רקע
נתן נטע סמואלי

החדר אשר שם שמענו לקח מפי מורנו היה צר ואפל ולו חלונים קטנים, כתלים דקים ותקרה נמוכה מלאת בקיעים ופרצים נטויה ממעל לראשינו, וכמו מחשבת בכל רגע לנפול ולקבור תחתיה בית ויושביו. כעשרים תלמידים היינו שם, מבקר עד ערב, מלבד מורנו אשר דר שם עם אשתו “הרבנית” ושלשת ילדיהם, מהם הבכור בן חמש שנים והצעיר עוד יונק שדי־אמו, ומלבד החיה והעוף הרומש שם על הארץ: התרנגול השחור, מהיר החמה, המכה כפעם בפעם בכנפיו וקורא בקול חודר כליות: קוקוריקו! ואשתו התרנגולת עם המון צאצאיה החוסים תחת צל כנפיה הסרוחות, ומלבד החתול הקשור בחבל לרגל המטה ומשמיע כפעם בפעם קול שועתו ונאקתו…

כל הבא אל הבית הזה בפעם הראשונה אָנוס היה לאטום את אזניו לבל תחרשנה מקול ההמולה והמבוכה, מבכי הילדים, צעקת התלמידים, קריאת השכוי, צפצוף האפרוחים ושועת החתול…

ממול הדלת לצד דרום יעמוד השלחן המלא שקערורות ומכסה צלמי־תהו אשר רשמנו עליו בפחם ובנתר, איש איש כיד הדמיון הטובה עליו. לשני צדי השלחן שני ספסלים ארוכים, שם ישבנו דחוקים ולחוצים איש באחיהו, עד כי כמעט היינו לבשר אחד, כי לא היה רוח בין הדבקים אף כמלא השערה. בראש השלחן ישב מורנו כמלך בגדוד ואותות יקר וגדולה מימינו ומשמאלו: כלי־מקטרתו, מטפחתו הגדולה וקופסת הטבק אשר שם חתרו וחפרו אצבעותיו באין מנוח, אם לא היה להן דין ודברים עם חטמו. כן עברו ושבו אצבעותיו תמיד מן הקופסא אל החוטם ומן החוטם אל הקופסא. קומתו היתה ממצעת, מראהו כהה, פניו דלים וכחושים וזקנו כזקן התיש, דק וארוך, ואת הזקן הזה החליק בידו מול עבר פניו וזה גרם בדבר כי היה זקנו אוצר ומקלט לחלק גדול מאבק הטבק אשר הפליט מאפו מאפס מקום…

לא רחוק מן השלחן נראו שתי מטות עץ מכסות שמיכות לבנות, ועל היתד בקיר תלוי דף למעשה האיטריות, הנקרא “לאָקשענברעט”. בצד הדלת מימין נראה התנור הגדול, מעמד ומצב “הרבנית”, אשת מורנו, הטובה בנשים. אם הניחה את היעה מידה אשר נקתה בו את הקירות וכלי הבית מכל חלאה וזוהמא, או לקחה עמדתה על יד התנור ובכנף בגדה אחוזים שני ילדיה, מזה אחד ומזה אחד, ועוילה ועוללה על זרועותיה; כה עמדה תמיד נופחת ברוח פיה באש אשר על האח ופני להבים פניה.

האשה הטובה והישרה הזאת היתה לנו למגן ומושיע בכל עת אשר התגעש עלינו בעלה ויאמר להכות אותנו בשבט זעמו. ואמנם גם הוא היה טוב לב, ומעולם לא עלה על לבו להכות את אחד מאתנו, רק הפיל פחדו עלינו; ולא זאת בלבד, כי כפעם בפעם נתן לנו חפש ודרור ויהי שמח לראות אותנו מפזזים ומכרכרים על פני הככר שלפני החדר. גם עצם את עיניו מראות אם התגנב אחד מאתנו בלילות החרף ויסב את מורה השעון קדימה, למען הביא לנו את הגאולה. לעת כזאת תקע מורנו את ידו אל תוך קופסתו לקחת משם מנה גדולה מאבק הטבק, וברגע שומו את המנה אל אפו הסתיר בידו את השחוק אשר עלה על שפתיו, ויסגור אחרי כן את הספר אשר לפניו, ואנחנו חקינו את מעשה מורנו ונקם ונתעודד בקול רעש גדול, לבשנו בגדינו, גם העלינו נרות בפנסינו וכאסורים מבית הכלא יצאנו ששים ושמחים מבית הספר לשוב הביתה…

