העוקב אחרי הליכותיהם של רבנים בימינו אינו יכול שלא להיתפס להרהור כי ייתכן שגם תורה – או לפחות: כבוד־תורה – הוא דבר רציני מדי להפקידו בידי רבנים בלבד. על קיום מצוותיה בוודאי טורחים הרבנים יותר מאתנו. על שמירת כבודה מופקדים כולנו. הן בכתר הייחוד, שבו מזכה אותנו תורת ישראל, אנו נושאים כולנו בעצם היותנו יהודים. גוי קדוש – לא כן?

תחושת החובה לומר דבר בוויכוח שהוא לכאורה – ורק לכאורה – עניינו של הציבור הדתי בלבד, נתעוררה אצלנו בעקבות ידיעה ששודרה לפני ימים אחדים בכלי התקשורת.

וועדה לפיוס בין הרבנים הראשיים, נאמר בידיעה, העלתה רעיון מקורי: כדי למנוע מחלוקת בין הרבנים – ייחצו הרשויות; ענייניהם של האשכנזים יטופלו על ידי הרב הראשי האשכנזי. ועניינם של הספרדים – על ידי הרב הראשי הספרדי, הוא “הראשון לציון”.

תמציתה של הנוסחה הגאונית: יען כי אי־אפשר בשום פנים לאחד את הרבנים לא נותר למפייסים אלא לפלג את הציבור. פשוט כמו פת־קיבר.

אם לטוות רעיון זה באופן עקיב, אפשר, כמובן, להחיל “ביצת קולומבוס” זו של הבינה והפיוס היהודיים גם על תחומים אחרים: על בתי־המשפט האזרחיים, למשל, ועל שאר שטחים שבהם עדיין מעורבים – ועתים גם רָבים – יהודים ועדות יהודיות בינם לבין עצמם.

וכיוון שהתאמת מידות־הגוף של העם למידות הרבנים נראית לנו בכל זאת משימה מורכבת קצת – אם לא מחיר מוגזם לשלום־בית בין שני יהודים, חשובים כאשר יהיו – נאמר מלים אחדות בענין התאמת מידת הרבנים למידות העם.

ובכן: אם מותר להחליף כנסת באמצע כהונתה, לפזרה ולערוך בחירות חדשות; אם מותר להחליף ראשי־ממשלה, מהם מן הרמים בשיעור־קומתם, באמצע תקופת כהונתם – מותר גם להחליף רבנים, גם רבנים ראשיים. הם נמנים אמנם עם כלי־הקודש אך בשום פנים אינם הקודש עצמו. אין בכך שום אסון ושום פגיעה בכבוד התורה. אולי זו דווקא תרומה להצלת כבודה. שני הרבנים הראשיים של ישראל – אי־אפשר שלא לקבוע בצער – הם כּלכודים במארג של יצרים ומלחמות שהם מעבר להגיונו של השכל הישר. אין ברירה: יש לקיים בהם מצוות פדיון שבויים, בהם ובנו. הם מחזירים אותנו, לדאבון הלב, אל הווי שביקשנו – כסבורים היינו: ביחד אתם – לברוא אחר תחתיו. ימַנו איפוא דיינים או לא ימנו; ישמרו זה לזה או לא ישמרו; יתפייסו – כבר עשו זאת פעמים אחדות – או לא יתפייסו, לצאן מרעיתם יניחו.

תורת ישראל תצטרך כנראה. למצוא לה שומרים נאמנים יותר על כבודה משני נושאי כיתרה הנוכחיים, מכובדים וגדולי־תורה כאשר יהיו – והם בוודאי מגדולי למדני ישראל בדורנו. ואילו אזרחי ישראל, הנזקקים לדין התורה ולרבנים, יסתפקו אולי בגאונים קטנים מהם, אך בשיעורי־קומה אנושיים גדולים יותר. אין צורך לחשוש לומר זאת. גם רבנים אינם אלא בני־תמותה, אפילו רבנים ראשיים. הם עצמם מוכיחים זאת יום־יום, פעמים – בטורח מוגזם מעט.

