בחודש זה, שבט, נמלאו שמונים שנה לחיי המספר העברי, אחד מן הראשונים, מ.ד ברנדשטטר. אילו היו השנים כתקונן ורוח הדור בלתי מטושטש, כי אז היו חוגגים בעולם העברי את שנות הגבורה של סופרנו זה, שעוד לא הניח עט מידו, וגם בשנות המצוקה ודלדול הכחות הגופניים לא תש רוחו, ועוד כיום הוא מעניק להקוראים העברים את אמרותיו ופתגמיו השנונים, שיש בהם מטעם זקנים וגם מרעננות נעורים.

בקיץ שנת תרס"ט הייתי נפגש עם המספר מ.ד ברנדשטטר יום יום, במשך חודש מנחם-אב, בעיר-המעינות מאריינבאד (המשורר יל"ג היה קורא לה בשם “בארה של מרים”). בטיולינו הארוכים ביערות בוהמיה היה מספר לי, על פי בקשתי, את תולדותיו, ואני רשמתי מפיו מלה במלה את כל אשר ספר לי באריכות ובפרטי-פרטים על אדות חייו ועבודתו בספרות העברית. ובתולדותיו של סופרנו זה שמעתי גם פרק בתולדות הקולטורה של יהודי גליציה.

הנני למסור פה בקיצור האפשרי את תולדותיו, על פי הרשום אצלי בפנקסי. ומכוון שאני מדייק בלשוני לספר את תולדותיו של מספרנו הישיש כפי אשר שמעתי מפיו, ורשמתי את כל אשר ספר לי תוך כדי דבורו, על כן יוכל הקורא לראות ברשימתי זו מעין אוטוביוגרפיה של בראנדשטטר, אוטוביוגראפיה שבעל-פה, שהיא רק כתובה על-ידי.

מ.ד ברנדשטטר נולד בכ“ט שבט שנת תר”ד בעיר Brzeska דמתקריא ביהודית בריגיל, בגליציה, לאביו יחזקאל. אח היה למרדכי הקטן ומת בילדותו ונשאר בן יחיד להוריו. אביו היה בר-אורין, ביחוד היה בקי במדרש ואגדה, ו“בעל תפלה”. הוא האריך ימים, ובמותו היה בן שמונים ושתים.

בהיות הילד מרדכי בן עשר, הוציאהו אביו מחדר המלמדים השכיחים בימים ההם ובמקומות האלה, ויפקד עליו מלמד מצוין במינו, שהיה אחד מקרוביו, אברך מופלג וגדול בתורה, שהיה יושב רוב ימיו בתענית. מלמדו זה שלמד אתו בביתו היה בעל מזג טוב וחובב אדם, והוא העיר בו, עוד בילדותו, את רוח הבקורת, בשננו לו, שלא יסמוך באמונה עורת על כל מה שכתוב בגמרא ורש"י, מבלי להרהר אחרי דבריהם שמא טעו, כי אם יתחקה על המקור ויתעמק במקרא, שממנו שאבו חכמינו עצמם את סברותיהם והשערותיהם. מלמדו זה היה אדם צנוע, ויסתיר מעיני הבריות את סגופיו ותעניותיו, והוא היה בעיני הילד מרדכי לא רק מורה, כי אם גם איש-המופת, בחיר האדם, ויכבדהו בכבוד אלהים. ומלמדו זה היה לא חסיד ולא מתנגד במובן המקובל אז;ואף כי היה קורא בספר “הזוהר” בחשק רב, לא דבק מעולם לבו בחכמת הקבלה וסודותיה, שהיו זרים לשכלו ורוחו הבהירים. והאברך המופלא הזה למד את הילד קרובו שתי שנים, מבלי אשר רצה לקבל שכר-למוד.

הילד מרדכי הצטיין בזכרונו החזק, בתפיסתו המהירה וגם ברוח הבקורת החריפה (כן העיד הסופר על עצמו). בבית הכנסת, שהילד היה מתפלל בו, עמדו בארונות ישנים ספרים רבים ושונים, וזה הקטן היה קורא, מעיין ומחטט פעם בספרי הלכה ודרוש ופעם בספרי מוסר וקבלה.

