שאלת הנמוס בדבור, זאת אומרת, הנעימה בדבור עם ילדינו, מעסיקה בודאי כל מורה, כל אב וכל יוצא ונכנס, אם בקביעות ואם בארעי, בחברת ילדים. הרי זהו אחד מגופי הפרובלימה החנוכית ללמד את לשוננו דבר עם הקטנים והחלשים ממנו, כשם שהנמוס הפנימי והחיצוני הוא יסוד עיקרי במשאנו ובמתננו עם בני אדם.

יש אומרים: נלביש את פנינו סבר יפה ונבריק את עינינו לקראת צאן ילדינו ואף נצהיל את קולנו באזניהם! ואולם אם נכון הדבר, שסבר רך הולם את הגיל הרך, אין זאת אומרת עדיין שרשאי הסבר להיות גם מרוכרך ומכש"כ מעושה כל שהוא. הן תנאי ראשון בקול הוא הד נאמן של הלב, ובמראה – האספקלריה הכנה של ההרגשות. הרי כך מתחננות לפנינו, הבוגרים, עיניהם החדרניות של ילדינו ואומרות: היו נא לנו שליחיה של הטבעיות הישרה! תנו נא לנו פשט של דברים והרגשות! ומה יעשה המחנך כאשר לבו נרגש וזועף? ומה יעשה המחנך באותה שעה, שנפשו מרה עליו?

אין ספק, שהכונה לעטוף בפני הילד את העולם בצבעונין הוא משגה, וכל משגה מתמיד חטא הוא. הילדים בקיאים הרבה יותר ביסורים מכפי שאנו משערים, כשם שהם יודעים הרבה יותר בהליכות אדם וחברה מכפי שאנו מיחסים להם. בעיניהם הצופיות תמיד ובשמיעתם המאומצת מאד הם דולים כל הנדנודים והתנודות בסביבתם הקרובה, וכמו כן הם מבחינים יפה בזעזועי הקול. אלא שאינם שקועים הרבה במעמד העצבות, למשל, לפי שתחושותיהם בכלל שוטפות הן, וכל שטף יוצא אל השמחה. אבל כנגד זה קרובים הם תמיד אל חוף הצער ופוסחים לעולם בין העליזות ובין מפח־הנפש. הילד בחושיו הרעננים מרגיש תמיד בשינויי האתמוספירה שבסביבת הגדולים ונוהה הוא לראות את בטויים בצורה חיצונית מתאימה. ואילו סבר־פנים בלתי מתאים בהחלט של המבוגר למעמדו הנפשי עלול לעשות את המחנך בעיני הילד כמתעתע וכצבוע, אם כי הילדים יודעים להסתיר יפה את חשדנותם.

מה משונה היא טעותם של הגדולים, המייחסת כל מחמדי הנעימות והמתיקות לחיי הילד, כאילו העולם באמת גן־עדנם של הילדים, כאילו הילדות טובלת רק בזמירות. הן הילדות היא הפוכה הגמור של דמות־הקסמים, שאנו מאצילים לה בחסד הזכרון. ומי עוד מטופל ביסורים, גופניים ונפשיים, כילד? ומי נוהה תמיד אחרי דבר־מה חסר כבן הגיל הרך? כי אם האושר הוא הרגשת השובע והספוק הגמור – אימתי מרגיש התינוק ספוק זה, מכיון שכל רגעיו הם מחסורים, המצפים למילויים בחסד הזולת? ואם האושר היא הרגשת החופש הגמור, מי עוד כבול כהילד, צפור זו בלי כנפים, שמעופה מרחקים ויכלתה זרת? ואם אמנם אנחנו הגדולים, נשויי־גיל בהוה, יצרנו לנו לשם שעשועים ותנחומים תור־הזהב באביב ילדותנו, אין אנו רשאים עדיין לעשות מתור־התענוגים שבדמיוננו מקור־צער שבמציאות לילדינו ולהכריז בלי הרף על שפע הטובה, שהוא נחלת הפעוטות ולהסיח ע“י זה את השגח שלנו מפגעיהם ומיסוריהם של אחינו הרכים. עולם רווי צערים מקיף את הילדות השאננה למראית עין ומצפה למתן דמות ובטוי, ואנו מנענעים את בני הגיל־הרך בזמירות וממתיקים