אך בלילה אחד בשבוע, הוא ליל החמישי, לא ארכה לנו העת, כי מצאנו ענג ושעשועים בלמודים, עד כי חלפו לנו השעות כרגעים. אז התרועעה אלינו גם הרבנית הטובה, בשומה את הדף למעשה האיטריות על חצי השלחן ללוש עליו את הבצק ולעשות גלוסקאות וחלות יפות לכבוד יום השבת, ואנחנו עמדנו צפופים מסביב למורנו ונעשה אזנינו כאפרכסת לשמוע ולהאזין כל הגה אשר יצא מפיו. שמים חדשים וארץ חדשה נגולו לעינינו בספרו לנו ספורי קדש מספר התורה: איך ברח יעקב מפני חמת אחיו פדנה ארם; איך ראה בחלומו “סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה”; איך בא אל הבאר ויגול האבן מעל פיה, אבן גדולה וכבדה, אשר כל הרועים גם יחד לא יכלו להמיש אותה ממקומה – איך באה רחל היפה כאחת מבנות אלהים, עם העדר אל הבאר, איך נפעם לב יעקב אבינו בראותו אותה ואיך נפל על צוארה ויבך וישק לה. מובן מאליו – הוסיף מורנו נופך משלו – יעקב ראה ברוח הקדש כי היא תהיה אֵם לשבטי־יה, ובגלות בניה מעל אדמתם אז תקום מקברה לבקש רחמים בעדם כמו שכתוב: קול ברמה נשמע, רחל מבכה על בניה. גם הקורות אחרי כן לבן זקונו יוסף לקחו את לבותינו, איך רדפוהו אחיו בשנאתם ובקנאתם, איך מכרוהו לעבד וישלו את נפש אביהם באמרם כי מצאו את כתנתו מגללה בדמים, איך קרא עליו אביו הזקן בכי ומספד: “טרוף טורף יוסף, ארדה אל בני ביגון שאולה!” ואמנם הפליא ה' לעשות עמו בארץ שבותו, כי עלה למעלה ראש ויהי השליט במצרים – איך התודע יוסף אל אחיו, ואיך נפל אביו על צואריו ויקרא בבכי: “רב לי, עוד יוסף בני חי?” אז התחמץ גם לבבנו ונבכה עם הישיש, כי ראינו אותו עומד לפנינו חי וקים, גם הרבנית לא יכלה להתאפק ועיניה המפיקות רך מלאו דמעות, ורבות מן הדמעות האלה התבוללו עם הבצק ויהיו לגלוסקא יפה לכבוד יום השבת. כבוד ה' חופף ברגעים האלה על “החדר” ורוח קדשו שפוך על כל היצור אשר בתוכו. הילדים הקטנים האחוזים בכנף בגד אמם עומדים כחולמים ומביטים בעיניהם הטהורות אל אביהם, גם החתול הקשור בחבל לרגל המטה עמד מבלי נוע, מאזין ומקשיב, ואנחנו שכחנו את העת, שכחנו את הלילה, שכחנו תבל ומלואה, ואזנינו לא שבעו משמוע. – מה טובים היו הלילות האלה. ומה הומה לבי גם הפעם מדי זכור אזכרם!…

אכן גם בימים האחרים בשבוע לא חשך מורנו מהמציא לנו רגעים לשחוק ולשעשועים, ובימי הקיץ נתן לנו חפשה מדי יום ביומו לרחוץ בנהר: וגם אנחנו לא היינו כפויי טובה ונקרב לו כפעם בפעם מנחת תודה לריח ניחוח – תכריך גדול מלא אבק־טבק, כאשר אהבה נפשו. ואמנם הטבק הזה הוא גם היה בעוכרנו, כי לא אחת ושתים בא גם לאפנו ויהי לנו לזרא. בחטֹא האחד מאתנו נגד מורנו, אם לא הטה אזנו לשמוע בלמודים או עשה אחד המעשים אשר לא יעשו, אז תחת להניף שבטו עליו הביא מעט טבק אל אף החוטא ויכלא אותו תחת השלחן. לפעמים ישבו שם שלשה עד ארבע פושעים נמקים בעונם ומתעטשים מרגע לרגע בקול רעש אדיר וחזק, עד כי חרד הבית לקולם. אמנם אחרי כל רעם ורעם הבא מלמטה, השיב מורנו מלמעלה: אסותא! וכל תלמידיו העוטרים אותו ענו גם הם אחריו בקול שחוק פרוע: אסותא! אסותא!

