נסיך, אסיר, גולה: (“אזרח ירושלים”): סיפור היסטורי

פרשת חייו של ר' ישראל,

הצדיק מרוזין

(1797–1850)

מאמרותיו של ר' ישראל, הצדיק מרוזין:

“ביציאת בבל בימי עזרא לא נתרחשו נסים וופלאות כבימי יציאת מצרים. כורש, מלך פרס הוא שהכריז על קץ הגלות. כן יבוא על גלותנו הקץ בדרך הטבע, כלומר מלכי אומות העולם יתישבו ויחליטו להחזיר ליהודים את ארץ־ישראל ויהודים יעלו ויבואו ויבנו את הארץ. אמנם, יתרחשו נסים גדולים, אך הם יהיו סמויים מן העין. אחרי זה יזכו גם לביאת המשיח”.

“כמו הכסף החי (הכספית) המרגיש בין קור לחום, כן אני מרגיש בצערם של ישראל מסוף עולם עד סופו”.

“הצדיק, בכל מקום שהוא, מרגיש את טעמה ואת אווירה של ארץ־ישראל”.

“ספר נר ישראל”

בני ברק – תשל"ה

חתימת ידו של הצדיק, ר' ישראל מרוזין

 

פרק ראשון: נסיך בא אל בית האסורים    🔗

קיוב, קיוב הקדושה. כצוקי קדם וכבני צאן אשר רועים נתנו בהם את סימניהם בכתמי צבע, פזורים על גבעותיה בתים ובקתות. ביניהם ומעליהם מזדקרים כיפות, מגדלים וצריחים של כנסיות ומנזרים, של ארמונות וטירות, של קסרקטינים ומבצרים. בזהב, בירוק ובשחור.

בין בקעות וגבעות, בין עצי יער ורחובות עיר, זורם לו, דרך מלכות, הנהר דניפר, המקשר את העיר עם ערי הצפון והדרום. בימים מעוננים דומים מימי הנהר לבד אפור שהרוח אחזה בו, אך בימים בהירים משתקפים ומזדווגים במימיו צלליות העיר על בתיה וכיפותיה, מגדליה, וצריחיה, עציה ומדשאותיה, כמו בחיבוק חושני עז של יחוד הטבע עם מעשי בני אדם.

קיוב. קיוב הקדושה. שליטים בני שבטים ועמים שונים תאבוה וחמדוה, רמסוה ובזזוה, ייצבוה, בנוה וביצרוה. שבטים סלווים יסדוה, בני הוויקינגים הפריחוה ועשוה לבירה של ממלכת קיוב האדירה. מונגולים כבשוה והחריבוה. ליטאים ופולנים הקימו בה את שלטונם. אוקראינים איכלסוה ופיתחוה. בשנה זו, שנת 1838, ימלאו 45 שנים להיותה בירת חבל אוקראינה ברוסיה הקיסרית.

ובקיוב מבצר. פחות ממאה שנים הוא עומד. בשעתו הוקם סמוך לעיר, משכן לחיל ההגנה, מעוז להדיפת פולשים. משהתרחבה העיר, פסק המבצר לשמש את המטרה אשר למענה נבנה. בתוך העיר מקומו כעת, מוקף בניינים, רחובות כיכרות. מבלי לחולל בו שינויים רבים הפכוהו לבית אסורים, למקום מעצר מיוחד במינו ומיוחס משהו.

אל המבצר בקיוב מובאים בעיקר אסירים פוליטיים, מבני האינטיליגנציה שנתפשו לרעיונות מהפכניים ושהוקיעו בפומבי את הוד מלכותו הצאר ניקולי הראשון, שונאם המושבע של ה“מערבנים”, היינו חסידי המהפכה הצרפתית. מובאים אליו גם לסטים ורוצחים שיצאו להם מוניטין ואשר העסיקו את השלטון והציבור לפני תפישתם ואסירים מבני האצולה שסרחו, מי בזיוף חתימה ומעילה גדולה, מי במעשה רצח, מתוך נקמה או קנאה בשל אישה.

המבצר אינו אלא חומה מסביב לחצר מלבנית רחבת ידיים ובה ביתנים, מחסנים ושקתות. מפקד המבצר הוא הקולונל ולדימיר גיורגיוויץ. בן ארבעים ושבע, אשר שלושים משנות חייו עברו עליו בשרות הצאר. מאביו, לבלר באחד ממשרדי השלטון, ירש ארשת פנים רציניים; מאמו, בת קוזקים, את חוסן הגוף וצורת הפנים העגלגלים. סנטרו ולחייו מגולחים למשעי. שערות ראשו ושפמו כצבע הענבר.

ולדימיר גיורגיוויץ הוא יליד קיוב, אך רוב ימי שירותו בצבא עברו עליו מחוצה לה. אין כמעט עיר מערי אוקראינה בה לא שרת. מפני ייחוסו הדל – לאביו לא היה תואר ראוי לשמו במערכת הפקידות – שרת שנים רבות כחייל פשוט. הודות למשמעת הפנימית שלו והתמסרותו לכל תפקיד שהוטל עליו, עלה מדרגה לדרגה עד לקצונה. משהגיע לקצונה והוא רווק זקן, כבן שלושים וחמש, נשתנו חייו מן הקצה לקצה. הוא היה לאחד המבוקשים בנשפים שערכו מפקדים ומושלים, אצילים ובעלי אחוזה לקציני חיל המצב. גבר נאה ורווק היה; חסון ונעים הליכות, שקט ומלא רוח חיים. ולמי אין בת שהגיעה לפרקה? בכל נשף היה לגבר שהכל שמו אליו לב; בכל סלון – הארי שבחבורה.

משהגיע לדרגת קפיטן והוא קרוב לגיל הארבעים, הועבר לעיר חדשה. בנשף שערך מפקד החיל לקציניו, הכיר ולדימיר את בתו של המפקד, את אולגה. בת עשרים היתה, יפת מראה ונאת גזרה, רוסיה בכל ישותה, מודעת לחן נשיותה ולמעמדה הבכיר. שערה שחור ועיניה חומות; קומתה תמירה וזקופה; פניה שובבים והיהירים; שפתותיה מלאות ואדומות.

בעיני ולדימיר גיורגיוויץ היתה אולגה אישה כהלכה, אישה כלבבו, אך גילה ומעמדה הערימו בפניו חומות, אשר כמותן לא ידע במגעיו עם נשים שנקלעו בדרכו בעבר. הם רקדו ביחד, שתו ביחד, אף דבקו זה בזו בנשיקות לוהטות. אך החומות לא נפרצו.

ולדימיר גיורגיוויץ בא אל מפקד החיל וביקש את יד בתו. הגנרל־המפקד הואיל להסכים לתיתה.

תשוקת ולדימיר לאולגה לא נתקררה לא בשנה השנייה ולא בשלישית ולא ברביעית לנישואיהם. אדרבא, היא הלכה וגברה והיא זכתה לשיאים חדשים מעונה לעונה. אולגה מצאה בבעלה מקור לא אכזב לגבורת גבר באישה. יופיה וחן נשיותה נתעלו ונתגדלו בגבורתו.

יופיה והן נשיותה היו נושא תמיד בשיחות הקצינים של חיל המצב. מעריצים החלו לבקש את קרבתה בכל עת מצוא ולא חסכו מפיהם דברי הערצה ודברי חיזור. בראשונה נהנה וולדימיר מתשומת הלב של עמיתיו הקצינים לאולגה אשתו. במשך הזמן החל לחשוש מפני תוצאותיה. הלא גילה היה כמחצית גילו.

הבין ולדימיר בחוש כי אם לא יעקרו מן המקום במהרה ייהרסו חייו. הוא פנה לחותנו המפקד, הגנרל וביקש העברה למקום אחר. החותן הבטיח לעשות כמבוקשו. עיניים בראש אב. הוא ראה והבין.

לאחר ימים מספר העלה את חתנו לדרגת מאיור ומסר בידיו מכתב לידידו, הגנרל אלכסנדר גורייב, מושלו הכללי של החבל, השוכן כבוד בארמון המלוכה שבקיוב הבירה.

המאיור ולדימיר גיורגיוויץ עמד ביראת כבוד בפני הוד מעלתו, אך זה הסביר לו פנים והזמין אותו לארוחת ערב בארמון. לאחר הארוחה, בשבתם בספרייה המהודרת ותוך כדי לגימת ליקרים משובחים, פתח המושל הכללי:

“ראה זה פלא, ולדימיר גיורגיוויץ. לו היה מגיע אלי מכתב ידידי, חותנך, לפני שבוע ימים, הייתי נאלץ להשיב את פניו ריקם. אך למזלו, למזלך ולמזלי נתפנתה אצלי משרה חשובה ויש בידי להציעה לך, ידידי הצעיר”.

ולדימיר הודה ואמר: “הוד מעלתו מיטיב עמי לפנים משורת הדין”. הוא חיכה כי השועל הזקן יודיע לו טיב המשרה, אך זה לגם בניחותא מן הליקר, מחליק על זקנקנו הלבן ושפמו השחור. לבסוף אמר: “מפקד המבצר הקיובי נפטר שלשום. בן שבעים היה. המבצר זקוק למפקד חדש וצעיר. נראה לי, כי אתה האיש, ולדימיר גיוריגיוויץ. אגב – למשרה צמודה דרגת קולונל”.

אכן שועל זקן. הוא מציע לו, לחייל ולקצין בצבא הצאר, לחתנו של גנרל, להיות מפקד של בית אסורים. עוד מילדותו ידע ולדימיר מהי מהותו של המבצר הקיובי. ברם, גם דרגה של קולונל הציע לו הזקן. לפני שבוע ימים היה רק קפיטן; במשך פחות משבוע ימים הוא מאיור ומחר יוכל להיות קולונל. אליה וקוץ בה. מר ומתוק. השאלה המנקרת במוחו היא כיצד תתייחס אולגה להצעה. חומות המבצר ישמרו גם עליה, אך האם תסכים להיות אשת מפקדו של בית אסורים?

“היואיל הוד מעלתו להעניק לי שהות לתשובה?”

“ודאי וודאי, ולדימיר גיורגיוויץ. הן תצטרך להימלך באולגה. חזור אליה, מסור לה ברכתי ודרוש נא בשמי בשלום חותנך, ידידי”.

אולגה לא רצתה לשמוע דבר וחצי דבר על ההצעה. אם הוא ולדימיר רוצה להיות קולונל על מורדים ופושעים – יבושם לו. היא תבחר לעצמה שכנים אחרים. אם הוא רוצה לשכון כבוד במבצר שאינו אלא בית כלא – יעשה כרצונו. היא רגילה בדיור אחר ולא תמירנו.

ולדימיר לא נשא עמו מכתב תשובה מאת המושל הכללי אל חותנו, אך המושל הכללי השיב על המכתב שקיבל בידי שליח ובו כתב לידידו על המשרה שהציע לחתנו, על הדרגה הכרוכה בה וכי לדעתו כדאי הדבר שהידיד הוותיק יעשה למימוש הענין.

משקרא לה אביה ודיבר אליה דברים בוטים, הפסיקה אולגה לריב עם ולדימיר ולהשמיע בפניו את דברי הבוז שהשמיעה לפני השיחה עם האב, אך הבוז לא נעלם. אדרבא, הוא נשתרש בנפשה, אף ניכר היה בפניה.

ולדימיר ואולגה עברו לקיוב. ולדימיר נתמנה לקולונל והמבצר הקיובי הועבר לפיקודו. הזוג השתכן בדירת השרד של מפקדי המבצר הקודמים. מפוארת היתה הדירה מאז, אולם ולדימיר שקד להאדיר את פארה. את הרצפות כיסה בשטיחים יקרים; על הקירות תלה תמונות יקרות ומראות במסגרות מוזהבות; לריהוט הוסיף כלי חמדה. אין הצאר משלם שכר רב לקציניו; אף לבעל דרגה של קולונל לא יספיק השכר למותרות אלה. אך ישנם יהודים בעיר המוכנים להלוות כסף וישנם סוחרים אוקראינים בעיר המשכימים לפתחו, להציע לו טובות הנאה שונות, אם יזמין דרכם את צורכי המבצר בכלכלה, בהסקה וכדומה. ליהודים סתם אסורה הישיבה בעיר, אך יושבים בה כמה בעלי פריבילגיות. ביניהם מלווים ברבית וסוחרי תכשיטים ופרוות. ימים מועטים לאחר בואו לקיוב הכירם ושמע את הצעותיהם: “למה לא יהנה כעת וישלם לאחר מכן? הנה תכשיטים שאין כמותם בכל מלכות רוסיה, הנה פרוות שרוסיה משתבחת בהן בעולם כולו”.

פאר הדירה, התכשיטים והפרוות לא הצליחו לפייס את אולגה. פניה נפלו; נעלמו ממנה עליזותה וקלילותה שהקסימו את בעלה ואת מעריציה ומחזריה. אין זאת עוד אולגה שהיתה. וכך כתבה לאביה: “נתונה אני במצב של סוהרת, בעלת פריבילגיות בבית אסורים. הלכזאת הועדת את בתך, אבא? חלונות דירתי משקיפים על חומה מזה ועל חצר של כלא מזה. כל אימת שאני מציצה מהם, אני רואה אבנים דוממות ללא חלון וללא חיים. קריאותיהם הגסות של האסירים וצעקות סוהריהם מגיעות לאוזניי כל שעות היום והלילה, גם בשכבי במיטה, אבא! אתה שגרמת לבואי הנה, חייב להוציאני מכאן. ובמהרה, בנפשי הדבר”.

אולגה לא השלתה את עצמה בתקווה כי אביה ייענה לה ויוציא אותה מן המבצר. לכן לא הופתעה כשקיבלה מכתב ממנו כתוב בלשון בוטה. בעצם יום קבלת המכתב יצאה מן המבצר ולא שבה עוד אליו. חיפושים אחריה בקיוב, בעיר מושב אביה ובערים אחרות לא הועילו. היא נעלמה ואיננה. וודאי שלא האדמה בלעה אותה, כי אם מחבוא של אחד ממעריציה, מחזריה. ולדימיר גיורגיוויץ ישב לו לבדו בדירת השרד ולבו מלא צער ומרורים. לולא המשמעת הפנימית שלו, מי יודע אם לא היה שולח יד בנפשו. מה גדול בזיונו; מה עצום קלונו. הוא משתדל שלא להיראות מחוץ לכותלי המבצר, אך לסרב להיענות להזמנות המושל הכללי איננו יכול. וההזמנות תכופות. ותמיד תימצא אישה פנויה בין המסובים, המוכנה לסייע לו לשכוח את החוויה הקשה שעברה עליו. אך כיצד ישכחנה? מי תשווה לאולגה? וכשגוברות בו בדידותו ותשוקתו והוא מקבל חסדן של אחת הנשים, המחיר כבד מנשוא. מסעדות ואולמי משחקים ומתנות ממתנות שונות. מנין לוקחים כסף כה רב עבור תענוג כה מזערי? חובותיו כמו פרים ורבים.

והנה, ביום ששי אחד, ביום חורף קר וצח, קרא לו המושל הכללי. לא לנשף בביתו בשעות הערב קרא לו, אלא לשיחה בלשכתו בשעות הבוקר. רגיל הוא המושל הכללי לקיים כל דיון עמו בענייני המבצר בספרית הארמון ולאחר ארוחת הערב. מה יום מיומיים? אכן דברים בגו. מראשית דבריו הפתיע המושל הכללי את בן חסותו:

“להווי ידוע לך, ולדימיר גיורגיוויץ, יקירי, כי זה שנים מעסיקה אותי מה שמכונה בפי הבריות החידה היהודית. כיצד הם חיים ומה מקיים אותם? האם התענינת גם אתה, אי־פעם בחידה זו, ולדימיר גיורגיוויץ?”

“להודות על האמת לא, הוד מעלתו”.

“ובכן הסכת ושמע. בעיניהם הם בני האלוהים, הם ולא אחרים. אמונתם היא כי הם בחירי האלוהים וכי המשיח יישלח אליהם על ידי האלוהים כדי להחזירם לארצם ולכונן בה את מלכותם, כבימי קדם”.

המושל הפסיק לדבר ואורחו ראה את עצמו מחוייב לומר מלה של התפעלות.

“דברים עמוקים משמיע הוד מעלתו”.

בסיפוק המשיך המושל: “הרבה עסקתי ביהודים. שורצים הם בכל עיר ובכל כפר בחבל שלי. טוב שנפטרנו מהם בקיוב הבירה, אולם גם בה הם מצויים בכל מיני אמתלאות. מאז שנחלקה פולין לפני כשני דורות וחלקיה המזרחיים סופחו לרוסיה, אנו מוצפים יהודים וביניהם בני כת החסידים ובראשיהם רביהם הקרויים בפיהם צדיקים. ובין הצדיקים האלה מצוי אחד הנוהג דרך מלכות, שוכן בארמון מפואר, נוסע במרכבה רתומה לארבעה סוסים, כאחד הנסיכים. על פי נוהגיו, מעשיו ודבריו ברור לי כי בעיניו הוא מלך היהודים, אותו המשיח אשר בני עמו מצפים לו”.

ושוב הפסיק המושל ושוב הביע ולדימיר התפעלות מדברו:

“לא יאמן כי יסופר, הוד מעלתו”.

“הקשב ותשמע דברים, אשר לעולם לא היית מאמין בקיומם”, המשיך המושל בהנאה: “מזמן החלטתי לשים קץ לקרקס הרבני הזה. מזמן אני מבקש דרך ועילה להכניס את הצדיק הזה אל בין כותלי מבצרך, ולדימיר, ידידי. יטעם נא מעט מן הטעם אשר משיחנו, המשיח האמיתי, טעמו לפני צליבתו על ידי בני עמו. אולם עמדה בפני הבעיה: כיצד כולאים צדיק, אשר אלפים ורבבות נוהרים אחריו? הרי הוא הפך את העיירה שלו לירושלים, את ארמונו לחצר מלכים ואת בית הכנסת שלו לבית מקדש של יהודים. אלא הוא עזר לנו במו ידיו לשים קץ לכל אלה. ביחד עם צדיקים אחרים ציווה על הוצאתם להורג של שני יהודים, יצורים עלובים ובזויים כשלעצמם, ששרתו את השלטון במוסרם לו על עבירות שעשו אחיהם היהודים נגד המלכות. דווחתי על כך להוד רוממותו הצאר וביקשתי רשות לאוסרו ולכולאו במבצר קיוב. הרשות ניתנה. היום הוא נאסר. כיתת חיילים מובילה אותו כעת לקיוב”.

המושל הכללי הפסיק ושניהם ישבו דוממים זה מול זה. משפתח המושל הכללי מחדש את פיו אמר: “מהיום יהיה צדיק זה אסירך, ולדימיר גיורגיוויץ. נהג בו כבכל אסיר פוליטי, אך התר להביא לו אוכל כשר. ועכשיו לך בשלום, יקירי, לקבל את אסירך. אליך יבוא לא כנסיך. הוצאתי אותו מארמונו והסרתי את הכתר מעל ראשו. אליך יבוא כמשיח שקר. כמסייע לרצח. לך בשלום”.

מפקד המבצר מיהר לבוא למבצר ולתדרך את ראשי סוהריו כיצד לנהוג באסיר המיוחד במינו שיצטרף היום למחנה האסירים הפוליטיים אשר במבצר.

בשעות אחר הצהרים, עת שציפה להבאת אסירו המיוחד, הודיעו למפקד המבצר, כי זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ מבקשים להתקבל אצלו.

“ביחד?” שאל. “ביחד”, ענה השרת.

שני האורחים ידועים היו למפקד המבצר. לא פעם ביקרו במבצר, בימי אולגה ואף אחרי עזיבתה. אולם מעולם לא באו ביחד. זלמן ישראלביץ הוא מגדולי הסוחרים בתכשיטים של קיוב ואברהם דודוביץ מגדולי הסוחרם בפרוות בכל רחבי אוקראינה. לשניהם בתי מלאכה וסדנאות המעסיקים עשרות עובדים. בזכות הפריבילגיות שניתנו להם, רשאים הם להתגורר בקיוב ולסחור בה, גם לאחר שהוצא האיסור על יהודים לגור בעיר. צורפיו של זלמן ישראלביץ עושים את מלאכתם ביהלומים, אבני חן ופנינים המיובאים מהודו, סין ויפן. פרווניו של אברהם דודוביץ גוזרים ותופרים פרוות המובאות מירידי ניז’ני נובגורוד וערבות סיביר. שניהם מרבים בנסיעות. שניהם יודעים את נפשן של בנות החברה השלטת, את תאוותן לעדיים ולפרוות. על כן קיווה ולדימיר בימיו הראשונים במבצר כי סחורתם תפייס את אולגה. הון עתק נשאר חייב ליהודים אלה, אך את אולגה לא פייס.

המפקד קיבל את אורחיו בנימוס. בכל דמו לסוחרים רוסיים, לגדולים שביניהם, למגנאטים. בלבוש, בעמידה, בזקן המטופח, בהתנהגות. עם שבתם מול המפקד הסירו את כובעיהם. על ראשם נשארו כיפות משי קטנות. שניהם בגיל העמידה היו, כגיל המפקד.

“ברוך בואכם, נכבדים, אך עלי לומר לכם כי השעה אינה שעה של קנייה וודאי שאינה שעה של פירעון חובות”.

“לא בשל אלה באנו, המפקד. לא בשל אלה אנו עומדים לחלל את השבת שלנו”, ענה זלמן ישראלביץ, המבוגר בין השניים. בשפת החבל האוקראינית דיבר ובניבם המובהק של בני קיוב. והוא המשיך בחגיגיות: “באנו אליך בענין רבנו הקדוש, אשר יובא אל המבצר, המפקד”.

“ממתינים אנו לכיתת החיילים שתביא אותו. הוא עומד להגיע כל רגע”.

“הכיתה מתעכבת בדרך ולא תגיע אלא ביום ראשון”, הודיע אברהם דודוביץ, וגם הוא דיבר בלשון צחה, כאחד מבני המקום.

“ביום ראשון? לא יתכן! מניין לכם ידיעה זו?”

“ערב שבת היום, המפקד”, ענה זלמן ישראלביץ. “הצדיק וכיתת החילים המלווה אותו מתעכבת בעיר ביאליפולי”.

“מה יגיד על כך הוד מעלתו, המושל הכללי?”

“הוא יודע, המפקד. ממנו באנו אליך. ביקשנו מהוד מעלתו להיטיב עם רבנו והוא נענה לבקשתנו. רבנו צעיר לימים, המפקד, כבן ארבעים, אך רגיל הוא לאורח חיים מעודן מנעוריו. הוד מעלתו הסכים כי רבנו ישוכן בביתנם של בני האצולה אשר במבצר וכי בנוסף לחדר עבורו יועמד לרשותו חדר לתפילה ולמגורי שמשו”.

ברוחו שיחזר המפקד את השיחה שבין אורחיו לבין השועל הזקן. מה אם לא שוחד כביר, מטר של זהב, החזיר לצדיק את הכתר שהמושל אמר כי הסירו מראשו? הזקן הוציא אמנם את הצדיק מארמונו, אך הוא הסכים להפוך את מאסרו במבצר לישיבה בבית אורחים. מילא, יעשה השועל כרצונו, אך למה לא טרח להודיע לו, ולא על ידי שליח?

“הוראות על אסיריי אני מקבל אך ורק מן הממונים עלי וטרם קבלתי כל הוראה”, אמר המפקד לאורחיו ושמץ של הרוגז והעלבון שקיננו בו, נשמע בקולו.

“ודאי כך, המפקד” אישר אברהם דודוביץ. “שליחו של המושל הכללי נמצא בדרך אליך, המפקד. הקדמנו אותו מפני שבקשה מיוחדת לנו אליך”.

“ומה היא בקשתכם?”

“בקשתנו היא כי יינתן לרבנו להתפלל בציבור, כפי שהוא רגיל מאז ומתמיד. וציבור לתפילה אצלנו הוא מנין של עשרה. יורשה נא לשנינו ולעוד ששה מחברינו, תושבי קיוב ובעלי פריבילגיות, לבוא למבצר, פעמיים בכל יום, לשעה שעתיים לשם תפילה. בטוחים אנו כי המפקד ידאג לכך כי איש לא יראה אותנו בבואנו ובצאתנו ואנו לא נספר על כך לשום איש”.

אברה דודוביץ סיים וזלמן ישראלביץ החזיק החרה אחריו:

“מילוי בקשתנו, המפקד, יהיה גדול החסדים אשר תוכל לעשות עמנו. לא נשכח אותו לעולם”. והוציא מכיס מעילו ארנק של עור עזים שחור ודק ושם אותו על השולחן, מול המפקד. הצליל שהשמיע הארנק העיד כי מטבעות בתוכו, מטבעות זהב. ראה המפקד בעיני רוחו, כי כאן בחדרו חוזר על עצמו מחזה שנתרחש קודם לכן בלשכת המושל הכללי. והוא חישב בכמה עלה מספר המטבעות שהונחו לפני הזקן על מספרם של אלה שהונחו לפניו. הוא התבונן באורחיו וראה שטעה בהערכתם. בעבר, בעת שמכרו לו סחורה הבחין במעין ניצוצות בעיניהם וסבור היה, כי תאוות הבצע היא שמדליקה אותם. אך עיניהם נוצצות שבעתיים מבשעת עיסקה ועתה הם הנותנים ולא המקבלים. סימן כי לא נסיך מדומה הוא רבם, כפי שאמר המושל, אלא נסיך של ממש ואלה השניים אביריו הם. משמע, נסיך יבוא אל בית האסורים, נסיך יהודי.

בשעות הבוקר של יום ראשון הגיעה אל שער המבצר שיירה של עגלות. בראשה עגלה ובה חיילים. אחריה מרכבה מהודרת, צבועה בלכה שחורה, מרכבת הצדיק האסיר. אחריה עגלה שנייה עם חיילים. בכל עגלה עשרה חיילים. משני צידי המרכבה רכבו שני סמלים.

בעמוד השיירה לפני שער המבצר, נכנס מפקד כיתת החיילים דרך הפשפש שליד השער. כעבור זמן קצר נפתח השער והשיירה נכנסה למבצר. השער נסגר מאחוריה.

המרכבה נעצרה לפני ביתן בני האצולה. מן החלונות הציצו אסירים להתבונן במתרחש. הם ראו את מפקד המבצר נגש אל המרכבה כשלידו שני יהודים, בעלי דמות של סוחרים עשירים וכל אחד מהם מחזיק בזרועותיו גליל עטוף קטיפה.

דלתות המרכבה נפתחו. יוצא ממנה איש צעיר, לבוש כבני עיירות אוקראינה היהודים, ובעל תנועות מהירות.

“שמואל’יק”, קוראים לעומתו היהודים, הסוחרים, כאחד ומיד הם מתקנים את עצמם ופונים אליו שנית: “ר' שמואל”.

הצעיר הוא שמשו של הצדיק ומקבלי הפנים של הצדיק הכירו אותו מביקוריהם בחצר רבם.

בצעדים מדודים ואטיים יורד הצדיק האסיר ממדרגות המרכבה ומתקרב לעבר המפקד וחסידיו. פניו החוורים מאד שופעים אצילות. עיניו הגדולות הכחולות מביטות הישר. שפמו כצבע הערמון הבהיר וכן שערות זקנו המעטות והדלילות. הוא לבוש בגדי משי מהודרים. קומתו מרשימה בגובהה ובזקיפותה.

הצדיק האסיר מושיט את ידו למפקד המבצר, כאורח רם מעלה הבא אל אחד מן הנתונים למרותו. המפקד אוחז בה וחייב לדכא תנועה של הצדעה בפני האורח, כשזה מתיר את ידו.

מול חסידיו, מעריציו עומד הצדיק האסיר ופונה אליהם מרחוק: “זלמן!” “אברהם!”. השניים מתקרבים אליו וקריאות בוקעות מפיהם: "רבנו! רבנו הקדוש!. מעיניהם זולגות דמעות.

הצדיק קירב את פיו לספר התורה שבזרועות אחד מחסידיו ואחר כך לשני ונישקם בדבקות. לאחר מכן החזיק שעה ארוכה בידי שניהם ובעיניו נקוות דמעות.

הפגישה הנרגשת בין הצדיק לבין חסידיו נפסקת בקריאת מסמך של מפקד כיתת החיילים.

“אדוני הקולנול, מפקד המבצר הקיובי. בשם הוד מלכותו הצאר ובפקודת הוד מעלתו המושל הכללי, הריני מוסר בזה לידיך את האסיר ישראל פרידמן, רב ותושב העיר רוזין שבפלך קיוב, המואשם בסיוע מעשי להריגה. אבקש לחתום על קבלת האסיר, המפקד”.

חתימה וחבילת מקבלי הפנים מתפרדת. הצדעות. מפקד כיתת החיילים ומפקד המבצר פורשים להם. הסוהרים מרמזים לאסיר להיכנס לביתן והוא נכנס. אחריו סוהריו, אחריהם חסידיו, אחריהם שמשו.

חדרו של הרבי מוכן ומזומן וכן חדר התפילה שישמש גם למגורי השמש. משעות הבוקר טרחו בהכנתם ובהכשרתם החסידים, המעריצים והסוהרים אשר שכרם בבוקר זה עלה על שכרם במשך חודשים מרובים. חדר הצדיק מרווח, אך מרוהט בפשטות. מיטה וספה, ארונות ושולחנות, כסאות וכורסאות. הצדיק נכנס לחדרו וישב באחת מכורסאותיו. שמשו הכיר בו, כי רוצה הוא להישאר לבדו. הוא יצא וסגר את הדלת.

החדר השני, חדר התפילה וחדר השמש, דמה לחדר תפילה באחד מבתי היהודים העשירים המקיימים מניין בביתם, לנוחיותם. ארון קודש ליד אחד הקירות, מעשה אמן, ופרוכת של משי עליו. עמוד תפילה לידו ובאמצע החדר שולחן ועליו מפה של משי. מספר כסאות וספסלים. ספרים בכונניות.

זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ הכניסו את ספרי התורה לארון הקודש, נשקו לפרוכת וישבו. נפתחה הדלת. הצדיק עומד בפתח. “רבנו, רבנו הקדוש”!, קראו החסידים וקמו נבהלים למראה רבם. הוא פונה אליהם ברוך ובחיבה. קולו ערב על פי טבעו; באוזני חסידיו הוא מתנגן כצלילי כינורו של דוד: “זלמן ואברהם, חביבים, יקרים”.

החסידים עומדים מול רבם כבנים מול אביהם. פניהם מלאי צער על גורל רבם ועיניהם זולגות דמעות. ורבם מנחמם: “אל לכם להצטער חביבים, יקירים. יוסף הצדיק היה אסור בבית האסורים לפני שנתמנה משנה למלך. והוא הביא גאולה לשבטי ישראל. מזרעו ייצא משיח בן יוסף. דוד מלך ישראל נרדף על צוואר לפני שנמשח למלך. והוא זכה למלוך ארבעים שנה; מזה שלושים ושלוש שנים בירושלים. מזרעו ייצא המלך המשיח והוא יושיע את ישראל ויירש את הארץ. כסאו לעולם יכון. כאשר באו החיילים לאסרני הושטתי להם את ידיי שישימון באזיקים. כלום טוב אני, ישראל בן שלום, מיוסף בן יעקב, מדוד בן ישי? חסידים מנעו מהחיילים לכובלני. קראתי אז: «שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב».”

הצדיק הפסיק ופנה לשמשו: “שמואליק, הגש משקה לשתיית «לחיים».”

כאשר ביד כולם כוסיות יי"ש, יפתח הצדיק בברכה:

“לחיים”!"

והחסידים ישיבו: “לחיים טובים ולשלום!”

לפני הלגימה השניה יגלו החסידים שמץ מדאגתם וחרדתם לגורל רבם: “לגאולה קרובה, רבנו”, יברך זלמן ישראלביץ; “לישועות ונחמות”, יחרה יחזיק אחריו אברהם דודוביץ.

הצדיק חזר לחדרו והשמש סגר את הדלת אחריו. שלושת הנותרים בחדר התפילה נטלו ספרי תהילים וקראו בהם בלחש, אך בהטעמה.

גם הצדיק נטל ספר. פתח אותו אך לא קרא בו, עלעל בו, אך לא עיין בו. וכך בשני ובשלישי. אין הצדיק, ר' ישראל, נמנה עם ה“לומדים”, עם המתמידים החוזרים ולומדים את משנתם, חוזרים ומשננים אותה. בצעירותו למד הכול. תורה, נביאים וכתובים. משנה, גמרא ומפרשים. ספרי הרמב“ם, ספר ה”זוהר" וספרי יראים וצדיקים. משגמר ללמוד בהם, לא חזר עוד אל הספרים לעיין בהם ולשנן את משנתם כדרך ה“לומדים” ותלמידי החכמים. ומשריננו על כך, בפני מיטיבו, הרבי הזקן מאפטא, גער הזקן במקטרגים: “הניחו לו לרבי, ר' ישראל מרוזין. הוא לא שכח מאומה ממה שלמד מן המלאך בהיותו בבטן אמו”.

ספקנים קבלו את דברי הרבי הזקן כאחת מן הגוזמאות הרבות בהן נודע; חסידים מובהקים ראו בה הסבר לתופעה, אשר חזרה ונשנתה בהתוועדויותיהם עם רבם, ר' ישראל. הצדיק לא היה אומר “תורות”, אלא כמו ממתין לשאלה של אחד החסידים, אם מענייני דיומא, אם מענייני דין והלכה. נשאלה השאלה, נכונו לו, לר' ישראל, פסוקים ומאמרים מכל אותם הספרים, אשר “לומדים” ותלמדי חכמים משננים בהם ללא הרף, ואשר היה בהם משום תשובה מספקת לשאלה, הסבר קביל לענין. כך הפליא תמיד בהעלאת פסוקים ומאמרים, אשר כמו נחבאו במעמקי זכרונו וציפו לחשיפתן, כמימיו של מעיין שטרם נחשף. וכל אחת מן התשובות שבפי הצדיק, כל אחד מהסבריו כרכו את הפסוקים והמאמרים מן הספרים בדברי פירוש מבריקים ומזהירים משלו, בחידושים נועזים, פרי דמיונו.

קצרים ימי החורף בקיוב. בשעה השלישית אחר שעת הצהרים הגיעו לביתן שישה מחסידי הצדיק, שהתגוררו בקיוב כבעלי פריבילגיות. כולם בעלי צורה ולבושים בקפדנות. כולם בגיל העמידה.

עם בואם פתח השמש את הדלת לחדר הרבי. ממפתן הדלת התבונן הרבי חרש בבאים. כדרכו עמד בקומה זקופה והביט הישר לעיני חסידיו. אלה עמדו כעבדים מול אדונם, כבנים מול אביהם.

הצדיק קרא את כל אחד בשמו, מבלי להקדים לו כל תואר ומבלי לצרף לו את שם אביו. אחר הושיט לכל אחד את ידו לשלום, כאדון וכאב, כנסיך לאבירו.

“שלום עליכם רבנו”.

“עליכם שלום”.

הצדיק וחסידיו חגרו אבנטי תפילה. האבנט של הרבי רקום מחוטי זהב; אבנטי החסידים רקומים חוטי משי שחורים. אחד החסידים שבאו זה עתה, בעל תפילה מובהק, עמד לפני העמוד וחיכה לאות מהרבי לפתוח בתפילה.

“ארון הקודש עומד במזרח”, נשמע קולו הערב של הרבי ולבות חסידיו נמסו. “במזרח שוכנת ארץ־ישראל, ירושלים. נכוון נא לבנו לירושלים, בחזקה”.

התפילה נשמעה כהמית גלים. תפילת הצדיק בחדרו ותפילת חסידיו בחדר התפילה. הדלת של חדר הרבי נשארה פתוחה. כגל העולה על אחיו, עולה השם ירושלים על שאר תיבות התפילה. בפי החסידים הוא נשמע כקול תרועת קרב. בפי הרבי הוא נשמע כאנחה.

 

פרק שני: שש כנפיים למלאך    🔗

ר' ישראל מרוזין, או, כפי שכונה בפי העם, הרוזינאי, נולד בשנת 1797 בעיירה פרוהובישטש, מקום מגורי אביו, ר' שלום שכנא. הוא היה דור רביעי, בן אחר בן, “למגיד הגדול”, רבי דב־בר ממזריץ, מבשר החסידות ומפלס דרכה בקרב יהודי פולין ואוקראינה, לאחר הופעת מיסדה, רבי ישראל, בעל שם טוב, בראשית המאה השמונה עשרה. תלמידיו של “המגיד הגדול” מנו מאות; ביניהם גדולי תורה ובעלי כשרון מובהק בהנהגת עדות. הם התפזרו בעריהן ועיירותיהן של פולין ואוקראינה ונתייצבו בראש ציבורים של חסידים שנסתופפו סביבם ושהכתירום בתואר “צדיקים”. לאחר מותם, הנהיגו בניהם תחתם את חסידיהם. ול“מגיד הגדול” בן יחיד, מתבודד ופרוש לחלוטין מחיי העולם הזה, עד כי הבריות כינוהו “המלאך”. בית “המגיד הגדול” היה צפוי להיות היחיד מבין הבתים של מורי החסידות, שלא יהיו לו תולדות. בצער ובחרדה ראה המגיד כי החסידות והחסידים עתידים להיות מונהגים על ידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו וצאצאיהם, בלא שצאצאים משלו יעשו עמהם בהנהגה. על כן מסופר כי עמד בוויכוח קשה עם בנו “המלאך”, כי הטיח בפניו כי “התורה לא ניתנה למלאכים” וכי גזר עליו בגזירת כיבוד אב “להעמיד דורות”. הוא ציית לאביו והוליד בן יחיד, אבי ר' ישראל מרוזין.

עוד בימי חייו של המגיד וביתר שאת לאחר מותו, קמה תנועת התנגדות עזה ואלימה לתנועת החסידות, אשר גמרה אומר להחניקה ולחסלה בעודה באיבה. החסידות אימצה לעצמה כמה מעקרונותיה של חכמת הנסתר, של הקבלה והרבה מדרכי המקובלים ונוהגיהם – לבוש לבן, תפילה בהתלהבות ובנוסח לפי הקבלה, העלאת השמחה כערך גדול בחיים ועוד. רבנים וראשי עדה, אשר ראו את עצמם ממונים על שמירת הקיים מדורי דורות, גילו התנגדות לחידושים והוקיעו אותם ככפירה כמעט.

מלחמת “המתנגדים” בחסידות נכשלה. יהודי פולין ואוקראינה, משהגיעה אליהם בשורת החסידות, נתבשמו ממנה, עוד בטרם שטעמו את טעמה. קומתם הרוחנית נזדקפה לאור הרעיונות שהיא הפיצה. בתיהם האפלים נתמלאו אורה בשל תפישתה כי לא בידיעותיו ובלמדנותו ייערך ויימדד אדם יהודי אלא במעשיו הטובים, בברכה שהוא מביא בהם לעולם ולמה שלמעלה ממנו. ואם יש רבנים וראשי עדה הדוחים רעיונות אלה והרואים בתפישת החסידות משום כפירה, למה ישעו להם ולא למורי החסידות, “הצדיקים”, שאינם נופלים בתורה וביראה ממתנגדיהם?

יהדות פולין ואוקראינה בימי צמיחת החסידות במאה השמונה עשרה, היתה שונה מן הקצה אל הקצה ממה שהיתה במשך מאות שנים לפני כן. לנחלת העבר היה מצבה הרוחני והכלכלי שציין אותה לטובה מבין רוב הגלויות. לאגדות רחוקות הפכו פרקי עברה המפואר, עת יהודים טבעו את מטבעות פולין וחרתו בהן אותיות עבריות, עת “ועד ארבע הארצות” קיים מעין שלטון עצמי בקהילותיה ויהדות פולין שימשה מקלט ליהודים נרדפים בארצות גרמניה.

מרד הקוזקים בראשות ההטמן בוגדן חמלניצקי, במאה השבע עשרה, גזירות ת“ח ות”ט, הביאו להריגתם של 300,000 יהודים וחורבן 300 קהילות ברחבי פולין ואוקראינה. חלוקת פולין בין אוסטריה, פרוסיה ורוסיה במאה השמונה עשרה הפרידה בין קהילה לקהילה והביאה בעקבותיה גם את ביטולו ההדרגתי של “ועד ארבע הארצות” ושל השלטון העצמי שהיה נתון בידיו.

מרד הקוזאקים, מלחמות חוץ ופנים דלדלו את משק הארץ והביאו את תושביה עד לפת לחם. יהודים התקשו למצוא פרנסה ולו בצמצום. ומשהתקשו למצוא פרנסה, התקשו לשלם מסים לבעלי השררה, כבימים כתיקונם. ומשהתקשו לשלם מסים חדלו להיות חשובים בעיני השליטים והופקרו על ידם בידי שונאיהם, מבני הכמורה ועם הארץ.

בנו של “המלאך”, ר' שלום שכנא, אביו של ר' ישראל, הנהיג עדה חסידית כאחד הצדיקים מתלמידי המגיד או תלמידי תלמידיו. את מושבו קבע בעיר פרוהובישטש וכשביקר אצלו שם אחד מנכדי הבעל שם טוב והציע לו שותפות בהנהגת החסידות, שותפות בין בית מייסדה לבין בית מבשרה ומפלס דרכה, מצא ר' שלום עוז בנפשו להשיב: “לבד אנהיג”.

לר' שלום נולדו שני בנים. ישראל היה הצעיר ביניהם. ומשנפטר ר' שלום בדמי ימיו, ירש הבן הבכור, ר' אברהם, את מקום אביו. ישראל, או סאשקאלי, כפי שכינהו אחיו הצדיק בחיבה, היה אז בן שש. ר' אברהם נפטר בתום עשר שנים לאחר שעלה על כסא אביו. הוא מת בלא בנים. כשהוא בן שש עשרה, היה ישראל בן ר' שלום, בן “המלאך”, אחרון ויחיד לצאצאי “המגיד הגדול”. שמלת היורש, “הצדיק”, המנהיג, נפלה על עלם, אשר כל רואיו חזו בו התגלמות התיאור בו תיאר התנ"ך את דוד בן ישי: “אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי”.

למחרת שבעת ימי האבל על האח, הצדיק ר' אברהם, נכנס העלם אל החדר בו היו אביו ואחיו מקבלים את חסידיהם, מקשיבים לשיחם ונותנים להם מברכתם. לבדו נכנס. הגבאים והחסידים שהיו באותה שעה בבית נמנעו מלהיכנס עמו. שעה קלה עמד לפני הכיסא הגבוה והמחוטב, כיסא ה“צדיק”, כאילו ירא משבת עליו מחמת כבוד, כמו בימי חייו של אחיו. בהחלטה מהירה התגבר על היסוסיו, ישב על הכיסא והתבונן סביבו. שולחן ארוך מלבני ומסביבו כסאות, ארון מלא ספרים, כיור וכד מחרסינה. הוא ירד מן הכיסא והתבונן במראהו שנשקף בזגוגיותיו של ארון הספרם. קומתו גבוהה היתה כשל אדם מבוגר ופניו חלקים כשל עלם. לחבריו בני גילו כבר צומחים זקנים ושפמים. בפניו אין זכר לכל אלה. עיניו הגדולות והיפות, אפו הדק והעדין והפאות בצבע הערמון, המגיעות עד לקצות האזנים, הם הם הנותנים צביון לפניו ומשפיעים עליהם חן ואצילות. הוא נהנה מן המראה שלפניו, וכאילו התבייש בכך, הוציא מן הארון את ספר ה“זוהר” במהדורה ישנה. הוא חזר אל הכיסא וישב עליו בלא כל היסוס ובלא כל תחושה של חידוש. הוא פתח את הספר והעמידו בפניו על השולחן.

נכנסו הגבאים ר' מרדכי ור' נחום שהיו מעמודי התווך של עדת החסידים בפרוהובישטש, מבאי בית אביו ואחיו. עמם נכנסו שלושה מזקני החסידים שהכירו את “המלאך”, והיו מספרים עליו בכל התוודעות של חסידים. הגבאים והחסידים ישבו על הכיסאות מסביב לשולחן מבלי להוציא מפיהם הגה. אחד מזקני החסידים ניגש לארון הספרים, הוציא ספר, ישב על מקומו ועיין בספר.

פתח הגבאי ר' מרדכי: “אחיו הקדוש של רבנו היה מספר לנו, כי ציווה לרבנו לקרוא יום יום את פרק ע”ב של ספר התהלים: «אלהים, משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך. ידין עמך בצדק וענייך במשפט». בזכות אבותיו הקדושים רבנו הוא מלך בן מלך ואנו, גבאיו וחסידיו הנאמנים, מוכנים ומזומנים לסייע לו לשפוט את העם כשרי אלפים, שרי מאות, שרי חמשים ושרי עשרות, כפי שנאמר בתורתנו הקדושה «ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם ראשים על העם וגו'.»

החרה החזיק אחריו הגבאי ר' נחום: “כך נפל בחלקנו אצל אביו הקדוש, הרבי ר' שלום שכנא וכך נפל בחלקנו אצל אחיו הקדוש, הרבי ר' אברהם. אשרינו שזכינו לכך ואשרינו כי נוכל לזכות את רבנו במה שלמדנו אצלם ולהיות לו לסעד בכהונתו”.

החסיד הזקן שעיין כל הזמן בספר שלקח מארן הספרים, הפסיק בעיונו ואמר: “כאשר אמו של רבנו היתה הרה ברבנו ובאה לרבי הזקן מאפטא, קם הזקן בפניה ואמר «קם אני בפני ארון הקודש. ספר תורה את נושאת בקרבך». ובכן, העיקר כי יישמע קול תורה בבית הזה, כי רבנו יאציל עלינו ועל העדה מאור התורה הקדושה אשר על הלומדים אותה לשמה והמקיימים את מצוותיה נאמר: «וצדיקים ילכו בם»”.

בפניו של העלם הצדיק ניכר היה כי הדברים שהופנו אליו לא נעמו לו. הוא היה חייב להתאמץ מאד להתאפק ולא להגיב ברוגזה על הנימה האפוטרופסית שליוותה את דברי הגבאים והחסיד הזקן. והוא ידע כי זה המבחן שלו. בתשובתו יובהר מי ראש העדה ומי חייב להישמע למי. הוא זקוק לגבאים ולחסידים, אך הם זקוקים לו לא פחות ממה שהוא זקוק להם. עליו לשקול כל מלה, אך להשיב בתקיפות.

לאחר הרהור, השיב ר' ישראל בנחת ובקול בהיר: “יישר כוחכם, רעים אהובים. נאמנים הייתם לאבי ולאחי וכנאמנותכם להם נאמנותכם לי. אכן, אמת הדבר; ייחוס בית אבותי הוא בן אחר בן עד לדוד מלך ישראל, אך מסופר על אבי זקני, המגיד הגדול, כי כאשר פרצה אש בבית ונשרפה מגילת היחוסין שלנו ואמו הצטערה על כך הרבה, ענה לה: «אם כן יתחיל הייחוס ממני». העם ועניי העם לא לדין ולא למשפט הם באים אל הצדיק, כי אם לחיזוק ולעידוד. ימים קשים באו על אחינו במלכות רוסיה ואם כואב לאחד מישראל בכל מקום שהוא, עלי להרגיש בכאבו. ואשר לתורה, לקולה ולאורה – כתוב: «כל אחד ואחד מישראל חייב לומר: מתי יגיעו מעשיי למעשי אברהם, יצחק ויעקב». פירוש – כשם שממעשי האבות נעשתה תורה, והרי רוב ספר בראשית מספר על מעשיהם, כך על האדם, על כל אדם להשתדל, כי ממעשיו תיעשה תורה”.

הגאים והחסידים הקשיבו בהשתוממות ובמידה לא מעטה של מבוכה. הם לא ציפו לתשובות עמוקות כאלה בפי עלם בן שש עשרה, אשר אפילו חתימת זקן אין לו והם ראו בפניהם צדיק ומנהיג שלא יצניע לכת כאחיו וכאביו, שלא יתחלק כמותם בשלטון עם גבאים וחסידים זקנים. דממה מוחלטת השתררה בחדר. העלם הצדיק הביט מדי פעם בספר ה“זוהר” שלפניו, מבלי לעיין בו והחסיד הזקן חזר לעיין בספר שהוציא מארון הספרים.

קמו הגבאים והחסידים ולפני יציאתם מהחדר קדו קידה עמוקה בפני רבם הצעיר. נכנסה האם ובנה קם בפניה. היא מיחתה והוכיחה אותו: “אין המלך קם בפני איש ולא בפני אישה. אם לאדם פשוט בישראל אסור לשכוח, כי הוא בן מלך, למלך בן מלך בודאי שאסור”.

ישבו להם הבן והאם שעה קלה בדממה עד שהבן פתח: “אבקש מאמי כי תודיע לחותני, הרב ר' משה, כי הגיעה השעה שישלח אלי את בתו שרה, הנשואה לי כדת וכדין, זה שלוש שנים, ואשר אני לא ידעתיה עוד.”

למשמע הדברים הסמיקה האם והביטה בבנה בפליאה: “הלא רק אתמול תמו ימי האבל על אחיך, בני הקדוש אברהם. ואתה, צעיר לימים אתה. המתן עוד כשנה או חצי שנה עד שתביא את זוגתך לביתך.”

“חלילה וחלילה לנו, אימא. המגיד הוליד בן יחיד, את סבי המלאך. המלאך הוליד בן יחיד, את אבי, בעלך הקדוש. אבי הוליד שני בנים, אך נשארתי יחיד. עלי להקים דור ישרים; עלי לעשות כנפיים לאבותי הקדושים שהם בחינת מלאכים, מלאכי עליון. ולמלאך שש כנפיים, אימא; שש כנפיים למלאך. ששה נכדים זכרים אני מבטיח לך, אימא, ונכדות רבות לסעדך ולשעשע את לבך.”

בעיני האם נצנצו דמעות. היא קמה ונשקה לבן על מצחו. בצאתה מן החדר לא היה ספק כי תמלא אחר מבוקשו של בנה, העלם הצדיק.

נכנס השמש צבי ושאל:

“מה יצווה רבנו?”

“להוציא את כל הכסאות מן החדר”.

“להוציא את כל הכסאות? היכן יישבו הבאים אל רבנו?”

“במחיצת מלך אין יושבים, אלא אם המלך מצווה להביא כיסא.”

אחד אחד הוצאו הכיסאות. העלם הצדיק נשאר יחידי בחדר. מדי פעם הביט בספר ה“זוהר” מבלי לעיין בו.“הכסאות הוצאו”, הודיע השמש. “מה עוד יצווה רבנו?”

“את השולחן הגדול הזה החלף בשולחן המשושה הנמצא ב”חדר המשיח“, בשל יופיו, חיטוביו וקישוטי הכסף והזהב שלו. ומראה במסגרת זהב תלה על הקיר שבין ארון הספרים לחלון, מול הכסא. ואת הכד והכיור החלף בכד ובכיור של כסף.”

“המותר להכניס חסידים, רבי?”

“לאחר שתשלים את המלאכה”.

בשעות אחר הצהריים החלו להכניס חסידים אל הצדיק הצעיר.

בכל החדרים ובכל הפרוזדורים של הבית המתינו לתורם להיכנס לעלם הצדיק חסידים שנמנו עם חסידי אחיו ואביו, וכן אברכים ועלמים שלא הותרו להיראות בפניהם, מפני גילם ואשר מצאו עוז בנפשם להידחק בתור של הבאים לצדיק הצעיר, בן גילם. מלא היה הבית מתושבי פרוהובישטש ומתושבי עיירות קרובות ורחוקות. הכל באו להיראות בפני הצדיק הצעיר ולתהות על קנקנו. רבים הכירוהו כעלם “אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי”. עתה בקשו להכירו כראש העדה.

אחד אחד הוכנסו אליו. הם רשמו על פתקים את שמותיהם ושמות אמהותיהם ואת שמות רעיותיהם, בנים ובנותיהם. ליד כל שם ציינו מה נדרש לנזכר – פרנסה או רפואה ממחלה, הצלחה בלימודים או שידוך הגון וכיוצא באלה. כוונת בואם אל הצדיק היתה להשפיע על ידו על הנותן חיים לכל חי כי ימלא את בקשותיהם. הלא חזקה על הצדיק לסייע בתפילתו בענייני בנים, חיים ומזונות, וכן נאמר: “צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים”.

חסידים שנמנו עם חסידי האח והאב של הצדיק הצעיר נבוכו בהבחינם בשינויים שחלו בחדר הצדיק. גם האח גם האב נהגו דרך מלכות, אך מעולם לא מנעו מחסיד לשבת במחיצתם. גם הם לבשו בגדים לפי אופנת הארץ והקפידו על כלים נאים בביתם, אך כאן יש בפניהם עלם לבוש הדר כשמצנפת רקומה בחוטי זהב על ראשו ושולחן פאר לפניו ועליו קערה של כסף, מעשה מחשבת. ממבוכתם הוציאם העלם הצדיק בקראו אותם בשמם, מבלי להקדים לו כל תואר, ובהושיטו להם את ידו לברכת שלום בלבביות.

בחיל הגישו לו את הפתק ובתנועה מהירה, כאילו להעלים את המעשה, שמו שטרות כסף אל תוך הקערה, ה“פדיון”. כדרך אחיו ואביו עיין הצדיק הצעיר בפתק שהוגש לו, קרא בלחישה שמות אחדים מן השמות הרשומים בו או מן הבקשות הנקובות ליד השמות. החסיד עמד ביראה והמתין לברכת הצדיק. וזו בוששה לבוא. במקום זה שאל וחקר אם ניסה החסיד דרך אחרת בענייני פרנסתו, רפואה אחרת לרעיתו החולה, שדכן אחר לזיווג בנו או בתו, מלמד אחר לחינוך ילדיו הקטנים וכיוצא באלה. תוך כדי מתן תשובות על שאלות הצדיק ושמיעת עצותיו המעשיות לפתרונן של כל אחת מן הבעיות, נתחור לניצבים לפניו כי לא רק בגינונים חיצוניים חדשה דרכו של הצדיק הצעיר, אלא בעצם אישיותו, בעצם הנהגתו. ומשיצאו את החדר לאחר שקבלו את ברכתו, מיהרו לבשר לכל העומדים בתור וכל הנדחקים להיכנס אליו את שבחיו. זה הכריז עליו: “תפארת ישראל” וזה: “מלך ישראל”. בקיאים הזכירו את הכתוב בספר “הזוהר” כי בימי המשיח יתקיים איחוד וזיווג בין הספירות תפארת ומלכות.

החל ביום השלישי לאחר עלותו על כיסא הצדיק, החלו לנהור אל בית הצדיק הצעיר מפרוהובישטש מאות אנשים ונשים מכל רחבי אוקראינה, ביניהם חסידים של צדיקים אחרים וכאלה שלא ראו צדיק מימיהם, תלמידי חכמים, אף רבני ערים, ופשוטי עם; חרדים לכל מצווה ומקילים ומשכילים; עשירים ועניים; בעלי תעשיה וסוחרים ובעלי מלאכה; רוכלים וחנוונים, קהל גדול מאד אשר שיקף את כל השכבות הרוחניות, הציבוריות והכלכליות של הישוב היהודי באוקראינה. כולם היו צמאים לדבר הצדיק שיחיה את נפשם, שיביא מרגוע לרוחם, שיוציאם ממצבם הקודר, ולו לשעה קלה. השמועה התפשטה כי בפרוהובישטש עלה על כיסא הצדיק עלם המאחד בתוכו מידות מעשר הספירות של תורת הקבלה: כתר, חכמה, בינה, גדולה, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. אליו באו ונהרו המונים.

מפי החסידים והלא חסידים שמע הצדיק הצעיר מסכת בלתי פוסקת של גזירות ופורענויות. הממשלה הרוסית עומדת לגרש את היהודים מתחום הערים והכפרים ולהרשות את ישיבתם רק בעיירות. פרנסות של דורות יעורערו. הצעירים היהודים יתחייבו ללמוד בבתי ספר ממלכתיים. אורח חיים של דורי דורות יבוא לקיצו. לאחד מן הבאים, ראש קהילה אשר היה בין צירי הקהילות שנסעו לעיר הבירה פטרבורג כדי לשאת ולתת עם השלטון בעניין הגזירות, סיפר העלם הצדיק, שלא יכול היה עוד להתאפק בצערו: "דודי, הצדיק, ר' מרדכי מטשרנוביל היה אומר: «גלות כמו רוסיה אין בכל הארץ», והוסיף לאחר אנחה: “ואני אומר, המשיח יבוא תחילה במלכות רוסיה.” ימים מעטים בלבד אחרי עלותו על כסא הצדיק, הרבה ר' ישראל לדבר על ארץ־ישראל ועל הגאולה שבעקבותיה יחזור העם אל ארצו. לשמע הצרות, הנישולים וההפליות שחסידים ולא חסידים העלו בפניו אמר: “כשחבלי לידה אוחזים באישה בחודש השמיני, לפני זמנה, יש להפסיקם. לא כן בחודש התשיעי. אז מגבירים אותם. מצב היהודים ברוסיה מרמז כי קרובים אנו לקץ, כי הגאולה מאחורי כותלנו. אין הקדוש ברוך הוא נענה עוד לתפילותינו להסיר את ייסורינו. כי קרוב זמן גאולתנו”.

בשבוע השני לשבתו על כיסא הצדיק, הגיעה שרה אשתו שנישאה לו לפני שלש שנים. בפמליה גדולה באה, כשאביה הרב ר' משה, ראש ישיבה, בראשה. זכר הצדיק הצעיר את החסד והכבוד שעשה עמו חתנו בעת שבא לחתונה לעירו. הרב העמיד תלמידים משני צדי הדרך לקבל את פני החתן. הצדיק הצעיר העמיד חסידים משני צדי הדרך לקבל פני הרעיה. הוא הלך לקראתה, ביקשה לצאת מן המרכבה וללכת עמו בין שורות החסידים, כשכלי זמר מנגנים לפניהם.

אכן נתחדש דבר בפרוהובישאש. וכל חידוש וחידוש שהנהיג הצדיק האברך עשה לו כנפיים והרבה את מספר הבאים אליו. בשורה נפוצה בעיירות אוקראינה, כי השואף לאותות ולמופתים יפנה לצדיקים אחרים, אך הרוצה לחוש שהוא בפלטרין של מלך, בפרוזדור של המשיח – יבוא אל הצדיק האברך. מעל כולם העלה את שמו ואת יוקרו הרבי הזקן מאפטא. הוא היה קם בפני העלם, הצעיר ממנו בכששים שנה, והיה מכריז עליו בכל הזדמנות: “הוא אדוננו, הוא המלך”. למקורביו היה לוחש: “כתוב בספר ה’זוהר' כי המשיח, מידתו מלכות”.

בין הבאים אל הצדיק הצעיר בחדשים הראשונים לאחר עלותו על כיסא אחיו, היו שני סוחרים עשירים מקיוב – זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ. בשל עסקיהם, עסקי תכשיטים ופרוות, הרבו לנסוע ברחבי אוקראינה ומחוצה לה ובכל מקום שמעו את שמעו של העלם הצדיק. הם לא נמנו עם קהל החסידים; אף לא עם מחנה החרדים. מתוך סקרנות באו ומשבאו ועמדו על מהותו של העלם הצדיק דבקו בו ובאו אליו כל אימת שהיו בסביבה.

באחד מביקוריו של זלמן ישראלביץ היה דוחק גדול בבית הצדיק. קהל גדול וביניהם זקנים ואברכים במאות עמדו והמתינו להכנס לצדיק. כאשר נכנס זלמן ישראלביץ אמר לרבו: “צר הבית לרבנו ולקהל הרב הבא אליו. בביקורי לפני ימים אחדים בעיירה רוזין ראיתי אחוזה ובה טירה הראויה למשכן מלך. יש בידי לרוכשה בזיל הזול, כי בעל האחוזה חייב לי כסף רב עבור סחורה שמכרתי לו. אם על הרבי טוב, יורשה לי לרכוש את הטירה למגוריו ולהקים בית מדרש לידו”.

