בקרנות העתונים הוצנעה בימים האחרונים ידיעה שבתקופה אחרת היתה מעוררת הדים ואולי גם פולמוס מר. הפעם – לא. אף לא הגה אחד במה שקרוי “כלי התקשורת”. לא לחיוב. לא לשלילה. עוד ידיעה בּידיעות. אדם לא נשך כלב ואין על מה לנוסס כותרת. אלא שחוסר־התגובה הזה, בין מצד מחייבים בין מצד שוללים, אף הוא העדר שאינו חסר משמעות. הוא משקף או אדישות או סימני־לקח מן האסון שפקד את העם לפני שני דורות – ונודע כי בא אל קרבו.

לא נפליג בסתומות. כוונתנו לידיעה על סיכומי־דברים בלשכת שר החינוך והתרבות ובהשתתפותו בדבר כלילת שפות אידיש ולאָדינו כשפות־בחירה בבחינות הבגרות של בתי־הספר העל־יסודיים בישראל.

בזכרון־הדברים, הנושא עליו תאריך השנים־עשר במאי 1976, אנו קוראים בין השאר:

"הוחלט:

1. לאשר עקרונית את השפות אידיש ולאדינו כמקצועות־בחירה לבחינות הבגרות;

2. להכין תכניות־לימודים ותכניות לבחינות הבגרות במקצועות אלה. המשרד רואה חשיבות בהכשרת בני נוער שישמרו על קיומן של שתי השפות הללו שבהן נוצרה בעבר ונוצרות גם היום יצירות תרבות וספרות גדולות של העם היהודי. הודגש כי המשרד מייחס חשיבות ללימוד השפות האלה גם מהבחינה של השימוש בהן כקשר בין ילידי הארץ ובין יהדות הגולה.

– – –

5. לאחר שתוּכן תכנית־הלימודים היא תוּפץ בין כל בתי־הספר במסגרת מקצועות הבחירה לבחינות הבגרות. המשרד יעודד בתי־ספר להורות את שפות האידיש והלאדינו".

המצוטט לעיל – ועוד כמה סעיפים של מיפרט תכליתי.

אנו קוראים בזכרון־הדברים הזה, הנושא עליו סימלה של מדינת היהודים, ומשפשפים ריסינו מתוך הערכה מהולה בצער. ויש את נפשנו לומר קודם־כל מלה של הערכה למשרד החינוך של הממשלה על הכרעה אמיצה שהרבה עדויות בה – ועוד נמנה אחדות מהן לרווחה או למכאוב – אך קודם־כל עדות וודאית בה לתרבות של דרך־ארץ. דרך־ארץ לפני תרבות־עם ומורשתו הצבעונית ולפני כל מה שתרבות ומורשה אלו נושאות עימן. מידה זאת קדמה, כידוע, לתורה. עם המהלך הזה כמו החלה ראשית צנועה בתהליך של החזרת חולייה המחברת תרבותה של ישראל המתחדשת אל כמה עיינות ופלגים שנסתמו לפניה באבן הזמן ומוראותיו וגם באבן־קנאים. ראשית־חיבור אל כמה שרשים שגם אם יבשו ונצמקו עם האסון הגדול – עדיין ליחם ליח ועל העלעלים היוצאים מהם עדיין מנצנצים רסיסי־טל.

עדות מרנינה ועצובה גם יחד.

מרנינה – כי היא מעידה על בטחונה של העברית בעצמה; על וודאותה בכוחה הריבון שאינו ניתן עוד לערעור. הלשון, שהיתה אחד המנופים להרים בו את התחייה היהודית, מילאה שליחותה. הציונות היתה גם הנקודה האַרכימֶדית שעליה הוצב המנוף הזה, גם המשא שאותו אמור היה להניף. המנוף הזה היה איפוא גם חלק מן החלום הציוני, גם כלי להגשמתו. לימים היתה התגשמות התחייה הלשונית מפלאי ההישגים של התחייה הלאומית, אם לא פנינה בכיתרם.