פעם אחת אמר הילד לרבו המובהק: הנה עיינתי היום בספר “מחצית השקל”, ולא מצאתי בו אלא סברות קלושות מאד, שאין בהן לא טעם ולא ריח, ואני מתפלא איך כותבים ואיך מדפיסים דברים שטחיים כאלה. המלמד קמט את מצחו, נעץ את עיניו החודרות והקודרות לתוך עיני תלמידו הבהירות והעליזות ויקרא לו מתוך עיונו הנוגה: אני מודה לך בזה, אמנם צדקת, אבל בכל זאת יש במשפטך חוצפה יתירה…

“ממלמדי זה, שמו היה פייביש לאנדוי, – הגיד לי פעם בראנדשטטר, – ירשתי את רגשי ההערצה לרש”י ואת ההתיחסות של בטול גמור לספרי החסידות של “רביים” ידועים, כמו כן לספרים כ“פרי מגדים” ולספרי רבי שלמה קלוגר, שמלמדי הנזכר היה מבטלם תכלית הבטול".

במלאת למרדכי שלש-עשרה שנה שלחוהו, על-פי עצת מלמדו קרובו, לעיר רימאנוב לשמוע לקח מפי הרב דְּשָׁם, שהיה נודע כבקי וחריף, ולהתרגל במלאכת ההוראה. הנער למד מפי הרב הלכות טריפות, תערובות, בשר וחלב וכולי, ויחד עם זה היה בא לבית המקולין לבדוק את הריאות ולקנות נסיונות הלכה למעשה במלאכת ההוראה.

עוד בהיותו ילד, היתה לו נטיה עזה למלאכת הציור, והיה מבקש הזדמנות לצייר צורות אנשים וגם צורות סוסים, ולפעמים, בשעת חדוה פנימית, כשנחה עליו רוח שובבות, היה אוהב לתאר פני מכיריו הגדולים כצלמי בלהות, המעוררים צחוק וגם זועה. והכשרון לצייר קריקטורות נשאר לו לכל ימי חייו. ובהיותו נער היה שופך לעגו בחדודים ומהתלות על הרביים ועל חסידיהם, ההולכים אחריהם בעיניים עצומות, אף כי אז עוד לא קרא את ספרות ההשכלה, ולא ידע כלל, כי יש בעולם מין ספרות כזו, כאשר לא ידע, כי יש ספרות גרמנית או פולנית. ליצנותו זו באה לו אז לא מתוך התבוננות יתירה בחיי החסידים שבגליציה ולא מתוך עיון והסתכלות בתורת החסידות ומסתריה, כי אם, פשוט, מהיותו עליז החיים ונוטה מטבעו לבדיחות הדעת.

מ.ד בראנדשטטר הגיד לי פעם כדברים האלה: “מימי שחרותי ועד היום הנני מתהלך בחברת אנשים מהוגנים ואצילי רוח, על כן לא תארתי מעולם בספורי ורשימותי אנשים רעים וחטאים, מתעים ונוכלים, כי אם מרומים, תועים וטפשים, שאותם פגשתי לרוב בחיי. ואף כי מעולם הייתי מתלוצץ ברביים וחסידיהם, בכל זאת הייתי תמיד נוח להם, והם – לי. בימי עלומי חייתי בחברתם ואתהלך אתם כרע וכאח, למרות שלא נעלמו מעיני גם אז תעתועיהם והבליהם. סולחים היו לי את לעגי המר לארחותיהם, מנהגיהם ונימוסיהם. הם סלחו לי אחרי כן גם בהדפיסי את ספורי המלאים “אפיקורסות” וליצנות חריפה לכל דרכיהם ותורותיהם”.

בטרם נמלאו להנער מרדכי חמש-עשרה שנה השיאוהו אשה, בת בעל-בית אמיד בטרנוב. אחרי חתונתו חדל להיות מתמיד ושוקד על למודיו.

הוא הפסיק את משנתו הקבועה, ואת רוב השעות שהיה יושב יום יום בבית המדרש, היה מבלה בספורי מעשיות ריקות ובשיחות מלאות הבלים. ורק לפעמים היה לומד בעצמו ש"ס ופוסקים, או שומע לקח מפי מלמדים בטלנים מהטפוס שהיה מצוי בימים ההם. אך כל זה לא היה למוד כדבעי, למוד כהוגן שיש בו שיטה וסדר. המלמדים שקנה לו בטארנוב, בשבתו סמוך לשלחן חותנו, לא מצאו חן בעיניו ולא לקחו לבו בתורתם. והיה כשנולד לו ילדו הראשון וצל דאגת הפרנסה עבר וחלף על פניו – עזב את בית המדרש הישן מבלי שוב אליו עוד.

