“אנחנו לא בדיוק חיות־מלחמה. לא בדיוק. בסך הכל רובנו בני התישבות. גדלנו על עבודה לכן גם התנדבנו. חינכו אותנו ל’פייר פליי' אפילו במלחמה. לא לפגוע במי שחלש ממך” – – – “לפעמים בלי רצון, בלי כוונה, אתה פוגע גם באדם שאינו אוייב. – – – זה מסוג הדברים שלא מדברים עליהם אבל זה לפעמים אוכל את הבן־אדם”.

(מדבריו של קצין צעיר למראיין יגאל לב, בשטח דרום לבנון, “מעריב” 19.5.78).

היינו צריכים לפתוח בקידה לפני הדברים הפשוטים והכנים האלה שספק אם מזדמן לקרוא כמותם מפי לוחמים באיזה צבא שהוא. דמויות אלו שגידלה ישראל הן גם עוזה ההגנתי גם לוּזה המוּסרי ואתה מתמלא גאוה להרגשה כי זה צבאך וכי זו דמותו של המחנה שלו נתת גם אתה מתמצית־חייך. כך נצטייר צלם־הלוחם בראשית גילופו וכך, בפלא החינוך והעיקשות והמסורת, נשמר צלמו לדורותיו, כל הימים – לדאבון הלב – דורות של כידון וחרב אך בכל הימים – צלם־אדם.

אך בעוד אנו קוראים דברים אלה וכיוצא בהם מפי לוחמים שעדיין לא חזרו מן החפירות, צנחו עלינו מתוך העתון¹ דברי הרמטכ"ל לשעבר ביום־העצמאות ואין אנו יודעים אם להגדיר תגובתנו האינסטינקטיבית למקרא דבריו כמבוכה שמתוך היתקלות בשיבוש או כהלם כפשוטו.

ובכן: לא! בלי שום פיתולים, בלי שוס קידות מקדימות לא לזכויות־עבר, לא לרוממות־התואר. לא! איננו מאמצים לעצמנו, לא כהסבר לדברים־שהיו ולא כהתווייה לדברים שעתידים להיות, אף לא תיזה אחת מדברי רב־אלוף (מ.) מרדכי גור בכל הנוגע לאיסור ולהיתר, לכורח ולשאינו־כורח, במלחמה.

איננו גורסים בשום פנים את האמירה המקילה, המשחררת, הפוטרת מלבטים. היודעת כה־יפה את חכמת “צידוק הדין” על אסונם של אחרים והנסמכת על נוסחת הצרפתי: “A la guerre comme a la guerre” – " במלחמה – כמו במלחמה". אין לך תועבה שאי־אפשר לתלותה בוו־ההיתר הזה – הוא ההיתר הטוטאלי המיועד להרגיע את המצפון, או ללמד – מראש או לאחר־מעשה – סניגוריה על כל עיקולי־דרכו.

“הפצצתי והפגזתי ארבעה כפרים ללא שום אישור” – – – “מה עשו תושבי אירביד שהפגזתי והפצצתי אותם?” – אומר הרמטכ“ל לשעבר בגילוי־לב שאינו חסר נימה של ביטחה־עצמית מוגזמה מעט. אנו יודעים כי הדבר אירע לאחר הטבח בקירבת אביבים, אך אפילו כך אין במשפט של הרמטכ”ל אף לא מלה אחת שאינה טעונה חומר־נפץ מוסרי או נפּצים של שיבוש סדר־ההכרעה הלאומי או אבק־שריפה מדיני. אלא שהאחרונים הם משניים בעינינו לעומת המיבחן המוסרי, עליו נרחיב שורות אחדות.

בכתבנו אותן אנו יודעים את ההבדל התהומי בין הסופה של שעת־קרב, שבה נתון אדם הנושא בכל נטל האחריות של בטחון ישראל, לבין ריתחת הקולמוס בהימשכו על פני יריעות־הניר, אפילו ריתחה זו עולה מתוך התגעשות מוסרית כנה; אנו יודעים מה טעמם של סברות ועיונים מוסריים על בטחון ישראל ומה פירושה של האחריות הישירה, יום־יום, שעה־שעה, לבטחון הקיום לאי־הכחדה – לשמירת החיים כפשוטם.

אך אפילו ההבחנה הצלולה ביותר בין זה לזה לא תמנע מאתנו לומר כי דברי רב־אלוף גור אינם ראי למסורת ההגנה והמלחמה של ישראל ובוודאי שאינם מחוון לדרך התגוננותה של ישראל בעתיד. לא, בשום פנים: לא. ובאמרנו “לא” קטיגורי זה אנו זוכרים היטב כי לא עט שלנו ולא עטם של שכמותנו אלא חרבם וליבותיהם של מוטה גור ואנשיו הם שהבקיעו את חומת ירושלים לפני אחת־עשרה שנים.

