לסבתי שעלתה לירושלים בימי שלטון התורכים על הארץ;

לבנותי שנולדו בירושלים בימי המנדט הבריטי;

לנכדי ונכדותי שנולדו בירושלים בירת מדינת ישראל

ראש העיר

MAYOR OF JERUSALEM

הסיפורים ההיסטוריים המופיעים בספר “ערגת ירושלים” הם ביטוי נאמן לקשר המיוחד שחשו היהודים כלפי ירושלים. עם מגשימיה של “ערגת ירושלים”, ועם בוני העיר במרוצת הדורות, נמנים אישים דגולים של העם היהודי, הוגי דעות ומורי הוראה, אשר עקבות פועליהם ומעשי בנינם נראים עד היום בעיר, כגון: הרמב"ן, ר' יהודה חסיד ור' ישראל מרוזין.

שלושה בתי כנסת המצויים בין חומות ירושלים מעידים על געגועיהם ועל עשייתם בירושלים: בית כנסת הרמב"ן ששוחזר לאחר מלחמת ששת הימים; בית הכנסת “החורבה” שנבנה לפני כמאה ושלושים שנה, על חורבות בית כנסת שהקים ר' יהודה חסיד לפני למעלה ממאתיים ושמונים שנה, ואשר נחרב אחר כיבוש הרובע במלחמת השחרור; בית הכנסת “תפארת ישראל”, מיסודו של ר' ישראל מרוזין שנחרב גם הוא (בית כנסת זה נקרא גם בית הכנסת של ניסן ב"ק). שלוש הדמויות האלו מהוות דוגמה לחכמי ישראל שצירפו ערגה לעשייה בעירנו והניחו את היסודות לתחייתה של בירת ישראל.

אני מברך את המחבר על יוזמתו להאיר פרקים נשכחים אלה ואחרים בתולדות העם ובתולדות עירנו, ומקווה כי ספרו זה יהווה מקור ללימוד ולידיעה מהימנה של תולדות עירנו ובנייתה.

בברכה,

טדי קולק

ירושלים, י“א באייר תשמ”ג טדי קולק

24.4.1983

בין ירושלים לעכו: סיפור היסטורי

פרשיית עלייתם לארץ־ישראל של הרמב"ן (1194–1270)

ושל רבי יחיאל מפאריס (1190–1268)

ופרשת העפלתו לארץ, מאסרו ומותו של רבי מאיר מרוטנבורג (1215–1293)

* * *

הרמב“ן בהשגותיו על “ספר המצוות” של הרמב”ם

הרמב"ן בפירושו לתורה (במדבר ל“ג, נ”ג)

איגרת הרמב"ן מירושלים לבנו נחמן בספרד

חותם הרמב"ן, נמצא ליד עכו

פרק ראשון: שיירה יוצאת

נוסעי השיירה לעכו נתבקשו לבוא אל המצודה עם שחר, להתרכז בה ליד המגדל המכונה מגדל פצאל, מקום חנייתו של משמש העיר, ולהיכון ליציאה לדרך מיד לאחר הזריחה. משמר מטעם מפקד העיר ילווה את השיירה עד הגיעה למחוז חפצה, לעכו, בירת ממלכת הצלבנים.

השיירות מירושלים ליפו ולערי החוף בדרום ובצפון יוצאות מן המצודה. ממנה יוצאות גם השיירות לחברון. שיירות לנאבלוס, היא שכם, ולדמשק יוצאות ממקום לא הרחק מן המצודה, המקום בו ניצב העמוד, אשר לפי המרחק ממנו נמדדים תחומי ארץ־ישראל ומוצבות בדרכיה אבני מיל.

נוסעים הבאים רכובים, מלווים בדרך כלל עבדים. לנוסעים שבאים ברגל מסופקים סוסים לרכיבה ומשרתים לשמשם על ידי בעלי זיכיון. הללו גם מספקים גמלים וחמורים לנשיאת המטען וכן מזון ומשקה לאלה הזקוקים להם.

ראשונים לנוסעי השיירה שהגיעו למצודה היתה קבוצה של נוצרים, אבירים וסוחרים מעכו, כעשרים במספר, אשר שהו בירושלים כצליינים והעומדים לשוב לבתיהם. הם רכבו על סוסים אצילים, מובחרים שבמובחרים וגם חמשת עבדיהם היו רכובים על סוסים.

האבירים היו לבושים במדי מסדריהם. לאוכפי סוסיהם היו קשורות חרבות ארוכות בנדנים של כסף. הצעירים שבהם היו ילידי עכו והשאר ילידי גרמניה, איטליה וצרפת, משרידי מסע הצלב הששי, בשנת 1229 למנינם וממשתתפי המסע השביעי, בשנת 1254 למנינם.

הסוחרים שהיו לבושים כעמיתיהם בארצות אירופה, היו כולם ילידי הארץ ורובם ילידי עכו. הם היו צאצאיהם של יוצאי ערים באיטליה שהתיישבו בעכו, אחר שנכבשה במסע הצלב הראשון, לפני מאה ששים ושמונה שנים, בשנת 1099. אף כי נולדו בארץ־ישראל וראו את עצמם כגליליים לכל דבר, הם דיברו ביניהם איטלקית.

בין האבירים בלטה דמותו של אחד, כמעט עלם. תלתליו הבהירים ירדו עד לכתפיו ועיניו הכהות הזהירו אף באפרוריות שבטרם עלות השחר. האבירים התיחסו אליו בכבוד הראוי לראשון בין שווים; הסוחרים שמרו על מרחק של דרך ארץ כנהוג לגבי שר וגדול. מפקד משמר השיירה קיבלו בהכנעה.

האביר היה הנסיך היינריך, בן אחיו של פרידריך השני, קיסר גרמניה ומלך איטליה שעמד בראש מסע הצלב הששי ונינו של הקיסר פרידריך הראשון שעמד בראש מסע הצלב השלישי, אשר נכשל בנסיונו לכבוש את ירושלים מחדש מידיו של צלאח א־דין, שהוציאה משלטון הצלב בשנת 1187.

לנסיך היינריך טרם מלאו עשרים שנה ובמסעות הצלב לא התנסה. זה שנים מספר הוא יושב בעכו ונמנה עם ראשי המסדר “ביקור חולים”. שנות ישיבתו בארץ־ישראל עברו עליו בשלום. הנוצרים חדלו להסתער על שטחים לא להם ולא יצאו לכיבושים חדשים.

קשה לסוסים הדריכה במקום וקצרה רוחם של הנוסעים הנוצרים לצאת השיירה. חיילי המשמר מתחממים בצינת השחר ליד מדורות אש ומשרתי השיירה עסוקים בחצר המצודה בהטענת מטען הנוסעים כשאבוקות מאירות את החשיכה.

אשן של המדורות ואורן של האבוקות מאירות חלק מאבני הגזית של מגדל פצאל. במסע הצלב הראשון נכבש המגדל עם כל העיר ירושלים. מלכי ירושלים הנוצרים חקקו את צורתו על חותמותיהם ומטבעותיהם. עתה מתנוסס עליו נס הסהר וחיל מוסלמי חונה בין כתליו. לא הועילה הברית בין אבי סבו של הנסיך היינריך, הקיסר פרידריך הראשון, המכונה ברבה־רוֹסה, עם מלכי אנגליה וצרפת, ריצ’רד לב האריה ופיליפ השני אוגוסט. הם חברו יחד כדי להוציא את ירושלים מידי המוסלמים ולא עלה בידם. הצלב לא חזר אל מגדל פצאל. כרוב רובה של ירושלים הוא בידי הסהר.

אל הנוסעים הנוצרים שבשיירה הצטרפה קבוצה של מוסלמים, שלושה עשר במספר. משעמדו הנוצרים על מספרם נתמלאו חרדה. למן המסיבה בה הסב ישו משיחם עם שנים עשר תלמידיו בסעודתו האחרונה עלי אדמות, גדולה אימת המספר שלושה עשר עליהם. הלא אחד משלושה עשר המסובים בגד במשיחם וגרם לצליבתו.

המוסלמים היו לבושים בגדים מהודרים וססגוניים. עיטורי ראשיהם העידו על מעמדם הרם. ואכן בעלי מעמד כזה היו. הם היו מקורבים למלכים, למושלים ולשליטים בקהיר ודמשק, בגדד וערי מלוכה אחרות. לאוכפי סוסיהם האבירים היו קשורות חרבות מעוקמות, נתונות בנדנים מלאכת מחשבת.

בשליחות שליטיהם יצאו לעכו. בדרכם אליה סרו לעיר המקדש להתבשם מאווירה ולהיטהר בקדושתה. עבדיהם הובילו על גמלים וחמורים מתוצרת ארצותיהם – בשמים ופירות מיובשים, אריגי משי וצמר, עורות של כבשים ועזים ועוד. גדול היה מספר העבדים ממספר אדוניהם וגדול היה מספר הגמלים והחמורים ממספר הסוסים עליהם רכבו אדוניהם. הסחורה תימכר בשווקי עכו הנודעים לתהילה ותמורתה יקנו האדונים מתוצרת אירופה המצויה בעיר.

בין המוסלמים בלטה דמותו של אחד, מבוגר מרוב חבריו ולבוש בהידור רב. פניו העגלגלים שפעו עליצות. זקנקן חום עיטר את לחייו המלאות. שנים עשר חבריו לנסיעה התייחסו אליו כאל ראש וראשון ומפקד המשמר חלק לו כבוד רב.

זהו האמיר עלי, אחד מבניו של מלך מצרים, שנשלח על ידי אביו לעכו הנוצרית לקנות נשק. סוחרי עכו הנוצרים לא יפשפשו בכוונות הלקוח, כל עוד ישלם בכסף מלא.

גם המוסלמים התבוננו במגדל פצאל אשר לידו המתינו. מימי כיבושה של ירושלים לסהר, הוא שימש מקום חנייה לחיל משמר מוסלמי של העיר, כפי ששימש לכל אלה שמשלו בעיר, לפני כיבושה בידי הסהר. משהסתערו הצלבנים על העיר וכבשוה, העלו את הצלב עליה ועל המגדל. הוי, בכמה נהרות ונחלים של דם נטבל צלב זה; דמם של לוחמים ודם נשים וילדים; דם אויבים ודמם של בעלי ברית. בליבם בירכו את השולטן צלאח א־דין ששיחרר את ירושלים משלטון הצלב ושהעלה מחדש את הסהר עליה ועל מגדל פצאל.

והנה הגיעה קבוצה של נוסעים, גדולה בהרבה משתי הקבוצות שקדמו לה. יהודים היו; ביניהם עולי רגל מקהילות רחוקות כבגדד וכשירז וביניהם עולי רגל מן הגליל שבידי המוסלמים ומעכו שבידי הנוצרים. השוני שבמוצאם ניכר היה בחזותם, בלשון אשר בפיהם ובדרך בה הכינו את נסיעתם. עולי הרגל מן המזרח ומעכו באו רכובים על סוסים ובלווי עבדים ומשרתים והיו לבושים כבני הערים שבהן הם מתגוררים; עולי הרגל מן הגליל, חקלאים ברובם, באו בלי סוסים ובלי ליווי.

הרכובים על סוסים ירדו מסוסיהם והכל התכוננו לתפילת שחרית. עלה עמוד השחר. כולם התעטפו בטליתות, הניחו תפילין של יד ושל ראש וכיוונו את פניהם מזרחה, אל מקום המקדש כשעמד בהר הבית.

בלשון אחת התפללו, בלשון הקודש. תוכן תפילותיהם אחד היה, התפילות שהותקנו לפני עשרות דורות, אך רינות ונעימות שונות נשמעו מפיות המתפללים. קהילה קהילה ורינתה; קבוצה קבוצה ונעימתה.

הם באו לירושלים כעולי רגל לימים הנוראים ולחג הסוכות, לבכות על חורבנה ולהתפלל על בניינה מחדש, במהרה ובימיהם. גם אצלם עורר מגדל פצאל זכרונות מימים עברו. הורדוס המלך כונן אותו לתפארת העיר ולהגנתה וקרא עליו את שם אחיו. סתתים יהודים סיתתו את אבניו הכבירות ובנאים יהודים הניחו אותן, נדבך על גבי נדבך עד שהוקם מגדל בנוי לתלפיות. צדקה עשה לישראל טיטוס הרשע, מחריב ירושלים, כאשר ציווה לחוס על המגדל ולא לנתצו כאת שאר בנייני הורדוס ובית המקדש בראשם. אמנם, לא ביקש אותו רשע אלא להשתמש במגדל כעדות לגבורתו בהבקעת ביצורי העיר העצומים ובכיבושם מידי מגיני ירושלים היהודים, אך בכך השאיר גלעד של נצח לשלטון ישראל בירושלים. ויד אלהים היא אשר העירה את ליבם של מלכי הצלבנים הארורים, כובשי ירושלים ומשמידי יהודיה, לחקוק דווקא את צורתו של מגדל זה על מטבעותיהם וחותמותיהם. הם, אשר נשבעו להכחיד כל זכר יהודי מן הארץ, למען לא ייזכר עוד שם ישראל בארץ־ישראל, קנו ומכרו במטבעות אשר מגדל יהודי חקוק עליהם; אותו הטביעו חותמותיהם על שטרות וכתבי מלכות.

המתפללים סיימו את תפילתם, הסירו מעליהם את הטליתות והתפילין, עלו על סוסיהם או על הסוסים שסופקו להם והצטרפו אל שתי קבוצות הנוסעים שקדמו להם. כמוהן התכוננו לצאת השיירה לדרך. השמש כבר זרחה בפאתי מזרח.

בבהלה הגיעה אל המקום קבוצת אנשים. חזותם העידה עליהם כי גם הם יהודים, אך הם נבדלו מאד מכל אחיהם שבשיירה. ביניהם היו נשים וטף ואיש אחד משכמו גבוה ומעלה, שונה מכולם בלבושו ובחזותו. שקט ומכונס בעצמו צעד בין המבוהלים.

מפקד המשמר קרב אליהם ושאל על חפצם. אחד הבאים, שניכר היה בו כי הוא הגדול שבהם, ענה: “באנו ללוות איש חכם וגדול שבא לעירנו. ברצונו להצטרף לשיירה היוצאת לעכו ואנו מבקשים לספק לו סוס ומשרת”.

אלה היו היהודים אשר ישבו ישיבת קבע בירושלים והאיש שהם ליוו היה הפרשן, הפילוסוף, המקובל, המשורר, הרופא, מגדולי התורה שבספרד, רבנו משה בן נחמן.

שערו הכסוף היה מסורק אחורה וכיפה שחורה כיסתה את קדקדו. פניו היו מוארכים וזקנו הלבן היה עשוי בקפידה. דוק של חכמה ועצב היה נסוך על עיניו ועל פיו. לבוש היה כאחד מחכמי ספרד ורופאיה.

בראש המלווים עמדו שני האחים, בעלי הזיכיון לצביעה שהיו ראשי המשפחה היהודים היחידים אשר רבי משה מצא בירושלים בהגיעו אליה לפני ראש השנה, כחדשיים לפני הצטרפותו לשיירה. לאחים היו שלושה בנים ושני חתנים, אך מספר כל הגברים היהודים בעיר היה פחות מדי כדי להוות מניין לתפילה בכל יום ובשבתות.

רבי משה ביקש מהם לעשות ככל האפשר לתוספת גברים יהודים בעיר ושני האחים נענו לבקשתו. הם פנו אל קרוביהם שבשכם והפצירו בהם לשוב לירושלים, אשר ממנה ברחו בימי פלישת הטטרים. האחים תיארו בפני קרוביהם את מצבה העלוב כיום, כשאין בידם להתפלל בציבור, מחוסר מניין, אלא רק באותם ימי חג ומועד בהם פוקדים עולי רגל יהודים את עיר הקודש. בכל לשון של זירוז הם זירזו את קרוביהם לא להחמיץ את הזכות להשיב עטרה ליושנה. “שובו נא מהר לירושלים”, כתבו להם “הביאו עמכם את ספרי התורה שמילטתם בשעתם מן הסכנה. השלימו נא עדת־אל בעיר האלהים ותשובנה התפילה והרינה להשמע בה”.

הגולים שבשכם עשו כבקשת האחים ושבו לירושלים. מצא רבי משה חורבה בין חורבות העיר, בגבעה המערבית, נוכח הר הבית, שיפץ אותה והרחיב אותה והקדישה לשמש בית כנסת. משהוכנסו למקום ספרי התורה שהובאו משכם היה לעדת היהודים שבירושלים בית תפילה ובית ועד. העדה התפעלה מחכמתו ומזריזותו של רבי משה והוא שאב נחת רוח וסיפוק ממעשה ידיו.

בכך חודש שוב, בשנת ה' אלפים עשרים ושבע למנין היהודים, היא שנת 1267 למניינם, הישוב היהודי בירושלים, אשר נחרב כשנות דור בעת פלישת הטטרים. בזכות התלהבותו והשפעתו של רבי משה בן נחמן היה הדבר ועדות לדורות למעשהו זה, הוא בית הכנסת שכונן והציב ואשר שמו קשור בשמו מאז ועד היום הזה.

נילוו לרבי משה כל עדת היהודים בירושלים. שני האחים הצבעים וכל בני ביתם והחוזרים משכם ובני ביתם ובפי כולם קריאות בקול ספוג בכי ועצב: “אוי לנו כי אדוננו משאיר אותנו כצאן ללא רועה, כבנים ללא אב”. “יאמר לנו רבנו: על מי תישען העדה ומי יורה לה דעת תורה?”

רבי משה הסתכל בקה מלוויו, חיכה עד שנרגעו ונשתתקו הקריאות ואחר השיב ברוך גדול: “לא צאן בלא רועה אתם, אחי, כי אם צאן קדשים. לא בנים ללא אב אתם, אהובי, כי אם בנים אתם לה'. על מי תישענו ומי יורה בקרבכם דעת תורה? על אבינו שבשמיים נישען, והוא ישלח לנו מורים נאמנים ללמדנו את תורתו. הלא ידעתם כי נסיעתי לעכו לשם שמיים היא ולשם ירושלים, עיר הקודש. מחשבותי ומעשי מכוונים לבנינה ולקיבוץ גלויותינו בתוכה, במהרה, בימינו. התפללו נא עלי, אחים יקרים והתפללו להצלחת שליחותי. שלום על כולכם ונראה ביחד בטוב ירושלים”.

“שלום עליך, רבנו. יהיה ה' בעזרך ובעזרנו. עליך נתפלל ולהצלחת שליחותך נייחל, אדוננו ומורנו”.

רבי משה ישב על סוסו, הרים את ידו ושפתיו מלמלו את ברכת הכהנים בעלותם לדוכן, לברך את ישראל באהבה: “יברכך השם וישמרך”.

סוף סוף ניתן האות ליציאת השיירה. המשמר התחלק לשניים, החלוץ בראשה והמאסף בסופה. הנוסעים הסתדרו לפי סדר בואם: הנוצרים בראש; בתווך המוסלמים ואחריהם היהודים. אחרי הנוסעים המשרתים והעבדים, הסוסים, הגמלים והחמורים, נושאי הצידה והמטענים.

האוויר היה לח וצונן. צרורות וארגזים שהכילו את מטען הנוסעים, מזונם ומשקם ואשר הובאו אל חצר המצודה בעוד לילה היו רטובים מטל. משרתים ועבדים נקראו לאדוניהם להביא להם סודרים ובגדים כדי להתעטף בהם מפני הצינה.

רובם של הרכסים וכל העמקים והגיאיות היו מכוסים אדים לבנים ואפורים. נוחה היתה הנסיעה בבוקר למרות הצינה, נוחה מנסיעה באור היום ובחום השמש. ויפה הרכיבה למחשבה ולזכרונות.

מהרהרים הנוצרים שבשיירה בחוויות שעברו עליהם בעיר הקודש. איך פסעו בדרך הייסורים של המשיח, ואיך התייחדו עמו במקום קבורתו. אין כקדושה של כנסית הקבר הקדוש ואין כהשראה שהיא משרה על המאמינים, הבאים תחת כיפתה.

מהרהרים המוסלמים בחוויות שעברו עליהם בעיר המקדש. על כיפת הסלע רבת ההוד ועל מסגד אל אקצה, אשר ממנה עלה הנביא השמימה. הסהר מתנוסס על שניהם; אות הוא לנצחונם של בני ישמעאל, נחמה ונקמה על החילול שחיללו בהם הצלבנים בימי שלטונם בעיר, עת שהפכום למשכנות מלכיהם ולבתי תפילה לדתם.

מהרהרים היהודים בחוויות שעברו עליהם בעיר האלוהים. בתפילתם בראש השנה וביום הכיפורים ליד הכותל המערבי, שריד מחומות בית המקדש אשר השכינה לא זזה ממנו מעולם; בעלייתם בחג הסוכות אל הר הזיתים נוכח הר הבית כשלולביהם ואתרוגיהם בידם. הם חשו כאילו הם נמצאים בהר ה', כשבית המקדש על כנו, העזרות מלאות המוני ישראל, הכוהנים בעבודתם והלוויים בשירם וזימרם.

ומהרהר רבי משה בן נחמן בחוויות שעברו עליו. לירושלים בא כזקן ובעל ייסורים ובה נעשה כצעיר, צמא מעשים ופעולות. בחדשו את הישוב בעיר הקודש כאילו נתחדש בעצמו, כאילו נתמלא רוח חדשה. מוחו שופע מחשבות וחידושים – בעניין העלייה לארץ־ישראל ובנין ירושלים, בשירה, בתורה שבנגלה ושבנסתר.

בסדר ובשלווה עושה השיירה את דרכה. התפזרו העננים ונעלמו אדי הטל. אור השמש זרוע על היקום. ההרים מפיקים נוגה של זהב פרוויים והגיאיות מלאים שלל צבעים.

אי פה, אי שם ניראים בהרים אילנות סרק. אלה הם שרידי היערות אשר פיארו את הרי יהודה בעבר ואשר נכחדו על ידי פולשים וכובשים. ומה שהותירו אלה כירסמו הכבשים והעזים של הרועים הבדווים הנודדים בארץ.

בעמקים נראים בוסתנים של עצי פרי. דלים הם כמו האדמה שמתחתם. אמנם קלטו העמקים אדמת הרים לרוב שנסחפה אליהם בימי הגשמים, אך בלא כלים ראויים לשמם לחריש ועידור ובלא דשנים להטבתה, נשארה האדמה דלה ויבוליה דלים. ורבה השממה בארץ.

דוממים הנוסעים בשיירה. החום הולך וגדל. מזמן הוסרו הסודרים והבגדים ששימשו מגן מצינת הבוקר. רק קול נקישות רגליהם של הסוסים וקריאותיהם של רוכבי הגמלים והחמורים נשמעים לאורך השיירה.

עברו כבר שעות אחדות והשיירה עודנה ממשיכה בדרכה. השמש מולכת ברקיע. הסוסים מגלים עייפות ולא כל שכן הנוסעים. רבים פנו למפקד המשמר, כשעבר לאורך השיירה, כדרכו: “הקרובה שעת המנוחה והסעודה? היכן ומתי תיעצר השיירה?” לכולם השיב המפקד: “כשנגיע למקום מוצל בין שער הגיא שבפתח הרי יהודה לבין רמלה העיר, תיעצר השיירה לחילוץ עצמות, לסעודה ולמנוחה. ושם נחנה עד יעבור חום היום”.

סוף סוף הגיעה השיירה למקום המנוחה. המשרתים והעבדים החלו בהכנת מקום החנייה, עזרו לנוסעים לרדת מסוסיהם והובילו את הסוסים, הגמלים והחמורים אל השקתות שבמקום. חיש הוקמו מאהלים לשלוש הקבוצות שבשיירה, מאהל לנוצרים, מאהל למוסלמים ומאהל ליהודים. מחצלות של קש הועלו על כלונסאות של עץ להגן מקרני השמש ומחצלות וכרים נפרשו על פני האדמה, לישיבה ולמנוחה.

הגיעה שעת הסעודה. הוצאו מארגזיהם והוגשו לבעליהם מאכלים ומשקאות לרוב. המוסלמים והיהודים לא ישבו לאכול לפני שנטלו את ידיהם.

מאהל, מאהל ומזונותיו ונוהגי השולחן של הסועדים. רוח קלילה נשבה מן הים. בעלי העבדים בשיירה נהנו מן הרוח שהשיבו עבדיהם במניפות שבידיהם. פטורים היו גם ממכת הזבובים.

אחרי שסעדו את לבם, נחו אנשי השיירה והפליגו בשיחות ביניהם. על מה דיברו ועל מה לא דיברו? אך תמיד חזרו אל שבחי הערים יפו וקיסרי ואל תהילת העיר הגדולה והמהוללה שהיא מחוז חפצם, עכו, בירת ממלכת הצלבנים.

אבירי עכו, שישבו בנפרד מסוחריה, העלו על נס את גורלה של עירם וכיצד שפר מגורל ירושלים. בשנה אחת נכבשו עכו וירושלים על ידי צלאח א־דין. אלא עכו חזרה לשלטון הצלב כעבור ארבע שנים וירושלים לא חזרה אליו. מאז, עכו היא בירת הממלכה הצלבנית במקום ירושלים ומאז פרוש עליה ממשל האבירים והמסדרים הצבאיים.

סוחרי עכו הנוצרים שבשיירה קוננו על שאיפות השררה של האבירים הפוגעות בהם ובזכויותיהם מימים ימימה. זכויות אלה העניקו מלכי ירושלים ליוצאי הערים ג’נובה, פיזה וונציה שבאיטליה שהשתקעו בעכו ולצאצאיהם אחריהם. ולא זכו יוצאי ערים אלה מן ההפקר. ממשלות עריהם הושיטו לנוסעי הצלב עזרה וסעד, ממון ונשק ואניות. על כן ניתן ליוצאיהם שלטון עצמי ברובעים שהקימו בעכו; על כן נכרתו עמהם הסכמים על שותפות בהכנסות מנמלה. אך משנפלה עכו בידי צאלח א־דין בוטלו זכויות אלה והן לא נתחדשו כששבה עכו להיות בשלטון הצלב. לא הועילו העצומות שהגישו לפרידריך השני, קיסר גרמניה, שעשה בעכו בעמדו בראש מסע הצלב הששי ולאחר מכן ללואי התשיעי, מלך צרפת, ששהה בעכו במשך ארבע שנים תמימות, בעקבות כשלונו במסע הצלב השביעי ושביו בידי מלך מצרים.

אל הקינות שבפיהם של סוחרי עכו, התחברו דברים של רכילות שנאמרו בלחש למען לא ישמעום האבירים. במה עסק פרידריך השני זולת המלכתו כ“מלך ירושלים”? ומהו ערכו של תואר רב הוד זה, כשהעיר ירושלים אינה כלל בידי הנוצרים וכשגם המלך הנושא אותו זקוק לרשות המוסלמים כדי להתהלך בעיר ללא מכשול? מילא, פרידריך לפחות הוסיף כמה שטחים זעירים לממלכת הצלבנים וזאת בלא מלחמות, אלא במשא ומתן מחוכם עם מלך מצרים. לעומתו ישב לואי התשיעי במשך ארבע שנים בעכו בלא כל מעש של ממש. ובמה עסק? בהתאוששות גאוותו שנשבתה בנפלו בשבי. כמה הון הוציאו סוחרי עכו על פדיונו. הוא אפילו לא טרח להודות להם. להשיב להם תמורה כלשהי לא עלה על דעתו.

במאהל המוסלמים הקשיבו הכול לתהילת עכו שבפי האמיר עלי. בביקוריו הקודמים בעיר הוקסם מיופיה ומהדרה ועתה התחלק ברשמיו עם חבריו למסע. הוא צייר בפניהם מראה בתיה של עכו, הבנויים אבני גזית, אשר חלונותיהם מזכוכית ואשר קישוטים וציורים מרהיבי עין מפארים אותם, מן המסד עד לטפחות. בעקבות ציורי הבתים, בא תור ציורם של גינות הפרחים, השיחים והעצים שלידם ושמעל לגגותיהם השטוחים – תאווה לעיניים. מים חיים מפכים בכל פינה. עושרה ורווחתה של עכו בנמלה מקורם; לשווקיה יצאו מוניטין בכל העולם. לכל סחורה וסחורה, לכל תוצרת ותוצרת שוק משלה. הקונים והמוכרים נמנים עם בני עמים רבים, מן המזרח ומן המערב וכולם דרים בעיר בשלום, בלא ריב וצווחה. והארמונות של עכו, של המסדרים למיניהם! עין לא ראתה בנינים נחמדים כאלה. והביצורים של עכו! חומות העיר יפליאו כל מתבונן בהן ויטילו אימה על כל חומדיהן. שתי עגלות יעברו עליהן זו ליד זו ולא יגעו האחת בחברתה.

גם במאהל היהודים נשמעים דברי תהילה על עכו. בין הנוסעים נמצאים שולחנים והם טרחו להבהיר ליתר הנוסעים כי רוב שולחניה של עכו יהודים הם וכי לא יקשה עליהם למצוא בעיר בן ברית לעסקי המרה, מכירה או קנייה. ליהודים שלום בממלכת הצלבנים ובבירתה עכו. ברווחתן של אלה רווחה גם ליהודים. בחלק זה של ארץ־ישראל ניתן ליהודים לעסוק, בחירות גמורה, באותן פרנסות בהן עסקו אבותיהם בארצות אירופה הנוצריות ואשר מהן הם נדחקים שם בהתמדה. בעכו יודעים להעריך יהודי הבקיא בשוויין של כל המטבעות הנהוגות בעולם, המבין במחירם של אבנים טובות, כלי כסף וזהב, המלווה כסף תמורת ריבית המתקבלת על הדעת. העיר הומה צליינים מכל הארצות הלהוטים להמיר את הכסף והאוצרות אשר בידם. אוצרות אשר ערכם לא ישוער מצויים בידי אביריה וסוחריה. בולמוס של בנין אחז את רוזניה ונסיכיה והם זקוקים לכסף רב כדי להשביעו.

נזכר אחד השולחנים בנאמר בתלמוד, כי עכו היא מעבר לגבולה הצפוני של ארץ־ישראל והיא, איפוא, מדינת הים. “חכמינו ז”ל" הוא פתח “במחילה מכבודם, לא שמו לב כי הר הכרמל המזדקר מדרום מול עכו והנראה בה תמיד ובכל מקום וכן הדרכים היוצאות מעכו אל ערי החוף ואל מרחבי הגליל, מקשרים ומחברים את עכו עם ארץ־ישראל ועושים אותה לחטיבה אחת”.