הרשות ניתנה והצדיק ובני ביתו עמדו לעבור לרוזין. סמוך למעבר נולד לו בן וקרא את שמו על שם אביו שלום. מאז נתפרסם שם העיירה רוזין בתפוצה היהודית והצדיק נודע בשמו: ר' ישראל, הצדיק מרוזין, או הרוזינאי.

 

פרק שלישי: כל הדרכים מובילות לסיביר    🔗

בין בתי הסוהר הרבים ברחבי רוסיה, היה המבצר הקיובי יחיד במינו, יוצא דופן. מבחוץ, לא דבקה בו הקדרות הנוראה של רוב רובם של בתי הסוהר ובפנים לא שררה בו הצפיפות הרבה שהפכה את המאסר לעונש כבד מכל עונש, אפילו מגלות לסיביר הרחוקה. אולם גם המבצר הקיובי היה שרוי בשיגרת חיים של בית סוהר, קלה במקצת משיגרת החיים הקשה של שאר בתי הסוהר, אך עזה דיה להפוך אופיו של אסיר מבעל מזג סוער לאדיש, מרגוע לסואן, ממרדן לנכנע ומנוח לסרבן.

ר' ישראל מרוזין, אשר מאסרו נמשך כבר למעלה משלושה חודשים, התייסר בשיגרה ונאבק בהשפעתה על רוחו. שיגרת החיים במבצר דומה עליו כגלגל טחנה הסובב ללא הפסקה והמרסק וטוחן כל אשר מתחתיו. תמיד היה ר' ישראל מרוזין מקיים את הצו: “עבדו את השם בשמחה”. כעת הוא חייב להיאבק בגילויי עצבות המבקשים לקנות שביתה בלבו. קומתו התמירה, שהכל רואים בה קומתו של נסיך, נוטה לשוח לעתים קרובות והוא נדרש למאמץ כדי ליישרה.

פטור הוא הצדיק משיגרת המבצר לגבי זמני השכמה וכיבוי אורות, טיולים בצוותא עם האסירים בחצר, מיפקדים וכיוצא באלה, אך יש והוא חש כי השיגרה שנכפתה עליו קשה משיגרת שאר האסירים. לאסירים הפוליטיים נקבעו זמנים לביקורים פעמיים בחודש; לפליליים – פעם בחודש. רק על הצדיק האסיר נאסר להיפגש עם קרוביו או חסידיו. פקודה מפורשת היא מאת המושל הכללי, הגנרל אלכסנדר גורייב ואין מפקד המבצר מוכן להוסיף סיכון על הסיכונים שקיבל על עצמו בעניני הצדיק. די לו בכך כי התיר ביקוריהם של שמונת החסידים כל יום, בוקר וערב לזמני התפילה. הוא לא ימנע מנאמני הצדיק האסיר, זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ לשהות בביתן גם לאחר התפילה ולאחר צאתם של השאר. אך להוסיף לא יוכל. ידוע לו כי השתדלויותיהם של האבירים אצל המושל הכללי, להתיר ביקורים של בני המשפחה ושל ראשי החסידים לא הועילו. וכשהמושל מסרב לקבל מתת כסף ועומד על שלו, כיצד יוכל הוא להפר את הפקודה? הסיכון שקיבל על עצמו עד כה סביר ועמד במבחן, שמונת החסידים הבאים כל יום להתפלל עם רבם דומים בכול לבני עם הארץ. תושבי קיוב הם, בעלי פריבילגיות. לבושם ושפתם כשל בני מעמדם בעיר. מראיהם אינו שונה בהרבה ממראיהם של בני האצולה הבאים לבקר קרובים במבצר. שונה בתכלית המצב כלפי קרובי הצדיק האסיר או שאר חסידיו. לבושם הוא של יהודי העיירות, השפה שבפיהם היא אידיש ומראיהם – רבונו של עולם! כל סוהר ואסיר יבחין מיד כי יהודי בא למבצר. מי יודע איזו קבלת פנים יערכו להם וכמה זמן יעבור עד שיוודע הדבר למושל? לא. ולדימיר גיורגיוויץ לא יפר את הפקודה ולא יתיר ביקורים עליהם אסר המושל הכללי. אמנם, כנסיך הוא אסירו, אך יש גבול להפרות חוק אשר איש צבא, מפקד, יוכל להסתכן בהן.

לא בכל השפעותיו של המאסר יכול היה הצדיק האסיר להיאבק בהצלחה כמו בגילויי העצבות ונטיית קומתו לשוח. באחדות מהן אפילו לא הבחין. שמשו, שמואל הבחין בכולם אך לא גילה אותן לא לרבו ולא לחסידיו. מצחו הגבוה והחלק של הצדיק נחרש קמטים; מעל עיניו עלה מעין מסך שעימם את אורן וזוהרן. חיוורון התפשט על פניו ונטל מהם את שיזופי השמש והרוח שדבקו בהם עקב טיוליו היומיים במרכבתו. הוא היה מצווה לעצור את המרכבה,, יוצא ממנה, נכנס אל אחד היערות שבסביבה או מתהלך על שפתם בכרי דשא או בשבילי שדות.

ביודעין הנהיג הצדיק מספר שינויים במנהגיו. ברוזין ובחודשים הראשונים של המאסר במבצר הקיובי, היה מגביל שיחותיו עם שמשו לדברים שהשעה צריכה להם. בימי המאסר שהתארכו, בחר בו כבן שיחה. הוא לא כינה אותו “שמואל”, כבעבר, אלא הוסיף לשמו תוספת של חיבה, “שמואל’יק”. ר' ישראל מרוזין לא היה רגיל לפנות אל עצמו או אל אלהיו בדברים, כמנהג צדיקים אחרים. במבצר הקיובי החל לפנות אל עצמו ואל אלהיו. והוא הקדים כל שיחה בכינויי חיבה. אל עצמו פנה בכינוי החיבה שהיה רגיל לשמוע מפי אמו: “ישרא’יקל”, ולאלוהים פנה בכינוי שהיה רגיל לשמוע מפי נשים יהודיות. הן דברו עם אלהיהן באידיש, שפתן, וכינו אותו בכינוי של חיבה ושל קרבה: “גוט’ניו”.

בשנינות וקלילות דיבר הצדיק אל שמשו ואל עצמו. בהן ביקש לגבור על מרירותו עקב מאסרו והשפלתו. אל האלוהים דיבר לא פעם. ב“חוצפה כלפי שמייא”.

וכך פנה באחד הימים לשמשו: “אמור, שמואל’יק, כמה זמן עוד תשמש אסיר ומסכן? מילא, להיות שמשו של צדיק בעדתו, בחינת מלך בחצרו, אני מבין. אבל להיות שמשו של אסיר – מה רבותא בכך?”

ואל עצמו פנה: “ישראל’יקל, חשבת וכך הורית, כי אינך יכול לעמוד בתפילה בפני האלהים כשרק עניניך שלך הם נושאי תפילך. את תפילותיהם של יהודיך בקשת להעלות לפני האלוהים. על כן הקדמת לקבל אותם, לשמוע את צרותיהם ומשאלותיהם ואיחרת בתפילה, למגינת נפשם של רבים. וכעת? מי שאינו שומע אותך מתפלל כל תפילה בכוונה לעורר רחמים עליך, ישראל’יקל יקירי, לא שמע תפילה מימיו. ולא הסבת לסעודה בלי בני ביתך ומניין אורחים לפחות וכעת, אתה, ישראל’יקל, מסב עם שמואל שמשך לסעודות המובאות אליך ממטבחי זלמן או אברהם. ובמקום הטיולים שטיילת ביערות רוזין, הנך שמח כשניתנת לך רשות לטייל בחצר, ובמקום השיחות שהיית מקיים עם צדיקים ורבנים, חסידים ויהודים מכל המינים, אתה שמח, ישראל’יקל, כשמזדמנות לך שיחות עם הערל, המפקד על המבצר או עם הערל, האסור כמוך והוא שכנך בביתן”.

כאשר התעורר בו הרצון לשוחח עם אלוהיו; היה מתהלך בחדרו אנה ואנה ופותח:

"גוט’ניו, מוחל אני לך על שהוצאת אותי מביתי ועל שהבאת אותי הנה, על שמנעת ממני את הטובה שהיתה מנת חלקי, את קרבתם של צדיקים ורבנים שהשכימו על פתחי. אך כיצד אמחל לך על כך שמנעת מחסידי ומשאר בני עמי לבוא לי, לשטוח בפני את צרותיהם ולקבל ממני ניחומים וחיזוק? ראה נא, גוט’ניו, הבטחת לקבצנו ולהצילנו מן הגויים, הבטחת לשלוח לנו את המשיח, ולא קיימת את הבטחתך. צדיקי כל הדורות גרסו: «צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים». רבים מהם גזרו ואתה לא קיימת. למה, גוט’ניו, למה? מילא, דרכיך מי יבין, כוונותיך מי יעריך? אך הרשה לי ואומר לך משהו, גוט’ניו. אלי באו אבות ואימהות שבניהם נחטפו לשירות הצאר ושעמדו בגבורה שלא להיטמא בעבודה זרה ובמאכלות אסורים. במה יכולתי לנחמם, אם לא בהבטחתך שתגאל אותנו מצרותינו בקרוב ושתחזיר אותנו לארצנו? לו היה זה בכוחי, הייתי מביא קץ לסבלם של יהודיך, בני בחיריך. אני לא הייתי יכול להחריש כמוך, למראה הדמע והשכול, הייסורים והנידודים. הבט גוט’ניו וראה – יהודיך הולכים ומתמעטים משנה לשנה. אם לא תחיש את גאולתם לא תישרד, חס ושלום, אפילו שארית שתשוב לארצך ולירושלים עירך. אין אני מסוגל להביא קץ לסבלם של צאן קדשיך; כל שאני יכול, הוא לרעות אותם בנאמנות ובאהבה, לחזקם ולרפאם מחולשתם. על כן הקימותי מעין בבואה של בבואה של הטובה והמלכות שאתה גוט’ניו תנחיל לנו, כשיעלה הרצון לפניך. אתה יודע כי לא להנאתי הקימותי מה שהקימותי. לחזק את לב העם ביקשתי, לבל יראה את עצמו שפל כפי שהוא נראה בעיני אויביו וצורריו. להכיר לעם המעונה והמושפל את מלכותו מקדם ומלכותו לעתיד, ביקשתי, להפיח בו הכרה של ערכו האמיתי לעומת ערכו בעיני הגויים. אין אני יודע, גוט’ניו, אימתי תביא את הקץ לגלותנו ואימתי תבנה ותכונן את ציון וירושלים. בינתיים אני דומה למי שמתהלך ביער ומוצא אדם שרוע בין העצים, תשוש כוח ונואש אשר הפקיר את נפשו למות. כלום מותר לי להשאירו במצבו? כלום חייב אני לדקדק אם קרוב או רחוק מחוז חפצו? כלום אינני מצווה לומר לו: «קום והמשך בדרכך אל יעדך. לך עמי ותגיע אליו!»

גוט’ניו! חסידי הולכים עמי! קרב נא את היעד. אין אני תובע שום כהונה לעצמי. שלח את מי שתשלח להושיענו. כל שאני מבקש ממך הוא שתזכה אותי לקבל את פני משיחך, ביחד עם היהודים שלי. והיה וזה רצונך – אקבל אותו כשמשו או כמוביל בהמתו. כלום טוב אני מסבתי, אשת המלאך, שנתפרנסה מכביסת בגדים אחרי שעלתה לארץ ישראל, לאחר מות בעלה הקדוש? היא לא זכתה לקבל את פני המשיח ואינני יודע אפילו היכן מקום קבורתה. לי גוט’ניו תן לקבל את פני המשיח. אך זאת אבקש ממך. ותהא זו תמורה לסבלי."

מלבד שמשו ואלהיו היו לצדיק האסיר מספר בני שיח קבועים בעת מאסרו: מפקד המבצר, ולדימיר גיורגיוויץ; שכנו הקרוב לביתן, הנסיך קונסטנטין, מקרובי הצאר ויריביו – וחסידיו הנאמנים, זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ.

מפקד המבצר היה מוסר לאסירו הצדיק כל אשר שמע מפיו של המושל הכללי בעניין מאסרו; הנסיך קונסטנטין היה משתף את שכנו הצדיק בדעותיו על הצאר ועל שלטונו. כן ביקש לקנות אצלו דעת בענייני יהדות ויהודים. הנסיך קונסטנטין ראה בר' ישראל מרוזין יותר משכן לביתנו בבית האסורים. עמית למוצא ולמעמד היה בעיניו, בשל דם המלכים הנוזל בעורקיו ובשל מאסרו משום שעורר את רוגזו של הצאר העריץ. החסידים הנאמנים של הצדיק, זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ השתחררו מרוב עסקיהם כדי לשרת את רבם. הם הפעילו עשרות אישים מן החברה הגבוהה כדי שישפיעו על מקרובי הצאר להשתדל לפני כס המלכות למען שחרורו של הצדיק האסיר. הם קיימו קשרים עם הרבנים הראשיים של יהודי אוסטריה וצרפת למען ידרשו משגרירי רוסיה בארצותיהם שיפעלו בשמם למען שחרורו של ראש הצדיקים של יהדות רוסיה. הם החליפו אגרות עם סיר משה מונטיפיורי, פרנסם המכובד של יהודי אנגליה וביקשו ממנו להפעיל את השפעתו על ממשלת רוסיה למען יבוא קץ לסבלו של הצדיק, החף מפשע.

מפי מפקד המבצר, שמע הצדיק האסיר על מזימות המושל הכללי בעניין משפטם של החשודים בהמתתם של שני המלשינים היהודים ועל מאמציו להפליל במעשה זה גם אותו, את הצדיק מרוזין, אשר על מאסרו באשמה במעשה זה, ציווה ברשות הצאר.

ר' ישראל הגיב אך מעט על מזימות המושל. לעומת זה ניסה לגלות סיבת עצבונו של סוהרו, שנזדקר מפניו. “רואה אני, כי בעל ייסורים אתה, ולדימיר גיורגיוויץ. רגיל אני לשמוע צרותיהם של הבריות. טוב לאדם להשמיע צרותיו בפני אחר”.

בהיסוסים ובשפה רפה גולל מפקד המבצר בפני אסירו את פרשת אהבתו לאולגה, בת מפקדו, את העברתו לקיוב ואת היעלמה של רעיתו, כאילו בלעה אותה האדמה.

ר' ישראל הקשיב וכמנהגו עם חסידיו, שאל שאלות להבהרת הענין:

“כיצד חיפשת את רעיתך ובעזרת מי חיפשת אותה?”

לאחר תשובות המפקד השמיע הצדיק את דברו:

“היכן שלא תהיה רעיתך, אם באוקראינה אם במקום אחר ברוסיה, היא תזדקק לתכשיטים ולפרוות, כהרגלה. והיא תגיע בסופו של דבר לאחד הסוחרים הקונים את סחורתם מחסידיי, זלמן ואברהם. אם יש בידך תמונה של רעיתך, הכן העתקים ממנה ואתן אותם לזלמן ולאברהם והם יפיצו אותם בין לקוחותיהם. האדמה לא בלעה את רעיתך. עקבותיה יתגלו”.

לשמע דבריו של הצדיק זלגו עיני הסוהר, המפקד דמעות. כאחד החסידים הרכין את ראשו על יד הצדיק ונשקה.

ר' ישראל התיר את ידו מפיו של חסידו החדש והוסיף: “אם יתגלו עקבות רעיתך והיא תסכים להיפגש עמך, בשר לה מיד כי לא תצטרך לגור במבצר במשך כל ימות השנה. דירה תשכור לה מחוץ לחומת המבצר ואליה תוכל לבוא כל עת שיימאסו עליה המגורים בו”.

לא ארכו הימים ועקבותיה של אולגה נתגלו. ולדימיר שלח אליה שליח ונקבעה פגישה ביניהם בעיר סמוכה לקיוב. בקרירות־מה קיבלה אולגה את אישה לשעבר, אולם זו פגה למשמע ההצעה על דירת המקלט בצד דירת הפאר במבצר. החודשים הרבים מאז עזיבתה את בעלה ובואה אל זרועות אחד ממעריציה־מחזריה לא היטיבו לאולגה. מאשת קצין ומפקד היתה לפילגש קצין וזה הבחין כעבור זמן קצר כי לא כלהטה בעבר, לאחר בואה אליו, להטה במרוצת הימים. אולגה לא העלימה ממנו כי לבה לנישואין ולאהבה ולא לפורקן יצרים והוללות לשמם. המחזר הצליח להעבירה לעמיתו בעיר אחרת, אשר אף הוא היה בין מעריציה־מחזריה בעבר. וכנסיונה אצל הראשון, כן נסיונה אצל השני והשלישי. לולא גאוותה ולולא חששה שתצטרך לשוב לגור בדירתה במבצר, היתה חוזרת אל ולדימיר ביוזמת עצמה. עתה, משהודיע לה כי לא תצטרך עוד להתגורר תמיד בין כתלי המבצר, קיבלה ברצון את בקשתו לשוב אליו.

לאחר שובה של אולגה, גברה הערצתו של ולדימיר לצדיק האסיר והוא הרבה לבקרו בחדרו. מפיו שמע ר' ישראל על מצב החשודים בהמתת המלשינים ועל פעולותיו של המושל הכללי לשם הבאתם למשפט.

כל מי שהיה מעורב בחקירות הקודמות וקבל מתת שוחד, הורחק מן הטיפול בעניין. יהודים בעיירות הסמוכות למקום בו נעלמו המומתים נאסרו והובלו באזיקים לעיירה דונאיבצי. שם הוכנסו למנזר עזוב וכל אחד מהם נכלא בתאו של נזיר, למען בודד אותם ולמנוע קשר ביניהם. ששה מבין האסירים, הודו באשמה. הם סיפרו איך עשקו המלשינים את הקהילות, תבעו שוחד כספים ומסרו לשלטונות על דברים שלא היו ולא נבראו. במעשיהם המתועבים גזרו המלשינים דין מוות על עצמם, שמן ההכרח היה להוציאו לפועל. האסירים שהודו צפויים לגזר דין חמור מאד. מה שמרגיז את המושל הוא כי לא נמצאה כל הוכחה כי גם הצדיק מרוזין היה מעורב בהמתת המלשינים, ואין בידו להפלילו, כמבוקשו.

באחת משיחותיו עם הנסיך קונסטנטין, ביקש ממנו ר' ישראל לחוות את דעתו על הסיכויים למילוי משאלתו לעמוד בפני שופט, כאותם היהודים הכלואים במנזר הדונייבצי.

“אין כל סיכויים לכך”, השיב לו הנסיך. “לא אותך ולא אותי יביאו אל שופט, יקירי הרבי. יודע הצאר ויודע משרתו אלכסנדר גורייב כי אנו לא נישבר בחקירה וכי נשמיע אמיתות אשר יוכיחו מה גדולה איוולתם של שני עריצים אלה. אגיד לך, רבי יקר, את מי הם מביאים בפני שופט: את אלה שהם מצליחים לשבור את רוחם. תאוותם אינה באה לידי סיפוק עד שהם שומעים בקשת רחמים בבית המשפט: «כבוד השופט, רחמים!», «אבינו הצאר, רב החסד, רחם נא עלינו!»”.

הנסיך קונסטנטין נתפש לרעיונות המהפכה הצרפתית, תועבת נפשו של הצאר ניקולי הראשון, והוא הצטרף בגלוי למחנה “המערבנים”. כאשר התקיף את הצאר באחת מאסיפותיהם וכינה אותו: “כסיל המבקש להפוך את רוסיה למגרש תרגילי שדה, בו ייעשה הכל על פי פקודות הכסל שלו”, נאסר עם שאר באי האסיפה. רוב העצורים הובאו בפני שופט והוגלו לסיביר; הוא הובא למבצר הקיובי.

לא כצדיק האסיר, הנסיך היהודי, אשר פניו, גזרתו וקומתו, צורת דיבורו ותנועות ידיו, כולם אומרים מלכות, היה הנסיך הרוסי ממשפחת המלוכה. פניו כפני אחד האיכרים, מרובעים כמעט, עטורים זקן־לחיים ושפם בצבע חום. הסנטר גלוי, מגולח, מחוספס ורחב. גזרתו אף היא רחבה וקומתו מעל הרגילה. דיבורו אמנם שוטף, אך עובר מהר מקול דק לקול רם בלא שהנושא מחייב את השינוי. תנועות ידיו גסות למדי. כל חיצוניותו מהווה ניגוד מוחלט ובולט לפנימיותו.

בכל אחד מביקוריו בחדרו של ר' ישראל, התמיד הנסיך קונסטנטין לדרוש מעמיתו תשובות והסברים לשאלה שהטרידה אותו כנוצרי, כבן הארץ וכשוחר חופש: מדוע מתעללים ביהודים בכל מקום ובכל הזמנים?

“כנוצרי איני יכול לתפוש ולהבין כיצד קלקלו נוצרים את מה שהיתה יכולה להיות שעתם היפה, והפכוה למכוערת שבתולדותיהם. יצאו לשחרר את הקבר הקדוש בירושלים והתעללו וצרו על יהודים שישבו בערים בהן עברה דרכם. כבן הארץ הזאת, אני מתמרמר על מה שעוללו ליהודים פטריוט אוקראיני והנוהים אחריו, כאשר קמו נגד משעבדיהם הפולניים. מה חטאו היהודים אשר בוגדן חמלניצקי וחייליו ערכו בהם טבח נורא? וכשוחר חופש וחסיד המהפכה הצרפתית, אני בוש ונכלם כשאני שומע דברי שטנה על היהודים גם בפי מתקדמים, כביכול. מן האזרחים היהודים הם שוללים את יישום העקרונות המקודשים עליהם: חרות, שוויון, אחווה. שנאה זו, במערב ובמזרח, בקרב כל המעמדות, בכל הדורות, חידה היא בעיני, רבי. ומכיוון שהגורל זימן אותנו ביחד, אבקש ממך לפתור לי אותה”.

במשך רוב דברי הנסיך, היו עיניו של הצדיק עצומות. משסיים הנסיך ור’ישראל פתח בתשובתו, הביט הישר בעיני בן שיחו ועיניו האירו כמעט כמו בעבר, לפני המאסר:

“החידה שאתה מתלבט בה, נסיכי היקר היא חידה גם בעיני יהודים רבים, ובמיוחד בעיני אותם היהודים אשר השתדלו להסתגל בכל אל בני העמים אשר בתוכם הם יושבים, בשפה ובתרבות, בלבוש ובמשלוח יד, עד כדי הקלת ראש בדת אבותיהם ומנהגיה. סבורים היו כי בהתבוללותם בין העמים הם יימלטו מהשפעת שנאתם ליהודים והם נוכחו לדעת כי טעות בידם, כי גורלם לא שפר מזה של היהודים שלא שינו מדרכי אבותיהם. וגם טועים ומאוכזבים אלה מבקשים ממני, כמוך, לפתור להם אותה חידה שדברת עליה”.

לאחר אתנחתא קלה המשיך ר' ישראל:

"את היסוד לשנאת היהודים יש לבקש בייחודם בדתם ובדבקותם בארץ אשר ממנה גלו לפני קרוב לאלף שמונה מאות שנה. על יסוד זה בנו משנאינו תלי תלים של קיטרוגים וטעמים לשטנה. על המן שאכלו אבותינו במדבר נאמר שמצאו בו כמה טעמים; שונאי היהודים מוצאים אלפי טעמים לשנאתם ומה שמוצא בנו זה אין חברו מוצא בנו. ולכל הטעמים האלה אין ממש, כמו שלא היה ממש במן, ככתוב: «וחם השמש ונמס» –כיון שהחמה זרחה על המן, היה פושר והולך.

הייחוד שלנו בדת הוא תולדה של עמידתנו ליד הר סיני. שם קבלנו את האמונה באל אחד ושם נצטווינו לשמור על צלם האלוהים באדם, בכל אדם. כל העולם כולו היה שטוף עבודת אלילים ומכור להתאכזרות באדם ואנו היינו בודדים ומבודדים באמונתנו באל אחד וביחסנו אל האדם כמי שנברא בצלם האלוהים. העולם האלילי לא יכול היה להשלים עם זה ולחם בנו כאילו התגרינו בו ובכל מה שהיה מקודש עליו. וכמוהו עולם הנצרות, נסיך יקר. אף כי גם הנוצרים מאמינים באל אחד הדביקו לו כמה תכונות של אנוש, שאין דעתנו סובלת אותם, והם אינם נרתעים ממעשי אכזריות.. אין כדתנו בין הדתות המוגבלת לתחומו של עם אחד בלבד. זה ייחודה בדתות וזה ייחודנו, כמאמיניה.

ואין עם שגורש מארצו, אשר הוסיף להתקיים כעם, כמונו. עמים אחרים, אחרי שניים־שלושה דורות של גלות חדלו להתקיים; אנו קיימים כעם גולה זה קרוב לשבעים דורות וכזה נוסיף להתקיים עד שנשוב לארצנו.

תקוותנו היא כי השם יתברך ישלח לנו את משיחו לגאלנו מגלותנו, ואני אומר כי יתכן ושנאת העמים אלינו תקדים את גילוי רצונו של הקדוש ברוך הוא להחזירנו לארצנו. שנאת העמים הגואה מן ההכרח שתביא להשמטת הקרקע מתחת לרגלינו בארצות הגולה ולשובנו לארצנו, כמקלט וכמבטח".

תכופים היו ביקוריהם של זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ אצל רבם ונסיכם גם מחוץ לשעות התפילה הקבועות. יחידים באו ולא ביחד כדי לא לעורר תשומת לב מיותרת. אחת היתה פתיחת דבריהם:

“שלום למרת שרה, הרבנית ושלום למרת חוה, האם. שלום לבנים ולבנות, לגבאים ולמקורבים. הכל דורשים בשלום רבנו והכל מתפללים לגאולתו הקרובה”. הם סיפרו על התעניות שגזרו על עצמם חסידי הצדיק בערים השונות, כדי להחיש את שחרורו והם מסרו בהתפעלות על החלטת הצדיק הישיש, הרבי ר' מאיר מן העיר פרמישלן, שלא לשכב על מצעים במיטתו, כל עוד הצדיק מרוזין במאסר. והם מסרו על ההשתדלויות אצל שרים ותקיפים בקרבת הצאר ועל חילופי האיגרות עם רבניהן הראשיים ופרנסיהן של קהילות יהודיות בחוץ לארץ. אולם לפי שעה אין תוצאות של ממש למאמצים הרבים למען שיחרורו וכי אף שעברה כבר שנה מיום כליאתו במבצר הקיובי, אין עדיין סימן לקץ מאסרו.

ר' ישראל קיבל את הידיעות בשקט, שאל על פרטים ולא גילה כל קוצר רוח. אדרבא, לא פעם עודד את חסידיו; לא פעם הרגיעם. והוא קרא בעניין את האיגרות שהביאו אליו מחסידו רבי ישראל ב"ק, איש ברדיטשב שעלה לארץ ישראל כשש שנים לפני מאסר רבו.

יחס מיוחד במינו שרר בין הצדיק מרוזין לבין ר' ישראל ב“ק. בשל תכונותיו המעשיות וכושר הביצוע שלו, ראה הצדיק בחסידו זה מעין שר ונגיד לעתיד לבוא ומעין שגריר בהווה. משפחת ב”ק, אשר שמה מתפרש גם בראשי התיבות: “בנן קדושים”, נמנתה על בכירי המדפיסים והמוציאים לאור של ספרים חשובים במחשבת היהדות. ור' ישראל ב"ק הצטיין בפעילותו למען הכלל. כעסקן רב פעלים היה לפרנס העדה בברדיטשב. בעל תושיה בעת צרה לעדה ובקיא בהלכות עולם. הוא גם עסק ברפואה. משעלה לארץ ישראל השתקע בצפת, למגינת לב רבו אשר קיווה כי שגרירו יישב בירושלים. אך קשה היה ליהודי אשכנזי להשתקע בירושלים, אף כי כבר עברו למעלה ממאה שנים מאז שאירע המעשה שגרם להרחקתם של היהודים האשכנזים מן העיר.

בשלהי המאה השבע עשרה התארגנה בפולין קבוצת אנשים אשר נודעה בכינוי “החבורה הקדושה”. מחוללה וראשה היה רבי יהודה הלוי סג"ל, שהכל כינוהו בשם רבי יהודה חסיד. לקול קריאתו עלו עמו לארץ־ישראל, על מנת להתיישב בירושלים, כשלוש מאות ראשי משפחות, על נשותיהם, ילדיהם וטפם, כ־1,500 נפש. אף כי כשליש העולים ניספה בדרך, היה מספר הבאים לירושלים עם רבי יהודה חסיד, הגדול שבמחנה העולים שעלה לארץ ישראל מאז גלה העם מאדמתו. במצוות רבי יהודה נשכרו בעיר בתים למגורי החבורה עוד בטרם שזו יצאה לדרך. כן החלו שלוחיו בבניין בית־כנסת ובתי מדרש. אך ביום השלישי לבוא החבורה לירושלים חלה ראשה אנושות וביום החמישי לבואו נפטר ונקבר בה. עם מותו נתפרדה החבילה. עולים רבים עזבו את הארץ והנשארים היו מחוסרי אמצעים לפרוע את החובות לבעלי המלאכה והבנאים הערביים. הנושים התנקמו בעולים מחוסרי המנהיג והאמצעים, החריבו את הבתים ובית הכנסת שהקימו וגרמו לגירושם מן העיר ולסגירת העיר בפני אחיהם היהודים האשכנזים. בבני העדה הספרדית תושבי העיר, לא פגעו.

