הראית מעודך, קורא יקר, את אחד הציורים הקטנים אשר פי העם יקבנו “שושנה”?… אם לא יליד ארץ גליציה אתה, כי אז בלי ספק, לא ראית עוד את הציורים האלה ולא שמעת את שמעם בלתי היום, אך לוּ יביאוך רגליך באחד מימי חג השבועות אל אחת העירות הקטנות בגליציה, אז תראינה עיניך ציורים שונים ומשונים נשקפים מבעד החלונות, ציורים המעבירים לפניך מחזות שונים מארץ קדומים, את יער הלבנון, עיר התמרים, ראש הכרמל, את ההר הבוער באש, זה הר סיני, וכמוהם רבים; ואם תפנה אל אחד הנערים הקטנים הבוססים ברגליהם היחפות טיט חוצות, ושאלת אותו לאמר: מה אלה? אז יקרא משתאה אליך: הטרם תדע מה אלה? מי לא ידע זאת? הלא “שושנים” המה, שושנים אשר הציגו אבותינו ואבות אבותינו מדור דורים מדי שנה בשנה בחלון ביתם, – ושושנים המה שושנים…"
“שושנה” כזאת מונחת למשמרת בספר תפלתי זה רבות בשנים, ואם כי העת שנתה את מראיה לרעה, בכל זאת כל עין רואה תעיד בה כי “שושנה” היא.
האיש אשר חוללו ידיו את “השושנה” הזאת לא יזכרנה עוד, אך אנכי זכור אזכרנה בכל פעם אשר תבוא לידי, ומה גם היום אחרי קראי באחת מכתבי עתים הגדולים הודעה אחת הנותנת יקר ותהלה אל הציר אשר צר אותה לפני עשרים שנה, ואלה דברי ההודעה ההיא: “הציר הגדול והנפלא ה' ארטור ליעבגאטט הציג בימים האלה את ציורו האחרון בשער המצבה, והציור הזה ימשוך לב כל אדם אחריו בחבלי־קסם, ולא לשוא הפליאה הממשלה את התמונה הזאת בתתה לה את הפרס הראשון, כי אמנם עוד לא בא כבושם הזה בשער המצבה…”
מי מלל לנו לפנים כי “בשושנה” קטנה כזאת די עזוז וכח להעלות את יוצרה משפל המדרגה על גפי מרומי קרת! לולא היא שעמדה לו אז, כי עתה לא נקרא היום בשמו: “הציר הגדול והנפלא ארטור ליעבגאטט”, כי אם אהרלי השחור, והוא היה היום גבר לא יצלח, עני מדכא הנודד ללחם איה…
ומאין בא הרוח לאהרלי השחור לציר תמונותיו על לוח? החפץ לדעת זאת ילך נא וישאל את הדבורה, מאין לקחה לה כח לרדות את דבשה, ישאל בעצים, מי יכסה מדי שנה בשנה את מערומיהם, מי ילמד לצפרים להגביה עוף, מי יעטוף את השושנים פאר צבעי רקמה וילמד את הזמיר לתת בשיר קולו; הכוח הנעלם והנסתר המחיה את כלם, הוא גם הוא העיר את רוח אהרלי לציר תמונותיו, כי לא מאביו ולא מאבי־אביו למד את חכמת הצירים, כי הלא המה היו נבערים מדעת ואין שם ואין זכר להם. ומי יודע, אולי נטע ה' הכח ההוא גם בלבבם, אך מאפס תומך ועוזר לא יצא הכח ההוא אל הפועל ונר אלהים כבה בלבבם טרם האיר לארץ ולדרים.