בהיות בראנדשטטר בן שבע-עשרה התודע במקרה אל אחד המורים של השפה האשכנזית ואחרי שאחד מידידיו הקרובים למד מפי זה את השפה הגרמנית, נולד גם בלבו החפץ ללמוד גם הוא שפה זו, אחרי הוכחו כי יש בה צורך בעניני הפרנסה: בבית חותנו היה דרוש לפעמים לכתוב אדריסה באותיות אשכנזיות על-גבי מעטפות המכתבים, ולא נמצא איש בכל הבית אשר ידע מלאכת הכתב הזה.

בראנדשטטר האברך חפץ ללמוד סתם אשכנזית (דייטש), אז שאלהו המורה, שהיה אחד מאדוקי ההשכלה הגרמנית, באיזו אשכנזית הוא בוחר ללמוד: של קאנט? של פיכטה? של שלינג? של גיטה? של שילר? ¹.

“אני רוצה ללמוד סתם אשכנזית”, – היתה תשובתו התמימה של בראנדשטטר, אשר לא שמע עד אז גם את שמותיהם של משוררי גרמניה ופילוסופיה, והאברך התלמודי החל ללמוד מפי המורה את השפה האשכנזית מאלפ“א-בית”א. כעבור שלשה חדשים כבר הבין בראנדשטטר מה שקרא בשפה נכריה זו. קריאתו הראשונה בשפה האשכנזית היתה בשבועון “אללגעמיינע צייטונג דעס יודענטהומס”. מתוך קריאה זו נגלתה לו יהדות חדשה, שלא היה לו כל מושג ממנה. יחד עם זה החל לקרוא את הציורים והספורים של לודוויג פילפּסון שנחשב בדורו להמספר היותר מצוין מחיי היהודים. הספורים “מאריאמנא” “השרון”, היו הספורים הראשונים שקרא בראנדשטטר בחייו ותכנם נשאר בזכרונו עד היום הזה ².

הציור השלישי, שקרא בראנדשטטר בגרמנית היה ציורו של פאבוס פיליפּסון: “דער אומבעקאננטער רבי” (אַיינע ביאָגראַפישע נאָוועלע). בציור זה יסופר על אדות אחד מחללי השכלה הגרמנית, ויש בו מעין “התועה בדרכי החיים” של פּרץ סמולנסקיו רק בנוסח אשכנזי. גם פיליפּסון היה מושפע כסמולנסקין במדה ידועה מהמספר האנגלי צ’ארלס דיקנס. והציור החוור הזה של פיליפּסון עשה רושם עמוק וחזק על בראנדשטטר הצעיר ויעורר את מחשבתו ודמיונו.

את הספורים האשכנזיים הנזכרים קרא בראנדשטטר בעזרתו של מלון. בקריאתו את הדפים הראשונים הרבה להשתמש באוצר המלים, אולם מדף לדף נתמעט הצורך לעיין במלון הפתוח לפניו. אז התעורר בו, בבראנדשטטר, לראשונה החשק לכתוב בעצמו ספור מחיי אחיו הקרובים לו. אולם מושגיו הספרותיים, הספוריים והציוריים, היו אז בלתי ברורים ורפיפים.

אחרי אשר קנה ידיעה הגונה בשפה האשכנזית החל לקחת לקח מפי המורה הנזכר גם בשפה הצרפתית. וכעבור עליו חדשים אחדים בלמודה של שפה זו, נסה את כחו לקרוא, בלי עזרת המורה, בספרות הצרפתית היפה. ואחרי למוד של ארבעה חדשים החל לקרוא את “וידויו” של ז’אן ז’אק רוסו וספרו “אמיל”, ואחרי כן גם את חזיונותיו של מולייר.

אולם גם אז, בהיותו כבר מלקט שבלים בשדה הספרות היפה ומאלם בה אלומות משלו, לא ידע עדיין, כי יש נסיונות של ספרות יפה גם בשפה העברית. ונפלא הדבר, שבספוריו העברים הבאים של בראנדשטטר אין להכיר אפילו רושם קלוש של השפעה לועזית על כשרונו הציורי, המיליטריסטי ולא על סגנונו ואופן הרצאתו.