החרה החזיק אחריו עמיתו: “ומי לנו גדול מרבי יחיאל מפאריס אשר קבע את מושבו בעכו? ולא זאת בלבד – את הישיבה הגדולה אשר בראשה עמד בפאריס, היא “מדרש הגדול דפרישי”, הוא הקים מחדש בעכו דוקא. וכבר עוסקים בני קהילתנו באיסוף תרומות לבנות לו בעירנו משכן כראוי לאכסניה של תורה וכראוי לראשה, הצדיק, גאון התורה. וכלום לא באו לעכו גם חלק מרבני אנגליה וצרפת שעלו ארצה לאחר שעברה ירושלים משלטון הנוצרים לידי שלטון המוסלמים? וכלום לא נתפרסם החכם רבי יצחק, הידוע כרבי יצחק דמן עכו, כאחד מגדולי תורת הנסתר? ואחרון, אחרון חביב. עתה תזכה עכו לקבל בתוכה את החכם ורב המעשים הנוסע עמנו, את רבי משה בן נחמן, איש גירוֹנַה שבספרד”.

רבי משה לא הקשיב לשיחת השולחנים עם שאר הנוסעים. שקוע היה בהרהורים ובקריאה. לאחר הסעודה קם ממקומו, התהלך מעט במאהל ויצא החוצה. כשקם קמו הכול לכבודו וכשחזר מטיולו מחוץ למאהל שוב קמו בפניו. הוא ישב מהורהר ומרוחק משאר הנוסעים.

במשך רוב זמן המנוחה שלאחר הסעודה, היתה עכו נושא השיחות שבמאהלים. ואכן היה בנושא זה כדי לקיים עליו שיחה רבת טעם וענין. ברם, כל נושא מתמצה לאחר דיון ממושך. המבקש להמנע מדייש של קש, יבקש נושא חדש לעסוק בו. ומהו הנושא העומד, כביכול, מאחורי הכותל ומצפה להעלאתו? הלא הוא ירושלים, עיר מקודשת לכל נושאי השיירה, כנוצרים, כמוסלמים וכיהודים. אלא שעה שהנוצרים דיברו בעברה של העיר, היינו בימי שליטתם בירושלים והמוסלמים בהווה של העיר, כשהם מולכים בה, הרהרו היהודים העתידה. הם העלו פסוקים מכתבי הקודש, אשר על פיהם מובטח להם כי ישובו לציון ברינה ולירושלים בשמחת עולם, עת שתתחדש בארץ מלכות בית דוד ומלך המשיח ישכון בעיר האלהים.

נשואות העינים אל רבי משה המהורהר. ממנו ניתן להציל דברים על העתיד המיוחל. חנניה, איש בגדד ביקש לדובב את רבי משה והוא פנה אליו בארמית השגורה בפיו: “שמענו את רבנו אומר לאנשי ירושלים, אחינו כי נסיעתו לעכו לשם שמיים היא ולשם ירושלים, כי מחשבותיו ומעשיו מכוונים לבנינה ולקיבוץ גלויותינו בתוכה. היואיל כבודו לפרש בפנינו את דבריו וכוונותיו?”

רבי משה כמו התעורר ממחשבותיו והשיב לו בארמית: "מעולם לא היתה שעת כושר לשיבתנו לארצנו כבימים אלה. מלחמות הנוצרים במוסלמים התישו את אלה ואת אלה ואין מי שישים מכשול להאחזותנו בארץ. פלישות הטטרים והמונגולים זרעו הרס בערי הארץ והשמו את שדותיה. אין אנו צריכים לנשל את יושבי הארץ בבואנו לשבת על אדמתה. פנויה היא ואין לה בעלים זולתנו. אחינו בגלות אשכנז וצרפת שתו מלוא כוס התרעלה בימי הגזירות והשמד, ששטפו אותם כמים זדוניים, כאשר בני התועבה יצאו לכבוש את ירושלים. הגולה הפכה למלכודת לבני עמנו. הכל תוהים על עתידם. מי לנדודים ומי לנישול? מי למוות ומי לחיי עבדות? ודוקא בשעת צרה זו ליעקב נכונה הישועה. הארץ שקטה מפני ששליטיה תשושים ממלחמותיהם. אין מי שיעבד את אדמתה והיא כמו קוראת לנו לגאלה, לפדות אותה מן השממה. עלה בדעתי לפנות אל אחינו בגלויות בקריאה גדולה: “קומו ושובו לארצכם; החיו אותה ותחיו גם אתם. הסירו את החרב המונחת על צווארכם והתהלכו כבני חורין בנחלתכם”.

דברי רבי משה נשמעו באזני שומעיו כדברי אחד החוזים והנביאים. הכל הרהרו בהם ובמשמעותם. הם חדרו עמוק בדעתם של אנשי המזרח שביניהם כבדעתם של תושבי הגליל ועכו. במאהל השתררה דומיה. נדמה היה כי הכול מהרהרים במשמעות הדברים, לעם, לארץ ולעצמם. לאחר זמן פתח יהויקים, איש שירז ושאל בעברית. בהכנעת תלמיד בפני רבו דיבר: “הסבור, רבנו כי ארץ חרבה ושוממה זו תוכל לפרנס את אלה מאחינו שישמעו בקולו וייענו לקריאתו? אחינו בגלות אשכנז וצרפת לא ידעו אויב וצר עד שצרו עליהם נוסעי הצלב. על אף נסיונם הקשה בדורות האחרונים, הם לא נגמלו מחיי רווחה ופרנסה בשפע”.

כאילו חיכה רבי משה לשאלה זו, השיב מיד ובתוקף ובעברית: “הלא זה שנים אני משתדל להחדיר בלב אחינו ובדעתם את הפירוש האמיתי לכתוב בויקרא כ”א ל“ב לאמור: “והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה”. חרתו נא את הדברים על לוח לבכם. פירושם הוא: כל עוד יישבו אויבינו בארץ, היא תהיה שוממה. כאשר נשוב אליה אנחנו, בעליה, אשר הארץ ניתנה לנו כנחלה וכירושה, היא תפרח כחבצלת. אני מכריז וחוזר ומכריז באזני בני עמנו, כי לא קללה בכתוב בפסוק שבויקרא, כי אם ברכה, בשורה גדולה. הלא עינינו רואות כי ארץ זו, שהיתה ארץ זבת חלב ודבש, חרבה ושוממה. היא לא קיבלה אף אומה שביקשה ליישבה. רבים השתדלו והדבר לא עלה בידם. כפי שאנו שמרנו אמונים לארץ, היא שמרה לנו אמונים. לנו היא מצפה כדי לחדש ימיה כקדם”.

שוב השתררה דממה במאהל. שוב שקעו הנוסעים בהרהורים על משמעות הדברים ששמעו. אך הפעם הפסיק רבי משה את הדומיה. כאילו ללמד על הפועל היוצא מפירושיו הוא פתח: “טועים אלה הסבורים כי העליה לארץ־ישראל בימינו רשות היא ולא מצוות עשה שחלה בכל הדורות. העליה לארץ־ישראל היא מצוות עשה מן התורה והיא קיימת בכל הדורות ושום דור אינו פטור מקיימה. נצטווינו לעלות לארץ, לרשת אותה ולשבת בה ואין אנו בני חורין להתעלם מציווי זה”.

דברי רבי משה כמו הקפיצו את חנניה איש בגדד. הבוקר יצא מירושלים מלא סיפוק על עלייתו לרגל ועל שהותו בעיר הקודש בימים הנוראים ובחג ועתה שמעו אזניו מעין תוכחה על עזיבתו את הארץ. הלא מן הדברים שנאמרו יוצא, כי כל החוזרים לחוץ־לארץ עוברים על מצוות עשה מן התורה. בנימה שמהולה בה מבוכה וחוצפה יפנה אל רבי משה:

“אם נכונים דבריך, למה לא ציוו לנו רבותינו בדורות קודמים על העליה? ולמה אין אנו שומעים על כך ממורי ההוראה בדורנו?”

רבי משה לא השיב מיד. ניכר היה בפניו כי הטרידה אותו השאלה, כי היא שיקפה ספק מוצדק בקבילות גירסתו. באיטיות רבה יגיד רבי משה את דברו: “אמת, רבותינו בדורות קודמים ורבים ממורי ההוראה בדורנו, לששו וחוששים למצות את הדיון על מצוות העליה. אלה ראו במניעות החיצוניות טעם לחששם ואחרים ניתלו באילן גדול שלא גרס כמוני, הלא הוא רבנו משה בן מימון. במצב הנוכחי בארץ ובגולה, אין עוד לחשוש ממניעות חיצוניות ועם כל הכבוד לנשר הגדול, הריני בטוח כי הדין איננו עמו אלא עמי. שרירה וקיימת קריאתו של צלאח א־דין, מלך הישמעאלים: “דברו על ירושלים לבוא אליה כל הרוצה מזרע היהודים”. כאשר כתב יוליאנוס קיסר רומי לחכמי ישראל לבוא ולבנות עמו את ירושלים ואת בית המקדש, נענו לו ואף החלו לבנותם. וכאשר הכריז כורש, מלך פרס את הכרזתו: “מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל לירושלים”, קמו ראשי האבות ליהודה ובנימין והכהנים ועלו, ככתוב בספר עזרא. ולא אני בלבד גורס כי העלייה לארץ היא בבחינת מצוות עשה הקיימת בכל הדורות. גדול הדור, רבי יחיאל מפאריס גורס כמוני. זאת שמעתי מפיו כאשר נתוודעתי אליו בהגיעי לנמל עכו, לאחר שזכיתי לעלות לארץ, ואני נוסע אליו, כדי לחלות פניו לשנן את המצווה לאחינו בקול קורא אל קהילות גלויותינו. דבריו תורה בקהילות אשכנז וצרפת; לקולו ישעו גם בשאר הקהילות. רק מטעם זה עזבתי את ירושלים עיר הקודש. על כן אמרתי לאנשי ירושלים כי נסיעתי לעכו היא לשם שמיים ולשם ירושלים”.

לשמע הדברים חזרו רבים במאהל על דבריהם של אנשי ירושלים אחרי ששמעום: “יהיה ה' בעזרך ובעזרתנו. עליך נתפלל ולהצלחת שליחותך נייחל, מורנו ורבנו”.

עברו שעתיים ומעלה מתחילת המנוחה ועוד החום גדול. עוד יעבור זמן עד שהשיירה תמשיך בדרכה.

בכל המאהלים תמו השיחות והנוסעים נתנו פורקן לעייפותם. רובם נימנמו ומקצתם נחו פרקדנים.

משועמם יצא הנסיך היינריך ממאהלו, האהל הנוצרים ובא אל מאהל המוסלמים לשוחח עם האמיר עלי. הם הסתודדו בלחש ביניהם ולאחר זמן יצאו השניים וקרבו אל מאהל היהודים.

בהתקרבם אל מאהבל היהודים, הבחינו בהם רק מעטים. רובם היו שרויים בתנומה או במנוחה. אלה שהבחינו בהם קיבלו אותם בכבוד גדול, אך האורחים התעלמו מהם ופנו ישירות אל רבי משה שהיה פוסע בפינתו, שקוע במחשבותיו. הם המתינו עד שיבחין בהם ומשהבחין בהם ובירכם, הם בירכוהו בדרך־ארץ. רבי משה ביקשם לשבת והוא ישב מולם.

המנמנמים והנחים שבמאהל נתעוררו, הסתכלו בהשתוממות באורחים רבי המעלה והתקרבו למקום בו ישבו במחיצתו של רבי משה.

בתערובת של גרמנית, איטלקית וערבית פנה הנסיך היינריך אל רבי משה: “אחד מאביריי גילה לי, כי אדוני מיוצאי ספרד וכי שמו וכינויו הם דוקטור בוֹנַסטרוּג די פוֹרטה”.

רבי משה לא הגיב.

הנסיך המשיך: “ועוד גילה לי חברי, כי אדוני הוא גיבורו של ויכוח פומבי בענייני אמונה, בו הוא הציג בהצלחה ובחכמה את האמונה היהודית מול האמונה הנוצרית שהוצגה בה בידי יהודי מומר”.

רבי משה לא הגיב. הנסיך נבוך מכשלונו לדובב את האיש ונשתתק.

פנה האמיר עלי אל הנסיך בערבית, כאשר דבריו מכוונים לא אליו בלבד, אלא גם אל רבי משה: “למה לא תאמר כאן מה שאמרת לי לפני שעה קלה, הנסיך? למה תעלים כי באנו לבקש מן החכם היהודי תשובה על השאלה: מדוע אין אמונת היהודים מכירה בישו כמשיח?”

“אמת”, ענה הנסיך במבוכה, “לשם כך באנו. היואיל אדוני להשיב על שאלתנו?”

“התשובה על שאלתכם גלויה וידועה, זה מאות בשנים”, השיב רבי משה בערבית. “הרוצים להרע לנו דורשים מאתנו להשיב שאלה זו, כדי שתהיה בידם אמתלה לבצע את זממם”.

“חלילה!” אמר האמיר; “חלילה וחס!” החרה החזיק אחריו הנסיך והוסיף: “לא להתגרות באנו, דוקטור, אלא ללמוד, להשכיל”.

“ולמה לא הפנית שאלה זו אל האיש הגדול היושב בעירך, הנסיך, אל רבי יחיאל מפאריס? גם הוא עמד בויכוח פומבי על אמונתנו; גם הוא נאלץ להתווכח עם יהודי מומר, כמוני. ובויכוח הזה נשאלה שאלתכם וניתנה עליה תשובה. אין הבדל רב בין הוויכוח הפומבי שאני עמדתי בו לבין זה שרבי יחיאל עמד בו, זולת מקומם ושנות עריכתם. שלו נתקיים בפאריס ושלי בברצלונה; שלו נתקיים לפני עשרים ושבע שנים ושלי לפני ארבע שנים. מלבד אלה וזוטות נוספות, רובם של הויכוחים שווה היה. הוא עמד בחצר המלך בפאריס ושומעיו היו על המלכה והשרים, ההגמונים והכמרים ואני עמדתי בחצר המלך ברצלונה ושומעיי היו כשומעיו. רבי יחיאל גדול ממני בשנים ובחכמה. פנה אליו, הנסיך”.

בחיוך השיב הנסיך לאיש המתחמק מהשיב על שאלתו: “לא בכדי הולך שמו של הדוקטור לפניו כווכחן חכם וחריף. את האיש שהזכרת אני מכיר. אצלנו הוא ידוע כסיר וויווֹס או כוויווֹ מלדנזי. ידוע כי הוא אדם גדול, אך הוא אינו מעורב עם הבריות. יעשה נא אדוני עמנו חסד וישכילנו”.

החרה החזיק אחריו האמיר: “אנא ואנא. ישקה נא אותנו החכם מחכמתו. בצמא נשתה את דבריו”.

רבי משה התלבט אם להשיב אם לאו. עוד הוא מתלבט ועיניו הבחינו במבטי אחיו במאהל הנשואים אליו בתחנונים כי ישיב, כי יפרש לאורחים את היסודות של האמונה היהודית, אותם היסודות שעליהם באו בני ישראל באש ובמים בארצות הנוצרים. רבי משה נענה להפצרות האילמות שהופנו אליו ופתח בקול בהיר וצלול: “כמאמינים בני מאמינים, אנו מורגלים בנסי שמיים ובמופתים. אין אנו כופרים בדברים שמחוץ לדרך הטבע. אך לא יעלה על הדעת כי הקדוש ברוך הוא יזדקק לאישה. בכך לא נוכל להאמין. ולמה יראה בורא העולם צורך להטיל את שליחותו על אדם שנולד מחוץ לדרך הטבע? גדול הנביאים, משה רבנו, אשר ידעו ה' פנים אל פנים, נולד ככל אדם. וכמוהו מלכינו הצדיקים ונביאינו, נביאי האמת והצדק. וגם מוחמד, נביא האיסלם, נולד ככל אדם. זו תשובתי לאמונת הנוצרים על לידתו של ישו מחוץ לדרך הטבע. ועוד טעם לאי קבלתנו את האמונה כי ישו היה המשיח. ישעיה בן אמוץ ניבא על אחרית הימים ומפיו שמענו את חזון הגאולה האמיתית לאמור: “ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא־ילמדו עוד מלחמה”. הנוצרים מכנים את ישו גואל, שר השלום. האם נתאמת בו חזון הגאולה של ישעיהו הנביא? האם כיתתו העמים חרבותם; האם חדלו גויים לשאת חרב וללמד מלחמה? הלא האמת היא כי דווקא הנוצרים, הדבקים בישו, שפכו דמים יותר מבני שאר הדתות. אלה שנשאו על דגליהם ובגדיהם את הצלב, אשר מעליו נפח ישו, שר השלום, את נפשו, רתחו וטבחו, רמסו ושרפו לא רק אויבים שנלחמו בהם, אלא אנשים, נשים וטף, חפים מכל פשע. כמיים שפכו את דמם של בני ישראל בקהילות חבל הרינוס, את דמם של נוצרים בערי איטליה, דמם של מוסלמים בארצות המזרח. הדם הרב שנשפך בידי הצלבנים זעק מן הארץ ומערער כל אמונה במשיחיותו של זה אשר בשמו נשפך. אמונתנו מתעבת את הדם. גם אל אויבינו אנו מצווים לקרוא שלום. נצטווינו לשמור על כבוד האדם מכל משמר, על כבודו של כל אדם, כי הוא נברא בצלם אלוהים. על כן נחכה למשיח צדקנו שיגאל את העולם מן המלחמות ושימלוך ברוח אמונתנו”. נשתררה דממה עמוקה. רבי משה ישב בעינים עצומות. פניו שיקפו את התרגשותו. הוא ידע כי דבריו הביכו את הנסיך היינריך והסבו קורת רוח לאמיר עלי. והוא חש בכל חושיו בצהלה האילמת של אחיו.

את הדממה הפסיק הנסיך היינריך. הוא השתעל קמעה, צחק בקצרה והכריז בקול: “בראבו, דוקטור, בראבו! הוא הוכיח מה שאמרתי. לא בכדי הולך שמו לפניו כווכחן חכם וחריף. שווה הדוקטור את הפרס של שלוש מאות דינרי הזהב שקיבל מאת מלך אַרגוֹן, חַיימה, על עמידתו המוצלחת בויכוח עם יריבו”.

האמיר הפסיק את הנסיך ואמר: “לא די, ידידי היינריך, בהזכרת הפרס שקיבל החכם בשעתו”. והוא הסיר מאחת מאצבעותיו טבעת והניחה לפני רבי משה, אשר עיניו נשארו עצומות.

הסיר גם הנסיך ענק מענקי הזהב שהיו ענודים על צווארו והניחו לפני רבי משה.

משפקח רבי משה את עיניו וקם, קמו גם האורחים וכשהם קדים לפני רבי משה יצאו מן המאהל.

משהתרחקו האורחים, פרצה ההתלהבות בקרב הנוסעים היהודים. הכול החלו מתחבקים ומתנשקים; הכול נשאו את עיניהם בהערצה אל רבי משה.

גברו הרוחות הקרירות של אחר הצהרים. פורקו המאהלים וניתן האות להמשך המסע. אנשי השיירה עלו על הסוסים ויצאו בדרך ליפו. אליה יגיעו בשעה טובה לעת ערב ובה ילונו. למחרת תמשיך השיירה אל מחוז חפצה, אל עכו הגדולה והמהוללה. הנוסעים הנוצרים ישובו למסדריהם ולבתיהם; הנוסעים המוסלמים יעסקו במכירות ובקניות והנוסעים היהודים יתפזרו וישובו איש איש לביתו. אנשי המזרח ישובו לגלויותיהם, אנשי הגליל לכפריהם ולעיירותיהם ותושבי עכו לבתיהם ולשולחנותיהם. רבי משה יהיה אורח בעיר.

פרק שני: “מדרש הגדול דפרישי”

משהגיעה השיירה ליער התמרים שבמבואות עכו, נעצרה. הנוסעים ירדו מסוסיהם, העבירום לידי עבדיהם או משרתי השיירה, חילצו את עצמותיהם וישבו בצל העצים נוכח המפרץ. מי הים היו שקטים ואור השמש זרח עליהם ועל גליהם המקוצפים.

והנה הגיע ליער עם רב, אנשים, נשים וטף שבאו לקבל את פני הבאים. הם הקיפו את הקרובים להם, התערבו עמהם וזירזו אותם להיכנס לעירם. הנשים קיבלו את בעליהן בהתאפקות של צניעות והילדים התרפקו על אבותיהם. השולחנים נפרדו בכבוד מרבי משה שעמד כממתין למקבלי פניו.

מרחוק ראה רבי משה קבוצת יהודים מתקרבת. רובה של הקבוצה היה של בחורים ועלמים ובראשה גבר בגיל העמידה. לימינו זקן מופלג.

היו אלה תלמידי ישיבת “מדרש הגדול דפרישי” אשר חודש בעכו. הגבר היה רבי יוסף והזקן אביו, רבי יחיאל מפאריס, ראש הישיבה.

בעוד רבי יחיאל, בנו ותלמידיו מברכים את רבי משה בחיבה ובכבוד, הגיעו אליהם הנסיך היינריך והאמיר עלי. הם קדו לרבי משה והנסיך פנה אליו ביראת כבוד: “באנו להפרד ממך כראוי, דוקטור, ולהזמינך להיכנס יחד עימנו לעכו”.

“כוונתנו לבקש מהחכם להיכנס יחד עמנו לעיר, נובעת מרצוננו להפגין בפני כול, כי נוצרי, מוסלמי ויהודי יכולים לחיות כאחים”, הוסיף האמיר עלי על דברי הנסיך.

ההזמנה הביכה את רבי משה. הוא הביט ברבי יחיאל כאילו להיוועץ בו, אך זה הסיר את מבטו ממנו. עיני הנוסעים היהודים שנשארו במקום היו נשואות אל רבי משה כמבקשות לנחש את תשובתו.

“כוונתכם רצויה מאוד, הנסיך והאמיר”, הסיב רבי משה, אך מורי ורבי ועדת תלמידיו הקדימה אתכם. עימהם אכנס לעיר".

משנפרדו הנסיך והאמיר מרבי משה, תוך הבעת משאלה להתראות אתו בעכו, נפרדו ממנו גם שאר הנוסעים היהודים ששהו במקום, עולי הרגל מארצות המזרח ואנשי הגליל. פניו של רבי משה האירו ועיניו היו לחות מהתרגשות. רבי יחיאל הזקן, הצדיק והחסיד בא לקבלו ועמו בנו יוסף ותלמידיו. עמהם יכנס לעכו.

התלמידים הביטו בהערצה ברבם ובאורחו. שניהם היו מעל גיל שבעים. רבי יחיאל היה קשיש מאורחו בארבע שנים בלבד, אך לעומתו נראה רבי משה כצעיר ממש. אמנם שערו כסוך היה, אך מלא ומבריק. זקנו הלבן היה מטופח. עיניו שפעו חיות. צבע שערותיו וצבע זקנו של רבי יחיאל לבן־אפור היה, כעין צבע האפר. עיניו גילו לאות וצער. האורח היה לבוש כאחד מחצרני ספרד ורופאיה; רבי יחיאל לבש אדרת רבנים שחורה.

עמדו להם רבי משה ורבי יחיאל ביער התמרים בואכה עכו והחליפו ביניהם דברים מקובלים של אורחים ומקבלי פניהם. עז היה רצונו של רבי משה לספר בו במקום על מעשיו בירושלים ועל מטרת בואו לעכו, אך הוא הבליג מפני השעה והמקום שלא היו יפים לכך.

רבי יוסף פנה אל אביו והזכיר לו כי רצוי לעזוב את המקום ולהיכנס לעיר, כי הוכנו לאורח ארוחה ומעון בבית האב וכי ודאי הוא זקוק לשניהם. אחז רבי יחיאל ביד רבי משה, כאב האוחז ביד בנו והשניים פתחו בהליכה אל שער העיר הקרוב. רבי יוסף פסע ליד אביו והתלמידים הלכו מאחוריהם.

לא זזה ידו של רבי יחיאל מידו של רבי משה כל הדרך. בצעדים מדודים עבר האורח ברחובות הרחבים של עכו כשמבטיו על הבנינים הנאים, הארמונות והכנסיות שמשני צדי הרחובות. לפעמים עמד מלכת כדי להתבונן בהדרה של אחת מגינות הנוי או בפארו של אחד הבנינים. משעמד, עמדו גם מלוויו.

עכו המתה מרוב אדם. בני עמים רבים ומעמדות שונים נעו ברחובותיה ומילאו את כיכרותיה ושווקיה. נדמה היה כי הכול נחפזים לעסקיהם, כי הכול טרודים בענינים דוחקים.

בפתח אחד הבתים הנאים, ברחוב נאה ונטוע עצים, עמדה אישה נאה וצעירה ולידה שני פעוטים. רבי יוסף קרב אליהם, ליטף את ראשי הפעוטים והתלחש עם האישה. אלה היו רעיתו, מרת רות, וילדיהם שנולדו להם בעכו.

רבי יוסף נעמד בפתח הבית ואביו הצטרף אליו. התלמידים עמדו מרחוק. פנה רבי יחיאל, בעל הבית, בחיבה אל רבי משה: יכנס נא אורחנו היקר". אבי משה עמד במקומו ולא נכנס. “יכנס נא בעל הבית תחילה”. “תורה קודמת”, פסק רבי יחיאל. “תורה וזיקנה קודמות”, פסק רבי משה.

נכנס רבי יחיאל ואחריו רבי משה ואחריהם רבי יוסף, רעיתו, שני ילדיהם והתלמידים. גדול ומואר היה הפרוזדור אליו נכנסו. משני צדדיו התשרעו חדרים מרווחים ואולמות. הבית היה בן שתי קומות. בתחתונה היה חדר מטבח, חדר אוכל ואולם לימודים מרווחים וליד אולם הלימודים חדר הלימוד של בעל הבית. בקומה העליונה היו חדרי שינה לבעל הבית, למשפחת בנו ולחמשה עדר תלמידיו. כולם התגוררו בבית ויחד סעדו בו. אולם הלימודים המרווח שיכן את הישיבה, אשר שמה כשם הישיבה הגדולה בפאריס “מדרש הגדול דפרישי”, אשר רבי יחיאל עמד בראשה.

כולם נכנסו לחדר האוכל. רבי יחיאל הושיב את רבי משה מימינו, בראש השולחן. משמאלו ישב בנו ובשני צדי השולחן ישבו התלמידים. המקום בקצה השולחן, מול בעל הבית, נשאר פנוי.

לאחר שעה קלה נכנסה רעיתו של רבי יוסף וישבה במקום הפנוי. אחריה נכנסו משרתים ערבים שהגישו למסובים כדים של מים לנטילת ידים ואחריהם משרתים יהודים שהגישו את הארוחה.

משסיימו את הארוחה וברכו על המזון הודיע רבי יחיאל: “יום זה שאורחנו היקר בא בצל קורתנו, ראוי לעשות יום טוב. לא יתקיימו השיעורים אחר הצהריים. בערב ידרוש בפנינו רבי משה”.

בפני התלמידים השתקפה השמחה ובפניו של רבי משה השתררה מבוכה. לא כך תיאר לעצמו את פגישתו עם הזקן; לא כך צייר בפניו את יומו הראשון במחיצתו. כל נסיונותיו לפתוח בשעת בארוחה בשיחה על כוונות בואו לעכו נידחו על ידי רבי יחיאל בדברי נימוס. כאשר ניאות הזקן לדבר בזמן הארוחה אמר דברי תורה ודרוש בלבד.

רבי יחיאל קם ממקומו ועמו קמו כל המסובים. שוב אחז בעל הבית ביד אורחו והובילו בגרם המעלות אל הקומה העליונה, אל החדרים שהוכנו לשמש לרבי משה מעון בעת שהותו בעכו.

בערב, לאחר התפילה והארוחה, נכנסו רבי יחיאל ורבי משה ביחד אל אולם הלימודים. רבי יוסף והתלמידים כבר ישבו על ספסליהם ועם כניסת השניים קמו לכבודם. רבי יחיאל ישב ביניהם ורבי משה עמד מולם. הוא התנועע קמעה, כמו בתפילה ואחר כך פתח בקול תקיף:

“ברשות מורי ורבי ובמצוותו אדרוש בפניכם. לא אעסוק בדברי הלכה ואגדה אלא בשבחי ארץ קדשנו. אמרו חז”ל: “כל הדר בחוץ לארץ דומה שאין לו אלוה”. וכל כך למה? מפני שהדר בחוץ לארץ כפוף לממשלות של זרים והדר בארץ־ישראל כפוף למלך המלכים שבחר בה והורישה לעמו ישראל. עיקר עבודת האל יתברך ויתעלה הוא בקיום התורה והמצוות בארץ־ישראל. ולמה נתחייבו ישראל בחוץ לארץ בקצת מצוות התלויות בארץ? כדי שיהיו מורגלים בהן כשיחזרו לארץ־ישראל".

רבי משה הפסיק, הביט בפני שומעיו ומשראה כי על ארשת פניו של רבי יחיאל נסוכה נחת רוח, המשיך בבטחון.

“אמרו חז”ל: “לעולם ידור אדם בארץ־ישראל ואפילו בעיר שרובה גויים ולא ידור בחוץ לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל”. נראה כי חכמינו זכרונם לברכה חזו את המצב השורר בארצנו כיום, כאשר ערי הקודש וירושלים בראשן וכן עיר זו, שאנו נמצאים בה, מיושבות גויים בעיקר ואנו המעטים בין הרבים, לפי שעה. כוונת חכמינו היתה להורות לנו כי על אף שעיר בארץ־ישראל רובה גויים, שוררות בה הטהרה השלימה והקדושה המוחלטת שהארץ ברוכה בהן. אין תורה כתורת ארץ־ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ־ישראל. ישיבת ארץ־ישראל שקולה כנגד כל מצווה שבתורה".

ושוב הפסיק רבי משה והביט בפני שומעיו אשר ההתלהבות נשתקפה מהם. הבעת פניו של רבי יחיאל גילתה הסכמה מלאה והנאה רבה רבי משה המשיך:

“אל יעלה על לב איש כי המלך המשיח יתגלה בארץ לא טהורה או בארץ־ישראל המיושבת גויים. הוא יתגלה אלינו כשארצנו תהיה מיושבת יהודים, כאשר ישמעו בעריה ועיירותיה קול תורה וקול עבודה ומלאכה, כאשר עובדי אדמה יהודים יחרשו, יזרעו ויקצרו את שדותיה, יטעו בה כרמים ובוסתנים ויאכלו את פריים”.