אכן גם אהרלי השחור שבע כעש ומכאובים והוא לחם ברוח נואש נגד צורריו ומתקוממיו מבית ומחוץ, אשר סערו עליו לבלע ולהשחית את הקדש אשר בלבבו. בראש צורריו עמד מלמדו, והוא איש קטן קומה, עז כנמר, ולו עינים חדוֹת ולטושות כעיני העיט וידים חזקות אשר הפליאו מכותיו יום יום עד אין קצה…
“חכה לי, בן בליעל!” קרא אליו בחרוק שן, בראותו אותו מתוה על הגליון אשר על ברכיו את אחד מציוריו בעת אשר הגמרא היתה פתוחה לפניו על שלחנו – “חכה לי ואחוה לך גם אנכי בכתובת קעקע דבר מה על עורך ועל בשרך והיה לך לזכרון!” ובדברו הניף עליו את קנה־מקטרתו ויחרוש על גבו, עד כי צללו שפתיו מרוב מכאוב, ועור בשרו נהפך לירקרק אדמדם, ובעשותו את מלאכתו הנוראה הזאת שר באזניו את נגון הגמרא: “ביצה שנולדה ביום טוב, חזור בך, כלב נסרח, ביצה שנולדה ביום טוב!…”
ואהרלי האמלל מתאנח מעצמת הכאב וקורא אחריו בקול בוכים “ביצה שנולדה ביום טוב!” ובלבבו קלל את הביצה ההיא עד דור אחרון על אשר לא הספיקה לה עתּה להולד אחר יום טוב, למען מלט נפשו ממכות רבות ונאמנות, אך לא לעולם שמר לה עת עברתו, כי כמעט חלפו רגעים אחדים שכח את מלמדו ואת מכותיו, ויזכר באהבה וברחמים את התרנגולת הטובה, כי שב שנית לציר אותה על הגליון, אותה ואת ביצתה המפרדת ממעיה…
אבות אהרלי עשו גם הם כל אשר עלה בידם להכרית ולהצמית את אַות־רוחו ונטות לבו, ויתאוננו כל היום רע עליו – אין זאת כי אם מאֵרת אלהים רובצת על הנער הזה! יומם ולילה ישגה רק בציוריו. כל השלחנות מלאו שריטותיו ושקערורותיו אי נקי, לא בדברים יוסר ולא בשבטים – ומה יהיה קץ העמל הזה? לוּ היו ידיו מסגלוֹת לתפוֹר, לכתוב, לבנוֹת, כי עתה אמרנו, זה הנער יהיה לחיט, לסופר או לבונה, ויחיה מעמל ידיו, אבל השקערוריות האלה, מה יתנו ומה יוסיפו? הן אמת הדבר כי יודע הוא להתווֹת שקצים ורמשים כמו שהם בעצם טבעם, אך החסר שקצים ורמשים אנחנו, כי בא זה להוסיף עליהם? גם יודע הוא לציר עצים, ממש כמו שהם, אך המבלי אין עצים ביערים, כי יעשה לנו גם הוא כצלמם וכדמותם? נתבונן ונראה, האם יתנו לו עציו את פרים לאכלה, האם נסיק בהם את התנור? הלא אך מעשי תעתועים הם, ומי ימצא חפץ בהם? אין זאת כי אם רוח עועים מסוך בו!
