יש לעם היהודי בימינו דברים קיומיים יותר להילחם עליהם מלעסוק בהרמת מסכים מעל ההתחסדות הנוצרית בימינו. הדברים נעשים בדור האחרון במידה לא מועטה על ידי לא־יהודים דווקא (רוֹלף הוכהוט הגרמני הוא רק אחד הבולטים בהם) ואילו היהודים טרודים במשמר דרוך על חייהם היום. אף על פי כן אי־אפשר שלא להביא איזכור חטוף של כמה מגילויי ההתחסדות הזאת באחרונה – עד שתזדמן שעה יאה יותר משעת־עתון חטופה להעמיק בה מעט.

כמו עתוּק־לשון יושב פאולוס השישי על הכס. מביט בכליה שממיטים על מאמיניו – ואינו רואה. לראשו של נוצרי בלבנון נקבע לוח־מחירים: אלף דולר לגולגלתו של מארוניטי. אלפיים דולר לראשו של קופטי ומחיר עממי יותר לקדקוד־מן־השורה – והם אמנם נערפו, והראשים אמנם הונפו על חוד החניתות. אך פאולוס האפיפיור אינו מתעניין בבורסת־הגולגלות. בלוריות הערופים נבדרו ברוח ברחובות ביירות – ועינו של הכס הקדוש לא הבחינה. בכפרי הנוצרים בדרום בותרו גופותיהן של נערות, נחקק הצלב בגוויות מאמינים שהושלכו למאכל תנים – וממלא־המקום כמו הוכה בעיוורון.

קרוב לשנה וחצי נמשך הטבח האכזר הזה והדבר היחיד שהכס הרחום יכול היה סוף־סוף לעשות בהגנה על מאמיניו – הברמיננים או העומדים עדיין על נפשם – הוא להכריז על נזיר נוצרי מלבנון, ששבק חיים לכל חי לפני מאה שנים ומעלה, כעל קדוש של הכנסיה. קידה נדיבה לארץ הארזים. שארבל מחלוף, סגפן נוצרי לבנוני שהיה מחולל נסים בחייו בימי מלחמות נפוליון לערך, זכה החודש בהילת־נצח של הצלב. זוהי תשובתו המוחצת של ראש הנוצרים לטבח עדתו בידי מוסלמים בימינו.

לפני זמן לא־רב הגיעו מפי עדי־נוכחות ידיעות אימים על הטבח הנמשך של הנוצרים במלכותו של אידי אמין באוגנדה. על עקירה טוטאלית ומכוננת של אנשי שבט נוצרי ומנהיגיו. אך האפיפיור המשיך להזיל אמרתו מן הגזוזטרה של פטר הקדוש, מנחת־דברים רומית בלולה בשמן־מוסר, ואת טבוחי אוגנדה לא הזכיר ולמען השרידים לא התפלל ורק סמך על אלהי הנוצרים שיבין למה ירמזון מליו המגומגמות־מעט של נציגו עלי אדמות.

(יש להודות כי מול התנהגותו של פאולוס הששי כלפי מאמיניו שלו מתרופפות מעט כמה טענות קשות־כשאול כנגד התנהגותו של פיוס השנים־עשר כלפי הכופרים היהודים בימי השואה ומוסברת שבעתיים סניגוריה שהראשון חוזר ומלמד על קודמו. ומנהג רוב האפיפיורים כך, ומנהג־הנצרות כך והוא כמעט טבע־ראשון לה בתולדותיה ואין יום בימים – לרבות יומנו – שאינו יאה כי טבע זה יוזכר לה, לפי שאין יום בימים – לרבות יומנו – שטבע זה אינו בא בו לכלל גילוי).

ובכן, את רעידת ארזי הלבנון לא ראה ואת דכי האשדות באוגנדה לא שמע ורק דבר אחד לא חדל להדיר שנתו של הכס הקדוש ברומא במשך כשלוש שנים וחצי: מאסרו של ארכינבל נוצרי אחד במדינת היהודים.