וכך דרש רבי משה בשבחי ארץ־ישראל במשך שעה ארוכה. משסיים, ניגש אליו רבי יחיאל, חיבקו בחיבה גדולה ונשקו על מצחו. אחרי רבי יחיאל ניגש אל רבי משה תלמידי הישיבה ורבי יוסף בראשם. כל אחד הושיט לו יד ובירכו בברכת “יישר כוחך” או חזק ברוך", לפי מוצאו. תלמידי “המדרש” אשר בעכו, מוצאם היה מארצות המזרח והמערב. היו ביניהם מילידי ארץ־ישראל ומילידי סוריה ומצרים, בבל ופרס; מילידי צרפת וספרד.

למחרת הדרשה, לאחר תפילת השחרית, אמר רבי משה אל מארחו: “הלא תבין כי כוונה היתה לבואי לעכו. עליה אני מבקש לשוחח עמך ולשמוע את דעתך. הנוכל להתייחד הבוקר לשם שיחה?” השיב רבי יחיאל: “ידעתי, גם ידעתי ואני חפץ לשמוע את מה שבפיך. אלא ערב שבת היום. המלאכה מרובה והיום קצר. במוצאי שבת נתייחד בחדר הלימוד שלי ובו נשוחח”.

חדר מרובע אשר לאורך ארבעת קירותיו הותקנו מדפי ספרים, היה צמוד לחדר הלימודים הגדול וחדר זה שימש לרבי יחיאל ללימוד ביחידות. ממנו היה יוצא אל האולם להורות את תלמידי הישיבה ואליו היה חוזר לאחר כל שיעור. כאשר היה פנוי מהוראה, היה מתבודד בחדר ולומד בו. בחדר לא היה שום רהיט זולת כן, מעמד לספר. לא היה בו כיסא או מושב אחר. מעומד למד רבי יחיאל.

בשעה מאוחרת במוצאי שבת, נכנסו לחדר הלימוד רבי יחיאל ואורחו. אחד התלמידים הלך אחריהם כששני כיסאות בידיו. הוא העמידם בחדר ויצא בקידות.

דמומים ישבו זה מול זה רבי יחיאל ורבי משה. אבוקה קטנה הפיצה אור מועט בחדר. רובו היה שרוי באפלולית.

“בדרשה שדרשת בפנינו שפעת והשפעת אהבה משולשת”, פתח רבי יחיאל ברוך ובחיבה: “אהבת הבורא, אהבת ארץ־ישראל ואהבת עם ישראל דברה מגרונך. אשריך, כי דגלה של אהבה משולשת זו עליך”.

“בכוחה עליתי ארצה, בכוחה פעלתי בירושלים ובכוחה באתי לעכו, אליך”, השיב רבי משה וגולל בפני מארחו את אשר עשה בירושלים ואת אשר הביאו לעכו.

רבי יחיאל הקשיב בדריכות ובאהדה. אפילו פעם אחת לא הפסיק את משאו הממושך והנילהב של רבי משה. בסיום המשא פנה רבי משה ישירות אל מארחו: “האם תסכים להוציא קול קורא לקהילות לעלות ולהיאחז בארץ הקודש בעת הרצון הזאת?” רבי יחיאל השהה את תשובתו קמעה ואמר: “מיום עלייתך ידעת, ידידי, כי תמים דעים אני עמך בעניין העלייה לארץ־ישראל. אין כל ספק בלבי כי מצוות עשה היא בכל הזמנים ובוודאי כעת כשאין מניעות לקיומה. בכל ימי ישיבתי בארץ אני עושה להפצת גרסתנו המשותפת על העלייה. לשם כך גם תבעתי לחדש את הבאת הקרבנות בארץ, למען ידע העם ויראה כי לא נגזר עלינו להינזר ממילוי מצוות התלויות בארץ. אלא חוששני, ידידי היקר, כי בקריאה לאחינו לעלות, יש משום גזירה שרוב הציבור אינו יכול לעמוד בה”.

“למה, רבי?” זעק רבי משה בהפסיקו את דברי מארחו. רבי יחיאל לא הקפיד על הפסקת דבריו והמשיך ברוך ובחיבה: “אתה מספרד באת. על אחינו מספרד לא נתרגשו הצרות והתלאות שנתרגשו על תלאות אשכנז וצרפת. החל במסעם הראשון לירושלים, צרו עלינו אויבים, טבחו בנו והחריבו את בתינו; ואם התגוננו, היינו מעטים מול רבים. נידודים היו ללחם חוקינו. בדור האחרון לא אלינו צרות כבדורות הקודמים, אך שנאה מקיפה את אחינו. רואה אני לפני את הקהילות. תשושות הן, שבעות נידודים. לא יעמוד להן כוחן לקום ולעלות. מה יועיל קול קורא חתום על ידי בעת כזאת? רב הספק בלבי אם ישמעו לקולי, אם ייענו לקריאתי”.

“לקולך ישמעו, לקריאתך ייענו” זעק לעומתו רבי משה, אשר ראה בדבריו של רבי יחיאל משום התמוטטות הבנין אשר בנה בדעתו. “דבריך, רבי, הם דברי תורה בקהילות אשכנז וצרפת”, המשיך בקול שקט, לאחר שהתאושש והוסיף: “למה תמנע טוב מבעליו? הלא בציון תהיה פליטה לאחינו, לכל אחינו”.

“אמנם כן”, השיב רבי יחיאל, “אולם לא אני האיש המסוגל לפקוח עיני עוורים לראות ולכרות אזני חרשים לשמוע. הן גם אני לא עליתי, אלא לאחר שזקנתי ותששו כוחותי”.

דומיה השתררה בחדר הלימוד. אור האבוקה הלך ונתמעט. לאחר שעה ארוכה נשמע קולו של רבי יחיאל כאילו נתעורר מחלום, כאילו אומר פיו תפילה חרישית:

כך קונן הפיטן על בני קהילות אשכנז וצרפת, הקדושים והטהורים, שעמדו מול הקלגסים בעברם את ערי הרינוס בדרכם לירושלים. אלה שאתה מבקש כי אפנה אליהם הם בני בניהם של שרידי שרידיהם, צאצאיהם של אודים מוצלים מאש. הלא מיום חורבן בית מקדשנו לא היה כחורבן שנתרגש על קהילות אשכנז וצרפת, לפני כמה דורות".

ושוב השתררה דומיה בחדר. באורה הקלוש של האבוקה ראה רבי משה, כי מעיני רבי יחיאל זולגות דמעות ומרטיבות את זקנו. רחמיו על מארחו נכמרו עליו; הוא גילם בפניו את סבלם ושכולם של בני קהילתו, קהילת אשכנז וצרפת.

"אבותינו באשכנז ובצרפת היו טוענים לפני הקדוש ברוך הוא לאמור: “אברהם אבינו עקד בפניך את בנו ולא הקריבו ואתה התרצית לו; אנו הקרבנו בנים לרוב על ייחוד שמך ולא התרצית לנו”.

קולו של רבי יחיאל נשמע בחדר הלימוד לא כמשׂיח עם מארחו אלא כמשׂיח עם עצמו. והוא המשיך: “לבי, לבי למקריבים, לאבות ששחטו את בניהם למען לא ייטמאו, ואני שואל את עצמי לא פעם אחת בלבד: מנין היה להם העוז והכוח, האמונה והבטחון לעשות מה שעשו? עלי חרב עולמי, לא מעקידת בנים אלא מעקידת הספרים שעיני ראו, מעליית ספרי קודש על מוקד בככר החול שבפאריס”.

כאילו הוא מספר דבר שראה בחלום בלהות, נמשך סיפורו של רבי יחיאל החדר־הלימוד שהיה שרוי באפילה: "לפני למעלה מעשרים וחמש שנים, כשנתיים אחרי וויכוחי עם המומר דונין, סופר לי כי מובלים אל כיכר החול קרונות ועגלות מלאים כתבי יד של התלמוד שנאספו בבתי כנסת ומדרשים ברחבי צרפת. מן הישיבה שלי שהיתה קרובה לכיכר רצתי אל כל בעלי השררה שיכולתי להגיע אליהם, כדי לבקשם למנוע את ביצוע המזימה להעלות את הספרים באש. הפצרותי והשבעותי לא הועילו. הספרים נערמו בכיכר למוקד גדול ועצום. במשך שני ימים בערה האש והאירה הן את בנין הישיבה שלי “מדרש הגדול דפרישי”, והן את בית יראתם של הגויים שממולה, אשר עמד בבנינו.

ספרי התלמוד היו לאפר, לאבק פורח ובנין בית יראתם נמשך ללא הפוגה. יום יום עברתי ליד שעריו ולא יכולתי למנוע מעיניי מהביט בפסל שהציבו לידו, לבזות את דתנו ואמונתנו. את מקדשי המעט שלנו הציגו בדמותה של אישה, אשר נחש מתפתל מעל ראשה ומכסה את עיניה".

בקול חנוק מדמעות זעק רבי יחיאל את הדברים הבאים: "אין לילה שאינני רואה את הלהבות בכיכר החול; שאינני שומע את אנקת אחי שראו את השריפה ולא יכלו להציל.

נשארתי עם קהילתי, על אף שרציתי לעזוב מיד את עמק הבכא ולעלות לארץ הקודש. רק לאחר שזקנתי ותששו כוחותי, אזרתי עוז לזנוח את בני קהילתי ולעלות. עמי עלו בני וקצת מתלמידי ועד היום אני תמה אם לא היה מקומי שם, לנחם את בעלי היסורים, לעודדם".

חש רבי משה כי כליה צפויה לבניין אשר בנה בחזונו; כי נעלמות כלא היו הציפיות שציפה מפגישתו המחודשת עם רבי יחיאל. וידע רבי משה כי אם לא יעלה בידו להטות את מארחו מיאושו, לשוא בא לעכו, לשוא עזב את ירושלים, והוא פתח:

“מי לא יבין את היסוסיך לקרוא לבעלי היסורים לזנוח את מקומותיהם הנראים להם כמקלט, ולעלות לארץ חרבה ושוממה? הן ביסוריהם התייסרת; ביסוריהם את המתייסר. אולם הרשה לי ואשאלך: האם בני חורין אנו לעשו כמצוות לבנו? מי לידינו יתקע כי יסורים שנתייסרו בהם קהילות אשכנז וצרפת סוף פסוק הם לסבלן ולא יישנו? ומי יערוב לנו כי קהילות אחרות לא יצטרכו לשתות מכוס התרעלה? קהילות ספרד שסועות הין הסהר לבין הצלב ואיש אינו יודע מה ילד יום. אם העת הזאת שעת כושר היא לעלייה ולהאחזות בארץ, חלילה לנו להחמיץ אותה. חלילה לנו, חלילה לנו לגרום לבכייה לדורות”.

לפתע נתעורר רבי יחיאל מדכאונו. בקול תקיף ובבהירות השמיע את תשובתו וזו העידה כי רוח חדשה נחה עליו:

ניצחתני, ידידי. חובה עלינו להחדיר בלב בני עמנו את הדעת כי העלייה לארץ־ישראל מצוות עשה היא וכי לא היתה שעת כושר לקיומה כבעת הזאת. אם נתעלם מחובתנו זו, יבואו הדורות הבאים ויקטרגו עלינו. אלא מה לעשות וטרם נפסקה הלכה בסוגיית העלייה לארץ־ישראל. כדי להמנע מטיעונים כי גרסתנו נוגדת את גרסתו של רבי משה בן מימון, שדברו תורה בקהילות הרבה, עלינו למצות את הסוגיה בבית־דין ולקבוע הלכה פסוקה. בפסק־דין נבוא אל הקהילות ולא בקול־קורא, בפסק־דין אשר יחייב כל שבשם יהודי ייקרא".

המום ונסער מן השינוי הפתאומי, פרצו מפיו של רבי משה שאלות לגבי הענין בו דיבר רבי יחיאל: “מי יעמיד את בית הדין? מה יהיה הרכבו? היכן יישב? מה יהיו נוהליו?”

ברוך ובהבנה לסערת רוחו של אורחו השיב רבי יחיאל: “על שאלותיך נדון מחר, במקום הזה ובשעה בה באנו אליו היום. עתה השעה מאוחרת וסדר יום מלא וגדוש לפנינו. מזמן עברה שעת חצות הלילה”.

מאפילתו של חדר הלימוד גיששו השנים אל הפרוזדור ולאור האבוקה שבערה בו עלו בגרם המעלות אל חדריהם.

למחרת שוב ישבו זה מול זה בחדר הלימוד ורבי יחיאל פתח: “שאלת: “מי יעמיד את בית הדין?” אני אעמידו. שאלת: “מה יהיה הרכבו?” אין בית דין פחות משלושה ואלה יכהנו בו: אתה ואני ואחד מתלמידי המובהקים, פוסק מאין כמוהו. שאלת: “היכן יישב?”. בירושלים יישב. שאלת: “מה יהיו נוהליו?” בית הדין יקבע את נוהליו”.

מרוצה מתשובותיו של רבי יחיאל, הקשה רבי משה רק על אחת מהן שהיתה סתומה בחלקה: “מיהו תלמידך המובהק שאתה משבח את כוחו כפוסק והיכן הוא יושב?”

נלקחו מקולו של רבי יחיאל התקיפות והבהירות שבהן אמר את דבריו לאחר שהודה בנצחון טיעוניו של רבי משה. שוב חזר לדבר כמשיח עם עצמו, כמספר על חלום: “תלמיד מובהק היה לי ב”מדרש הגדול דפרישי", עלם מחונן, יליד וורמיזא שבאשכנז, בנו של דיין הקהילה. כנער למד בקהילה השכנה מגנצה וכעלם הגיע אלי, לפאריס. מאיר שמו, בן עשרים היה בבואו אלי. מיד הפליא בחסידותו, בשקידתו על לימודיו, בידיעותיו. הוא היה מסור לי בלב ובנפש. כל תלמידיי היו קרובים לי, אך הוא היה קרוב לי מכולם.

האסון של שריפת ספקי קדשנו אירע כשבע שנים לאחר בואו של מאיר לפאריס. יחד עמי עמד מול הלהבות. מאיר לא בכה כמוני למראה האש האוכלת את ספרינו. הוא ניחם אותי בדברים שאמר רבי חנינא בן תרדיון לתלמידיו, עת נשרף על המוקד, כרוך בספר תורה. הם שאלוהו: «רבי, מה אתה רואה?» «גווילים נשרפים», חזר בפני מאיר, תלמידי, על דברי רבי חנינא: «גווילים נשרפים ואותיות פורחות»".

עיניו של רבי יחיאל זלגו דמעות וקולו נחנק. גם בעיני רבי משה נקוו דמעות.

“ותלמידי כתב קינה על השריפה, אשר מימי המשורר רבי יהודה הלוי לא היתה כמותה”, המשיך רבי יחיאל ושמץ של גאווה נלווה לקולו החנוק, עת שחזר על בתים אחדים של הקינהה “שאלי שרופה באש”, שחיבר תלמידו. בניגון הקריאה במגילת “איכה” קרא:

לאחר הפסקה ואנחה משחררת, המשיך רבי יחיאל בקול תקיף, אשר כל צער ויאוש נלקחו ממנו, כמו במטה קסם. “תלמידי מאיר חזר לגרמניה והוא יושב ברוטנבורג שמעל נהר הטאובר. קהילות רבות הפצירו בו לשבת על כסאות הרבנות שלהן והוא סירב לכולן. הוא עוסק במסחר והצליח בו עד מאד. עם זאת כונן ישיבה גדולה במקום מושבו והוא עומד בראשה. הוא מוכר כפוסק מוסמך בכל קהילות אשכנז. כאשר יצטרף לבית דיננו ויפסוק הלכה לפי גרסתנו, יתקבל פסקו בלא הרהור וערעור”.

“וכיצד ידע על צירופו לבית דיננו? כיצד יגיע אלינו?”, הקשה רבי משה. ענה רבי יחיאל: “אשלח אליו את בני יוסף בשליחות מהירה וסודית. הם מכירים זה את זה מתקופת שהותו של מאיר בפאריס. יוסף יביא אליו את בקשתי כי יבוא מיד אלינו ובקשתי כצוו תהיה בעיניו, כגזירה של מורה ורב. נוועד גם מחר בחדרי ונחבר איגרת אליו. בני עילה אותה על הכתב”.

בשלישית נתוועדו רבי יחיאל ורבי משה בחדר הלימוד. בפעם הזאת ישב עמהם רבי יוסף כשכלי כתיבה על ברכיו. שלושה לילות עסקו רבי יחיאל ורבי משה בחיבור האיגרת. הם כתבו למקבלה על גרסתם בענין העלייה מבחינת ההלכה והעמידו אותו על המצב בארץ־ישראל. הם הזכירו לו את מה שעבר על קהילות אשכנז וצרפת והעלו בפניו מה עלול להיות גורלן בעתיד וגורלן של קהילות אחרות שמחוץ לתחומן. איגרת גדולה חיברו, איגרת שהכילה דברי תורה והלכה בצד דברי ימיהן של קהילות וצפיות לעתיד לבוא. בלילה השלישי הושלמה. רבי יחיאל חתם עליה בחתימת ידו והטביע עליה את החותם שהביא עמו מפאריס, חותמו של ראש “מדרש הגדול דפרישי”. גם רבי משה הטביע עליה את חותמו.

כשנודע לה על השליחות שהטיל רבי יחיאל על בנו, ביקשה הרעיה, מרת רות, לפטור את בעלה ממנה. כל שידעה היה כי בעלה חייב לנסוע לאירופה, לגרמניה. לא הוגד לה דבר על כוונת הנסיעה ועל יעדי השליחות. על כן מצאה עוז בנפשה לדבר על לב חותנה ולבקש ממנו לשגר אחר ולא להטיל את השליחות על בנו, על בעלה ואביהם של ילדיה. נימוקים רבים העלתה מרת רות לחיזוק בקשתה. כל טורח הילדים יהיה עליה והיא תהיה ללא עזרת בעל ואב במשך תקופה ממושכת. הדרכים לאירופה ובה אינן בטוחות ואין איש יודע מה ילד יום בארץ־ישראל. הולך ומתערער השלום בין שליטי הארץ המוסלמים, הממלוכים לבין הצלבנים. בתקופת העדרותו של יוסף מן הארץ עלולים לבוא שנויים במצב, אשר יקשו עליה להיות לבדה.

רבי יחיאל הקשיב באהדה והשיב בחיבה: “לו ידעת את כוונת נסיעתו של בעלך לאירופה ואת יעדי שליחותו, היית מקבלת את הכל באהבה רבה. אנא, קבלי את הנסיעה והשליחות כאילו ידעת את כוונתן ואת יעדיהן”.

מרת רות חדלה מטעון את טענותיה ובעלה, רבי יוסף, התכונן לדרך. הוא נפרד מאביו הזקן וזה בירכו, תוך בכיה ובחיבוקים רבים, והוא נפרד מרבי משה וזה הדגיש בפניו מה חשובה שליחותו וכמה חשוב לשמרה בסוד. למען לא ידע מחסור בדרך, מסר לו רבי משה את הטבעת ואת הענק שנתנו לו האמיר עלי והנסיך היינריך, בנסעם ביחד בשיירה מירושלים לעכו.

רבי יוסף הפליג באניה לאירופה ורבי משה ביקש לשוב לירושלים, אל העדה אשר כונן ואל בית הכנסת אשר הציב. נסיעתו לעכו לשם שמיים היתה ולשם ירושלים. משיצא רבי יוסף לזמן את השלישי בבית הדין, אין עוד טעם לישיבתו בעכו. בית הדין ישב בירושלים ושם ימתין לבואם של רבי יחיאל, אב בית הדין ולתלמידו, הפוסק מאשכנז. בל יהיו בני העדה עזובים לנפשם; בל יהיה בית־הכנסת החדש בלא מורה הוראה ומגיד מישרים.

רבי יחיאל לא אבה לשמוע על עזיבת רבי משה את עכו. הוא דרש ממנו להשאר עד לבואו של תלמידו ובינתים יטול מעט ממשאו. יום יום מצטרפים בחורים ואברכים לישיבה וקרוב היום בו תיכנס לבניין משלה, ההולך ומוקם בתרומת אנשי הקהילה של עכו. גדול וכבד מדי משא הישיבה על זקן כמוהו; אין עוד כוחותיו כפי שהיו בשעתם בפאריס, עת שעמד בראש המדרש הגדול. מן השמיים הוא, כי רבי משה בא לעכו. התלמידים זקוקים למורה כמוהו. ממנו ילמדו תורה וחכמה ויהיו לתפארת בחורים ולתלמידי חכמים.

גם השולחנים היהודים, תושבי עכו, הפצירו ברבי משה להשאר. בכל פגישה ופגישה ביניהם הזכירו אלה שנסעו עמו בשיירה מירושלים לעכו את גודל חכמתו ואת עמקות מחשבותיו. דוברי השולחנים ביקשו ממנו להיות להם מורה ורב.

בימי שבתו של רבי משה בעיר, ביקר הנסיך היינריך בביתו של רבי יחיאל כדי להוועד עם אורחו, הדוקטור. משנודע לו על כוונתו לעזוב את עכו, הצטרף הנסיך אל כל המפצירים ברבי משה להשאר. רבי משה נשאר בעכו.

זמן קצר לאחר יציאת רבי יוסף, חלה האב. רבי משה היה חייב למלא את מקומו כראש הישיבה.

באחד מביקוריו אצל רבי יחיאל, התוודה החולה בפניו: “אותו מומר, ניקולש דונין, אשר עמו נאלצתי לעמוד בוויכוח בחצר המלך, בא אלי שנים מספר לפני המרתו וסיפר לי כי הכיר אישה נוצריה בעירו, לה רושל, וכי הוא מבקש לשאת אותה לאישה. לא ראיתי דרך לגיירה כהלכה והודעתי לו על זה. הוא העיז פנים בפניי ובפני בית דיני והחרמנוהו. הוא המיר את דתו והתנקם בנו. רעות רבות שבאו עלינו, הוא חרש אותן. על כך הערתי גם בוויכוח. עתה, בימי חוליי אין ההרהורים פוסקים ממני, שמא שגיתי בסירובי, שמא גרמתי אני לצרות שעשה לנו מומר זה. הלא אותה אישה שהוא ביקש לשאתה לא נישאה לו, אלא התגיירה כדין בפני בית דין בעיר רואן, ולא זאת בלבד, היא נישאה ליהודי כשר שהיה למחותני. כלתי רות, רעית בני יוסף, היא בתם”.

רבי יחיאל נאנח מכאבי גוף ומייסורי נפש. “נהגת כדין ובית הדין בעיר רואן נהג כדין”, ניחם אותו רבי משה, “מן המומר שאני התנסיתי בו אני למד על המומר שאתה התנסית בו. התולעת מצאה לעצמה קן בנפשו, לא בשל סיבה חיצונית, אלא בשל רדיפת בצע. הלא הוא וויתר על האישה הטובה, שנעשתה גיורת צדק ואם לכלתך. נוצריה נשא, בלא גיור. הינחם ובל יטרידוך הרהורים אלה במיטת חולייך. ישלח לך ה' רפואה שלמה ותשוב לאיתנך ותשב בראש בית הדין שאמרת לכוננו”.

פרק שלישי: אין בית דין פחות משלושה

מאנייה לאנייה ומשיירה לשיירה התגלגל הבן בדרך אל יעדו והאב החולה מרותק למיטתו, סובל מכאובים, מבליג ומתייסר. אורחו היה לרופאו ובעת ובעונה אחת לממלא מקומו בישיבה.

בהעדר הבן היתה הכלה מרת רות, סועדת את חותנה, בהקפדה ובהתמדה. מעולם לא היתה קרובה לרבי יחיאל כבימי מחלתו. בעבר, בפאריס ובעכו, היו כל מגעיה עמו מצטמצמים בישיבתה מולו בקצה השולחן בעת הארוחות המשותפות לבני הבית ותלמידי הישיבה. רק לעיתים רחוקות שוחחו ביניהם. מאז שחלה וכל מחסוריו עליה, נתקרבו זה לזה. בשעה שהגישה לו מאכל ומשקה, רפואות וכל דבר שהיה זקוק לו במחלתו, שוחחו ביניהם רבות.

בעלת גזרה נאה ויפת מראה היתה מרת רות. אבירי עכו וסוחריה, כל עת שפגשוה בשוק, לא הסירו עיניהם ממנה בשל יופיה. היא היתה מתחמקת ממבטיהם ומקצרת את שהותה ברשות הרבים, ככל שיכלה. כבת שלושים היתה. את שערה המלא בצבע הפז כיסתה בצעיף משי צבעוני.

גם החולה היה מסתכל בה בקורת רוח. כבת נהייתה לו והרי היא יתומה מאם ומאב. והוא ביקש ממנה לספר לו על בית אביה ברואן.

“אמי היתה יפת תואר ואדוקה במצוות”, סיפרה הכלה. “אבי, שהיה מראשי הקהל, היה חמור סבר, אך כיבד את אמי עד מאד. כמוני גם היא נתיתמה בעודה צעירה לימים. ולא היה לה ילד זולתי”.

מתשובות כלתו לשאלות שהפנה אליה, במגמה לודא אם ידועים לה מוצאה של אמה וקורותיה, לפני נישואיה למחותנו, נתחוור לרבי יחיאל כי נעלם ממנה, כי אמה היתה גיורת. אביה לא סיפר לה דבר על כך לפני פטירתו ורבי יחיאל לא גילה לה.

מחלתו של רבי יחיאל נמשכה וכן נמשך טיפולה המסור בו של כלתו, מרת רות. בעלה נעדר זה כבר למעלה מחודשיים ימים ואות חיים טרם הגיע ממנו.

בעוד שרוי רבי יחיאל במחלתו, נשלם הבנין החדש של הישיבה, שהוקם בתרומתם של עשירי הקהילה של עכו ושל נדבנים מקהילות בארצות שונות. רבי משה ביקש לדחות את מעבר הישיבה מביתו של רבי יחיאל אל הבנין החדש עד שייטב מצבו של החולה. רבי יחיאל הפציר בו לקיים את המעבר: “הן אתה הרופא שלי ומי כמוך יודע את מצבי? מוטב להסב נחת רוח לתורמים ולתלמידים מאשר לזקן, חולה”.

“מדרש הגדול דפרישי” שבעכו עבר לבנין החדש וכן עבר עליו רבי משה. הוא היה לראש הישיבה לכל דבר, אך הקפיד מאד כי לא ייקרא כך. הוא התמיד לכנות את רבי יחיאל בשם ראש הישיבה ותבע מן הציבור, בעלי בתים ותלמידים, לא למנוע תואר זה מן החולה.

מספר התלמידים של הישיבה הלך וגדל והגיע ללמעלה מחמישים. שלוחיו של רבי יחיאל לקהילות היהודים בארצות קרובות ורחוקות לא הגבילו את פעולתם בבקשת תרומות לבנין הישיבה. הם פרסמו בכל מקום את “מדרש הגדול דפרישי” שהוקם בעכו, את גדולתו בתורה של ראשו הדגול והחסיד ואת האכסניה לתורה אשר הקים בארץ־ישראל ואשר ממנה עתידה תורה לצאת אל כל תפוצות הגולה.

התלמידים החדשים לא למדו תורה מרבי יחיאל ולא הכירוהו אלא מביקורי מצווה שערכו ליד מיטת חוליו. הם התקשו להתמיד בקיום הצו של רבי משה לכנות את החולה ראש ישיבה, בין בנוכחותו בין שלא בנוכחותו. בינם לבין עצמם כינו בתואר זה את רבי משה. הרמב"ן, ראשי תיבות של רבי משה בן נחמן, היה לאביהם הרוחני הבלעדי.

כאשר יצא רבי יוסף לדרכו, היו ארץ־ישראל ואיי יוון נתונים עדיין בשלהי הקיץ, אך משהגיע לצפונה של איטליה, לעבור את הרי האלפים ולבוא לגרמניה, פגע בו החורף בכל עוצמתו. הדרכים היו חסומות בשלגים או בחזקת סכנה להולכים בהן. השדות שבעמקים היו מכוסים בשלגים או בחזקת סכנה להולכים בהן. השדות שבעמקים היו מכוסים שלג והערים והעיירות שדרכן עבר, נדמו כאילו נתונות הן בתרדמת החורף.

כחוש ועייף נע רבי יוסף בחלק האחרון של דרכו אל יעדו. כחוש היה מפני הצמצום שחל במזונותיו ומפני הקור שכמו אכל את יתרת בשרו. מעטות היו הקהילות היהודיות בחלק זה של מסעו שיכלו לספק לו אוכל כשר. רק לעתים נדירות בא תבשיל חם לפיו. בדרך כלל החיה את נפשו בלחם ופירות בלבד. לבושו, לבוש תלמיד חכם ארצישראלי, לא התאים לתנאי החורף שאפפוהו באירופה, ועייף היה מדרך שנמשכה למעלה מחדשיים ימים.

בשארית כוחותיו נע ברגל לאורך גדותיו של הנהר טאובר, אשר העיר רוטנברג שוכנת לידו. משראה מרחוק חומה של עיר ומאחוריה גגות משופעים, מכוסי שלג, אשר ענן מיתמר מן הארובות שבהם, ידע רבי יוסף כי הגיע אל מחוז חפצו.

בשער העיר שאלוהו השומרים בגרמנית: “מי אתה?”

“יהודי אני”, השיב רבי יוסף בצרפתית.

“יהודי!” חזרו השומרים בצרפתית, “שלם מס היהודים והכנס”.

רבי יוסף שילם והשומרים שעמדו על כחישותו ועייפותו שאלו: “מניין אתה, יהודי?” “מארץ הקודש” השיב רבי יוסף בצרפתית, “מפלשתינה”, ונכנס לעיר.

התהלך רבי יוסף ברחובותיה וסימטאותיה של רוטנבורג ושאל על ביתו של ראש הישיבה, רבי מאיר. הוא דיבר צרפתית והעוברים ושבים לא הבינוהו. ביקש רבי יוסף להפנות את שאלתו ליהודי, אך לא הבחין בין אנשי העיר באדם שחזותו תעיד עליו כי יהודי הוא. ואם סבור היה כי מצא יהודי בין העוברים ושבים, נתגלה כי טעות היתה בידו. יהודי רוטנבורג דמו לשאר התושבים. רק האיש החמישי אליו פנה רבי יוסף התוודע אליו כיהודי והובילו לביתו של רבי מאיר.

גדול היה הבית ונאה משאר הבתים שברחוב. בן שתי קומות היה ובכל קומה היו חלונות רבים. שני גרמי מעלות, מימין ומשמאל, הובילו אל המבוא לכניסה המקומרת של הבית.

שעת צהרים היתה ורבי יוסף שיער כי בעל הבית ובני ביתו יסבו בשעה זו לסעודת הצהרים. על אף הרעב והקור שהציקו לו, לא מיהר לעלות בגרם המעלות ולהיכנס לבית. הוא חש בלאות גדולה וחשש לרושם שיעשה מראהו על בעל הבית, שהכירו בימי לימודיו ב“מדרש” בפאריס, כתלמידו של אביו.

