א. שיחה עם נשיא    🔗

שיחת־חברים עם נשיא מדינה היא מעיקרה עניץ סבוך: איך מדברים אל נשיא בלשון נוכח? איך מדברים אל חבר בלשון נסתר? המשחק בין נוכח ונסתר נארג בשטף השיחה ומשבש מהלכה, מהגה ממסילת השיח – והדברים נסבכים. משתרבב לתוך השיחה שמו של אדם אחר, איזה גוף־שלישי אמתי, “זולת” אחד – משתבשים הדברים כליל. אם הנוכח – נסתר. מי הנסתר?

הנשיא מתיר את הפקעת. כדבר איש אל רעהו – פוסק. אין מלכות נוגעת בחברות כמלוא־הנימה. אך הליבוט עצמו, כנראה, איננו לגמרי למורת־רוחו. בלי ליבוט כלל – כמו לא היו הדברים יאים. יש חברות, אבל יש מלכות. אפשר למחול עליה, אך המחילה היא ענינו של נושא הכהונה, לא אתה המוחל על כבודו שלו.

כאשר שאלנו בזמנו את זלמן שז“ר ז”ל בבואו אל הכהונה הרמה איך נפנה אליו מעתה: נוכח או נסתר. “אתה” או “הוא”? השיב מניה־וביה: “וכי לא דיברו אל מלך בלשון נוכח? ואיך דיבר מי־שדיבר אל אחאב, למשל (' – – – וגם ירשת?')”.

המשל לא הלהיב אותנו ביותר והעירונו כי שם, במקרה אחאב, הדובר הוא במעלת הקדוש ברוך־הוא וגם הנדבר אחר לגמרי ואין מביאים ראייה מן הנזופים. הסכים ומלמל משהו על ביאת־המשיח ועל הימים שבהם המשל יהיה דומה לנמשל, אבל עצם השאלה נראתה לו. צריך לדבר בלשון בני־אדם. אך גם לשאול צריך, והשאלה עצמה – קידה, ודי בה. ולאחר השאלה – אתה. לשון נוכח. כמה פעמים צריך לקוד לפני בשר־ודם – אפילו אם חלק לו אלהים מכבודו?

נשיאים ושיח.

★

ביקרנו את נשיא המדינה יצחק נבון בנופשת־שבת שלו במלון בשפלה. נקי־הכפיים־ובר־הלבב הזה רואה צורך להסביר: דירה של ידיד שהיא פנוייה השבת והעמידה לרשות ידידו הנשיא. כאילו יעלה על דעת מי שדווקא נשיא ישראל צריך להתאכסן היום במלונו של חיים־ברוך או שפחות ממלון מתוקן, רחוק מפאר מופלג, יאה לנשיא.

לא יעלה על הדעת – אבל מעלים. ואם הציבור, אינו מעלה – מעלים לו. הלזוּת היא המעדן הלאומי של הארץ הקטנה הזו. ניגרת זילופים־זילופים דווקא מצמרתה. הצמרת מבקשת להזין בה את עשבי השורש. אולי דווקא מפני שהליכותיו של הנשיא – הנהגת ביתו, רעננותו והמבוע המפכה מלבו אל בני עמו – סותרות מעט את הליכותיהם של אנשי־צמרת. הם, החייבים בעבודת מפחה, שוקעים ראשם ורובם בעניני תפאורה וגינונים; הוא, שעיקר כהונתו טכסי־מלכות, מתערה יותר ויותר בחיי מפחה. הם נמשכים אל צמרת והוא – כל נטייתו שורש.

ויען כך – צריך לחפש מומים, אפילו בזיעת־אפיים. שכר החיפוש – חיפוש, החיפוש ומהומתו. תחילה שמועה נוסח “אומרים בקולומיאה”, אחר־כך הכחשה של המשמיעים עצמם והכפות, כביכול, מעויינות מחדש, אבל הכל יודעים כי לעולם אין הדברים מתעיינים עוד כמו “היו כלא היו”. זה טיבעה של לזות וזו, ככלות הכל, מטרתה.

