת והנה אנחנו פורצים הביתה ואיש איש מאתנו ידו פרושה אל הסוכן; “הבה לנו פתקאות!” הסוכן לא מנע חפצנו מאתנו, אכן כמעט שמנו עינינו לראות בפתקא, והנה נבהלנו למראה עינינו, כי כתובים היו בה שלשה המספרים, אחד מהם לא נעדר – ראינו ונשב לראות, אמנם לא חלום ולא מקסם כזב הוא, כי אם אמת ונכון כנכון היום, הלא עינינו הרואות ולא זר: חמשה, שלשים ושבעה ושמונים ותשעה.
כרוח סער נשאנו על כנפים מן הבית אל “החדר” וכמעט פתחנו דלת צעקנו בקול שאון ומהומה באזני מורנו:
“מזל טוב רבנו, הרבנית זכתה בגורל!”
ברגע הראשון לא האמין הרבי למשמע אזניו ויהי כנציב מלח, אבל לאט לאט שב רוחו אליו ועיניו בחנו את הפתקא ואת המספרים אשר רשם על הלוח, זה קבל זה והנה מתאימים הם. אמנם כנים הדברים – אשתו זכתה בגורל!…
“טוב הדבר” החל עתה לנאום לנו נאום “טוב הדבר כי הרבנית איננה אתנו בבית. את הבשורה הטובה הזאת אביא לה אנכי, אני ולא אחר – שבו נא, בני, איש תחתיו ואל ירים איש את ידו ורגלו עד שוב הרבנית!”.
מלאנו מצות רבנו ונשב איש איש על מקומו, יחיל ודומם עד שוב הרבנית מדרכה.
בפתחה הדלת והנה מורנו יצא נגדה וספר התלמוד בידו…
“אשתי” שם אליה את דברו בשובה ונחת מדי הגישו את הספר אל עבר פניה “נשקי את הספר הקדוש הזה ואל תשאלי הרבה…”
הרבנית שחקה מטוב לב באמרה:
“איזה הרוח עבר עליך הפעם?”
תחת להשיב לה על דבריה הוציא מצלחתו את שבט זעמו, את קופסת הטבק, ויקריבה אל אפה…
הרבנית הוסיפה לשחוק בכל פיה…
“אין צרך לך להפיל עלי בלהות” אמרה בנשקה את הספר במו פיה “גם בלעדי זה אשק ספר קדוש כזה בכל לבי…”
“עתה” החל הרב לבאר לה הדבר בשומו את הפתקא לפניה “עתה אודיעך מדוע צויתי עליך לנשק הפעם את הספר. כי הספר הזה פתח לפנינו את שערי ההצלחה, התבונני וראי: חמשה, שלשים ושבעה ושמונים ותשעה”…
הרבנית שמה עיניה על הפתקא ופניה הלבינו כשיד…
“אכן הרעותי לעשות” קרא מורנו “כי הרעשתי את לבבה פעם אחת בבשורה הטובה הזאת. עלי היה לבשר לה זאת לאט לאט ולא בחפזון!” אכן עד מהרה נוכח לדעת, כי לא הבשורה הטובה הרעישה את לבבה ויבא רטט בעצמיה, כי אם בשורה רעה. המספר חמשה אשר קטן ומצער היה בעיניה החליפה למספר ארבעים וחמשה. עתה נבהל גם מורנו למשמע אזניו, אך עד מהרה שב רוחו אליו בראותו צרת אשתו ומר רוחה, אשר נתעלפה ותפול שדודה על מקומה…
“אל נא, יונה פותה” נחם אותה “אל נא תצטערי הרבה על הדבר הזה, הלא מאת ה' הוא, בעזר אלהים חיים ובריאים אנחנו וילדינו, התקטן זאת בעיניך? ומה היה לו אבדנו את ילדנו, בחלותו זה לפני ימים? חיים אנחנו כלנו, הלא טובה לנו בריאותנו מעשרה גורלות, אל תחטאי בנפשך, אשתי היקרה!”
אך אשתו לא הרפתה ותבך ותאנק. במבוכת נפשו שם מורנו מפלט לו אל הלצון ויאַים אותה באבקת הטבק אשר בין אצבעותיו, אך גם זה היה ללא הועיל הפעם, כי כמעט נמוג לבה מרוב דמעה ובכי תמרורים.
בעוד רגעים הביאו אותה אל מטתה, כי כאש צרבת להטו פניה ושניה דא לדא נקשן, ביום השני גברה עליה מחלתה עד כי אנוס היה מורנו לשאל ברופאים.
למחרתו הלכנו כלנו עם מורנו אל בית הכנסת להפיל תחנתנו לפני ה' להחיות ולהקים את הרבנית הטובה והישרה…
גם ה' שמע קול שועתנו וישלח לה עזרתו מקדש ותקם ותחי וכמאז כן הוספנו לראות בפניה המאירים והמלאים תם ורך.
לא אחת ושתים נגשה אחרי כן הרבנית לפני בעלה ותאמר לו “שאל נא בספרך, מה המספרים אשר יעלו עתה בגורל…”
גם מורנו לא מנע שאלתה ממנה.
אך כמו קצף הספר עליה על כי הובישה פעם אחת את עצתו, ולא אבה עוד להגיד לה קושט אמרי אמת…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.