וכך אירע כי צפת שבגליל היתה לריכוז הגדול ביותר ליהודים בארץ־ישראל וכי ר' ישראל ב“ק היה נאלץ להקים בה את ביתו. גם בצפת הוכיח ר' ישראל ב”ק את תושייתו. לפי המסורת של משפחת ב"ק מאז ומתמיד, הקים גם בבירת הגליל בית דפוס עברי. עד מהרה היה פרנס העדה היהודית כולה בצפת, כאשכנזית וכספרדית. הוא גם נתמנה קונסול של אחת הנסיכויות של רומניה, וולאכיה. בשל בית הדפוס שלו ובשל עניני העדה היה בא במגע עם איברהים פחה, בנו של מחמד עלי פחה, שליט מצרים שכבש את ארץ־ישראל כולה מידי התורכים. הבן, איברהים, היה למושלה הכללי של הארץ. מקום מושבו היה בדמשק ואת צפת היה פוקד לעתים קרובות. לא עברו ימים רבים עד שנתקרבו השנים זה לזה והמדפיס היהודי, החסיד, איש ברדיטשב השיא עצות למושל הערבי כיצד להתרפא ממחלת הקדחת. ומשנתרפא המושל הביע למדפיס את תודתו בשניים. הוא העניק לו את התואר של רופא ראשי והוא מסר בידו כפר עזוב ליד צפת כנחלה.

המגע עם אדמת הכפר בגליל כמו הפיח חיות חדשה ורבת עצמה לאיש אשר תמיד הצטיין בחיותו. במכתביו לרבו אשר ברוזין השתקפה התמורה שחלה בר' ישראל ב"ק בשבתו בכפר הגלילי, ג’רמק.

“בניתי לי בתים, עשיתי לי גנות, זרעתי שדות ואכלתי לשובע מזרע הארץ”.

הצדיק נהנה מהתלהבות חסידו־שגרירו, אף כי לא פסק מקוות כי הוא יעלה לירושלים. הרעש שפקד את צפת בשנת 1837 נראה בעיני הצדיק מרוזין כעילה מספקת לעלייתו. כאשר נודע לו כי חסידו־שגרירו ניצל, בהיותו יושב בכפרו, קיווה כי עזב את הגליל ועלה לירושלים. כך נהגו רוב הניצולים מן החורבן וההרג שהרעש הביא על העיר. בירושלים נתחדש ונתחזק בשנים האחרונות הישוב האשכנזי. אך מכתביו של ר' ישראל ב"ק הוסיפו לתאר את הטובה שנחל בכפר שלו ולא היה בהם אפילו רמז למעבר לירושלים. הוא סיפר על בקר וצאן שרכש ושנתרבה, על סוסים וחמורים המשרתים אותו וכי רכושו הרב סייע בידו לבוא לעזרת אחים נזקקים בצפת החרבה וכי אף לערבים נזקקים היה יכול לסייע בצרתם. ר' ישראל מרוזין קרא והשתומם וחיכה לשינוי.

השינוי בא לאחר שנתיים. בשנה השניה למאסרו במבצר הקיובי הובא אל הצדיק האסיר מכתב מחסידו־שגרירו שנשלח מירושלים. וכך כתב ר' ישראל ב"ק לרבו:

“בשל המלחמות והמהומות שפשטו בגליל הוכרחתי לעזוב את הכפר הנחמד שלי ולבוא ירושלימה”.

ביקש ר' ישראל מזלמן ישראלביץ שהביא לו את המכתב לרשום את תשובתו:

“מאת השם היתה זאת היא נפלאת בעינינו. סוף סוף הגעת אל מקומך, אל ירושלים עיר הקודש. בה תפעל גדולות ונצורות למען העיר, למען כלל ישראל ולמען ביתי. אשריך שזכית להיות אזרח ירושלים ומי יתן ויהיה חלקי כחלקך, במהרה”.

ולדימיר גיורגיוויץ פקפק בדעתו אם למסור לצדיק האסיר את הידיעות על משפטם של החשודים בהמתת שני המלשינים. בהנאה גלויה סיפר לו המושל הכללי על גזרי הדין לחלק מן השפוטים ועל הוצאתם לפועל. באחד מביקוריו בחדרו של הצדיק גילה בפניו טפח מן המצב, בפתחו בבשורה טובה, לכאורה: “השופטים סיימו את שמיעת הקטיגוריה, ההגנה והעדים. אשר לאשמת הרבי לא מצאו כל הוכחה על קשריו למעשה והחזירו את כתב ההאשמה למושל הכללי לשם השלמת ההוכחות. על הפרנסים שהודו בחלקם בהמתת המלשינים, הוציאו גזרי דין של מאסר עולם. את רבה של דונאייבצי דנו לגלות לסיביר”.

לשמע הידיעות לא הגיב הצדיק. הוא ידע כי מפקד המבצר נמנע מלמסור לו על הכל. הן לא גילה כל פרט על ביצועם של פסקי הדין. את הפרטים האלה מסרו לו חסידיו בביקורם הבא. הנדונים למאסר עולם נדונו גם לעבודת פרך ולעונש מלקות, לפני השילוח למאסר. מששת הנידונים נותרו רק שניים בחיים. פצועים ושותתי דם הם הצליחו לעבור את טורי החיילים שהכו בהם בשוטיהם באכזריות.

ארבעה מן הנידונים, בגיל הזקנה, לא עברו אפילו את מחצית הטור עד שנפלו ונפחו את נשמתם עקב המלקות שספגו. השניים ששרדו בחיים נשלחו לאסר עולם עם עבודת פרך לסיביר. שאר השפוטים נידונו לקנסות כסף כבדים ומאסר עד לפרעונם. כל יהודי אוקראינה התגייסו לאיסוף הסכומים העצומים הדרושים לפדות את האסורים ועוד יעברו זמן לא מועט עד לשחרורם. הרב הזקן של דונאייבצי שעמד להיגלות לסיביר, שוחרר על ידי יהודים שארבו לסוהרים שהובילוהו והוא הוברח לחוץ לארץ

על הידיעה בדבר הצלת הרב הישיש בירך ר' ישראל את ברכת “הטוב והמיטיב”. לאחר מכן קרע קריעה בדש בגדו העליון על מותם של ארבעת ראשי העדה, כנהוג במותו של קרוב. “קדושים, קדושי עליון” מלמלו שפתיו עת ששמשו וחסידיו קרעו גם הם קריעה בבגדיהם. אחר ישבו הצדיק, השמש והחסידים על הרצפה ישיבת אבלים.

כעבור מספר ימים ביקשו נאמניו לעודד את רוח רבם המתייסר. זלמן ישראלביץ הביע את דעתו על משמעות הדבר כי הצדיק לא היה בין הנידונים ואברהם דודוביץ הביע דעה כי מכאן ניתן לקוות כי המאמצים לשחרורו הנעשים ברוסיה ובחוץ לארץ עתידים להניב פרי בקרוב. ר' ישראל לא נתעודד. באזניו הדהדו דברי שכנו, הנסיך קונסטנטין: “לא אותך ולא אותי יביאו אל שופט”. משמע, כי הוא יוסיף להיות בן ערובה ביד המושל הכללי; משמע, כי הוא יוסיף לשבת במאסר במבצר הקיובי בו הוא יושב כבר קרוב לשנתיים; משמע, כי עדיין מרחפת עליו אימת שילוח לסיביר כפי שריחפה על רבה של דונאייבצי. ומי יערוב לו כי הוא יינצל כמוהו? הן כל הדרכים מובילות לסיביר.

 

פרק רביעי: החצר והמקדש שהיו    🔗

רוזין. עיירה מוקפת שדות דגן ויערות. רחובותיה צרים ומפותלים. בתיה בנויים לרוב עץ. הבתים מוקפים ירק ובחצרותיהם מתהלכים בעלי חיים שונים, פרה וסוס, עופות ועזים. אלה בתי היהודים. בחצרות האוקראינים ייראו גם חזירים וכלבים.

רוב תושבי העיירה – יהודים. הם מאכלסים את רוב הכיכר הגדולה – השוק שבאמצע העיירה וחלק גדול מן הרחובות הסמוכים לה. בתיהם בנויים אבן כולם ובעלי שתי קומות, כשהתחתונה משמשת לחנות או למחסן, או לשניהם יחדיו, והעליונה לדירת מגורים.

בכיכר מצויה גם הכנסיה והמנזר הלבנים, עטורים מגדלים בעלי כיפות ירוקות ועגולות. כן מצויים בה בתיהם של בעלי השררה שכולם אוקראינים.

פרט לשעות הבוקר והערב, עת היהודים הולכים לאחד משלושת בתי התפילה שלהם והאוקראינים ישימו פעמיהם לכנסיה שבכיכר, רדומה העיירה ושוממים רחובותיה. הנקלע לעיירה, יחפש בה לשווא הולכי רגל וסימני חיים. שכוחת אל היא רוזין, כרבות מעיירות אוקראינה, אף על פי שבפחות מיום נסיעה בעגלה ניתן להגיע ממנה לקיוב הבירה.

לחיים מתעוררת רוזין רק בימי השוק. כל יום חמישי בשבוע וכל ערב חגא מחגאות הנוצרים מתקיים שוק בכיכר וברחובות הסמוכים לה. החל בשעות הבוקר של ימי השוק מגיעות שיירות שיירות של הכפריים לעיירה. על סוסים, בעגלות וגם ברגל. בעיקר באים איכרי הסביבה והאריסים, הפועלים והשמשים של בעלי האחוזות שבסביבה. בעלי האחוזות עצמם קונים את הדרוש להם בקיוב.

האיכרים מביאים מתוצרתם למכירה וקונים בשוק את הדרוש להם. ההמולה גדולה. עיסקי הקנייה והמכירה מתנהלים בקולי קולות, תוך כדי עמידה על המקח, תוך שבועות והשבעות.

יהודים מזוקנים, לבושי מעילים שחורים, ונשותיהם עומדים ליד דוכניהם ובחנויותיהם, להציע את סחורתם: ארונות ושולחנות, כיסאות וכורסאות, מיטות, סדינים וציפיות, בגדים ונעליים, סוכר ותה, כל מיני תבלינים, כלי עבודה, נפט ומנורות נפט, מישחות לריפוי פצעים, רפואות מרפואות שונות. האיכרים והאיכריות, בניהם ובנותיהם מתרוצצים בין דוכני היהודים ובוחרים בדרוש להם מן הסחורה. בתמורה יגישו למכירה את מה שהביאו לשוק מתוצרתם: דגנים, פירות וירקות, דגים, עגלים וכבשים חיים, צמר ופשתן, עצים לבנין ולהסקה, עורות ופרוות של בעלי חיים שגדלו בחצרותיהם או שצדו ביערות.

בשעות אחר הצהריים מתרוקנת כיכר השוק. האיכרים עוזבים את העיירה ורוזין חוזרת לשממונה ולתרדמתה.

עם כל ההמולה של ימי השוק דחוקה פרנסתם של יהודי רוזין. פרט למעטים יוצאים מן הכלל, אשר עסקים להם במכירת דגנים או עצים בסיטונות, אין ביניהם אמידים. זו אחת הסיבות לכך שרוב יהודי רוזין לא נטו לחסידות. הנסיעה אל הצדיק מחייבת הוצאות ולעתים אף ויתור על רווח ופרנסה בימי השוק. מעט החסידים שהיו בעיירה דבקו בצדיקים שונים. אלה בצאצאיהם של מייסד החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב, ואלה בצאצאיהם של תלמידיו של מבשר החסידות, ר' דוב בר, “המגיד הגדול”. על אף קרבת פרוהובישטש לרוזין, לא היו בין חסידי העיירה אלא מעטים מאד שדבקו בנכדו של המגיד, ר' שלום או בבנו בכורו, ר' אברהם, או בצדיק הצעיר, ר' ישראל.

מפני מיעוט מספרם של חסידי העיירה, לא קמו ברוזין בתי תפילה של חסידים, אשר שמות צדיקיהם נקראים עליהם, לפי המנהג ברוב עיירות אוקראינה. בית תפילתם נשא את השם “קהל חסידים”, והוא היה קטן בהרבה מבית הכנסת ובית המדרש, שהיו קיימים ברוזין מימים ימימה.

בבית התפילה “קהל חסידים” התפללו לפי נוסח ספרד, כמקובל אצל החסידים, ולא בנוסח אשכנז, כבבית הכנסת ובבית המדרש. כנהוג, נערכו בו הילולות בימי פטירה של צדיקים שהלכו לעולמם וחגיגות בימי הולדתם של הצדיקים, אשר עם מחנותיהם נמנו מתפללים ב“קהל חסידים”. לרגל ההילולות והחגיגות כאחת, נערכו סעודות בחברותא, אגב טעימה צנועה ולגימה לא מבוטלת. בית הכנסת ובית המדרש שברוזין היו קודש לתפילה וללימוד.

יהודי רוזין לא יצאו מגדרם עת שהגיעה אליהם הידיעה כי הצדיק הצעיר מפרוהובישטש ישתקע בעיירתם. אפילו החסידים שביניהם, פרט למעטים שהיו נוסעים אליו לפרוהובישטש, לא נתרגשו. גם ביום שנקבע לבוא הצדיק אל מעונו, אל הטירה שבאחוזה ליד העיירה, לא עמדו בדרך אלא מעטים כדי להקביל את פניו.

היה זה יום סתיו בהיר ורווי שמש. שיירה נכבדה התקרבה לעיירה, סטתה ממנה ועלתה על הדרך שהובילה לטירה. בראש השיירה נסעה מרכבתו ההדורה של זלמן ישראלביץ, אשר בכספו רכש את האחוזה על כל מה שיש בה והכשיר את הטירה לשמש מעון לרבו ונסיכו. זלמן ישראלביץ לא ישב במרכבתו. במצוות רבו עבר למרכבתו וישב מולו, ליד שמשו. אחרי שתי המרכבות ההדורות נסעה מרכבה ובה האם, מרת חווה, הרעיה, מרת שרה והבכור שלום יוסף. אחריה באו העגלות ובהן הגבאים והשמשים, המשרתים והמשרתות, תיבות מלאות בגדים וכלים שונים.

בשעות אחר הצהרים הגיעה השיירה לשערי האחוזה. שעת השקיעה התקרבה. חלונות הטירה וצריחיה שיקפו את קרני השמש כלהבות אש. אבניה החלקות והוורודות כמו הבהיקו בצבע הארגמן, מהול בזהב. בהשתוממות שאל השמש את זלמן ישראלביץ: “זה הבית?” בגאווה ענה לו הנשאל: “בו ישכון רבנו עד שיעלה אותנו לירושלים”. הצדיק ששמע את הדו־שיח בין שמשו לבין חסידו ומיטיבו נשא את עיניו אל הטירה ופניו האירו, הן ממראה עיניו והן מקרני השמש השוקעת: “יפה כיוונת, זלמן. יישר כוחך!” פנה אל חסידו.

“מראה נהדר זה מסביר לי מאמר בתלמוד. נאמר כי מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בנין נאה מימיו. וכל כך למה? מפני שבנה אותו אבני שיש ומרמר ורודות. כאשר ביקש לצפותן זהב מנעו ממנו חכמים מפני שיפה זיוון מזיו הזהב. צדקו חכמים, זלמן”.

לשמע דברי השבח, רכן החסיד על יד צדיקו והדביק בה את שפתיו. ומשרמז לו הצדיק להתיישר, אמר:

“הלוואי ולא תחשב לי קורת הרוח שגרמו לי דברי רבנו שאקפח את שכרי בעולם הבא”.

“לך, זלמן יקירי”, הרגיעו הצדיק, “מובטחים העולם הזה והעולם הבא”.

השיירה נעצרה. שרתים לבושי מדים כיוונו את שתי המרכבות הראשונות אל המדרגות הקשתיות העולות עד דלתות הכניסה של הטירה. שאר כלי הרכב הופנו אל שטח רחב ידיים ליד האורוות. איש לא יצא מן המרכבות והעגלות. הכל המתינו. הצדיק יהיה ראשון היוצאים וראשון הנכנסים אל הבית.

חסידים וסקרנים שהגיעו לקבל את פני הצדיק ופמליתו ביקשו להתקרב למרכבה בה ישב הצדיק. בכוח מנעו מהם השרתים את מבוקשם. זלמן ישראלביץ יצא מן המרכבה כדי למנוע התכתשות נוכח פני הצדיק. הוא פנה אל החסידים הסקרנים בשפה רכה וביקשם להמתין בסבלנות עד לכניסת הצדיק לבית.

השרתים יהודים היו, מעניי רוזין. זלמן ישראלביץ שכר אותם, הדריך אותם והלביש אותם. המדים שלבשו היו לפי דוגמת מדי השרתים של בעל האחוזה, אשר ממנו קנה אותה.

בליווי שניים מן השרתים חזר זלמן אל מרכבת הצדיק:

“הבית מוכן ומזומן לכניסת רבנו”. רעד של התרגשות ניכר בקולו של האיש. “יואיל הנא רבנו לצאת מן המרכבה ולקבוע את המזוזה”.

לאט ובצעדים מדודים יצא הצדיק מן המרכבה. למראהו פרצו קריאות התפעלות בין הסקרנים והשרתים: “המלך הולך! מלך ישראל!” ואכן מלכותית היתה עלייתו של הצדיק על המדרגות ומלכותית היתה כניסתו אל הקהל שעמד מרחוק ושהביע את התפעלותו על מראהו ועל לבושו ההדור בקריאות נלהבות: “שלום עליכם, רבי!”

בעמדו ליד הכניסה פנה הצדיק לשמשו: “הבא את האם והרעיה, את הבן ואת רב החצר. הם חייבים להיות לידי במעמד קביעת המזוזה”.

כאשר הגיעו מקורבי הצדיק, הגיש זלמן ישראלביץ לרבו פטיש לקבוע את מזוזת הזהב במזוזת דלת הכניסה של הטירה. ברכת הצדיק בעת שקבע את המזוזה, נענתה בקריאת “אמן” אדירה על ידיד החסידים, הסקרנים והשרתים.

דלתות הטירה נפתחו לרווחה והכול המתינו לכניסת הצדיק. אך הצדיק פנה אל שמשו: “הבא נא את ספר התורה שהמגיד הוריש לבנו המלאך וזה לבנו, אבי ואבי הורישו לאחי ואחי לי. תיכנס התורה תחילה אל הבית ותעמוד לי זכות אבותיי הקדושים, שלא אכשל מפני רוב הטובה הצפונה לי בו”.

כשספר התורה צמוד לחזהו, נכנס הצדיק אל הטירה שתהיה מעתה למעונו. אחריו נכנסו מקורביו ואחריהם הפמליה, המשרתים והמשרתות, החסידים ואף חלק מהסקרנים. קהל רב בא אל אולם הכניסה ולא ניכר כי בא אל קרבו. מרווח מאד היה ומרווחת מאד הטירה, לכל חלקיה.

ביראת כבוד אך גם בגאווה, בענוה אך גם בבטחון עצמי הדריך זלמן ישראלביץ את רבו־נסיכו בטירה, חדריה ואולמותיה. מאולם הכניסה, אשר משני צדדיו הובילו מדרגות רחבות ומפותלות אל הקומות העליונות יוביל את הצדיק אל אולם הנשפים של הטירה, שבקומת הקרקע שלה ואשר הוכשר לשמש בית תפילה. הוא הצביע על כותרות העמודים וקישוטי התקרה והקירות אשר כל פסל וכל תמונה הוסרו מהם, למען יוכלו לשמש כמקום קדוש. הוא גם הצביע על החלונות הגבוהים, אשר עליהם נקבעו סורגים ליתר ביטחון. והוא הודיע כי ידידו אברהם דודוביץ כבר החל בבניין בית כנסת, מקדש לרבי, בגינת האחוזה. הידידים חילקו ביניהם את השירות לרבם־נסיכם. האחד רכש בכספו את האחוזה והכשיר את הטירה והשני יקים בכספו בית כנסת, מקדש לרבי, שכמותו לא נראה באוקראינה ואף ברחבי רוסיה ופולין. אדריכל איטלקי הכין את התכניות ובנאים גרמנים יבנוהו. עד שיושלם הבנין, ישמש אולם הנשפים לתפילה ולעיון; משיושלם בית הכנסת, המקדש לרבי, ישמש אולם הנשפים לאולם המתנה ולהתוועדויות.

מאולם הנשפים הוביל זלמן ישראלביץ את רבו לשורה של חדרים בקומת הקרקע, הנועדים לשמש את הצדיק, את אורחיו המיוחסים ואת גבאיו ושמשיו. אל רובם של חדרים אלה יבוא הקהל שיבקש לראות את פני הצדיק עד שיותקן חדר המתנה מרווח. לא יהיה ברוזין הדוחק שהיה בפרוהובישטש. ולא נמנע החסיד האביר להוביל את נסיכו גם אל שני המטבחים הגדולים שבקומת הקרקע, מטבח למאכלי חלב ולמאכלי בשר.

בקומה הראשונה הראה זלמן ישראלביץ לרבו את החדרים הרבים שישמשו כחדרי שינה לו, לרעיה, לאם, לבן הבכור ולבנים ובנות שיבואו עוד וכן את חדרי האוכל, העיון, הלימוד.

אולם הנשפים היה מוכן לשמש בית תפילה על כל אביזריו ופרטיו. כל החדרים, בקומת הקרקע ובקומה הראשונה היו מרוהטים בהדר. חלק מן הריהוט היה בשימושו של בעל הטירה הקודם וחלק נרכש על ידיד זלמן ישראלביץ מבעלי אחוזה שבסביבה. הכול שפע הדר מלכות. לא היה חסר דבר.

שתי קומות נוספות היו בטירה, אך אליהן לא הובל הצדיק, אלה ישמשו למשפחות הגבאים והשמשים, המשרתים והמשרתות וגם חדריהן היו מרוהטים ומוכנים לדיור.

קם והיה הפלא. נינו של “המגיד הגדול” שחי בדחקות ובעוני, נכדו של “המלאך” שחי בפרישות, בנו של הצדיק מפוהובישטש ששאף למלכות והסתפק במועט, היה לבעלה של אחת האחוזות המפוארות שבאוקראינה. צדיק צעיר נעשה לבעליהם של אורוות וביתני שעשועים, של בוסתנים וחורשות עצים. הטירה תהיה לחצר מלכותית, בית הכנסת שייבנה באחוזה יהיה למקדש. ושמה של עיירה רדומה ושכוחת אל יידבק להבא בצדיק שבא לשכון בתוכה, אשר דרכו דרך נסיך בעמו וגינוניו גינוני מלכות. כאשר לא תישאר אבן על אבן מן הטירה וכאשר בית הכנסת המפואר לידה ייחרב עד היסוד, במרוצת השנים, יישאר השם רוזין כסמל של זיו מלכות שזרח ממנה. ושמו של הצדיק מרוזין או בקיצור “הרוזינאי”, ייזכר כנושא כתר המלכות.

העיירה רוזין לא נשארה רדומה ושכוחת אל, לאחר בוא הצדיק לשכון בקרבתה. שמעה הגיע חיש לרחבי התפוצה היהודית. סיפורים של דמיון ושל מציאות על החצר הרוזינאית ועל המקדש הרוזינאי נשמעו בבתי התפילה של חסידים ברחבי אוקראינה, בוקובינה, גליציה, פולין, רומניה ורוסיה.

שם העיירה רוזין דחק את שמות הערים והעיירות המקודשות על העולם החסידי, בשל מורי החסידות ששכנו בתוכן, כגון מז’בוז' – עירו של הבעל שם טוב, מזריץ' – עירו של “המגיד הגדול”, אומן – עירו של אחד מתלמידיו המובהקים של המגיד הגדול, אשר צאצאיו התפזרו על פני ערים ועיירות רבות ברחבי אוקראינה. אל רוזין ישימו חסידים את פעמיהם באלפים לחזות בחצר המלך ולהתבשם ממקדשו.

לא חסידים בלבד שמו פעמיהם אל רוזין; גם צדיקים שהיו ראשי עדות של חסידים, רבני קהילות ופרנסיהן באו אל חצר הצדיק, ר' ישראל. הכול שאפו לתהות על קנקנו של הרוזינאי, לעמוד על שיטתו וחידושיו בחסידות ולחזות בדרכיו. חידה היה בעיניהם והם קיוו שיעלה בידם לפענחה ולפתרה. משכילי החרדים באוסטריה ובגרמניה באו לרוזין כדי לראות מקרוב כיצד “רבי של מופתים” נוהג בעדתו. בדעותיהם היו הצדיקים מתעתעים ומאחזי עיניים, וחסידיהם – אחוזי אמונות תפלות, אנשים בלי דעת. רבים מהם חזרו מרוזין בדעות שונות בתכלית מן הדעות שהדריכו אותם לפני בואם. הם נוכחו לדעת כי הרוזינאי אינו עוסק במופתים כלל וכלל וכי עם חסידיו נמנים תלמידי חכמים מובהקים, גדולי תורה שיושבים על כסאות רבנות בקהילות מעטירות.

בפרוהובישטש באו אל ר' ישראל מאות חסידים ומבקשי דרך. לרוזין באו אלפים. ברוהבישטש שרר דוחק; רוזין שפעה רווחה.

משנחנך בית הכנסת המפואר ורחב הידיים בתחום האחוזה, החלו צדיקים וחסידים, ראשי קהל וסקרנים מאוקראינה ומרוסיה, מפולין ומליטה, מגליציה, בוקובינה ורומניה לבלות את החגים ברוזין. בעיני רבים הצטיירה העיירה כירושלים חדשה. בבואם לרוזין לימי המועד ובראותם את הצדיק בחצרו ובמקדשו, חשו כאילו הם מקיימים את מצוות התורה: לעלות להראות ולהשתחוות בהיכל ה', שלוש פעמים בשנה.

בימי חול כבימי חג נתקיים ברוזין מחזה שריתק והקסים כל רואיו: פסיעת הרבי מן הטירה אל בית הכנסת. בימי חול ניתן היה לחזות בו סמוך לחצות היום ובערב. בימי חג – בשעות הבוקר והערב. בימי חול פסע הצדיק בין שורות שמנו מאות חסידים ואורחים; בימי חג – בין שורות חסידים שמנו אלפים.

בקומה זקופה ותוך כדי קידות קלות לכאן ולכאן, בפנים מאירות ובלבוש הדר פסע הרבי בין חסידיו הנלהבים למראהו ולהליכתו. הם דממו, אך בלבם פנימה קראו לעומת הפוסע: “יחי המלך!” “יחי הכוהן הגדול לעולם!” מי זכר עוד את תלאות הדרך לרוזין, את הצרות שנחל בבית, את הבעיות שהעסיקוהו לאחר שובו הביתה? הכל נדחק ונדחה ופינה מקום לחוויה עזה, שבזכותה נראתה רוזין כירושלים של ימי קדם.

בתים רבים בעיירה הפכו לאכסניות לחסידים שבאו אל החצר מרחוק ומקרוב.

במרוצת השנים נקראו שמות של ערים ועיירות על חלק מהן. השוק בכיכר העיירה איבד את מעמדו השליט בפרנסתם של יהודי רוזין. החצר והמקדש מלאו את מקומם בהדרגה. עשרות מיהודי העיירה הועסקו כשרתים וכשמשים; עשרות עסקו בתפירת בגדים לבאים ובמכירתם; עשרות פתחו בחצר האחוזה דוכנים למכירת ספרי קודש, מזכרות ודברים שאורח חפץ בהם.

סדר יומו של הצדיק בימי חול היה קבוע ולא נשתנה אלא לעתים רחוקות מאד. בשעה שבע בבוקר ירד מחדריו בקומה הראשונה אל חדרו בקומת הקרקע, בו היה מקבל, ביחידות, כל חסיד וכל צדיק, כל אורח בין אם הוא נמנה עם מחנה המאמינים ובין לא. הקהל היה ממתין באולם ההמתנה העצום. הגיע תורו של אחד הממתינים, נכנס אל הרבי, נשתהה בחדרו כמה שנשתהה והצטרף לקהל שבפרוזדורים ובחדר הכניסה, לשמש משמר כבוד וליווי לרבי בצאתו מן הטירה לבית הכנסת, סמוך לשעת הצהריים. אחר התפילה חזר הצדיק אל הטירה, עלה לקומה הראשונה ושם הסב לסעודה עם בני משפחתו ואורחיו מבין הצדיקים וראשי העדה שנתארחו בטירה. אחר הצהריים היה יוצא לטיולים בסיבה במרכבתו ההדורה, בלוויתו הקבועה של השמש ובלוויתו של אחד הצדיקים שהתארח אצלו. במרוצת השנים נלוו אליו גם בניו, כל יום בן אחר. על טיולים אלה, על שיחות הצדיק עם אחד היערנים, האיכרים או הולכי הדרכים שנקלעו בדרכו, סופר רבות במקדש שברוזין, באכסניות שבה וכן בבתי התפילה של חסידים ברחבי אוקראינה. מי יודע מי היה אותו יערן או איכר או הולך רגל? מי יודע איזה נשמה נתגלגלה בו ומי יודע אם לא היה זה אחר מאליהו הנביא עצמו? לא רק שיחותיו בעת טיוליו נתפרשו פירושי מסתורין. גם נוהגו לעסוק כל יום שעה אחת בניסורם של עצים שנכרתו באחוזה. הוא נהג כך על פי עצת רופא, אך בשעת מעשה חזר על פסוקי תהילים. מי יודע איזה ייחודים מייחד הצדיק בכל אחת מתנועות המשור שבידו, תמהו החסידים, ומי יודע איזה כוונות הוא מכוון בכל תיבה קדושה שיוצאת מפיו בשעת מעשה?

