באחד היערים, באחת הארצות חיֹה חיה קרן האף, והוא חי גדול לא מהיר, ורגליו קצרות ועבות ועל אפו קרן עקומה קשה וחזקה, ועורו עב כשתי אצבעות וקשה כשריון ברזל, עופות שונים עמדו עליו וינקרוהו בחרטמיהם ומקוריהם, והוא לא שם לבו להם, והיו לו העופות כזבובים לבני האדם.

וקרן האף איננו מפנק הרבה. הוא ירבץ על היבשה, וטבל במים והתגלגל גם בבוץ-וטובל.

מסביב שיחים וקוצים, וקרן האף הולך לטיל ביניהם ולא ישים לבו אל הקוצים הרבים אשר נדקרו בעורו וישרטו בו, הנה הוא נקרב בגאוה אל הגדר ויפרץ בו פרצה גדולה ויעבר אל הגן, ויאכל מכל אשר מצא עד לשבעה ואת הנותר רמס ברגליו, ואל האנשים לא שם לב ולא חשב עליהם, אולם הם חשבו הרבה על אדות מחריב גניהם, אחדים מהם נסו לשלח בו חצים אך לשוא עמלם, החצים שבו לאחר מעורו הקשה ויש אשר שלחו בו כדורי עפרת והכדורים שקעו בעורו והמת לא המיתוהו. כלבים התנפלו עליו, אך שניהם רכו מנשך את עורו הקשה כברזל. הוא נפגש באחד הימים גם את הארי מלך היער, והמלך היה רעב מאד וחפץ וחפץ חפץ מאד לטעס מבשר החי העב והשמן הזה, אך קרן האף לא נבהל. לא ירא ולא חת, ויעמד את קרנו הארוכה והעמוקה לנגד פני האריה הנוהם, והאריה התבונן בקרן, וירא ויבן כי קשתה קרן, ויעזב את קרן האף וילך לו לדרכו.

יחשב קרן האף בלבבו כי לעולם חסן, וכל רעה לא תבוא עליו, אך לא כאשר חשב כן היה.

ואחד הצידים מצא ביער את הדרך, אשר סלל לו קרן האף, בלכתו בה יום יום, ועל יד הדרך עומד עץ גבה, וענפיו משתרעים מעל לדרך, וימצא הציד אבן גדולה וכבדה ויחזק אליה מוט ברזל מחודד בקצהו ועליו קרס חזק, ויקשר את האבן ואת הברזל בחבל, ואת קצה החבל השני השליך מעל לאחד הענפים. וירם בו את האבן ואת הברזל למעלה, ואחרי כן מתח את קצה החבל לרחב הדרך, אשר יעבר בה קרן האף, ויקשרהו היטב אל אחד העצים וילך לו אל ביתו.

הלילה בא, וקרן האף יצא מבצתו, אשר שכב בה כל היום, וילך בדרכו ויבא עד החבל המתוח ויחשב בלבבו: היוכל החבל הדק הזה לגדר דרכי, ואני עצים גדולים ועבים שברתי, גדרים גבהים וחזקים פרצתי?! ויקרע את החבל. פתאום — בץ! — האבן נפלה והברזל החד נתקע בצוארו, ויפל קרן האף מת לארץ.

ולמחרתו יבא הציד ופשט את עורו מעליו ועשה לו ממנו שריון.