רקע
ישעיהו אברך
מפנקס הזמן – כבודם של מאמינים

ענין שירות הבנות אינו יכול עוד להישאר ימים רבים בתחום בית־המיבשל של הקואליציות וההסכמים הפוליטיים. הרבה דברים, שהם בגדר “שמור לי – ואשמור לך”, ניתן להבליעם ולדחקם לתוך סעיפים ובני־סעיפים של הסכם בין מפלגות – ענין זה לא. התמורה שנותנת מפלגה אחת לחברתה בנושא זה – לא משלה היא נותנת אלא משל קנין העם כולו ומשל מוּסרוֹ. הדבר חורג מן התחום הדתי ומתחום חישוקי־המסורת – המכובדים עלינו מאד – של בית, קהילה או עדה. על פי אופי ההסכם האחרון בין המצרפים לממשלה לבין המצטרפים אליה, נכנס ענין שירות הבנות והפּטור ממנו לתחום המוסר הציבורי, ואם תרצו – לתחום המוסר האנושי האלמנטרי, שיסודות של נאמנות־למסורת מזה ורמייה מזה; של קיום מצווה־אישית מזה וגלגול חובתך על אחרים מזה – מעורבים בו באופן מביך ומצער גם יחד.

ויען כך – חדל הנושא להיות סעיף בוויכוח בין איש חילוני לבין שומרי־מסורת; בין חברת הכנסת אורה נמיר לבין הרב פרוש או בין שולמית אלוני לרב לורנץ. הוא מתחיל להיות עניינו של כל אזרח הנכון עדיין להשתהות על הגרעין המוסרי שבהתנהגות הציבורית – ההתנהגות הפוליטית בכלל זה.

כותב הטורים מבקש לומר דעתו כאחד האזרחים האלה.


ועד שדברינו מקוממים את מי שהם עתידים לקומם – נקדים ונאמר:

אפשר להסכים, אפשר לא להסכים עם דעתו של חבר הכנסת הרב קלמן כהנא – מאצילי תורה ורוח של היהדות הדתית – על החברה המתירנית. אבל אם באה משפחה הנרתעת מפני החירות השוצפת של החברה המתירנית ומבקשת בתום־לב לא לחייב את הבת להיקלע לתוך שירות צבאי מפני שהשירות הזה חשוף, לדעתה, למתירנות כזו – לא ייתכן שהחברה כולה לא תיתן דעתה על כך.

מבחינה זאת, שיחרור בנות דתיות משירות־צבאי – ככל שהנימוקים הם נימוקי־אמת ונבחנים ומוכּרים כאמת – הוא דבר שאין ציבור חילוני צריך לקונן עליו ויש לקבלו כגילוי, בעינינו: גילוי נאצל, של חברה סובלנית, שבה איש מכבד עקרונות רעהו והכל טורחים בהשתדלות גדולה להקל זה על חייו של זה, איש בצד חברו. ככלות הכל, נתקבצנו כאן לא כדי לקטום איש את מצפון רעהו אלא כדי לצקת דפוסי־חיים משותפים. שום יציקה כזו לא תתפוס בלי יסוד של פיוס והבנה – ובעת הצורך: ויתור. כל תחשיב שהחברה מבקשת לעשותו בתחום הפוטנציאל ההגנתי שלה צריך לכלול את הוויתור לאיש־מאמין כאחד מנתוני־הקבע בהערכת הכוח הנתון־בעין להגנת המדינה.

הניב המדעי המודרני – שכבר אין איש בימינו יכול לנהל שיח רגיל בלי להיזקק לו – קורא לכך “אילוץ”. כיוון שאיננו רואים בעקרונות המוסריים של המאמין יסוד “מאלץ”, בדיגושו השלילי של פועל זה, לא נקרא זאת כך, אף כי זו משמעותו של נתון־הקבע הזה במונחי־הסוציולוגיה המקובלים.

זכאית איפוא בת – שאורח־החיים החפשי בצבא סותר את אורח־חייה שלה ולכן גם מרתיע אותה מלהסתפח לצבא – לבקש פטור משירות זה וגם להשיגו, ומבחינה זאת איננו מטילים שום דופי בכל חוג־דתי שהוא התובע שיחרור בנות דתיות מן הצבא.


היינו מרחיקים לכת ואומרים שאנו מגלים גם מידה מסויימת של הבנה לעצם התנגדותם של הדבקים־במסורת לגיוס בנות בכלל, אפילו אין הדברים אמורים בבנות דתיות דווקא. כל גוף חברתי או פוליטי זכאי לנהל מאבק על דברים הנראים לו – לפי השקפת עולמו – כמקודשים, ולאסור מלחמה על דברים הנראים לו, מאותה השקפה עצמה, כמהרסים. זהו מאבק־השקפות לגיטימי ואין היהדות הדתית ראוייה לשום גינוי לא על העמדה עצמה ולא על המאבק עליה.