אילולא חיינו בהרגשה שגם היום – לא פחות מאשר בימיהם של הרב קוק או הרב מימון – נועד להנהגה הדתית־הרוחנית תפקיד של שותף פעיל בעיצוב דמותו של עם המאחה קרעיו, לא היינו מערבים עטנו בנושא זה. אך גם לפי עומק הכרתנו החילונית, הנהגה־רוחנית זאת עדיין נחוצה לעם לא רק כדי לפסוק דינה של אצטוּמכה שננעצה בה מחט, או דינה של אוּנה שהעלתה סירכה; או כדי לייבם את היבמה ולחלוץ את החליצה. היא נחוצה כשלוחה חיונית של מערכת ההדרכה הרוחנית האמורה לעצב פני חווייתנו הלאומית.

לא יימצא כמדומה איש חילוני בר־דעת – הרואה את ייחודו של העם היהודי לא רק כדבר קיים אלא כדבר הראוי להתקיים – שלא יראה גם ברבנות של ישראל, בהנהגה הרוחנית של היהדות הדתית, אחד השותפים לעיצוב קלסתרו של העם במולדתו. מובן, כל עוד נותנת ההנהגה ביטוי לכושר מנהיגותה במעשים חינוכיים, בהדרכה, בהבנה לאדם ולתקופה – במופת.

אך מעלליהם של הרבנים הראשיים לישראל מאז בואם אל הכהונה הרמה – יש לומר זאת בלי מורך – כמו מעימים את אור הדת והמסורת שממנו אמורים היו להאציל עלינו. כאשר מחלוקת אישית קרתנית של רבנים נושאי־כתר מצטרפת אל תככי העסקנות של מפלגות פוליטיות־דתיות – לא קשה לשער מה עשוי להיות לעתיד־לבוא מעמדן של דת ומסורת בקרב דור צעיר, מפוכח וספקן כדורנו.

ידידנו שלמה שבא, המלקט בטעם רב פרקים מן העבר ומגישם לקורא בחן, הביא לפני זמן־מה לענין ריב הרבנים שלנו פרקים מן המחלוקת בין הגאון מוילנה לבין בעל התניא, וביקש לומר: כבר היו דברים מעולם ואין לרבני ישראל, בענין המריבה לפחות, זכות ראשונים.

יש להודות כי מחלוקות בין רבנים – לשם שמים ולא תמיד לשמם – ימיהן, כנראה, כימי הרבנות עצמה, והמעלעל בדברי הימים אמנם ימצא שגם בשעתן לא הוסיפו כבוד לתורה. ואולם מי שבא להשוות את הקטטות בין שני רבני ישראל למאבק שבין ר' אליהו מוילנה לבין ר' שניאור זלמן מליאדי – משווה מין לשאינו מינו.

ולא שמחלוקת קדומה היתה פחות חריפה. להיפך: היא נתגלגלה, כידוע, לבושתנו עד לתועבה של מלשינות – וסופה – פלא. אך דבר אחד בוודאי מבדיל בין שתיהן: מחלוקת הראשונים באמת החלה כמחלוקת לשם שמים. הגאון מוילנה, הסגפן וצנוע ההליכות, ראה בתום־לב בחסידות סכנה של הנמכת קומת תורה ולפי מושגי הזמן ההוא – גם ביזוי עבודת האלהים, ומן החרדה הזאת התפתחה גם האיבה האישית שנישאה בידי “אביגדורים” למיניהם והובאה לאן שהובאה. וכבר נתגבהו בענין זה תלים של מחקר וספרות.

ואולם נקודת־המוצא של הרבנים הראשיים בימינו היא מריבת־הכבוד האישית והיא־היא קרש הזינוק גם לפלוגתאות הלכתיות. פעמים, אם אתה יודע בענין הלכתי עמדתו של רב אחד – כבר אתה יכול לנחש בוודאות מה תהיה עמדת עמיתו. אם רב אחד יכשר־לפסח את היין של יקבי הבארון – קרוב לוודאי שעמיתו יפסלנו; אם זה יתיר נישואין, במקום שיש בו ספק מצד ההלכה – חברו יאסרם; כיוצא בזה – אם רב אחד מתנגד לנסיגה מן השטחים – חברו יחייבנה.

אפילו יוכח כי כבר היו דברים מעולם גם מבחינה זו, עדיין לא נדע ביזוי גדול יותר של הדין והדת כולה מאשר הפיכת היחסים האישיים בין הרבנים לאבן־בוחן בקביעת המותר והאסור בגופי ההלכה והדין. והראשונים שהיו חייבים להתקומם לכך – הם המאמינים ושומרי־המצוות וכל מי שדת ישראל. כערך של ייחוד ואמונה. יקרה לו.