הצעצוע המוסרי הנקלה ביותר של נרגנים.

★

שיחה של שעה ארוכה – קולחת, משיחים עם נשיא בענינים מענינים שונים ואין משיחים עם נשיא בעניני כהונתו. ואפילו משיחים פה ושם – אין מכריזים. על מצוקותיו של נשיא לעולם אין שומעים מפיו. אלא שדי לקרוא כרוניקה.

לפני זמן־מה ייחדנו בפנקס זה מקום ל“הדר המעוּבּר” – הדר א' והדר ב' – של השלטון המתייפייף הנוכחי. פרשת התנהגותו עם נושא הכהונה הרמה ביותר של ישראל היא, כנראה, עוד הדר אחד, הדר ג'. למהדרים.

ביסודו של כל הדר מזוייף יש, מעיקר הדברים, קב של טמטום. בהדרם של השולטים היום – גם קב של גסות־הרוח. כפעם בפעם מקיצים פתאום לעובדה המזעזעת שהנושא במשרת הנשיא בישראל לא היה גונדר ולא נושא תואר פיקודי אחר בארגון הצבאי הלאומי. מקיצים – ונתקפים עווית.

טוב מכל, כמובן, היה נשיא אילם. המהות הטכסית של כהונה זאת בישראל אולי אינה צריכה ליותר מזה. על אחת כמה וכמה שהכהונה הרמה השניה בישראל זכתה עתה לדברנות מופלגת המהסה כל לשון. ואולם אם קשה להשיג במערכת הפוליטית אדם שהוא אילם לחלוטין – המכסימום שאנשי ההדר יכלו להשלים עימו הוא נשיא האומר מלים. מלים ולא דברים. יהי בסלע, יהי בתרין – אבל מלים. אלא שפתאום עולה נשיא אל הדוכן ובכל ענין אומר דברים. אומר לא מוֹץ אלא בּר. לא קליפה אלא תוֹך. במידה מופלגת של אצילות. בשיעור מדוד ונבון מאד של יאה ושאינו נאה – אך דברים, גופי הלכה. רואה את הדרך שבה הולך עמו. ניעור לאחריות הגורלית הרובצת עליו, לא על פי הסעיפים והתקנות אלא על פי המהות, על פי עצם החובה הטמונה בכהונה העליונה של עמו, ואומר פה ושם דברים לגוף חיינו והליכותינו. ואומר – כמסורת־קודמיו – דברים הנותנים כבוד לאומרם וחוקק אחריותם בקורות. ולא ייאמר לעולם כי לא הוזהרנו.

אלא שזהו בדיוק הפגם. חבורה שעסקה כל ימיה במלים – היא מיישבת, כידוע, גם עתה במלים של מילון־כיס את כל השטחים השוממים של ארץ ישראל – אין אוזנה ערוכה כלל לדברים. על אחת כמה וכמה אין היא יכולה לשאת דברים העשויים לא פעם לשטוף את תפל המלים היורד עלינו מצמרות. כביכול, היה עץ־המדינה שתול על פלגי מים התלויים לו ממעל, פלגי המלים ובועותיהם.

★

אם חסרה דוגמה להתעוותות ההגיון הציבורי ולחינגא של חוסר־הכלימה – הדוגמה היא בהצעת החוק שלא הוציאה יומה ושנועדה לצנן את הנשיא. ארבע שנים, אומרת הצעת החוק, צריך להימשך הצינון הזה, כנראה, כהונה להוטה מאד, גרעינית מאד, אם היא צריכה ארבע שנים תמימות כדי לצוֹן.