אף לרגע אחד לא סמקו לחייה של הכנסיה הזאת מבושה. אף לרגע אחד לא עטתה גלימתה כלימה. אף לא נסיון קל שבקלים להתנער מארכיהגמון הקורא לרצח ומסייע למבצעיו; מן הצירוף המתועב הזה של בישוף ונוכל. פאולוס הששי פרש את כנפי־חסותו עליו ויצא להילחם את מלחמת גאולתו.

לפני כתשע מאות שנה הכריז אפיפיור אחר – הוא אלכסנדר השני – כי “חובתם של כל הנוצרים להילחם בנוודים (הכוונה היתה אז למוסלמים) הרודפים את המאמינים האמיתיים ולהציל את היהודים רודפי השלום”. בתחומים רבים גם הוא רחוק היה מלהיות צדיק מופלג, אך היו, כנראה, כמה אפיפיורים בודדים ומוזרים כאלה לאורך כל תולדות הכנסיה. אלא שפאולוס הששי יש לו, כנראה, השקפה אחרת על תפקידו של הגמון נוצרי במערכה שהכריז ארגון־מרצחים מוסלמי על יהודים רבונים. ואת מנורות־המאור של מזבחות הכנסיה – יש לזכור! – מדליקים היום בנפט. והאפיפיור ננער, ונתיצב בשער – וזכה.

הארכיהגמון הוכנס אל חיקה החם של הנצרות. ונציג הוואתיקן, שקיבל פני הילאריון המעונה, כרע לפניו ברך ונשק ידו והבליעו אל תוך המכוניות השחורות וההדורות בדהירה אל מעון הוואתיקן. הכנסיה, כך מספרים העתונים, תרפא שבורי־לבו ואחר־כך תשלח אותו לרעות את צאן מרעיתה בארץ רחוקה.

גם לאחר שאתה מכיר צביעותן של דתות – אתה נדהם נוכח מה שנראה כשערוריה מוסרית־אנושית, היינו־הך איזו דת מחוללת אותה.

קאפוצ’י – יש לזכור – לא נתן בישראל את הדין על מעשה שעשה בשליחות הכנסיה. הרבה דם נשפך בשליחותה לאורך הדורות, אך הילאריון קאפוצ’י לא הושב בבית כלא של ישראל על חטא הפצת הנצרות, בשורתה ותרבותה. הוא נתפס בשירותו של ארגון לטירור שגם אם יקבל מי שיקבל טיעונו של אותו ארגון כי הוא מרצח למען מטרה לאומית ערבית, עדיין אין זה עיקר מעיקרי הכנסיה או מטרה במטרותיה. מבחינה מסויימת – בייחוד לנוכח המתרחש עתה בלבנון – היה במעשיו של קאפוצ’י אפילו משום סיוע בידי ארגון דמים מוסלמי בטבחו בנוצרים. האם עזרתו הישירה או העקיפה של ארכיהגמון ברצח ילדים ונשים שלא בשליחות הנצרות (בשליחותה, כבר אמרנו, הדבר לא היה טמא מעולם) איננה פוסלת אותו בעיני ראשי הכנסיה הזאת כל־מאומה מלשאת בכהונה דתית רמה? האם לא צריך היה האפיפיור להיות הראשון שיקרע כתפותיו של רב־הגמונים זה ויפשוט ממנו אדרתו ויורידו ממעלתו וישלחנו – הוא, האפיפיור – לערוך גלות וסיגופין ולכפר על חילול שם דתו; על חילול הצלב הקדוש למען מטרה שאיננה – היום, לפחות – מגוף המטרות של אותו צלב עצמו? האם שיתוף במעשי רצח אינו מטיל כל פסול או כתם בארכיבישוף של ישו?

ואם לא ביקש הכס הקדוש – שאין לו, כידוע, בעולמו דבר זולת רחמים על הברואים־בצלם – אלא להביע רגשותיו ההומאניים, ואותם בלבד, מדוע המהומה הטקסית הזאת ומדוע הכרכרות ההדורות ומדוע הכרכור הזה של הקוריה סביב נוכל חובש־מצנפת. ומעל לכל: מדוע אבנט הכהונה המוזהב המחכה לו בבראזיל או באנטראקטיקה או בארץ־עזאזל או – לענין זה – בכל מקום שבו נוצרים־מהוגנים נחיתים?

