בפרקי הנביא זכריה מסופר על השאלה שנתעוררה בימיו – ימי שיבת זרובבל, שבהם הלך ונשלם בנינו של הבית השני – האם להמשיך ולקיים את אבל תשעה־באב שיסודו, כידוע, בחורבן הבית הראשון. “וַיִשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂרְאֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו” לשאול את הכהנים והנביאים בירושלים: “הַאָבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִּׁי” – כלומר האם להמשיך ולקונן באב. לבד מן הצום הזה נתקיימו כבר אז צום הרביעי, הוא החודש שבו נבקעה העיר; צום השביעי, החודש שבו נרצח גדליה בן אחיקם; וצום העשירי, הוא חודש טבת, שבו הושׂם המצוֹר על ירושלים. וכל ארבעת הצומות האלה צירם אחד: חורבן הממלכה.
תשובה חלוטה ופסקנית לשאלות אלו לא ניתנה בזכריה. תחת זאת באה בהמשך הפרקים נבואה מרנינה על ביטול היגוֹנוֹת כולם ועל הנחמות והישועות העתידות לבוא תחתיהם אם רק “אִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם” – ושאר תנאים מסוג זה, שלא קל היה, כנראה, לעם ישראל מעולם לעמוד בהם.
השאלות נשאלו, הבית השני קם אחר־כך על מכונו ואף על פי כן אנו ממשיכים עד היום, לאורך כאלפיים ושש מאות שנים, לקיים בנפרד כל ארבעת הצומות. תשעה באב הוא אמנם מוקד שלהם – אך שום צום לא בוטל מפני חברו: לא צום גדליה מפני עשרה־בטבת ולא שניהם מפני תשעה־באב. ככל הזכור לנו, שום חכם־הלכה יהודי לא העלה עד כה רעיון לייעל כל הצומות האלה ולהסתגף, למשל, בתשעה באב פעם אחת כפול ארבעה. עתה – שמענו – מקשים למזוג בקוּבּעת, שכבר לפני אלפי שנים עברה על גדותיה. גם את שואת־היהודים בימינו שהיא עצמה כּדם לים מכסה, אף שנכון הוא כי ראשית־ראשיתה בקובעת ההיא. בה – ולימים בתעלולי טיטוס, ועוד יוסבר להלן מדוע נזקקנו לשמו של אותו מצביא רומי דווקא.
בתשעה־באב – אומרת אגדה – נולד המשיח. מתוך שואת היהודים במאה הזאת נולדה תקומתם. את פעמיה של האחרונה, את ראשית פעמיה, אנו שומעים במו אזנינו. אנו שומעים קול מיצעדהּ וקול חריקתה ושום דבר אינו ממחיש כל־כך את מציאותה של התקומה ואת ממשותה כמו החריקות האלו, חריקת היהודים המתקבצים, חריקת הנסיון לחיות יחדיו, ובתמצית: חריקת חוּליות־השידרה של עם שפוף – בהזדקפו. אך זו סוגיה לעצמה. נשוב אל היזמה לייעל את מועדי היגון.
אל המשיח המבוּשר באגדות תשעה באב – משיח שמהותו היא הגאולה השלמה, האנושית והיהודית – עדיין אנו מייחלים. אך שני החורבנות שנזכרו – האחד, הרחוק. שהוליד את התקווה והאחר, הקרוב, שהצמיח את ניצני התגשמותה – הם שני חורבנות שונים. מזה – חורבנה של אומה עצמאית שהרס כל יחיד בתוכה, ומזה – חורבן מאות־רבוא יחידים והשמדתם, שהרס ופורר אומה שלמה עד שכמעט נשחקה לעפר. אין מערבים יגונים ביגון.
ההבל הישראלי הטיפוסי הוא, כמובן, בכך שעוד מעט – אם יוסיף הוויכוח בענין זה להתחדד לפי הכיתות הפוליטיות – יסַמל כל יום־אבל איזו בעלות מפלגתית. תשעה־באב יאומץ על ידי אבלי הליכוד והדת, השוֹאה – על ידי החלוצים־העובדים, וכל כת יהיו לה אבלוּיוֹת משלה, עצבונות משלה. קוּבּעת עם חותם־שבטי לאסוף בה דמעותיה.
בינתו המרוּסקת של עם מרוּסק כמותה, או טעותם תמת־הלב של מנהיגים אוהבי עמם.
אפשר, כמובן, להניח כי שלטון חדש יבקש לשנות גם סמלים וביותר ישאף – לא בלי דין והגיון – להשחיל במחרוזת סמלי האומה גם סמלים המקודשים בעיניו. אבל מהי העיטה הזאת על חידוש סמלי יסוד ושורש, נוסח: אנחנו נעשה זאת אחרת? מדוע הלהיטות הזאת לחדש דווקא בנושא־הדמים־והקרבן של העם היהודי, המעלה עדיין רתחים כּדמו של זכריה? ומדוע יבוא הרעיון דווקא מראש ממשלה הנושא – כקודמתו הדגוּלה בכהונה – את זכרון־השואה כמכוות־אש וכציוּן ואתראה בכל מהלכיה וכיוונה של מדיניות ישראל בימינו.