אחד הרבנים הראשיים לישראל נפנה לפני זמן־מה לשעה קלה מן המריבה האישית עם עמיתו, בא אל הכינוס לתורה בעל־פה בירושלים ודיבר על “ההידרדרות המוסרית בישראל ועל ריבוי שפיכות־הדמים”. ענין אחר הוא, כמובן, שקולה של היהדות הדתית בנושא זה כל ימות־השנה הוא קול ענות חלושה וגם כאשר כמה בנקאים מעסקניה של התנועה הפוליטית־הדתית היו מעורבים באחרונה בשחיתות־המידות ובפלילים – נשמע קול־הגינוי של היהדות הדתית מגומגם מאד, אם נשמע בכלל. אך נוכח החזיון שמציגה לפנינו הרבנות בשנתיים האחרונות – ספק אם גם לקריאה חד־פעמית תקיפה בכינוס מכובד מאד יהיה הד כלשהו.

כי אם נכונה קביעתם של חכמים ש“דרך־ארץ קדמה לתורה” – הרי מה שמפגינים שני הרבנים בעת האחרונה הוא זלזול גמור בכללי דרך־ארץ אנושי ויהודי. אילו ביקשנו לבחון מה תובעת מאתנו התקופה ודאי היינו מגיעים למסקנה כי לא פחות משהיא תובעת “תורה” – היא תובעת “דרך ארץ”. היא תובעת ריקמת יחסים בין אדם לאדם ובין יהודי ליהודי – לרבות בין רב לרב – הארוגה סובלנות וחסד; ותרנות ופיוס. היא תובעת זאת ביחסים בין מאמינים לשאינם־מאמינים – על אחת כמה וכמה בין מאמינים לבין עצמם.

לא לנו. כמובן לשפוט מה טיב ההנהגה התורנית הנחוצה היום ליהדות הדתית. אך ככל שהדברים אמורים בחלקה של ההנהגה התורנית בהנהגתו של כלל ישראל, נדמה לנו כי יותר משנחוצים לנו “עוקרי הרים וטוחניהם זה בזה” נחוצים מגָשרים. משכיני־שלום ומשיבי רוח של אחווה גדולה על הכל – אפילו על רבנים־עמיתים, רוח של אחווה – ושל ענווה גדולה. טובה אמנם לתלמיד־חכם שמינית כלשהי של גאווה, אך לא יאה לו אפילו קמצוץ אחד של יוהרה, שהיא לא רק היפוכה של שיפלות־הברך אלא גם ניגודה הקיצוני של החכמה. והרי בעצם הצירוף – המיוחד כמדומה ללשון היהודים בלבד – “תלמיד חכם”, ניתן גוֹדל לחכמה לא פחות מאשר לתלמוּד.

מאכּס וינר, מן המשפחה הנאצלה של הוגי־הדיעה היהודים בגרמניה בראשית המאה, מגדיר את תורת ישראל כ“מולדת המיטלטלת של העם היהודי”¹ – הגדרה מבריקה של המוליך הרוחני האדיר שבזכותו נשתמרה זהותו של העם היהודי באלפיים שנות גלותו.

המתבונן בהליכותיהם של הרבנים הראשיים לישראל כמו רואה את ההתנגשות בין קליפותיה של ה“מולדת המיטלטלת” הזאת לבין המולדת היצוקה של הריבונות שנתחדשה. הקליפות שדבקו במולדת הרוחנית בדרך הנדודים הארוכה נעשות טפלות יותר ויותר מול התוך והעיקר שלה עצמה. המחלוקת האישית וחריפותה; הנידויים, החרמות והשַׁמְתּוֹת הן מקליפותיה הנשילות של “המולדת המיטלטלת”. מצד שני, הקרקע היציבה של ריבונות מזרימה לחיי התורה חיוּת משלה, חיוּת שרשית, אמתית. עד שאין היא צריכה לתמריצים מלאכותיים מסוג המריבה האישית של רבנים כדי לשוות לעצמה תסיסת־חיים מדומה. תורה בארץ ישראל ניצבת היום, מעצם הנסיבות שנתהוו עם העצמאות, בעימות מתוח עם המציאות – גם בלי דו־קרב תמידי של הנושאים בכתרה. אתגריו של היום־יום העצמאי. גם מבחינת גופי ההלכה גם מבחינת רשויותיה, ממילא מעמידים את התורה במוקד של עימות וחיפוש־תשובה תמידי ואין היא צריכה למלחמותיהם התפלות של רבנים כדי להטות אל עצמה את לב הציבור.