מסתבר כי ארבע שנים תמימות צריך לצנן את הנשיא לא מחשש פן נכשל בכהונתו אלא מפחד שמא הצליח בה. הצליח ועשה כהונתו מופת ושירת עמו לתפארה – יכול להציג מועמדותו למפקד מכבי האש, לראש מיסדר אבירי הגריל אך לא לכהונה של משרת עמו במנהיגות, בניווט, בהתוויית דרך. כביכול, יש סתירה מוחלטת או חוסר־דמיון גמור וחלוט בין הסגולות הנחוצות לנשיאות לבין תכונות הנדרשות מהנהגה ליד המצפן וכאילו אין הנשיאות מיבחן עילאי לסגולות של הנחיית עם.

אך שיאו של הטעם החינוכי היה, כמובן, בהודעתו של המציע – והוא מחנך במשלוח־ידו – כי אין ההצעה מכוונת, לנשיא הנוכחי דווקא. מגמד עצמו לדרגת גבאי של קהילה – עניינו, עושה כל שומעיו פתאים – ענין כולנו.

חבריו באזור המימשל, שהזינו במחשכים – במישרין ובעקיפין – הצעה זו, העמידו פני תם והתנערו ממנה מיד עם הישמע תגובת־הזעם הראשונה של הציבור. הרי הדר למהדרין: צרות־העין שבעצם ההצעה, בושת־פנים מפני ההתייצבות מאחוריה ומורך־לב לומר שגינו, ולבקש מחילת הציבור והנשיא גם יחד.

הדר וגאונו.

★

אי אפשר לכחד: מנשיא כזה נושבת איזו סכנת־נפשות אמתית. כלומר: סכנה לכמה נפשות הפועלות היום על בימת המנהיגות של ישראל. אינו עטוי לא קליפות ולא מחלצות־דיבור. נושא אבוקה ומשיב אמת. נושא כתר חבר במשמעות הקדומה של תלמיד־חכם וקורן חברות פשוטה אל מעגלותיו. לא בישר כי “ייטיב עם עמו” – כביכול, יעשה חסד כריבון עם נתיניו – אלא מותח יום־יום חבלי־אהבה אל עמו, כסגולה של מהות.

כן. סכנת־נפשות רצינית להרבה אנשי זירה ומישחק וביותר – ללוליינים.

★

הנהג שהסיע אותנו אל המארח אמר לנו בפשטות: אתה נוסע אל הנשיא אמור לו בשמי ובשם רבים כי הוא נשיא טוב וכי אנחנו אוהבים אותו. מפני מה – ביקשנו מן הנהג לתמצת – אתה חושב שהוא נשיא טוב? מפני שהוא עם עמו, נאום משה מזרחי איש מונית.

לא מיטיב, לא יורד אל, רק עם העם. ואין זה יורד אל זה ואין זה מיטיב עם זה, רק חוט של זהות משוך ביניהם. יצחק נבון נטה קשתו בין החסד ובין המלכות, שני יסודות מספירות האצילות, וכל הליכותיו עד כה כנשיא חוזרות ומשלבות יסוד ביסוד – הכל לפי כבוד הכתר. הכל לפי מאור הלב.

מה פלא כי דגלנו עליו ברכה.

 

ב. ההיסטוריה כרֶצידיב    🔗

עפר אנחנו תחת כפות־רגליהם של היסטוריונים על פי משלח־ידם – אף על פי כן היינו מייעצים גם להם לא לגרור את הישישה הקרוייה היסטוריה לכל סימטה בת־יומה ופעמים גם לאנוס אותה בסימטה דחוקה זו על דרך האנאלוגיה המעוותת.

לא לגרור אותה – קודם כל משום שאין בכוחה של ישישה מופלגת כזו לגלות התנגדות פעילה למעשה כּורח. אין נפוליון, למשל, ופקידי מדינה צרפתיים שבעי־עפר של ראשית המאה הקודמת יכולים להתקומם נגד ההשוואה, שחוסר־הגיונה מתחרה רק בתיפלותה, אל שר החינוך של היהודים בימינו, אפילו הוא איש המפלגה הדתית הלאומית.

לא לגרור אותה משום שמשל שלה דומה לפעמים לנמשל כחרס הנשבר ועל הטעם והדיוק שבאנאלוגיה שהביא פרופסור הרסגור בענין “חילול האחד במאי” כבר עמד חיים גורי בטורו לפני ימים אחדים ואין לחזור על כך.