מה המפריע בייחוד ובהבדלה הנהוגה היום: ימי־עצב רבים מדי? תכופים מדי? טעונים מדי?
מי ברא אותם? מי ברא את מיטענם המכניע, את קירבתם הסמוכה בלוח, את מוראם המחריד? העשו זאת אנשי טקס, מומחים לכוח הסבילות ומחַשבי כוח־המעמס של הנפש, תוכנים או מחַשבי זמנים וקצים? – ברא אותם הרֶשע. ברא אותם רצף־האסונות של הגורל היהודי. אולי אין זה נוח לדמוֹם לעתים קרובות כל־כך ולהפסיק כל מלאכה ובילוי; אולי מצילות קצת האוזניים מן הצפירה הקורעת תופיהן והמושמעת לעתים קרובות כל־כך; אולי זאת באמת טירדה גדולה מדי להסביר לכל זר ולכל תייר כי הצפירה הזאת – המקפיאה את העם ואת עורקיו למשך שתי דקות – איננה כלל מצפירות האזעקה המקובלות אלא תקיעה־גדולה אל העבר שלגבי כל יהודי אין כמותה לאתראה גם אל העתיד?
חורבן הבית הכללי שלפני אלפיים שנה ויותר – רחוק ומתרחק, אך חורבן הבית הפרטי – טבח האם, האב, האח והרעייה – עדיין שומעים איוושת מַאכלתו, כמו עדיין לא חדלו הקירות לנפול, כמו מתמוטטים כל יום מחדש עוד כותל ועוד טיפחה וכאילו נפרץ כל יום מחדש עוד פלג־דמעה שנסכר.
תנו עוד ימים רבים לבכות את מתי הזמן הזה, באין־מפריע: תנו עדיין באין־מפריע להרכין ראש על בּוֹר־אחים כּרוּי; תנו לדמעות אלו לשטוף בערוצן כנחל בּדוּל עד שיאספן הים הגדול של העצב היהודי. אולי זהו תו־הייחוד של אבלוּת־השואה, שבכי העם כולו עדיין מצטרף בה מבכיים של יחידים ושזכרונה עדיין חקוק לא בספרים בלבד. הוא מקועקע כמו בברזל מלובן בליבות אנשים, בביעותי־חלומם ובכל עצימת־עינם בהקיץ.
ותנו ייחוד גם לגבורה.
תנו לגבורת־הנואשים הזאת – גבורת מורדי הגיטאות, לוחמי היערות והממלטים חייהם מלוֹעוֹ של כבשן – לזרום באפיק המיוחד שלה אל נהר־דינור האין־סופי של סבלות היהודים ועוז־נפשם במסה. יש גבורת הזקוּפים והבוֹטחים ויש גבורת הרדוּפים והנוֹאשים, ואין זו דומה לזו, ואין מערבים גבורה בגבורה. ואנחנו לא היינו שם, לא ביער, לא בתעלת־הביוב, לא בכבשן.
אלא שלא רק בשביל לייחד את האסון נחוץ ציון מיוחד של יום השואה. גם כדי לייחד את מוראות הטבח ואת פראיות הטובחים. לא לתת לנאצים ולמרעיהם – ולענין זה לעם הגרמני כולו שחלק ממנו הוכיח רק באחרונה כי הוא עדיין מקדש את זכרם – להסתתר תחת שובל גלימתם של נבוכדנאצר או של טיטוס. לא לתת למיליוני מרצחים חמושים, של עם המבקש להיראות נאור, מיפלט ומחסה תחת שלטי־המגן והשיכחה של נבוזראדן רב־הטבחים או תחת צינתו של הלגיון הרומאי העשירי, שקלונם במקומו מונח. לא להגיע דמים בדמים. לא לטשטש זהות שופכיהם.
החורבנות ראויים לייחוד. הקרבנות ראויים לייחוד. הגבורה שמעבר לכל בינת־אדם ראויה לכך. גם העמלקים ראויים – כל אחד לעצמו – לייחוד, ייחוד הזכירה, ייחוד הנטירה וגם ייחוד הלקח.
מכל מקום: תנו לנו לראות מעל בימת התקומה ובאספקלריה החדה שלה גם את מיצעד האסונות חורצי־הגורל של העם היהודי. לראות – ראייה של לקח; של חשבון־הנפש ושל מוסר־השכל.
“כִּי עָלֶיךָ הוֹרַגְנוּ כָּל הַיּוֹם”, אל תקרי כל היום – אמר החכם – אלא כל יום. יום־יום. כל יום – אחרת.
30 באוגוסט 1977
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.