כאשר נתפרסם בקרב חסידי טארנוב, כי בראנדשטטר, שנחשב בטעות לאחד מאנשי שלומם, לומד את השפה האשכנזית וספרי חיצונים “נושרים מחיקו”, השתדלו הקנאים שבהם לפני חותנו של ה“יוצא לתרבות רעה”, לפעול עליו, כי יכריח את האברך, על-ידי הפסקת מזונותיו, לחדול מלמודיו בשפות נכריות, למען לא יתחמץ לגמרי. אך חותנו לא הפריעו מלמודיו, כי לא ראה כל אָוֶן בזה שחתנו לומד את מלאכת הכתיבה של אדריסה אשכנזית, שהרגיש את חסרונה בביתו.

בספר לי בראנדשטטר את מאורע הזה מתקופת ראשית למודיו החילוניים או החיצוניים, הוסיף: “אולי זה היה אסוני שלא הפריעו אותי מלמודי החדשים ושלא פגשתי, על דרכי זו התנגדות נמרצה. מי יודע, אם לא הייתי, באופן האחרון, מרבה לעשות חיל ולהשתלם יותר ויותר בהשכלתי”.

כעבור עליו חמשה חדשים בלמוד השפה האשכנזית, החל בראנדשטטר לקרוא את מכתבי לודוויג ברנה מפאריז ויצירות בודדות מהיינריך היינה (קובץ כתביו של זה האחרון לא יצא אז עדיין לאור). ה“רומאנצים” של היינה לקחו שבי את לבו ודמיונו ואחדים מהם למד על פה, כמו שהיה לומד לפני זה הלכות טריפות על-פה. זמן קצר אחרי זה החלו ספרי שילר לשפוך עליו את קסמם. מספרי גיטה קרא רק את החזיון “הרמן ודורותיא” ויתענג על יפיו. אולם את האיש גיטה לא אהב מעולם. בראנדשטטר עמד אז תחת השפעתו של לודוויג ברנה (שפרנס את נפשו ברוח הבקורת וההתול השנון), שהמעיט את דמותו של ראש משוררי אשכנז וישפיל את ערכו בתור אדם.

מורהו של בראנדשטטר בשפה האשכנזית ובשפה הצרפתית, אפרים פייט, היה איש הרוח, אידיאליסטון ועושה נפשות לההשכלה “בת השמים”, כמו שהיה מלמדו לאנדוי קרובו עושה נפשות להיהדות התלמודית. תלמידיו של אפרים פייט זה היו בנעוריהם ליאו קלנד (מי שהיה אחרי כן לפרופיסור בהאוניברסיטאות של ווינא ופראג ללמודי הספרות האנגלית, ואיש-סודו של תיאודור הרצל) והסופר העברי נפתלי קלר.

פייט זה היה מדפיס מכתביו מגליציה בהשבועון “אללגעמיינע צייטונג דעס יודענטהומס”, שיצא לאור בברלין;את כל מכתב ומכתב היה לוטש, מתקן ומגיה במשך של שבועות אחדים רצופים, כאילו עתידה היתה כל מלה היוצאת מפי עטו לשנות ערכי החיים של יהודי ארצו.

מפי המורה הזה נודע לבראנדשטטר, אחרי שהתקרב אליו יותר ויותר והיה כרוך אחריו, כי יש בעולם ספרות עברית חדשה ³. ספרות זו היתה מצומצמה בעיני אפרים פייט במכתב-עת “המגיד”, שיצא בליק, בפרוסיה, על-ידי זילברמאן וב“כוכבי יצחק”, שהיה מדפיס בהם מזמן לזמן הערות בהבנת המקרא.

באותה תקופת חייו כתב בראנדשטטר שני שירים בגרמנית: “מיין פריהלינג” ו“שיר על תשעה באב”. פייט מורהו מתח על שיריו בקורת זו: “איינע קונסטפאָללע אוהר, וועלכע אַבער איין שלאָססער געמאַכט האַט”, כלומר: שעון מלא מלאכת מחשבת, אך עשוי בידי חרש ברזל".

