מפנקסו של מחלים 🔗
בשעה עשר בלילה מתחילה התנבּחוּת כללית בשכוּנה. נובח הפּוּדֶל החמוּד והמסוּפּר למשעי של השכנה משווייץ ונובח הבּוּלדוג המגודל של השכן שמנגד ונובחת ניבחת־תמרורים הכּלבה השלווה והמפוּייסת תמיד שמעבר לרחוב. מאז ימי התלמוד – בכי־כלבים מטיל עלינו אימה. מי שעיין פעם בסדר נזיקין יודע בואו של מי מבשרת בכיית הכלבים. מה הוא, שכולו עינים, עושה בשכונה שלנו?
ובכן, זה לא הוא. זה האריה. הוא האריה של מטרו־גולדווין־מאיר בנהמת־הפתיחה שלו לקראת סרט שיוראה בטלוויזיה. אז, בבוא הסרט, כמו שנאמר, תישמע שאגת האריה.
רק שומעים כל כלבי השכונה את שאגת מלך החיות, מיד פורצים בנבח כללי ואינם חדלים אלא לאחר שהאריה קד בראשו דרך אצילות ויורד מן המסך והבמה נתפסת על ידי מערבון של אקדחנים ועריות. וכל הכלבים כולם שומעים את נהמת האריה כי אין הוא אריה ערירי, יחיד בכלובו. זהו אחד מלגיון של אריות. מכל העברים. מכל בית שיש בו מַקלט ומזוּזה. מכל מקום שבו מבקש הצופה הישראלי, כמסורת עמו מקדם, לראות את הקולות. בפירוש. בעליל. אנו מנסים לעבור מבית לבית ולבקש כי ירגיעו מעט את האריה. פה ושם יש היענות. סוף־סוף מלך והאצילות מחייבת, אך מי יכול להשתיק את כל כלבי העיר?
השכונה שלנו צפונית ובצפון, כידוע, יש תרבות חיים ורוח אלטרוּאיסטית ועזרה הדדית וכל שכן משתדל לזכּות את חברו ואת מי שאינו חברו במה שזכה בעצמו. אחד השכנים נמאסה עליו פתאום הצפייה במערבון. אך משום צער הפרידה הוא עושה תחילה חצי־סיבוב של הכפתור מזרחה – מרעים כרעם בגלגל ודעתו נינוחה: כל השכנים הקיצו. גם אנחנו. אפשר לסגור.
★
בשעה שתיים אחר־הצהריים נשמע נהם אדיר שאינו פוסק שעה ארוכה. אתה מנסה לתפוס תנומת־צהריים, אך השאַג הזה יודע מעלות ומורדות. אתה נרתם לקיצבו. מנמנם וניעור חליפות.
את הרעש הזה לא נקלל. ככלות הכל: אם יש לנו מספר כזה של כלי־טיס המסוגל להקים טרטור מחריד במשך חצי שעה רצופה – עדיין המאזן כסדרו. שכנתנו מפולין – שנסיון מר לה עם שאון מטוסים, ממהרת למקלט. לעולם אין לדעת מי המעופף.
המהנדס הגר עמנו מגיע למנוחה קלה ופותר את החידה: רק עתה פתח את השסתום של ארובת רידינג והחלה פליטת הקיטור. זה יימשך – הוא יודע – כעשרים דקות. ובכן: לא מטוסים, לא טילים – רק ארובה. הארובה הנודעת שלא נבראה, כידוע, אלא לרווחתנו. מילא, ננוח מחר. אף כי אין שום ערובה כי גם מחר לא תבקש הארובה להוציא קיטור. ככלות הכל תהליך פיסיולוגי: קולטת־פולטת.
באחרונה החלה הארובה לנפוח קיטור וזעף לסירוגין – במנות קטנות וקצובות יותר, אך לאורך שעות ארוכות יותר. גם בשינוּי קולות ומיקצבים. סטאקאטו בסי־מאז’ור. כדי שלא לשעמם. פעם ירי תותח, פעם סופה בגלגל – בגלגל ראשנו כמובן.
הארובה נופחת קיטור ואנחנו נופחים את אחרון עצבינו. אם הדבר יימשך כך חמש שנים יצטרכו להקים במרכז תכנית “ל” בית־חולים גדול ומפואר לחולי־עצב. מפואר – כי לצפון. גדול – כי לכל הצפון.
אנו שמים לב כי השעה היא שלוש בצהריים. הכרנו היטב את רופא הילדים התמים שעל שמו נקרא חוק כנוביץ. הרופא איננו אך החוק, כמדומה. קיים. אבל באיזה מקום פיטרו שר בריאות או שר פנים או כל שר שהוא בגלל ארובה?..
★
גמרנו הפסקת צהריים של קיטור ונחפזנו באוטובוס של התנועה החברתית אל המחצית השניה של יום עמלנו. השעה חמש. הנהג שלנו מנוי על מיצעד הפזמונים של כל תחנות המזרח התיכון – מ“פופ” דרך אוּם כּוּלתוּם ועד, להבדיל, “יברכך וישמרך”. הקהל באוטובוס משיח בערנוּת. מפריע לנהג לשמוע את אלביס פרסלי ומטיל אותו אל העצבנות. אין ברירה אלא להעלות את פרסלי אל הסולמות הגבוהים. ראיתם פעם גוש־של־קול, מאסה פיסית סמיכה וניתנת למישוש – סעו ב“דן”, בשעות הפזמונים או לעניין זה – בכל קואופרטיב אחר שאנחנו נתיניו.
תוּפּי האוזן שלנו עדיין לא נרגעו מהתקפת הארובה וכבר הם נטויים כאפרכסת לקלוט את המוסיקה הקואופרטיבית. חמישים איש נוסעים באוטובוס – כידוע: נקי, נוח, מרווח למשעי ומפוקח על ידי חברת העובדים – והכל נתונים למאווייו המוסיקליים של אדם אחד. הנה פירושו האמיתי של שירות ציבוּרי: הציבור משרת.
הרהרנו במהומת האוטובוס, בריחוּק עינה של הרשות, בצידוק־הדין של ציבוּר שלם ויכולנו לומר עוד מלים אחדות – אך להלין על קואופרטיב בארץ הרי זה כמו להכריז מלחמה על מדינה שכנה או למרוד במלכוּת שאתה נתין שלה. עברנו את גיל המרדוּת.
★
בתוך הרעש המחריש אזניך אתה מהרהר לא פעם: ככלות הכל – מולדת מהי? הפרקים בתנ"ך? שדות הקרב מול הגלבוע? יפי הכנרת? – הם, אך לא רק הם. מולדת זו החצר שלך, הגינה שליד ביתך, הנועם המקומי־מאוד של הפינה שבה אתה חי ועמל, השדרה שבה אתה מטייל, נקיונה ורגעונה; חסד איש לעצבי רעהו וחסד הממלכה ושירותה ליושבים בה. כמה מן הנועם הזה הולכת ארצי ומאבדת יום־יום בכל ארובות השירות שלה?
17 בדצמבר 1971
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.