רקע
ישעיהו אברך
מפנקס הזמן – חיוך שכזה

יום־הזכרון למרד גיטו ורשה, שהיה גם יום פתיחת הביתן היהודי במחנה ההשמדה אושוויץ, לא תואַם, כנראה, כראוי עם רשתות השידור של ישראל. ביום צאת המשלחות היהודיות אל גיא־ההריגה בפולין עדיין שבתו עובדי הרשתות את שביתתם ומאותו טעם – כך סיפרה הכרוניקה הישראלית באותיות עבריות יצוקות בעופרת – לא יכול היה איש הרשות להצטרף אל היוצאים לאושוויץ. נימוק מוחץ, כמובן. אין מבטלים שביתה של שדרנים אפילו לצרכי בנין ביקתת־זכרון במחנה ההריגה. קדושים תאי־המישרפה – שביתת חלכּאים קדושה מהם.

נאמר במוסגר: מאבק מקצועי הוא חוט במירקם של חברה חפשית ואין הוא צריך להסכמה שלנו כדי להיות לגיטימי. גם המאבק העקרוני שניהלו עובדי השידור כלול בהגדרה זאת, ונראה לנו – כאז כן עתה – צודק במהותו. אך הקנאוּת המַסמיאה וחוסר חוש־ההבחנה שוחקים לפעמים גם את גרעין הצדק. מעוותים דמות הנאבקים לו והופכים קערתה של דעת־הציבור על פיה. אלא שבמקרה זה “חוסר חוש הבחנה” אינו מבטא כל הקהות והאטימות שבהימנעוּת מנסיעה לאושוויץ מחמת – – שביתה על מעמד־בסולם או על אחוזי־מקדמה.

זהו צד אחד של הענין והוא, כמובן, חלק מתרבות־הזכרון של ישראל החדשה. ואין טעם לערוך חשבון. ישראלי בן־זמננו איננו סב לאחור. אינו מביט אל הבּוֹרות. נפרדנו מגאיות־המוות ולא נשוב עוד אל זכרם. אין חיים אלא עכשיו. יהי כך. הסוציאליזם היהודי בפולין, שעלה באש, ורבבות נושאי־דגלו, שנשרפו עמו וכרו קברם במו ידיהם, מרימים בוודאי גבּה־חרוכה מעל עין קפואת־דם למראה האדיקות החסודה הזאת של הפרוליטר הישראלי הצעיר. המתים אולי הרימו גבּה של תמהון, אך החיים לא הנידו אפילו עפעף של זעם למקרא הידיעה הכרוניקלית המשונה הזאת. מי, בימינו, יבקש להיראות נלעג? ואף על פי כן – שורות נוספות אחדות באותו ענין.


איננו יודעים כמה שדרים – או כמה עוסקי־בשידור – היו אותו זמן ממש בלַס־וֶגַס וכמה יכלו שלא להיות שם. דבר אחד ברור: שם מעניין. שם עדיין מטילים גורלות. באושוויץ הגורל כבר הוטל. מזמן. שם אין מה לחפש. גם לא ציוד. ואל אושוויץ לא נשלח שום סוקר מיוחד, ישר מן הארץ, גם לאחר תום השביתה. האיש ה“מכסה” את הישגי מובּילג’ירג’י־ווארזה ואת הסתבּוּתה של המלכה אליזבט הוא שנתבקש לכסות גם את מה שאדמת אושוויץ כיסתה זה מכבר. כמה נשלחו מישראל לתאר את הדֶבּיליות המוסיקלית של אירופה באולם האירוביזיון בפאריס – לא נדע. אך לא עלה על דעת איש, בממלכת־שידור המחזיקה את השופר והמצלמה היהודיים היחידים בעולם, לשגר אל גיא־ההריגה הזה סופר או משורר מישראל למסור בלשונו שלו – משם ולאחר שובו – על המיפגש עם הררי־האפר האלה ועל ההיוועדות הנדירה – והטראגית אולי לא פחות – עם שרידי העצמות היבשות של קהילות יהודיות במזרח אירופה. קהילות שכל אוכלוסייתן עתה “מנינים” אחדים בעוד קהלן בן מאות האלפים קבור באותם תלי אושוויץ עצמם; לתת לסופר מישראל לעבור בין נדי הזעק והבכי שאבנוּ במקום זה. להלך בתוך אבק העצמות הטחונות הממלא עד היום חללה של אדמת־הרפאים ולהשיב אל חיי העכשיו והזֶלֶל של ישראל את הרוח המַתרה של הגורל היהודי המרחפת שם בשריקה אימתנית עד עצם היום הזה; לשדר משם – מן הגולָלים, מן הארובות ומן הבּוֹרוֹת – את הסיפוּר, את צפירתו החדה, את האתראה.

