ישבנו – אנחנו או שכננו – לפני שבוע במלון “הילטון” וסעדנו במאה וחמישים לירות הזוג לטובת מוכי־גורל. נגסנו באומצת־הירך ומזגנו עוד גביע – ועשינו צדקה. והרהרנו בלבנו – צא וראה מה גדולה צדקה עם תפארת: צדקה אפורה, מלב אל לב, כמעט אין קולה נשמע – צדקה־של־שיראין קוראת באלף פעמונים וקולה הולך מסוף הארץ ועד סופה ואין לך נשוא־פנים בארץ ומחוצה לה שאין היא יכולה לזמנו. תועלתה של האחרונה קטנה אולי מן הראשונה, אך רשרוש שמלות הפאר, נצנוץ הזהב וברק אבני־החן כמו מוציא ערב כזה ונוכחיו מעמק־הבכא המדכא של המטרה שלשמה נקרא ומעלה אותו למדרגה של נאצלות חברתית. למראה מיפתח השמלות והמחשופים – כמעט אמרנו: להתפשטות הגשמיות. שמחת בית־השואבה של האמידים – למען העוני.
תוך הערכת הכוונות הטובות של הטורחים והיוזמים בחגיגת “וֶרייטי” – אי אפשר להשתחרר מהרהורים אחדים.
מאתיים אלף לירות נאספו אותו ערב מנדבנים אחדים לטובת ילדים מוכי־גורל. כסכום הזה, או כערכו, אומדים המגזימים, עלו השמלות והחליפות והגלימות והצמידים והאצעדות. בתי־האופנה של דיור בפאריס, כנראה, עבדו שעות נוספות כדי להשלים את השמלות למועד חג־הצדקה, כמו לקראת חגיגות ממלכת כורש. רבי־אופנה ישראליים ידועי־שם – הושלכו אחרי גו. אין הבור מתמלא מחולייתו. שאל בננו על דרך התמימות הנערית: למה להם לעשות בגדים ברבבות לירות ועוד לנדב כסכום הזה מכספם – יתנו במישרין תמורת גלימותיהם לעניים ויחסכו לעצמם ולאחרים כל המהומה החוגגת הזאת. תמים. והיכן יוכל אחד פוקה הירש לכבד בנוכחותו את ראש הממשלה או לסעוד את הרמטכ"ל? ככלות הכל גם הוא. כלומר אותו הירש, באחרונה קצת מוכה־גורל.
הארץ קטנה מאוד, והדברים קרובים וסמוכים זה לזה. העוני אולי רחוק מעיני העושר אך העושר סמוך מאוד לעיני העוני. כך או כך – הם דרים בכפיפה אחת ומציצים זה אל זה. ערב כזה, כמדומה, יותר משהוא יוצר קירבה – יוצר רחקוּת. נשורת של מאתיים אלף לטובת העוני מנסירה חורקת כזו של אמידות וקרתנות – איננה מגשרת, היא מפערת. כמעט ביקשנו לומר: בלוּ בנעימים, אך אל תטריחו את העוני להילטון. אם אי־אפשר לצדקה בלי גאלה – תהיה גאלה בלי צדקה. גבירות ישראל שעלו מנכסיהן ימצאו בוודאי דרך או עילה להתלבש – או לא להתלבש – גם בלי הילדים שהמר גורלם. ככלות הכל: גם חג־המולד הנוצרי עומד על הסף וכבר אנו יודעים מן המסורת הקצרה של ישראל מה משמעותו של חג זה במלונות הפאר שלנו לגבי המעמד החדש המתהווה בישראל.
אמר לנו ידיד אמיד: כל זמן שלא הוכית בעשירות לעולם לא תבין לרחשי ליבו של העשיר. אין העושר קרוי כך אלא אם כן אתה יכול להפגין אותו. שכבת־העושר הישראלית החדשה, שמניינה איננו עוד במאות, היתה מתרסקת כסיר־לחץ אטום לולא ניתן לה מזמן־לזמן לפתוח שסתום ולהוציא מעט אדים. ואם נגזר עליה להוציא קיטור ומהומה – מדוע לא לצרכי צדקה וישע?