★

אך את ההיסטוריה אין למהר ולגרור אל סימטאות משום שהסימטה של פרופסור הרסגור איננה היחידה שבה אפשריים גיפופים כאלה. אם אמנם חובה היא ללמוד מן העבר אולי אין זה מיותר לעקוב בימינו אחרי תסמונת הרצידיב של איבה פרועה שהיה הקומוניזם היהודי מטפח נגד שומרי־דת־ומסורת, בין במקום מלכותו של הקומוניזם בין במקום מושבם של יהודים מחוצה לה, ושישראל היתה במידה רבה פנויה הימנו. היו פולמוס ומאבק בענייני דת – והם לא חדלו עד היום הזה – אך איבה ארסית במלחמה נגד הדת ונגד משרתיה הפוליטיים לא ידעה ישראל־של־הסוציאליסטים מעודה. פרופסור הרסגור – ולא הוא בלבד – כמו עמלים בזיעת אפיהם האינטלקטואליים והאחרים להביא עלינו רצידיב כזה. ואין לך שיבת־גלות גדולה ממנו.

וכתולדה של אותו רצידיב הולך ובא עלינו גם גילוי־חוזר של שנאת־עצמו יהודית – בייחוד בכל הנוגע למסורת ולמחזיקים בה, ולא רק להם – שאת שרשיה ההיסטוריים אפשר, לפחות מצד קירבת הזמן, למצוא מנוסחים גם אצל תיאודור לֶסינג בעשור השני של המאה הזאת (“Der Jüdische Selbsthass”). והם כמו קו מיוחד שמצא לסינג אצל כמה מן הבולטים באנשי־היצירה־וההגות היהודיים באירופה המערבית.

מסתבר, איפוא, שגם הישישה “היסטוריה” אינה לגמרי חד־סיטרית ולא תמיד הכרחי לאונסה כדי להפיק ממנה הנאה מדעית, והאנאלים שלה מלאים גם כמה מקביליות שאינן מחמיאות כל־כך לדעותיו של פרופסור הרסגור.

ואולם כיוון שאין זו הפעם הראשונה שבה נוקט הפרופסור המכובד עלינו כחוקר, סגנון שעל גבול האלימות האינטלקטואלית כל אימת שהוא מתקרב אל תחומי הדת וגושי נאמניה – מן הראוי לתת לסוגיה זו מרחב של דיון מקיף יותר, כעמקות הנושא. ככבוד המהפכים בו.

ואולם לגבי חילול אי־חילול האחד במאי בשל יום־הזכרון לחללי צה"ל – עניננו בטורי פנקס אלה בשתי נקודות בלבד: האחת – בתחום ההבדלה, שהיא כידוע מיסודי הדעת כשם שהדעת היא מיסוד ההבדלה; והאחרת – בתחום האמונה, לאו דווקא הדתית.

★

יום הזכרון לחללי צה"ל איננו עוד יום בימים, הוא מיצרב אש, להורים, לרעיות, לילדים, לעם שכול. זהו יגון־מוסף של העם היהודי על כל יגונות העמים. אבלו האכסקלוזיבי. הפעם – יגון שמתוך הפדות. שום עם אינו אבל עמנו ביום זה. היהודי גלמוד בענותו כשם שהיה בודד בפדותו. והוא היה גלמוד במערכה על פדותו, לא פחות משהיה גלמוד ונעזב לנפשו לאורך כל דרך ענותו.

אין פירוש הדבר שחגו ואבלו של עם מיוסר מוחקים ומבטלים ימי נס ודגל המחברים אותו כחטיבה אנושית, עם סביבתו,עם הקידמה האוניברסלית. אלא שהאלמנט האנושי, האוניברסלי, במלחמת ישראל על חירותה קיים במידה מוטעמת בהרבה מאשר במלחמותיהן של אומות רבות אחרות. בתוך מלחמת העם היהודי על חירות יש לא רק יסוד של מלחמת שיחרור לאומית, אלא גם מלחמת קיום ממש, עם אלמנט של עשיית צדק אנושי היסטורי שאינו נופל בעצמתו מן האלמנטים הטמונים ביסודו של חג הפועלים. קרבן ישראל במלחמה על חירותה הוא גם קרבן מלחמת האדם לצדקה לאורך הדורות.