ודאי: איננו מקבלים דעה זו ולא נוֹרה הלכה כמותה. שהרי החשש מפני כפייה מצפונית איננו רק נחלתם של בעלי עקרונות דתיים. גם מי שאינו שומר־מסורת ואינו מקיים תרי"ג – זכאי לקיים חייו ומצוות בטחון־עמו כהבנתו וכרוחו. וככל שחלק לו בעיצוב פני העם הוא זכאי להשפיע על גילוף הדיוקן הזה כרוחו, מכל מקום: ככל שהדברים נוגעים להתנהגות שלו עצמו.

הרגשת החובה האישית, האינדיבידואלית, לקיים בכל דרך את המצוות הנובעות מן הדאגה לבטחון העם ולקיומו ולהרים כל תרומה אפשרית לחיזוקם – אף היא בתחום האמונה והמצפון ולא היינו נותנים לאיש להניאנו מקיומה המלא של חובה זו על פי הבנתנו.

אבל מאבק פוליטי־אידיאי של חוגים דתיים נגד גיוס בנות בכלל, מאבק האחוז בתפיסת עולמו של אדם דתי, אינו נראה בעינינו פסול מעיקרו ואין בו שום דבר – זולת ההשקפה עצמה כפי שהיא מצטיירת בעיני מתנגדיה – העשוי לעורר דחייה או שלילה חברתית. מובן, כל עוד אין מנסים להשליט השקפה זו הלכה־למעשה בניגוד לחוקי המדינה ואין מנסים לאנוס בה את החוקים עצמם; כל עוד אין מבקשים לקיים אותה אפילו במחיר רמייה־מדעת וכל עוד אין עושים אותה מכבש בסחט פוליטי.


ואולם שערוריה מוסרית היא שבמאבק על השלטת השקפה זו הלכה־למעשה מופעלת לא־פעם מערכת שלמה של הונאה ועדות־שקר – עבירות ששום מצווה בתחום הנדון אינה יכולה לבוא בהן.

(ובמוסגר: אין אנו שואלים בשלב זה את שומרי־המסורת מה התשובה שהם נותנים לבעיית הקיום הפיסי והמצוקה הבטחונית המתהווה מכך שיותר ממחצית הבנות החייבות בכך פוטרות־עצמן מן השירות; מה התשובה שפלגיהם הפוליטיים – השותפים באחריות שלטונית ישירה לביצור המדינה ולהגנתה – נותנים למצוקה הזאת, ומה המענה שהם נותנים למצוקה המצפונית שלהם עצמם על שהם מפחיתים בשיעור ניכר כזה את הכוחות הפעילים במערכת־המגן של המדינה. ככל שהדברים אמורים בבנות דתיות־בתום־לב אין שאלתנו שאלה, וכבר אמרנו זאת כפתח־הדברים).

אבל – ואנו פונים בכך מן הסוגריים אל מוקד הנושא – ההשתחררות, כפי שהיא נעשית עתה, מלוּוה בחלקה הגדול בתעלולי־הונאה והצהרות־שווא, והמצווה הגדולה של שיחרור משירות צבאי באה בעבירה חמורה של גניבת־דעת כפשוטה – והכל רואים ומחשים. מחשים העושים זאת – ובכך אין פלא, שהרי אין אדם משים עצמו רשע. אבל מחשה ועוצמת עינה מראות ברע הזה מנהיגות אזרחית ודתית המתעלמת ביודעין מן התוצאות החינוכיות ההרסניות שיש בהסכמה אילמת זו לגבי התנהגותם של אזרחי ישראל בכל תחום מתחומי החיים הרבוניים.

כי אם מותר היום להצהיר שקר בנושא שבו סבור פלג אחד בציבור כי חל עליו הכלל “עת לעשות – – הפרו תורתך”, מותר יהיה מחר להצהיר שקר בכל בית־דין בישראל על פי ההיקש מן הנורמות המזוייפות שכבר הוסכמו ונתקבלו על ידי החברה בתחומים אחרים.

מעטים הדברים שציערו אותנו יותר ושפגעו יותר בכבודם של מאמינים מן הבוז והלגלוג שבהם סיפרו לבלריות שבמחיצתנו איך הערימו על שלטונות־הגיוס בהצהרות־שקר על שמירת־מסורת ואיך היו מניה־ובניה, כדבריהן, ל“צפורי דרור”.

על הפוליטיקה ותככיה המתבזים בסיפורים אלה – אין רחמינו נכמרים. לא הם הראויים לצער־בעל־חיים. אך על מעמדה השוקע על האזרחות הטובה – אנו נכלמים מאד. ואילו ביזוי הדת וחילול כבודם של מאמינים ישרי־לב – הם דברים העשויים לצער כל מי שאמונת־אדם יקרה לו, אפילו אינו מעורב בבית־הנזידים הפוליטי.