הרבה דברים שהביאה עמה ההתחדשות הלאומית – לבנו נעשה גס בהם משעה שנעשו טבעיים כלחם וכמים. גם תחיית הלשון כך. לגבי הדור הצעיר, שהלשון הזאת נתונה בפיו למן העריסה והוא מגלגל בה דברים של מפּחה ושל פיוט; של ענווה ושל רהב; של המיית־לב ושל תוכחה; לגבי דור זה תחיית הלשון היא אולי העדות המרהיבה ביותר לכוח מרדנותו של דור קודם, לקנאותו ולעיקשותו, דור שעל כך בלבד הוא ראוי לקידה של דרך־ארץ. ותהליך התגשמותו של מרד־העברית היה כל כך נחרץ ומהיר עד שלא הספיקו אפילו להרכיב עליה מרכאות – על מנת להשירן אחר־כך כּעלי־שלכת מצהיבים, כפי שהדבר קורא עתה למרכאות שבהן הושמה הציונות. העברית נכנסה לתוך חיינו בצעדים מאוששים של מלך ואיכר גם יחד ועד שהספיקו המלעיגים להרכיב עליה גרשיים – היא עשתה את שלטונה לחד־משמעי, לבלתי־מעורער.

והרגשת הרווחה היא כפולה משום שהחייבים במסקנות ממצבה האיתן של הלשון העברית – על אף החבלות שהיא נחבלת יום־יום מפי דרדקים ומפי ראשי־מדינה כאחד – אמנם הסיקו אותן: כבר אפשר להפליג אל מרחבים לשוניים אחרים של היהודים בלי לחשוש לגורל השפה הריבונית. זוהי תבונה של הנהגה רוחנית, שאיחרה מעט לבוא, אבל אין היא חסרה סימני בגרות גם היום. וגם משמעות־עקיפה זאת של הקידה הרשמית לשפות אידיש ולאדינו – היא יסוד לקורת־רוח.

אך היא גם מַשיבה הרבה תוגה מפני עוד דבר המשתמע ממנה בעקיפין: מתחת לסף ההכרה – ואולי מעל לסיפה – פועלת, כנראה, הידיעה כי אין האידיש מפחידה עוד ואין בה עוד שום סכנה לעברית לא רק מפני שהאחרונה נתחסנה והיכתה שורש אלא מפני שהראשונה כמעט הוכרתה ונעקרה מן השורש. ההכרה כי “אידיש שלאחר שואה” איננה עוד יריב שווה־כוח להתמודדות, היא ביסודה, במשמעותה העקיפה ובאסוציאציות שהיא גוררת עמה, הכרה נוגה ומדכאה מאד. יש להודות: כל אשר נעשה היום איננו עוד השלמה עם אידיש. זוהי נטיית־חסד לה.

אין אנו סבורים גם היום כי מהלכי התחייה וכורחה איפשרו דרך אחרת מאשר היצמדות אדוקה, מרדנית וקנאית, לתחייה לשונית. אך תיאור נאמן של המצב שנתהווה אינו יכול לפסוח על האמת: היום אנו קדים לאידיש קידהּ של כבוד אך גם של חסד־ריבונים.

ומכוח עצמם עולים הרהורים אחדים.

משלושה עברים בהיסטוריה בת־זמננו עלה הכורת על תרבות אידיש. סידרם הכרונולוגי של הדברים הוא אולי אחר, אבל סדר עוצמתם מצטייר כך:

השואה הכריתה באופן פיסי את נושאי התרבות הזאת, מולידיה וממשיכיה. היא לא גיזמה ענפים ולא ביראה גזעים – היא עקרה מן השורש והכריתה את השורש ועשתה את אדמת האידיש באזור פוריותה הגדולה והמניבה – שמה ושאייה, באופן שספק אם תניב עוד צמח כלשהו במקום שממתה. במרחב שבו נתחוללה לא הניחה השואה כמעט זרעון אחד לפליטה. קשה למצוא דוגמה להכחדת־חתף כזו של ציוויליזציה שלמה, כדוגמת טבח העם והתרבות היהודית באירופה של ראשית שנות הארבעים.

מן העבר השני הוּרדה על האידיש מערפת הקומוניזם, שבּיתר עורקיה וסתם מעיינותיה ואת אשר הותיר ממנה לפליטה – נתן בו קול־של־סריסים עד שאין עוד להכיר בה לא רק שרידי־חותם של העברית אלא גם את מינה ומקורה בכלל. בכתיבו המגושם הפך אותה לאנדרוגינוס לינגוויסטי ורוחני, ששרשו המודע והמוסבר נעוץ במגמה לטאטא מן האידיש כל זכר של לשון־הקודש. ואילו שרשו הבלתי־מודע נטוע בעם־הארצות היהודית שהיתה גם היא בין נושאי דגל הקומוניזם היהודי באירופה המזרחית.