אך לא אל עצמו בלבד הרע אהרלי בשריטותיו כי אם גם לנו חבריו הציק מאד מאד, כי גם אותנו פקד מלמדנו בשבט זעמו עקב חטאו, ולא אחת ושתים כלה חמתו גם בנו וירוֵנו מרורות מקנה מקטרתו, אשר היה לרעם מפיץ בידו. עד עולם לא אשכח את המכה הגדולה אשר הכה בנו מלמדנו פעם אחת ואת הדבר אשר העיר אז חמתו. וזה היה הדבר: מבלי משים שם מלמדנו פעם אחת את עיניו על הגמרא אשר לפני אהרלי, והמראה אשר נגלה לפניו פתאם על העמוד הראשון, הביא אותו במבוכה גדולה, עד כי כמעט היה משוגע ממראה עיניו. צמאים לדעת נגשנו גם אנחנו לראות, והנה ראֵה, תמונת המלמד לפנינו, כמו חי, כמו חרון, והתמונה ההיא מציגה אותו ברגע אשר יתנפל כדוב שכול על אחד מאתנו, עיניו בוערות־כאש, פאוֹת שער ראשו וזקנו מעופפים ברוח, כמו עשו להם כנפים, ומצנפתו גם היא מעוֹפפת מעל ראשו ותגלה פני הלוט הלוט – את השחין הנורא הפורח עליו. השחוק הגדול אשר התפרץ מפינו למראה התמונה הזאת, היא אך היא העירה אותו ממבוכתו ומתמהוֹן־לבוֹ, כי כארי טורף התנפל עלינו, מן האחד על השני, ויחלק לנו חבלים באפו, מכות ומהלומות עד אין מספר, ולאהרלי נתן מנה אחת אפים כי כזרם ברד המטיר עליו את מכותיו, ובעת אשר נחת עליו זרוע־עוזו קרא בעים רוחו: חכּה לי, כלב שב אל קיאו, אנכי אַחוה צלמי בלהה על עורך ועל בשרך ולא ארף ממך עד כי כּלה גרש אגרש את רוח הרעה מקרבך, למען תדע ולמען תזכור כי אני אני הוא!!!…
אך לאָשרנו ולאֹשר אהרלי, לא עלה ביד המלמד להקים את דברו, כי הקים ה' לו גואל, אשר הוציאהו מאפלה לאורה ואשר האיר לו נתיב בארץ החיים, והגואל ההוא נקרא בפי כל יושבי העיר – הגראַף המשגע.
הגראף המשגע ההוא היה בעיר ס. לשבט ולחסד גם יחד, כי בידו הגדולה והרחבה חלק ליושבי העיר מכות רבות ונאמנות וגם צדקת פזרון, הכל לפי ערך המקבל. הוא היה זר ומוזר במעשיו וגם פעלות צדקותיו ונדיבות רוחו היו מלאות זרות ותהפוכות, וכמעט אוכל להגיד, כי הפך את הצדקה על פיה לעיני כל, ראשה מלמטה ורגליה מלמעלה, ויתענג לראות את ההפכה הגדולה הזאת. ואמנם גם בתהפוכותיה לא חדלה הצדקה מהיות לצדקה. למען תת לקורא מושג קל מתכוּנת רוחו, הנני להעביר לפניו איזה פסוקים קטנים מקורות ימי חייו: פעם אחת הלך, כדרכו תמיד, ברחוב היהודים וירא והנה אחד המזגגים הולך מבית לבית ולוחות זכוכיותיו תחת זרועו, הלוך ושאול: החפץ לאיש בעבודתו? אך כאשר יבא כן ילך, ריק ונעור ובכפו אין מאום.
המראה הזה העיר את רחמיו.
“הגידה, מזגג” שאל אותו “הרכשת לך היום כסף־מה למלאות את בטנך הרעבה ולסתום את פיות אשתך ועולליך?…”
“לא, אדוני רב החסד” השיב המזגג בשפל קולו ויסר מצנפתו מעל ראשו – “חכי יבש כחרס, כי לא בא עוד היום לחם אל פי!…”
“אם כן, בואה נא בעוד שעה קטנה אל בית היין ל.. כי שם אחכה לך, אך הביאה אתך, אתה ועוזריך, לוחות רבות ככל אשר תוכלו שאת – הבנת לרעי?…”
המזגג שם לבו לדבריו ובשעה המיועדת בא הוא ועוזרו, שניהם מסובלים בלוחות, אל בית היין ל… אשר מצאו את הגראף עומד ומצפה לקראת בואם…
“מה אדוני מצוה על עבדו?” שאל המזגג…
“למלאות החלונות בזכוכיותיך, נבל!”
“איפה?…”
“פה, מה תשאל הרבה?…”
“הלא החלונות פה שלמים הם וממלאים.”