ואולם שערוריה מוסרית גדולה מזו, שהיהדות הדתית חייבת להסבירה דווקא למכבדיה, היא שיחרור הבנות המצהירות על דבקותן־במסורת, לא רק משירות הצבא, שבו – כפי שטוענים הטוענים – יש חירות מתירנית, אלא ממילוי חובה לאומית כלשהי בשירותי הסעד והחינוך השונים שבהם המצוקה הלאומית והאנושית קוראת להן באופן נואש כל כך. “ליד הבית”? – יהי ליד הבית. כמטחווי ראייה והשגחה? – כמטחווי ראייה והשגחה. בתפקידים נפרדים לבנות ולבנים? – בנפרדים. אבל מילוי חובה איזושהי, הרמת תרומה כלשהי למאמץ האדיר של אומה לקיים עצמה ולקומם הריסותיה. מן המעט הידוע לנו בתורת ישראל איננו זוכרים מקום שבו האמונה והדת; הדבקות באלהים ובמסורת יניאו את האשה ממילוי חובה כזו. ככל הזכור לנו – דווקא הן־הן הממריצות את האשה היהודיה לקיים בנדיבות גם חלקה שלה במערכת שיש בה חסד־אנוש וחובה לאומית גם יחד.

אנו רשאים לבקש מן היהדות הדתית להסביר לנו איך מסוגלים נציגיה לשאת את האפלייה הזאת, שאין בה עוד שום ענין של עקרון או מצפון, שהרי השיחרור משירות צבאי כבר ניתן; אנו מבקשים לדעת על פי איזה קודאֶכּס מוסרי – חלק אחד של הציבור חייב לקיים חובה, וחלק אחר – במוסכם ובמפורש – פטור ממנה כליל; אנו תובעים מן היהדות הדתית להסביר איך היא יכולה לשאת את העיווּת המוסרי שלפיו נערה שאינה שומרת מסורת תהיה חייבת בשירות־צבאי או בסיעוד לחולה או בהוראה בעיר פיתוח ובשכונת־מצוקה בעוד נערה ששוחררה מן השירות הצבאי, מפני שהחברה נתנה כבוד לעקרונותיה, תהיה פטורה מן הערבות המינימלית שישראל חייבים בה זה בזה ומכל חובה אחרת שמצוקת התקופה מטילה על כולנו? האם כל הבנות שנשתחררו מן הצבא מטעמים של השקפה דתית הגיעו באמת למדרגה כזו של צדיקוּת שמלאכתן בכל תחום שמחוץ לשירות הצבאי תהא נעשית על ידי אחרים? האם גם על זכותן זאת של הבנות המשתחררות יוצאת היהדות הדתית להגן?


ואיך לא קמו נציגים מתוך היהדות הזאת עצמה – נציגים שאין אדיקותם או חישוביהם הפוליטיים מעבירים אותם על הגינותם – לומר כי הם לא יסכימו לשיחרור בנות דתיות מן הצבא אלא אם כן יוטלו על בנות אלו חובות לאומיות אחרות, שווֹת־ערך, שאין בהן סכנה של מתירנות ו“יציאה לתרבות רעה”? איך לא תבעו הם עצמם – למשל, שר החינוך והתרבות הכובש בכנותו, ואחרים – כי תנאי מוקדם לשיחרור בת מן הצבא מטעמים דתיים תהיה התגייסותה לאחד השירותים ההומאניים של ישראל, שירותים המשוועים להתגייסות זו שבעתיים משום שאלפי בנות, שאינן טוענות לאדיקות דתית, פונות לקיים את מלוא חובתן בשירות הצבאי.

אלו הן עבירות מפורשות שבין אדם לחברו ובין אדם לציבור וקשה לראות מה עשוי לכפר עליהן, שהרי אפילו יום־הכיפורים כידוע – לא העמיס על עצמו את משא הכפרה הזאת.


כותב הטורים רחוק מלהיות זוללם של הנאמנים למורשה. יש עימו דברים לאומרם לציבורו שלו – הציבור החילוני – על היחס המתפתח בחברתנו כלפי יהודי עבדקן, שומר־מסורת, הדבק באורח־חייו ומתייחד בהופעתו החיצונית ועל הסכנות הטמונות בהתפתחות היחס המנוכּר הזה. מקצת מגילויים אלה אנו רואים מזמן־לזמן בקטטות ליד מחסומי־הרחובות וכמיפגשי־עימות אחרים, והם מן הדברים המצערים ביותר במגמות החברה היהודית בימינו.

ואולם התככים הפוליטיים בתוך המערכת הדתית ופלגיה; ההסכמים הבנויים על עיוותים ועל אי מיצוי האמת אינם מסייעים להגנת מעמדה וכבודה של היהדות הדתית בעיני איש חילוני. ורק מגבירים את הזרוּת והנכר ההדדיים.

העיווּתים המתהווים סביב שיחרור הבנות הדתיות – והמתקראות דתיות – מכל שירות לחברה היהודית במצוקתה נושאים עימם קיטרוג מוסרי גדול על העושים בעניניה של היהדות הדתית בימינו. מוּלו יהס גם כל סניגור.


26 ביוני 1978

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50018 יצירות מאת 2765 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!