צר לראות כי עת שסועה וסוערה ביותר בקורות היהדות והיהודים לא זימנה לנו גם הנהגה רוחנית כיאה לימים ולחומרתם. יש לעזור בידי העת למצוא אותה. היא באה לטהר. יש לסייע אותה.

ב. היכן מתחיל החינוך?    🔗

הבנין המפואר של בית־הספר – סמוך מאד לביתנו. כמעט קיר בקיר נוגע. נעים לראות איך מציידות מדינתי ועירי את בתי־הלימוד של הדור הגדל, לתפארה. מטר־ורביע בריבוע לכל תלמיד, מעבדות, רשתות כדורסל שמוטות־תחתית, קורות ומקבילים – אבזר לא יחסר. אם אנחנו לא זכינו – טוב לראות כי ילדינו זכו, בטבור העוני והמחסור וטעוני־הטיפוּח – מיקרוסקופּ. מבעד למערכת משוכללה זאת נראית המדינה יפה יותר, מדוייקת יותר, כמו דבר לא ייקר למען החינוך, כמנהג יהודים ויהדות מאז (אף כי תקציב־המדינה האחרון מערער מעט בטחוננו ברציפות המינהג הזה).

השעה – שעת בוקר. מדי דקה נעצרת מכונית קטנה, קרוב לוודאי השנייה במשפחה, בת־הזקונים, על פי הגיון הדברים, לעולם קטנה יותר. מכונית־האם היא אצל האב וזוהי, כנראה, מכונית־בת שנועדה להביא את הבן לבית־הספר. כך שתולה אמריקה על פלגי השפע המדומה של ישראל. הכל נראה כמו תעתיק שנפלט מתוך מכשיר־זירוֹקס על פי האוריגינל של ארצות הברית: המכונית המיוחדת לרעיה, הלבוש הספורטיבי שהוא מסימני שחרור האשה, הקאונטרי קלוב, והתנועות הגראציוזיות של השפע הבוטח־בעצמו. רק מקור היניקה שונה. הישראלי יניקתו מן העוני. האמריקני – מהיפוכו. העושר. כידוע, יש לו מנין ומיגבלה, העוני, היונק הרבה מעושרם של אחרים, אין לו גבול.

זהו צד אחד של המכוניות המוליכות את ילדינו הענוגים בשעת בוקר צוננת של צפון העיר אל בית־הספר. צידן האחר הוא דמותו העתידה של הילד הענוג עצמו. לא לצרכי קרב ומלחמת־הטרשים ומאבק האדמות והגבולות. יום אחד של אש ודמים – וכל ההיסעים האלה היו כלא היו. והלב נפתח אל הלוחם שבחפירה הקרובה ואל מצוקתו. אבל – לצרכי הרגשת מצוקתו של אדם, של אח, של רע, של שכן, שלא בעת קרב. לצרכי הזדהות עם הילד שאינו מביא עמו מחבטת טניס, עם ילדי בית־שאן ואופקים. לצרכי מינימום של הבנה עם ילד משכונת שפירא, או שכונת עזרא או שייך־מוניס או שכונת הבוכרים.

שלושה קילומטרים היינו חייבים בילדותנו לגמוא יום־יום בדרך אל בית־הספר וממנו. לא בטראַם שהילך, לא בכרכרות – ברגל. החינוך, היה סבנו טוען, מתחיל מן הדרך לבית־הספר. היום אין אתה בטוח עוד אם הוא מתחיל בבית־הספר עצמו.

במכתבה של נחמה קושניר ז“ל, גננת בקרית־ענבים, אל אחיה מרדכי. בשנת תרפ”ז,² מסופר על דיונים בוועדת החינוך של הקבוצה לפני כחמישים שנה בעניני חינוך הילדים. “יש חשש – אמרו אז חברי וועדת החינוך – שהילדים לא יאהבו את העבודה ולכן צריכים להתחיל כהטלת חובת־העבודה על הילדים מקטנותם. מגיל שש שבע שנים”.

ארץ ישראל של פ"ז. נאיביות של ראשונים.

6 בפברואר 1976