סמוך לאותה תקופה החל בראנדשטטר לקרוא מדי שבוע בשבוע את גליונות “המגיד” – זו היתה פסיעה קדימה בדרך ההשכלה העברית. וכמנהגו של קורא עברי בימים ההם (ובמדה ידועה גם בימינו עתה), נתעוררה בו התשוקה “לנסות נוצתו” ולכתוב בעצמו מאמרים, כתיבה לשמה (על דבר שכר סופרים לא ידעו ולא שמעו אז במחנה העברים. להיפך: לא מעט מן הכתבנים והחקרנים היו משלמים להמו"לים בעד הדפסת דבריהם). לא עברו ימים מועטים ובראנדשטטר “שנס את מתניו” ויכתוב מאמר בשם “יהודי פולין” וישלחהו ל“המגיד”, ומאמרו זה נדפס “ככתבו וכלשונו” והיה חתום תחתיו מ.ב. המאמר היה מכוון נגד פיליפּסון, שהדפיס בשבועונו “אַללגעמיינע צַייטונג דעס יודענטהומס” פיליטון לקוח ממכתב-העת “נייע פרייע פרעססע”, שנקרא בשם “יהודי פולין”, מבלי הזכרת המקור. מאמרו של בראנדשטטר היה מלא רוח סטירי לפי טעמם של הסופרים והקוראים באותו הדור, שהעתונות העברית היתה מונחת עוד בחתוליה.

האידיאל הספרותי של בראנדשטטר היה, בימי התבכרות כשרונו הספרותי, היינריך היינה, שהרבה לקרוא בו. אולם אחרי כן ירד מעט מעט ערכו של המשורר בעיני מספּרנו. מדוע ולמה? – לא הגיד לי בראנדשטטר, וגם אני אתאפק מלעשות ביאורים לזה, אף כי ראויה היתה עובדה פסיכולוגית-ספרותית זו לעמוד עליה מעט, לבל יתרחבו דברי שלא במקומם הנכון.

הספרים הראשונים אשר קרא בראנדשטטר בספרות העברית החדשה היו “בכורי עתים”, “כוכבי יצחק” של שטרן, ספרי מאיר לטריס, “שירי תפארת” של ווייזיל וכתבי מו"ח ⁴(מרדכי ווייסמאן חיות), בהמאסף “משל ומליצה” של זה האחרון (מין ילקוט משונה ומלא הבלים וטפשות) הדפיס בראנדשטטר, בימי שחרותו, שיר בשם “עוכר שארו אכזרי”.

כבר בשיר הזה יש להכיר ניצוץ של כשרון סאטירי בלתי מוטל בספק, אולם בעל השיר “עוכר שארו אכזרי” היה גם עוכר נפשו, נפש כשרונו, בשלחו שיריו לעורך שהיה טומטום ספרותי אשר קפץ עליהם והדפיסם כמו שהם.

כשלוש שנים אחרי חתונתו שלחוהו חזרה לעיר מולדתו, לבל יתחמץ חלילה בטארנוב ולמען ירפא ממחלת הכתיבה, ה“קליפה” הספרותית. בעיר מולדתו הרבה בראנדשטטר לקרוא בספרות האשכנזית וימעט לקרוא בספרות העברית החדשה, שהשיגה בעמל רב. מי שהיה מורהו, אפרים פייט, היה שולח לו מטארנוב ספרים חיצוניים וגליונות שבועונו האשכנזי של פיליפּסון לקריאה, על מנת להחזירם לידי בעליהם.

השפעת פיליפּסון ו“כתבי האינסטיטוט” על הקוראים בגליציה היתה עצומה. יום בוא ה“אללגעמיינע צייטונג דעס יודענטהומס” לגליציה היה יום חג להמשכילים. ולא היו ימים טובים לשוחרי תושיה בגליציה הדלה והעלובה כאותם הימים, שבהם היו מתקבלים “כתבי האינסטיטוט” מיסודם של פיליפּסון ואנשי חברתו.

מ.ד בראנדשטטר ספר לי: “המשורר יהודה ליב גורדון הביע לי במכתביו אלי לא אחת את חפצו להוציא את ספורי בקובץ מיוחד ולכתוב בעצמו הקדמה להם. כן הציע יל”ג גם לבן אביגדור, כי יוציא את קובץ ספורי במהדורה עממית שתמכר בזול".