לאחר תפילת מנחה ומעריב וארוחת הערב, היה הרבי חוזר לקבל קהל עד חצות הלילה. מעולם לא דחק באחד הבאים להחיש את הרצאת הדברים. לא מפני האיחור הצפוי בתפילת שחרית או מפני השעה המאוחרת בלילה, היה משמיע רמז כלשהו כי שמע דיו להבין את כוונת המדבר. הוא קרא את הפתקים שהוגשו לו כשעיניו פקוחות אך מעט, עצם את עיניו והקשיב. גמר העומד לפניו לדבר, הביט בעיניו ושאל שאלות להבהרת עניינו. רק לאחר מכן השמיע את תשובותיו, עצותיו, ברכותיו. קולו הערב בלבד, דיי היה בו להשפיע על הבאים כאילו טעמו מיין טוב ומשכר. דבריו הבהירים שנאמרו בלשון עממית למדיי, דמו לשומעיהם כדברי אלוהים חיים, כדברים של חכמה וקדושה, אשר כמותם מצוי אך ורק בכתבי הקודש.

יצא אדם מחדר הצדיק היה מתחלק בחוויתו עם הקהל שבטירה ומחוצה לה. לא עשה זאת מעצמו, הוקף קהל שהפציר בו לספר על המעמד. וכך אירע כי תשובות שהשיב הצדיק על שאלת אחד הבאים נודעו ברבים. חזרו עליהן בחצר ובמקדש, באכסניות ובבתים. ומרוזין נפוצו אל מרחבי הפזורה היהודית ונרשמו לדורות.

שאל חסיד אחד את הצדיק: “אהבת ישראל האמיתית – מהי?” ענה לו הצדיק: “קודם כל, על כל אחד לחוש כי הוא חלק מכלל ישראל. משהגיע לדרגה זו יחוש בצרת רעהו כאילו היא צרתו וצרת רעהו תכאיב לו כמו שהיא מכאיבה לרעהו. ולא זאת בלבד. הוא יחוש בצרה אשר לרעהו, כאשר זה לא יהיה אפילו מודע לכך כי הוא בצרה. זוהי אהבת ישראל האמיתית”.

בא חסיד אחד לפני הצדיק כשהוא עצוב מפני שקשה לו למצוא חיבור אל ריבון העולמים. אמר לו הצדיק: “לא תתחבר אל ריבון העולמים כל עוד אתה עצוב. הלא נאמר עליו: «עוז וחדוה במקומו». היפטר מן העצבות, דבק בשמחה ותתחבר אליו”.

אברך, תלמיד חכם, התאונן לפני הצדיק: “אור התורה המאיר עלי כל זמן שאני לומד, נעלם ממני ברגע שאני פוסק מללמוד. מה אעשה?”

“אין אתה צריך לחשוש” ניחם אותו הצדיק. “כשאתה לומד מאיר עליך אור התורה כפנס. כשאתה פוסק ללמוד, נדמה לך כי אתה בחושך. אך מפני שאתה יכול לחדש את לימודך כל עת שתרצה, הרי מן הדין שתדע כי הפנס מצוי ועומד לרשותך. ואדם ה יודע כי יש לו אור משלו, אין לו לירוא מפני החושך”.

רובן של השיחות בחדר הרבי נסבו על בעיות הקיום הקשה של הבאים, בשל נגישות השלטונות. לזה אורבת סכנה של גירוש ממקומו ולזה קופחה הפרנסה. מזה נחטף בן לשירות הצבא ועקבותיו אבדו ועל זה העלילו עלילות שוא. על זה הוטלו מסים כבדים מנשוא ורכושו של זה עוקל מפני שלא היה יכול לפרוע את המסים השונים והמשונים שהוטלו עליו, כעל שאר יהודי רוסיה. יום יום, שעה שעה נפרשה בפני הצדיק מפת הייסורים של יהודי רוסיה. כל פסיעה מפסיעותיהם היתה על דרך ייסורים. הצדיק מרוזין לא הסתפק בדברי עידוד מקובלים ובברכות המתבקשות מן המצב. הוא פעל בשלשה מישורים – במישור הסיוע המעשי, במישור המדיני ובמישור האמונתי. חסידים אמידים כגון זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ ועמיתיהם בעלי הפריבילגיות, וכן חסידים אמידים מאוקראינה, בוקובינה, גליציה, ליטה, פולין, רומניה ורוסיה, אשר חלקם שפר מחלקם של אחיהם המדוכאים, נדרשו על ידי הצדיק לתרום תרומות כסף נכבדות לשם הקלה על מצבם של המעונים, המגורשים והמנושלים. יום יום הופקדו בחדרו של הצדיק סכומי כסף אדירים ויום יום הוצאו על ידו, לאחר שמיעת צרתו של חסיד או של אורח. הוא תבע וקיבל; הוא נתן מבלי שנתבע.

ביחידות ובפומבי השמיע הצדיק מרוזין דעות על השלטון העריץ, אשר אך מעטים במלכות רוסיה העזו להשמיען.

“ממשלת זדון אשר כך נוהגת באזרחיה”, היה אומר, “לא תעמוד זמן רב. היא מדכאה יהודים כדי שיקל עליה לדכא את עמיה. אלה יתקוממו ויעבירוה מן הארץ, לא בשל הדיכוי בנו, אלא בשל הדיכוי בהם”.

כאשר מרדו הפולנים באדוניהם הרוסים, הביע הצדיק הזדהות גמורה עם המורדים והיו שמועות בציבור, כי העביר אליהם גם תמיכה כספית.

בעיקר ובראש כל, פעל הצדיק במישור האמונה. כאשר סיים חסיד לספר את סיפור תלאותיו במשפט המקובל: “כשל כח הסבל”, גער בו הצדיק בנימה אבהית. “אל תאמר: «כשל כוח הסבל» – התחזק וצפה לגאולה הקרובה לבוא, המוכרחה לבוא!”

נפוצה ברחבי התפוצות ונתקבלה כדבר תורה, למרות שדבק בה שמץ של “חוצפה כלפי שמיים”, חוות דעתו של הצדיק על פסוקים בספר הושע ובמגילת איכה.

“הנביא הושע, שחי בימי המלוכה בישראל, קרא לעם: «שובה ישראל עד ה' אלהיך». ירמיה הנביא, שראה את החורבן, התפלל: «השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם!» האמת היא כי הצדק עם הושע. חובה על ישראל לשוב אל ה'. אלא צרות ותלאות שבאו עלינו, התישו את כוחנו ואין ביכולתנו לעשות את המוטל עלינו. על כן התפלל ירמיה אל האלוהים: השיבנו אליך ונשובה. ואם ראה ירמיה להתפלל כך, אנחנו, אחרי מאות שנות גלות, ודאי שראוי לנו להתפלל כך”.

והרוזינאי שם את ידו על אחד הספרים הקדושים שלפניו, נשא עיניו אל על ואמר: “נשבע אני בפניך, ריבונו של עולם, בשם כל ישראל, כי כאשר אתה תמלא את מה שאנו מבקשים ממך, אנו נמלא את מה שקבלנו על עצמנו. קיים נא: «השיבנו ה' אליך» ואנו נקיים: «ונשובה»; «חדש ימינו כקדם» ותראה כי נעבוד אותך, כמו שעבדוך יראיך מקדם”.

בן אחד היה לצדיק כאשר בא לשכון ברוזין, בכורו, שלום יוסף. בעשור הראשון לישיבת הצדיק בטירתו נולדו לו שני בנים נוספים ובעשור השני עוד שלושה. נתמלאה ההבטחה שנתן לאמו ביום עלותו על כס אחיו ואביו: “שש כנפיים למלאך. ששה נכסים זכרים אני מבטיח לך, אמא.” נתמלא גם החלק השני של הבטחתו לאמו: “ונכדות רבות לסעדך ולשעשע את לבך.”

לצדיקים ולראשי העדה שהיו מתארחים בטירה ושהיו סועדים על שולחן הצדיק ובני משפחתו, היתה הזדמנות להבחין במספר נוהגים שלו, אשר סטו מן המקובל בקהל יראים. בימי הריונה של רעיתו, מרת שרה, היה הצדיק תומך בה בעת כניסתה לחדר האוכל ולפני שבתה ליד השולחן. הוא היה מסתכל בה רבות וממתין הן בברכת “המוציא” והן בטעימה עד שנוכח לדעת כי היא יושבת בנוחיות וכי היא מוכנה לסעוד. היתהה הרעיה קמה בתוך הסעודה ולפני סיומה, היה קם ממקומו ומלווה אותה עד לפתח, תוך תמיכה בה. לפעמים אפילו החליק על לחייה כאות של השתתפות במצבה.

את בניו הקטנים והגדולים היה נושק בכל הזדמנות. מקטנותם לבשו בגדי פאר שהזהב והכסף שלטו בהם. כאשר הגיע בן לגיל חמש, היה מזמין עבורו מדים של גנרל, לפי מידותיו. לבושי מדים של גנרלים חגגו הבנים את חג החנוכה, חג נצחונם של החשמונאים על היוונים ואת יום ל"ג בעומר, חג גבורתם של חיילי בר־כוכבא במרדם נגד הרומאים. היו אלה לא מדיהם של גנרלים אוסטריים, פרוסים או רוסיים, אשר הרבי ורוב מחנהו היו רגילים להם, אלא מדי צבא, אשר רובם לא ראוהו מעולם, מדיהם של גנרלים תורכיים.

צורתם ואביזריהם של אלה סופקו לחצר שברוזין על ידי חסידי הרבי בערי רומניה שהיו בשלטון התורכים. למלכות תורכיה התייחסו הצדיק וחסידיו באירופה ובארץ־ישראל כאל מלכות של חסד. הם זכרו לה את חסד מעשיה בפתחה את שעריה בפני מגורשי ספרד ופורטוגל במאות קודמות והם הכירו לה טובה על יחסה הסובלני לגבי הישוב היהודי בארץ ישראל. אגרותיו של חסיד הרבי מרוזין, ר' ישראל ב"ק, איש ברדיטשוב שעלה ארצה והשתקע בצפת היו מלאות שבחים על שלטון התורכים.

נוהגיו של הצדיק כלפי רעייתו ובניו עוררו השתוממות ואף הסתייגות אצל אחדים מהצדיקים וראשי העדה שביקרו אצלו. כאשר אחד מהם התאזר עוז והביע את פליאתו בפני הרבי, היה עונה לו הרבי, כי בבוא המשיח תתורץ לו הקושיה. כשאחדים מהצדיקים וראשי העדה ריננו על הרוזניאי בפני שאר הצדיקים שבדור, ננזפו על ידם על שהם מטילים דופי במלאך ובקדוש. בראש הסניגורים על הרוזינאי עמד הרבי הזקן מאפטא, אשר הדף בעוז ובתוקף כל שמץ של ביקורת על בן־טיפוחיו. ומשנפטר הרבי מאפטא קיבל ממנו את הסניגוריה, הצדיק, ר' מאיר מפרמישלן. אפילו צדיקים שהיו ידועים בסגפנותם ובחומרת נוהגיהם, הגנו על הצדיק מרוזין.

בבתי התפילה של חסידים חזרו על תשובתו של הרבי מצאנז, כאשר הוא נשאל מדוע הוא דבק ברבי מרוזין, בשעה שהוא עצמו גאון מפורסם: “אצל הרבי מרוזין ראיתי כי בכל עת ורגע הוא פושט צווארו עבור ה', ממש כיצחק אבינו על הר המוריה, שבזכות זה נבנה עליו בית מקדשנו”. כן חזרו בהתועדותם של חסידים על דו־שיח בין הרבי מוורקי, צדיק מפורסם בפולין, אשר ר' ישראל מרוזין הפקיד בידיו שליחות לשר משה מונטיפיורי בלונדון בעניין יהודי רוסיה, לבין תלמידו שהקשה על דבקותו בצדיק מרוזין. “מה מצא הרבי, אצל הצדיק מרוזין?” ביקש התלמיד לדעת, “שאינו מצוי אצל צדיקי פולין?” תשובתו של הרבי מוורקי היתה: “ראיתי בו מידת אהבת ישראל במדרגה, אשר כמותה לא ראיתי בשום מקום אחר”.

עם הבאים לרוזין לחזות בצדיק ולהחליף עמו דברים נמנו גם לא יהודים בעלי מעמד מארץ רוסיה ומחוצה לה. היו אלה בעלי האחוזה שבסביבת רוזין, אשר ביקשו להכיר את בעל האחוזה היהודי, שכנם, והיו אלה בעלי דעות מתקדמות, ממתנגדי הצאר, אשר הוגנב להם משהו מדעות הצדיק על השלטון. ובאו גם אנשי מודיעין מטעם השלטון, כדי לרגל אחר מעשי הצדיק ואחר פגישותיו עם מתנגדי השלטון.

אל טירת הצדיק היו מגיעות מרכבות הדורות של בעלי אחוזה ואישים בעלי שם בציבור הרוסי ומרכבות פשוטות של צדיקים וראשי עדה. מהראשונים יצאו גברתנים בעלי צורה, לובשי מדים או לבושים לפי אופנת הארץ ומהאחרונים יצאו אישים הדורי פנים, לבושים קפטני משי וחגורים אבנטים, לפי נוהגם של רבני הארץ. משרתי הטירה קיבלו את אלה ואלה בכבוד ובדרך ארץ; שמשי הרבי הכניסום לטרקלין מיוחד, ליד חדרו של הצדיק, בו המתינו לתורם לבוא לפניו. גם אורחים נשואי פנים אלה היו עומדים לפני הצדיק, בעת שיחתם עמו ורק לחשובים שבהם, אם מחמת מעמדם במדינה או גדולתם בתורה, היה הרוזינאי מצווה להגיש כיסא לישיבה.

כשם שחסידים התחלקו עם חבריהם ברושמיהם מפגישתם עם הצדיק, עשו גם הלא יהודים. ביומניהם העידו על שכלו החד, על תפישתו המהירה והעמוקה, על הדרת פניו ואצילות קומתו, על לבושו ועל נוהגי ביתו.

מסופר כי כשבא בפני הצדיק הפלדמרשל ויטגנשטיין, אחד האצילים במחוז הבלטים, נתרשם כל כך מבן שיחו שביקש שהצדיק יעקור מרוזין וישב במחוזו, כדי שיוכל להנות בקביעות מברק מחשבותיו ומעומק חכמתו, כל רוסיה ידעה לספר כי הפלדמרשל הציע לרבי אחד מארמונותיו המפוארים וכי הבטיח לו להקים לו חצר ומקדש שיעלו על אלה שברוזין.

עשרים וחמש שנים עברו על ר' ישראל ברוזין. בה גדלו בניו ובנותיו ובה נתוודע אל רבבות חסידים ברחבי התפוצה היהודית. החצר והמקדש היו לשם דבר והצדיק היה בעיני כל ראש לכל אחיו, מלך בעמו. הבאים אליו חשו כי הם עולים לרגל, כי במחיצת הכהן הגדול יזכו בזיכוך לנפשם וללבם. משגבר זרם הבאים, נתקשו רבים מהם לראות את הרבי בעיניהם ולשמוע את דבריו באוזניהם. סופר כי אחד מאלה חיכה שבועות לתורו ומשהגיע לעמוד לפני הרבי אמר לו:

“יידע נא רבנו כי חסידיו מנועים מהנאה בעולם הזה ובעולם הבא, בשעה שחסידי צדיקים אחרים נהנים בזה ובבא”. ומששאל אותו הצדיק: “כיצד, בני?” השיב לו: “מנועים חסידיו מהנאה בעולם הזה מפני שאיננו זוכים לראות את פני הרבי ולשמוע את דבריו בשל ההמון הרב המצטופף מסביבו. כשאנו יוצאים לדרך אל הרבי מזהירים אותנו בני הבית כי כך יהיה חלקנו, וכשאנו חוזרים מאת הרבי, הם מקנטרים בנו בשל כך. ומנועים אנו מהנאה בעולם הבא מפני שבתור חסידי רבנו הקדוש מחמירים בדיננו וגוזרים עלינו גהינום. חסידי צדיקים אחרים, לעומת זאת, נהנים מהעולם הזה והבא. מפני מיעוט חסידיהם מקרבים אותם צדיקיהם אליהם. בשובם מצדיקיהם, הם זוכים לברכת בני ביתם. ובעולם הבא מקילים בדינם והם זוכים לגן־עדן”.

לשמע קטיגוריה זו חזר ושאל הרוזינאי: “ובכן, בני, מה אתה אומר?” השיב לו החסיד: “מעדיף אני את הגהינום של חסידי רבנו על הגן עדן של חסידי צדיקים אחרים”.

עשרים וחמש שנים שכן ר' ישראל ברוזין. בתקופה זו הפכה עיירה רדומה ושכוחת אל לתל שהכל פונים אליו. החצר והמקדש של רוזין היו מעין מקלט שכולו טוב לתושבי ערים ועיירות במלכות רוסיה, על גלילותיה ובארצות הסמוכות.

חסידים ומבקשי דרך, בעלי יסורים אשר שאפו להימלט מיסוריהם, ולו לשעה קלה, ובעלי יכולת, אשר צרת אחיהם נגעה בלבם, נזדמנו יחד במקלט שברוזין, אשר צביון של ירושלים של מטה דבק בו. בעיני כל דמה הצדיק להתגלמות מלך כהן גדול של העבר הרחוק, ובעיני רבים דמה למי שעתיד להיות מלך כהן גדול בעתיד הקרוב.

הצדיק היה מודע לדעות הרבים עליו. הוא לא סתר אותן, בכמה מנוהגיו אף נראה היה כאילו הוא בא לעודד אותן. הוא נעשה לפטרונם של החסידים שבארץ ישראל, אשר ראשוניהם עלו ארצה עם הרבי, ר' מנחם מנדל מויטבסק, מתלמידיו המובהקים של “המגיד הגדול”, אבי סבו של הרבי מרוזין. על רוזין דברו בערי הקודש של ארץ ישראל כאילו היא היא המקום, אשר בו מחכה המשיח לפקודה. רצועה של מסתורין וכיסופים קשרה בין העיירה שבגלות רוסיה לבין ערי הקודש שבארץ ישראל.

המתרחש בחצר הרבי מרוזין, רבבות היהודים והאורחים הלא יהודים שפקדו את החצר, זרמי הכספים המרובים שנכנסו אליה ויצאו ממנה עוררו את השלטון המרכזי בקיוב לפעולות מודיעין ולתכניות מנע. משהובא דבר רוזין אל המושל הכללי, הגנרל אלכסנדר גורייב, מצא שהאיש ראוי לעסוק בו. במשך חדשים רבים עקב אחר כל ידיעה שהרבי מרוזין היה קשור בה. הוא חיפש אמתלה סבירה להצר את רגליו. משהחלו לדוש בחוגי השלטון בהמתתם של שני המלשינים היהודים, סבור היה כי מצא אותה. במעשה זה היו מעורבים רבנים וצדיקים והמושל כלל בתוכם את הצדיק מרוזין, אף כי לא היתה לו כל הוכחה על קשר בינו למעשה.

לאחר שביקש וקיבל רשות מן הצאר, פקד המושל הכללי לאסור את הצדיק מרוזין ולכלאו במבצר אשר בקיוב הבירה באשמה כי ידו בהמתת המלשינים. בכך נתן פורקן לסלידתו מכל גילוי של חרות ועצמאות, בכלל, ולשאיפתו לדכא ולחסל כל גילוי של קוממיות יהודית במחוזו, בפרט. בהורדת הנסיך היהודי מכיסא מלכותו, בהגליית בעל האחוזה היהודי מאחוזתו, בגזירה על קץ החצר והמקדש שהיו ברוזין, ראה הגשמה למאוויו.

 

פרק חמישי: הפח נשבר    🔗

אביב היה כאשר הרבי מרוזין נאסר ונלקח מחצרו. הבוסתנים בדרך לקיוב עמדו במלוא פריחתם. ריח עדנים חדר אל מרכבת הצדיק מבעד לחלונותיה הפתוחים, כאשר זו עשתה את דרכה אל הבירה בליווי כיתת חיילים. משנסגרו שערי המבצר מאחורי המרכבה ומשניכנס הצדיק האסיר אל הביתן שהוקצה לו, לא יצא עוד אל מחוץ לחומות המבצר, אפילו פעם אחת. במשך עשרים חודשי מאסרו ישב הצדיק מבודד בחדרו, כאשר שמשו נמצא בחדר הסמוך לחדרו ושמונה מחסידיו מבקרים בביתן פעמיים ביום כדי לעמוד עמו בתפילה. לשום אדם נוסף לא הותר לבקר אצלו. אפילו פעם אחת לא התראה עם אחד מבני משפחתו.

עבר אביב ועברו קיץ וסתיו. בא חורף ראשון למאסר הצדיק, הוא החורף של שנת 1839. לא עבר חודש ינואר וזקני הדור העידו כי חורף שכזה לקור ולשלגים לא זכור להם. ושוב אביב וקיץ וסתיו ובא חורף שני למאסר. והוא עלה על קודמו הן בקור והן בכמות השלגים שירדו.

לתחושת הגלות והמאסר, הבדידות והשגרה המאבנת, נתווספו לצדיק האסיר בשני החורפים לשבתו במבצר קיוב ייסורים גופניים קשים. רק בימים ספורים הותקנה הסקה בחדר הצדיק והיא היתה מעטה מדי כדי לחמם ולייבש קירות שהיו חשופים לרוחות עזים ולשלגים רבים.

מאז היכלאו במבצר הקיובי עברו עשרים חודשים. כעשרים פעם קידשו הצדיק ומניין חסידיו בשבתות שלפני ראשי החודשים את החודש הבא בתפילה: “יחדשהו הקדוש ברוך הוא עלינו ועל כל עמו ישראל לבשורות טובות ולגאולה קרובה”. בשורות טובות לא הגיעו. אמנם, אבירי הצדיק הנאמנים, זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ, לא פסקו מעורר תקוה וציפייה לבואן, אך התקוות והציפיות בוששו להמלא והגאולה מיאנה להתקרב.

למעלה משמונים פעם קיבלו הצדיק ומניין חסידיו את השבת בין כתלי המבצר. בהתלהבות ובכוונה רבה חזרו על דברי המשורר המקובל, רבי שלמה אלקבץ בן העיר צפת שבארץ ישראל: “רב לך שבת בעמק הבכא, והוא יחמול עליך חמלה”. לפי ההתלהבות בה יצאו מלים אלה מפיהם, אפשר היה להניח כי בטוחים היו כי מכוונות הן לצדיקם נסיכם, לסבלו וליסוריו. ואכן, משבת לשבת ציפו להגשמתן. לשוא.

מאות פעמים אמרו בתפילת “שמונה עשרה”: ולמלשינים אל תהיה תקוה וכל הרשעה כרגע תאבד". בצער שגדל והלך הגיעו לכלל מסקנה כי זעקתם לשמיים לא נתקבלה, או לא הגיעה בכלל.

הימים, השבועות, החודשים נמשכו בעצלתיים. עוד מעט יימלאו שנתיים למאסר ובכל אותם ימים רבים לא החליף הצדיק דברים אלא עם שמשו, שני נאמניו וששת חסידיו מתושבי קיוב, עם הנסיך קונסטנטין, שכנו לביתן ועם מפקד המבצר, בסך הכל אחד עשר בני אדם כמספר הזה היה ניצב בפני הצדיק בחצרו ברוזין במשך שעה־שעתיים. וכשניצבו חסידיו בחדרו, היה שומע מהם על שמחות וצרות, על רווחים והפסדים, על מחלות ורפואות, על עניני הפרט ועניני הכלל. עולמו של זה אינו דומה לעולמו של חברו. כאן במבצר יודע הצדיק מראש מה בפיו של כל אחד ואחד מהאנשים. נאמניו עוסקים בשחרורו, השמש ברווחתו והחסידים בעידודו. מפקד המבצר חוזר על בעיותיו בשל אולגה רעיתו, והנסיך קונסטנטין חוזר על דברי הנאצה והשטנה לגבי שאר בשרו, הצאר ניקולי הראשון.

תוהה הצדיק על כוונת המושל הכללי כלפיו. אף על פי שהוא מחזיקו במאסר זה קרוב לשנתיים, לא הצליח במזימתו להפלילו במעשה המתתם של שני המלשינים. אם כך, לאיזו אמתלה יזדקק מעתה כדי להצדיק את כליאתו? ולא רק במזימת ההפללה נכשל המושל. מפקד המבצר סיפר לו כמה בטוח היה המושל הכללי כי חסידיו יזנחוהו לאחר שייאסר ויורחק מחצרו שברוזין. למגינת לבו נודע למושל כי העלייה לרגל לרוזין נמשכת כבימי שבתו בו. מרגליו וסוכניו גילו לו כי רבים המתפללים בבית הכנסת שבחצרו בכל חג וחג וכי על פי מצוותו ממלא בכורו, שלום יוסף, את מקומו. מה שלא ידוע למושל הכללי הוא כי ממקום מאסרו וגלותו ציווה לחסידיו להיות דבקים בשני בניו שבגרו, בבכור ובבא אחריו, האברך אברהם יעקב, וכי הבטיח לחסידיו כי ברכות בניו דינן כברכות היוצאות מפיו.

דבקותם של חסידיו בו ובבניו כתבוסה נוספת היא למושל הכללי, מקור לאכזבה חדשה ומרה לאחר האכזבה בדבר ההפללה.

לא היה ספק בלבו של הצדיק כי המושל לא ינוח ולא ישקוט עד שינקום בו על שתי תבוסותיו ואכזבותיו. והוא תהה על הדרכים בהן יבחר לנקמתו.

נצחון הצדיק עליו, העסיק את המושל הכללי ולא נתן לו מנוח. ההחשדה במעשה ההמתה לא הניבה פירות והתקווה כי התלהבות החסידים מרבם תדעך לאחר מאסרו, לא נתמלאה. כיצד יצדיק את המשך מאסרו והגלייתו? במה יבוא אל הצאר?

היתה לו מעין הארה למושל. הוא טעה כשריכז את מאמציו להפליל את הצדיק מרוזין במעשה הרצח של המלשינים העלובים. למה לא גילה לצאר את גינוני המלכות של האיש; למה לא הפנה את תשומת לבו לאוצרות שהוא מחלק בין עניי היהודים; למה לא מסר על הרינונים כי הוא העביר כספים גם למורדים הפולנים? בכל אלה היה צריך לבוא אל הצאר בראשונה. לו היה עושה כך, היה מעורר את חמת הוד רוממותו על היהודי המתנשא הזה והוא היה מצווה להגלותו לסיביר לכל ימי חייו, והוא אלכסנדר גורייב היה פטור מהבאתו למבצר קיוב וממשא ומתן עם חסידיו ישראלביץ ודודוביץ, על תנאים מיוחדים למאסרו. אשר לטובת ההנאה שהוא הפיק מזה, ישנן סיבות אחרות לרוב שיספקון לא פחות מסיבה זו.

המושל הכללי גמר אומר להפסיק את מאסרו של הצדיק, לתת לו לחזור לרוזין, אל חצרו ואל מקדשו, ולחדש את מלכותו היהודית. הוא ישלח אליו סוכנים מעולים שירשמו את כל מעשיו ויוציאו מפיו דברים מפלילים. על סמך עדותם יבקש מן הצאר לחתום על צו הגלייה לסיביר. הוא, הגנרל אלכסנדר גורייב, מושלה הכללי של אוקראינה, לא יתן ליהודי לקיים מלוכה בתוך מלוכתו שלו. פח יטמין לו, אשר ממנו לא ימלט. כציפור בכלוב יהיה שרוי מעתה.

בימי המאסר הארוכים, מלאי סבל נפשי וייסורים גופניים, האירה קרן אור אחת את חיי הצדיק האסיר – אגרותיו של חסידו שגרירו, אזרח ירושלים, ר' ישראל ב"ק.

יום בו הביאו לו נאמניו איגרת מר' ישראל ב“ק, היה כיום טוב לצדיק, כאשנב לחיי חירות בארץ הקודש, כרצועה של אור שחיברה אותו לירושלים. הוא היה מבקש מן השמש לקרוא לפניו את האיגרת בקול רם ומשני הנאמנים ביקש להקשיב. סיים השמש את הקריאה, היה הצדיק מעיין באיגרת וקורא אותה באריכות. לאחר מכן, היה מקפל אותה בקפידה ושם אותה בין איגרותיו הקודמו של ר' ישראל ב”ק בקופסה מעץ זית, שהיתה מונחת על השולחן בין ספר “הזוהר” ושאר הספרים הקדושים.

משסגר את הקופסה, אשר אף היא שוגרה אליו על ידי חסידו שגרירו בירושלים, היה נוטל אותה בידיו, מקרבה אל אפו, מריח בה ומכריז:

“קופסה זו מריח ארץ־ישראל בה. ראויה היא לברך עליה: «בורא עצי בשמים»”.

וכך כתב ר' ישראל ב"ק בחודש העשרים למאסרו:

“הנני לבשר למעלתו כי המחנה של אנשי שלומנו בארץ הקודש גדל ומתעצם. הכל שואלים לשלום האסיר הקדוש ומתפללים לשחרורו הקרוב, ליד הכותל המערבי, שריד מקדשנו. בהתוועדויות של קהל חסידים, מזכירים את רבנו כיורש וממשיך דרכם של שני המאורות הגדולים אשר הפיצו אורם בארצנו: בעל “אור החיים”, ר' חיים בן עטר וגיסו של הבעל שם טוב, ר' גרשון מקיטוב. אנשי שלומנו מלאי תקוה כי גם אדוננו, מורנו ורבנו יפיץ את אורו בירושלים ולהופעתו בקרבם הם מייחלים כל יום תמיד”.

בסיום הקריאה של איגרת זו, חזר הצדיק על הצהרה שהצהיר גם בסיום איגרותיו הקודמות של ר' ישראל ב"ק.

“אומר אני כי עלייתו לארץ־ישראל של החסיד שלי, ישראל ב”ק, משולה לעלייתו לארץ־ישראל של מנחם מנדל מויטבסק, שהיה חסידו ותלמידו של אבי זקני, המגיד. וכבר המשלתי את עלייתו של מנחם מנדל לעלייתו של אברהם אבינו לארץ. כוונת עלייתם היתה לסלול את הדרך בפני ה' ובפני ישראל. ומי יתן ואני, ישראל בן שלום, אזכה ללכת בדרך זו".