יכול היה הרמטכ"ל לשעבר לתמצת את כל התיזה שלו – בהתווייה הקדומה: “בא להרגך – השכם להרגו”. באמירה זו מקופל כל טעם מלחמותינו בארץ. המלחמות הכפויות והמלחמות היזומות, מימי “השומר” ועד ימינו, ואין לגרוע ממנה או להוסיף עליה. תוכה רצוף מוסר אנושי והוא צמח מן היהדות וחזר ונעגן בה כחלק מן הכורח שחזר ונגזר עליה לאורך דורות להבטיח את הקיום. לא להיכחד.

אך מי שבא לפתוח למטבע־הלשון המוסרי הזה פתח כפתחו של אולם ופירוש רחב כנהר – עלול, בלי משים ובלי שנתכוון לכך, לפתוח ערוץ אל נהר־דמים, גם של חפים מחטא.

על אף הסבך הגדול שבעצם קיומנו כאי בתוך ים עויין; על אף הידיעה כי מולנו עומדים מחנות נטולי כל מעצור מוסרי; חרף כל אלה אין אנו יכולים לשנות כהוא־זה את כללי המוסר הקשוחים, המכתיבים מראשית היותנו כאן את אופן העמידה על הנפש.

וכשם שאנו נרעשים השבוע לשמע הפסוק המיתמם והנורא בהיתממותו: “התאבד חייל אחד – אז מה?” (סוגיה שעוד נשוב אליה בהזדמנות אחרת – י.) כשהדברים אמורים בחייל יהודי, כך אנו מוּכּים תדהמה לתפיסה הדֶטֶרמיניסטית, גזורת־האל, הזאת של הפגזת כפרים וישובים וליחס הפאטאליסטי־לא־פחות למראה יציאתם של רבע מיליון בני־אדם – אנשים, נשים וטף – לגלות מביתם, לרוב: מביתם שחרב.

לא נשים עצמנו במקום מצביאים העומדים בפני אילוצים של שדה המערכה או של התפתחות הקרב. אך אנו מצרים מאד על נימת ההשלמה־שאין־עימה־זעזוע למראה הטרגדיה האנושית הגדולה הזאת, אף כי ידוע לנו היטב שעיקרה הוסב על ידי המתנכלים לחיינו ולא על ידי אלה שקמו להגן על עצמם.

האירוניה וגילוי־הלב של הרמטכ“ל לשעבר עדיין מניחים את הבעייה המוסרית פתוחה וצורבת כשהיתה, וזה לבד מכך שדברים הנאמרים על ידי מצביא בשיעור־קומתו (אפילו מצביא במילואים) נחרתים לימים רבים כדברים של מחנך ומכונן־צעד. מי כרמטכ”ל זה, שהוא. כמדומה, מחנך מנעוריו. יודע זאת.

וודאי: כללים קשוחים אלה עושים את מלחמת־ישראל מורכבת מאד. מורכבת למפקדים במטות התיכנון, וסבוכה, עד קרעים בנפשו, לכל לוחם. כאשר מעורבים במנגנון של הפעלת הנשק, לא רק ברגים מיכניים – הדק וניצרה – אלא גם ניצרה סמויה מן העין שכל־כולה בתוך ליבו והכרתו של הלוחם, נעשית הלחימה מורכבה פי כמה ונמזג בה יסוד של רתע מוסרי שההשתהות בו עלולה להיות גורלית ללוחם ופעמים גם לחבריו כולם. אך זהו – כך לימדונו מפקדים, כך לימדנו פקודים – מותר הלוחם הישראלי מאחרים, וקודם כל: מותרו מן היריב שאין בדינו אלא הסיף.

ואולי מותר זה הוא־הוא שהיקנה ללוחם הישראלי בנוסף לניצחונותיו בשדה המערכה גם את גדול הנצחונות המוסריים שיודע אדם במיבחן שבין החיים והאבדן.

שום וידוי מפוכח, אפילו של המוכשר במפקדים, אינו צריך להקהות כהוא־זה את חודו של עקרון־ההבחנה ואינו צריך להקטין כחוט־השערה את חובת הזהירות וההבדלה בין החייב לבין החף קודם הלחיצה על ההדק. אולי זוהי הניצרה האמיתית שטיפח כוח־המגן של ישראל מאז נקרא לשמור על אכרי תבור ועל חורשי נהלל ועל הנאחזים בתל־חי – ולאורך כל מלחמותיו.