“אבל בטנך תחסר, פתי, ולכן תחסרנה בעוד רגע הזכוכיות בחלונות, כי לכל יש עת, עת לשבור!” –
והנה ראה הגראַף המשגע מנופף את מקלו וינפץ את החלונות הרוס ולא חמל, עד כי כלה את מעשהו בכל חלונות החדר, מבלי השאר אף אחד!…
“התראה, בול־עץ, כי לאיש כמוני לא תחסרנה עצות ומזמות, ועתה עשה כמצוה עליך!”
המזגג רפא את ההרוס וימלא את כל החלונות בזכוכיותיו, עד כי לא נשאר בידו אף לוח־זכוכית אחד, כי בהשאר עוד איזה לוחות בידו, שב הגראַף לנפץ במקלו איזה חלונות עד כי תמו כל הלוחות…
“עתה נקבה שכרך!” אמר לו הגראף ככלותו את מעשהו…
“יתן לי אדוני כלבבו!…”
“אם כן הא לך חמשים כסף” אמר לו בתתו לו שטר בן חמשים “לך הבא פרי יגיעך לאשתך ועולליך וסתום את פיהם כנפשם שבעם!…”
פעם אחרת רכב על סוסו הלבן בין יושבי קרנות וירא את אחת הנשים המוכרות כלי חרס, קערות וקדרות, והיא קוראה בקול גדול לקונים עד כי נחר גרונה, ואין איש מן העוברים פונה לשועתה, אז עבר עליו רוח רחמים וינף שבטו על סוסו, וכרגע היו כל קערותיה וקדרותיה לנבלי חרס, כי נתוצו תחת פרסות הסוס לרסיסים, אך בטרם מצאה האשה די־מועד להרים קול צוחה נפל צרור מטבעות של כסף לרגלה, סכום כסף אשר עלה שבעתים על נזקה…
כאלה וכאלה היו מעשי צדקותיו, כלם מלובשים במעטה זר…
ומדוע בחר האדון ההוא, האוהב חסד ומישרים, בזרות ובתהפוכות כאלה? על זה ידעו האנשים לענות תשובה נמרצה: “יען כי הפכפך הוא!” אך אחרת היתה עם לבבו. “אני מפתגמי לא אמיש” היה תמיד דברו בפיו “לחיות ולהחיות, חפץ אני להחיות נפש רעבים, אך גם לי חפץ בחיים, גם אני חפץ לראות טוב, ומראה חלונות מנפצות יתן לי ענג ושעשועים, ומדוע אחסיר מטובה נפשי? מלבד זאת אני פי מלך אשמור: “לכל עת, עת לבנות ועת לנתוץ”. כל איש תעודתו לפניו, זה להרוס וזה להקים, אם לא ימצאו המהרסים, מה יעשו הבונים? אם מיד האחת החלונות לא ינפצו, מה יעשו המזגגים והעוזרים על ידיהם? אז יתעלפו בראש חוצות מזלעפות רעב, המה ובני ביתם. חקת עולם היא, שחת ובריאה רתקו בחבל אחד, מעפר־מות יצמח פרי־חיים, ופרי חיים ישוב ויהיה לרקבון – הכל יפה בעתו!”
והגראַף המשגע הזה נועד מאת ההשגחה להיות לאהרלי לפודה ומציל, מעוֹז ומשגב!
והדבר כן היה:
חג הבכורים, זה חג השבעות, בא, ובתי בני ישראל לבשו לכבודו מעטה ציצים ופרחים וחלונותיהם שתו את עדים עליהם, הלא המה הציורים הנקובים בשמותם “שושנים”. עשירי העם התחרו זה בזה בהרבותם לפאר חלונות בתיהם בציורים מציורים שונים. נבל די־זהב מצא היום תחבולה טובה לפניו להראות לכל באי שער עירו את כבוד עשרו, כי תחת הציורים הביא האלפים אל תוך חלונות ביתו, בהדביקו על כל לוח ולוח שטר אחד בן אלף כסף לאמר: לא רבים יחכמו לתת ציורים כמו אלה בחלון ביתם. יעקלי החיט, אבי אהרלי השחור, אשר ידו לא היתה משגת לעדות חלונות ביתו בציורים כאלה, אמר אל בנו אהרלי: “הראנו נא היום את כבודך ופאר לנו את חלונות חדרינו במבחר ציוריך!” ואהרלי לא אֵחר מעשות מצות אביו ויעדה את החלונות הקטנים המטים לארץ בציוריו מעשה ידיו.