אך האמת היא כי זה הפן השני בדיוקן אחד של הכנסיה. את הפן הראשון הכרנו מקרוב, חזינו מבשרנו. עליו כתב רולף הוכהוט את מחזהו. ההזדעקות הבלתי נלאית להושיע את קאפוצ’י המעונה בשנת שבעים ושבע; הקפיאוּת והאלם מול טבח היהודים בשנות הארבעים ושוויון־הנפש מול ההרג בלבנון – הם שני צדדיו של דיוקן אחד, דיוקנה של כנסיה שמאז ומתמיד התחסדותה מרוּבּה מחסדה.

אלא שלדאבון הלב אנחנו מכירים פן אחד שלה לא מבית־החזיונות של התיאטרון¹ בימינו אלא מגיא הצלמוות של חיינו ומותנו כיהודים לפני דור אחד בלבד.

שני סיטראות לדיוקנה של צביעות.

“המשא ומתן עצמו הוא הכרה דה־פאקטו בישראל” – כך מלהגים הפרשנים, כך אומרת האיוולת.

ובכן: שילחנו את הבישוף לחופשי. וודאי יש נימוקים לשחרורו כשם שהיו סיבות למעצרו והן סגן ראש הממשלה הבטיח כי “תוך ימים אחדים” נדע את השיקולים ואת ההנמקה. נחכה להם. איפוא, בסקרנות מוסרית ואינטלקטואלית.

בשורות מוסגרות היינו רוצים כבר עתה לומר כי איננו גורסים את הלהיטות הזאת לברך “ברוך שפטרנו” על מי שנמצא אשם וחייב על פי דיני המדינה. עשיית צדק איננה רק עניין של נוחות או של אי־נוחות לעושהו. מיצוי הדין יש בו בעקיפין גם משום נטל על הממצה ואין הוא יכול להשתחרר מעול זה, שהצדק מטיל עליו בעקיפין, כשם שאין החוטא יכול להשתחרר מן החובה לשאת בעונשו. המדינה מאכילה את האסיר. מעמידה עליו שומרים, מפני אחרים ומפני עצמו, נוצרת את חייו ואת שלומו ומקיימת מערכת שלמה של ביצוע הדין שמבחינת הטורח והממון ומתח־השמירה היא כעונש כבד על המדינה עצמה. אך, באופן פאראדוכסלי, כנראה, גם זה חלק ממחיר הצדק וממהותו ואין חברה יכולה להשליך מעליה נטל זה. אולי זה גם עונשה שלה על כי לא ידעה למנוע פשע עוד בטרם הובא מבצעו לכס המשפט ולכלא.

כך או כך – דבר אחד נבקש מן הדיפלומטיה של ישראל, מן המשפטנות של ישראל ומפרשניה גם יחד: רק אל נא ייקרץ לנו ואל יירמז לנו כי “המשא והמתן עצמו הוא הכרה דה־פאקטו” וכי זהו “פתח למערכת יחסים חדשה עם הוואתיקן” – או שאר הבלים מסוג זה. יניחו לנו, לא רק מפני שקיומנו מעשה־להלכה אינו צריך הכרח בקיום. כיישות מדינית־פיסית – שהיא טעם ההכרה דה־־פאקטו – אנו קיימים במלכות, בכל הממלכות, ואין אנו צריכים לאישורו של הוואתיקן כי אכן אנו קיימים. אנו חיים וקיימים אם הוא פונה אלינו – וזו עובדת קיום. אנו חיים וקיימים אם הוא מחליט לא לפנות אלינו – וגם זו עובדת־קיום. וההכרה דה־פאקטו של האפיפיור מעניינת את הקיום הריבוני של ישראל כשלכת של אשתקד.

אבל אפילו היתה הכרה פאקטואלית זו חשובה לנו מאד – יחדלו נא הפרשנים לגבב תלים של סברות־כרס על העדנים הצפויים לנו ביחסים עם הקוריה הרומית בזכות שחרור רב־ההגמונים מכלא רמלה, ובכן ליד"ם, כלומר לא יהיו דברים מעולם. מכל־מקום לא בזכות חנינת קאפוצ’י. ואף שאין להתנבא על העתיד להיות, לא ייתכן שלא ללמוד ממה שכבר היה.