עשה רבי יוסף את חשבון השנים. כבן עשרים ושבע היה מאיר, כאשר עזב את פאריס, סמוך לימי שריפת ספרי התלמוד בככר החול. מאז עברו כעשרים וחמש שנים, הווה אומר, בן חמשים ושתיים הוא כיום, קשיש ממנו בשתים עשרה שנים.

סוף סוף עלה רבי יוסף בגרם המעלות והקיש בידית כלי ההקשה שעל הדלת, שהיה עשוי נחושת קלל. משרתת פתחה את הדלת, מצפה להודעת ההלך על מבוקשו.

“יהודי אני, מארץ הקודש, מפלשתינה. יוסף בן יחיאל שמי”, אמר האורח בצרפתית ומכל אלה הבינה המשרתת את המלה פלשתינה ואת השם יוסף בלבד. היא הסתכלה בעומד ליד הפתח בפליאה ובחמלה, ביקשה ממנו להיכנס לבית, הובילה אותו אל אחד הטרקלינים שבקומת הקרקע, ביקשה ממנו לשבת והלכה להודיע לבעל הבית על האורח מפלשתינה.

נכנס בעל הבית לטרקלין ושאל: “יוסף? בנו של מורי ורבי, רבי יחיאל מפאריס?” רבי יוסף לא הספיק להשיב ורבי מאיר הושיט אליו את זרועותיו. שעה ארוכה עמדו השניים חבוקים בדממה ועיניהם זולגות דמעות.

מאחורי בעל הבית, עמדה רעיתו, מרת מרים והתבוננה במחזה המרגש. בעלה, רבי מאיר, נתברך בקומה גבוהה ותמירה. מראהו כמראה איש צעיר, על אף חמשים ושתיים שנותיו. בזקנו ושערות ראשו שבצבע הערמון אין אפילו שערת שיבה אחת. עיניו מבריקות ושופעות חיות. חזותו ולבושו מטופחים והדורים. האיש אשר בזרועות בעלה, לעומת זאת, בעל קומה כפופה ושחוחה קצת. בזקנו ושערות ראשו השחורים רב הלובן. חזותו ולבושו נחים וירודים.

בעוד רבי מאיר שואל בשלום אורחו ובשלום אביו, ציוותה בעלת הבית למשרתת להביא לאורח מים לנטילת ידיים והזמינה אותו להצטרף לארוחת הצהרים בחדר־האוכל.

בשיחתו עם בעל הבית ובעלת הבית לא התקשה רבי יוסף מבחינת הלשון. הם שמעו את שפתו, צרפתית. אך עם הבנים היו קשיים. הם דיברו ביניהם עברית והשיחה התנהלה בעצלתיים.

אחרי הארוחה ציוותה מרת מרים להכין לאורח אמבט חם, לבנים ובגדים חדשים. את אחד הבנים הפקידה על הדאגה לכל צרכיו של רבי יוסף.

רחוץ ולבוש בגדים חדשים, נכנס רבי יוסף לרבי מאיר שישב בחדר הלימוד שלו, שהיה מרווח ומרוהט בטרקלין. בלא אומר מסר רבי יוסף בידיו של רבי מאיר את האיגרת ששיגרו אליו האב והרמב"ן.

בכוונה ובהתרכזות קרא רבי מאיר את האיגרת וניכר היה בפניו הרושם העז שעשה עליו תוכנה. גמר לקראה ופנה לרבי יוסף: “את מצוות מורי ורבי אמלא, בלי לגרוע ממנה דבר. מה תרצה להוסיף על האמור באיגרת, יוסף אחי?”

“השעה דחוקה. שעת הכושר שאבי והרמב”ן רואים בעת הזאת לא לעולם תעמוד לנו. חשוב כי תחיש את עלייתך לשם מילוי כוונותיהם".

“ודאי שאעשה כך”, השיב רבי מאיר. “היום י”ט בחודש. למחרת ראש החודש הבא עלינו לטובה נצא לדרך. אודיע על כך לרעיתי ולבני ביתי ואתחיל בהכנות".

בשני עשר הימים שנותרו עד ליציאה היו ידיו של רבי מאיר מלאות עבודה. הוא ביקש קונים לביתו ולסחורות אשר במחסניו, רכש משרתים חסונים, בחר בסוסים ובכלי נסיעה ויעץ לרעיתו בהתקנת ארגזים לבגדים, למזון ולכלי בית, הדרושים בדרך. מעל לכל היה עסוק בענייני הישיבה שלו. את ניהולה העביר לתלמידו המובהק, רבי שמשון. בידיו הפקיד סכום נכבד לכלכלת תלמידים נצרכים, לרכישת ספרים ולשכר מורים. עם זאת היה שרוי בדאגה על עתיד הישיבה. הלא בממונו קיים אותה וכל מחסורה ומחסור התלמידים היה עליו. כיצד יתקיימו כאשר הוא לא יימצא עוד ברוטנבורג? למענם עסק במסחר כל הימים; למענם לא קיבל מעולם רבנות אשר שכרה מועט.

מאז שעזב את עכו לא היו לרבי יוסף ימים טובים כימי ההמתנה ליציאה. הוא הבריא בגופו וקומתו נתיישרה. הוא סייר בקהילות קרובות ועמד על נוהגיהן. את מבוקשו לבקר בעיר הולדתו וגידולו, פאריס, לא יכול היה למלא. קצר הזמן והיציאה לארץ־ישראל עם רבי מאיר ובני ביתו עומדת מאחורי הכותל.

בערב השבת האחרונה לפני היציאה, הגיע איש לביתו של רבי מאיר וביקש לראות מיד את רבי יוסף. כשבא רבי יוסף וראה כי המבקש אותו הוא בן עכו, אחד משולחני העיר, ממקורבי אביו, בירך אותו בשמחה: “ברוך בואך, אפרים!” אך אפרים לא השיב ברכה אלא פרץ בבכי. משנרגע קמעה, הודיע לרבי יוסף כי בשליחות הרמב"ן בא לרוטנבורג, להודיע לבן ולתלמיד כי ניצחו אראלים את המצוקים, כי נפטר הצדיק הישיש, רבי יחיאל מפאריס.

רבי יוסף פרץ בזעקות שבר, ספק בכפיו ובכה בקול. לקול הזעקה נכנס רבי מאיר אל החדש ואף הוא זעק לשמע הידיעה: “רכב ישראל ופרשיו”.

וזה הסיפור שבפי השליח אפרים. אחר שיצא רבי יוסף לדרכו, חלה האב. הסעד המסור שסעדה אותו מרת רות והרפואות שהשקה אותו רבי משה, הרופא מספרד, לא הועילו. החסיד נאסף אל עמו. הוא נטמן בחיפה, למרגלות הר הכרמל, למען ינוחו עצמותיו באדמה שהיא ארץ־ישראל ודאי. כל הקהל הקדוש של עכו ושל הגליל באו ללוות את השר והגדול בישראל שהלך לעולמו. את הנפטר הדגול הספיד רבנו משה בן נחמן.

רבי יוסף קרע קריעה וישב על הארץ כדין אבל.

לאחר ימים מספר ביקש אפרים לשוב לעכו. בתחילה חשב לצרף אליו את רבי יוסף, אך רבי יוסף היה עדיין שרוי באבלו הכבד ורבי מאיר לא נתן לו לצאת לדרך הארוכה והקשה. כשבא אפרים לפני רבי מאיר להפרד ממנו, מסר לו רבי מאיר איגרת אל הרמב"ן.

באיגרתו לרמב“ן כתב רבי מאיר על השבר שנשבר עם קבלת הידיעה על מותו של מורו ורבו, על ההכנות שעשה למלא את מצוותו ועל הספקות המקננים בו עתה, אם יש הצדקה לעקירתו מישיבתו הקדושה ומתלמידיו הזקוקים לו, כשמי שעתיד היה להיות אב בית הדין בירושלים נאסף אל עמו. רבי מאיר ביקש מהרמב”ן להשיב לו מיד מה עליו לעשות. כפי שיורה לו, כך יעשה.

אפרים יצא לדרכו כשהחורף עוד בעיצומו. לפי חשבונו של רבי מאיר, חייבת התשובה להגיע לידו סמוך לחג הפסח. אם יידרש לעלות לארץ־ישראל, יצא מיד לאחר החג ויגיע לעכו סמוך לחג השבועות או קצת אחריו.

רבי יוסף נשאר בדכאונו. חזותו החיצונית נשתפרה, אך נשפו ורוחו נשארו נכאות. לולא געגועיו לרעיתו ולילדיו, לא היה אוזר כוח לצאת לדרך ולשוב אליהם. רבי מאיר צייד אותו בכסף ובצרכי נסיעה ושכר עבורו קרון עד לנמל באיטליה.

סמוך לחג הפסח שב אפרים לרוטנבורג. משמסר את איגרתו של רבי מאיר לרמב"ן, הטיל עליו מקבל האיגרת לצאת בשניה לרוטנבורג ולמסור את תשובתו לידי רבי מאיר.

הרמב"ן כתב באיגרתו כי על רבי מאיר לעלות בהקדם. שומה עליו לקיים את מצוות מורו ורבו להיות חבר בבית הדין שיפסוק בסוגיית העלייה לארץ־ישראל, כשם ששומה עליו, כממלא מקומו של הצדיק שהלך לעולמו, לקיים את מצוותו ולעשות להעמדת בית הדין. הוא יעמידו והוא יכהן כראשו. כשלישי יצרף את אחד מחכמי עכו, ממורי “המדרש” או את אחד מחכמי הגליל. לא אלמן ישראל. ישנם בארץ־ישראל תלמידי חכמים מובהקים, פוסקים ומורי הוראה הראויים לשבת בדין ולהורות הלכה.

רוחות רעות נשבו בערי גרמניה. נתבדו ונגוזו הציפיות והתקוות לטובות הנאה ממסעי הצלב ומהכיבושים בארצות המזרח. המסעות האחרונים הסבו רק מפלות משפילות לחילות הצלב. מאחזי הצלבנים בארצות המזרח ובארץ־ישראל הלכו ונצטמקו. רבבות רבבות מאמינים יצאו לדרך כשהצלב הנישא לפניהם סימל בעיניהם ציון ותמרור לחיי זוהר ושפע. הם נפלו בהמוניהם בקרבות, מתו באלפיהם במגיפות, נעשו ברובם אבק אדם. החוזרים לארצות מוצאם נדדו בדרכים כשהם שבורים ומדוכאים, נעדרי תהילה וחסרי כל.

התקופה היתה תקופה של “אין מלך בגרמניה”. משמת הקיסר פרידריך השני בשנת 1254 למנינם, לא עלה קיסר חדש על כסאו במשך שנים מספר. הארץ היתה נתונה במשטר של “כל דאלים גבר”.

בצדק חששו שרים והגמונים כי זעם החוזרים המאוכזבים מאי־קיום ההבטחות לטובה שהם הבטיחו להם יופנה אליהם. ואם לא אליהם ישירות, אל היהודים שבתחומי שלטונם, אשר במסיהם וארנונותיהם הם מקיימים את ארמונותיהם וחצרותיהם. ביקשו ומצאו דרך לספק את שאיפת ההמונים לפורקן זעם וכעס מבלי שייפגעו הם ומבלי שיחזרו הפרעות ביהודים, כבימי ראשיתם של מסעות הצלב.

בועידה כנסייתית שנתקיימה בעיר מגנצה שבגרמניה הוחלט והוכרז כי על היהודים להיות מובדלים מהנוצרים, לא להתגורר עמהם ולא ללבוש בגדים הנהוגים אצלם. על היהודים לשכון ברובעים מיוחדים שיוקצו להם בכל עיר וללבוש בגדים שייחדום ויבדילום מן הנוצרים. הכובע המחודד וציון בולט במלבושים יקיימו מטרה זו וביחד עמה ישימו את נושאיהם לבוז ולקלון.

גזירות אלה מנעו פרעות ביהודים, התעללות ביחידים לא מנעו. אדרבא, בעקבותיהן התגברו. הופצה העלילה הנוראה כי היהודים מצווים להשתמש במצות הפסח בדם ילדים נוצרים וכי מדי שנה בשנה מופקדים אחדים מהם על השגתו. כל ילד נוצרי וכל ילדה נוצריה שנמצאו ללא רוח חיים בשדה או במרתפו של בית, בין שהושלכו שם על ידי אבות שהכום מכות רצח, בין שהיו קרבנות של אונס ונרצחו לאחר מכן, תוארו בזדון כקרבנות היהודים. ותמיד נמצא חשוד בהריגתם, לשם מצווה כביכול. על לא עוון בכפם הועמדו אישים יהודים, ביניהם ראשי קהל ופרנסים, בפני שופטי כנסיה אכולי שנאה, עונו בכל מיני עינויים עד יציאת נשמתם וניתלו לאחר מכן לבזיון ולקלון להנאת ההמונים.

יום יום הגיעו לביתו של רבי מאיר מרוטנבורג שליחים של קהילות ושל רבנים שביקשו ממנו פסקי הלכה בענינים שהזמן גרמם. ההמונים לא הסתפקו בהבדלת היהודים ובמשפטים לעת מצוא בעניני עלילת הדם. הולכי דרכים יהודים נרצחו בעברם ביערות ובשדות; בעת חילופי משמרות בשררה או בכמורה נחפזו פורעים לפרוע ביהודים בטרם ייכנס לתפקידו בעל השררה החדש. נשאל רבי מאיר על דין קבורה של הרוג בדרך ועל פדיון גופתו מידי מוצאה; נתבקש הפוסק מרוטנבורג להורות אם מותר לצאת חמושים בשבתות ובחגים, כאשר מגיעה שמועה אל שכונת היהודים כי פורעים עולים עליה, גם כשהיא איננה בבחינת ודאי. ומה דינה של אישה שנאנסה בעת פרעות ודין ולדה מהו? מעשה בילד שנטבל בעל כרחו, האם מותר להחזירו לדת ישראל ולסכן בכך את חייו וחיי הוריו ובני קהילתו? המותר לשלם דמי שוחד לשרים ולהגמונים מקופות הצדקה של הקהילות? שאלות מסוג זה ועוד כהנה וכהנה הופנו אל רבי מאיר. הן ביטאו את המפנה שחל בחיי היהודים למן מותו של הקיסר והעידו כמאה עדים על מצבם ועל המצב בארץ גרמניה. רבי מאיר חיבר תשובה לכל שאלה ושאלה שהגיעה אליו ולמען לא תשמש התשובה לענין שלא נשאל עליו, היה רושם ליד תשובתו את תוכנה של השאלה. הוא התפנה מרוב עסקיו, אפילו מעניני הישיבה שלא הצריכו את מעורבותו ועסק במתן תשובות לשאלות, בהוראה לקהילות על פי ההלכה.

שליחים באו ושליחים הלכו וידיו של רבי מאיר היו מלאות עבודה. ביתו של הפוסק מרוטנבורג הפך לתל שהכל פונים אליו. הוא דחה את עלייתו לארץ־ישראל מיום ליום, משבוע לשבוע, מחודש לחודש.

מדי שבת בשבתו קיווה כי בשבוע הבא יעבור הזעם, תרגע ארץ גרמניה, ייפסקו מעשי הרצח ביחידים והפרעות בשכונות היהודים, יחדלו השליחים לבוא בשאלות והוא יהיה פטור מהשיב עליהן, ומדי יום א' ביום א' נתחדש זרם השליחים כשבידם שאלות שדרשו את תשובותיו.

עברו חדשים רבים ושוב הגיע שליח מעכו לרוטנבורג שמעל נהר הטאובר. רבי יוסף שיגרו לרבי מאיר להודיע לו כי הרמב“ן נפטר וכי נקבר ליד אביו בחיפה, למרגלות הר הכרמל. באיגרת שכתב לרבי מאיר, הפציר בו רבי יוסף להחיש את עלייתו, למען יעמוד בהקדם בראש הישיבה “מדרש הגדול דפרישי” שבעכו ובראש בית הדין בירושלים שיעסוק בסוגיית העליה לארץ־ישראל. אדרתו של מורו, רבי יחיאל מפאריס ואדרת הרמב”ן נפלו עליו, על מורנו הרב רבי מאיר, המהר"ם מרוטנבורג.

פרק רביעי: בשבי הקיסר

שתי נאמנויות התרוצו בנפשו של רבי מאיר, נאבקו זו עם זו ולא הגיעו לידי הכרעה. בשום פנים ואופן לא ראה אפשרות לזנוח את הקהילות בסבלן וביסוריהן ובמידה שווה לא ראה את עצמו פטור מקיום מצוות מורו המנוח לעלות לארץ־ישראל ולשבת בה בבית דין שייפסוק בסוגיית העלייה. אמנם, מורו אינו עוד בין החיים, אך כלום יוכל להתעלם ממה שכתב לו הבן, רבי יוסף, כי אדרתו נפלה עליו? הוא חש בה כמשא כבד, על אף הכבוד שהיא סימלה וביטאה.

בימים היה רבי מאיר עסוק למעלה מראשו בקבלת שליחי הקהילות ובעיון בשאלות שהביאו בפניו, בחיבור התשובות ובהעלאתן על הכתב, אך בלילות ריחפו בפניו שתי הנאמנויות ולא נתנו לו מנוח. רבי מאיר נזקק לכל הספרים שבהם קיווה למצוא הכרעה לכאן או לכאן; ללא הועיל. כאשר נדמה היה לו באחד הלילות, כי כפות המאזניים נוטות לנאמנות האחת, נתברר לו בלילה שלאחריו כי טעה וכי הן נוטות לחברתה. קם ממצעו, מצא שליחים ושאלות והכל נמשך לפי דפוסי הימים הקודמים. התעללויות ופרעות ביהודים לא פסקו וכן לא פסקו השאלות בעקבותיהן.

תקוותן של קהילות היהודים נתלתה בהמלכת הקיסר החדש. כאשר ימלוך קיסר על הארץ, יושם קץ למצב של “כל דאלים גבר”, ישלוט חוק וסדר בכל מקום ויימנעו פרעות. גם רבי מאיר תלה תקוותו בהמלכת הקיסר. כאשר תשקוט ארץ גרמניה מפרעות, יוכל לעלות לארץ־ישראל; כאשר ייפסקו תביעות הקהילות ממנו, יוכל למלא את תביעתו של מורו ורבו, מלפני שנים.

מי שהקשיב לשיחת היהודים במשכנותיהם, עלול היה להסיק כי הציפיה לקיסר החדש דומה בעוצמתה לציפיה למשיח; כי בתקוות מִמלכותו של שליט גרמניה יש שמץ מן התקוות מִמלכותו של בן ישי.

במשך תשע עשרה שנים לא היה קיסר על עמי גרמניה. קהילות היהודים ברחבי גרמניה המשיכו להיות קרבן למצב. יום אחד הוא פגע בקהילה זו וביום אחר בקיהלה אחרת. נמשכו ההתעללויות והפרעות ושאלותיהן של הקהילות בעקבותיהן המשיכו להגיע לביתו של רבי מאיר. הכל דרשו את פסקי המהר"ם והוא המשיך לשגרם בתשובותיו.

מקומו של ראש הישיבה ב“מדרש הגדול דפרישי” שבעכו נשאר פנוי. רבי יוסף לא ראה את עצמו אלא כממלא מקום. התפקיד היה שמור לרבי מאיר מרוטנבורג, לפוסק של גרמניה, למהר"ם. אך זה בושש לבוא. איגרות על גבי איגרות שיגר אליו ממלא מקומו בעכו ובכל תשובותיו חזר רבי מאיר על עזות רצונו למלא אחרי מצוות מורו, לעלות אל הקודש ולהעמיד את בית־הדין במקומו, אלא הוא גם עמד על המצב השורר בגרמניה, על התביעות של הקהילות. והוא ניחם את רבי יוסף במה שניחם את עצמו ובמה שניחמו את עצמן הקהילות: המלכתו של קיסר חדש; החזרת חוק וסדר לארץ גרמניה.

קץ לכל דבר. אפילו לתקופה של “אין מלך”. רודולף היה לקיסר גרמניה. בראשית שלטונו השליט את החוק ביד קשה. פסקו ההתעללויות ביהודים. למושבותיהם חזרה הרווחה. בקצת מקומות החלו להתעלם מן ההבדלה שהוטלה על היהודים ונראה היה כי באה ישועה לישראל בגרמניה.

משהתערה הקיסר החדש בשלטונו ומשגברו הוצאות מלכותו, נתגלה רודולף כתלמיד חרוץ של השרים וההגמונים שהחזיקו בשררה לפני שנתכונן שלטונו. הם היו מקיימים את ארמונותיהם וחצרותיהם במסים ובארנונות שסחטו מן היהודים. אף הוא ינהג כך. והקיסר החדש עלה על השרים וההגמונים לא רק בסמכותו ובכוח שלטונו, אלא גם בכושר המצאה ובתושיה בסחיטת כספים מנתיניו, בני דת משה.

מטעם הקיסר הוכרז על מסים ממסים שונים ומשונים שעל היהודים לסלק אל קופתו. הוא לא הסתפק במס גולגולת הנהוג אלא הטיל מס על הנישואין, על כל ילד שנולד, על נישואי בנים. לא די היה לו במסים שהיהודים שילמו מאז ומתמיד על רווחיהם; הם חויבו במסים על המחסנים ועל הסחורות שבהם, על עבדים ועל משרתים. שום תחום מחייהם האישיים; שום פעולה מפעולתם העסקית, לא נשאר פטורים ממסים ומארנונות.

אילו עשו הממונים על המסים את מלאכתם נאמנה, לא היתה נשארת פרוטה בידי היהודי לקיים את נפשו ואת נפשם של בני ביתו. אלא שחיתות הממונים הצילתם. תמורת חלק מן המסים שהועבר לכיסם שלהם כשוחד, הם היו מקטינים את שיעורי המס שהועבר לקופת הקיסר. אף כי השוחד הציל את היהודים מרעב ממש, הוא לא יכול היה למנוע את ערעור מעמדם הכלכלי, את ירידתם ההדרגתית מנכסיהם.

החלה בריחה של יהודים מערי גרמניה. רוב הנמלטים פנו מזרחה, לפולין ולשכנותיה. מלכי פולין קיבלום ברצון והניחו להם להקים קהילות ולפתח את מסחר הארץ. חלק מן הנמלטים פנה דרומה, אל ערי איטליה, אשר קהילותיהן המבוססות השתדלו לקלטם. וחלק, זעיר אמנם, שם את פניו לארץ־ישראל. קצתם של העולים השתקעו בירושלים שבשלטון הממלוכים המוסלמים וקצתם השתקעו בעכו, בירתה המשגשגת של ממלכת הצלבנים.

מעמדה האיתן של עכו לא נפגע, על אף ערעורו של מצב השלום בין הנוצרים והמוסלמים בארץ־ישראל. שליטי הממלוכים כירסמו בהדרגה אך בהתמדה במאחזי הנוצרים והעבירו לידם ערי חוף וערי נמל, אך בעכו לא נגעו ולא פגעו. נמלה שגשג כבעבר וכן המסחר בה. העיר המתה קונים ומוכרים, אורחים וצליינים כבימים ימימה. מצב היהודים בעיר היה איתן. רווחתם ועושרם היו לשם דבר.

סוף סוף נשתחרר רבי מאיר מאחת הנאמנויות שנאבקה בנפשו עם חברתה. אמנם, קהילות היהודים בגרמניה סבלו מכובד המסים, הארנונות וההיטלים שניגבו מהם, אך הן נפטרו מן ההתעללויות והפרעות שהיו מנת חלקן לפני המלכת הקיסר. אנחות היהודים מן הנישול הופנו לאלהים ולא היו נושאים לשאלות אל המהר“ם. רבי מאיר יכול היה לקיים את מצוות מורו מבלי לפגוע בקהילות והוא החל לחזור על כל אותן ההכנות לעלייה לארץ־ישראל, שעסק בהן בשעתן, עת הגיעה אליו האיגרת של רבי יחיאל והרמב”ן, שלוחה בידי רבי יוסף. אלא הפעם נערמו בפניו קשיים שלא ידע כמותם אז.

ריבוי יציאתם של יהודים מגרמניה לא נשאר סמוי מעיני השלטונות והענין עורר את חמת הקיסר. הלא כל יהודי הוא מקור הכנסה לקופתו; מעין אריס עולם החייב להפריש את רוב יבוליו לבעל הקרקעות. כל אחד מן היוצאים יגרום, איפוא, לפחת בקופת הממלכה; יפגע ביכולה להחזיק חצר ראויה לשמה וצבא להגנתה. יצאה תקנה בחתימת הקיסר, כי יציאת יהודי מגבולות גרמניה חייבת ברשיון מיוחד וכל מי שייתפש ביציאה ללא רשיון ייענש כדין עבד שערק. רכושו יוחרם. “יהודי ארצי הם עבדי אוצרי”, פירש הקיסר רודולף את תקנתו. “רכושם הוא של אוצר המלך והם מחזיקים בו כנאמני המלך בלבד”. ורשיון יציאה לא ניתן אלא תמורת תשלום כסף עצום.

ידע רבי מאיר כי לא כדין שאר היהודים דינו. לו לא יינתן רשיון יציאה, אפילו אם יעביר לקופת הקיסר הון עתק. בעיני השררה הוא מעין ראש היהודים של גרמניה ויציאתו את המדינה תפעל כפריצת סכר שלאחריה יבוא שטפון של יוצאים. ברור היה לרבי מאיר כי עושי דברו של הקיסר יתנגדו ליציאתו.

יהודים אחרים, כאשר התקשו לקבל רשיון, שיחדו את מי שהיה בידו לאפשר את יציאתם. גם דרך זו היתה חסומה בפני רבי מאיר.

“ובתחבוּלות עשה מלחמה”, גרס רבי מאיר לפי הכתוב בספר משלי. לא רק לגבי יציאתו שלו ויציאת בני משפחתו עמו, הזדקק רבי מאיר לחבולות. הפעם יקח עמו את ישיבתו, את תלמידיה ומוריה. הן הוא יעמוד בראש “מדרש הגדול דפרישי” שבעכו, אותו “מדרש” אשר מורו העביר מפאריס לארץ הקודש ואשר הוא למד בו בהיותו בפאריס. מה נאה מזה, כי תלמידיו יילמדו ב“מדרש”, כפי שהוא למד בשעתו; כי גם עליהם תשרה דמותו של הצדיק, רבי יחיאל מפאריס?

בראש התחבולות הנדרשות הועמדה העברת הישיבה, על מוריה ותלמידיה. רבי מאיר ביקש וקיבל רשיון להעביר קבוצות אחדות של מורים ותלמדים לישיבות מפורסמות באיטליה, כגון הישיבות בוונציה, ליבורנו ופדואה. הטעם להעברתם – לימוד שיטות חדשות בעיון בכתבי הקודש והשלמת ידיעותיהם של המורים והתלמידים.

מעשה ההעברה נמשך למעלה משנתיים. מדי פעם נערמו קשיים בדרך ההעברה והיה צורך בהשתדלויות ובמתן שוחד. אך במעשה זה באה לידי פתרונה יציאתם של הבנים הבוגרים של רבי מאיר. הם צורפו לאחת הקבוצות.

יציאתו של רבי מאיר עצמו, של רעיתו ושל חלק מילדיו שלא צורפו לקבוצות שהועבר לאיטליה היתה כרוכה בקשיים שהצריכו תחבולה על גבי תחבולה כדי להתגבר עליהם. אחדים מתלמידיו המובהקים של רבי מאיר, והמובהק שבמובהקים, רבי שמשון, לא הסכימו בשום פנים ואופן להיפרד מראשם, המהר"ם. עמו ייצאו, עמו יעלו לקודש. ולא הם בלבד. שלושה מפרנסי הקהילה של רוטנבורג הודיעו לרבי מאיר כי אם ייצא הוא וביתו, ייצאו אף הם וביתם. עמו ייצאו, עמו יעלו לקודש.

הוציא רבי מאיר כרוז לציבור ודאג שיופץ ויגיע לאזני השררה, כי הוא וכמה מחשובי תלמידיו ונאמניו בקהילה יערכו ביקור בקהילות הקרובות והרחוקות ועד לגבול איטליה יגיעו. הביקור נועד לעמוד על מצב החינוך והלימוד בקהילות וכן לפסיקה בענינים שנשאל עליהם והם תלויים ועומדים, כי לא ניתן היה להשיב עליהם בכתב. ומכיוון שהביקור ישתרע על שבועות רבים, מן הדין כי יתלוו ליוצאים למסע רעיותיהם וילדיהם הקטנים.

שיירה של כעשרים איש ואישה ובתוכה מספר ילדים קטנים יצאה מרוטנבורג שמעל נהר הטאובר ואיש מלבד היוצאים לא ידע את מהותה ויעדה. אלה הוסוו בהקפדה על כל פרט ופרט, כיאה לתחבולה. השיירה לא הכילה כל אותם הדברים הדרושים לדרך ארוכה ולבוש היוצאים דמה בכל ללבושם של מבקרים לשעה ולא ליוצאים למסע אל מעבר לים.

רבי מאיר ומלוויו נתקבלו בכל מקום בכבוד רב. רבני הקהילות ופרנסיהן ראו זכות באירוחם ובאירוח בני ביתם ופתחו בפניהם את בתיהם לרווחה.

רבי מאיר נהג לשבת ברוב הקהילות מיום ג' בשבוע עד ליום ב' שלאחריו. הוא בילה את רוב שעותיו בבית המדרש, בחדרים של התינוקות דבית רבן, במחיצת הרב והדיינים של המקום. הוא נתן שיעורים, בחן תלמידים, עסק בעניני הלכה ופסיקה. בשבתות היה דורש בבית הכנסת הגדול של הקהילה. ביום ג' בבוקר יצא לדרך, להגיע בו ביום לקהילה הבאה במסלול המסע.

לא רק ראשי הקהילות היו מתכבדים בביקוריו של רבי מאיר. גם שרי מחוזות והגמונים באו להקביל את פניו ולברכו. הם ראו בביקור מעין הקבלה לנהוג אצל ראשי כנסיה לבקר לעתים מזומנות אצל צאן מרעיתם. וכפי שאלה דרשו מראשי קהל היהודים להקביל את פניהם בלחם ובמלח ולשאת בשעת מעשה ספרי תורה, ראו לנכון להקביל בכבוד את פניו של רבי מאיר.