רצונך, זו תמצית הדוקטרינה הייחודית של ישראל ושל צבאה: הניצרה חשובה לא פחות מן ההדק. הניצרה המוסרית חשובה כשניהם.

אולי אין הפטרה ממצה יותר לדף זה בפנקסנו מדברי־החתימה של הלוחם־מן־השורה שכבר נזכר בפתיחה:

“אני רוצה שתבין. זה לא שאני חושב שאנו חייבים למישהו משהו. אנחנו לא חייבים לאף אחד כלום. אחרי השואה, אחרי הרציחות, אנחנו לא חייבים שום דבר לעולם. – – – אבל אנחנו חייבים לעצמנו. זאת הבעיה. המבחן היחיד הוא אנחנו והמצפון שלנו.”

שיחו של לוחם יהודי צעיר בתשל“ח. דברים שראוי לחרות אותם על לוח. גם דברי רמטכ”לים לשעבר עשויים להחוויר לעומתם.

 

ב. מלחמת שוורים    🔗

לאחר שבית־הדין הגבוה לצדק לא מצא דופי משפטי בהצגת מלחמת־שוורים בישראל – דעתנו מפוייסה. הודאגנו מעט שמא יש בהצגה איזו סטיה מן החוק הפלילי, מדבר־המלך במועצתו או מחוקי הסגת־גבול העותומניים. ובכן – אין. מצד המשפט הכל כתיקנו והשור הספרדי האמיץ – לא ייחסם. כי אין חוסמים שוורים בארץ – זאת ידענו מכבר, אלא שלא היינו בטוחים אם התקנה חלה גם על הקורידה של בלומפילד. ובכן, חלה. אין חוסמים. בשום מקום. גם לא שם.

אל בית־הדין הגבוה לצדק עוד נשוב, אך בינתיים נחה דעתנו. החוק לא הופר. גם זו לטובה.

אלא שבית־הדין לא היה המעורב היחידי בענין.

אהבנו ביותר את הפנייה של ד“ר רלב”ג, חבר “הפדרציה של אגודות צער־בעל־חיים בישראל”, אל משרד הפנים ואהבנו לא פחות את תשובתו המגוהצה של המיניסטריון. “הפדרציה של האגודות” (ללמדך שגם במערכת הזואולוגית אין אנו מסוגלים להתאחד אלא על בסיס פדרטיבי), שעניינה רווחת הבהמה והחי, מיחתה על תכנון מלחמת־שוורים בישראל ורואה בכך התעמרות במעשי־ידיו של הבורא. משרד הפנים של ישראל, שלעולם אינו חסר אימרת־שפר לצור בה על פי כל צלוחית, ביקש להרגיע את האגודה המודאגת ו“ראש מחלקת האישורים” של המשרד הבטיח כי לא תהיה כאן שפיכת־דמים. הכל ינוהל לפי תקנות החוק הפלילי 1936, סעיף קטן 386 – היא התקנה ההומאניטרית שנתקנה על־ידי הבריטים. והאמרגן עָרֵב למיניסטריון שהפרים לא ייקטלו ושדמם לא יהיה הפקר. אמנם, יאסרו עליהם מלחמה, יתגרו בהם ויוציאו אותם משלוות־נפשם הבהמית – כמתחייב מעצם אופיו המלהיב של המופע הבא לציין שלושים שנה להולדת ישראל – אבל לטבוח לא יטבחום. מכל מקום, לא כאן. לא על אדמת הארץ הקדושה. לא בקהלם של רחמנים־בני־רחמנים. רק יבחין הטוראדור כי הפר הקאטאלוני, המגיע אלינו בסטאטוס של תייר, עומד לנפוח נשמתו – מיד ישיב חרבו לנדנה. אינו דומה סייף יהודי עטוי מידת־הרחמים לגלדיאטור צמא־דם של ערלים. ולבד מזאת, מי – בתנאי המימשל הנוכחי – יקטול שור בחרבו ויעיז לעבור בפרהסיה עבירה חמורה כל־כך על דיני השחיטה היהודית?

הקיצור: שטות היא להניח כי בארץ שבה נושקים עתה בחיבוק נעלס כזה הדר ואמונה – ירטשו לעיני־כל קרביהם של פרים ואולי עוד יכַלו, בטעות, גם את שור־הבר המזומן לנו כאחרונת־התקוות לקץ הימים. נפש־בהמה מי יידע?

ובכן, לא ירטשו. לא בישראל.