מי לא ידע מראש כי מכל העוברים בחוץ לא שם גם אחד את לבבו אל ציורי־אהרלי, ותחת זה התנגשו כלם לפני בית נבל לראות בשטרותיו הנשקפים מבעד החלונות; אכן גם לציורי־אהרלי נמצא צופה ומביט, והוא היה הגראַף המשגע, נשען על ימין אחד מרעיו בא לעת הצהרים אל רחוב היהודים והוא הולך מעדנות מבית לבית לראות בחמדת העיר. “מה היה היום ליהודי” אמר אל משנהו “כי הציגו היום את כל חמדתם בשער בת רבים?” אך פתאום לפתע התלקחה חמתו כאש, כי ברגע ההוא לנה עינו בחלונות בית נבל וירא את שטרותיו, “הסר את כל הצעצועים האלה, בן בליעל!” קרא אליו בשצף קצף בהרימו את מקולו מול חלונו, “כי נפץ אנפץ את חלונותיך ואת שטרותיך אקרע לגזרים!” לקול רגזו אחז את נבל פלצות וימהר להסיר את אלילי־כספו מעל חלונו ויסתר עמהם בפחי נפש בסתר חדריו.
אך לא כן דבּר הגראף בבואו לפני חלון בית יעקלי החיט ובשומו עינו על ציורי אהרלי בנו. מחריש משתאה עמד רגע על מקומו ואחרי כן פנה אל משנהו באָמרו: “ראה זה פלא, מי זה הביא ציורים כאלה אל בית היהודי? אתערב נא אתך, כי יד אמן בראה אותם, לאיש הזה אחוש עתידוֹת, אם כי לא השלים עוד כשרונו, אך זאת אדע נאמנה, כי עתיד יוצרם להיות אמן נפלא בימים יוצרו. אֵל אלהים, מה נפלא זה השושן, וזה ההר הבוער באש, מעשה ידי אמן הוא! נסורה נא ונראה –” ובדברו השח את גובה קומתו ויעבור עם משנהו דרך הפתח הנמוכה אל חדר החיט אבי אהרלי. למראה הגראַף נבהלו נחפזו כל גרי הבית והחיט הנרעש והנפחד מהר להסיר את מצנפתו מעל ראשו ויקוד לפניו בהכנעה רבה, עד כי נראה כאגמון אשר יחולל עליו הסער. אשתו באה במבוכה ותרץ הנה והנה מבלי דעת מה, והילדים הקטנים אשר מלאו פני הבית רצו איש נגדו כעכברים בעלות עליהם החתול.
“חיים, משה, פייבוש, או שם אחר אשר תקרא בו” החל הגראַף על פי דרכו, בשומו אל החיט פניו “שים תודה, יד מי עשתה את הציורים האלה אשר על חלונותיך?…”
החיט גרד בגבחתו אחת ושתים מבלי דעת מה לענות אותו, אך אחרי רגע קטן שם נפשו בכפו ויען בלעגי שפה:
“אדוני רב החסד! יד בני עשתה זאת!”
“בנך, הוציאהו נא אלינו ונחזה בו!”
החיט מהר אל בנו אהרלי הנלחץ אל הקיר ויסחבהו בחוזק יד אחריו עד לפני הגראַף.
“זה בני” הציג אותו לפניו.
“הגידה לי, נער” נתן אליו הגראַף בקולו “האלה הציורים מעשה ידך המה?…”
הנער האֻמלל אשר דמה בנפשו כי שבטים נכונו לו ענה בקול בוכים:
“לא אוסיף עוד לעשות כאלה!”