גם אם נירגם על ידי חברינו קנאי הסוציאליזם לא נהסס לומר כי גם חג האחד במאי נעמד בצל, כפשוטו, מפני הקרבן הזה. קידת ההכנעה של החג – לפני האבל. זכאי השכול היהודי המיוחד הזה שגם חג הפועלים ירכין ראשו לפניו בענווה.

המהומה שהקימו הנוהגים־לחשוֹב־בסד בשל צמצומו של אחד במאי השנה מפני יום הזכרון לחללי צה"ל שחל באותו יום, היא, איפוא, בעינינו מהומה מבישה לא פחות משהיא אווילית.

זה – לענין ההבדלה. ומשהו לענין האמונה, ועיקרו: האמונה של תנועת העבודה בצידקת רעיונותיה ובכוחה לקיימם.

★

שום ערך לא היה נגרע מערכיה של התנועה וגרגיר לא היה נגרע מעוצמתה אילו קמה והכריזה היא עצמה כי בנפול יום־על־יום ולוח־על־לוח ויגון־על־חג – דבר שלפי הקאלאנדארולוגים עתיד לחזור ולקרות רק בעוד עשרות שנים – בטל האחד במאי מפני האבל.

מי שמאמין בכוח ההתמד של ערכים אלה ובעוצמתם האימננטית של ערכי תנועה זו – לא יהסס להמליץ כי תעשה כן בימי שלטון עצמה כמו בימי שלטון אחרים. כוחה להחליט בדעה צלולה שאם היא דוחה חגה היום אין היא דוחה אותו בעוד שנה ועדיין כוחה עימה להבטיח תכנו וטעמו של חג זה ימים רבים ובכל משטר שהוא.

ולוואי והיתה וודאות שיהיה בכוחה לקיים ערכי יסוד חינוכיים והתנהגותיים שלה בעתיד כפי שיש וודאות שהיא תוכל, כל עוד תרצה, לקיים מיפגני ראווה או חגי־מיפגן.

★

כשאתה נותן דעתך על הסיבות לעלייתו של הרֶצידיב הקומוניסטי במהדורתו היהודית, אין אתה יכול שלא להרהר בכך כי ייתכן שגם הוא מפירות־הלוואי השוטים של המשטר החדש, האנטיפּוֹד החריף שמשטר מעוות זה הוליד. כלומר: הוא לא רק הוליד את החולי הנטוע בתוכו עצמו, בתוך השקפת־עולמו המעוותה אלא גם עורר את התנגדותו מעוותה לא פחות.

עתים נראה כי המצווה להקהות את העיוות השני אינה נופלת מן החובה לעקור את הראשון, מקורו.

 

ג. אור חרדות    🔗

מזמן־לזמן מטילים עלינו כלי התקשורת אלומת־עגמה מפינת־ישוב אחרת בישראל. הפעם, לפני זמן־מה – קרן־צל מאור־יהודה. הנה כאן, בהישט־יד, כמעט מתחת לחטמנו הצפוני, בפאתי בקעת־אונו הפוריה, בשיפולי הבקעה שקדמונים מספרים עליה כי היו מהלכים בה “שלושה מילין עד הקרסולים בדבש של תאנים”.

מצולת־דבש – מזה. ויוון־מצוקה – מזה ו“אדם בוכה שם כמו ילד” ושלא כדברי המשורר – אינו חולם עוד חלומות. מרחק חמש־עשרה דקות מהיכלי התרבות. מככר המיפגנים הלאומיים ומשתי מצודות היהלומנים השומרות על הדר העיר וגאונה ממזרח. אור־יהודה היא שם. במזרח הקרוב, הקרוב מאד.