“תחת השפעתו של רבי מנדיל איילבוים בספרו “ארץ ישראל” כתבתי חזיון בשם “ימות המשיח” ובתשעה באב בשעת אמירת “אלי ציון” עלו פתאום על לבי דברי יל”ג (באחת מחוברות “השחר” של סמולנסקין): מורי הוראות תהיו? – ומה תעשו אם יתקיימו דברי חז"ל: מצוות בטלות לעתיד לבוא?

"בין יתר הדברים כתבתי בחזיוני האמור:

“וארא והנה אני יושב בתוך ירושלים הבנויה אבנים טובות ומרגליות. ראיתי את המקדש עומד על מכונו, ראיתי את הכהנים בעבודתם, הלויים על דוכנם – והרבנית מבריסק יושבת על כסא מלכות ישראל, ורבי דוד סוניקר יושב בראש הסנהדרין הגדולה. המונים-המונים עוברי עבירה, מכל מפלגות העם, מובלים ונסחבים בידי שוטרים עטופי טליתות מצויצות להעמידם לדין על פי דת תורתנו הקדושה, ואצילי בני ישראל מומתים בארבע מיתות בית-דין. מכל עבר: נהי ובכי וצעקה גדולה ונוראה – קשר של רשעים, מרדו במלכות, מהומה, מבוכה ומבוסה. וקול נורא מרעים באזני: איש לאהלו ולגלותו, ישראל! – ואקיץ לקול החזן: אלי ציון ועָרֶיהָ!”

“ובשלחי את החזיון הזה ל”השחר" של סמולנסקין בווינה, נחמתי על הדבר אשר עשיתי. ביום המחרת שלחתי טלגראמה לרפ“ס, שלא ידפיס את חזיוני השלוח אליו, כי מתחרט אני על כתיבתו. סמולנסקין נמלך בפרופיסור דוד היינריך מילר, אם להדפיס את חזיוני “ימות המשיח” הנזכר, ויחליטו להשיבו לי בחזרה, שלא יראה אור. כאשר היה פרץ סמולנסקין אחרי כן לנושא דגל ציון בכל עוז רוחו והתלהבותו הגיד לי פעם באחת משיחותיו אתי, כי מאושר הוא כיום על שלא הדפיס אז את חזיוני ב”השחר".

בדבר אופן כתיבתו את ספוריו, הגיד לי בראנדשטטר: “הנני כותב את ציורי לראשונה מגילות-מגילות בעט-עופרת על חתיכות נייר. אני כותב את ספורי קמעה-קמעה לפרקים ולסירוגין. אחרי כן הנני מעתיק בדיו ובכתב נקי את רשימותי החטופות והמקוטעות, ואז אני מתקן ומגיה היטב את דברי הראשונים. וכל הציורים שאני כותב הנני קוראם לראשונה, בטרם שאני מוסרם לדפוס, באזני רעיתי, ועל-פי עצתה הנני עושה ברשימותי מחיקות ותקונים ידועים. אני עושה כזאת, יען כי אני מתכוון תמיד לכתוב את ציורי בעד קהל הקוראים הבינונים, – ורעיתי היא בעיני סמל הבינוניות. משפטה הוא בעיני משפט הקהל הבינוני. ואת אשר היא פוסלת בדברי הכתובים פסול הוא גם בעיני”.

את ציורו הראשון “אליהו הנביא” הדפיס בראנדשטטר ב“השחר”. הציור הזה תורגם פולנית על-ידי גרוסליק ונדפס בהשבועון “איזראַעליטאַ” בווארשה. רבים מציוריו וספוריו תורגמו גם לרוסית בהוצאותיו השונות של אדולף לאנדוי. כן העתיקום לשפה היהודית המדוברת ונדפסו בשני חלקים ברומניה.

בדבר בראנדשטטר על אדות ערכם של סופרים שונים הוא מעיר פעם בפעם: “אין בו בסופר הלז, אף ניצוץ של חידוד”, או: “אין בו אף ברק של סטירה” – זוהי הבקורת היותר קשה שהוא מותח על אחד הסופרים. אם אין בו ניצוץ של חידוד או של סטירה, אז בטלות ומבוטלות בעיניו כל המעלות שאתה מוצא בסופר הנידון.

בהפרדי מעל בראנדשטטר הגיד לי: “מאושר הייתי בכל ימי חיי;הנני מאושר מאד בחיי משפחתי ויש לי רב מכל אותם הדברים והקנינים שהאדם והעברי שואפים להם”.

[