נרגש ועיניו קורנות שמחה, נכנס יום אחד מפקד המבצר לחדר הצדיק. הוא הצדיע והכריז:

“כבוד הרבי חפשי! זה עתה חזרתי מן הארמון. המושל הכללי ציווה עלי להודיע לכבוד הרבי, כי פקודת שחרורו כתובה וחתומה והנה היא בידי. ועוד ציווה עלי המושל הכללי להכין את מרכבתו של כבוד הרבי, לרתום אליה ארבעה סוסים מובחרים ולהזמין כיתת חיילים שתלווה את כבוד הרבי אל חצרו ברוזין. וכך אמר לי המושל: «ולדימיר גיורגיוויץ, כפי שבא לקיוב כן יחזור ממנה. בכל הכבוד הראוי לו». יתכונן נא כבוד הרבי לנסיעה. בעוד שעות מספר הכל יהיה מוכן ליציאה”.

המפקד סיים ונשאר עומד. הצדיק קם מכיסאו, נטל את שתי ידיו של בעל הבשורה וביקשו לשבת.

ישבו הצדיק והמפקד זה מול זה בדממה ועיני שניהם זולגות דמעות.

לאחר שעה קלה פתח ר' ישראל ואמר:

“לא אסע היום כי אני בתענית, זכר לצום שגזרה אחותנו, אסתר המלכה על היהודים בפרס, כאשר שונאיהם עמדו לכלותם, עד האחרון בהם. וגם מחר לא אסע, כי מחר חג הפורים, זכר לעמידתנו מול אויבינו בפרס ולנצחוננו עליהם. רוזין תשמח בשמחת החג והכלל הנהוג אצלנו הוא: אין מערבבים שמחה בשמחה! מחרתיים אסע, ידידי”.

משנודע לשני נאמני הצדיק דבר שחרורו, באו בהולים למבצר, ומשהגיע הצום לסיומו, שטפה השמחה את מניין המתפללים. בחדר הצדיק, בביתן בני האצולה שבמבצר הקיובי, נתערבבה השמחה על שחרורו עם שמחת חג הפורים, החוגגים לא ראו בכך סטיה מן הכלל הנהוג, אלא מעין צירוף של נסים שחלו באותו יום בשנה: נס פורים ונס השחרור של הצדיק ממאסרו.

ביומו האחרון של מאסרו, בחג הפורים, באו לחדר הצדיק, לשיחה אחרונה ולפרידה שכנו, הנסיך קונסטנטין ומפקד המבצר, ולדימיר גיורגיוויץ. הנסיך הפליג כדרכו בגינוי הצאר ניקולי הראשון, בהוקעת משטרו ועריצותו והודה לצדיק על כל מה שלמד ממנו בעניני עם היהודים. המפקד עמד מול הצדיק כאחד החסידים, בספרו לו על אולגה רעיתו, השרויה בדכאון נפשי משום שהפילה את ולדה.

אף כי לא מסר המפקד פתק לצדיק, כדרכי חסיד, הקשיב הצדיק לדבריו בעיינם עצומות, שאל שאלות והשיא עצה:

“שלח את רעיתך לאודסה. שם תתאושש ותשוב לאיתנה. ובקר אצלה, כל אימת שתוכל להשתחרר מתפקידך. אל תשאיר אותה לבדה יותר מדי בין ההוללים בעיר העליזה”. המפקד הרכין את ראשו לנשק לידו של הצדיק וכשהצדיק ביקש להסיר את ידו, מילמל כמבקש טובה: “בפעם אחרונה”.

כבבואו, כן יצא הצדיק מן המבצר. כיתת חיילים ליוותה אותו, בעגלה אחת שנסעה לפני מרכבתו ובשניה שמאחוריה. מרכבת הצדיק היתה רתומה לארבעה סוסים.

מספר שעות לפני צאת הצדיק, יצאו שני נאמניו לרוזין. חפצים היו ללוות את רבם בדרכו אל חצרו, אך הוא ביקש מהם להקדים ולבשר לרעיה, לאם ולבנים, לאנשי החצר ולאורחים על שחרורו ועל שובו בקרוב. בדרכם לרוזין, במרכבת מרוצים קלה, היו השנים קוראים לעבר כל יהודי, אשר נקלע בדרכם:

“הרבי חפשי!”

“הצדיק חוזר לרוזין!”

בשורת השחרור נתפשטה על פני העיירות שבדרך בין קיוב לרוזין. בכל מקום של יישוב יהודי עוררה הבשורה גלים של שמחה ושל התלהבות. חסידים כלא חסידים עזבו את בתי הכנסת והמדרש, סוחרים את חנויותיהם ובעלי מלאכה את סדנאותיהם, כדי לצאת לדרך המלך, להקביל את פני הצדיק המשוחרר, את הרוזינאי החוזר לחצרו. בהתקרב השיירה של הצדיק נשמעו מפיותיהם ברכות נלהבות:

“שלום עליכם רבי!”

“ברוך מתיר אסורים.”

רב המקום ושני דייניו, כשספרי תורה בידיהם, היו ניגשים למרכבה והרב אמר את הברכה הנהוגה בעת ראיית גדול מישראל:

“ברוך שחלק מחכמתו ליראיו.”

הצדיק היה מושיט את יד ימינו אל ספרי התורה שנישאו בידי הרבנים והדיינים, מחזירה אל פיו ונשקה.

לפנות ערב הגיעה השיירה לרוזין.

המונים המונים הצטופפו בשני צדי הדרך כשפנסים דלוקים בידיהם. ברכותיהם לצדיק החוזר פילחו את האוויר.

השיירה נעצרה. מפקד כיתת החילים נפרד מן הצדיק בהצדעה ושתי העגלות שבהן ליוותה הכיתה את הצדיק חזרו בדרך לקיוב.

במזרח עלה ירח מלא ככדור של אש כתומה. לאט ובקומה זקופה יצא הצדיק ממרכבתו ומיד הוקף מקבלי פניו מבני משפחתו: הרעיה והאם, הבנים, הבנות והכלות אשר טפן היה בזרועותיהן. עם בני המשפחה התקרבו אליו שני נאמניו. שאר מקבלי הפנים עמדו מרחוק.

ראשונה ניגשה האם אל הצדיק, התבוננה בו בצער וחיבקה אותו בשמחה כשפיה משמיע את שמו כאנחה: “ישראל’יקל, ישראל’יקל”. ניגבה האם את דמעותיה מעיניה ופנתה אחורה לפנות את מקומה לרעיה. זה מול זו עמדו הצדיק והרעיה, כשעיני שניהם זולגות דמעות. מלה לא נאמרה. גדולה היתה תשוקת הצדיק לחבק את רעיתו, אשר כשנתיים לא ראה פניה. מעולם לא נראתה יפה ועדינה בעיניו מבשעה זו. וגדולה היתה תשוקת הרעיה לנגוע בבעלה, לרמוז לו, כמה חסר היה לה וכמה היה דרוש לה, כמה נשבר לבה בתוכה בראותה אותו כחוש כל כך, תשוש כל כך. הבינה הרעיה כי הצדיק לא יגע בה מחשש שמא אינה בטהרתה. הושיטה ידה אל ידו לרמוז לו כי טהורה היא. הצדיק לקח שתי ידיה בידיו, הרכין את ראשו עליהן ונשק להן כשדמעותיו מרטיבות אותן.

אחר הרעיה ניגשו הבנים. שלושה מהם היו בעלי זקנים דלילים ולבשו בגדי אצילים רוסיים ושלושה מהם, הקטנים שטרם מלאו להם שלוש עשרה שנים וטרם הגיעו למצוות, לבשו מדים בדגם מדיהם של גנרלים תורכיים.

ראשון קרב הבכור שלום יוסף אל אביו, הושיט את ידו אליו ובירכו בהתאפקות: “שלום עליכם, אבא.” הצדיק לא יכול היה להבליג עוד. הוא פרץ בבכי, חיבק את בכורו, נשק לו על מצחו וקרא כאילו לעצמו: “ראשית אוני”.

שאר הבנים לא התאפקו כדוגמת הבן הבכור. הם התרפקו על אביהם מכל צד, חיבקוהו ונשקו לידיו. הצדיק חיבק כל אחד מהם, נשק לכל אחד מהם על מצחו וקרא לכל אחד מהם בשם חיבה או בכינוי שבא לתאר את אופיו ושנדבק בו לכל חייו. את הבן השני, אברהם יעקב, כינה “עמוד החכמה” ועל החמישי, דוד משה, אמר: “הלא הוא כנגד הספר החמישי במשנה: קדשים”.

לאחר הבנים ניגשו הבנות, הכלות והנכדים. אחריהם בא תורם של הגבאים והמקורבים ואחריהם תור הקהל הרחב שבא להקביל את פני הצדיק השב לאחוזתו. אור הירח העולה מיעט באורם של הפנסים שבידי מקבלי הפנים.

בשירה ובריקודים לווה הצדיק בדרכו לבית הכנסת. בתפילת מעריב בנעימה של יום טוב צויין שובו של הצדיק אל מקדשו ובתום התפילה נתחדש המחזה של פסיעת הרבי אל הטירה, בין שורות חסידיו.

למחרת שובו, חידש הרוזינאי את סדר יומו, כבימים ימימה. מקרוב ומרחוק באו צדיקים ורבנים, פרנסים וחסידים לברך את הצדיק על שחרורו וגאולתו. שוב נמלאה החצר מאות יהודים שבקשו לראות את פני הצדיק. המקדש המה מתפללים, מבני המקום ואורחים מבחוץ.

ושוב נפרשה בפני הצדיק פרשת היסורים של יהודי רוסיה, שלא חל בה כל שינוי. הפרנסה קשה מקריעת ים סוף, מפני המסים והגזירות. חייב אדם לשמוח בחלקו אם ניתן לו להמשיך שבת במקום בו ישבו אבותיו ואבות אבותיו. אשרי ההורים שאין להם בנים בגיל השירות בצבא הצאר או לחטיפה אלימה אליו. ואוי להורים שנתנסו בנסיון של היעלמות בניהם ואשר התקווה שיראום אי פעם אפסית.

ושוב עסק הצדיק בהושטת סיוע מעשי לנזקקים, בהוקעת השלטון המציק ובחיזוק האמונה בגאולה הקרובה לבוא.

בין הבאים לטירה לברך את הצדיק על שחרורו היו מכריו מבין בעלי האחוזות שבסביבה הקרובה של רוזין ואליהם הצטרפו גם בעלי אחוזות שבסביבתה הרחוקה, שלא היו מבין באי הטירה בעבר. הראשונים הביעו שמחה על השחרור של שכנם ועמיתם הצדיק; האחרונים היו שלוחי המושל הכללי, אך לא הקפידו למלא אחר הוראת שולחם: לרכוש את לב הצדיק ואמונו בטרם ינסו להוציא מפיו דברים מפלילים. הם היו מגנים את השלטון ומעלליו, אך הצדיק לא נלכד בפח שטמנו לו.

המושל הכללי לא הסתפק בשיגור סוכניו להכשיל את הצדיק. בדרכים לרוזין וברוזין עצמה הופיעו חיילים שהחלו להטריד את החסידים שבדרך או בעיירה. עגלות ומרכבות שהובילו חסידים לצדיק, נעצרו בדרך ונוסעיהם נחקרו על סיבת נסיעתם ועל מעמדו של הצדיק בעיניהם. גם האכסניות שבעיירה נפקדו על ידי חיילים אשר חקרו ודרשו את האורחים על מוצאם ועל סיבת שהותם בעיר, על הוצאותיהם לאירוח ועל מתנות הכסף שהם מעבירים לצדיק. מעין עניבת חנק נקשרה מסביב לחצר, השביתה את שלוותה ושללה מן החסידים את התחושה שהיתה נחלתם בעבר כי הישיבה ברוזין היא גמול לתלאות הדרך, לצרות הבית ולבעיות הקיום. חצר הצדיק היתה למלכודת.

יעקב ברגסון, היה ידוע בחצר הרוזינאי כ“גביר מקישינוב”. ואכן הוא נמנה עם גדולי הסוחרים של קישינוב ושל חבל בסרביה. רוב תבואתה של ארץ חקלאית זו עברה דרך ידיו. הרומנים והאוקראינים שהיו עיקר תושביו של החבל מכרו לו מתבואות התירס והדגנים של שדותיהם; הבולגרים והגרמנים – מבציר כרמיהם, יבולי הטבק שלהם ומפירות בוסתניהם. מלבד זה היה בעל טחנות קמח, יקבי יין, בתי חרושת לכוהל ולטבק.

שמו של יעקב ברגסון התנוסס על אניות שבנמלי הנהרות של החבל ועל קרונות משא, אשר הובילו את תוצרת בסרביה מעבר לגבולה אל ארצות שכנות, אל חבלי הקיסרות האוסטרו־הונגרית בוקובינה וגליציה, וחבלי רומניה השונים, מהם בשלטון הרומנים ומהם בשלטון התורכים.

יעקב ברגסון היה מחסידיו המובהקים של הצדיק מרוזין. הוא לא היה נכנס לעסק חדש מבלי לקבל את ברכת הצדיק והוא היה משתף אותו בכל עניני משפחתו העניפה, בנים וכלות, בנות וחתנים, נכדים ונכדות. הרוזינאי היה מקבל אותו ומקורביו בסבר פנים יפות, בחיבה ובשמחה. מתנות כפי שהביא לחצר יעקב ברגסון, לא הובאו אליה אלא על ידי הצמד זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ. ואכן השניים עוררו בלבו של יעקב ברגסון קנאה וטינה. הם הקדימו אותו בקניית הטירה ובבניין בית הכנסת ולמרות כל מעשיו לטובת החצר וחרף דבקותו בצדיק שלא נפלה מדבקותם שלהם בו, הוא יעקב ברגסון, לא השיג אותם במאבק על חסדי הצדיק במשך שתי עשרות שנים. תמיד הקדימו אותו. בימי המאסר של הצדיק בקיוב היה המבצר פתוח בפני שניים אלה והם יכלו לבוא אל הצדיק יום יום. בפניו, כבפני כל חסידי הצדיק, היה המבצר סגור ומסוגר.

משחזר הצדיק לרוזין נסע אליו יעקב ברגסון בשיירה של מרכבות מהודרות ובהן רעיתו ומשרתותיה, בניו וכלותיו, בנותיו וחתניו. בכל מרכבה ומרכבה נערמו המתנות לחצר: כלי כסף וכלי זהב, מעשי ידי אומנים, שטיחים צבעוניים ארוגים מצמר, בדים מפשתן וממשי, כדים מלאי יין ומיצי תפוחים וענבים ועוד. קיווה יעקב ברגסון כי הפעם ייענה לו הצדיק לבלות את חדשי הקיץ באחוזתו שליד קישינוב. יכול הוא להבטיח לצדיק כי גם בבסרביה מצויים חסידיו למאות ולאלפים. וגם הם זקוקים לו. הלא מאז שצורף החבל לרוסיה הולכות ומצטמצמות זכויות היהודים שנקנו בעמל ובכסף רב מידי השליטים הקודמים של החבל, התורכים. ברם, השבח לאל, מנת חלקם טובה בהרבה מזו של יהודי אוקראינה ושאר חבלי רוסיה והוא, יעקב ברגסון, ימסור לצדיק סכום כסף הגון להקלת מצבם של האחים המדוכאים.

בהרהורים אלה שקע יעקב ברגסון כאשר נעצרה השיירה פתאום ליד רוזין. משהביט החוצה ממרכבתו ראה חיילים שציוו על העגלונים לרדת ממושבותיהם.

יעקב ברגסון ירד בבהלה ממרכבתו וכן יצאו ממרכבותיהם הבנים והחתנים. החלה חקירה בידי החילים:

“מאין ולאן?”

“למה ולשם מה?”

“והחפצים שבמרכבות – ממי ולמי?”

כל תשובה לאחת השאלות נרשמה על ידיד רב־סמל שפקד על החיילים. אליו פנה יעקב ברגסון בכעס ושאלו על פשר הדבר.

“כך נצטווינו”, היתה התשובה והחקירה עמדה להמשך.

הכניס יעקב ברגסון בחשאי מטבע זהב לידי הרב־סמל ולחש באוזניו: “והסיבה לכל זה – מהי?”

“מסתבר כי אין דעתה של השררה נוחה מגינוני המלכות של צדיקך, אדוני”.

כעבור שעה קלה עמד יעקב ברגסון לפני רבו.

“גדולה הסכנה האורבת לרבנו כאן מן הסכנה שנשקפה לו במבצר הקיובי. לא עלה בידי המושל הכללי להוכיח את אשמת רבנו בהמתת שני המלשינים, על כן הוא נתלה בגינוניו של הרבי וישתמש בהם כעילה להלשנה בפני הצאר. הוא יעליל על רבנו עלילה של מרידה במלכות, אשר העונש עליה הוא הגלייה לסיביר לעולם”.

החסיד דיבר בהתרגשות ומשלא הבחין ברבו תגובה הולמת את חומרת המצב, העיז להרים את קולו:

“סכנה איומה ונוראה מרחפת על ראש הרבי. הרבי חייב לעזוב את רוזין עוד היום ולבוא עמי לקישינוב. שם אפעל להסרת הסכנה. שר הפלך הוא ידידי”.

וכשגם דברים בוטים אלה, לא עוררו תגובה אצל הצדיק, שהמשיך לשבת בשלווה גמורה, עבר יעקב ברגסון לדברים רכים, מהם קיווה שייכנסו אל לב צדיקו:

“במשך קרוב לשנתיים נמנע מחסידי הצדיק ומכל היהודים במלכות רוסיה לבוא אל רבנו, להתחזק בדברותיו ולהתבשם מתורותיו. חלילה וחלילה כי תבוא עלינו שנת רעה כזאת. הן כמעט שאבדנו בימי המאסר של רבנו; עתה משבא הקץ להרחקתו מיהודיו, בל יותר לצורר ולהרחיקו מהם שוב”.

הרוזינאי הושיט את ידו לחסידו ובירכו:

“יישר כוחך, יעקב”.

בירך ולא הוסיף. וכשהחסיד שאל: “והרבי יבוא עמי לקישינוב?” ענה: “לאחר השבת נסע לקישינוב”.

הרוזינאי ובני ביתו, גבאיו ושמשיו השתכנו באחוזתו של יעקב ברגסון ליד קישינוב, אותה אחוזה, אשר אליה היה מזמין את הצדיק בעבר לבלות בה את חודשי הקיץ.

ימים מספר לאחר בוא הצדיק אל האחוזה, הגיע אליה גבר בגיל העמידה, אשר חזותו העידה עליו כי אינו יהודי והוא ביקש לבוא לפני הצדיק. את שמו לא הגיד. כאשר נקרא השמש שמואל להחליט אם למלא את בקשתו של הגבר או לא, הכיר בו את מפקד המבצר הקיובי, את ולדימיר גיורגיוויץ.

שוב עמד מפקד המבצר הקיובי לפני הצדיק מרוזין ועמידתו – עמידת חסיד בפני רבו. והידיעה אשר בפיו קשה. הוא ביקש למסרה ברוזין, אך לא מצא בה את הצדיק. לכן החליף את מדי הצבא שלו בבגדים אזרחיים ומיהר למסרה לצדיק במקום מושבו, ליד קישינוב. עליו לחזור מיד כי לא קיבל לא חופשה ולא היתר להעדר מן המבצר. וזאת הידיעה: אל המושל הכללי של אוקראינה הגיע מפטרבורג הבירה צו למאסר הצדיק והגליתו. המושל מסר לו את תוכנו וללא ספק הוא עומד להעבירו לשר הפלך של בסרביה, בה מתגורר הצדיק כעת. והצו כולו ערמה. נאמר בו כי היות וישראל פרידמן, רב ותושב העיר רוזין שבפלך קיוב, הוא איש אלוהים קדוש והיות שהמונים יהודים במלכות רוסיה באים אליו ומדריכים את מנוחתו ומפריעים אותו מעבודת הקודש שלו, החליט הצאר, מתוך דאגה לטובתו ולרווחתו, לשלוח אותו ואת כל בני ביתו למקום רחוק בממלכה, אשר שם אסור לפי החוק לשום יהודי לגור. שמה יעביר הרב את בני משפחתו ומניין יהודים ושם ימצא מקלט מהטרדת ההמונים ומרגוע לנפשו.

עוד באותו יום העביר קרון משא של יעקב ברגסון את הצדיק מרוזין לעיר יאסי שמעבר לגבול, אשר גם בה היו לו חסידים לרוב. כשבא צו המאסר וההגליה לידי שר הפלך של קישינוב קרא למיודעו יעקב ברגסון וביקש ממנו לסייע לו בהוצאתו לפועל. פקודה היא פקודה וצו של הצאר יש להוציא אל הפועל. משהודיע יעקב ברגסון לשר כי הצדיק אינו מתגורר עוד באחוזתו, אלא נמצא בקרב עדת חסידיו ביאסי, שברומניה, פנה השר אל ידידו במבוכה מהולת פחד:

“אם לא אמציא את צדיקך לשלטון אודח מתפקידי, יאקוב. על כן אפנה לקונסול הרוסי ביאסי לפעול למען הסגרת הצדיק. אולם, חוששני כי יהודיך שם יעשו לי מה שאתה עשית לי כאן: הם ישמיטו את הצדיק מידי. אני מבקש ממך, יאקוב ידידי, מנע את הדבר מהם, למען לא תבוא הרעה עלי ועליך, יאקוב. כתריס יחיד בפני הדחתי, אצטרך לצוות לאסור אותך, ולהוכיח בזה כי ידי לא היתה בבריחת המבוקש”.

החל מבצע של העברה מהירה של הצדיק ממקום למקום עד שהוצא בשלום מגבול רומניה והועבר לגליציה שבקיסרות אוסטריה־הונגריה. השתתפו במבצע חסידים וסתם יהודים, ביניהם מבריחי גבול מקצועיים, ותלי תלים של אגדות נקשרו למבצע. מעשה ושוטרים רומניים נכנסו לבית בו שכן הצדיק ופתאום נדמה היה להם כי אש אחזה בבית. משנוכחו לדעת כי לא פרצה כל אש, היה הצדיק כבר במקום אחר. מעשה והצדיק היה חייב לעבור נהר סוער. נשא אותו אחד המבריחים על כתפיו והעבירו בשלום. בדרך נשמטה הכיפה מעל ראשו של הצדיק, כיפת הזהב, אולם היא לא טבעה במימי הנהר. גל אחר גל נשא אותה עד שחזרה אל הצדיק.

חסידי גליציה שקיבלו את הרוזינאי בשמחה, היו שונים בחזותם ובלבושם מחסידי רוסיה ורומניה. זקניהם של החשובים שביניהם היו עשויים בקפידה, פיאותיהם מוצנעות ולבושם נקי. רק פשוטי העם שבין היהודים בגליציה דמו בחזותם ובלבושם לאחיהם שבמלכות רוסיה. אך גם הם שפעו ביטחון. הם נתיני הקיסר ירום הודו, אזרחי אוסטריה, שהיא מלכות חסד ליהודים. אליהם הגיע הצדיק כפליט. הפח שנטמן לו מעבר לגבול נשבר. הרוזינאי נמלט ממאסר שני.

 

פרק ששי: אזרח ירושלים    🔗

כאשר באו אל יעקב ברגסון זקיפיו של שר הפלך ובפיהם הפקודה של שולחם, כי יתייצב בפני השר, מייד וללא כל דחיה, ביקש ברגסון רשות להחליף את בגדיו. לבושו של יעקב ברגסון כשל סוחרים רוסיים היה, אך בימי שבת ומועד, כבימי ביקורים בחצר רבו או אצל גדולי הארץ, לבש בגדים כבגדי אצילי הממלכה. בימי קיץ לבש מעל מכנסי המשי השחורים אדרת ארוכה, גם היא של משי שחור, רקומה חוטי זהב וארגמן. בימי חורף היתה אדרתו של קטיפה כחולה. כובעו של פרווה יקרה היה, בין בימי הקיץ בין בימי החורף, עגול וגבוה.

כשהוכנס יעקב ברגסון ללשכת השר, ציווה השר לזקיפיו לצאת מן החדר. משישב ברגסון מולו, פנה אליו השר בנימה של זעם ופיוס כאחד:

“ובכן, ידידי, הקונסול הרוסי ביאסי העלה חרס בידו. צדיקך נמלט לגליציה. לא פנית, כפי שבקשתי ממך, אל יהודיך ביאסי להניח לשלטונות הרומניים לאסור את הנמלט. והלא ידוע לך כי לי צפוייה הדחה בשל אי־מסירת הצדיק לידי המושל הכללי של אוקראינה.”

יעקב ברגסון החזיק את כובע הפרווה בידו הימנית ובשמאלו החליק על זקנקנו, לאט ובתנועות קצובות. על ראשו היתה מונחת כיפה רקומה חוטי זהב, כדוגמת כיפת רבו, הרוזינאי.

“יאקוב, המושל הכללי של אוקראינה לא ינוח עד שאאסר, אם לא אמציא לו את הנמלט, עזור לי, ידידי!”. התחנן השר לפני ברגסון, ומשזה המשיך בשתיקתו, הוסיף:

“במקומי עלול לבוא שר שלא יידע כי יעקב ברגסון פיתח את יצוא התבואות והפירות של הפלך, שהוא האיש אשר הפך כפריים ועירוניים עלובים של בסרביה לשבעי לחם. זכור נא את הפתגם «אל תתפלל למלך חדש», יאקוב; אדם קרוב לעצמו. עשה לשובו של הרבי שלך לידי והריני מבטיח לך בהן צדקי כי אעשה הכול כדי להקל עליו”.

“הרבי שלי לא ישוב לרוסיה”.

אם כן, אצטרך לעשות את השנוא ביותר עלי, לקיים מה שאמרתי לך ולצוות לאסור אותך".

“כלום יש לך ברירה?” השיב יעקב ברגסון, “עליך לעשות זאת למען לא תודח מתפקידך ולמען לא יבוא אחר במקומך”.

“לצון חמדתי”, ביקש השר לפייס את אורחו. “אינני רוצה במאסרך ואינני רוצה לפגוע ברבי שלך. הגד נא אתה לי כיצד להמלט מן הבור שאתה כרית לי, יאקוב, ואשר המושל הכללי ישמח להפילנו בו”.

“זו עצתי השר, צווה לאסרני, לא היום ולא מחר, כי רבים הדברים הטעונים סידור. בין השאר עליי להבטיח את שלומם של בני משפחת הצדיק המתגוררים באחוזתי ליד העיר. התואיל לפרוש עליהם חסותך, השר, אם אעביר לידך סכום כסף שיספיק לכלכלתם ואם ייחתם שטר מכירה, אשר יעיד כי מכרתי לך את האחוזה בכסף מלא?”

“ודאי וודאי שאפרוש עליהם את חסותי, יאקוב. ובשטר המכירה תדאג נא לרשום כי המכירה נעשתה לפני שנתיים, היינו לפני בוא הצדיק לקישינוב. אבל אמור לי, יאקוב, מה יהיה עליך כשתיאסר?”

“שם אני את בטחוני בריבון העולמים, בצדיק שלי ובתבונתם של תושבי הפלך. צעיר הסוהרים יידע מיהו יעקב ברגסון ומה עשה עבור בסרביה ותושביה”.

השר נשם לרווחה. מאסרו של יעקב ברגסון על ידו ימנע מן המושל להינקם בו ובריחתו מן הכלא של יעקב ברגסון לא תיחשב לו לעוון, אלא תיזקף לחובת אחד הסוהרים. חכם מאין כמוהו הוא יאקוב זה. על פי עצתו ישבע הזאב והכבש יחיה.

השר קם ממקומו, חיבק את מיודעו וליווה אותו עד לפתח לשכתו. לזקיפים שעמדו בחוץ ציווה" “לכו לכם!”

ולדימיר גיורגיוויץ עמד לפני המושל הכללי. עמידתו עמידת דום, כחייל לפני מפקדו. פניו רציניים, אך אינם מגלים חרדה או פחד. שמץ של סיפוק בעיניו.

“עבד של יהודים!”, זעק המושל הכללי בקול ובזעם לעבר בן חסותו, “משרתם של צדיקים ארורים, עושה דברו של מורד במלוכה! מה תאמר ומה תגיד, חומץ בן יין?”

“שום דבר, הוד מעלתו, הכל ברור וידוע”.

“ודאי שברור. ודאי שידוע. לקישינוב נסעת. אל הצדיק הזה. והודעת לו כי דינו נחרץ. זה ברור. זה ידוע. אבל, כמה כסף קיבלת עבור המעשה הזה? כמה הרווחת בבגידתך? הגד!”

כל מלה ומלה, כל האשמה והאשמה שיצאה מפי המושל הכללי הייתה רוויה ארס של נחש. בשקט ענה הנשאל: “שום כסף לא קיבלתי תמורת המעשה. לא בגדתי בשום דבר. מנעתי מאיש קדוש מעשה לא צודק”.

“איש קדוש!?” צווח המושל הכללי. “איש קדוש?! מתחזה ומתעתע הוא האיש. מתרועע עם אויבי הצאר. מורד במלכות. אין זאת אלא נפלת קרבן לכישופיו. הן מכשפים הם הצדיקים הללו מעל לכול. אך שום דבר לא יעזור לך. הנך מורד בזה מדרגתך בצבא ומפוטר מתפקידך במבצר. אתה אסור עד שתעמוד למשפט וחי נפשי כי תחת הצדיק הזה תשולח אתה לארץ גזירה”.

זועם ונושף ציווה המושל לזקיפים לקרוע מעל מדיו של וולדימיר גיורגיוויץ את סימני הדרגה שלו ולהעבירו לבית הכלא הרגיל של קיוב. “עבד של יהודים! משרתם של צדיקים!” צעק אחרי האסיר כשזה הוצא מן החדר.

