לא פעם קרה המקרה לכל ראש בית אב לראות את ילדו, המסב עמו אל שלחן הסעודה, זוקף את שתי רגליו הקדומות של כסא ישיבתו, התלוי באויר ובהשענו על שתי רגליו האחורניות הנהו מנענע את הכסא אילך ואילך. האבא גוער בקול עבה, מפקד כאורה גוברין אבהין ואומר: אסור לעשות כך! שב כבן אדם! תחבל שובב! ואולם השובב הקטן ירביץ באבא שלו זוג עינים תמימות־ערמומיות, תוהות־מגחכות ופיו רוטן בניחותא: אבא, הרי אף אתה עושה בכך לעתים קרובות! והצעירות המביישת את הזקנה קוצרת מיד את פרי נצחונה וממשיכה כמתחילה את ישיבת־הנענועים המרגיזה ומעוררת גם דאגה לשלום הילד וגם תרעומות על מריו. אלא שעל האב להתעלם לשעה בהכנעה ובבושה ממעשה הבן. –

אף בדידי קרו לעתים מקרים מסוג הנ"ל, ובקשר עמהם נתעוררה במוחי לא פעם שקלא־וטריה עיונית ביני ובין עצמי. משהו ממנה הנני להרצות לפני הקורא. תמציתה היא בקירוב כזו.

“הנה, הנה, נתפסתי. אני, היושב כסא למשפט, נתפסתי בעצמי מתוך הרגל מגונה לישיבת־נענועים זו באויר, ששמשה בוודאי דוגמה לשובבי הקטן ובוודאי הרגיזה לא פעם את עצביהם של בני ביתי. – אכן, טול קורה, מוכיח! אבא, קשט את עצמך! ואולם לעצם העניין: האמנם ישיבה זו מגונה היא? מה טעם להסיק מסקנה, שמגונה הוא הדבר, המרגיז את בני המסבה? ומה טעם מרגיזים נענועים אלו את בני המסבה? תהא ישיבה כהלכה או תלויה באויר – בשל מה התרעומות? – להיות כל איש שורר על כסאו! – ואולם החיים בחברה דורשים מסגרת, משטר, סדרים חמורים. כסא הוא מקום לאדם. עגול – תחומו. האדם התרבותי עג לו את מקומו ומדייק בתנועותיו כבלבושיו לבלי לצאת מגדרו ומעגולו. אפילו ההתבדלות במלבוש בלבד היא הסגת זכות יתירה לאדם, הואיל וכל שינוי הוא תחבולה למשוך את העינים ולהרים את האדם, נושא השינוי, מעל הכלל. האם לא משום חשש פגיעה זו ביתרון־הערך אשר לראש בית־אב נרגזתי בשל ישיבה פורצת־גדר זו של ילדי? והואיל כך הרי זה באמת מעשה עול מצדי, שהנני מקל לעצמי ומחמיר על ילדי! – וכדי שלא לעשות את עצמי רשע הנני תולה לחלוטין את קפדנותי על ישיבתו האלכסונית של ילדי בדאגה לשלומו, שלא תיארע לו חלילה תקלה של התמוטטות, הואיל וגופו הבלתי־מבוגר עודנו רופף מאד. הנני מצרף לכך את הכלל הידוע, שכל אדם סומך רק על עצמו בהבנה לשמור על שווי־המשקל נוכח הסכנה, ואולם חושש הוא לאחרים, מכש”כ לילד. מושכל זה אינו עומד מכל מקום בפני העיון, המקרבני אל ההנחה, שישיבה כעין זו אפילו מצד מבוגר, לא קרוב לי בהחלט, שאיני חרד ביותר על אסונו, עלולה להרגיזני, ורק לי בלבד אני מתירה. – האם אין מכאן ראיה מובהקת, שקפידה זו אינה נובעת לגמרי מהשתתפותי בגורלו של הזולת? ואף על פי כן גערתי בילדי מבלי לקשט את עצמי תחילה ולהזהר מישיבה כזו במסבת בני ביתי (במסיבה זרה, שהנני נוהג בה כבוד, הנני נזהר ונזהר!). האם אין אני דורש מהילד יחס־כבוד מיוחד למסבת המבוגרים? והנה לפני (כלומר: לפנינו! – הוגה אני במחשבתי) סדק כחוד־מחט להציץ דרכו לתוך נבכי מחשבותי (מחשבותינו!), קרוב לציר עליו יסתובב חנוכנו בכללו, והוא: הכרת החשבתו העצמית של המבוגר לגבי המחונך, החשבה הנטועה בהכרתנו ומתחת להכרתנו, שעל פיה נראה לנו רק המבוגר כאישיות בעלת קומה שלמה, ואילו הילד הנהו בעינינו פחות משעור־קומה, פחות־ערך, מעין פלג־יצור, שעוד לא הגיע לבשולו, אדם קטן, פגום עדיין, ועל הפגימיות הזאת אנו בונים, דומה, את כל הבנין החנוכי שלנו, עם העשין והלאוין שלו, וכולם בצורת צוויים מוחלטים וחתוכים מפי גבוה. רק על יסוד זה אנו מתירים לעצמנו הרבה דברים, שהננו אוסרים אותם על הגיל הקטן והננו מחייבים את הילד בחובות יתרות על המבוגר, מעין קרבן חטאת בעד פחיתות־הערך שלו. לאמר: אנו עונשים את הילד בחומרות יתרות בגלל היותו ילד, והננו קונסים אותו ביתרון משא, מפאת היותו חלש. סתירה הגיונית? ואולם סתירה זו אינה מהיחידות, עליהן בנוי עולם־ההשגות שלנו. האם אין אנו מעבידים תמיד בפרך את החלשים בשל חולשתם? סתירה זו הנה אחת המניעות הפטליות בסדור־היחסים בין המבוגרים והחניכים, כי האחרונים רואים בצדק, על יסוד נסיונם, את החנוך כעונש על חטא־מה, כעין דו־קרב בינם החלשים ובין המבוגרים החזקים. ומכאן גם מקור לכמה בלבולים וסתירות בשדה החנוך. הדור ההולך, הרואה תמיד את הדור הבא כפחות־ערך ואינו סומך על כחותיהם ושווי־משקלם של הצעירים, הנהו משום כן תמיד ספוג דאגה לטפליה ומרוב דאגתו להם הנהו מעמיס עליהם חומרות, שהוא עצמו נוהג בהן היתר. אבא מזלזל, למשל, בתפלה, אבל את ילדו הוא מחייב בה. הוא פורש לשעשועים ולטיולים ואת הילד הוא מפטם בתורה. האם אין יסוד כמעט לכל חניך, המתחקה אחרי מעשי הוריו, להאשימם בצביעות ובאיפה ואיפה? –