התחבלה עלתה יפה. קמעה קמעה התקרבה השיירה לגבול איטליה. כשתעבור את האלפים ותבוא לשפלת לומברדיה תוותר אך פיסת דרך קצרה לנמל יציאה לארץ־ישראל. לולא דרישותיהן של קהילות שלא היו כלולות במסלול המסע, כי רבי מאיר והנכבדים הנילווים אליו לא יפסחו עליהן ויפקדו גם אותן, היה מסע השיירה מתקצר בשבועות רבים. אך קהילה קהילה ודרישותיה וטענותיה. זו דרשה את המהר"ם כפוסק בענינים התלויים ועומדים במערכותיה וזו טענה כי תיפגע בכבודה אם יפסח עליה רבי מאיר ולא יפקוד אותה.

לא היה מנוס ממילוי הדרישות ומפיוס הטוענים כי ייפגעו. דרך השיירה נתארכה; המסלול נשתבש; תלאות היוצאים גברו. עברו קיץ וחורף עד שהתקרבה השיירה אל מחוז חפצה.

סוף סוף היא עברה את האלפים ועמדה בשפלת לומברדיה. בצעדים לאים אך בלבות מלאי שמחה נכנסו הנוסעים לאחת התחנות שלפני הגבול. בה ילונו ועם שחר יעבר את הגבול וימשיכו במסעם לנמל.

התחנה המתה עם רב. קבוצות של גרמנים ואיטלקים, צרפתים ואנשי הלווטיה ישבו באולם המרווח ובחצר נטועת העצים וסעדו את לבם. משרתים ומשרתות הגישו בזריזות מאכל ומשקה. מדי פעם פרצה אחת הקבוצות בשירה צוהלת בלשונה והמשרתות שעסקו אותה שעה בהגשה נדרשו להצטרף למקהלת השרים.

אנשי השיירה כמו נמלטו מן ההמולה שקיבלה אותם בתחנה. הם הסתגרו בחדריהם, סעדו מן הצידה שהיתה בידם ולא הזדקקו למטבח התחנה. עייפים היו מן הדרך הארוכה ומתלאותיה ונרגשים היו. עם רדת השמש יבוא לילה אחרון לישיבתם ביבשת אירופה. יום המחרת יפגוש אותם כשהם שטים בים, על סיפונה של אניה שתביאם לארץ־ישראל.

השמש שקעה בפאתי מערב. השמיים נתכסו גוונים של אש ושל זהב והיקום כולו כאילו נתקשט. רבי מאיר, אשר בילה את השעות האחרונות בהתרגשות גדולה, ביקש פורקן לסערת רוחו על ידי טיול בחוץ. הוא עבר את האולם ואת החצר שהמו סועדים צוהלים ויצא משער התחנה אל הדרך שלידה.

משיצא רבי מאיר, קם אחד מן המסובים בקבוצת הגרמנים, פסע בצעדים כבדים אל שער התחנה ועמד לידו. כאשר חזר רבי מאיר אל התחנה, קיבל אותו העומד בשער בברכה בעברית: “שלום עליכם, רבי מאיר”.

רבי מאיר השיב בברכת “עליכם שלום”, כנהוג, אך הופתע ממראה האיש, אף נבהל מעט מן הפגישה עם אדם שלא ידע מי הוא ומה מבוקשו. “מי אתה?” שאל.

“הצלחתי להטעותך וגם להבהילך, מאיר”, ענה האיש. “סבור אתה כי יהודי אני וטעות בידך. מזמן אינני עוד יהודי. אך הבהלה שנשקפת בפניך, בצדק אחזה בך. ידוע לי, גם ידוע כי לא ברשות יצאת מגבולות הקיסר ויש בידי למסור אותך לחייליו החונים לא הרחק מכאן. הן חכם אתה ותדע מה דרוש כדי שלא אעשה זאת”. פסק לדבר והחליק ביד שמאלו על ימינו כרמז לכוונתו.

האיש המתין לתגובת רבי מאיר, למתת מיד או להבטחת מתת לאחר זמן. ומשאלה בוששו לבוא, חזר אל אולם התחנה, אל קבוצת הגרמנים הצוהלים. רבי מאיר עלה לחדרו, נבהל אך שקט ונתון בתקווה, כי עד לעלות השחר לא יספיק המומר לבצע את זממו. עם שחר יצאו לנמל, הוא ובני ביתו וכל מלוויו. אין טעם להתחלק עם איש מהם בנסיונו עם המומר.

עם שחר יצאה השיירה, אך היא לא הספיקה לעבור את הגבול ונעצרה בידי כיתת חיילים חמושים וביניהם המומר. הוא הצביע על רבי מאיר בפני מפקד הכיתה וזה ניגש אליו והכריז בקול: “בשם הוד רוממותו הקיסר, הריני אוסר אותך ואת כל הנוסעים עמך, בעוון יציאה מגבולות הממלכה בלא רשיון”.

החיילים הקיפו את אנשי השיירה שהיו מוכים בהלם ואילצום לחזור כלעומת שבאו. נחסמה בפניהם הדרך לנמל. לאסירי הקיסר היו.

השיירה הובלה על ידי החיילים אל מבצר ווסרבורג בדרומה של גרמניה. במבצר הופרד רבי מאיר משאר הנוסעים. הם נכלאו במרתפי המבצר והוא הובא לפני הקיסר רודולף, ששהה אותה שעה באחת הטירות שבסביבת המבצר.

מוקף יועצים, וביניהם שרים והגמונים, ישב הקיסר באחד מאולמות המבצר, שהותקן לאולם כס המלוכה, לעת ישיבתו של הקיסר במבצר. מקורבי הקיסר עמדו בקבוצות בפינות האולם ולאורך קירותיו. הן הקיסר הן שאר הנמצאים באולם, היו דרוכים לדבר שעתיד להתרחש כל רגע. הם כמו ציפו להתחלתו של מחזה.

ואכן, נכנסו אל האולם, בהמולה גדולה, מספר חצרנים והם הובילו עמהם את רבי מאיר ואת האיש שהביא למאסרו. הכל התבוננו ברבי מאיר, שמו לב לחזותו שלא גילתה כל התרגשות ולבגדי העשירים שעל גופו. לעומתו ניכרו באיש שהביא למאסרו אי־שקט ועצבנות רבה.

החצרנים עמדו מרחוק ולאחר שקדו לקיסר, ליועציו ומקורביו המתינו לבאות. שום קול לא נשמע באולם. הקיסר התבונן ברבי מאיר, כאילו הוא בוחן יריב לדו־קרב, ולא אמר דבר. יועציו עמדו מאחורי הכס, לאורך הקיר שהיה מקושט בשטיחים, דגלים, עורות של חיות וכלי נשק והמקורבים עמדו לאורך שני צדי האולם, במעין קשת.

לאחר זמן מה רמז הקיסר לאחד היועצים להתקרב אליו ולחש באזניו. היועץ פנה לעבר החצרנים בהוראה קצרה: “יוצגו בפני הוד מלכותו הנאשם ואשמתו”.

פתח אחד החצרנים והצביע על רבי מאיר: “האיש הזה הוא היהודי מאיר, תושב רוטנבורג שמעל נהר הטאובר, סוחר, ראש אולפנא ליהודים בעירו ורבם של קהילות היהודים בכל הממלכה. אשמתו היא יציאה מגבולות הממלכה ללא רשיון, לאחר מסע אל גבול איטליה שהוסווה כמסע ביקורים אצל קהילות שסרות למשמעותו”.

משסיים החצרן, הביט היועץ בקיסר, לראות אם יסתפק בדברים שהושמעו או יבקש כי החצרן ימשיך בהצגת הנאשם ואשמתו. הקיסר לא רמז על המשך והיועץ פנה אל החצרן בפקודה: “יוצג המאשים”.

ידע היועץ נפש הקיסר. הוא לא הזכיר אותו בפקודתו. ואכן, בעת שפתח החצרן בהצגתו, סובב הקיסר את ראשו לקיר שמאחורי הכס והחל להסתודד עם היועצים שעמדו לאורכו.

“איש זה נימנה עם משרתי החצר ונאמניה. קניפסא שמו. אף על פי שנולד יהודי, אין הוא רוחש חיבה ליהודים. הוא המיר את דתו וקיבל דת האמת. מאז לא יחמיץ שעת כושר לנקום ברוצחי משיחנו, גואלנו. באחת התחנות בגבול איטליה ראה את הנאשם, הכיר בו והעמידו על כך כי בלא רשיון אסור ליהודי לצאת את גבול הממלכה. כאשר ראה כי הנאשם מבקש לחמוק, ביחד עם מלוויו, הודיע על כך למפקד כיתת חיילים שחנתה בסביבת המקום וזה אסר את הנאשם ואת הנוסעים עמו”.

במשך כל זמן הצגתו התחלף לסירוגין מראה פניו של המאשים, המלשין. סיפוק וקורת רוח היו נסוכים על פניו כאשר הקשיב לשבחים שבפי המציג; אכזבה ומורת רוח עלו עליהם, עת שהפנה את מבטיו אל הכס וראה את הקיסר ממשיך בהסתודדותו, מקשיב ואינו מקשיב לדברים הנוגעים למעשהו.

החצרן סיים את ההצגה והקיסר פנה מיועציו וקרא לעבר החצרנים ולנאשם והמאשים, אשר בשורתם: “יאמר המומר מה הניע אותו להלשין על בן בריתו לשעבר, על ראש היהודים בממלכתי”.

בבוז ובלשון של התגרות נאמרו דברי הקיסר, אך פני המומר אורו. בקידות ובהשתחוויות, בהתחסדות ובהכנעה הפנה את דבריו אל הקיסר.

“כאשר יהודי מפר פקוסה מפורשת של הוד מלכותו הקיסר, כלום אין חובה על כל נתין למנוע את הדבר כשיש בידו למנעו? ועוד. יהודי זה, המתיימר להיות פוסק הלכה לפי הכתוב בספריהם, העיז להתעלם מאחת הקביעות בתלמוד ולהפר אותה. הריני מתכוון לאמור: “דינא דמלכותא דינא”; היינו על כל יהודי למלא ולקיים את דין המלכות”.

קניפסא הפסיק וציפה לשבחים שהיה רגיל בהם על מעשיו נגד היהודים. שום דברי שבח לא נשמעו. פני הקיסר היו כחתומים והוא הביט ברבי מאיר, אשר השתדל לא לגלות כל התרגשות

פנה הקיסר אל רבי מאיר: “לא אשאלך מדוע הפרת את פקודתי, אך שאול אשאלך מדוע הפרת את פקודת התלמוד?” בטרם השיב רבי מאיר על שאלת הקיסר הזהיר אותו היועץ: “מחובתי להזהיר כל יהודי העומד בפני הקיסר כי ידבר אמת ורק אמת. שופט עליון הוא הקיסר ולגילוי כל סטיה מן האמת יצווה להשביע את הנאשם את שבועת היהודים, כשידיו על ספר תורה ורגליו היחפות עומדות על עורו של חזיר. ראה, הזהרתיך”.

הקיסר רמז לרבי מאיר להשיב ורבי מאיר פתח בשקט:

“אדבר אמת בשם אלוהי האמת, אשר תותו אמת ואשר השביעה אותנו לדבר אמת. עומד אני בפני הקיסר במעין ויכוח עם מומר, כפי שעמד לפני שנים מורי הדגול בפאריס ואחד מגדולי עמנו בספרד בברצלונה. מה שחכמינו זכרונם לברכה קבעו כי “דינא דמלכותא דינא” שריר וקיים ומעולם לא הייתי סוטה מקביעתם. אלא במה דברים אמורים? בדיני המלכות כמשמעותם, דינים החלים על כל הנתינים, נוצרים כיהודים. את אלה אנו חייבים לשמור ולקיים. לא כמותם הגזירות המוטלות עלינו כיהודים, המפלות אותנו משאר הנתינים והבאות להצר את רגלינו, לנשלנו ולפגוע בחיינו ממש. אין אנו חייבים לשים את ראשינו בחבל התליין, ללא דין וללא דיין. בני חורין אנחנו, בנים למלך העולם והוא ציווה לנו את החיים”.

רבי מאיר היה ממשיך בדבריו, אך הקיסר רמז כי יפסיק ולחצרנים רמז כי יוציאו אותו ואת המאשים, המלשין.

עם יציאתם החלה התיעצות הקיסר עם יועציו ומקורביו, על דינו של רבי מאיר. היו יועצים שתבעו להענישו במיתה והיו כאלה שהציעו להענישו במכירה לעבדות; היו שתבעו כריתת אברים והיו שהציעו כופר נפש.

הקיסר קיבל את ההצעה לכופר נפש, כפי שהחליט לפני ההתיעצות. והוא פסק כי גובהו של הכופר לא ייקבע על ידי החצר. יציעו היהודים כופר ועל פי הצעתם יוחלט אם לשחרר את הנאשם. הוא יוחזק במבצר ווסרבורג בכבוד הראוי לראש היהודים בממלכה וכופר הנפש שישולם עבורו חייב להלום את מעמדו. יתר המלווים, בני הבית, הפרנסים והתלמדים ישוחררו מיד. יפיצו נא בקהילות גרמניה את נדיבות לבו של הקיסר.

למומר קניפסא ציווה הקיסר לשלם דמי מלשין ולהרחיקו מפניו לכל ימי חייו. כפיגול הוא לו.

לפני יציאתם מן המבצר הותר לבני משפחתו ולמלוויו להפרד מן העצור. פרנסי קהילת רוטנבורג הבטיחו לו כי יעשו כל שבידם לפדותו במהרה. התלמידים שהיו עמו במסע נשבעו לא לנוח ולא לשקוט עד שישיגו כופר נפש שיספק את תאוות הקיסר. הם ילכו מקהילה לקהילה ויעוררו אותן לקיים את מצוות פדיון שבויים.

רבי מאיר הקשיב לפרנסים ולתלמידים והשיב להם בנימה שדמתה לנימה בה היה מגיד את שיעוריו בישיבה. “אכן, גדולה מצוות פדיון שבויים ותפארת היא לעוסקים בה. אלא ההלכה היא: “אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם”. אין לעודד את שובי האדם; אין לספק את תאוות הקיסר שנתעלתה לשיאים עם נפילתי בידו”.

בני המשפחה, הפרנסים והתלמדים יצאו מן החדר בו הוחזק רבי מאיר, לשוב לרוטנבורג ולעסוק בפדיון השבוי. רק תלמידו המובהק, המובהק בין תלמידיו המובהקים, רבי שמשון בן צדוק, לא נפרד ממורו גם במעצרו. הוא נשאר במבצר וסרבורג לשמשו ולסעדו, ללמוד תורה מפיו ואורח־חיים מהנהגותיו. מפני כבודו של האסיר החשוב, הותר לו להחזיק שמש ואת התפקיד הזה קיבל על עצמו רבי שמשון, תלמיד חכם ופוסק בזכות עצמו.

פרק חמישי: פגישה במרתף של מבצר

לא עברו ימים רבים מיום המעמד באולם הכס של מבצר ווסרבורג ופרנסי קהילת רוטנבורג, שליוו את רבי מאיר במסעו בקרב הקהילות, חזרו למבצר ובידם סכום כסף נכבד לכופר נפשו של האסיר. יועצי הקיסר דחו את הכופר. מעט מדי היה ולא הלם את מעמדו של האסיר.

לאחר כמה שבועות באו אל המבצר התלמידים הנאמנים של רבי מאיר, שלא הסכימו להפרד ממנו ולעבור לאיטליה, ובידם סכום כפול מזה שהציעו פרנסי הקהילה של רוטנבורג. גם הצעתם נדחתה.

משנודעו הדברים לרבי מאיר, הורה את רבי שמשון להודיע לכל הקהילות בגרמניה לחדול לעסוק בפדיונו. נראה כי לתאוות הקיסר אין קץ, כי שום סכום מן הסכומים העשויים להקבץ לשם כופר נפש לאסירו, ראש היהודים, לא ישביעו. שוב הזכיר רבי מאיר את ההלכה “אין פודין את השבויים יתר מכדי דמיהם”. מכיוון שהגיעו בהצעתם לסכום העולה על ערכו, הוא אוסר על הקהילות להמשיך במאמצים לפדותו.

הידיעה על מאסרו של רבי מאיר ועל סירובו להיפדות נפוצה בכל מקום שיהודים ישבו בו ועורר סערה בשורותיהם. הדעות על הסירוב היו חלוקות. היו שראו בו מופת לדור והיו שלא קיבלו את ביסוסו ההילכתי של רבי מאיר. מי יורה ומי יפסוק מה הם דמי פדיון הראויים לגדול בתורה, לראשו של ישוב יהודי? וכלום זה עסקו של הנוגע בדבר לפסוק הלכה בענינו?

ברבי יוסף, בן רבי יחיאל מפאריס, ממלא מקומו של המהר“ם ב”מדרש הגדול דפרישי" שבעכו, פגעה הידיעה כרעם. עוד מעט קט והיא היתה מכריעה אותו. רבי יוסף הוכנס בסוד תחבולותיו של רבי מאיר, הוא ציפה לבואו לעכו בכליון עיניים. הוא קיווה, כי סוף סוף תקויים מצוות האב, יועמד בית הדין ויפסוק בסוגיית העלייה לארץ־ישראל, יהיה ל“מדרש” בעכו ראש ישיבה כראוי לילד שעשועיו של מיסדו וראשו הראשון. עד כמה שפגעה בנפשו הידיעה על מאסרו של רבי מאיר, פגעה בה פי כמה וכמה הידיעה כי מסרב הוא להיפדות, כי אסר לפדותו.

את הכוונות שכרך אביו בעלייתו של רבי מאיר, הוסיף רבי יוסף להעלים מן הציבור. את כוונותיו שלו להטיל על המהר"ם את ראשות הישיבה, לא העלים. אדרבא, הוא השתמש בהן כדי להשיג תומכים בגרסתו כי ברוב ענוותנותו, טעה רבי מאיר בפירושה של הלכה. העולם זקוק לאסיר, התורה זקוקה לו. הוא חייב לבטל את איסורו ולהסכים להיפדות. לגירסתו זו הצליח רבי יוסף לקבל את הסכמתם של חכמי ארץ־ישראל ואף להחתימם על “דעת תורה” ברוחה.

מצב רוחו של רבי יוסף לא נעלם מרעיתו, מרת רות. והיא התקשתה להבין מדוע להוט בעלה כל כך, להביא את רבי מאיר לעכו. “אפילו אם הוא גדול ממך בתורה, אין אתה חייב לשמור לו לעולם ועד את התפקיד של ראש הישיבה. לפי דעת המורים והתלמידים אתה ממלא תפקיד זה על הצד היותר טוב, אף על פי שאתה מקפיד לקיים מעמד של ממלא מקום בלבד. את ראשות הישיבה הצעת לרבי מאיר זה לפני שנים רבות, אך הוא ל זנח את מקומו ולא בא לעכו. רק עתה נאות לצאת לדרך. ומשיצא נתפש בידי השלטונות ונאסר. ומשנאסר, הוא מסרב להיפדות. כלום אין רצונו של אדם כבודו?”

דברי הרעיה עשו רושם רב על רבי יוסף. ומשחזרה מרת רות על טיעוניה, כל אימת שהבחינה ברוחו הנכאה של בעלה, גילה לה רבי יוסף בסוד, את הכוונות הכרוכות במאמציו להביא את רבי מאיר לארץ־ישראל. דברים שהעלים ממנה במשך שנים, חשף בפניה תוך כדי השבעתה לשמרם כסוד כמוס.

גם לאחר שמיעת הכוונות הסודיות, המשיכה מרת רות להקשות? “ומדוע לא עלה, כמצוות אבא וכמצות הרמב”ן?"

במקום תשובה הראה לה רבי יוסף את האיגרות של רבי מאיר שהיו שמורות עמו ואשר בהן הסביר את העיכוב בעלייתו מפני מצב היהודים בגרמניה והשאלות שהופנו אליו בעקבותיו.

שעות רבות בילו רבי יוסף ורעיתו בשיחות על רבי מאיר. הבעל עמד על גדולתו בתורה, על פסיקותיו שיצאו להן מוניטין, על אופיו ועל דבקותו בלא פשרות בדעותיו. מרת רות הקשיבה בדריכות ובהבנה, אך התאפקה מהבעת דעות. לאחר כמה ימים הפתיעה את בעלה באמרה לו: “מן ההכרח שתבקר אצלו במקום מאסרו. רק בשיחה פנים אל פנים ביניכם סיכוי לשנוי בעמדתו. אם רוצה אתה לשכנעו כי מחובתו להיפדות, בשל כל הכוונות הכרוכות בעלייתו, אין לך ברירה אלא לצאת לדרך ולבקר אצלו. והאלהים יהיה בעזרך”.

“לא פעם חשבתי על כך בימים האחרונים”, גילה רבי יוסף לרעיתו, “אלא לא רציתי להשאירך לבדך, שמא יחזרו להציק לך העניינים שהציקו לך בעת נסיעתי הראשונה אליו, בימי חייו של אבא”.

“זקנתי מאז. מי יסתכל באישה זקנה ומי יחמוד אותה?”

“לא זקנת, כי אם יפית”.

הרקע לדו־שיח זה היו נסיונות בהם נתנסתה מרת רות בעת שליחותו הראשונה של רבי יוסף לרוטנברג שבגרמניה. עם שובו אז ממסעו היא סיפר לו עליהם.

בחדשי בדידותה אז, בימי מחלת חותנה רבי יחיאל ולאחר פטירתו, הציקו לה אבירים וסוחרים נוצרים, כל אימת שפגשו אותה בשוק. באמתלה שהם מנצלים אפשרות לשוחח עמה בשפה הצרפתית, שפת אמה, פתחו עמה בשיחה ושאלוה לשלום בעלה הנעדר. הם הזמינו את עצמם לביתה ונהגו להביא לה מתנות יקרות שלא יכלה לסרב לקבלן, כשם שלא יכלה לסרב לארחם בבית. ודאי שהקפידה על כך, כי בעת כל ביקור של אחד האורחים מבין הסוחרים והאבירים יישבו עמה חברותיה או ילדיה, אך בסתר לבה חייבת היתה להודות על כך כי נעמה לה חברת גברים המדברים בשפתה, המשבחים את יופיה ואת גיזרתה, המביאים לה דורונות, חדשים לבקרים. חייבת היתה להיאבק עם עצמה כדי לגבור על גירויי תשוקה ולסלק ממחשבותיה הפנימיות ביותר הרהורי נשים בגברים.

על אף ההרגעה שהרגיעה אותו מרת רות בדבר מה שצפוי לה, כאשר תשאר לבדה בעכו ועל אף ההפצרות שהפצירה בו לצאת לדרך, ולהפגש עם רבי מאיר במקום מעצרו, היה רבי יוסף נתון בספקות בדבר צעדיו. החשש מפני הצפוי לאשתו בהעדרו לא הניח ממנו ונילוו לו החשש מפני תלאות הדרך הארוכה והחשש כי שליחותו תהיה לשוא. חשש זה היה העיקרי בחששותיו. הוא ידע את אופיו של רבי מאיר, את דבקותו בדעותיו ללא סטיות, ואלה גרמו להיסוסיו לצאת לדרך.

לבסוף התגבר רבי יוסף על חששותיו והיסוסיו והתכונן ליציאה. את ראשות הישיבה וניהולה הפקיד ביד אחד ממוריה הוותיקים ואת עניני הבית הפקיד בידי רעיתו ובניו. הוא נפרד מהתלמידים ומהמורים של ה“מדרש”, חיבק ונישק את הילדים ואת הרעיה והפליג באניה לאירופה.

שלא כבשליחותו הקודמת, היתה דרכו של רבי יוסף הפעם ללא תלאות מיוחדות. כעבור חודשיים למן צאתו מעכו, הוא הגיע למבצר ווסרבורג, מקום מאסרו של רבי מאיר. אך משביקש רשות משומרי המבצר לבקר אצל האסיר, הוגד לו כי הוסר מן האסיר מעמד הכבוד וכי הועבר, בפקודת הקיסר, אל מבצר אנזיסהיים אשר בחבל אלזס העלית.

במאות הקודמות שימש המבצר שבאנזיסהיים כמקום משכנם של אדוני החבל וחילות המשמר. ברבות הימים מטו כמה ממגדליו ונתערערו כמה מביתניו וחומותיו. מה שנשאר תקין וראוי לשימוש כבימי הזוהר של המבצר היו המרתפים רחבי הידיים שמתחת לבנינו וחצרותיו. כאז כן עתה הם שימשו לכליאת אסירים. אלא שלאחרונה יוחדו המרתפים לסוג אחד של אסירים בלבד, לאסירים אשר הקיסר חפץ במאסרם ובעצירתם, כל עוד לא ניפדו בכופר שהוא שם על הפודים.

כאשר עמד רבי יוסף בחדר המשמר שבשערי מבצר אנזיסהיים וביקש רשות מאת מפקד המשמר לבקר אצל האסיר, רבי מאיר מרוטנבורג, הופתע לשמוע כי את בקשתו הוא חייב להעביר לידי תלמיד האסיר, רבי שמשון. לעת ערב יצא התלמיד מעם רבו והוא יוכל לפגשו באכסניה היהודית שבקרבת מקום. שם יחכו לו גם יהודים אחרים אשר בקשות להם לאסיר. כאשר יפנה אליו רבי שמשון בענינו, ישקול מפקד המשמר את בקשתו להרשות לו לבקר אצל האסיר.

בערוב היום נפגש רבי יוסף עם רבי שמשון באכסניה אשר אלמנה יהודיה פתחה, לא הרחק מן המבצר ואשר בה נתארחו הבאים לאנזיסהיים. אלה היו על פי רוב רבנים ופרנסי קהילות שהביאו בפני רבי מאיר האסיר שאלות בעניני הלכה. רק לעתים רחוקות ניתן לאחד מהם להכנס למבצר ולראות את פני המהר"ם. בדרך כלל הם העבירו את שאלותיהם בכתב לידי רבי שמשון וממנו קבלו את תשובות רבי מאיר, בכתב ובחתימת ידו.

גדולה היתה שמחתו של רבי שמשון לקבל את פני האורח מארץ־ישראל. שמו ופועלו, שליחותו הראשונה ותוכן איגרותיו היו ידועים לו, כי מורו ורבו לא העלים ממנו דבר. למחרת נכנס רבי יוסף אל המבצר ועמד בפני רבי מאיר.

באחד ממרתפי המבצר הוחזק רבי מאיר. אור היום חדר אליו דרך אשנב ארוך וצר שבתקרה. ריהוטו היה דל ומצומצם, אך היו בו ספרים וכלי כתיבה לרוב.

נרגשת עד מאד היתה הפגישה בין רבי יוסף לבין רבי מאיר. האורח נזכר בביתו המהודר של המהר"ם ברוטנבורג בו נפגשו בעת שליחותו הראשונה והאסיר העלה בעיני רוחו את כל שעבר עליו מאז. חבוקים עמדו זמן רב ודמעות זלגו מעיני שניהם.

לאחר ששאלו זה את זה לשלומו ולשלום ביתו גלשו לוויכוח נוקב על סירובו של האסיר להיפדות. רבי מאיר עמד על שלו ורבי יוסף עמד על שלו והסתמך על פסקם של חכמי ארץ־ישראל. דעתו של רבי מאיר היתה נחושה: “לא אתן לסלק לקופת הקיסר כופר כפי דרישתו; לא אסטה מדברי חכמים”.

כדי לשכך את כעסו של רבי יוסף, בשל חוסר הצלחתו לשכנע אותו לסטות מהחלטתו, עבר רבי מאיר לשאלות על ארץ־ישראל ועל עכו, על “מדרש הגדול דפרישי”, תלמידיו ומוריו. רבי יוסף לא נתפתה מן התכסיס. הוא חזר והזכיר את מצוות אביו, את הכוונות להעמיד בית דין בירושלים שיפסוק בסוגיית העלייה והוכיח את המהר"ם בדברים בוטים:

“אנא חשוב נא על הזכות שנפלה בחלקך להקים בית־דין אשר כמוהו לא היה מאז שהלכנו לגולה. אבי הצדיק לא זכה להקימו. הרמב”ן, המורה הגדול, לא זכה להקימו. עליך נפלה אדרתם. האם לעולם תסרב לשאתה; האם לעולם לא תסטה מאחת מדעותיך?"

“לא אשתחרר תמורת כופר של חמס”, נשאר רבי מאיר בשלו. “לא אתן למלא את קופת העריץ זהב, כפי זממו. ואשר לבית הדין אשר אביך הצדיק ציווה להעמידו, הרי כל זמן שבתי כאן, תלמידי ורעי, רבי שמשון ואני, עיינו בכל תג ותג השייך לסוגיית העלייה לארץ־ישראל. צללנו אל דברי התורה, הנביאים והכתובים, אל המשנה והגמרא והפוסקים. אם אני לא אזכה לעלות לארץ־ישראל, יעלה רבי שמשון במקומי, יעמיד הוא את בית הדין”.

“מה תדבר?”, הזדעק רבי יוסף לשמע הדברים. “אתה תקים את בית־הדין. בך בחר אבא! אתה הוא הפוסק של אשכנז. דבריך יתקבלו כדבר תורה, כפי שנתקבלו דברי אבא. מכאן שאתה חייב לקבל את דעתם של חכמי ארץ־ישראל ופוסקיה. אתה חייב להסכים להיפדות ויהיה הכופר מה שיהיה. למה תבקש להציל את נפשך ותתעלם מהצלת רבבות רבבות בישראל?”

“אביך הצדיק והרמב”ן, המורה הגדול, היו גדולים ממני לאין שיעור ולא זכו להעמיד את בית הדין. במה אשתווה להם? בכך שגם אותי ייסר ה' באמצעות עוכר ישראל, מומר שהפר את בריתו? מי יודע אם אין כאן רמז לסופי? כשם שהם לא זכו להקים את בית־הדין יתכן וגם אני לא אזכה להקימו. כאז וכתמיד עז חפצי לעלות לארץ־ישראל ולהקימו. הרי לשם כך יצאתי לדרך, אך אם אני לא אזכה לכך, לא תבכה נפשי לא בחיי ולא לאחר מותי. אז יקימו שמשון תלמידי ואם גם הוא לא יזכה, יקימו אחר, אשר ייבחר על ידו, מיד עם פטירתי. אביך החל במעשה גדול והוא לא ייפסק. לא תינתק השלשלת.

“אתה מדבר כאילו עומד הזמן, כאילו אין תמורות בחיי עמים ובקורות ממלכות”, השיב רבי יוסף בהתרגשות. “עתה היא שעת כושר למילוי כוונותינו. מי יודע אם תתמיד ולא תחלוף?”