כתב־הרדיו עובר בחוצות העיירה ומראיין בזה אחר זה גושים מהלכים של חרדות. מדבר פנים־אל־פנים עם כל אסון אינדיבידואלי עד שנמצא משיח עם מיצבור של אסונות. בעיר שחוברו להם יחדיו.

יצחק – כך, כמדומה, שמו – מגדיר עצמו על פי כרטיס־ביקור של תהילה־שהיתה: נרקומן לשעבר. היא – כלומר, זוגתו – חולת נפילה. ומן הצירוף הזה של פגעי אלהים ואדם נולדו עד כה שמונה. שמונה ילדים בגילים שונים המגדלים אב ואם. צער אמתי של גידול הורים. הוא מקוטר־סמים, היא מוכת־גורל. מולידים לבהלה.

★

יפה – ממשפחה זאת או מבית שכן – היתה במוסד. הספיקה הרבה. עשתה חיל באסונות. בת שתים־עשרה בסך הכל. אך כבר “היתה”. כבר יש לה curriculum vitae מושלם, עבר ותולדות, עבר וחותם. לא למדה לא סוציולוגיה ולא יחסי ציבור אך כבר יודעת להסביר את מערכת היחסים בינה לבין החברה הסבר של בגרות – בחכמה של בעל־נסיון, של מה שהסוציולוגים קוראים “מודל”. מודל המסביר את עצמו, האמפּיריקה האנושית הזאת, או החיים כמורה־הוראה.

ילד המזדמן באקראי מוליך אל מגרש שומם. היישר אל גומה סמוייה שבה הוטמנה המקטרת. מה עושים בכלי זה – שואל המראיין את בן־שיחו הראשון. אין איש טועה לא “הבדלה” ולא “בורא מיני בשמים”. נושמים סמים. מקטירים לאלהי האיבוד־עצמו־לדעת, להזייה הסוחפת.

רבים מבני המקום לא שירתו בצבא. רבים שוחררו קודם זמנם או ערקו. אחד שרואיין אומר “אין לי את מי לשרת” – ולא נתכוון לעצמו. אלפים מיוצאי גרוזיה, אלפים מיוצאי עיראק, בוודאי גם רבים מיוצאי אירופה. כור היתוך, כור דולף, בּועה של מימן חברתי נפיץ, הולכת וגדלה, הולכת ונפחה. עוד כך־וכך אחוזים של לחץ ויקידה – והארץ תרעד.

אין זו, כמובן, כל תמונת אור יהודה. לוּז העיירה הזאת הם אנשי־עמל ישרי דרך המוציאים לחמם מיגיעם ובונים ביתם ומגדלים ילדיהם תוך מצוקה והם מגבּלים יום־יום את חמרי־היסוד לאבני המסד של ישראל. ויש באור יהודה מוסדות חינוך מפוארים, שהוקמו בימי־שלטון אחרים, ושעליהם גאוות רשת החינוך המקיף כולו.

אך המצוקות הגדולות שנזכרו – נותנות בעיירה חותם.

★

אימתי תשאל ציון לשלומם? מתי ייזכר לפחות במקום הזה כי ר' יהודה אלקלעי. שעל שמו נקרא האור של ישוב זה, טרח כל ימיו להוכיח שהגאולה הטבעית, הגאולה כמעשהו הרצוניי של האדם, קודמת לכל והיא גם תנאי ראשון לגאולה בדרך הנס?

מתי יתעורר המעשה הרצוניי הזה של ישראל להוציא את השם “אור יהודה” מסגי־נהורו?

בחוץ מתרבים הסימנים כי אולי לא תשכּל עוד חרב. אך בהרבה חדרים עדיין מהלכת אימה. מתי תציץ ישראל אל חדרי־ליבה?

כמה שפנים נחוץ להטיל לטרקלינה של אומה סהרורית זאת – כדי שתחרד?

25 במאי 1979