מן העבר השלישי הגיחה הכחדת האידיש, כהגח סרטן איטי ומתפשט, בארצות הרווחה של המערב שהיו למרכזים של בּילוּל והטמעה רוחנית. המקום בתפוצות ישראל שבו אתה מוצא איים של קנאות לגורלה של אידיש בארץ ישראל – הוא־הוא, על הרוב, המקום שבו אתה רואה אותה מוּמתת מיתת נשיקה על־ידי שפת־הארץ. באותם הבתים עצמם בתפוצות שבהם פגשת את קנאי־האידיש האדוקים ביותר, שם יכולת לראות את גוויעתה, את כליונה, את נטישתה על־ידי הבנים בהשלמתם הכּמו־מובנת־מאליה של אותם האבות עצמם שניהלו – ממרחקים – מלחמה על אחיזתה של אידיש ועל ביסוסה בארץ ישראל.

מצד אחר לגמרי וממניעים שונים מן הקצה התמודדה עם האידיש התמודדות גלוייה, מרה ובלתי־מתפשרת, תנועת התחייה הציונית. בתהליך האטרופיה של שפת אידיש ובהצרת אפקי עתידה – יש לומר בלי גמגום – היה לעברית חלק מכריע. עשינו זאת כולנו תוך פולמוס ומריבה קנאית, והכף הוכרעה. ופרי ההכרעה הזאת – בפי תינוקות של בית־רבן, בפי האומנים והתגרים, בפי אנשי המדע והאמנות – הוא, כאמור, אחד מהישגיה הגדולים של הציונות. אך היתה זו עוד נטילה מכוחה של שפה בת אלף שנים, שנתחים־נתחים מגופה נקרעו על־ידי קומוניזם אלים ומסתער מזה ועל־ידי טמיעה־של־רווחה מזה, וגופה כולו נשרף בכבשנים.

– – – “מלחמה זו – מלחמת הלשון העברית והלשון האידית – היתה לא רק מלחמה סוערת ומלאה חימה ומרורים אלא¹ אחת מנקודות המוקד של פלגות־העם והשקפותיו ונטיותיו ופתרונותיו המוצעים, בעת פולמוס שהיה מן המרים והעזים בתולדותיו”.

כך סיכם נתן אלתרמן בתמצית את מהותו של הפולמוס שהסעיר חלקים בעם היהודי במשך ארבעה דורות ויותר.

מה היה נכון במלחמת־השפות המרה הזו ומה היה מיותר בה – זוהי עתה, למגינת־הלב, שאלה להיסטוריונים. חוקר בריטי נודע של המדבר טוען כי אין לך מקום הדוחף אדם לחשבון־הנפש יותר מן השממה. הבצורת הפוקדת את חיינו הרוחניים בשתי הלשונות לאחר השואה ובעטייה – אולי גם היא בין הדחפים הסמויים לחשבון־נפש מחוּדש. להערכה מחוּדשת. אולי.

הערכה מחודשת ושקולה.

כי לא יתואר כלל שעם הרואה את רציפוּת מורשת־הדורות כאחד המאפיינים הרוחניים שלו, ייפרד בקלות כזו מריקמה תרבותית שנארגה בתוך דיוקנו ובכל שס"ה גידיו והעשירה בשפע כזה כל אסמיו. לא ייתכן כלל שבחפשו אחרי מקורות להשקיית בוסתנו הרוחני, יוותר על מי־התהום של תרבות רווּיה זו – ובהם אוצרות הפיוט, הסיפור, המחשבה והפולקלור העסיסי שאין משלו לחריפות, לבינה־לעתים ולפיוס אנושי.