תשובתו של המהר"ם לדברי הקיטרוג נאמרו בשקט וכמתוך הרהורים:

“כל עוד אנו בגלות, אומתנו מצויה מחוץ לזמן ומחוץ למקום. שעות כושר לגאולתנו באות והולכות וחוזרות חלילה. אנו נעים ונדים בעולם ומגיעים למקומות שונים בכל תקופה ותקופה. אך כל מקום אליו אנו הולכים, כל מקום אליו אנו באים, תחנה היא בדרכנו לציון. נגזר עלינו ללכת סחור סחור וארבעים שנות נדודי אבותינו נתארכו אצלנו לארבעים דורות, ומי יודע אם לא יעברו עוד ארבעים דורות עד שנגיע? דרכינו הביתה נחסמות ונפתחות, נפתחות ונחסמות, אך לאן שלא נלך, אנו הולכים לארץ־ישראל”.

ימים רבים נמשך הוויכוח בין רבי יוסף לבין רבי מאיר. מדי יום ביום נלווה רבי יוסף לרבי שמשון בדרכו למבצר ויחד עמו נכנס למרתף המעצר. לעתים קרובות היה חייב להמתין עד שנתפנו השניים מעיסוקם בשאלות ותשובות, לעתים לא יכול היה אפילו להחליף משפט עם המהר"ם במשך יום שלם. אך הוא לא הירפה מלחצו עליו. לשוא. מוצדק היה החשש שקינן בו בעודו בעכו.

משנוכח לדעת כי לא יועילו דברים והפצרות, החליט רבי יוסף לשוב. עמוקה היתה אכזבתו וגדול היה שברון לבו על אי הצלחת השליחות שנטל על עצמו והוא לא העלים את הדבר מחברו כשבא להיפרד ממנו. רבי מאיר ניסה לנחמו, לעודדו, ולחזקו, אך ללא הועיל. ביקש רבי מאיר מרבי שמשון לתת לרבי יוסף תקיעת־כף, כי מקבל הוא על עצמו למלא את מצוות הצדיק רבי יחיאל, להקים בית־דין שיעסוק בסוגית העלייה לארץ־ישראל, אם הוא, האסיר, לא יזכה להקימו. ולברית הזאת שנכרתה באחד ממרתפי מבצר אנזיסהיים, הוסיף רבי מאיר ברית שנייה. מאת רבי יוסף ביקש שיתן לו תקיעת כף כי יעביר את עצמותיו לארץ־ישראל, אם ייגזר עליו למות בניכר; ואם הנסיבות לא יאפשרו את הדבר, יצא ידי חובתו אם ימלא את קברו בעפר ארץ־ישראל, למען לא ינוחו עצמותיו בין רגבי ניכר.

עוד בטרם ניתנה תקיעת הכף שנתבקשה, נצנצו הן במוחו של רבי יוסף הן בזה של רבי שמשון דברי השורה השלישית של הקינה “שאלי שרופה באש”, אשר רבי מאיר חיברה על שריפת ספרי התלמוד בפאריס: “השואפים על עפר ארץ”. אכן, לא רק במשקלה שקולה קינתו לשירו של רבי יהודה הלוט “ציון הלא תשאלי”. שקולה גם האהבה לארץ ולעפרה המרננת בשניהם.

ניתנה תקיעת הכף, נכרתו הבריתות. רבי יוסף יצא לדרך בחזרה לעכו.

פרק שישי: ירושלים ועכו

התמורה שבאה על ירושלים במשך שמונים ושמונה השנים בהן שלט בה הצלב, היתה רבת השלכות לא רק מבחינה שלטונית או דתית. היא העלתה אל הזכרון את ימי תפארתה של ירושלים מקדם, את מעמדה כבירת מלכי בית דוד ומלכי החשמונאים.

משנת 1099 עד 1187 נמשך שלטון הצלבנים בעיר ובמשך כל תקופת שלטונם היא היתה בירת ממלכתם בארץ־ישראל. בה שכנו מלכיה; בה הוכתרו כ“מלכי ירושלים”.

בכנסיות הנוצרים בעולם כולו שרו שירי ירושלים והתפללו לשלומה. העיר היתה נושא לאגדות שסופרו על ידי אבות שחזרו משם לילדים שלא ראוה מעולם ושלא יראוה לעולם. ספרים נכתבו עליה; שירים ותשבחות חוברו לכבודה.

היהודים בגלויות, אשר יד נוסעי הצלב כה פגעה בהם ואשר ידעו כי אחיהם, תושבי עיר הקודש, נטבחו עד אחד בידי הכובשים הצלבנים, עמדו משתוממים נוכח עליית קרנה של ירושלים בעולם שסובב אותם. הם ביקשו את הטעם הטמון בתופעה; הם חתרו אחר פענוח החידה. יודעי חכמת הנסתר ידעו לפרש כי בחזרת עטרת ירושלים ליושנה, אותה העטרה שהוסרה ממנה כאשר נכבשה בידי לגיונות רומי בימי טיטוס, אות מבשר; ראשית הקץ.

משכבש צלאח א־דין את ירושלים והחזירה לשלטון הסהר, פסקה מהיות בירה. השליטים המוסלמיים של ארץ־ישראל לא העניקו לה מעולם מעמד של בירה. אפילו בין ערי המחוזות לא מילאה ירושלים במחשבותיהם שום תפקיד של בכורה. אך די היה באותן שמונים ושמונה שנים, אשר במרוצתן שימשה בירה, כדי לחזק בקרב היהודים את האמונה, כי קרוב היום בו יקויימו דברי הנביא ישעיה: “פצחו רננו יחדיו חרבות ירושלים כי נחם ה' עמו גאל ירושלים”.

“מיום לכדוה ישמעאלים שיכנוה יהודים”, שר המשורר יהודה אלחריזי לאחר כיבוש ירושלים בידי המוסלמים, ואכן עלו ובאו יהודים להתיישב בה, לראשונה לאחר חורבן הישוב בימי כיבושה בידי הצלבנים. עלו ובאו לירושלים כשלוש מאות רבנים מאנגליה ומצרפת, ביניהם ראשי העדה וגדולי התורה. כחלוצים ההולכים לפני המחנה היו בעיניהם, ואכן רבים באו בעקבותיהם. יחידים וקבוצות, מן המערב ומן המזרח, עלו ובאו לירושלים, לפעמים טיפין טיפין ולפעמים גלים גלים. דרכי ציון המו עולים.

בימי פלישת הטטרים והמונגולים וחורבן ירושלים בשנת 1244, בא הקץ לישוב היהודי בעיר. העולים התפזרו בין שאר ערי ארץ־ישראל ורובם, ובקרבם רבים מגלי העליות הקודמות, השתקעו בעכו, בירתה המשגשגת של ממלכת הצלבנים המצטמקת. בה נפגש רבי משה בן נחמן ברבי יחיאל מפאריס, כאשר עלה ארצה, עשרים ושלוש שנים לאחר חורבן הישוב היהודי בירושלים ואליה הוא שם את פעמיו, לאחר שחידש את הישוב היהודי בירושלים ואליה הוא שם את פעמיו, לאחר שחידש את הישוב היהודי בירושלים וכונן בה בית כנסת. בעכו הוא נפטר, בלא שזכה לשבת בבית דין בסוגיית העליה ובה נמשכו, על ידי רבי יוסף, בנו של רבי יחיאל מפאריס, המאמצים להעמיד את בית הדין, כשרבי מאיר מרוטנבורג בראשו.

כבירה של ממלכה ההולכת ומצטמקת היה מעמדה של עכו איתן ולא זיעזעו אותו המאורעות והמלחמות בארץ־ישראל. אפילו בגידתם של שליטי עכו בבני בריתם, הממלוכים, לא ערערה את מעמדה. מתוך תקווה כי נצחון המונגולים על המוסלמים יביא לשובו של שלטון הצלב לירושלים, סייעו הצלבנים לפולשים שחנו בירכתי סוריה וארם נהרים. בסתר הם העביר למחנות המונגולים נשק ותחמושת, כסף וזהב כדי לחזק את כוח לחימתם. לשווא. ביברס, מלך הממלוכים גבר על המונגולים והרחיקם מגבולות ארץ־ישראל. ביברס ידע על קשרי הנוצרים עם המונגולים, אך תבונתו מנעה ממנו להינקם בהם. זקוק היה להם, לנמלם ולסחורה שבמחסני העיר ושווקיה. את “יום הנקם והשילם” דחה עד שירחיב לו, עד שיספיקו כוחותיו למגר את כוחם שלהם.

בזכות השלווה והרווחה ששלטו בעכו, היתה שלווה ורווחה לעדה היהודית שבה, אשר הלכה וגדלה, הצמיחה חיי רוח ועשתה חיל רב בחומר.

לא היתה אניית נוסעם שלא הביאה יהודים לעיר. הם באו מיוון ומאיטליה, ממצרים ומארצות מבוא השמש. רובם נשתקעו בעיר, מיעוטם התיישבו בשאר ערי ארץ־ישראל ומיעוט שבמיעוט הצטרף לישוב היהודי המחודש בירושלים. קהילת עכו תמכה ביד נדיבה בעולים לעיר הקודש.

לעכו בא גם רבי דוד, נכדו של רבי משה מן מימון, הרמב“ם, הנשר הגדול. חלק מרבני העדה ופרנסיה קיבלו את רבי דוד בכבוד גדול, כראוי לתלמיד חכם מובהק ונכדו של הרמב”ם, אשר עליו נאמר כי “ממשה עד משה לא קם כמשה”. אך חלק אחר התעלם מזכויותיו של רבי דוד ומגדולתו של סבו. אמת, הרמב“ם חיבר את “משנה תורה”, ספר המקיף את כל ההלכות והדינים של התורה, מסודרים לפי הענינים וכתובים בלשון ברורה. הוא גם חיבר את י”ג עיקרי האמונה שנכללו בסידור התפילות. אך כלום לא שיבח הרמב“ם את אריסטו היווני והפילוסופיה שלו? כלום לא קבע הרמב”ם כי המלים: “וידבר אלהים” משל הן ולא עדות נאמנה כי אלהים דיבר בקול ממש?

זה שלושה דורות נערך מעין “קרב על הרמב”ם" בשורות היהודים. אלה משבחים ואלה מגנים; אלה רואים בו את המורה לנבוכים, את הנשר הגדול, את הפוסק שדבריו תורה ואלה רואים בו מסית ומדיח, אחד שיצא לתרבות רעה.

הדברים לא נשארו במסגרת ויכוח בלבד. ספרי הרמב“ם נשרפו בפקודת קנאים; משנתו והמחזיקים בה הוחרמו. בית ישראל נתפלג. כנגד המחרימים קמו גדולי תורה שהגנו על כבוד הרמב”ם, שהחרימו את מחרימיו ונידו את מנדיו.

עם בואו של רבי דוד לעכו, נתלקחה בה המחלוקת בכל חריפותה, נערך בה “קרב על הרמב”ם, כפי שלא נערך כמעט בשום מקום אחר. אחד ממורי “המדרש” מיסודו של רבי יחיאל מפאריס, אף הוא מיוצאי פאריס ושמו רבי שמואל הצרפתי, העמיד את עצמו בראש המחנה של מחרימי רבי דוד וספרי סבו, הרמב"ם. הוא החתים רבנים וחכמים בעכו ומחוצה לה על כתבי חרם ונידוי. עד שקם אחד מגדולי האומה, רבי ישי בן חזקיה, אשר מושבו היה בדמשק ואשר כינויו היה: “נשיא וראש גלויות ישראל” והתרה ברבי שמואל לחדול מלהציק לרבי דוד ולהסית את הצבור נגד סבו, פן יחרימנו עם כל עדתו ויודיע על החרם לכל הקהילות הסרות למשמעתו.

רבי שמואל ועדת הקנאים בעכו לא שעו להתראות הנשיא. הם הוסיפו במעשיהם ואף הגבירו אותם, גם לאחר שהגשים רבי ישי את אזהרתו והחרימם. רבי דוד נאלץ לעזוב את עכו, מדוכא ומושפל.

קנאי עכו לא הסתפקו בגירוש רבי דוד מן העיר. הם הסעירו את הקהילה בקנאותם, פילגו אותה ועוררו לריב אחים. רחוקה עד מאד נראתה תקופת הצמיחה של קהילת עכו בימיהם של רבי יחיאל ושל הרמב“ן. מן האחווה ששררה בקהילה ושליכדה את בניה לחטיבה אחת לא נשאר זכר. שלוותה נפלה קרבן ל”קרב על הרמב“ם”.

עכו ציינה וחגגה את יום השנה השמונים ושמונה להיותה בירה. כמניין השנים שבהן זכתה ירושלים לשאת את עטרתה של בירת ממלכת הצלבנים, זכתה עיר הנמל לשאתה; ועוד ידה נטויה. מעמדה יציב כביצוריה. אף כי תחום הממלכה הצטמק לרצועת החוף ואימת ביברס על חלק מתושבי הממלכה בצפון ובדרום, נמלה הומה כאז וכתמיד ומחסניה ושווקיה מלאים כל טוב. אפילו המריבות בשורות מיסדרי האבירים ובין אלה לבין יוצאי ערים באיטליה וצרפת, המקוננים תדירות על הזכויות שנשללו מהם, נמשכות כרגיל ותוקפם לא פג במרוצת השנים.

בלהיטותם אחרי ממון, לא התעמקו שליטי עכו במשמעות פעולותיו של ביברס לפדות מידיהם, בכסף מלא ורב, את שבויי המלחמה המוסלמים, בהם החזיקו מזמני הקרבות. ביברס היה זקוק לשבויים אלה למטרותיו. היו ביניהם חיילים וקצינים שאותם שאף להחזיר לחלותיו והיו ביניהם סתתים מעולים ובנאים מומחים, שלהם היה זקוק לתיקון ההריסות שעשו המונגולים, וביניהן לתיקון כיפת הסלע בה פגעו בזדון. לפדות מידי ביברס שבויי מלחמה נוצרים, לא עלה כלל על דעתם של השליטים של ממלכת הצלבנים. מה יעשו בעלובים אלה? אין מקום לכשכמותם בעיר הבירה וביתר המקומות.

מדי פעם עסק ביברס בבחינת כוחם של ביצורי עכו. הוא קירב מחנה אל חומותיה והבריח את עובדי האדמה מהשדות ויערות התמרים שהקיפו את העיר. אך משהגיבו שליטי עכו בלחימה, נסוג. תבונתו לא נפלה מתקיפותו כמצביא במלחמה. ועכו צהלה ושמחה. הוכח כוח ביצוריה. חומותיה מגן נאמן לעיר.

לאחר שנים מספר כבש ביברס את מאחז הצלבנים הגדול שבקיסרי. שליטי עכו שהתעלמו בהתמדה מן הסכנה שהיתה צפויה למאחז, חיפשו אחר שעיר לעזאזל שעליו אפשר יהיה להטיל את האשמה. האבירים האשימו את העירונים והעירונים האשימו את האבירים, אך אלה כאלה לא למדו לקח מן המפלה.

לעומת השאננות ששררה בקרב השליטים בעכו הבירה, רבתה הדאגה והחרדה בקרב מלכי הנוצרים באירופה. האפשרות כי גם עכו תיפול לידי המוסלמים וכי כל הקיום הנוצרי בארץ הקודש עלול לבוא לקצו, הדריכה את מנוחתם. אחדים מן המלכים עלו ובאו לעכו כדי לדון עם שליטיה על הסכנות האורבות, לטכס עצה על הגנת העיר ושארית הממלכה, להזעיק, לגייס. כל דבריהם נידחו בתוקף על ידי האבירים והעירונים כאחד. הם שללו כל רמז ושמץ של רמז על מסע צלב חדש. במקום זה הוליכו שליטי עכו את המלכים המתריעים אל הביצורים, פסעו עמהם על החומות, עברו עמהם במעברים התת־קרקעיים והציגו בפניהם את הכוחות המגינים ונשקם. המלכים חזרו כלעומת שבאו ועכו כמינהגה נהגה.

כאשר נבחר לאפיפיור מי שישב לפנים בארץ־ישראל כנציגו של הכס הקדוש, העלה בתוקף את הרעיון של מסע צלב חדש. אפיפיור זה, אשר אימץ לעצמו את השם גריגוריוס העשירי, ידע את המצב בארץ־ישראל מקרוב; הוא הזהיר מפני עורמתם של מלכי הממלוכים ושאננותם של שליטי עכו המסוכסכים בינם לבין עצמם. מלכי הנוצרים לא נענו לקריאת האפיפיור למסע צלב ולא נתגייסו להדיפת הסכנות שכל מי שעיניים היו בראשו ראה אותן.

משמת ביברס, הומלך תחתו חברו לנשק, קלאון. אף על פי ששמר על צוואת קודמו ביברס בדבר יום נקם ושילם לעכו הבוגדנית, כרת עמה ברית שלום. בלא הפרעה כלשהי הוכתר אנרי השני מלך קפריסין כ“מלך ירושלים” בכנסיה הגדולה של צור. עכו חגגה את ההכתרה ברוב עם ופאר.

כאשר חזר רבי יוסף לעכו מפגישתו חסרת התוצאות עם המהר“ם במקום מאסרו, פגע בו “הקרב על הרמב”ם” שהיה נטוש בין יהודי העיר. עוד בטרם נח מן המסע ושמע מבני ביתו את שביקש לשמוע מפיהם, חייב היה להודיע לצד מי הוא נוטה. הן מחנה המחרימים את הרמב"ם, הן מחנה הנאמנים לו, דרשו בתוקף כי יגלה אם להם הוא רבי יוסף או ליריביהם.

כאביו רבי יחיאל נמנה רבי יוסף עם מחנה המעריצים של הרמב“ם, אך לשם דרכי שלום בקהילה וכדי לא לפגוע ב”מדרש“, אשר מספר תלמידיו התקרב למספר התלמידים שלמדו בו, בשכנו בפאריס, נמנע רבי יוסף מלהזדהות עם מחנה הנאמנים לרמב”ם. הזדהות כזאת היתה מביאה לקרע בינו, כממלא מקום של ראש הישיבה, לבין מי שמילא תפקיד זה בהעדרו, רבי שמואל הצרפתי, ראש הקנאים ב“קרב על הרמב”ם" ומראשוני מחרימיו.

בכך שמר רבי יוסף על שלמות ה“מדרש”, אך מחוץ לכתליו התפשט הפילוג ועשה שמות בקהילה היהודית בעכו. מי שנמנה עם מחנה אחד ב“קרב על הרמב”ם" ניתק כל מגעיו עם מי שנמנה עם המחנה היריב. שותפים לעסקים נפרדו זה מזה, משפחות נתפלגו לפלגים. היריבים חדלו להתפלל ביחד.

רבי יוסף ביקש להשכין שלום בין היריבים, ללא הועיל. רבי ישי הנשיא השביע את המחרימים לחדול ממעשיהם והעלה חרס בידו.

על סף היאוש ממראה עיניו ומשמע אזניו, פנה רבי יוסף באיגרת אל האסיר מאנזיסהיים כאל מקור אחרון של תקווה, כאל האיש היחיד אשר כוחו עמו להחזיר על כנו את השלום בקרב יהודי עכו. וכך כתב לו: “בהפצירי בך היום להסכים להיפדות ולעלות אל הקודש, אין כוונתי לא לבית הדין שידון בסוגיית העלייה לארץ־ישראל ולא ל”מדרש הגדול דפרישי“, אשר בעכו והיקר לי מכל יקר, בשמשו זכרון לאבי מורי הדגול. כוונתי להסרת ריב אחים שפשה בקהילה והאוכל כל פינה טובה בה”. בדברים שהצער והמבוכה השתקפו מהם, תיאר רבי יוסף באיגרתו את כל העוללות של “הקרב על הרמב”ם שפילג את הקהילה והסיר את השלום משורותיה. “במקום שלא דברי הנשיא רבי ישי הועילו ובמקום שדברי היו כקול קורא במדבר, ישמעו לדברך, כי שמך הולך לפניך והכל יקבלו ויקיימו את דברי הפוסק מאשכנז, את ציוויי המהר”ם".

את האיגרת שלח רבי יוסף בידי שליח ולו ציווה לא לחסוך כסף ומאמצים להגיע למבצר אנזיסהיים במהרה, לבקש את רבי שמשון באכסניה היהודית הסמוכה ולמסור לידיו את האיגרת לרבי מאיר, האסור.

בשנת 1289 למניינם יצא קלאון המלך בראש צבא ממלוכי גדול ממצרים לארץ־ישראל. בשנה הראשונה לחנייתו בארץ, עסק, כקודמו ביברס, בכיבושים זעירים אי פה אי שם ובממלכת הצלבנים ובירתה עכו לא נגע. בשנה השניה החנה את רוב חילו לפני חומות עכו.

יערות התמרים ויערות האלונים שבסביבת העיר נכרתו כמעט עד העץ האחרון שבהם על ידי הצרים על עכו ושימשו לבניין כלים למצור. העיר הוקפה מכל עבריה ביבשה, אך קשרה עם העולם דרך הים נשאר פתוח. הנצורים לא ידעו מחסור. מזון ונשק הגיעו לנמלה באין מפריע.

שליטי עכו ומגיניה ראו במצור של קלאון חזרה על המצור של ביברס. והם בטחו בכך כי גורל מצור זה לא ייבדל מזה שקדם לו. כאשר עסקו במעשי לחימה של ממש, עסקו בהם כאילו כפאם שד. בעיקר שמו את מבטחם בביצורים ובחומות. אותם חיזקו והאדירו ללא הרף; בצילם המשיכו בחיי יום יום, כמעט כבימי שלום. בכל תנועה קלה של חילות קלאון, בין כתוצאה ממעשה של לחימה, בין שלא, ראו תחילה לנסיגת הצרים.

שנה לאחר שהחל המצור נבקעו חומות עכו. ביצוריה נהרסו עד היסוד כמעט. חילות קלאון החריבו ארמונות וכנסיות, מינזרים ושווקים אשר העיר נשתבחה בהם במשך דורות. כלי חמדה ומטלטלין היו לבז. לוחמים ושאינם לוחמים נפלו על פי חרב. אך מעטים שרדו ונפוצו לכל עבר.

במהומות הכיבוש, ההרס, הביזה והטבח לא הבחינו הכובשים בין אבירים לסוחרים, בין נוצרים ליהודים ובני עמים אחרים. בשאגת קרב אדירה ובלהבות אש שעלו עד לב השמיים כרעה, נפלה עכו, הגיעה לקצה בירת ממלכת הצלבנים ועמה הממלכה כולה.

אמנם פה ושם היו פזורים ישובים של נוצרים מחוץ לעכו וערי החוף, אך מספר תושביהם זעיר היה ולא היו ביניהם לוחמים. בכל שנות שלטונם לא הצליחו הצלבנים ליישב נוצרים על האדמה, להאחז בשטחים לא עירוניים ולהחזיק בהם. בנפילת עכו וערי החוף הנוצריות נתמוטטה, נפלה והממלכה כולה. ביצורים שנועדו להגן עליה, נבקעו ונחרבו על ידי אויביה. חורבותיהם נשארו כעדות יחידה לכוחה של ממלכת הצלבנים שאבדה מן העולם.

עם קצה של עכו הקיץ הקץ על הקהילה היהודית הגדולה שבעיר. רבים מאד מבניה ניספו בקרבות. בתי כנסת ובתי מדרש וביניהם “מדרש הגדול דפרישי” עלו באש וזו לא הבדילה בין מקדשים שבהם החזיקו נאמני הרמב"ם לבין אלה שבהם החזיקו מחרימיו. שרידי שולחניה וסוחריה, חכמיה ותלמידיה של קהילת עכו נתפזרו, איש איש למקום מקלטו.

עם השרידים נמנה רבי יוסף, בנו של רבי יחיאל מפאריס וממלא מקומו בישיבה, לאחר שנפטר הרמב"ן. ימים רבים חיפש בין ההריסות את רעיתו, מרת רות ואת ילדיו. הוא לא מצאם. בגפו עזב את עיי החורבן וההרס ושם את פניו לירושלים. אליו נילוו כמה מן השרידים. המומים, מוכים, גלמודים ועריריים הם נעו בדרכי ציון.

פרק שביעי: עפר מארץ־ישראל

לכל מקום שהגיעו אליו בנידודיהם, הביאו עמם שרידי קהילת עכו את סיפור האסון שבא עליהם. בכל מקום נערך מספד על הרוגי עכו ועל “מדרש הגדול דפרישי”, מוריו ותלמידיו, אשר ניספו בעת חורבן העיר. אבדה אכסניה של תורה בארץ־ישראל.

למחרת ההספדים, הנהי והבכי נועדו יחד יודעי חכמת הנסתר בכל מקום להעמיק בעיון על פשר המאורע, לנחש מה היו כוונות האלוהים בחורבן עכו המעטירה, לעמוד על הצפוי עתה לבניו בחיריו, לישראל עמו, לאחר שהעביר ממשלת הנוצרים מארצו. מסקנת רבים היתה כי נערכה בעכו אחת ממלחמות גוג ומגוג המקדימות את הגאולה, את ביאת המשיח. עכו זו ששליטיה התיימרו להיות יורשי תהילתה של ירושלים, מוכרחה היתה להיחרב, לפני שתוחזר עטרת ירושלים ליושנה.

בהגיע רבי יוסף לירושלים מלאו עשרים וחמש שנים לחידוש הישוב היהודי בה בידי רבי משה בן נחמן, הרמב"ן. הפליט מצא בירושלים ישוב יהודי שלא יכול היה להשתוות לקהילת עכו ברוח ובחומר. אך ישוב זה היה חדור תחושה של שליחות. בטוח היה בכך כי הוא נועד להיות ראשון להקביל את פני המלך המשיח, כי הוא יזכה להסתופף בקרוב בצל מלכותו. בכל הסגולות של העיר ראו משום תמרורים לעתיד. באווירה הצח – טעם הגאולה הקרובה לבוא; באור היקרות הנסוך עליה – מזיווה של מלכות בית דוד; ברוחות המנשבות בה ומחיות את הנפש – הד לדברי הנביאים וקול דממה דקה לשופרו של אליהו הנביא, מבשר הישועה.

רבי יוסף חש בראשונה במרחק שבין השקפות אלה לבין ההשקפות שבהן חונך וגודל. לא רגיל היה בשכאלה והן ניראו בעיניו כסטיה גדולה מדרך ההלכה, בה הלך מאז שעמד על דעתו. אבותיו מבעלי התוספות היו, היינו מאלה שהוסיפו לפירושי התלמוד של רבי שלמה יצחקי, רש"י; אביו, רבי יחיאל מפאריס, נחשב לאחד האחרונים שבהם, אך הוא, רבי יוסף מעולם לא חש את עצמו כאחד ההולך בתלם שהם חרשו. בשבתו בין יודעי חכמת הנסתר נפתח בו אשנב לנשמתו; בה מצא את שורשה.

את הרוח החדשה שבאה עליו בירושלים לא יכול היה להעלים מרבי מאיר מרוטנברג, האסיר במבצר אנזיסהיים, המהר“ם. הוא הריץ אליו איגרת, בה פרש לפני האסיר את אסונה של קהילת עכו ואת אסון משפחתו, את נידודיו ואת ישיבתו בגפו בירושלים כפליט שירד מכל נכסיו. והוא העביר למהר”ם חלק מן המחשבות שנתגבשו בו בשבתו במחנה של יודעי חכמת הנסתר.

“בשבתי פה בעיר הקודש ירושלים, נתחוורו לי ביתר שאת הן דברי הרמב”ן על הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, הן דבריך המעמיקים כי אומתנו מצויה מחוץ לזמן ומחוץ למקום. צודק הרמב“ן כי ארץ־ישראל לא תיושב אלא בנו, בניה, בעליה; וצודק אתה כי רצועה של ארץ־ישראל יוצאת ומגיעה לכל מקום שיהודים יושבים בה. הדור שלנו שראה בתהפוכות הגדולות שבאו על ארץ־ישראל, וודאי שהוא ראוי לראות בגאולה. רבים כאן המאמינים בקרבתה. רבים העולים לארץ בזמן הזה. מלאה ירושלים מחכי קץ”.

עם קבלת איגרתו של רבי יוסף, קונן רבי מאיר על חורבן עכו, כפי שקונן בשעתו על שריפת ספרי התלמוד בכיכר החול בפאריס. על הרמזים על הגאולה הקרובה והקץ הנראה בעין, הגיב בגלותו בראשונה את תקוותו כי בעוד שנתיים ימים, בתום שבע שנים למאסרו, ישוחרר ויצא מכלאו בלי תשלום כופר. באיגרת התשובה לרבי יוסף כתב: “כאשר אצא מכלא זה, לא אבושש לעלות ולבוא אל הקודש, לנחם את האבלים, להיכון לגאולה ולהצטרף למחנה של מחכי הקץ”.

היה יסוד מה לתקוות רבי מאיר, כי ישוחרר מכלאו ללא כופר בתום השנה השביעית למאסרו. כזה היה הנוהג המקובל לגבי אסירים מסוגו. אך משמלאו שבע השנים למאסרו, נפטר פתאום רבי מאיר ומת מיתת נשיקה במרתף המבצר אנזיסהיים. המהר"ם שסירב להיפדות מן המאסר בחייו, נפדה ממנו במותו.

הקיסר, אשר לפי הנוהג, היה חייב לוותר על הכופר עם פטירתו של האסיר, החליט לדרוש כופר תמורת שחרור גופתו והבאתה לקבר ישראל. הקהילות שהיו מנועות מלפדות את רבי מאיר ממאסרו, בעודו בחיים, בשל האיסור שהטיל עליהם, ראו את עצמם בני חורין לשלם לקיסר הכופר שיידרש תמורת הוצאת גופת הנפטר מתחומי המבצר. חזרו על עצמן תופעות המשא ומתן בין הפודים לבין עושי דברו של הקיסר מן הימים הראשונים של מאסר המהר"ם. אלה הציעו סכומי כופר ואלה דחום כבלתי מספיקים.

לבדו עסק רבי שמשון בטהרת רבו ובקבורתו בצל חומות המבצר. אפילו גרגיר אחד מעפר ארץ־ישראל לא הונח למראשותיו, כרגיל בהבאת יהודי לקבר ישראל. בהעדר מנין של בני ברית לא נאמר “קדיש” על קברו של הפוסק של אשכנז, ראש היהודים בגרמניה.

רבי שמשון השתטח על תל העפר שנערם מעל הקבר של רבו ולחש את נדרו בקול חנוק מצער ומדמעות: “נשבע אני לך מורי ורבי, קדוש ישראל, כי לא אנוח ולא אשקוט עד שינוחו עצמותיך בתוך עפר ארץ־ישראל”.