ושוב הנני מעיין בישיבת־הנענועים, זו ששמשה מוצא לשקלא־ולטריא שלי (מה רבות העילות של מה־בכך, המעוררות מחשבות רציניות!) והנני מצדד ואומר: ברור שישיבת־נענועים זו גורמת מתיקות פיזית לאדם והיא מזרימה באופן מיוחד את הדמים המפגרים משהו לחלקי הגויה השונים. ואולם האדם במסבה הזרה נאנס לוותר על מתיקות זו כדי שלא להתפרץ לתוך ד' האמות של הזולת ולגזול את הריוח שבין מושב למושב, ורק בחוגי בני ביתו מורה האדם לעצמו היתר־שעה בנוחיות זו, לפעמים, רק לפעמים יוצאות מן הכלל, באופן ארעי בהחלט. וזה שהביאני לאסור אותה על הילד מהכרח לעשות לו סיג לסיג, שמא לא ידע להבחין בין ישיבה משפחתית ובין ישיבה בחברה ויעשה את הארעי קבע, ואת היוצא מן הכלל – לכלל.

ומשהגעתי לסברה זו כבר דרשתיה כמין חומר. האם אין הטוב והרע, המוסרי והאי־מוסרי, נחלקים לפי מדות הכלל והיוצא מן הכלל? ככלל אנו דורשים תמיד את הטוב והמוסרי וכיוצא מן הכלל הננו מתירים גם את הרע והאי־מוסרי. (עת לעשות – הפרו! – מלחמות. דו־קרב. שעת־חרום. אדם העליון!) הכלל מחוקק כללות והיחיד מתיר לעצמו, רק לעצמו (בסודי־סודות: לעצמו) פרטות. בכל חוק וכלל הננו משיירים, דומה, (בהרגשה) משהוא יוצא, פיאה משדה החוק. גם הרשע אינו בא להרוס את הכלל, אלא שהוא מכניס את חויתו הפרטית בזיקה למשהו היוצא. ואין פלא איפוא, שגם הרשעים מטיפים, בלי צביעות, כמדומה, את הטוב והצדק לאחרים. הפושעים הגדולים ביותר מחמירים ביותר על אחרים (שהרי את הפיאה כבר לקחו לעצמם!) ודווקא הצדיקים סולחים יותר (שהם עומדים בשדה ורואים תמיד את המשהו של הפיאה והוא ריק). ואולם כל ההורים, אפילו משחתי־המוסר, שואפים לחנך את ילדיהם בזיקה לשדה ולכללות ולא לפיאה ולפרטיות. כל מבוגר מתיר לעצמו הטיות כל שהן ממסלול־המלך ונענועים לצדדין, ואולם את הנער הוא שואף לחנך על פי דרך המלך. – זו היא צביעות ולא צביעות. הילד רואה בזה רק צביעות. כל ילד רואה את הוריו כצבועים, כמחבלים תכסיסים, כמתירים לעצמם פרטים. (זכור נא את המימרא של קנט: שיהיה כל מעשה שלך ראוי לשמש כלל!) ונקודה רופפה זו היא מקום התורפה העיקרי בחנוכנו. הילד רוצה בנין־אב. הוא דורש דוגמאות למעשה. הוא אינו מסכים ללכת יחידי בכל מעשיו בדרך המלך בלי לויתו של המבוגר. הוא מקוה לראות בכל תנועה של ראש בית־האב הוראה לסדר־חיים. וכל עבירה קלה של המדריך (בעברית: המדריך; לאמר: האיש המלוה אותו בדרך!) ונטיה כל־שהיא לצדדין מקוממות אותו נגד מחנכיו. נכון הילד להתיחס לשולחן ביראת־הכבוד כלמזבח, אבל בתנאי שגם אבא יהיה מסב אליו בכובד־הראש הראוי, המשתקף בכל תנועה והעויה, למען יהיה זה השולחן אשר לפני ה'.