“לא שאלתי אותך אם תוסיף או אם תחדל, אך חפצי לדעת, אם הציורים האלה מעשי ידך המה?”
“מעשי… ידי” גמגם האֻמלל בלשונו “אך לא אוסיף עוד!…”
“ונהפוך הוא” קרא הגראַף בהאירו אליו הפעם את פניו “מעתה תוסיף ותוסיף עוד, כי באלה חפצתי, אך הגידה לי, בּני, מי העיר את רוחך לדבר הזה?”
“מי העיר?” חזר אחריו אהרלי אשר למראה פני הגראַף החליף כח “ומי יעירני? אין מעיר ואין מעורר אותי, אך את אשר אחזה לי אחקה על לוח!”
“אמנם צדקת, בני, אך מי עורר את התשוקה בך לעשות כאלה?…”
“עיני” ענה אהרלי בתום לבו “הלא נתן לי ה' עינים לראות!”
“ולב לדעת” השלים אחריו הגראַף “כי העינים לבדן אינן משפיקות לדבר הזה, אך הודיעני נא, בני, מי נתן את המחשבה בלבך לציר, או מי אמר אליך בפעם הראשונה: ראה בעיניך ועשה כתבניתם אשר אתה רואה!”
“אין מגיד ואין מעיר” ענה אהרלי, “אך זאת אנכי יודע כי תעלוזנה כליותי תמיד בראותי הדר התבל, את עצם השמים, את העצים הרעננים, את הציצים, את הפרחים, את כל דבר אשר לו יופי ויפעה, ואז לי יאמר לבי: לך ועשה גם אתה כצלמם וכדמותם!”
“כן דברת, בני, השכלת פיך, אך הגידה לי, שאהבה נפשי, מאין ידעת להתוות ולציין על ידי קוים דקים מן הדקים את עלי־השושנה, עלה עלה לבדו, למען יודע כי השושנה הזאת תתפתח עתה ממסגרותיה – מי סגל ומי שכל את ידך לשפוך פה את האור ולשוות פה את הצל?…”
אהרלי לא יכול עוד להתאפק ויתן בשחוק קולו.
“אור וצל” חזר אחריו “איפה אקח אור וצל? הכי ביד יקחו? תם אני לא אדע!…”
“שים לבך לדעתי, בן יקיר” אמר אליו הגראף בהקריבו אותו בזרוע אליו "הנה הקוים הדקים האלה המבדילים את העלה מן העלה יקראו בשפת הצירים: צללים, כי על ידם יבראו רמות ושפלות, כי הציור הלא הוא על גליון חלק, והקוים האלה ירחיבו ויעמיקו ויעשו את הצורה בולטת, עד כי נדמה בנפשנו לאחוז ביד את הדבר המצויר, ולפעמים נדמה לראות עד למרחקים, וכל אלה נתכנו לנו מאת הציורים האלה – הבנת לרעי?… "
“לא דבר ולא חצי דבר!” השיב אהרלי לתמו “אך זאת ידעתי כי פה צירתי שושנה ולכן אָנוס הייתי לעשות כן ולא אחרת!…”
“אנוס הוא” אמר הגראף אל משנהו “גם בזה שכל את פיו, כי רוח החושב אָנוס הוא על פי הדבור, לא יבקש חשבונות הרבה, אך אָנוס הוא, כאשר נטל על העץ לתת את פריו, על הדבורה לרדות את דבשה ועל הזמיר להרים בשיר קולו. אם לשכרון גדול כזה ילוו עוד סדר ומשמעת, אז ישגיא פעלו, אז יפליא לעשות. הנה אבן טובה מונחת לפנינו בתוך אשפתות, הבה, נרימה, נתננה על ידי לוטש ותהי בעוד ימים לאבן נזר!”
אחרי כן פנה אל אהרלי.