להם סבר וארשת ומשלים יונת אלם באשר יונה ואלמת היא! הילד, הסופג צער זה כמעט על כל מדרך כף־רגל, למראה כל בובה שאינה שלו, בשל כל כפתור וצעצוע שנאבד בחולות, הוא לנו תמיד קינה, ואנחנו לו תמיד זמר. האם הפנים היפות שלנו הם מסגרת מתאימה לאותו המשחק הזועם ששמו ילדות? האם טוב נעשה אם נעטה את החיים לעיני ילדינו בצעיף של בת צחוק רכה וחלקלקה ואת האדום כשני נלבין כשלג? האם מחכמה נעשה אם ננקר מאוצר־הלשון של ילדינו את כל המלים והמושגים, המביעים רע, יגון, חסרון, ומומים וננחיל לו לשון צבעונית או זהורית או ורודית? לא. לא טוב נעשה. לא מחכמה נעשה זאת. אם נחשך מפי ילדינו את המלים, המשמשות תחבשות על פצעי ההכרה, הרי ישארו לילדינו הפצעים במערומיהם. ובכן, אף את המלה הגואלת משהו אנו רוצים לגזול מילדנו? הוי אומר: חיבים אנו לתת גם ניב לאותה המועקה הרובצת תמיד על הכרתו של הילד, היא פרי החסר של מין האדם בכללו, פרי טבענו הפגום, וללמד את התינוק הרך הבעת הצער, שהיא שחרור במדת־מה ולא רק להנחילו צרור של מלים עדינות ורכות־מזג בלבד ולשתול את פרחי הילדות בסביבה מרוכרכת וצמחונית, שכל רוח קלה עתידה להשירם ולנוולם כהרף עין. חיבים אנו להשתמש בדבור, שהוא מכשיר חנוכי רב־ערך, לשם הכשרת החניך לקראת העולם הגדול ולהעשירו במלים, מושגים ומבטאים רעים ואכזרים, הרובצים על סף עולם־ההכרה כאריות וכנמרים. יהא נא דבורנו בית־היוצר והחנוך לעולם, שהוא שדה קרב, שבו אפילו המושגים עצמם שופכים דמים ובולעים איש את רעהו. תהא נא הנעימה לא מתוקה בלבד, כי אם גם מרה במתקה ומתוקה במרירותה, תהא נא טבעית ותהא ממילא כוללת את כל הגוונים ובנות הקולות שבאמירת האדם, ולא כאותם המחנכים השטחיים והחותכים דבור מיוחד בשיחתם עם התינוקות ומפליגים בהקטנת שמות־העצם ומרסקים את המלים ומכערים אותן, כשם שהם עושים לחרוז בשיר, בשביל לקרבם אל הבנת התינוק ופועלים ע”י זה פעולה הפוכה, כדרך כל מלאכותיות ומעוררים בלב הילד יחס בלתי רציני לתורתם ולשיחתם. ולא כן. רוצה הילד בדבור הפשוט, המבוגר, הטבעי כשם שהוא אוהב לאכול בכף הגדולים וללמוד בספר של אבא ולהקשיב לשיחת מבוגרים והנהו אוהב ומכבד בכלל לא את המדות המוקטנות, כי אם דוקא את הגדושות, כגון את הענק ואת הדוב ואת השעורים המגודלים. וזה הכלל: אף הילד אדם גמור הוא, שוה בזכויותיו, ואולי גם בחובותיו, אלינו, ראוי להתחבר אלינו ולהיות נתבע ממנו. ומכל מקום… ואף על פי כן… לא לחלוטין. יש בכל זאת משהו שונה בילד מבמבוגר. יש בכל זאת משהו, שאין מגלים אותו כי אם למבוגרים, שאם לא כן תאמרו: הבה נכרית כל שריד רומנטיקה מחיי התינוק ונטפטף את כל הרעל שלנו בטל הילדות, ונעמידו תיכף משחר ילדותו על סף הגהינום של חוסר כל תקוה. דבר זה בודאי ובודאי אסור הוא. גזל הילדות הוא החמור שבחטאים. ומה טעם יש באילו הגודשים את הסאה מאידך גיסא ומחישים שלא באופן טבעי את פרוצס הבישול של בינת הקטנים ומלעיטים לתינוקות