בריחתו של הצדיק מרוזין אל מחוץ לגבולה של רוסיה, המאמצים להחזרתו והכשלונות של מאמצים אלה הביאו בעקבותיהם למבול של תזכירים, דינים וחשבונת ואיגרות, של שליחים ושל מתווכים. שר הפלך של קישינוב השתדל להיטהר בפני המושל; המושל מסר דינים וחשבונות מפורטים ללשכת הצאר; מזכירי הלשכה העבירו תזכירים למשרדי הפנים והחוץ של הממלכה; שרי הפנים והחוץ הביאו את הענין בפני הצאר. וכך אירע כי ר' ישראל מרוזין, בנו של ר' שלום מפרוהובישטש ונכדו של “המלאך”, הפך בתעודות הממלכה כאיש שקשר קשר נגד הצאר והמשטר, כמסית ומדיח, כמורד שנמלט מעונשו ואשר עניין המדינה הוא לשפוט אותו לפי פשעו. לתזכירים הפנימיים בעניינו ניתנה הכותרת: “הצדיק המורד”. באיגרות שהוחלפו בנושא בין לשכת הצאר הרוסי ולשכת הקיסר האוסטרי, בין משרד החוץ של הממלכה הרוסית לבין משרד החוץ של הממלכה האוסטרית דובר על “המורד הפליט, ישראל פרידמן”.

האיגרות שיצאו מפטרבורג תבעו, בשם החוק ובשם הידידות בין שתי הממלכות, את הסגרתו של המורד הפליט הנמצא בתחומי הממלכה ההבסבורגנית ואיגרות ואיגרות התשובה שיצאו מוינה בקשו, בשם החוק ובשם הידידות בין שתי הממלכות, עובדות והוכחות ומעל הכל פסק דין של בית משפט מוסמך. עבודה רבה היתה ללבלרים בשתי הבירות, אשר כתבו את האיגרות על פי הוראות הממונים עליהם ואשר היו חייבים לחזור כמעט בכל שורה שניה על תואריהם של שליטי הממלכות – “הוד רוממותו הצאר, קיסרם של כל הרוסים”; "הוד רוממותו האפוסטולית, קיסר אוסטריה ומלך הונגריה, בוהמיה " ועוד. מזמן כתיבתה של איגרת עד לשילוחה, לאחר חתימה והטבעת החותם עליה, עברו ימים אחדים; מזמן שילוחה עד להגעתה עברו שבועות; מזמן הגעתה עד למתן תשובה עליה עברו חדשים.

הצדיק מרוזין לא מצא מנוח בגלותו בגליציה. הוא נע במשך חודשים רבים ממקום למקום. צדיקי גליציה ובראשם מחותנו, הצדיק ר' חיים מקוסוב, התחרו ביניהם על אירוחו של הפליט המפורסם שבא לתחומם. בכל מקום נתקבל הרוזינאי בכבוד כיאה למעמדו ובהתחשבות במצבו. צדיקים פתחו בפניו את ביתם וחסידים באו לבקש את ברכותיו, אך הגולה התייסר בגלותו. זרים היו לו בני עם הארץ וזרה השפה שבפיהם. אף יהודי הארץ שונים היו מאלה שבקרבם גדל. האידיש שבפיהם היתה אחרת מזו שבפי יהודי רוסיה ואף את לשון הקודש ביטאו בצורה שונה משביטאו אותה ברוסיה. חשובי היהודים שבגליציה, צדיקיה ועשיריה, הקפידו בלבושם וחזותם ורבים מהם נהגו לפי מנהגי אוסטריה, אף לבשו לבוש “גרמני”. השאר, ובעיקר החסידים, לא הקפידו לא בלבושם ולא בחזותם. בתי הצדיקים לא חסרו כל טוב, אך הם נעדרו כל הדר. באחדים מהם לא השתמשו אפילו בכלי שולחן, כראוי.

דרכיהם של צדיקי גליציה העכירו את רוחו של הרוזינאי. הם היו מפורסמים בשל מופתיהם בריפוי חולים ובשחרורם של מוכי גורל מ“דיבוקים”, על ידי השבעות והחרמות. מארחיו של הרוזינאי היו מבקשים ממנו לצרף את ברכתו לברכתם, כאשר חולים או בעלי “דיבוקים” צבאו על פתחם. הרוזינאי יעץ לחולים ולמסכנים להבדק אצל רופאים טובים בוינה, להתפלל ולבטוח בשם.

בגלותו בגליציה כבמאסרו בקיוב היתה קרן אור אחת בחיי הרוזינאי – האיגרות שקיבל מחסידו שגרירו בירושלים, ר' ישראל ב"ק. הוא כתב לרבו על מעמדו האיתן בקרב בעלי השלטון בירושלים ובקושטא, אשר הודות לו זכה לרשיון להקמת בית דפוס בעיר הקודש ולהוצאת עתון בה בשפת עבר.

כתב הצדיק לחסידו וביקש ממנו להשתדל כי תוענק לו אזרחות תורכית. מכיוון שאיבד את נתינות רוסיה, ונתינות אוסטריה לא תוענק לו במהרה, זקוק הוא לחסות השולטן כדי שיוכל לנוע חופשי בארצות שונות ולתור אחרי מקלט קבוע לו ולמשפחתו שנשארה בקישינוב. עם קבלתו את האזרחות התורכית יעשה הכל כדי לעלות לארץ־ישראל ולהתיישב בירושלים. וכדי להוכיח לשלטונות התורכים את כנות כוונותיו, העביר הרוזינאי לר' ישראל ב"ק סכום ניכר במטבעות זהב לשם קניית מגרשים בעיר הקודש עבור בית כנסת ועבור בית לו ולמשפחתו.

ר' ישראל ב"ק עסק בקניית המגרשים בכל המרץ והתושיה בה הצטיין. הוא התחרה בסוכני הכנסיה הרוסית הפרבו־סלבית, אשר תרו אף הם אחרי מגרשים בירושלים, ורכש, ממש ברגע האחרון, עבור הצדיק מרוזין מגרשים בלב לבה של ירושלים שבין החומות, אשר הכנסיה הפרבו־סלבית עמדה לרוכשם.

עוד בטרם נודע דבר רכישת המגרשים לבעליהם, ר' ישראל מרוזין, נודעה רכישתם לצאר הרוסי, ראשה החילוני של הכנסיה הפרבו־סלבית, והוא נתמלא חימה. האשמה כבדה נוספת נרשמה בתיקי הצדיק המורד. התביעה להסגרתו נעשתה בתוקף מוגבר.

באחד הימים עמד יעקב ברגסון בפני צדיקו. וזה סיפורו. ביום הראשון למאסרו בכלא קישינוב, בא אליו מפקד הכלא והודיע לו כי ציווה להשאיר פתוחה את דלת התא שלו. יעקב ברגסון הודה, אך לא עבר את מפתן התא. ביום השני למאסרו התיצבו בפניו כל הסוהרים של האגף בו היה כלוא והציעו לו להלוות אל היוצאים מן הכלא בעת חילופי המשמרות ולצאת עמהם. יעקב ברגסון הודה, אך לא הצטרף. ביום השלישי למאסרו בא אליו אחד מעובדיו, עגלון שהביא אספקה לבית הכלא באחד הקרונות של יעקב ברגסון, והודיע לו כי נרמז לו על ידי מפקד הכלא וראשי סוהריו להוציא את מעסיקו מן הכלא בקרונו. יעקב ברגסון יצא עמו ועבר את הגבול. הוא הצטרף לבני משפחתו אשר יצאו את בסרביה לפני מאסרו והתגוררו בעיירה פוטוק זלוטי, היא נחל הזהב, שבגבול גליציה ובוקובינה. שם מצא יעקב ברגסון אחוזה עזובה, אשר ניתן יהיה להתקינה למגורי הצדיק והוא ביקש מן הצדיק רשות לרכוש אותה ולהתקינה עבורו.

“לא אשב ישיבת קבע בגליציה”, השיב הצדיק, “מנוי וגמור עמי לעלות לארץ־ישראל”.

“ודאי רבנו, יחד עמנו ועם כל ישראל”, השיב יעקב ברגסון והמשיך “לא בבת אחת עבר המשכן להר המוריה בירושלים. הרבה תחנות היו בדרכו, במדבר סיני ובארץ ישראל. עד שיעלה רבנו עמנו ועם כל ישראל לארץ ישראל דרוש לו בית משלו. ובפוטוק זלוטי ימצאנו”.

“נצחתני, יעקב. רכוש את האחוזה והתקן אותה”.

תכיפות האיגרות מחצר הצאר לחצר הקיסר ונימתן התקיפה, הניעו את שר הפנים של אוסטריה להביא העניין בפני ראש הממשלה, הנסיך מטרניך. זה ביקש את התיק של “המורד הפליט, ישראל פרידמן”. כאשר נתחוור לו כי מדובר ברב ולא במהפכן, ביקש להמציא לו את חוות דעתו של רב העיר, הד“ר מנהיימר. לרב העיר לא היה מושג ברור ונכון על החסידות ועל החסידים, ולא על הרב ישראל פרידמן מרוזין. ביושרו פנה אל עמיתו הרב בקרקוב, ציר בפרלמנט האוסטרי, אשר הכיר יפה את החסידות והחסידים של גליציה ואשר חסידי רוזין פנו אליו מזמן בעניין צדיקם הפליט. הרב מקרקוב השיב חוות דעת חיובית על הצדיק ר' ישראל והד”ר מנהיימר כתב לנסיך מטרניך, כי ראוי האיש המדובר בו להגנה מצד ממשלת אוסטריה. חף מפשע הוא ויש למנוע את הסגרתו לידי ממשלת רוסיה, המבקשת את רעתו. בהתחשבו בחוות הדעת שקיבל, וכדי לצאת ידי חובתו כלפי ממשלת רוסיה, הוציא הנסיך מטרניך פסק, אשר העורמה היתה מרובה בו מן הכנות: “יש להסגיר את האיש, אם איננו בעל רכוש במקרקעין באחד ממחוזות אוסטריה־הונגריה”.

עם מתן הפסק המתוחכם של ראש הממשלה, היה צורך להעביר את האחוזה בפוטוק שנרכשה בשמו של יעקב ברגסון על שם הצדיק והדבר לא היה ניתן מפני חוסר האזרחות שלו. למעשה היה ר' ישראל נתין רוסי, אך הוא נמלט מרוסיה והיה מבוקש על ידי השלטון. לא היה בידיו לא דרכון ולא תעודה אחרת. בימי המתח שבאו לאחר החלטת ראש הממשלה, כאשר כל המאמצים של מקורבי הצדיק למצוא דרך לעקוף את המכשול, לא הצליחו, התיצב באחוזת פוטוק הקונסול הכללי של תורכיה בלבוב, העיר הראשית בגליציה, ובפיו הודעה ־בשורה לצדיק; הוד רוממותו השולטן הואיל להעניק לו אזרחות תורכית.

הוסר המכשול. לצדיק מרוזין נתאפשר לרכוש מקרקעין במחוז אוסטרי ולהחזיק בהם. סרה סכנת ההסגרה. נפתחה הדרך לאיחוד הצדיק עם בני משפחתו, אשר האזרחות החדשה חלה על כולם.

בחתימת הקיסר פרדיננד ובחותם המלכות אושר כי הרב ישראל פרידמן הוא בעל אחוזה בממלכת אוסטריה, אדם בעל מוניטין ואזרח תורכי מכובד ועל כן אינו בר־הסגרה לרוסיה.

הלבלרים בפטרבורג המשיכו להכין איגרות ולהחתים עליהן שרים ופקידים ולקבוע בהן כי על פי תנאי השלום שנקבעו בקונגרס הוינאי בשנת 1815 מצווה ממשלת אוסטריה להחזיק את הפליט ויהיה מעמדו מה שיהיה, והלבלרים בוינה הכינו תשובות כי אישור הקיסר במקומו עומד ואין עליו עוררין.

בשיירה גדולה של כרכרות ועגלות הגיעו לאחוזת פוטוק הרעיה, הבנים, הבנות, החתנים, הכלות והנכדים. עמהם באו חסידי הצדיק מכל רחבי רוסיה, ביניהם “מַגנַטים”, עשירים מופלגים, בעלים של מפעלי תעשייה או של יערות ואחוזות. אלה היו בעלי “פריבילגיות” ויכלו לצאת מגבולות רוסיה לכל מקום ולשוב אליה כרצונם. בין הבאים תפשו מקום ראשון, שני הנאמנים המובהקים, זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ. משנאסר יעקב ברגסון בקישינוב, הם באו לאחוזתו כדי להיות עם בני משפחתו של הצדיק שנשארו בה. אמנם קיים שר הפלך את ההבטחה שנתן ליעקב ברגסון. הוא פרש עליהם את חסותו, אך שני האבירים לא ראו את עצמם פטורים מלדאוג לכך כי לא יחסר דבר למשפחת נסיכם.

בסעודה שנערכה לכבוד הבאים ולציון הסרת הסכנה של הסגרה, דיבר הצדיק רבות על ארץ ישראל ועל ירושלים. הוא הכריז על עצמו כ“אזרח ירושלים” ועל חסידו ר' ישראל ב“ק כ”יקיר ירושלים". כשקולו הערב מתנגן באולם המלא חסידים ממחוזות גליציה ורוסיה, חזר הצדיק מרוזין על דבריהם של חכמי התלמוד שדיברו בשבחה של ירושלים:

"אמר רבי יהושע בן לוי, כתוב בתהילים: «ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו», היינו ירושלים היא עיר שעושה כל ישראל חברים. ואמר רבי שמואל בר נחמני: «אין ירושלים נבנית עד שיתכנסו כל הגלויות», שנאמר: «בונה ירושלים ה’» ואחר כך «נדחי ישראל יכנס».

והצדיק סיפר לחסידיו כי רכש מגרשים בירושלים לבנין בית כנסת ובית לו ולבני משפחתו. אזרח ירושלים הוא וברצות השם יישב בירושלים.

החסידים לא שמעו ברצון על עליית רבם לארץ־ישראל. כשהעז אחד מהם לשאול את הרוזינאי: “הן אמר רבנו בעצמו כי לא יעלה לארץ־ישראל בלי יהודיו”. ענה לו הרוזינאי: “זה היה לפני המאסר. בימי המאסר החילותי לחשוש, כי לא אזכה לכך, כי תימלא הגדולה שבמשאלות לבי”.

“חלילה וחלילה לרבנו לחשוש!” נשמעו קריאות מכל צד.

יישב רבנו עמנו עד בוא המשיח ואז יוליכנו לארצנו".

הרוזינאי לא השיב ולא הגיב לדברים. אווירת ההתעלות והשמחה נמשכה זמן רב. על כוונותיו לא הוסיף הצדיק לדבר, אך כשחסידים קראו לעומתו, בשעת לגימה: “לחיים, רבי”, היה משיב: “לחיים טובים ולשלום בירושלים”.

 

פרק שביעי: הכיפה השחורה    🔗

היו שלהי קיץ. עונת הקציר והקטיף הגיעה. השדות והבוסתנים שבאחוזת פוטוק השתרעו על פני מרחבים ניכרים. בית האחוזה, מעון הצדיק, היה בעל ממדים מצומצמים למדי. בקושי הספיקו חדריו למגורי הצדיק ולבני משפחתו, לחדרי תפילה לציבור, לצדיק ולבניו. רוב המקורבים והמשרתים היו חייבים למצוא לעצמם מגורים בעיירה, הסמוכה לאחוזה.

בית האחוזה היה בעבר ביתו של גביר כפרי, אחד מקרוביו של הרוזן לבית פוטוצקי, בעל אחוזות וטירות רבות בסביבה. בית נאה היה, בנוי לבנים שטויחו ונצבעו בצבע לבן, אך דל היה במראהו לעומת הטירה ברוזין, הבנויה אבנים ורודות, אשר צורתה וסגנונה הקסימו כל רואיה.

מעטים היו הפונים לצדיק באחוזת פוטוק. מלכותו של הרוזינאי היתה פרושה על אוקראינה ובסרביה, רומניה, רוסיה הלבנה ומחוזות פולין המזרחית. בגליציה היה מספר חסידיו קטן. עיקר הבאים לאחוזת פוטוק היו חסידי הצדיקים, אשר בביתם התאכסן הרוזינאי מאז בריחתו מבסרביה. חלק מהם בא מפני הרושם החזק שעשה עליהם וחלק מפני שצדיקיהם יעצו להם לפנות אל הרוזינאי, הצעיר מהם בשנים בהרבה ואשר ייטיב מהם לפתור את בעיותיהם. אל אלה הצטרפו סקרנים מעיירות שונות בגליציה ומבוקובינה. לא כל יום בא אל גבולם צדיק הנוהג דרך מלכות ואשר נתייסר במאסר ובגלות.

את הבאים אליו קיבל ר' ישראל לפי מנהגו מאז. כל אחד הוכנס אל חדרו ביחידות ונשאר עומד לפני הצדיק שישב ליד שולחן עמוס ספרים, חלקם פתוחים וחלקם סגורים. הצדיק היה מושיט את ידו לעומד לפניו בברכת שלום ומקבל מידו את הפתק עליו היו רשומות בעיותיו ובקשותיו, שמותיהם של הרעיה, הבנים והבנות, אשר אותם ביקש הבא להזכיר בפני הצדיק. הצדיק היה מעיף עין על הפתק, מבקש מהעומד לפניו לספר על המעיק עליו ומעולם לא הפסיק את דבר המבקש. הצדיק היה מקשיב כשעיניו עצומות וכשראשו נשען על יד שמאלו שתמכה במצחו. תמו דברי האיש, פקח הצדיק את עיניו, הביט הישר בעיני העומד לפניו, שאל על פרטי העניינים, השיא את עצתו ונתן את ברכתו.

לרבים מן הבאים לאחוזת פוטוק היה הנוהג של הרוזינאי משום חידוש גמור, בשל העדר כיסאות בחדר פרט לכורסת הצדיק; בשל הקשבתו הדרוכה להרצאת הדברים, מבלי להפסיקה אפילו פעם אחת; בשל העניין והבקיאות שגילה בעניינים שהובאו לפניו; בשל נימתו האבהית וקולו הערב.

חזרו באחוזת פוטוק מראות שהיו רגילים בטירת רוזין. מעיני רבים זלגו דמעות ביציאתם מחדר הצדיק ורבים נשקו את יד הצדיק בהכרת טובה ובדבקות. אלה ואלה פיארו את המעמד בפני כל מי שנזדמן בדרכם: “תפארת ישראל; צדיק הדור!”

הבאים היו מעטים ואף כי מדי פעם בפעם ביקרו באחוזת פוטוק נאמני הצדיק מקיוב והגביר מקישינוב שהשתכן אף הוא בסביבת פוטוק, וכן צדיקים וראשי עדה מישובי גליציה ובוקובינה, נותר פנאי רב בידי הרוזינאי. לשוא קיווה לחדש בפוטוק סדר יומה של רוזין. גם טיוליו לא היו כטיוליו בעבר. הרוזינאי היה יוצא במרכבה רתומה לשני סוסים לטיול בסביבת האחוזה של פוטוק, אך מה שונים היו טיולים אלה מטיוליו בסביבת רוזין במרכבה רתומה לארבעה סוסים. בליווי אחד הבנים או אחד האורחים היה מסייר בעיירת פוטוק ובמרחבי השדות והיערות שהקיפוה. רוב תושבי היירה יהודים היו ורובם, בין חסידים בין לא חסידים, היו אדוקים בדתם, דחוקים בפרנסתם ומנהג אבותיהם מדורי דורות בידם. לפעמים הרחיק הצדיק עד לעיר בוצץ' הקרובה, אף היא עיר שרובה יהודים, אך שונים בזיקתם למסורת, ברווחתם הכלכלית ובאורח חייהם. בצד חסידים ומתנגדים היו בבוצץ' גם משכילים וחפשיים בדת; בצד דחוקים בפרנסה היו גם עשירים בעלי מעמד כלכלי איתן; בצד בעלי השקפות שמרניות בענייני החברה היו גם בעלי השקפות מתקדמות.

כשעברה מרכבת הצדיק בחוצות העיירה או העיר, בדרכי השדות והיערות, התבוננו האנשים בהשתוממות באיש שבפנים, הלבוש כ“פריץ” רוסי וכיפת זהב על ראשו. הכל ידעו מיהו האיש, אך לעתים רחוקות נתפתחה שיחה קלה ביניהם ולא תמיד הבינו זה את זה, בשל הבדלי הניבים בשפת דיבורם, שפת אידיש. רק כאשר ביקר הצדיק אצל חסידו ומעריצו מאז, אב בית דין של קהלה קדושה מוצץ', רבי אברהם דוד, זכה לבן שיח כלבבו.

בעת הטיולים בסביבת פוטוק, כמעט ולא נעצרה המרכבה לשיחה עם איכרים או יערנים שנקלעו בדרכה, כפי שנהוג היה בעת הטיולים בסביבת רוזין. את שפתם לא שמע הצדיק וחיצוניותם דחתה אותו.

בשבתו לבד בחדרו שבאחוזת פוטוק, ליד שולחנו עמוס הספרים, פנוי מקבלת חסידים, ממתין לבואם ומשלים עם העדרם, התנסה הרוזינאי בנסיון שלא ידע אלא בימי המאסר במבצר הקיובי. הוא חש כי רוחו נעכרת עליו, כי העצבות משתכנת בלבו. המאסר והגלות נתנו בו את סימניהם והעלייה לארץ־ישראל מתעכבת. כאשר הוא גומר אומר לעלות, מתייצבות כנגדו מניעות ממניעות שונות ואין בכוחו להתגבר עליהן.

כדי לגרש את הרוח הרעה, החל לעיין בספרים שלפניו, שלא כדרכו מאז, ובמיוחד הרבה לעיין בספר ה“זוהר”. הרוזינאי היה קורא בספרים בקול ובנעימה וצלילי קריאתו בקעו אל מחוץ לחדרו. הבנים והמקורבים היו צובאים לפתח החדר, לשמוע את קול צדיקם הערב ואת נעימת לימודו.

בהתוודעויות עם הציבור, בעת ה“שולחנות” בשבתות ובמועדים היה ר' ישראל מזכיר את מה שאמרו על ספר “הזוהר” כמה מגדולי תורת הנסתר: “בחיבור זה עתיד ישראל לצאת מן הגלות”.

הרוזינאי לא המתין עוד, כבעבר, לשאלות שיופנו אליו על ידי הנוכחים, בענייני דיומא או בענייני דין והלכה, כדי להשיב עליהן, אלא היה אומר “תורות” כאחד הצדיקים. ברם, “תורותיו” של הרוזינאי נבדלו “מתורותיהם” של רוב הצדיקים בדורו. הן שפעו חידושים נועזים וברק של מחשבה ודמיון.

היה זה כעבור שלושה חדשים מאז בואו לאחוזת פוטוק כאשר הצדיק זימן אל חדרו את ששת בניו. ביראה ובכבוד נכנסו הבנים לחדר אביהם ועמדו לפניו בשורה, כשהבכור, שלום יוסף, בן העשרים ושבע, בקצה האחד וצעיר הבנים, מרדכי שרגא, בן השש, בקצה השני.

עם כניסתם ועמידתם של הבנים לא הרים האב את עיניו מעל ספר “הזוהר” בו עיין. הוא המשיך לקרוא בו בקול ובנעימה. עיני הבנים דבקו בפניו ובשפתיו.

לאחר שעה קלה של קריאה, הוציא הרוזינאי מטפחת משי לבנה מאחד מכיסי מקטורנו, הניח אותה על הדף בו קרא, הפנה את עיניו אל שורת הבנים והסתכל בהם במבטי אהבה וגאווה.

“בניי!” קרא האב בחיבה יתירה: “בניי! קראתי לכם, כדי להודיעכם, כי לא אוכל להוסיף שבת כאן. עומד אני לבקש מן הגבאים להחיש את עליית כולנו לארץ ישראל. כבר שוחחתי על כך עם אמכם. הכונו, איפוא, ליציאה לדרך”.

ההפתעה והפליאה נצטיירו על פני הבנים, אך אף אחד מהם לא העז לומר דבר. להמשך ציפו והוא בא: “אבותינו ואנחנו נולדנו במלכות רוסיה וגדלנו בה. שם אין יהודי שלא צפויה לו פורענות מיד השלטון, שלא עתידים לו ייסורים מיד צוררינו. במלכות אוסטריה יושבים אחינו בטח ובאין מחריד. שם היתה שליחות בידי. כאן – לא. שם דרשו אותי וצבאו על ביתי המונים. כאן אינני נדרש. כאן אני בודד”.

ושוב שררה דממה בחדר, הבנים המתינו להמשך דברי האב. ניכר היה כי הצדיק מתאמץ לסדר את מחשבותיו, להביע אותן בבהירות. לאט וכאילו הוא סופר ומונה כל מלה המשיך האב:

“מכל עשרה שבאו אלי לרוזין, תשעה באו מפני שכשל כוח סבלם מנגישותיה של ממשלת הזדון. מכל עשרה שבאים אלי כאן, תשעה מבקשים ברכה לרפואה, עצה בגידול בנים, תושיה בענייני פרנסה. את הרבים שבאו אלי לרוזין השתדלתי לחזק. המעטים שבאים אלי כאן אינם זקוקים לחיזוק. כל שהם דורשים ממני היא ברכה, עצה, תושיה. כאשר עמדו בפני יהודים שכרעו תחת עול הייסורים שהמלכות הרשעה ייסרה אותם, אזרתי עוז לנחמם בגאולה הקרובה לבוא, לעודדם בישועה שיביא עלינו בן דוד. המלך המשיח. בנחמתם מצאתי ניחומים בצערי שלי על צער האומה; בעידודם נתעודדתי והתחזקתי. מה יתנו ומה יוסיפו לי ברכות שאברך בעלי מחלות, עצות שאתן לאבות שבניהם יצאו לתרבות רעה, או עצות למחוסרי פרנסה? בכייתנו על גלות ישראל וגלות השכינה רצוייה להקדוש ברוך הוא. אין אני נוטה לבכות על צרת הגוף והפרנסה. אינני רופא חולים ואינני בעל מופתים בענייני פרנסה. צער האומה ברוסיה מנע ממני לעשות לעצמי. עתה הגיעה העת לכך. והיכן אעשה לעצמי ולביתי אם לא בירושלים?”

גרונות הבנים כמו יבשו. הם ביקשו לדבר, למחות, להביע אהבה, אך אף אחד מהם לא העז להפר את הדממה. עד שהבכור התאזר עוז, השתעל קמעה ופתח:

“ירשה לי נא, אבא, ואומר דבר. הכל יודעים כי ברכותיך משפיעות שפע רב בכל העולמות. חלילה וחלילה שתישלל מאחינו תושבי הארץ הזאת הזכות להתברך בברכותיך, אבא”.

האב הסתכל באהבה בבכורו ופנה לבן השני, בן העשרים, בשאלה: “נו, היש דברים גם בפיך, אברהם יעקב?”

“הכול יודעים כי אין לקדוש ברוך הוא שליח טוב ממך, אבא. הכול גם יודעם כי אתה אב ופטרון לאומה המצפה לגאולתה. חלילה וחלילה שלא תעמוד על משמרתך”.

הסתכל האב באהבה בבנו השני ופנה לשלישי, בן השבע עשרה. “ואתה, מנחם נחום, התאמר משהו?” הנשאל לא היסס לענות:

“מובטחני כי יהודים השרויים בצרה ובמצוקה ברוסיה יעשו הכל כדי להגיע אליך פה, כשם שהגיעו אליך לרוזין. מי ינחמם, מי יעודדם, כשתשב בירושלים. אבא?”

את שלושת בניו הצעירים לא עודד האב להשמיע את דברם. ספק אם יביעו דעה שונה מדעות אחיהם הגדולים והוא לא רצה להביכם. הוא פתח באחד הסיפורים שהיו שגורים בפיו ואשר עליהם חזרו חסידיו בהתוועדויותיהם:

“בא יהודי לבעל שם טוב ושטח בפניו צרתו, שהיתה צרה יוצאת דופן ושהצריכה ישועה מחוץ לדרך הטבע. ביקש הבעל שם טוב להביא נר של שעווה, יצא עמו ליער, הדביקו באילן אחד והדליקו, ערך מדורה, ייחד ייחודים וכיוון כוונות והיהודי נושע. כאשר בא יהודי בעניין דומה לזקני, המלאך, ביקש גם המלאך להביא נר של שעווה. נטל המלאך את הנר ויצא עמו ליער, הדביקו באילן והדליקו. אך המלאך ירא לערוך מדורה, כפי שעשה הבעל שם טוב, לא כל שכן שירא היה לייחד ייחודים ולכוון כוונות. במקום זה התפלל לשם והיהודי נושע. מה אעשה אני כשיהודי יבוא אלי בעניין שכזה? אפילו נר לא אקח לצאת עמו ליער. אספר מעשה ואתפלל שהשם יושיע. ומובטחני כי יושיע. כך מתמעטים הדורות, בניי. מעשי אינם מגיעים למעשי אבותי. כאשר הבעל שם טוב ביקש לעלות לארץ ישראל הגיע עד לסטמבול. מלאכי עליון מנעו ממנו להמשיך בדרכו והוא חזר. אני אפילו לדרך לא יצאתי עדיין. רציתי לעלות לירושלים בטרם בואנו לפוטוק וקבלתי את דעתו של יעקב ברגסון ונמנעתי מלעלות; הודעתי לחסידיי כי עומד אני לעלות והם השביעו אותי להשאר עמהם עד ביאת המשיח. ועתה אומרים לי בניי כי עלי לעמוד על משמרתי פה ולא לעלות. מן השם המניעות ועלי לקבלן באהבה עד שהשם בחסדו יסירן מעלי. לכו והודיעו לאמכם, כי טרם באה השעה”.

הבינו הבנים כי תם המעמד. הם יצאו אחד אחד בקידות כנגד האב.

בצאתם עלה ענן של עצבות על פני הצדיק. עיניו זלגו דמעות והוא שקע בהרהורים נוגים. האם באמת מן השם המניעות לעלייתו לארץ־ישראל או שמא “מעשה שטן” בדבר? שמא נוחה לו הישיבה בגלות והוא נותן לנצחו בדברים כל אימת שהוא מדבר בעלייתו. הצדיק מחה את הדמעות מעיניו בהשתמשו במטפחת המשי שהניח על דף הספר בו קרא בעת כניסת הבנים והחל לקרוא בספר ה“זוהר” בקול ובנעימה, בבקשו בו תשובה לשאלות שהפנה אל עצמו.