“הגידה לי, שאהבה נפשי, היש עם לבבך ללמוד את חכמת הצירים על פי חק ומשפט? כי עליך עוד ללמוד, ללמוד הרבה. את אשר תציר עתה, לא יקרא עוד חכמת הצירים, עליך עוד לבוא עד חקר החכמה הזאת, למען תדע למשוח בששר; עליך לתקן את רוחך לדעת את ערוב הצבעים, רק אז תעשה חיל, אז תמצא ידך לציר מוצאי בקר וערב, את זהר הרקיע, ים סוער, אז תדע לחקות את מפלאות הטבע, לציר הרי בשמים, גנות ופרדסים, שדה־תרומות מלא ברכת ה' הרועש בהמון שבליו כים־גלים, חרש מצל בעלות עליו השמש ויצפה אותו זהב טהור מסביב, וכמוהם רבות – היש עם לבבך לתקן את רוחך באלה?”
עיני הנער אורו בדברו אליו.
“אח! אח!” קרא מנהמת לבו “מה נכספה וגם כלתה נפשי ללמוד את כל הדברים האלה!”
“אז תדע” הוסיף הגראַף “למשוח תמונות שונות גם ממחזות החיים, או מראות קדומים מספר תורתך, כמו את המחזה בהתודע יוסף אל אחיו וכאלה וכאלה”.
“אח! אח!” קרא אהרלי שנית בעליצות נפש וימחא את כפו “מה נאוו המראות האלה!…”
“אמנם כן”, הסכים הגראף ויפן בדבריו אל אבי הנער “הגד לי אפוא, ידידי, התמציא לך אומנתך די מחסורך?”
“לא, אדוני רב החסד” השיב החיט וישתחו לפניו אפים ארצה “אנכי ואשתי נעבוד עבודתנו למבקר עד ערב, עד כי תבצקנה ידינו מרוב עבודה ויגיע כפים, וכל עמלנו ויגיענו מאפע, כי נשתכר אך אל צרור נקוב, ואומנתי לא תמציא לי גם פת חרבה לשובע!”.
“ולוּ נתתי לך אנכי תשלומים על שכרך 1שלש מאות אלף כסף מדי שנה בשנה, ומצא לך?”
“שלש מאות כסף!” קרא החיט, אשר מעולם לא היה סכום גדול כזה בידו – “שלש מאות כסף! למה לאדוני לשאל עוד כדבר הזה?…”
“אנכי המצא אמציא לך את הסכום הזה מדי שנה בשנה והיה לך תשלומים מדי שנה בשנה למען תחיה אתה ובני ביתך!”
“שלש מאות כסף!” שנה ושלש החיט “אמנם אדוני רב החסד יחמוד לצון לי!”
“שונא לצון אנכי” השיב הגראַף בשובה ובנחת “אמנם דע לך כי לא על חנם אתן לך הכסף הזה!”
“האם אתפור במחיר הכסף הזה בגדים לאדוני?” שאל החיט. “בכל אות נפשי, אדוני, כי יודע אנכי לתפור שמלת גבר כחק וכמשפט!”
“אין חפץ לי בעבודת תפירתך, אך במחיר הזה אדרוש דבר אחר ממך!”
“ומה אדוני שואל מאתי?”
“את בנך תתן לי במחיר הכסף ההוא!”
“את בני!” קרא החיט משתאה ולבבו אמר לו כי עתה החל הגראַף לנהג בשגעון כדרכו תמיד “ואיה האב בעולם אשר יתן את בנו במחיר כסף ולוּ גם יהיה הבן ההוא אבן נגף לאבותיו כבני זה?”
“פתי!” ענה הגראַף “האם תאמר כי אקח ממך את בנך לצמיתות, השב אשיבנו לך אחרי מועד ומועדים, אך בשובו יהיה איש בתפארת אדם!”
“ומה אדוני אומר לעשות בו?”
“בטרם כל הגד לי” קרא הגראַף “התקוה כי יהיה בנך לרב?”
