רקע
ישעיהו אברך
עלים מפנקס הסתיו – הנשיא והרבי

ועדיין העתונות מעלה גירת הרבי. וכבר נשמעו אלף פעמים ואחת העקיצות, הרמיזות והקריצות בעניין הנשיא והרבי – ועדיין לא לשבעה. וכבר נוכחו עתונאים ומושכי־עט שהנושא הוא כמו פקעת סתומה ונפתלת. ויש בו מן הסמוּי והייחוּד, מחביון־נפשה של רשוּת־היחיד שאפילו כהונה ומלכוּת אין בהן כדי למחוק אותה. ואף־על־פי־כן – דשים דרך שקיקה בנושא ואינם חדלים. ואינך יודע מי מחלל באמת כבודם של אדם ושל מלכוּת: הנשיא ההולך אצל הרבי או הנוברים כך באחד מקווי הליכותיו של האציל בעם.

וכבר אין לנו ספק: אילו לא סר הנשיא אל הרבי בניו־יורק היה גורם מידה יותר גדולה של מבוכה ואכזב לעתונאים וכותבי־רשוּמות – משגרם להם ביקורו.


ואף־על־פּי־כן יש רצון לומר גם להם: הניחו לו והניחו לנוּ. הניחוּ לו לקיים את מה שהוא רואה כצורך נפשי, גם אם לכם נראה הדבר כחוּלשה. גם בשאתו כתר העם – מוּתר לו, שרוּי לו, לראות את הרבי כראות אדם את רעהו; גם בחיי השרד של נשיאוּת, מוּתר לו לחיות גם חייו של יחיד, של נטיותיו ורציותיו הרוּחניות, ואין הוּא מחוייב כלל למחוק עולמו שלו – עולם רוּחני צבעוני וקסוּם כעולמו של זלמן שז"ר – מפני עולם הכתר והשרביט, אפילו מקוּפּלת בהם היום כל הילתה של ישראל ריבּונה.

אפשר ואפשר להקשות על הרבי מליובביץ מדוּע אין הוּא טורח לבוא אצל נשיא כזה ולהתהדר בכך שנשיא ישראל הוּא חסידו. מדוע אין הוא יוצא לחלוק לו כבוד וגם להתכבד בכבודו. אבל אין זו השאלה האחת שאפשר להקשות על אותו מנהיג רוחני גדול וקנא. ומספר השאלות שאפשר להקשות עליו הולך וגדל, הולך וכבד עד שרוֹממוּתו של גדול־בתורה זה – אם הוּא חש ואם הוּא מרגיש – מתחילה קורסת תחת עומסן של השאלות, חוּמרתן ואחידתן. ועל כולן כמו צפה השאלה: איך מבקשת בכלל ברוקלין להתחרות בירושלים ואיך יכול הרב להשית לבנינו עצות שיחרפו נפשם על גדות התעלה – בדרך הטלפון מביתו השליו שעל גדות ההאדסון.

אפשר להקשות כהנה וכהנה על ראש חב“ד, אך אי־אפשר להקשות על זלמן שז”ר שעולמו הרוּחני אָרוּג עד נבכי הכלא בפטרבורג ועד ראשית השושלת של ר' שניאור זלמן מליאדי שעליו נקרא שמו. ואי־אפשר כלל שלא לראות – ולוּ גם בהשתאות שאין לה פּשר – איך הוּא מעביר על מידותיו והולך אצל הרבי ולובש גלימה של שפלוּת־בּרך – והולך.

והולך – כי אוּלי הוא גם מאמין בתום לבו שיעלה בידו יותר מאשר בידי אחרים להשכין מעט יותר שלום בקרב ישראל ובין רבני ישראל – וגם עניין זה איננו מחוץ לתחום דאגתו של נשיא שטובת־עמו, כל עמו, לנגד עיניו.

לכן. הניחוּ לו. הניחו לאחד שׂרידי הנפילים המעטר דמוּתה של המדינה – גם אם בדרך אל הנשיא ניקסון הוא צועד עם פ"ג שנותיו היהוּדיות. על כבדן ועומסן והודן – גם אֶל הרבּי מליובּביץ.

עוד נצמא לא פעם ליציאות־דופן כאלוּ של הרוּח במדינה הדוהרת יותר ויותר – קשוּחה ומגוהצת – אֶל השׂרד.


 

ב נרקיסיות פוליטית    🔗


אם יש חזיון בחיים הפּוליטיים שעד היום אנו מתקשים להסבירו, זהו חוסר נכונותו של גוּף ציבוּרי כלשהו – ואפילו גדלו כגודל המפגיע – להודות בכשלונו, לקוד קידה של הכנעה. ולומר: טעינו. אמנם, הטרדנו אתכם שנים אחדות – אך מה ערך יש לצרור־ימים אחד מול הנצח הפוליטי? אנו מתאפסים. פשוט – נמוגים. יורדים מן הבמה.

שבעתיים מפתיע הדבר כאשר אותו גוף קם מלכתחילה מתוך יומרה כמעט־משיחית לטאטא התחסדוּת ולהשליט מעט כּנוּת, גליוּת ואמת. קבוּצתו של ידידנו ישר־הלב מאיר אביזוהר מדהימה אותנו מבחינה זאת במהלכיה עכשיו לא פּחות משהיתה לנו כחידה בכמה ממעלליה בעבר. ואין אנו מנתחים בשעה זאת צדקים שלה או טעוּיות שלה. אנו רק מתבוננים במהלכיה.

בראשית נפלגה ממפא“י והיתה לרפ”י. אחר כך נפלגה מרפ"י והיתה לרשימה הממלכתית. אחר כך נפלגה מן הרשימה הממלכתית והיתה לסיעת אחד. עתה היא מבקשת להיפלג מעצמה ולהיאָסף מחדש אל חיק האם.