לפני שלוש עשרה שנה ביקר האפיפיור – אותו אפיפיור עצמו רק צעיר בשלוש־עשרה שנה מעצמו – בארץ הקודש. הוא בא בשער מגידו, דרך אורוות־הסוסים הנודעות של המלך שלמה, משום שלא רצה לבוא מירדן בשער ירושלים העברית. לבסוף יצא בשער מנדלבאום דאז, כי קשתה עליו, כנראה, עשיית כל הדרך חזרה לרהטים ולשקתות של סוסי החכם מכל־אדם.

וכך כתבה הפרשנות הישראלית בימים ההם:

“חוגים מדיניים מציינים שיש משמעות מיוחדת לעובדה כי האפיפיור מצא את מדינת־ישראל ואת ירושלים בירתה כזירה מתאימה לומר בה דברי סניגוריה על פיוס השנים־עשר” (האפיפיור של ימי השואה – י.) – – “נוצר קשר של סיכוי בין ירושלים לרומי”.

“זווית־ראייה זאת, אם תשתקף בעיני העולם כולו. יהא בכך משום הישג גדול לישראל בדעת הקהל העולמית והדבר עשוי להשפיע בכיוון של ראייה רחבה עוד יותר של זיקת העם היהודי בתפוצות אל מדינת ישראל”.

הקשרים הדיפלומטיים כמעט היו מונחים בקופסה.

כך רשם את עצמו השכל היהודי החריף לפני שלוש־עשרה שנה. איך נתקיימה נבואת הפרשנים ואם נתקיימה – אין צורך לפרש. אין זה הבדיון היחיד של הדמיון הישראלי. אלא שלא כל בדיון כזה מעוּמת לאחר מכן עם המציאות ואין איש טורח בהשוואות. וטובים, כנראה לכל, חיי שעה של אשליה.

אף על פי כן: אין חכם כבעל־הנסיון, והיפוכו – מי שאינו לומד מנסיונו. שיחררנו את קאפוצ’י – יהי אלוהיו עימו. איננו יודעים מה ענה ישו הנוצרי בדו־שיח, שלדברי האפאטריארך מקסימוס שלשום ברומא, היה קאפוצ’י מקיים עמו יום־יום בכלאו ברמלה. אבל דבר אחד אנו יודעים: קאפוצ’י לא אמר לבן־שיחו השמיימי אף לא מלה אחת של חרטה על חטאיו.

אבל שיחררנו אותו. והרי עוד הוכחה איך מתמוטטים עקרונות והדר מול מה שקרוי “אילוצים מדיניים” ומול חישובים שונים שאינם מתחום המוסר הצרוף דווקא. ואפילו גורם הדבר מעט מגינת־לב – אנו יודעים היטב שתעלות ההתקיימות המדינית אינן רפודות ערוגות־בושם מוסרית.

אבל, למען השם, בלי התמוגגות, בלי מדוּחים של תמורה מדינית הצפוייה, כביכול, ביחס הוואתיקן לישראל לאחר שיחרור ההגמון. בלי הטעייה – אפילו לא הטעייה שוגגת. כל נסיוננו עם הכס הקדוש, לפני מדינה ובימי מדינה, אינו מצדיק חלומות ברומי. ככל שהדבר נוגע ליהודים – ממלא־המקום הוא מאז ומתמיד בחזקת נוטל ולא בחזקת נותן – וכך, כנראה, יהיה על פי טבע דתו ומימסדו עוד ימים רבים. ואין הוא יושב־על־כס־הנצרות היחיד שתכונתו כך. רוב יושביו כך. מיעוט שבמיעוטם – אחרת.

פאולוס הששי. הוא סניור מונטיני לשעבר, יועצו של פיוס השנים־עשר בימי שואה ורב כל ההגמונים בימינו – וודאי אינו שייך למיעוט־הסגולה הזה שבממלכת הנוצרים.

11 בנובמבר 1977