גם לאשתו הרבנית היה הטבק הזה למפלצת. אם מאנה שמוע לתוכחתו, באמרו לה אחת ושתים להנפש מעט מעבודתה הקשה, אז נגש אליה וכלי נשקו, קופסת־הטבק, בידו ויעד בה לאמר: “אם תמאני ומרית, ראי, הנה אנכי שולח את הזמורה הזאת לאפך!” והיא בשמעה את הדברים הנוראים האלה יוצאים מפרשים מפיו, וכלי זעמו בידו, לא ערבה עוד את לבה למרות את דברו, ותַנַח בשחוק את היעה או את המטוה מידה ותשב לימינו…

אחד ממנהגי מורנו היה, כי שאל על כל דבר הקשה בספרו כשואל באורים. אם לא ידע דבר משפט, ריב אם היה בין שני תלמידים, אם נבוך היה בדבר הנוגע לפרנסתו, – כל אלה הביא לפני ספרו, והוא הוכיח לשבט אם לחסד, לעשות אם לחדול.

באחד הימים ההם קרבה הרבנית לפני אישה באמרה:

“רבי, יש את נפשי לנסות את מזלי בגורל הלאטא!”

“טובה עצתך” הסכים לה כדרכו תמיד “לכי ונסי את מזלך!”

“אבל דורשת אנכי ממך כי תגיד לי את המספרים אשר אבחר לי בגורל”.

“הנביא אנכי כי אדע?” השיב בתואנה “נשאל בספר ויגיד לנו!”

“גם אנכי חשבתי כזאת, שאל בספרך!”

“בזה צדקת – אלכה ואשאלה”.

ובדברו פתח את הספר, כאשר עלה בידו ויכרז בקול רם “דף ה'”.

“ה'?” פקפקה הרבנית “האם ה' אתה אומר?”.

“כן דברתי”.

“יהי כדבריך, אך הוסף נא לשאל!”

מורנו אחז מספר עלים בידו ויכרז שנית.

“דף ל”ז".

“טוב מאד – ל”ז – ומה עוד?"

בפעם השלישית החזיק מורנו מספר עלים בידו באמרו:

“דף פ”ט".

“חמשה” החזיר הפעם אחרי דבריו בכתבו אותם על לוח לזכרון “שלשים ושבעה ושמונים ותשעה!”

“חמשה” שנתה גם אשתו, ברשמה גם היא את המספרים על פסת ניר “שלשים ושבעה ושמונים ותשעה”.

הרבנית הסתירה את הפתקא בצלחת בגדה ותברך אותנו לשלום ותלך לדרכה…

“לוּ אמצא חן בעיני ה'” פנה עתה מורנו אלינו בדברים, כאשר הסכין מאז לשפוך את שיחו לפנינו בכל עת “לוּ יזכני ה' בגורל, מה ישפר אז חבלי בחיים! בעול “המלמדות” אשא גם להלאה, כי הלא כבר מלתי אמורה: לוּ אתנשא אנכי להיות לשר, אז יגדל עוד הוני ורכושי מן שאר שרי ארץ, כי מלבד שכירת שררותי אשתכר גם מן המלמדות והיה לי כסף משנה; ומבלי הלצה, כמאז גם להלאה אחזיק במלמדות, אבל אשכר לי דירה נאה בעלת שני חדרים, למען ירוח לנו מעט, גם אשחד מכספי לאָמה, למען הקל העול מאשתי היגעה מרוב עמל ועבודה. איש איש מכם אשר יביא לי את הבשורה הטובה כי זכיתי בגורל, לו אהי אסיר־תודה כל ימי וחופשה אתן לו מן החדר בכל עת אשר ידרוש ממני!”…

בכליון עינים חכינו עד יום הראשון לשבוע, הוא יום הגלות הגורל. השחר טרם האיר על הארץ והנה בית סוכן הגורלות כעיר נצורה, כי עשרים ושנים נערים חנו עליו במעגל, מצפים ומיחלים עד תפתח דלת הבית לפניהם. כמעט נפתחה הדלת והנה אנחנו פורצים הביתה ואיש איש מאתנו ידו פרושה אל הסוכן; “הבה לנו פתקאות!” הסוכן לא מנע חפצנו מאתנו, אכן כמעט שמנו עינינו לראות בפתקא, והנה נבהלנו למראה עינינו, כי כתובים היו בה שלשה המספרים, אחד מהם לא נעדר – ראינו ונשב לראות, אמנם לא חלום ולא מקסם כזב הוא, כי אם אמת ונכון כנכון היום, הלא עינינו הרואות ולא זר: חמשה, שלשים ושבעה ושמונים ותשעה.

כרוח סער נשאנו על כנפים מן הבית אל “החדר” וכמעט פתחנו דלת צעקנו בקול שאון ומהומה באזני מורנו:

“מזל טוב רבנו, הרבנית זכתה בגורל!”