לכאורה, סיום הגיוני, ביולוגי כמעט. כל הנחלים של תנוּעת העבודה סופם הלכו אֶל הים – הלך גם הפּלג הזה. וכבר רצינו לחזור ולשבּח את חברנו הטוב על העוז שקם בו לעשות מה שאחרים מעולם לא העזוּ. מוּלֶקוּלה פּוליטית שהבחינה כי אין לה עוד צידקת ריחוף – קדה קידה של התנצלות ונמוגה. בענווה.

אך אין הדבר כן. נפלגה וחזרה ונפצלה והיתה לאחד. אך עדיין מאמינה שיש לה בּשׂורה מיוּחדת – מוּסרית ופּרלמנטרית – להביאה. ועדיין חיוּני הוּא שיהיה לבן־גוון זה ייצוּג מיוּחד בכנסת, משל, על הכל אפשר לוותר רק לא על כיסא ברוֹם הגבעה. כאילוּ כל מצפּוּן שיש לו מה להשמיע אינו יכול להשמיע עצמו אלא מדוּכן זה. משל הוּא־הוּא מוקד כל המוּסרים ואין מחוּצה לו. וכאילו אין במות אחרות להשמיע מהן קול – גם אם אין לצידן זכות הצבעה של אחד חלקי מאה־ועשרים.

שורש הדבר – הרהרנו – הוא קודם כל בנרקיסיוּת מוסרית, השמוּרה לא פעם לבעליה לרעתו. כמה אכזבות שתנחל – הטעוּת היא תמיד מחוּצה לך. לעולם לא בך. תמיד האחרים – החיים, החברה, המפלגות, האנשים הרעים – תמיד הם הטועים. לא אתה. תמיד יש לגבות את יסורי־וֶרטֵר הפּוליטיים של עצמך – מאחרים.

הכּנוּת קיימת לגבי הכל ולגבי כולם, רק לא לגבי חשבּוֹן־הנפש המחוּייב של אדם עם עצמו – ועם טעויותיו.

חבל.


 

ג בעקבות השעה השלישית    🔗


סיפור בטולה של השעה השלישית – או הרחקתו של ישעיהו בן־פּורת מעריכתה – איננו יכול שלא להזכיר לנו סיפּוּר אחר, ששמענו בימי נעורינו. הוא תואם את מעלליו של שירות השידור כבריח לדלת.

ובכן:

מסוּפר ברב של עיר אחת שלא היה אָהוּב ביותר על בני עירו ועל ראשי הקהל שלה. לימים ביקר בעיר הסמוכה, שבה היוּ לו דווקא הרבה מעריצים, וכמתנת־פּרידה נתנו לו נכבדי העיר המארחת מקל יפה ומהוּקצע ובראשו גוּלת־כסף מעשה־חושב.

שב הרב לעירו, פּוסע בגאווה ברחובותיה ובידו המקל המגולף, המעורר השתאוּתם של עוברים־ושבים. פוגש בו אחד מראשי־הקהל המקומיים ושואלו: מנין לו לרב מקל הדוּר שכזה? אומר לו הרבי: מה פּירוּש “מנין?”. פרנסי העיר השכנה יודעים לכבד רב. משחיז ראש־הקהל בקינטוּר: אבל קומת המקל גבוהה מדי וקומת הרב נמוכה מדי! הימהם הרב: השם יעזור.

למחרת שוּב פוסע הרב עם מקלו ושוּב פּוגש בו אותו נכבּד ושוּב עוצר הנכבד את הרב ושואלו בתמיהה: מה קרה למקל הנאֶה. לאן נעלמה גוּלת־הכותרת? אומר לו הרב: החלטת, כנראה, לשטות בי. אמרת כי המקל גבוה מדי – הלכתי וקיצצתי אותו. אמר לו הפּרנס בצער ארסי: לשם מה נחוץ היה לערוֹף את הגולה – הן יכולת לקצץ את המקל למטה? – חכם, השיב לו הרב, הרי למטה הוא התאים.

ובכן, בשידורי ישראל למטה הכל מתאים. למטה – בגל התפלוּיות המשוּדרות אלינו בלי הרף בדמוּת שׂיח־נערים, גבב־סרטים וזיבּוּריוּתם – הכל מתאים. שם אין מה לקצץ, לא בטקסטים, לא בדברי הקישור – ובוודאי לא במגישים. היכן אינו מתאים? – למעלה. בכל תכנית מבריקה מעט, נושאת חותם של תרבות אישית, ערוכה בטעם, מאַלפת ומגוונה כאחת – שם המקל אינו מתאים. שם גוּלת־התורפה ואת הגולה הזאת יש, כמובן, לקצץ.

מותר להרגיל אותנו במשך שנים לכל דיוקן מתחנחן ולנופת־צוּפו של כל שדר או שדרת. אסוּר להרגיל אותנו יותר מדי לחזוּת של רצינוּת וטעם – שמא נעשה אותם קנה־מידה.

בקיצוּר: עוד סידרה אחת של “ליל שבת” רב־השראה, של “איירונסייד” ושל “משכנעים” – ושירוּת השידור שיכנע אותנו סופית כי אכן אין לישעיהו בן־פורת ושכמותו מקום בטלביזיה הישראלית.


מבחינה זאת נראית ההצעה שהושמעה באחרונה להפעיל את הטלביזיה רק שלוש פעמים בשבוּע לשם שיפּוּר הרמה – לא בלתי־סבירה כל כך. מכל מקום, בשלושת הימים שבהם תהיה תיבתנו אילמת – הרמה מובטחת.


19 בינואר 1973



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47288 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!