בהתמדה גבר זרם הבאים לאחוזת פוטוק, ועמו גבר הדוחק בבית הצדיק. צר היה המקום מלהכיל את הבאים הרבים. כאשר ביקרו בפוטוק נאמני הצדיק מקיוב, זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ נוכחו לדעת כי מה שעשו עקב הדוחק ששרר בבית צדיקם בפרוהובישטש, לפני כעשים ושבע שנים, עליהם לשוב ולעשות עקב הדוחק בפוטוק. ביחד עם הגביר מקישינוב, יעקב ברגסון, תרו בסביבה הקרובה והרחוקה למצוא לצדיק מעון מתאים. כזה נזדמן להם בעיירה סדיגורה, ליד צ’רנוביץ, בירת בוקובינה. ליד העיירה חי אחד מאצילי הארץ באחוזה רחבת ידיים ובה ארמון מרווח ומפואר. עמו הגיעה שלישית המעריצים לעמק השווה ולרוזינאי הוכנה בסדיגורה חצר, שלא נפלה בהרבה מן החצר שבאחוזת רוזין.

בקרבת הבית שדמה לארמון, הקימה שלישית החסידים הנאמנים מקדש לצדיק, לפי דגם בית הכנסת המפואר שבחצר ברוזין. עם השלמתו לא יחסר בסדיגורה דבר מפארה של רוזין. נכונו בה מחדש החצר והמקדש, אשר הפיצו את שם הרוזינאי ותהילתו בישובי היהודים במלכות רוסיה ובממלכה ההבסבורגית.

מעבר הצדיק ובני משפחתו מפוטוק זלוטי אל סדיגורה, אף כי המרחק שביניהם לא גדול היה, דמה למעבר הצדיק מכלאו במבצר קיוב אל חצרו ברוזין. המוני חסידים הצטופפו בשני צדי הדרך ובהגיע שיירת הצדיק פרצו בקריאות: “שלום עליכם, רבנו!”, רבנים ודיינים קבלוהו בספרי תורה בזרועותיהם וברכוהו, זה בברכה הנהוגה בעת ראיית גדול בישראל: “ברוך שחלק מחכמתו ליראיו” וזה בברכה הנהוגה בראיית מלך ישראל: “ברוך שחלק מכבודו ליראיו”. עוד בטרם הגיע הרוזינאי לסדיגורה היה ברור לכול כי הצדיק הגולה חידש את מלכותו וכי בירתו מעתה תהיה: סדיגורה.

נתחדשו בסדיגורה כל גינוני המלכות של רוזין. לאלפי חסידים במקומות רבים שימשו שמותיהן של שתי העיירות כשמות נרדפים. רוזין וסדיגורה לאחת היו – לבירות הצדיק מרוזין, למקום מושבו של צדיק הדור, הרוזינאי.

בבירתו החדשה חזר הרוזינאי אל סדר היום שהיה נהוג בבירתו הישנה. החל בשעה מוקדמת בבוקר עד לשעה הקרובה לצהריים היה מקבל חסידים ולאחר מכן היה פוסע אל בית הכנסת בין שורות של נאמני החצר, כמלך. בשעות אחר הצהריים היה יוצא לטיולים בסביבה במרכבה רתומה לארבעה סוסים. בהדרגה הבין את ניב האידיש שבפי היהודים ואת שפת האיכרים והיערנים. הוא נכנס בשיחות עם אלה ועם אלה ולתוכן השיחות נתנו חסידים פירושים לפי הפשט, הרמז, הדרוש והסוד.

נבואת אמת נזרקה מפי הבן השלישי בעמדו בפני אביו ובהטיחו בפניו: “מובטחני כי יהודים השרויים בצרה ובמצוקה ברוסיה יעשו הכול כדי להגיע אליך פה, כשם שהגיעו אליך לרוזין”. מפת יסוריהם של יהודי רוסיה נפרשה בפני הצדיק בסדיגורה ורבה היתה מלאכתו בניחומים ובעידודים, בחיזוק בחומר וברוח.

בסדיגורה הונהג דבר שלא היה נהוג ברוזין. כלי זמר מן המעולים, כנרים ומחללים, בעלי תוף ומצלתיים הובאו אל החצר והתגוררו בה. בימים שהשמש זרחה בהם נגנו ברחבה לפני הארמון ובימי גשמים מעל אחת ממרפסותיו.

אף כי הצדיק ובני משפחתו עזבו את אחוזת פוטוק, היא המשיכה לשמש אותם. יקרה היתה בעיני הרוזינאי כי בזכותה נעשה לנתין תורכי ובזכותה נמנעה הסגרתו לממשלת רוסיה. הוא כפה על יעקב ברגסון לקבל מידיו את מחירה המלא, למען תהיה קניינו וקניין יורשיו. אחוזת פוטוק שימשה לרוזינאי ולבני משפחתו כמקום קיט וכן אירח בה את אורחיו מבין צדיקי חוץ לארץ.

לראש השנה השני לשבת הרוזינאי בסדיגורה, הגיעו מירושלים חסידו שגרירו, ר' ישראל ב"ק ובנו ניסן שעשה עמו במלאכת הדפוס ובהנהגת עדת החסידים בארץ־ישראל. הם הביאו לצדיק מזמרת הארץ: ספרי קודש שנדפסו בבתי הדפוס שלהם בצפת ובירושלים, פרוכות ומפות שולחן שנרקמו בידי נשים צדקניות בארץ־ישראל וכן רימונים ותאנים לברכת “שהחיינו” בחג.

האתרוגים שהביאו לצדיק ולבניו, לגבאים ולמקורבים נבדלו בגודלם ובריחם, בצורתם ובקליפתם מאתרוגי קורפו שבאיי יוון, אשר יהודי אירופה היו רגילים בהם. הצדיק היה משתעשע באתרוגו המהודר בימים שלפני חג הסוכות ובמשך כל ימי החג. הוא היה מונח לפניו תמיד, בקופסה של זהב טהור בדמות פרי הדר והצדיק היה מוציאו מן הקופסה, מתבונן בו בהנאה ומציגו בפני מבינים כאחד משבחי ארץ־ישראל, כסמל לברכה הצפונה בה.

האורחים מירושלים מסרו לצדיק את רשימת תושבי ערי הקודש בארץ־ישראל הרשומים ב“כולל והלין”. חסידים שעלו ארצה מן המחוז הזה וכן חסידים שעלו ממחוזות אחרים, שהיו תושבי ירושלים, חברון, טבריה, צפת ויפו נהנו מן “החלוקה” של כספי “הכולל” שנתרמו על ידי הקהילות בחוץ־לארץ והועברו לידי הגבאי, ר' ישראל ב"ק. בהקצבות “החלוקה” יכלו למלא את מה שהיה חסר להם מפרנסתם ולהתקיים בארץ־ישראל.

כנשיא “הכולל” וכממונה על איסוף התרומות, שימש עד ליום פטירתו, הרבי הזקן מאפטא. כדרכו קשר כתר של חשיבות לתפקידו זה והוא היה מכנה את עצמו “נשיא ארץ־ישראל”.

בעת שביקר ר' ישראל ב"ק בסדיגורה הציע את הנשיאות לצדיקו, הרוזינאי וזה נענה לבקשה ברצון ובשמחה.

הנשיא החדש ביקש מאורחיו למסור לו על כל פרט ועל כל נוהג ב“כולל” והשיא עצות בדבר הגברת ההכנסות ושיפור דרכי “החלוקה”. הוא עצמו העביר לגבאי סכום כסף ניכר לצורכי “הכולל”.

נחת רוח יתירה הסבו לצדיקם ר' ישראל ב“ק וניסן בנו, כאשר גוללו לפניו מגילה בשפה התורכית, כתובה באותיות ערביות, מאויירת בצבעים נאים וחתומה בחותם שעווה אדומה, חותם השולטן. הבן, ניסן ב”ק, תרגם לצדיק את הכתוב במגילה והוא דבר המלך על בעלותו של הרב ישראל פרידמן, נתין תורכי ותושב אוסטריה, על שני מגרשים בירושלים, עיר הקודש, בלב לבה של העיר, מול הר הבית והמקדש. ר' ישראל ב"ק חזר בפני הצדיק על סיפור הרכישה של המגרשים: הוא חיפש אחר מגרשים בירושלים שבין החומות עבור הרבי והנה נודע לו על המגרשים העומדים למכירה, אשר נציגי הכנסיה הפרבו־סלבית עמדו לרכשם בשם הצאר, כדי להקים עליהם בתי יראתם, וכיצד הצליח למנוע את הדבר ברגע האחרון ממש ולרכשם עבור דבר שבקדושה, עבור רבן של כל בני הגולה, צדיק הדור.

לבו של הרוזינאי רחב למשמע תוכן המגילה וסיפור הרכישה. והוא נתן את הסכמתו להצעת ר' ישראל ב“ק, כי בית הכנסת אשר יוקם על אחד המגרשים ייקרא על שמו ובכינויו” “תפארת ישראל”.

ר' ישראל ב"ק וניסן בנו הביאו עמהם לסדיגורה גם מפיוטי הספרדים בארץ־ישראל ומנגינותיהם. הם לימדו את חסידי החצר את פיוטו של המקובל, רבי ישראל נג’ארה, איש צפת: “ידך תנחנו אל ארץ הקדושה” אשר בו חוזר חרוז המבטא את מאוויי הצדיק וחסידיו: “חיש תן לנו חלק בדוד וגם נחלה בבן ישי”. הרצועה של מסתורין וכיסופים שקשרה בין רוזין שבגלות רוסיה לבין ערי הקודש שבארץ ישראל נקשרה לסדיגורה שבגלות אוסטריה הונגריה.

בשנה השלישית לשבת הצדיק בסדיגורה מתה עליו אמו, מרת חווה, אלמנת ר' שלום שכנא מפרוהובישטט, בת ונינה לצדיקים מבית טשרנוביל. אף כי בנה הצדיק לא הלך אחר מיטתה לבית העלמין, כי “אין המלך הולך אחרי המטה”, הצטער הרבה על מותה. זו הפעם הראשונה הסיר מעל ראשו את כיפת הזהב והמירה בכיפה שחורה.

המוני חסידים מכל רחבי גליציה ובוקובינה, אוקראינה ופולין באו לסדיגורה לנחם את הצדיק באבלו. ממרחקים באו צדיקים וראשי עדות ומשראו את צער הצדיק הזכירו לו דבריהם של חכמי התלמוד: “אל תבכו למת יותר מדי, אומר הקדוש ברוך הוא, כי אין אתם רשאים לרחם עליו יותר ממני”.

ר' ישראל לא התנחם ולא קיבל את דברי הצדיקים. עברו שלושים ימי האבל והוא לא הסיר מעל ראשו את הכיפה השחורה. הוא חבש אותה במשך כל שנת האבל ועם תומה המשיך לחבשה. תמהו החסידים על צדיקם שהיה מקור השמחה והוא שרוי בעצבות, על האיש שהתריע על כל סימן של מרה שחורה והוא נוהג כאילו היא דבקה בו. אחד מבניו של הצדיק, דוד משה, הבן החמישי שאביו המשילו למסכת קדשים שבמשנה ושהיה קרוב מאחיו למחשבות האב ומהלכיו, פירש את התנהגות האב באמרו: “מבקש אבינו לרדת למדרגה התחתונה של המרה השחורה, כדי להכירה ולהעלות נשמות שנדבקו בה”.

בימי אבלו באו לסדיגורה גם חסידים מרוסיה ומאוקראינה לנחם את הצדיק ולעודדו. לא טובות היו הידיעות שבפיהם על מצב היהודים ברוסיה. שם שינוי לטובה לא בא.

שוב ראה הרוזינאי לפניו יהודים הזקוקים לחיזוק פן יפלו בידי ייאוש. ביתר שאת הפיח בהם אמונה בגאולה הקרובה בהכריזו בפניהם: “הגאולה תבוא, חייבת לבוא, מוכרחה לבוא”.

בהכרזה זו שמעו חסידים העלאה של אחד מעיקרי האמונה של החסידות: “צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים”. נחומים עזבו את סדיגורה.

הכיפה השחורה שעל ראשו, לא היתה הסממן היחיד לשנוי שבא על הרוזינאי לאחר מות אמו. הוא הרבה להסתגר בחדרו ולהמנע במשך שעות רבות מקבל את חסידיו. דלת חדרו לא היתה פתוחה עוד במשך רוב השעות שלפני הצהריים והערב, כפי שהיתה ברוזין ובסדיגורה לפנים. החסידים הוצרכו לחכות לא רק לתורם להיכנס אל הרבי, אלא לפתיחת הדלת לחדרו לקבלת הצובאים עליה. ברם, הם לא התלוננו. בשעת המתנתם זכו לשמוע את צלילי קולו הערב של רבם כשהוא קורא בהטעמה בספרים הקדושים, נעימות שבקעו מחדר הצדיק, ערבו להם מצלילי המנגינות שהשמיעו כלי הזמר של החצר, אף מצלילי כינור מתוקים.

חרף השנויים שבלטו בנוהגיו, המשיך הרוזינאי לקיים גינוני מלכות גם בסדיגורה, אולם ניכר היה בו כי לא כפני המלך בחצרו ברוזין, פני המלך בחצרו בסדיגורה. המאסר הממושך, הנידודים ממקום למקום נתנו את אותותיהם. כתמי דם החלו להיראות במטפחות המשי שבהן היה משתמש ולמראיהם נבהלו הכובסות שבחצר. הן הבהילו את הרעיה וזו הבהילה את טובי הרופאים של הממלכה ורופאי וינה בתוכם.

מבלי שזימן אותם, התייצבו ששת הבנים בפני אביהם, הצדיק החולה. בשם כולם פנה אליו בכורו, שלום יוסף:

“חשים אנו באשמה כלפיך, אבא. כאשר הודעת לנו כי גמרת אומר לעלות לארץ־ישראל, הפצרנו בך שלא תשלול מאחינו בגלויות אלה את ברכותיך, ביקשנו ממך להמשיך לעמוד על משמרתך, הצבענו על כך כי יבוא יום ויהודי רוסיה יגיעו אליך כדי להתחזק ולהינחם באימרות פיך. אמת דיברנו וכנים היו דברינו, אולם אנו מתייסרים במחשבה שמא גרמנו לכך, חלילה, כי העבודה כאן והישיבה בסדיגורה החלישו את כוחותיך, אבא”.

דמעות החלו להיקוות בעיני המדבר וקולו נחנק בגרונו. עיני אחיו זלגו דמעות. בחיבה הביט האב בכולם ורמז לבכורו להמשיך:

“אחדים מן הרופאים שבדקו אותך, אבא, חיוו את דעתם כי זקוק אתה לאוויר הרים יבש וצח. על פי דברי ישראל ב”ק וניסן בנו, משתבחת ירושלים באוויר כזה. רצוי, איפוא, אבא כי תקיים את רצונך מאז ומתמד ותעלה לירושלים. אמת היא, כי קווינו כי תעלה בראש העם, אך בטוחים אנו כי השם יתברך ישלח לך רפואה שלמה בירושלים, כי תאריך בה ימים ושנים עד ביאת המשיח וכי תנהיג את העם בימיו".

הבכור סיים והבנים ראו דמעות בעיני אביהם. עברה שעה ארוכה עד שפתח:

“יישר כוחך, שלום יוסף ויישר כוחכם, בניי. עבר הזמן, עבר, חלף לו. מסתבר כי הקדוש ברוך הוא צירף אותי לאבותי שלא האריכו ימים. ברם, אין הצדיק בא לעולם כדי להאריך בו ימים. שליחות עליו לקיים ועם קיומה הוא מצפה לשליחות חדשה, ואם אין הקדוש ברוך הוא מטיל אותה עליו הוא מחזיר לו את נשמתו. כוחותי לא יספיקו עוד לקבל שליחות חדשה וספק אם הקדוש ברוך הוא יטיל שליחות חדשה עלי. אעמוד על משמרתי כאן עד יומי האחרון ואבטח בשם כי בניי ימלאו את השליחות שהיתה לנגד עיני במשך ימים רבים. אתפלל בעוז כי הקדוש ברוך הוא יברך אתכם במילוי הגדולה שבמשאלות לבי: קבלת פני המשיח”.

הצדיק המשיך בסדר יומו בסדיגורה, אך הרבה לשבת באחוזת פוטוק. לפעמים הוקל לו מן השיעול ומקשיי הנשימה וכל הקלה במצבו עוררה תקוות בלבם של בני ביתו, מקורביו וחסידיו. כאשר רופאיו קבעו שיפור בבריאותו, הוא חזר לסדיגורה ובה הלמה אותו והכריעה אותו מחלתה של רעיתו. זה היה בשנה השביעית לשבתם בסדיגורה.

טובי הרופאים של צר’רנוביץ ושל לבוב ושל וינה הוזמנו לבדוק את החולה ולרשום לה רפואות. הרופאים התקשו לאבחן את המחלה והרפואות שרשמו לחולה לא הועילו. הצדיק חדל לגמרי מלקבל את מבקשי פניו והסכים לראות רק צדיקים שבאו לבקרו. כל שעות היום והרבה משעות הלילה ישב ליד מטת הרעיה, השתדל לחזקה ולעודדה.

למחלת הרעיה לא נמצא מזור. הרופאים רמזו כי היא מבקשת את נפשה למות בגלל מצב בריאותו של בעלה. רמזים אלה הגיעו לאוזני הצדיק והוסיפו על תחושותיו הקשות. ביום האחרון של חג הפסח בילה הצדיק את רוב שעות הבוקר ליד מיטת רעיתו. אלפי חסידים שבאו לסדיגורה לרגל החג המתינו לבואו לבית הכנסת כדי להתחיל בתפילה. הם שלחו אליו את הבכור להזכיר לו, כי מפני העדרו נדחית תפילת החג. שמעה הרעיה את הדברים וביקשה מבעלה להצטרף לקהל המתפללים. בעמדו בתפילה הגיעה לצדיק הידיעה כי הרעיה נפטרה.

הצדיק לא יכול היה לעצור את כאבו. הוא בכה בקול ולא העלים את גודל צערו. גם אחרי שבעת ימי האבל סירב להינחם. רק כעבור שלושים ימי האבל החל לקבל חסידים בודדים. הוא זימן אליו את הבנים והודיע להם:

"הבעל שם טוב הצדיק את הגזירה שנגזרה עליו להישאר בגלות ולא לעלות לארץ־ישראל בכך שאשתו נפטרה ונקברה בגלות. וכך היה אומר: «מכיון שפלג גופי נשאר כאן גוזרים עלי שגם הפלג השני, היינו אני עצמי, אשאר כאן, בגלות». גם פלג גופי שלי נשאר כאן. עתה ברור לי כי נגזר עלי להשאר בגלות.

כאשר הגיעה איגרת מאת ר' ישראל ב"ק מירושלים, מיהרו הגבאי והשמש להביאה ולקראה בפני הצדיק בתקווה שרוחו תתעודד למשמע הכתוב בה, ואכן כתב השגריר ברוח של בשורה גדולה: “התגברנו על כל המכשולים ואנו קרובים להנחת היסודות להיכל השם בירושלים אשר שמו של רבן של כל בני הגולה ייקרא עליו. «תפארת ישראל» תהיה לתפארת ירושלים, עיר הקודש וקהל החסידים שבה. ממנה תצא תורה ואורה לכל ערי הקודש ולתפוצות הגולה”.

ר' ישראל ב“ק השתפך בשבחי התכנית לבניין ופני הצדיק נתכסו עצבות. בקול רפה וספוג דמעות ציווה לגבאי לכתוב את תשובתו לחסידו: “לדוד המלך, משיח ה', לא הניח הקדוש ברוך הוא לבנות לו מקדש בירושלים. ואמר לו כי בנו יבנה את הבית. נראה כי גורלי כגורלו. לי יש ששה בנים, הם יבנו אותו”. הפסיק בקריאת התשובה ובכה ועמו בכו המקורבים. בשם הצדיק נצטווה ר' ישראל ב”ק להפסיק את הבנייה.

אפוף ייסורי גוף ונפש בילה הצדיק את חודשי הקיץ באחוזת פוטוק. מראה הבוסתנים וריחם המרענן לא יכלו לגרש את תחושת השכול שקיננה בו. הצער אכל אותו בכל פה. הרעיה איננה, הוא חולה והתקווה לשליחות חדשה, לקריאה לעלות לארץ־ישראל בראש העם נגוזה. מה הטעם שנותר לחייו? חסידים מצטופפים בחצרו בסדיגורה ונוהרים אליו גם אל אחוזת פוטוק, אך הכל סובב את ההווה העכור ותקווה לאחרית אין.

מאורע אחד הפיג את תחושת השכול והצער של הרוזינאי בשבתו באחוזת פוטוק. באחד הימים הופיעו באחוזה איש ואישה, לבושים כיהודים, המתקשים לדבר אידיש, אף להבינה. השפה שבפיהם היתה רוסית וכל התנהגותם כשל בני רוסיה היתה. האיש ביקש מהגבאי לראות את הצדיק. משנשאל כמה פדיון נפש יתן לצדיק, השיב כי אין לו כסף, כי פליט הוא, אסיר לשעבר, כי חמש שנים ישבו, הוא ואשתו בסיביר כגולים. משתמה גלותם לא חזרו לעירם, אלא התעכבו בעיר הראשונה מערבה להרי אורל ושם פנו לקהילה היהודית בבקשה לגיירם. כל שנדרש מהם על פי הדין וההלכה מילאו ברצון והנה כתב הגרות, חתום על ידי רב העיר ודייניו. שם האיש הוסב לאברהם בן אברהם ושם האשה לשרה בת שרה. הרבה תלאות עברו עליהם עד שבאו הנה. עתה כל חפצם הוא לראות את הצדיק, להשתחוות לפניו ולנשק את ידיו.

מיהר הגבאי לצדיק וספר לו על שני הגרים שבאו לאחוזה. והצדיק הבין כי המבקשים לראותו הם ולדימיר גיורגיוויץ, מי שהיה מפקדו של המבצר הקיובי ואולגה רעייתו. המקורבים ובני הבית, שהיו באותו זמן בפוטוק, השתוממו למראה הצדיק שעזב את חדרו כדי לקבל את המבקשים לראותו והמחבק את האיש, אשר גחן על ידיו לנשקן ולחזור לנשקן. עיני הצדיק ועני הזוג זלגו דמעות. דברים לא החליפו ביניהם. “רבי קדוש”, קראו האיש והאשה; “ילדיי” החזיר להם הצדיק בשפתם.

בחיבה הזמין הצדיק את הזוג לחדרו וציווה לשמש להביא כסאות לאורחים. משישבו לפניו, ביקש הצדיק מן השמש לעזוב את החדר.

ישבו זה מול זה האסיר לשעבר וסוהרו שהפך לחסידו ושתקו. האישה נאנחה מדי פעם כאילו היא רוצה לומר דבר ומתאפקת. ביקש ממנה הצדיק לספר את סיפורה והיא נענתה לו מתוך תחושה של הקלה. האישה סיפרה על העונש האכזרי שהטיל המושל הכללי של אוקראינה, ידידו של אביה, על בעלה משום החטא שחטא במוסרו לצדיק על פקודת הגירוש שהוצאה עליו. בעלה הוגלה לסיביר ועבד עבודת פרך במשך כל שנות גלותו. היא הורשתה להימצא במקום גירושו, אך רק לעתים רחוקות ראו זה את זה. עוד בפגישתם הראשונה בגלות סיביר קיבלו על עצמם להתגייר ולהסתופף תחת כנפי היהדות, לקבל ולקיים את דתו של הרבי הקדוש.

משסיימה האישה את סיפורה, פנה הצדיק לאיש ובקשו למלא אחרי אשתו. “מה אספר, רבי, ואשתי לא סיפרה? יתברך השם שהוציאנו מגלותנו והביאנו לחצר קדשך. יותן לנו נא לשהות בה ונעבוד בשמחה כל עבודה שתימצא לנו”

“מי ידבר על עבודה בעת כזאת?” השיב הצדיק ברוך גדול. “שבו עמי בכפר ותנוחו. הן בגללי בא עליכם סבלכם. ממני מנעתם גלות סיביר ואתם התייסרתם בה”.

אברהם ושרה היו לאורחי הצדיק באחוזת פוטוק. אברהם הושב בין חשובי החסידים ושרה ישבה בין נשות החצר. במקום הקרעים שלבשו בעת בואם לבשו בגדים חדשים. כעבור כמה שבועות מעטים יכלו כבר להתבטא קצת באידיש. מראם חזר לקדמותו, עת שאברהם היה ולדימיר, קצין בצבא הצאר ושרה היתה אולגה, יפהפיה שהכל חיזרו אחריה.

הצדיק ציווה לשכור לזוג בית בפוטוק, ליתר נוחיותם והוא ביקש מהם להוסיף להסב עמו לסעודות.

לאחר ימים ספורים התייצבו בני הזוג בפני הצדיק:

“אין אנו יכולים להוסיף שבת בטלים מעבודה”, פתח אברהם. “בקשתנו היא כי יותן לנו לגור בסדיגורה ולהרוויח את לחמנו בעבודה בחצר הרבי. לי ידועות מלאכות רבות והאשה תוכל לעבוד במטבח. בקיאה היא בכל דיני כשרות ומקפידה היא על קלה כחמורה”.

“לא, ילדיי”. השיב להם הצדיק. “ייסורים ממרקים. טהורים אתם, רצויים לשם ולבריות. לא תעסקו כאן בעבודות נחותות. ראויים אתם לעסוק בדברים שבקדושה בעיר הקודש, בארץ הקדושה. הלואי ויהיה חלקי עמכם, ילדיי. מורה אני לחסידי ישראל ב”ק, לרשום אתכם ב“כולל ווהלין” שאני נשיאו ועיני יהיו נשואות אליכם תמיד. לא תסבלו מחסור, ילדיי. סעו בשלום והתברכו בכל טוב".

אברהם ושרה קבלו את הדין. הצדיק הביט בהם בחיבה ואברהם נשק לידו. בעיני הצדיק ובני הזוג שנעשו לעולים לארץ־ישראל על פי הוראתו נקוו דמעות.

מן הקערה שעל השולחן הוציא הצדיק כל מטבע זהב שהיתה מצויה בה ומסרה לאברהם. הוא ליווה את בני הזוג עד לפתח חדרו, קרא לגבאי ופקד עליו:

“סדר כל הדרוש לנסיעת שני החביבים האלה לארץ־ישראל, ספק להם בגדים לדרך והכנס לאחר מכן אלי לשם חיבור מכתב לישראל ב”ק בירושלים".

שוב השתוממו המקורבים ובני הבית למראה חיבוקי הצדיק עם הגר וגילויי החיבה לו ולאשתו, הגיורת.

אברהם בן אברהם ושרה בת שרה עזבו את פוטוק והתרוממות הרוח ששררה ברוזינאי בעת ששהו עמו נגוזה. כל שעשו המקורבים ובני הבית לשמרה, העלה חרס. חזרה אליו תחושת הצער והשכול ואף כי נלחם בגילוייה, ניכר היה כי היא מקננת בו ואינה מרפה ממנו.

לקראת הימים הנוראים התאושש הצדיק והמקורבים נשמו לרווחה. הרוזינאי ובני ביתו חזרו מאחוזת פוטוק לסדיגורה והמוני חסידים החלו להגיע לחצר, להתפלל במחיצת הצדיק ולקבל את ברכתו לשנה החדשה.

זה היה בשנה העשירית לשבת הרוזינאי בסדיגורה. בימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות המתה החצר חסידים כמו בימיה הגדולים של רוזין. מבית הכנסת בקעו קולותיהם של עולי הרגל. כלי הזמר ניגנו מנגינות עליזות ברחבה שלפני הארמון. אך הצדיק הסתגר בחדרו במשך הרבה שעות. מחלתו גברה עליו.

בערב חג הסוכות זימן הרוזינאי את בניו לחדרו. הם הופתעו ונבהלו כאשר האב ציווה להביא כסאות ואשר רמז להם לשבת, לאחר שהוכנסו לחדר.

“בניי, יקיריי. ערב חג היום ומצווה עלינו לשמוח בזמן שמחתנו. על כן אבקש, כי לא תגלו לאיש את אשר אני עומד לומר לכם. ימי מתקרבים לקצם. הקדוש ברוך הוא קורא לי לשכב עם אבותי הקדושים. מזמן חשתי כי לא אזכה לקבל את פני המשיח, כי לא אזכה לעלות עם יהודיי לארץ־ישראל. אך שם אנשי את בטחוני בשם כי אתם, בניי תזכו למה שאני לא זכיתי”.

שיעול תקף את האב ונשימתו קשתה עליו. בהביטו בעיני בניו ראה את דמעותיהם.

“אל לכם להתעצב, בניי. ירושה גדולה אני מוריש לכם – את האהבה שבני עמנו אוהבים אותנו ואת האהבה שאנו אוהבים אותם. נשיאים תהיו לעם. תהיה נא האהבה דגלכם על העם כשם שהיתה דגלי. בכל מעשיכם אראה ממעשי”.

האב הצטרף לבכי הבנים. הוא הלך מבן לבן, מנע מהם לקום לפניו, חיבק אותם ונישק לכל אחד וקרא לכל אחד בשמו ובכינויו. לאחר מכן פטר אותם מלפניו בברכת: “מועדים לשמחה”.

עשרים יום לאחר מכן, בשלישי לחודש מרחשון תרי"א, שנת 1850, לפי מנין האומות, נפטר הרוזינאי ונקבר בסדיגורה.

תמה פרשת חיים של צדיק יוצא דופן, אפוף אגדות ומסתורין מים היוולדו, שבע טובה וגם רעה, חדשן בדרכי החסידות ובנוהגי העומדים בראש עדותיה, מעודד ומחזק מדוכאים ומושפלים בחזון של קוממיות ובדגם של ממלכתיות.

בית הכנסת “תפארת ישראל” – ציור עממי משנת תר"ס–1900