דברים של הגיון וטעם ואף־על־פי־כן – ניתן להקשות. ראשית, אין שום יחס בין הנציצה לבין המציצה. בעוד היתה נהירה גדולה של השכבה הנוצצת אל החג עצמו, לא היתה נהירה אל קערות־התרומה. אלא שכך או אחרת – חשבונה של חברה איננו רק חשבון של מעות. בחגיגה הזוהרת של הבוהימה והעשורה הישראלית נאסף אמנם מעט כסף, אך נאספת ריקות ונאספת תחרות של המבקשים־להיות־עשירים ונאספו נדבך־על־נדבך של יוהרה חברתית, והיא כמו מניעה בעוצמה מרובה את גלגל הקנאה והחיקוי המוסיף להסתובב באופן אינֶרטי אך נמרץ ימים רבים גם לאחר נשף הצדקות.
לפני שבוע הדביקו לנו על המשקוף תו של תרומה למטרה אחרת. צמד־ילדים חינני עסק בזה בשקידה רבה והסביר לנו – גם כמצוות אנשים מלומדה שנמסרה לו על ידי המבוגרים, גם כתחושה עמוקה של הילדים עצמם – קדושת המטרה. הפעוטות לא עמדו על המיקח אך לא נרתעו לשאול: אולי חמש במקום שלוש? מיקוח נחמד ותמים ואיזה ניצן ראשון של אהבת צדקה. כמה אספו? מיליון, אמרו לנו. מיליון? הרבה יותר. אספו רצון טוב של הנותנים, אספו חינוך עצמם, אספו כבוד־חברה ואורה הפנימי. הם לא לבשו דגמי דיור או אוברזון. רק תלבושת אחידה של תלמידי גמנסיה. אך היטיבו כמדומה עם הנצרכים ועם המתנדבים יותר מכל לובשי המחלצות היחידות מאוד של האמידות.
רק חלום הוא, כמובן, לרצות להחזיר לצדקה הישראלית את טעמה היהודי הקדום. טעם המתן בסתר, המשמר צניעותו של הנותן לא פחות מצניעות המקבל, המעלה סומק על לחיו של הנותן בתיתו לא פחות מאשר בלחיו של המקבל בקבלו. איננו בטוחים אם על האמיד בישראל מוסיף לחול הכלל: נתבע לעגל ונותן. נתבע למשכן ונותן. אבל ודאי הדבר, כי אין הוא מוכן היום לתת לשום משכן אלא אם כן נרכיב אותו על אוכפו של עגל: עגל של פרסום, של ראווה או עגל־זהב כפשוטו. לקבול על כך? – אין טעם. זו חברה ישראלית חדשה וזו דמותה – והחלב גלוש. ואולי צודקים הסוברים כי חברה נצורה, שנגזרו עליה שעשועים, מוטב לה בשעשועים עם פתיחוּת הלב מאשר בהוללות לשמה.
אף על פי כן, אם היה אורח רם־מעלה שכדאי היה להטריחו מעבר־לים היה זה באמת מנתח הלבבות ד"ר כריסטיאן בארנארד. טעם עמוק היה בהזמנתו. כי אם יש דבר שאנו נגועים בו באחרונה עמוקות זהו, כמדומה, תהליך פּרוגרסיבי מאד של אוטם הלב. כאשר אתה משקיף על האטימות שאנו מגלים לנתון בדחקות, לעולה המגשש. לנוער נתון במצוקה, אין לך אלא לבוא למסקנה כי משהו חמור מאוד, כנראה, אירע ללבו של העם ויותר מכל: ללב יחידיו.
ואף שאנו צריכים מאד לישועת הלב, ספק אם יעמוד לנו המנגנון קצר־הימים שכריסטיאן בארנארד מסוגל לשתול אותו. קרוב לוודאי שהמבוקש הוא משהו מסוג הלבבות שאליהם נתכוון הנביא בהבטיחו “ונתתי להם לב אחד – – – לטובה להם”. לב במשמעותו זאת – הוא, כמדומה, הבשורה האמיתית של התנערות והתחדשות שאנו כה צריכים וכה צמאים לה.
1 בדצמבר 1972
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.