ברגע הראשון לא האמין הרבי למשמע אזניו ויהי כנציב מלח, אבל לאט לאט שב רוחו אליו ועיניו בחנו את הפתקא ואת המספרים אשר רשם על הלוח, זה קבל זה והנה מתאימים הם. אמנם כנים הדברים – אשתו זכתה בגורל!…

“טוב הדבר” החל עתה לנאום לנו נאום “טוב הדבר כי הרבנית איננה אתנו בבית. את הבשורה הטובה הזאת אביא לה אנכי, אני ולא אחר – שבו נא, בני, איש תחתיו ואל ירים איש את ידו ורגלו עד שוב הרבנית!”.

מלאנו מצות רבנו ונשב איש איש על מקומו, יחיל ודומם עד שוב הרבנית מדרכה.

בפתחה הדלת והנה מורנו יצא נגדה וספר התלמוד בידו…

“אשתי” שם אליה את דברו בשובה ונחת מדי הגישו את הספר אל עבר פניה “נשקי את הספר הקדוש הזה ואל תשאלי הרבה…”

הרבנית שחקה מטוב לב באמרה:

“איזה הרוח עבר עליך הפעם?”

תחת להשיב לה על דבריה הוציא מצלחתו את שבט זעמו, את קופסת הטבק, ויקריבה אל אפה…

הרבנית הוסיפה לשחוק בכל פיה…

“אין צרך לך להפיל עלי בלהות” אמרה בנשקה את הספר במו פיה “גם בלעדי זה אשק ספר קדוש כזה בכל לבי…”

“עתה” החל הרב לבאר לה הדבר בשומו את הפתקא לפניה “עתה אודיעך מדוע צויתי עליך לנשק הפעם את הספר. כי הספר הזה פתח לפנינו את שערי ההצלחה, התבונני וראי: חמשה, שלשים ושבעה ושמונים ותשעה”…

הרבנית שמה עיניה על הפתקא ופניה הלבינו כשיד…

“אכן הרעותי לעשות” קרא מורנו “כי הרעשתי את לבבה פעם אחת בבשורה הטובה הזאת. עלי היה לבשר לה זאת לאט לאט ולא בחפזון!” אכן עד מהרה נוכח לדעת, כי לא הבשורה הטובה הרעישה את לבבה ויבא רטט בעצמיה, כי אם בשורה רעה. המספר חמשה אשר קטן ומצער היה בעיניה החליפה למספר ארבעים וחמשה. עתה נבהל גם מורנו למשמע אזניו, אך עד מהרה שב רוחו אליו בראותו צרת אשתו ומר רוחה, אשר נתעלפה ותפול שדודה על מקומה…

“אל נא, יונה פותה” נחם אותה “אל נא תצטערי הרבה על הדבר הזה, הלא מאת ה' הוא, בעזר אלהים חיים ובריאים אנחנו וילדינו, התקטן זאת בעיניך? ומה היה לו אבדנו את ילדנו, בחלותו זה לפני ימים? חיים אנחנו כלנו, הלא טובה לנו בריאותנו מעשרה גורלות, אל תחטאי בנפשך, אשתי היקרה!”

אך אשתו לא הרפתה ותבך ותאנק. במבוכת נפשו שם מורנו מפלט לו אל הלצון ויאַים אותה באבקת הטבק אשר בין אצבעותיו, אך גם זה היה ללא הועיל הפעם, כי כמעט נמוג לבה מרוב דמעה ובכי תמרורים.

בעוד רגעים הביאו אותה אל מטתה, כי כאש צרבת להטו פניה ושניה דא לדא נקשן, ביום השני גברה עליה מחלתה עד כי אנוס היה מורנו לשאל ברופאים.

למחרתו הלכנו כלנו עם מורנו אל בית הכנסת להפיל תחנתנו לפני ה' להחיות ולהקים את הרבנית הטובה והישרה…

גם ה' שמע קול שועתנו וישלח לה עזרתו מקדש ותקם ותחי וכמאז כן הוספנו לראות בפניה המאירים והמלאים תם ורך.

לא אחת ושתים נגשה אחרי כן הרבנית לפני בעלה ותאמר לו “שאל נא בספרך, מה המספרים אשר יעלו עתה בגורל…”

גם מורנו לא מנע שאלתה ממנה.

אך כמו קצף הספר עליה על כי הובישה פעם אחת את עצתו, ולא אבה עוד להגיד לה קושט אמרי אמת…

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47250 יצירות מאת 2631 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!