לרבי יוסף בירושלים שיגר רבי שמשון איגרת קינה ומספד על פטירת המורה, אשר מפיו למד תורה בישיבה ברוטנבורג ואשר אותו שימש במרתפי המאסר של מבצרי ווסרבורג ואנזיסהיים. והוא הזכיר לרבי יוסף את תקיעת הכף שנתן למורו כי יעביר את עצמותיו לארץ־ישראל אם ייגזר עליו למות בנכר, ואם הנסיבות לא יאפשרו את הדבר יצא ידי חובתו אם ימלא את קברו בעפר ארץ־ישראל. על העברת עצמות הנפטר אין כלל לחשוב בנסיבות הקיימות, על כן חל על רבי יוסף לקיים את החלק השני שבתקיעת הכף: למלא את קברו בעפר ארץ־ישראל. לפי שעה קבור המהר"ם באדמת המבצר, בצל חומותיו, אך יבוא יום ורשעת הקיסר ועושי דברו לא ימנעו עוד את הבאתו לקבר ישראל. “ליום זה עלינו להתכונן ומן הרצוי כי מיד לאחר קבלת איגרתי זו תתחיל לשגר אלי שקיקי עפר מארץ ישראל. אשמרם ליום המיוחל”, במלים אלה סיים רבי שמשון את איגרתו.

עם קבלת איגרתו של רבי שמשון, החל רבי יוסף לחזור אחר נוסעים לאירופה, מוסלמים ונוצרים ויהודים, כדי להעביר על ידיהם שקיקי עפר ולמוסרם לרבי שמשון. רוב הנוסעים הלא יהודים הסכימו למלא את השליחות אשר רבי יוסף הציע להם. סכנות נשקפו בדרכים, בסערות ים ובהתקפות פירטים, בשטפונות ובשלגים, במארבי לסטים ושודדים. הנחת שקיק עפר מארץ־ישראל על קברו של קדוש, אפילו אם יהודי הוא, ודאי שהיא ראויה לשמש סגולה כנגד הפורענות הצפויה בדרכים. ואם יהודי היה הנוסע, אשר רבי יוסף פנה אליו, ראה במעשה משום שליחות של מצווה, ערובה לקיום המאמר בתלמוד: “שלוחי מצווה אינם נזוקין”.

ואם נתקל רבי יוסף בנוסע שלא החשיב סגולה כנגד פורענויות הדרך או שכר של מצווה ותבע כסף מלא כשכר טירחה, לא נרתע מלגייס גם אותו לשליחות. רבי יוסף החל לעסוק באיסוף תרומות לשם העברת שקיקי העפר מירושלים לאנזיסהיים, למען יקיים את נדרו לנפטר הגדול ולמען לא ינוחו עצמותיו של הפוסק בין רגבי נכר.

בכל אניה שהפליגה לאירופה, בכל שיירה שעשתה את דרכה מאיטליה לגרמניה נמצאו שליחיו של רבי יוסף כששקיקים קטנים ובהם עפר ארץ־ישראל בין כליהם.

אל האכסניה שבקרבת מבצר אנזיסהיים הגיעו יהודים ומוסלמים ונוצרים מארץ־ישראל ומארצות המזרח למסור לידי רבי שמשון, שומר קברו של הקדוש, שקיקי עפר ששיגרם רבי יוסף מירושלים. במרתף האכסניה נערמו שקיקים לרוב וזרם הבאתם הלך וגבר.

האכסניה המתה רבנים ופרנסים, בעלי בתים ואברכים כבימי חייו של רבי מאיר. אמנם לא הותר לרובם להיכנס למבצר ולהשתטח על הקבר, אך לאחדים הותר הסגר ולכולם הותר לראות את הקבר מרחוק ולעמוד בתפילה מולו. ראו באי האכסניה את זרם השקיקים של עפר ארץ־ישראל ונתקנאו במקיימי מצווה נדירה זו. מי שהיו שמורים עמו שנים־שלושה שקיקים של עפר ארץ ישראל למען יונח למראשותיו בקברו כאשר יגיעו ימיו לקיצם, צימצם אוצר יקר זה לשקיק אחד בלבד ואת היתר תרם לקברו בעתיד של רבי מאיר. ורבים שלא החזיקו למטרה זו אלא בשקיק אחד ויחיד, תרמוהו לקבר המהר"ם והסכימו להיקבר בלא גרגיר של אדמת ארץ־ישראל למראשותם.

מעשה הבאת השקיקים מארץ־ישראל וממרחבי אשכנז, נודע לשרים רואי פני הקיסר. הם סיפרו לו על כך בליגלוג על חוסר התכלית שבדבר. הלא דרושים אלפי שקיקי עפר קטנים כדי למלא קבר של גבר. בכעס סיפרו לאדונם כי גם נוצרים, חברים לשעבר של מיסדרים קדושים בארץ־ישראל, ששרדו מן המלחמות ושחזרו למולדתם, השתתפו במעשה.

הקיסר לא שעה לליגלוגם ולכעסם. בהבאת השקיקים ראה מקור של הכנסה, אשר לא יכול היה להעלות על דעתו קודם לכן. וכך פסק: “כאשר יספיק העפר המובא למלא את קבר האיש, נשחרר את עצמותיו תמורת כופר; והכופר: שקיק של מטבעות זהב כנגד כל שקיק של עפר, כשמשקל המטבעות לא פחות מחמישית ממשקל העפר. הכינו מאזניים!”

עברה שנה, עברו שנתיים ושלוש ועצמותיו של רבי מאיר מרוטנבורג טרם הובאו לקבר ישראל. כל אימת ששליחי קהילות פנו בענין זה אל עושי דבריו של הקיסר העלו חרס בידם. “טרם נקבע גודל הכופר”, נאמר להם; “טרם הוחלט אם יתקבל כופר בכלל”, וכיוצא באלה.

בינתיים נמשך זרם השקיקים. שנה אחר שנה עברה ובכל שנה נערמו מאות שקיקים במרתף האכסניה שליד מבצר אנזיסהיים.

עברו עשר שנים, אחת־עשרה ושתים־עשרה שנים. עתה גילו שליחי הקיסר לשליחי הקהילות את הכופר הנדרש: שקיק מטבעות זהב כנגד כל שקיק של עפר, כשמשקל המטבעות לא פחות מחמישית ממשקל העפר שבשקיק.

מבוכה וייאוש השתררו בקהילות היהודים ברחבי אשכנז. כופר כזה ודאי שתשלומו נוגד את רוחו של הנפטר הגדול, הקדוש. הוא יעודד כל עריץ ועושק לשבות שבויים מישראל ולהתעשר בפדיונם, בין בחייהם בין לאחר מותם. ואפילו אם מתעלמים מכך – מנין יקחו אלפי מטבעות הזהב הדרושות לתשלום הכופר.

בבתי הכנסת ובבתי המדרש, בין הפרנסים ובעלי הבתים, רבתה ההתנדבות לתשלום הכופר, אך כשמנו את המטבעות שנתרמו, נתחוור כי משקלן לא יספיק אפילו כנגד מאה מן השקיקים שבמרתף האכסינה. רבה של וורמייזא, רבי שלום, תלמידו של אבי רבי מאיר בימי כהונתו כדיין בקהילה, התייצב בראש העושים למען פדיון העצמות. הוא כינס אסיפות וערך מסעות בקהילות, אך מטבעות הזהב שנוספו הודות לפעולותיו, לא היה בהן כדי להכריע את הכף.

ביקש רבי שלום מן השתדלנים לשאת ולתת עם שרי הקיסר ויועציו על כופר מתקבל על הדעת, על סכום אשר בכוחן של הקהילות להרימו, אם לא מיד, אז תוך תקופה סבירה.

השתדלנים עשו כפי שנדרשו לעשות; השרים והיועצים העבירו את ההצעות לקיסר והוא בשלו: שקיק מטבעות זהב כנגד כל שקיק של עפר המצוי במרתף האכסניה, כשמשקל המטבעות לא פחות מחמישית ממשקל העפר שבשקיק.

הקהילות היו שרויות בייאוש. פדיון עצמותיו של רבי מאיר הקדוש מתעכב ואין איש יודע כיצד ומתי ייפדו.

אל ביתו של רבי שלום, רבה של וורמייזא בא איש וביקש לראות את פני הרב. מראהו ונוהגו היה כאחד העשירים מבני הגרמנים. לא היה ניכר בו כי יהודי הוא. משנשאל על מבוקשו סירב להגיד. רק לרב יגידו.

משבא האיש לפני הרב פתח ואמר: “אלכסנדר שמי, מבני העיר וימפן אני ועל כן כינויי אלכסנדר וימפן. כבוד הרב בא אל עירי לאסוף תרומות לפדיון עצמותיו של הקדוש הקבור במבצר אנזיסהיים. אלי לא בא הרב לקבל תרומה ממני, על אף שאין בכל קהילות אשכנז עשיר כמוני. פרנסי הקהילה לא ראוני ראוי להשתתף במצווה מפני דרכי. ואכן רבו עוונותי. לא שמרתי על מצוות דתנו ואף התרחקתי מבני עמי. ואני ערירי וחולה וימיי ספורים. מוכן אני ומזומן לתרום את כל רכושי למעשה הפדות ומובטחני כי בכך יושלם סכום הכופר הדרוש. אולם שאלתי לרב היא: היכפר קרבני זה עלי מפני דיני בעולם הבא? ועוד אשאל: האם אוכל לבלות את ימי האחרונים בבטחון כי בזכות מצוה זו שאני מוכן לקיים, אקבר ליד קברו של רבי מאיר מרוטנבורג?”

נסער מדברי האיש השהה הרב את תשובתו על שאלותיו. לאחר דומייה ארוכה אמר: “לא בקרבן הכפרה, אלא בתשובה השלמה. אם תשוב מדרכיך ותנהג לפי מצוות תורתנו ותדבק בבני עמנו כראוי, יטה ריבון העולמים את חסדו אליך כי מקבל שבים הוא. ואשר לכריית קברך ליד קברו של רבי מאיר, לא אני הרשאי להחליט בדבר, אלא החבורה הקדושה הממונה על בית העלמין ובית הדין שלי. אביא בפניהם את הענין ומחר אודיעך”.

לא פעם עמד אלכסנדר וימפן במצב דומה בעסקיו. הוא היה מציע הצעות נועזות לרוב ובעקבותיהן נתחייב להמתין לתשובת מקבליהן. אלא שבדרך כלל לא הטרידה אותו ההמתנה ולא גרמה לו קוצר רוח. הפעם לא יכול היה להבליג מקוצר רוח. בלילה ההוא לא עצם עין. שונה, כפי המסתבר, הצעה בעניני העולם הבא מכל הצעה בעניני העולם הזה. מה הן הצעות בעסקי תבואה ועצים, הלוואות, בניין אניות וסלילת כבישים שבהם עסק כל ימיו לעומת הצעה שקברו ייצמד לקברו של איש קדוש, גדול הגדולים? על חזרתו בתשובה החליט עוד בטרם בא אל רבה של וורמייזא.

תשובת הרב היתה חיובית. החבורה הקדושה ובית הדין פסקו כי חוזר בתשובה המקריב כל רכושו למצווה כזו, ראוי שייקבר ליד הקדוש.

רכושו של אלכסנדר וימפן ביחד עם הסכומים שנאספו קודם לכן הספיקו לתשלום הכופר הנדרש. בשנה הארבע עשרה לפטירתו של רבי מאיר נערך במבצר אנזיסהיים משקל השקיקים במעמד שרי הקיסר ויועציו ואלכסנדר וימפן וסוכניו. שני ימים ומחצה נערך המשקל. רוב רובם של השקיקים של מטבעת הזהב מרכושו של אלכסנדר וימפן באו.

ניתנה הרשות לפתוח את הקבר בחצר המבצר, להוציא את העצמות ולהביאן לקבר ישראל.

על מלאכת העברת העצמות ניצח רבי שמשון, תלמידו־נאמנו של הנפטר. ראשית מעשיו היה שיגור איגרת לרבי יוסף בירושלים להזדרז ולבוא לאנזיסהיים ולהשתתף בהבאתו לקבר ישראל של תלמידו המובהק והאהוב של אביו, ב“מדרש” בפאריס. בזכות תרומתו הגדולה לטמון את גופת רבי מאיר בעפר ארץ־ישראל יזכה לקפיצת הדרך ויגיע ליום ההלוויה שהוא, רבי שמשון, קבע אותו להיות בעוד כשלושה חדשים מיום שיגור האיגרת הדחופה הזאת. מיד לאחר הבאת המורה לקבר ישראל, יקיים את מצוותו לעלות לארץ־ישראל ולהקים את בית הדין שהמורה לא זכה להקימו.

דברו של רבי שמשון יצא אל קהילת וורמייזא, אשר בבית העלמין העתיק שלה ייטמנו עצמותיו של רבי מאיר ואל הקהילות השכנות שפירא ומגנצה הקשורות עם קהילות וורמייזא קשרי גורל ושם, הלא הן קהילות שו"ם. כן פנה אל קהילות רבות באשכנז להיכון ליום המיוחל בו יועברו עצמותיו של רבם של כל בני הגולה לקבר ישראל.

ביום ד' באדר, שנת הס"ז, 1307 למניינם, נתאספו בדרך מן האכסניה עד המבצר אלפי יהודים שבאו בקרונות ועגלות, על סוסים וברגל. באו משלחות מן הקהילות על רבניהן ופרנסיהן; באו תלמידי ישיבות ומוריהם. קהל גדול של גברים, נשים ובני נעורים בא לחלוק כבוד אחרון לרבי מאיר מרוטנבורג, ביום הבאתו לקבר ישראל.

לרבנים ולפרנסים השיג רבי שמשון רשות להיכנס למבצר בעת פתיחת הקבר. השאר ילוו את המיטה מרגע יציאתה מן המבצר. לשווא ביקש רבי שמשון את רבי יוסף בין הבאים. הוא לא הגיע.

בצהרי היום החלה פתיחת הקבר. רק רבנים ונשואי פנים שנטבלו קודם לכן במקווה טהרה הורשו לעסוק במלאכת הקודש. שפתותיהם מילמלו תפילות ועיניהם זלגו דמעות.

השלד נשמר בשלמותו. גם חלק מן התכריכים, בהם עטף בשעתו רבי שמשון את מורו נשמר. השלד נתעטף בטלית חדשה והארון הושם על הקרון שנועד לנשיאת המיטה.

בקרון נמצאו רבי שמשון ורבי שלום, רבה של וורמייזא, אלכסנדר וימפן ורבני שפירא ומגנצה ועוד מספר רבנים, מגדולי ההוראה באשכנז. הם היו כעין משמר כבוד למהר"ם בדרכו למקום מנוחתו האחרונה.

אחרי הקרון נושא המיטה נסעו ארבעה קרונות נושאי השקיקים של עפר ארץ־ישראל. עשרות קרונות ועגלות, מאות רוכבים והולכי רגל נעו ממבצר אנזיסהיים בדרך לוורמייזא. מכל הפיות בקעו תפילות, צער והודיה שימשו בהן בערבוביה.

אט אט עשתה השיירה את דרכה. חיל משמר של הקיסר ליווה את השיירה. ביקש הקיסר להוכיח, כי כאשר שולם הכופר כפי שהוא דרש, הוא מקיים את דברו.

פתאום הופיע פרש. שערו וזקנו היו פרועים. בגדיו היו בלויים וניכר היה שאינו מתושבי הארץ. מפה לאוזן עברה השמועה כי איש ירושלים הוא הפרש, כי מירושלים בא להשתתף בהלוויה. השמועה הגיעה לרבי שמשון והוא ידע מיד כי הפרש אינו אלא רבי יוסף, כי זכה בקפיצת הדרך להגיע להלוויה. רבי יוסף צורף למשמר הכבוד.

לא היה עוד בישראל מעמד כמעמד הקבורה של רבי מאיר מרוטנבורג. כפי שנהגו במבצר אנזיסהיים בעת פתיחת הקבר, נהגו בבית העלמין העתיק בוורמייזא בעת הטמנת המיטה. רק רבנים ונשואי פנים הורשו להיכנס לבית העלמין. האלפים שבאו בשיירה והאלפים שהצטרפו עליהם בוורמייזא נדרשו לעמוד מחוץ לבית העלמין.

כדי שהנפטר יונח על עפר ארץ־ישראל, נפרשה בתחתית הקבר טלית ועליה נשפך עפרם של השקיקים הראשונים. מעל ארבע דפנות הקבר נפרשו טליתות, למען יחצצו בין עפרה של ארץ־ישראל בו ייטמן הנפטר לבין אדמת בית העלמין בנכר.

נטמנו עצמות המהר"ם ונתעטפו בעפר מארץ־ישראל. הספיק גם הספיק העפר שהובא בשקיקים הרבים ואף נתגבה מעל הקבר.

משנאמרו התפילות והאזכרות בירך רבי שמשון בשם ובמלכות את ברכת “הטוב והמיטיב” על שהותרה והושלמה הבאת עצמותיו של מורו הגדול לקבר ישראל.

רבי יוסף ורבי שמשון, רבי שלום ואלכסנדר ויפן עמדו חבוקים כשעיניהם זולגות דמעות.

ראשון התעורר רבי שמשון. הוא קרב אל הקבר וקרא בקול משורות הקינה שחיבר הנפטר על שריפת ספרי התלמוד בפאריס, לפני ששים וחמש שנים:

הרבנים ונשואי הפנים וכל הקהל פרצו בבכי וביללות. רבים היכו באגרופיהם על לבם.

קרב רבי יוסף אל הקבר וקרא אף הוא מן הקינה:

פסקו הבכי והיללות. אורו עיני כול.

משגבר לחצם של הממתינים מחוץ לבית העלמין להיכנס ולעבור על פני הקבר, פנו ויצאו הנמצאים בו, מחוץ לשני הזוגות: רבי שמשון ורבי יוסף, רבי שלום ואלכסנדר וימפן.

אלה יצאו ואלה נכנסו ולאחר זמן יצאו גם שני הזוגות. רבי שלום הזמין את השלושה שיצאו עמו מבית העלמין להצטרף אליו ולפוש בביתו מעמל היום. אלכסנדר וימפן קיבל את ההזמנה. רבי יוסף ורבי שמשון לא קיבלו אותה. הם הודו לרב העיר, אך אמרו לו כי עליהם להתיעץ בענינים הכרוכים בקיום דברים שציווה עליהם בחייו, מי שהובא היום לקבר ישראל.

בצעדים איטיים ובדומיה פנו רבי יוסף ורבי שמשון מבית העלמין העירה. הם באו אל בית “הכנסת־האורחים” שליד בית המדרש, התרחצו וסעדו מעט. לאחר מכן התבודדו בבית המדרש, חזרו על דברי המהר“ם לרבי יוסף בעת שנפגשו במרתף של מבצר אנזיסהיים ונתנו להם פירושים. חזה רבי מאיר כי לא יזכה להעמיד את בית הדין שידון בעניני העלייה לארץ־ישראל, כשם שלא זכו הוגה העמדתו, רבי יחיאל מפאריס ומי שאמור היה למלא את מקומו בראשו, רבי משה בן נחמן, הרמב”ן. ומכיוון שכך, אמר רבי מאיר לרבי יוסף באותה פגישה, כי אם הוא לא יעמיד את בית הדין, יעמידו שמשון תלמידו. בכל השנים לאחר פטירתו של רבי מאיר, מנוע היה רבי שמשון למלא את צוואת המורה, מפני נדרו להביאו לקבר ישראל ולהטמינו בעפר מארץ־ישראל; עתה משקיים נדרו זה על כל פרטיו ודקדוקיו, מן הדין שמתפנה לקיום צוואת המורה בענין בית הדין.

רבי שמשון היה דרוך לקיום הצוואה, אך הוא לא היה יכול להסכים לדעתו של רבי יוסף, כי עליו להצטרף אליו בשובו לירושלים, לצאת עמו לדרך מוורמייזא בימים הקרובים.

ביקש רבי שמשון מרבי יוסף להבין למניעיו. במשך ארבע־עשרה שנים לא ידע לא בית ולא משפחה. מבצר אנזיסהיים והאכסניה לידו היוו ביתו. מאשתו היה פרוש במשך רוב הזמן. את ילדיו ראה רק לעתים רחוקות. כלום אין לו חובה גם כלפיהם; כלום לא היה המורה מוכיח אותו על זניחתם, בלא פרידה, עתה משקיים את נדרו כלפיו?

רבי שמשון ביקש לשוב לרוטנבורג, לשבת בה מעט עם בני משפחתו ולצאת לדרך בעוד זמן מה, בלוויתם או בלעדם. רבי יוסף השתדל להשפיע עליו שלא לדחות את עלייתו לירושלים, את העמדת בית הדין, אך רבי שמשון דבר בטיעוניו.

הוסכם בין השניים כי רבי יוסף יחזור לירושלים מוורמייזא וכי רבי שמשון יעלה ארצה אחריו. בינתיים ישכור רבי יוסף בית בירושלים למגוריו ולמגורי בני משפחתו. בבית זה יעמיד רבי שמשון את בית הדין. עם בואו לעיר הקודש, הוא יצרף אליו שניים מחכמי ישראל אשר בירושלים וביחד ילבנו את סוגיית העלייה לארץ־ישראל.

ימים רבים ציפה רבי יוסף בירושלים לבואו של רבי שמשון. אך זה בושש לבוא. כל עולה שעלה לירושלים מגרמניה, כל נוסע שבא אל שעריה מאירופה, נשאל על ידי רבי יוסף אם ידוע לו דבר על רבי שמשון, תלמידו המובהק והנאמן של המהר"ם. היו שהעידו כי שמעו כי יצא מרוטנבורג לעלות לארץ־ישראל והיו שסיפרו כי נפגשו עמו בערים שבדרך לנמל, אשר ממנו מפליגות האניות לארץ־ישראל. אך רבי שמשון לא הגיע לחופי הארץ. עקבותיו אבדו. בית הדין שאמור היה להעמיד בירושלים, לא הועמד.

בית הכנסת הרמב“ן, שנ”ח – 1598

מתוך כתב־יד מצויר המתאר את המקומות הקדושים בארץ־ישראל. נכתב בעיירה קסאל מונפיראטו, איטליה הצפונית

יהודה יעלה: סיפור היסטורי

פרשת חייו ועלייתו לארץ ישראל של

ר' יהודה חסיד

(1658–1700)

“יאיר נתיב” לר' נתן נטע מנהיים, אב בית דין של האגנוי והמדינה (מחוז הרינוס התחתון) – פרנקפורט סמאין ה' תס"ט (1709).

“בית יהונתן הסופר” לר' יעקב עמדין – אלטונה ה' תקכ"ג (1763).

“שאלו שלום ירושלים” לר' גדליה מסמיאטיץ – ברלין ה' תע"ו (1716).

פרק ראשון: ילדות בעידן של אסון ותקוות

שלושה דברים ייחדו את מדינת פולין בדורות הראשונים של קיומה ועד לדור שבו מתחולל סיפורנו: מצבה הגיאוגראפי, משטרה הפנימי והיהודים שישבו בתוכה.

מצבה הגיאוגרפי של פולין הטביע את חותמו על מעמדה באיזור. מדינת פולין משתרעת בין שני ענקים – רוסיה ממזרח וארצות גרמניה ממערב. נסיונותיה של פולין להתפשט מזרחה או מערבה הצליחו לפעמים, אך כיבושיה לא החזיקו מעמד זמן רב. הענקים ממזרח וממערב היו מסתערים עליה בזעם ועשו יד אחת לנגוס משטחה של פולין. לא היה בידי פולין הכוח לעמוד בפניהן וחייבת היתה להיכנע לדרישותיהן ולהתערבותן בחייה.

משטרה הפנימי של פולין שיקף נאמנה את חוסר היציבות של המדינה. מלכיה, בין שהיו בני שושלות מלוכה ובין שנבחרו, כנוהגי הארץ, על ידי האצילים ורבי הכהונה, היו מחוסרי כוח וסמכות ממשיים של שלטון. אפילו מסים לא יכלו להטיל בלי הסכמתם של בני האצולה. פאר ארמונותיהם וגינוני המלכות של מלכי פולין לא היו, ברוב המקרים, אלא מסווה שמאחוריו הסתתר חוסר אונים.

השלטון המעשי היה בידי האצילים, בעלי האחוזות. כל בעל אחוזה נהג באחוזתו כמלך לכל דבר. עירוניים ככפריים בשטח שלטונם היו נתונים לשיפוטם. האיכרים נתחייבו לעבוד בשדותיהם ומטעיהם בתנאי כפייה, כאילו היו צמיתים שלהם.

ה“סיים” הפולני, בית המחוקקים המרכזי של המדינה, היה מורכב אך ורק מהאצילים ורבי הכהונה. לנציגי העירוניים והכפריים לא ניתנה דרסת רגל בו.

האצילים, בעלי האחוזות, היו קנאים לזכויותיהם. הם דחו ושללו כל מחשבה כי גם חובות מוטלות על בני מעמדם. כל מה שדרש מהם מעשה או פעולה בניהול עסקיהם או אחוזותיהם, מאוס היה עליהם והם הפקידום בידי סוכנים שינהלום. חובתם העיקרית של הסוכנים היתה להרבות הכנסה לאדוניהם ולהמציא כספים כל כמה שיידרשו לצרכיהם ולתענוגותיהם, בארץ ומחוצה לה.

היהודים שישבו בפולין בדורות ההם, רוב רובם צאצאים היו ליהודים שהגיעו מן המערב. היהודים המעטים שהגיעו בזמנים קדומים מארצות המזרח לפולין, מקיסרות ביזנטיון או ממלכת הכזרים, נטמעו בקרב הרוב ורישומם לא היה ניכר.

היהודים מן המערב הגיעו לפולין בתקופות שונות. רובם היו פליטים משמד ומרדיפות נוסעי הצלב. שערי פולין היו פתוחים לרווחה בפני זרים, כי המדינה עודדה את בואם.

פולין היתה חסרה ערים והיה צורך להקימן. אדמתה הפוריה ציפתה לגואליה. עירוניים וכפריים מגרמניה השכנה באו והתיישבו בפולין ועמהם באו גם יהודים, רובם ככולם עירוניים.

ראשוני היהודים שבאו לפולין היו פליטי ערים בחבל הרינוס, אשר נוסעי הצלב פקדו אותן בדרכם לארץ הקודש, לשחרר את קבר משיחם בירושלים. את מסע הצלב, אשר למענו התגייסו, החלו בחורבן קהילות יהודים.

הפליטים שהגיעו לארץ פולין וזכו בה למקלט, פירשו, לפי האגדה, את שם המדינה פולין כשיח של כנסת ישראל עם הקדוש ברוך הוא: “אם עדיין לא הגיעה שעתי להיגאל, פה לין עמנו עד שתעלינו לארץ־ישראל”.

פולין הוסיפה לשמש ארץ מפלט ומקלט ליהודים גם בתקופות שלאחר מסעי הצלב. הלשון הגרמנית, בניביה השונים, שימשה ליהודי פולין כשפת הבית והרחוב, העסקם והלימודים. בה למדו תורה ב“חדרים” ובישיבות. נשים אף היו מתפללות בה.

במאות ה־15 וה־16 זכתה יהדות פולין למעין תור זהב. קמו קהילות אשר רבנים, גדולי תורה עמדו בראשן ופרנסים בעלי עושר והשפעה ניהלו אותן. הקהילות היו מאוגדות בוועדים לפי גלילות פולין ובראש כולן עמד ועד עליון שנקרא “ועד ארבע הארצות”.

היהודים תושבי הערים והכפרים נהנו משלווה ומרווחה כלכלית. המלכים, האצילים ובעלי האחוזות השתמשו ברובם ביהודים לניהול עסקיהם ואחוזותיהם. בידם הפקידו גביית מסים ומכסים; להם מסרו יציקת מטבעות, ניהול מכרות, טחנות קמח ובתי מזיגה. המסחר במוצרים החקלאיים היה כמעט כולו בידי יהודים.

חיי הרוח בקרב יהדות פולין פרחו ושמה יצא בתפוצות ישראל כאכסניה של תורה שאין כמותה בשום מקום אחר.

על תור הזהב של יהדות פולין ועל השלווה והרווחה הכלכלית שהיו מנת חלקה, הקיץ הקץ בשנת 1648. בשנה זו מרדו האוקראינים והקוזקים, תושבי מחוזותיה המזרחיים של המדינה, במשעבדיהם, אצילי פולין, בעלי האחוזות. את חמתם שפכו, ראשית כל, על היהודים שהיו נציגיהם ומנהלי עסקיהם של האדונים הפולנים, שנואי נפשם, שרובם ברחו ונמלטו לכל עבר. צבא פולין לא הצליח לדכא את המורדים ונסוג מפניהם או נכנע להם והיהודים עמדו לבדם מול הפורעים. היהודים התגוננו בגבורה, אבל הם לא היו מאומנים לקרב והיו גם מחוסרי נשק של ממש.

אסון איום ונורא נתרגש על יהדות פולין. שבר גדול נרשם בתולדותיה, הוא הידוע כגזירות ת“ח ות”ט. נתהפך הגלגל על ישוב יהודי שישב בשלווה. אלפים ורבבות נטבחו; מאות קהילות נכחדו; נשים צעירות ובנות נמכרו לעבדות. כספר שתיאר את הזוועות “יוון מצולה”, היתה יהדות פולין, זו, אשר שמה היה הולך לפניה כ“פולין העדינה הקדומה לתורה ותעודה למיום סור אפרים מעל יהודה”.

כעשר שנים לאחר גזירות ת“ח ות”ט נולד למשפחת סג“ל בעיר דובנו שבפולין ילד שביעי, בן שלישי לאביו ולאמו. דורות על גבי דורות עסקה משפחת סג”ל שבדובנו במסחר העצים ואביו של רך הנולד היה עשיר ומכובד בקהילתו, אחד מפרנסיה.

העיר דובנו נמצאת בדרום מזרחה של פולין. הפורעים הקוזאקים והאוקראינים הגיעו גם אליה. כמאתיים משפחות יהודיות נפלו לידיהם ונטבחו; שאר בני הקהילה, ובתוכם משפחת סג"ל, נמלטו אל המצודה שמחוץ לעיר, התבצרו בה וניצלו מגורלם המר של אלה שנפלו בידי הפורעים. הקדושים הוטמנו בקבר אחים בחצר סמוכה לבית הכנסת הגדול.

על אף מנהגי האבל שנהגו בקהילה, ביקש אביו של הרך הנולד לערוך סעודת מצוה רבת משתתפים לרגל הכנסת בנו השלישי לבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. ברם, רב העיר, חבר “ועד ארבע הארצות” שגזר על מסיבות שמחה בגלל האסון, פסק שאין לחרוג מן התקנה ולפרוץ את גדרה. אך כיוצא מן הכלל ובשל יחוסו של האב, הלוי והפרנס, התיר הרב כי אבי התינוק ואבי אמו ואבי אביו לא ייחשבו במניין הקרואים שנקבע בתקנות לסעודה של מצווה לאחר ברית מילה. הוא גם התיר לשלושת האבות ללבוש בגדי חג בעת הסעודה.