עד כאן – מבט מזווית־הראייה של השור. אך יש עוד זווית.

האמת היא כי רוחה של מלחמת־השוורים כבר שלטת מזמן בתחום המופעים – המתקראים אמנותיים – שלנו וספק אם יש צורך בשוורים עצמם. המטלית האדומה מתנופפת בזירת התרבות העברית החדשה זה מכבר. די לראות כסידרם את סרטי ישראל, שרובם נתמך על ידי אוצר־האביונים של המלכות, כדי להיווכח כי אנו נתונים זה מכבר – ובלי הזקקות להרשאה של בג"ץ – בידי לוּדרים למיניהם וכי מזמן הוצמחו לצבור הישראלי קרניים. הדה בושס, שנונת־העט, היתה כמדומה מן הראשונים שטבעו במערכת הישראלית הזאת את המושג המוכר בין האנתרופולוגים: תת־תרבות. איננו יודעים מהי בדיוק דרגת־הנומך שמושג זה – ככל שהוא מיוחס לסרט הישראלי – בא לבטאה. אבל אנו יודעים היטב כי יותר משמוליכים אותנו בתוך מינהרה שבקיצה פתח – גוררים אותנו אל יוון שבקרקעיתו טיט או, פשוט, רפש. עמים רבים הוצרכו להתפתחות – או לדירדור, הכל לפי זווית־הראייה – של שנים כדי להגיע אל התחתית, אנחנו עושים זאת בקפיצת־דרך היאה לספר השיאים של גינס.

טעמו של קוצר־רוח יהודי.

ואולם אין לך הוכחה מובהקת יותר למעמדו של הטעם האתי והאסתטי בישראל מן העובדה כי בשביל להחליט אם מלחמת־שוורים היא תרבות־עילא או תרבות־תתא אנו נזקקים להכרעת המשפט והדין.

לא די בקודֶכּס המוסרי והאסתטי שנאגר כמסורת־חיים בעם היהודי לדורותיו; לא די בתרבות החברתית שנוצרה למראשית העליה החלוצית ושעיצבה, או ניסתה לעצב, נורמות של התנהגות לצבור ולמאשריו, בשביל להבחין בין יאה לשאינו יאה; בשביל לדעת מהו יופי ומהו כיעור – אנו צריכים להחלטה מנומקת של בית הדין, כאילו ענין לנו לא בחך רוחני רק בצדק פאראגראפי.

מסתבר, כי אם אמנם יש בסוגיה זו אלמנט של צער־בעלי־חיים, הוא חל לא על השוורים, אלא – להבדיל – על שופטי בית־דין־הגבוה לצדק, שבסרוּת־טעם מופלגה אנו גוררים גם אותם אל זירת־הטוראדורים.

לבסוף נתברר כי גם הם אינם יכולים, כנראה, למנוע מאתנו את מחרוזת־התהילה הבהמית שאנו כה ראויים לה. כך או כך – יהיו שוורים.

לֶבאנט – ניסה פעם אנתרופולוג נודע לתמצת לנו – הוא בלורית משוחה בשמן, מסורקה ומבהיקה למשעי, שבתוכה רוחשים פרעושים. מלבר – הדר, מלגו – האמת. אמת רחוּשה מאד.

יש להודות כי אפילו אין הצירוף הזה מלהיב במיוחד – כל עוד הוא אותנטי, בנוי שכבה על גבי שכבה, כמסורת, לאורך הדורות; כל עוד השמן מקורי ופרעושים אף הם מקוריים, בני־המקום; הם מצטרפים יפה למה שכל אנתרופולוג קורא: תרבות. לא על־תרבות, לא תת־תרבות רק תרבות. הנה פני המקום והאנשים והדברים כפי שעוצבו בחברה אנושית מסויימה במשך הדורות. הנה הדיוקן – אחר אין. לבאנט – מקור. תעיד ביירות.

ואולם מה שעושה ישראל החדשה ספק אם ראוי להיקרא לבאנט. היא מחפשת את פרעושי־התרבות, או את תרבות־הפרעושים, בכל קצווי־עולם; אינה בודקת בציציותיהם ובגזעם, גוררת אותם מניו־יורק ומקהיר, מפאריס ומביירות ומכל מקום שבו מאַוֵש איזה רמש או תולע המזדחל אל קרשי הבמה – ומאמצת אותם אל בית־שחייה כחלק מתרבות עצמה.

הפעם היא גוררת פרעוש מחצי־האי האיברי. שיבה מאוחרת לתקופת־ספרד.

כביכול. תור־זהבה של תרבות־ישראל מתרפק על מחצבתו.

26 במאי 1978