למפרע את כל החולין שבחיי־המעשה ומעבידים בפרך את המוח הרופס של התינוק בפרובלימות טרדניות, שהן לא הדם שבנפש, כי אם המוגלה שבפצעי החברה, והם מחנכים את הילדות על הטנדנציה ומגלגלים אותה לחורף הפרובלימות בטרם היא חיתה את אביבה ומרווים אותה בחמת־נקמה פיח עשן בתי־חרושת ואוירם המחניק תחת בשמי הגנים, שסוף־סוף אף הללו הם במציאות אפילו בסדרים הגרועים של החברה המקולקלת ביותר? – יש סדרי־חנוך כאלו, שהם בתי־החרושת לתעשית הזִקנה והללו משמשים כח־מתנגד לתכסיס החנוך הממותק והמרוכרך. לא ולא. לא אלו ולא הללו הם דברי אלהים חיים. יש קו אחד ישר, מתוח בין שתי הנקודות, האור והחושך, הטוב והרע, והוא, קו זה, כולל בקרבו גם את הישרות וגם את התשבורת הגדולה של חיי האדם וטבע האדם. ניתן נא לילדינו את הסכום הכולל של כל נטיותינו. ניתן נא להם את המטבע הבינונית של אופי האדם בחברה, היחיד בכלל. ניתן נא להם את התמצית כל התאבקויותינו ונפתולינו עם עצמנו כמות שהננו, בטוב וברע, אבל במובן הטוב והעילאי של שני המושגים האלה. יהיה נא סגנון דברנו כדבר האדם עם נפשו ורק בהעלמת משהו. נא לדייק מתחילה במושג החנוך. חנוך לא משמע הדרכת אחרים, כי אם הדרכת עצמנו במעמדו של המחונך. רק הדרוש, אמר חכם אחד, מכוון כלפי אחרים, אבל המוסר הוא בעיקרו כלפי עצמנו. נהיה נא גלויי־לב, ולפעמים גם קשים ביחס לעצמנו במעמד חניכנו. הן הוכח יוכיח האדם לא רק את עמיתו, כי אם גם את נפשו הוא. ובכן, דברי תוכחה, אמנם בנחת, כדרך האדם עם נפשו, כלפי תלמידינו, זאת אומרת כלפי עצמנו, הם נאותים מאד.

איזו נעימת דבור מתאימה בדבורנו עם ילדינו? זו שאיננה מחנכת ואינה מדריכה את אחרים, כי אם את עצמנו, וחזקה שהאדם המדבר לעצמו תמיד ימצא את הטון המתאים לכך. ובשעת חשבון הנפש ידע תמיד לכוון את דבוריו ומעשיו לצדדים הטובים והחיוביים שבנשמתו, לצד ההבלגה על החולשות והנטיות הרעות והמזיקות לו ולאחרים, לקראת חשול האופי. קצורו של דבר, אין חנוך אלא חשול אפיו של המחנך, ואין יפה לחשולו של האופי מקרני שמש האהבה והסליחה. המחנך הטוב מוציא ממילא מנרתיקה את שמש האהבה והסליחה ואינו צריך לברא אור מלאכותי, קר ומרגיז. המחנך הטוב, שהקשב שלו תמיד כקשת דרוכה והוא צריך להזדיין במדת הסבלנות, כופף ממילא את שכמו לקבלת עול החיים כגזירה וכמתנה, מתוך הכרת הקושיים והנסיונות. וכל המקבל חיים נותן גם לאחרים חיים. אבל חושו המוסרי יוכיח לו תמיד את האמת הזאת, שאסור לנו לתת לילדינו תמציות מרות, פלפלים חריפים של נסיונות חיים עד שהם מעצמם ובאורח־טבעי לא קנו להם את הנסיונות, אלא צריך להתחכם ולהמציא לילדינו חלזונות מוכנים, המוכשרים להכיל בקרבם את הפלפלים המרים של הנסיונות הבאים בשביל שהללו לא יבואו עליהם כרעם ביום בהיר. נדבר לילדינו כך, שמאורעות־חייהם בבאים יפיצו אור על רמזינו עכשיו ויקלטו לתוכם כסלסלות־משי את בנות־קולנו של דבורינו, הן הטובים והן המוכיחים, אבל הנכוחים תמיד.