אבל אושוויץ איננה ריאל־מאדריד. וארובותיה, שכיסו במשך שנים שמיה של אירופה בענני עֵר־אפר ועֵר־דם, אינם אירוביזיון, וישראל של עכשיו איננה ישראל של שלשום.

ישראל חדשה. אחרת.

אַ(בַּה)חֶ(בֶּ)רֶ(בֶּ)ת.


מידה מוגזמת־מעט של תרועת־בשורה נשמעה לנו מפיהם של כמה מנציגינו לטקס במחנה־ההריגה. כאילו עברו הפּרֶזידנט של פולין וראש־ממשלתה, שהוא גם מזכיר המפלגה הקומוניסטית, סיגופים של חרטה וחזירה־בתשובה – וטוהרו. כביכול, פּסה האנטישמיות מפולין והנה־הנה יפלו ראשיה לתוך זרועותיה של ישראל ויבקשו כפרה ומחילה. וכבר אתה מבחין באיזו תחרות סמוייה בין יהודים: מי היטה את לב הפולנים מחדש לאהבה אותנו. הנשיא־לשעבר של הקונגרס היהודי העולמי, בנימוסיו האירופיים המוקפדים, או כמה וורשאים־מלידה, בשפתם הפולנית הרהוטה.

כאלה כן אלה ימחלו לנו: תחרות של הבל. אין שום קושי להיות נדיב כלפי שלושה מיליון יהודים מתים. סוף־סוף תפסה הנהגתה הסוציאליסטית המתקדמת של מדינת פולין את ה“פרינציפ” הפשוט הזה. עשרת אלפים יהודים בקרב שלושים וחמשה מיליון פולנים – חדלו, אפילו לדעת מהלכי־האימים הגדולים ביותר בקרב הפולנים, להיות סכנה לחזותה של פולין. פולין – מסבירים לנו בלי ניד־עפעף – יכולה עתה להיעזר על ידי יהודים חיים שמחוצה לה ואין לה שום סיבה שלא להזדקק לעזרה זו כשם שאין לה עוד שום סיבה להתיירא מפני מיליוני היהודים הטמונים כּבר־מיננים באדמתה.

את החיוך הפולני החסוד הזה אפשר לקדם רק בפלגי־דמעה. שום דבר לא חזר והדגיש כל כך את עומק אסונה של יהדות פולין ואת וודאותו כמו עווית־החסד הזאת של שליטי פולין בימינו. חסד – לשריד הבא להשתטח על אפר יקיריו, עווית – למדינתו. ואולם שום דבר אינו מדגיש יותר את העובדה כי ביסודו־של־דבר לא שינה העם היהודי מטבעו להיות כנוע־תודה על שמניחים לו להתקיים, כמו ההתפעלות מן החיוך הפולני על רקע ארובּות אושוויץ.

אלף שנים של פריחת חיים יהודיים בפולין הגיעו אל קיצן. על גוללם כבר אפשר לחייך, כל פולני רשאי. על פי אופי המשטרים האלה אולי עוד יהיה חייב.


 

ב. וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו    🔗


פעמים מתעורר הרצון להוציא דברים מידי פשוטם ולטפל בהם על דרך המופשט, הפילוסופי־מעט. לא משום שאין הם מתבארים על דרך הפשט אלא משום שהפישוט מביא אל מסקנות שאתה מתקשה להשלים עם יציאוּת־דופנן, עם גיחוכן.

איך יתכן, אנו שואלים את עצמנו לא פעם, שבני־מעלה, היושבים ראשונה במלכות, לא יבחינו בדברים שבני־תמותה פשוטים רואים אותם בעליל ותופסים אותם בחושיהם הפשוטים מניה־וביה?