“לא אדוני רב החסד, כי נתון הוא בראשו וברבו אל שקערורותיו ושרטוטיו ולא ישמע בלמודים!”
“אם כן אין תקוה לך כי יהיה לרב – האם תאמר כי יחזיק באומנתך ויהיה לחיט?…”
“גם זה לא, כי הוא לא ידע גם להביא את החוט אל חוֹר המחט…”
“אם כן מה תאמר לעשות בו?”
“חי אני כי אנני יודע עד מה, אך זאת יודע אנכי כי לא יצלח לכל מלאכה!”
“אבל אנכי הוא היודע ולכן אנכי שואל את בנך מאתך!”
“את בני” גמגם החיט “אך הלא אדוני רב החסד יודע כי עברי אנכי!”
“ומה בכך?…”
“ולכן גם על בני להיות כאבותיו!”
“פתי, מי הגיד לך כי חפצי ומגמתי להסיר את לבבו מלב אבותיו ואמונתם? ונהפוך הוא, ברצוני לגדלהו ולרוממהו, למען יכלכל את שיבתך בעשר ובכבוד, אתה בעצמך תמסרהו לקראקוי, אשר שם ילמד מלאכת הצירים, על ידי איש כשר וישר, למען יהיה לו בביתו ארוחתו ולא יבא אל פיו מכל המאכלים האסורים לכם – ועתה הטובה עצתי בעיניך?…”
“יחי אדוני רב החסד עד מאה שנים!”
“ובכל שנה ושנה” ענה הגראַף בהוציאו כיס כספו מצלחתו “אשלם לך ממיטב כספי שלש מטבעות לשנה, שלש מאות כסף מדי שנה בשנה, ובמחיר הכסף הזה תתן את בנך על ידי. אך לא שנים רבות תהיינה עיניך נשואות לכספי, כי בטרם תעבורנה שלש שנים פעמים יהיה בנך לתהלה בארץ ומפרי כפיו תאכל אתה וביתך לשובע!…”
“וכל אלה על ידי שריטותיו ושקערורותיו!” קרא החיט שובע שמחות בנשקו את ידי איש־חסדו – “מי מלל לנו זאת מלפנים!…”
* * *
האדון המשגע לא הפיל מהבטחתו דבר ארצה. אחרי עבור ימי החג נסע בלוית אהרלי ואביהו עירה קראקוי. האדון שם מקומו בין תלמידי האַקאַדעמיא למלאכת הציור ואביו הביאהו אל בית איש יהודי תמים עם אלהיו למען יאכל על שלחנו כדת; ושנה בשנה נתן האדון על ידי אבי אהרלי שלש מאות כסף; אך עוד לא עברו חמש שנים ואהרלי שב מבית האקאדעמיא מכתר בתארים הנותנים כבוד לשמו, ולמן היום ההוא לא הוסיף עוד אביו לקחת כסף חוקו מיד הגראַף, כי בנו כלכל את שיבתו בריוח ולא בצמצום.
אם בא דבר הגראף ואם קמה נבואתו לאהרלי על זה יעיד העתון אשר לפני. עתה לא יקרא עוד אהרלי השחור כי אם הציר הנפלא ארטור ליעבגאָטט וציוריו מצוינים ומכתרים בפרס הראשון, ביתו יתנוסס על גפי מרומי קרת ויושבי עיר מולדתו יחשבו להם לכבוד ולתפארת כי ילד שם. –
וכל אלה באו לו מאת “השושנה” – מי מלל לנו זאת מלפנים!
מי יודע כמה ילדים נמצאו עוד ברחוב היהודים אשר גם ידם תכון לציר “שושנים” כאלה –
אך שאלו בחוצות וברחובות אם תמצאו עוד גראַפים משגעים אשר יתמכו אותם בימין צדקם! –
-
“שלש מאות אלף כסף” – כך במקור, ולפי ההמשך כנראה צריך להיות “שלש מאות כסף”. הערת פרויקט בן־יהודה ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.