(על המעין הנפתח למעמיקים בתרבות־ישראל עם ההתוודעות האפשרית אל הלאדינו – יעידו המצויים אצל מסכת לשונית ורוחנית זאת יותר מאתנו. כוח־ההיתוך והדמיון היוצר של היהודים בשפה זו, שנתגבשה בעיקר לאחר גירוש ספרד, לא נפלו, כנראה, מכוחם ומדמיונם בעיצוב אידיש. מכל מקום, לשון שחָיתה בפי היהודים מאות שנים מקונסטנטינופול, סמירנה ורודוס (ה“לאדינו המזרחי”) דרך סאלוניקי, סרביה, מקדוניה ורומניה (“הלאדינו המערבי”) ועד אפריקה הצפונית – והעמידה יצירות־רוח חשובות משלה לא ייתכן כי תינטש ותושכח ולא תיאסף בקפידה ראוייה אל בית־האוצר הרוחני של היהודים כנכס נוסף בתרומתה העצומה של יהדות ספרד לאוצר זה).

אולי לא חשו כלל המחליטים משמעותה העקרונית של החלטתם, שהיא כשלעצמה עדיין אינה משנה סדרי־בראשית. כך או כך, הם הוציאו מינשר שלא ייתכן עוד כי יישאר תעודה־של־גנזים בלבד. השורות המעטות הכתובות בפרוטוקול הנזכר יעמדו לגורלן ולחשבונן – לא בקץ הימים. הנגיעה בנושא הזה היתה תמיד כמכווה־אש. אך משנגעו בו הפעם ראשית־נגיעה של תבונה ופיוס – יש לדאוג שההגשמה תהיה מכובדה, שלמה, בלא לב־ולב ובלא־גמגום. בעניני רוח אין אחיזת־העין תופסת לאורך־ימים, היא נתפסת על־נקלה. אידיש, יש לזכור, איננה רומית מאוּבּנה או יוונית־של־שיש. היא עדיין תסס ושקיקה וגחלת לוחשת – ונטף דם. אם הותר לה סוף־סוף במדינת היהודים לבוא בבגרוּת – יביאו שלטונות החינוך אל עריכתה של התכנית ואל ביצועה בבית־הספר את הטובים והמובחרים שביוצרי השפה החיים עמנו. יבואו טובי ההגות והשירה והפולקלור ויתנו מחילם. אידיש לא היתה ולא נתיימרה מעולם להיות שפה של שיראין. היא היתה שפת סדן ומפחה של מיליוני יהודים שאינם. היא צריכה להישמר כזאת, חיה ונושמת־חיוּת, נושאת חכמתה ותכליתיותה ופיוטה גם בהיותה מאומצת על־ידי אם־לשון ישישה ועתיקת־יומין ממנה.

לא בשוליו של הנושא ייזכר הוועד לתרבות יהודית שהניע את גורמי החינוך בארץ לבחון מדיניותם והביאם להחלטה זו. עוד עדות מה מסוגל לעשות גוף ציבורי שאין המהומה והראווה עניינו. הוא הבחין יפה בין עיקר לטפל ונצמד באדיקות אל העיקר וכבש לב שומעיו – וגילגל זכות בידי זכאים. ועשה ראשית.

בין כל היסודות המצווים על שימור שפת האידיש ותרבותה – ואחדים מהם מפורשים כיאות בזכרון־הדברים של המשרד לחינוך – לא ייעדר לעולם גם יסוד הזכרון. נעקרו השורשים ונעקר גזע שלם של יהודים שאידיש היתה בפיהם לשון הקיום והמרד התמידי בסביבה. היא עלתה מהלמותם של פטישים ומהמייתם של כנורות; מן החיוך והדמע “של אב שהזקין ושל אם זקנה”. כלילת שפה זאת בתוך מערכת הלימודים כמו מוסיפה עמידות וחוסן לעוף־החול היהודי בתחום הרוח, ולימוד השפה הזאת ושפת לאדינו עשוי אולי יותר מכל יד ואנדרטה – לקיים את זכרו של עם טבוח, על דרך המשך הפיענוח של תעלומת־חייו המופלאה והבטחת רצף תרבותו.

לא הכרעה במלחמת־שפות היא, איפוא, משמעותה של ההחלטה שקיבל שר החינוך והתרבות. רק הכרעה של כיבוד שתים מאמהות־הלשון של היהודים לדורותיהם.

קידה של דרך־ארץ לפני תרבות שלמה שנעקרה.

25 ביוני 1976