איך יתכן, למשל. כי איש־מעלה כנשיא המדינה, עצם־מעצמינו ובשר־מבשרנו, שאנו מוקירים סגולותיו ויושרו, לא יבחין מיד כי הקצאת דירת־שרד בירושלים, בנוסף לדירת־המגורים ברחובות שאליה הוא מתכוון, כדבריו, לחזור – היא כמו חזיז מסמיא לעינוֹ של אזרח ותקיעה צורמנית לאוזנו? איך לא יבין הרם־בכהונה, מה שתופס בלי קושי כל אזרח במעלות הרגילות של הסולם, שהבעייה איננה כלל אם החוק מתיר לו דירה כזאת, או אפילו מקנה לו זכות כזאת, אלא אם הדירה הנוספת הזאת אמנם נחוצה לו באופן חיוני. ואם אין היא נחוצה לו כך – איך לא ידחה את הרעיון על הסף, בטרם יקדימוהו בתוכחה אחרים? איך לא יבין כי הסבר רשמי מפותל למדי, אפילו הוא נסמך על ששה סעיפים המנוסחים כמעט בזהירות משפטית, אינו משיב על השאלה המוסרית הפשוטה: נחוצה למי־שהיה־נשיא דירה כפולה, עם השקעה של מיליונים מכספי משלמי המסים – בכללם עמלי־יום, או איננה נחוצה? ואפילו התלבט ולא מצא לכך תשובה חד־משמעית בכיוון אל השלילה, איך לא יהרהר בחובת־הלבבות של ראשי־מדינה, בחובת המופת; עדיין לא בקרבן חלוצי רק במופת זעום של אי־נטילה במקום שאין הנטילה כורח? המבלי אין מלונות־הדר בירושלים לשכּן בהם נשיא או מלך בבואם לבירה כאורחים נוטים ללון?

מה טיבו של החומר המדַלל כל כך את חמצן התבונה האנושית והאזרחית בפסגות והגורם לסיחרור־גבהים כזה גם בירושלים – בירתו המיוסרה של עם אביון?


הוצאנו מעון מכלל פשוטו ונוציא מכללו גם אביזר אחר.

בגישור על פני כמה עשרות שנים אפשר, כמובן, דרך אירוניה או דרך רישעות, למתוח קו של עקיבות בין שיירת־אופנועים אחת לחברתה, שהצד השווה שבשתיהן הם הדר, מהומה וסער. אפשר למתוח קו כזה, אך איננו שותפים למתיחתו לא רק מפני טעמו הפגום־מעט אלא משום שחרף ריחוקנוּ מהשקפותיו של ראש־הממשלה, אנו רושמים לזכותו כנות ואדיקות בכמה עקרונות שגרעינם יהודי ושהם בעיניו ''unshakable". היינו בלתי ניתנים לעירעור.

אך דווקא מזווית האמון הזה איננו יכולים לתפוס איך יכול היה ראש־ממשלה – שאנו חותמים על כמה מהגדרותיו לסוגיית גרמניה – לסמוך ידו על רכישת אופנועי־סער גרמניים לעטר בהם את חג־הרבונות של יהודים בירושלים? איך לא הבחין אדם המוכיח רגישות כזו לענינים שבסמל ושבמשמעות־אליגורית בטמטום־החושים הגמור שיש בהשעטת אופנועים מתוצרת בֶּנץ או קרוּפּ – או העזאזל יודע יוצרם הגרמני – על מסלולי אדמת ירושלים בחג היהודים שקמו מאפרם? איך היה מעביר אופנועי־מישעט אלה לפני עם מקועקע בזרועו היושב על הבמות והצועד במיצעד חגיגי זה גם את מיצעד גאונו גם את מיצעד שברונו ודמיו השפוכים? איך לא יקרא אליו את הלשכּן – רם כאשר יהיה – שהגה את התיפלות הזאת וינהג בו כדרך שנהג שר־הבטחון רק לפני שבוע באחד מרמי פקודיו, וישלח אותו מעל פניו ומעל פנינו, גם על העלבון שבו ביקש להצריב את כולנו. גם על הסטירה שסטר על לחיו ועל לבו היהודי של ראש ממשלת ישראל?

השקפותיו המדיניות של חבר־הכנסת שריד – שגלה את אוזן הצבור לענין זה – אינן מניחות לנו הרבה הזדמנויות להריע לו. הפעם נלחץ ידו בהזדהות גמורה, על שבזכותו נחסך מאתנו אתמול העלבון הצורב הזה. וביותר נעשה זאת מול הזעם, שאין להבין פשרו, שבו קידם אותו סגן שר הבטחון – זעם ודברי־גידופין שרק טעמם בלבד פגום מהגיונם.


אבל מעגלנו בפרק זה נסגר באותה תמיהה שבה הוא נפתח. ואם אין אדם מבקש להטיל דופי בתמימי־דרך ולחשוף יצרי־לב קטנוניים גם אצל גדולי־אומה; ואם הוא מבקש ללמד עליהם זכות – אין הוא יכול לגלגלה עליהם אלא מתוך פסוקו של הנביא:

“וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו – וּבִינַת נְבוֹנָיו תִּסְתַּתָּר”.

חסד יש אולי בפסוקו של הנביא. נחמה – לא.

19

במאי 1978



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!