הרבנים והפרנסים שנתכנסו לאסיפות “ועד ארבע הארצות” לאחר האסון, תיחמו תחומים ברורים ומדויקים לביטוי האבל על הטבח, השוד והביזה. נקבעו מספרי הקרואים שמותר לשתפם בכל סעודה של מצווה, כגון ברית מילה, בר־מצוה ונישואין. נקבע איזה לבוש מותר ללבוש בהן. עשיריה וחשוביה של יהדות פולין ורעיותיהם נהגו ללבוש בימי חג ומועד ובשמחות משפחתיות לבוש שדמה ללבושם של אצילי הארץ ורעיותיהם. הגברים היו לובשים מעילי משי כהים, חגורים בחגורות שזורות חוט כסף וזהב, והנשים היו לובשות שמלות משי צבעוניות, שחלק מהן היו רקומות ועטורות נקודות כסף. על ראשיהם חבשו הגברים כובעים של פרווה יקרה והנשים היו מכסות את שערן במצנפות משי רקומות חוטי זהב וכסף ועטורות פנינים ואבני חן. טליתות הגברים היו מעוטרות עטרות מעשה אמן, מכסף ומזהב. הנשים ענדו ענקים של פנינים, שרשרות וצמידים של זהב ועגילים של יהלומים. את כל אלה אסרו הרבנים והפרנסים ללבוש ולענוד והציבור קיבל עליו את האיסור.

בתפריט הסעודות לא הונהגה כל הגבלה. בסעודה שלאחר הברית, בביתה המרווח של משפחת סג"ל, הוגשו בשפע דגים, בשר בקר ובשר עוף, דברי מאפה, יין ויין שרף. הקרואים בירכו את האב והאם של הרך הנולד, הנמול, אשר שמו בישראל נקרא יהודה, בברכה שיזכו לגדלו ולחנכו לתורה, לחופה ולמעשים טובים.

בתום הסעודה ולפני ברכת המזון קם ממקומו רב העיר נשוא הפנים, החליק בשמאלו על זקנו השחור והמסולסל, התנועע קמעה ופתח בנעימה של עצבות, כשעיניו עצומות: “אמר ר' יוחנן: “אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר – חכה לו”. שנאמר בישעיה: “כי יבוא כנהר צר, רוח ה' נוססה בו”. וסמוך לו: “ובא לציון גואל””.

כל העינים היו מופנות אל הרב והוא המשיך ואמר: “בל נתפתה לומר בחפזנו: הן ציפינו לו בשנת ת”ח; הן קווינו כי יקויים בנו “בזאת יבוא אהרון אל הקודש”, ו“זאת” בגימטריא ת“ח, והוא לא בא ונתרגש עלינו האסון, אך הוזהרנו על כך מפי התנא ר' שמואל בר נחמני שאמר בשם ר' יונתן: “תפח עצמם של מחשבי קיצין! שהיו אומרים כיוון שהגיע הקץ ולא בא – שוב אינו בא; אלא חכה לו”, שנאמר בחבקוק: “אם יתמהמה חכה לו””.

הרב הפסיק את דבריו. פניו אורו והבהיקו. ברוך ובנעימה המשיך: “הרך הנולד נקרא יהודה. מי יתן ותקויים בו ברכת משה רבנו עליו השלום: “שמע ה' קול יהודה”. והוא מבית לוי, כאביו וכאבי אביו וכאבותיו עד לוי בן יעקב, ראש שבט לוי, שעליו אמר משה רבנו: “תומיך ואוריך לאיש חסידיך”. יהי רצון שזה הקטן גדול יהיה וכי זה הלוי יעמוד בקרוב עם אחיו הלויים בירושלים עיר קדשנו, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן, וינעים בשירה ובזמרה לרבבות אלפי ישראל הבאים לשערי בית מקדשנו, מקור טהרתנו. אמן כן יהיה רצון”.

הרב ישב על מקומו והקרואים בירכוהו בקול בברכת “יישר כוחך!”. אבי הילד הרכין את ראשו על ידו של הרב לנשקה, אך הרב מנע את הדבר ממנו. משצמחו שערותיו של הילד, נתגלה כי אדמוני הוא. כנחושת שהוברקה היטב הבהיק שער ראשו באור השמש. עיני התכלת שלו היו גדולות והתבוננו בהשתוממות ובתבונה בכל אשר נתקלו בו. כשהובא בפעם הראשונה לבית הכנסת, והוא בן שנה וחצי, לא הפסיק להתבונן סביבו. עיניו היפות הביטו בכל מתפלל שניגש אל אביו לברכו ולדבר בשבחו של בנו הרך. כשמלאו לילד שלוש שנים, החל אביו לצרפו לאחיו הגדולים ממנו, כל אימת שפקדו את קבר האחים של קדושי האסון בחצר הסמוכה לבית הכנסת הגדול. את הקבר פקדו בני הקהילה ביום תשעה באב, יום חורבן בית המקדש ובערב יום הכיפורים, הנועד לסליחה ולכפרה. את קבר האחים פקדו גם לרגל אירועים משפחתיים בשעת אבל ושמחה. אליו גם הובא יהודה, לאחר שהגיע לגיל ארבע, ביום שנכנס ללמוד ב“חדר”, שהיה סמוך לבית הכנסת הגדול. לפי המנהג נישא אל ה“חדר” על כתפי אביו. עוגיות בצורת אותיות עבריות אשר דבש היה מרוח עליהן, ניתנו לילד, כדי שיטעם בחוש את מתיקות האותיות של התורה שיתחיל ללמוד מעתה.

קולות צהלה של ילדים בני גילים שונים מילאו את חלל ה“חדר”. למדו בו ילדים מגילים שונים. בן שש ושבע שהצטיין בלימודיו, היה נמנה עם הילדים לומדי משנה וגמרא, ובן תשע, עשר ואפילו יותר אשר פיגר בלימודיו למד עם לומדי החומש, הצעירים ממנו בשנים. יהודה, כרוב רובם של בני גילו, ידע כבר קרוא וכתוב ביום כניסתו ל“חדר”.

נסתיים יום ראשון של לימודי יהודה ב“חדר”. בחוץ חיכה לו אביו, כשאר האבות של הילדים שהחלו את לימודיהם ביום זה. בחצר בית הכנסת ראה יהודה התקהלות של גברים ונשים. במיוחד עוררה את תשומת לבו מדורת אש ועליה סירים גדולים. לשאלת הילד: “מי הם אלה?”, השיב האב: “אלה הם בני העיר הסמוכה שאצה להם הדרך”. “הדרך לאן?” שאל יהודה. “לארץ־ישראל”, השיב האב. “וכלום לא אצה גם לנו הדרך לארץ־ישראל?”, שאל יהודה שנית. האב השיב במורת רוח: “כן, גם לנו אצה הדרך לארץ־ישראל ונלך בה לקול קריאתו של משיח צדקנו ותחת דגלו, אבל אלה שבחצר בית הכנסת הולכים בלא שקראו להם. הם טועים ותועים. בוא, נלך הביתה”.

בסעודת הערב החגיגית לרגל כניסתו של יהודה ל“חדר”, סיפר האב לבני המשפחה על מה שראו בחצר בית הכנסת.

“יהודה ראה התקהלות וביקש לדעת מהי. ובאמת התקהלות ממין זה לא ראינו עד לאחרונה. בעבר היו מתקהלים בחצר בית הכנסת אורחים־פורחים, עניים שירדו מנכסיהם, בעלי בתים שבתיהם עלו באש, או מי שהאסון פגע בו ובא לבקש סעד, או מי ששוחרר מעבדות אצל גויים לאחר שנשבה בימי האסון ובא לבקש עזרה. ההקדש היה יכול לקלוט את כל הבאים והם נהגו בצנעה ולא עוררו תשומת לב מיוחדת. עכשיו באים אנשים ונשים, קלים ופוחזים, פתאים המאמינים לכל דבר. הם שמעו שאיש אחד ושמו שבתי צבי, שנודע בקרב המקובלים בארץ־ישראל ובתורכיה, החל לדבר על הגאולה הקרובה לבוא ורבים נוסעים אליו. הם רואים בו את המשיח הגואל. אבל לא כל מי שמדבר על הגאולה הוא הגואל האמיתי, מחוטר ישי. האמת היא כי הוא, שבתי צבי, לא אמר לשום איש במפורש, כי הוא המשיח, אך הפוחזים הללו, הם המכתירים אותו בשם זה”.

סבור היה האב כי בדבריו שיכנע את בני ביתו להסתייג מן המתקהלים בחצר בית הכנסת, אך השאלות ששאלו בני המשפחה הוכיחו לו כי טעה.

“ושמא צניעותו של האיש והיותו נחבא אל הכלים היא דווקא עדות לשליחותו?”

“כלום ראוי לגנאי מי שמדבר על הגאולה הקרובה לבוא ומעודד את העם להאמין בישועתו?”

“והלא המקובלים בארץ־ישראל ובתורכיה בני תורה הם ונמנים עמהם צדיקים גמורים –המותר לנו להתעלם מן התהילות שהם קושרים לאיש?”

“די!” הזדעק האב לשמע השאלות. “די!” וכשהשתררה הדומייה וניכרה המבוכה, אמר כשקולו רועד מהתרגשות:

“רואה אני, כי צודקים אלה האומרים כי עיוור ילך אחרי כל מי שיכריז על עצמו כי אור לו. לא יבדוק אם אמת בפי המכריז או לא, כי אין לו עיניים לבדוק. על כן אמרה תורתנו הקדושה “ולפני עיוור לא תתן מכשול”. רבנו הגדול, רבי משה בן מימון, הרמב”ם, ראה בנבואה מה עלול לקרות לעם גולה ומתייסר. על כן נתן סימנים במשיח אמת ובמשיח שאינו אמת. וכך הוא כתב: “אם עשה והצליח וניצח כל האומות שמסביבו ובנה מקדש במקומו וקיבץ נידחי ישראל – הרי זה משיח בוודאי. ואם לא הצליח… בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו התורה … ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים”. התבוננו בדברים אלה, דברי אלהים חיים, והבינו כי לא בהכתרת איש כמשיח הוכחה כי הוא המשיח האמיתי. מעשיו, הם שיוכיחו. מה עשה האיש עד כה שיצדיק את הנהייה אחריו? ושמא לא בא אלא לנסות את הרבים?"

וכדי לעודד את המסובים הנבוכים, המשיך בקול שקט יותר: “לא נפסיק אפילו לרגע אחד לחכות לביאת המשיח וכאשר יתגלה לפנינו, נלך אחריו בשמחה. אבל אל נתעלם מדברי הרמב”ם ולא ניכשל בניסיון שייתכן והקדוש ברוך הוא העמיד לפנינו. לא אלמן ישראל, ילדי, וגם בדור האסון הזה, אנו מבורכים בגדולי תורה והם יורו לנו את דרכנו ולהם נשמע. כל חכמי ישראל בפולין, בלא יוצא מן הכלל, וכן רוב חכמי ישראל בשאר הארצות, ציוו לנו לא להיגרר אחרי האיש הזה עד שנדע מי הוא ומה טיבו. אין לדחוק את הקץ!"

הנושא שנדון בבית סג“ל בדובנו, ביום כניסתו של יהודה ל”חדר" ואשר הסעיר את הרוחות בבית, הפך לנושא שהעסיק את כל יהודי העיר.

לא עברו ימים רבים ובואם לעיר של יהודים הנוסעים לשבתי צבי היה למעשה רגיל. בעגלות מחופות משוכות על ידי שני סוסים או בעגלות פתוחות ומשוכות על ידי סוס אחד הם עשו את דרכם. נסעו משפחות שלמות, על זקניהן וזקנותיהן, על ילדיהן ותינוקותיהן.

העגלות היו מצויידות למסע ארוך. קרשים היו קבועים לאורך דפנותיהן, לשמש מושב ביום ומצע בלילה. בפנים העגלות נערמו שידות של עץ מחושקות חישוקי ברזל ונעולות על מנעולים, חביות, שקים וחבילות. השידות הכילו בגדים, פמוטי כסף וטסי זהב, גביעי קידוש מכסף או זהב ותכשיטי הנשים והבנות. החביות הכילו בשר כבוש, ממולח היטב, קמח וסולת, קטניות ופטריות מיובשות, פירות מיובשים וכדומה. לא היה חסר דבר.

דרך ארוכה עמדה בפני הנוסעים. מפולין לבוהמיה ולאחריה להונגריה ולאחר מכן דרומה עד לתורכיה. שם אמור שבתי צבי להופיע; שם יתיצב בפני השולטן בארמונו, שם יתגלה בכל הדרו, הדרת מלך בישראל. והם, הנוסעים, רוצים להיות מן “הזריזים המקדימים”.

העגלות חסמו רחובות רבים בעיר. געייות עגלים ובני צאן, גיעגעיהם של אווזים וברווזים בקעו מאותן העגלות אשר יהודים כפריים נסעו בהן. אלה היו חוכרי בתי מזיגה וטחנות קמח, אשר שיקמו את עסקיהם לאחר האסון. מנותקים היו מיישוב יהודי ובשורת שבתי צבי לא הגיעה אליהם עד שעברו על יד בתיהם הנוסעים הנלהבים מן הערים והם הצטרפו אליהם.

כאורחים נוטים ללון חנו הנוסעים בעיר, לתת מנוחה לסוסים, לתקן הדרוש תיקון בעגלות, לבקר קרובים, להשלים צידה. לפעמים נצטרכו לשאול שאלת חכם את רב העיר ולפעמים נצטרכו נשים לפקוד מקווה טהרה. לעתים לנו בעיר, בתוך עגלותיהם ולעתים עזבוה לאחר כמה שעות.

כל ימי הקיץ נמשך זרם הנוסעים לשבתי צבי. רבים מבני העיר נתקהלו מסביבם לשאול על מוצאם, על הנעשה בקהילותיהם ועל הדרך שלפניהם. שליחים הגיעו למקומותיהם או למקומות הסמוכים להם וסיפרו על נביא שקם בארץ הקודש ונתן שמו. איש עזה הוא, גדול בתורת הנגלה והנסתר, והוא מנבא כי שבתי צבי נועד להיות המשיח. בתשעה באב נולד והלא אמור המשיח להוולד ביום זה, בו נחרב בית המקדש. מילדותו פתוחים בפניו כל סתרי התורה ותלמידים למאות ולאלפים נוהרים אליו. הם מתבשמים מתורתו, כפי שהם מתבשמים מריח הניחוח הנודף ממנו, שהוא מחוץ לדרך הטבע. לפי נבואותיו של נתן העזתי, שהובאו אל הנוסעים בפי השליחים, עתיד שבתי צבי לעמוד בקרוב בפני השולטן התורכי, המולך גם על ארץ־ישראל וכשיעמוד בפניו יזדעזעו אמות הסיפים של הארמון. השולטן בכבודו ובעצמו ישים כתר על ראש המשיח ויכתירהו על ארץ־ישראל. אז יעלו ויבואו כל בני ישראל שבגלויות לארץ אבותיהם והם, הנוסעים, יהיו ראשוני הגאולים, מבשרי הפדות.

כאשר הביעו ספקנים שבקרב השומעים ספק אם תוכל ארץ־ישראל החרבה לקלוט ולכלכל את כל בני ישראל, שיבואו אליה, ענו להם הנוסעים בשצף קצף: “ומדינת פולין היתה נושבת לפני שבאו אליה אבותינו? מי בנה את עריה? מי פיתח את חקלאותה? יהודים! למה לא נצליח לעשות בארצנו מה שעשו אבותינו בארץ זרה? והרי למעננו קם שבתי צבי, להוציאנו מהגלות ולנקום את נקמתנו!”

כל ימי הקיץ נמשך זרם הנוסעים, אך משבא החורף והדרכים נשתבשו בשל גשמים ושלגים, פסק הזרם. עם הפסקת זרם הנוסעים פסק גם זרם הידיעות על המתרחש במחנהו של שבתי צבי. זרם הנוסעים נתחדש עם הפשרת השלגים, וביתר שאת. הופיעו בעיר עגלות מלאות אדם ומפיות הנוסעים בקעה שירה אדירה. תחילה לא הבינו יהודי דובנו את מלות השירה והיו שחשבו כי בלעז שרים הנוסעים, וודאי בתורכית, כי הלא לתורכיה הם נוסעים. אך משהקשיבו יפה לנעימת השירה ועשו אזניהם כאפרכסת להבין את דבריה, שמעו בה מלים עבריות ואת השם שבתי צבי חוזר בה. בהברה ספרדית שרו הנוסעים את שירתם. שליחי ארץ־ישראל הביאוה לפולין והם ששיננו את נעימתה ותוכנה ל“מאמינים”:

דברי השיר בישרו כי שבתי צבי הוכתר על ידי מאמיניו למשיח, למלך ישראל. בהתלהבות מסרו הנוסעים ליהודי העיר את הידיעות והבשורות שהביאו להם שליחי ארץ־ישראל. המשיח נשא אישה מבנות יהודי פולין ששרדה מן האסון. היא נמכרה לעבדות ושהתה בביתו של אחד מגדולי הטאטארים. אך קולות פנימיים וחיצוניים קראו לה ללכת אל שבתי צבי, כי היא נועדה להיות אשת המשיח. מפיה שמע המשיח לראשונה את שפתם של יהודי פולין וכבר הוא שומע אותה כאילו הוא אחד מהם. את אשתו, שרה, הוא מכנה בשם שכינוה הוריה הטבוחים: “שרה’לה”. מלכם של כל היהודים הוא המשיח, אך ליהודי פולין הוא אח ורע, נוקם דמם ומנחמם.

בשורות השליחים שבפי הנוסעים עשו רושם כביר על שומעיהן. בעקבותיהן גדל ונתעצם זרם הנוסעים מערי פולין אל שבתי צבי. גם גדול חכמי פולין, הפרשן והפוסק, ר' דוד הלוי, אב בית דין של קהילת לבוב ומחבר הספר “טורי זהב”, ביקש להצטרף לנוסעים אליו. אלא מחמת זקנתו ותשישותו ביקש מבניו לנסוע במקומו אל שבתי צבי.

רחובות דובנו המו יהודים נלהבים הנוסעים אל המשיח, כמו רחובות אמשטרדם והמבורג, פרג וליוורנו. השירה שהפיצו שליחי שבתי צבי בקעה מפיות יהודים ברוב מקומות מושבותיהם:

הותרה רצועת הצניעות, בנים ובנות נראו חבוקים ברחובות הערים, רוקדים ביחד ובמגע קרוב של גופיהם. בדובנו שהיתה ידועה בחסידותה, נראו מחזות שלא נראו בה מעולם. הגברים אחזו בידי הנשים ואפילו באיברי גופן, כדי לעזור להן להכנס לעגלות. בלילות בקעו מהן קולות של דברים שבינו לבינה, של שיח תשוקה ואנחות של תאווה.

קהילת דובנו, כרוב קהילות פולין וארצות אחרות, היתה מחולקת בין מאמינים בשבתי צבי ובמשיחיותו לבין הכופרים באיש ובשליחותו. ריב וקטטות פרצו בין היהודים. אלה התכוננו לגאולה הקרובה ואלה קוננו על האסון החדש שנתרגש עליהם, אסון שני ליהודי פולין תוך פחות מעשרים שנה. הכופרים התריעו כי האסון השני גדול מן הראשון, כי הראשון פגע בגוף בלבד והשני פוגע בנפש.

עם הכופרים בשבתי צבי ובשליחותו ועם המתריעים על האסון הנשקף ליהודים כתוצאה ממעלליו, היה גם ראש משפחת סג"ל. הוא הצליח למנוע במשפחתו את מה שאירע במשפחות רבות בעיר – קרע בין בני המשפחה. חמתו בערה בו כאש כאשר קלטו אזניו את שירת המאמינים גם בפי צעיר בניו, יהודה. הוא סטר על פניו בכעס וחזר וסטר לו בשנית. יהודה לא צווח, אף כי שתי לחייו בער, כאילו נצרבו בברזל מלובן. את דמעותיו לא השכיל לעצור, אך קול בכי לא נשמע מפיו. ראה האב ונבוך. מעולם לא הנחית מכה על אחד מילדיו. מה ראה לסטור על לחייו של צעיר בניו? סימן שאין בכוחו להבליג, כאשר יום יום ושעה שעה עולה שירת המאמינים באזניו ומרגיזה את נפשו.

באותו יום החליט לעקור מדובנו שבמזרחה של פולין ולעבור לעיר שידלוב שבקצה השני, בדרום מערבה של המדינה. שם היו לו קרובים מצד אמו. לשם לא הגיעו הקוזאקים ושמה הוא מקווה לא יבואו התועים, הנוסעים לשבתי צבי. בשידלוב לא תארוב לבני ביתו סכנת ההידבקות בטומאה האורבת להם כאן.

פרק שני: השבועה ביער

שידלוב העיר וסביבתה לא נפגעו על ידי האסון שפקד את יהודי פולין בשנים 1648–1649. הן לא התנסו בגזירות ת“ח ות”ט. שם הוסיפו יהודים לשבת במנוחה ולעסוק בעבודתם ובעסקיהם. עקבות האסון ואימיו לא ניכרו בקרב היהודים אלא בשבתות, בעת התפילות בבתי הכנסת. אז נאמרו תפילות האזכרה לקדושי ת“ח ות”ט ולקהילות שחרבו.

בני משפחת סג"ל, שמקרוב באו לעיר, שמו לב כי בתפילות האזכרה הנאמרות בבתי הכנסת בשידלוב, נעדרים אותם ביטויי הצער והשכול שניכרו בתפילות האזכרה כשנאמרו בדובנו. הנעימה של השתפכות הנפש והקצב שבפי החזנים ובעלי התפילה, עמדה בניגוד למילמול החפוז, בו נאמרו התפילות על ידי הקהל.

לא בתפילות האזכרה בלבד הבחינו בני משפחת סג"ל בהבדל החד שבין יחסיהם של יהודי שידלוב לאסון לבין אלה של יהודי דובנו. גם לשידלוב הגיעו איסוריו של “ועד ארבע הארצות” על ביטויי שמחה בסעודות מצווה ותקנותיו בעניני לבוש וכדומה. אך בדרך כלל התעלמו מהם בעיר או קיימום בצורה שלא היה בה יותר מיציאת ידי חובה.

קשה היה להם לבני משפחת סג“ל להסתגל לשיגרת החיים שמצאו במקום מושבם החדש. בעזרת קרוביו פתח האב עסק, אשר הכנסותיו היו מובטחות ולרשות בני המשפחה הועמד על ידי הקרובים בית מרווח, שלא חסר בו כל טוב. ברם, הרווחה החומרית לא יכלה להסיר מבני משפחת סג”ל את תחושת הזרות בקהילת שידלוב, את ההרגשה כי חומה חוצצת ביניהם לבין בני הקהילה. בני משפחת סג“ל, ההורים והילדים, כגדולים כקטנים, ראו את עצמם כניצולי האסון. הוא לא סר מתודעתם ומחשבתם. אך כשהיו משיחים עליו עם אחד מאנשי שידלוב, או מזכירים פרט מפרטיו, זוועה מזוועותיו, היו נתקלים בקיר החוצץ ביניהם לבין בני שיחם. נדמה היה לבני סג”ל כי בני המקום אוטמים את אוזניהם בפני כל הזכרת האסון, כי הם מבקשים לדחוק אל העבר ואל השכחה את הנסיון שהטביע את חותמו על כל מי שבתחומו נתרחש, כפי שהטביעו על בני משפחת סג"ל.

אפילו יהודה בן השש, שנולד כעשר שנים לאחר האסון, נתקל בסירוב חבריו לשמוע מפיו דבר המזכיר אותו. כאשר ביקש לספר לחבריו החדשים על קבר האחים שליד בית הכנסת הגדול שבדובנו ועל העליות אליו, הפסיקוהו והטיחו כנגדו: “כלך לך בסיפוריך הנוראים, יהודה! כלום אין בדובנו דבר יותר מרתק שתספר עליו מקבר?”

נחמה גדולה אחת מצא ראש משפחת סג“ל בשידלוב. נעדר בה הבולמוס המשיחי. נכונה היתה החלטתו להעביר אליה את משפחתו. אמנם, אטומות אוזניהם של בני הקהילה להאזין לדבר האסון, אך במידה שווה הן היו אטומות להקשיב לדברי השליחים של שבתי צבי. השליחים שבאו לעיר יצאו ממנה בלא שקם בה מחנה של “מאמינים”. שידלוב היתה אחת הערים המועטות, אשר היהודים היושבים בה לא הלכו שבי אחרי הסיפורים על ישיבתו של שבתי צבי במגדל “עבידוס” המלכותי והמפואר שליד אדריאנופול שבתורכיה. יהודים בערים אחרות בפולין, בגרמניה ובהולנד, בבוהמיה ובאיטליה ראו בעצם ישיבתו של שבתי צבי במגדל זה, כאורח השולטן, מעין אתחלתא דגאולה, מעין ראשית מלכותו של המשיח. בבתי הכנסת ובככרות הערים, בבתים וברחובות שילבו “המאמינים” בשירתם על המשיח, דברי הלל על משכנו. את שם המגדל המרו ל”מגדל־עוז".

שידלוב שהיתה אדישה לבולמוס המלכותי שמסביב לשבתי צבי לא נזדעזעה גם מן הידיעה כי המשיח, בעמדו סוף סוף בפני השולטן, לא זכה לקבל מידיו כתר מלכות ושלטון על ארץ ישראל, וכי במקום זה נגזר עליו פסק דין של מוות והובטח לו כי גזר הדין לא יוצא אל הפועל, כאשר ימיר את דתו. הידיעה הוסיפה לספר כי אכן קיבל שבתי צבי את דבת האיסלם וחבש מצנפת ירוקה לראשו ובכך הציל את חייו.

בשאר הקהילות, בפולין ומחוצה לה, נתקבלה הידיעה בתימהון, בשברון לב, ביאוש. חלק מן ה“מאמינים” הספיק למכור בתים ורכוש ועסקים והיה מוכן לצאת לדרך לארץ־ישראל; חלק כבר היה בדרך ורבים מאד הצטופפו ליד מגדל “עבידוס”, הוא “מגדל־עוז”, כדי להקביל את פני המלך כשהוא מוכתר על ידי שליט תורכיה וארץ־ישראל. על כל אלה חשך העולם כהרף עין.

שבר נפשי עמוק עבר על היהודים בכל מקום בו נמצאו “מאמינים”. היאוש אכל בכולם, אחדים הוא הביא לידי התאבדות, אחדים לידי טירוף דעת ואחדים לידי כפירה גמורה בדת ישראל.

ה“כופרים” בשבתי צבי ומשיחיותו חגגו את נצחונם בגילויי שמחה, בריקודים ובמשתות. אבלם של “מאמינים” לשעבר מכאן ושמחת ה“כופרים” בהוכחת צידקתם, מכאן היו מנת חלקן של רוב הקהילות, לאחר שהגיעה אליהן הידיעה על ההמרה, בשנת 1666.

אל מחזות האבל והשמחה בקהילות הצטרף המחזה של קבלת פניהם של החוזרים מ“עבידוס” שליד אדריאנופול או מן הדרכים שהובילו לתורכיה ולארץ־ישראל. היו ביניהם שבורי לב ואכול ייאוש, אך היו גם ביניהם שסירבו לקבל את המרתו של שבתי צבי כסוף פסוק למשיחיותו, שנשארו “מאמינים” בו, על אף המצנפת הירוקה שמעל לראשו.

על הראשונים נכמרו רחמיהם של בני הקהילות, לרבות ה“כופרים” שביניהם, והם עשו לשיקומם; האחרונים הוקעו ונודו מקהל ישראל.

בשידלוב לא שררו אבל ושמחה; בה לא היה צורך במעשי שיקום של חוזרים מיואשים או בהחרמת “מאמינים” במשיח מוסלמי. היא נהגה כמנהגה. גלי הרעש ורעידת האדמה לא הגיעו אליה. על מי מנוחות התנהלו חיי קהילתה. וכשהגיעו אליה, בפי נוסעים, סיפור המחזות המתרחשים בקהילות אחרות, נשמו הכל לרווחה והתהללו בשפיות דעתם שהצילה אותם מן הפורענות.

ראש משפחת סג“ל לא ראה עוד צורך לשהות בעיר אשר בה הוא חש את עצמו כזר. כאורח נוטה ללון הוא בא אליה ועתה הגיעה העת לשוב לעיר מולדתו, בה יושבים אביו ואמו, אחיו ואחיותיו. הוא עשה הכנות לעזוב עם בני משפחתו את שידלוב ולחזור לדובנו. ברם, הוא נתקל בקשיים גדולים בביצוע תכניתו. לא כמסחר שעסק בו בדובנו – עצים – היה המסחר שעסק בו בשידלוב – בדים. היו לו מחסנים מלאי סחורה ורבים מן הלקוחות בשידלוב ובעיירות והכפרים שבסביבתה היו חייבים לו סכומים ניכרים. משפחת סג”ל נשארה לגור בשידלוב.

הילד יהודה גדל בשידלוב והסב נחת רוח להוריו. הוא היה יפה מראה והצטיין בלימודיו ב“חדר”. פרשיות שלמות של התורה ידע בעל פה. כשהיה קורא אותן, היה מקסים את כל שומעיו. קולו הערב, עיניו הכחולות, פיאותיו בצבע הנחושת היו לשם דבר אצל בני משפחת סג"ל והקרובים להם.

כשעבר יהודה מלימודי מקרא ללימוד התלמוד, נתגלה כי לא כבקיאותו בתנ"ך בקיאותו בסוגיות הגמרא. אמנם הוא זכר כל מה שלמד והיה מסוגל לחזור גם על דף גמרא בעל פה, אך כאשר נבחן על משמעות הדברים, נתברר כי סוגיות הגמרא לא חדרו עמוק למוחו. היה ברור לכול, להורים ולמורים, כי השקלא וטריא של התנאים והאמוראים והמחלוקות בין בית הלל לבין בית שמאי, אינם מדברים ביותר לליבו של הנער.

לעומת זה נמשך לבו של יהודה אחרי סיפורי האגדות שבתלמוד והמדרשים. הוא שינן אותם, ידעם בעל פה וגילה הבנה עמוקה בכוונותיהם ובפירושיהם. היה בזה משום אכזבה למוריו אשר ביקשו להכניסו לעולם ההלכה, אך הוריו התנחמו בבקיאותו הרבה בעולם האגדה והמדרש.

יהודה נתגלה כילד יוצא דופן לא רק בלימודיו. הוא אהב לעזוב את העיר, לטייל בסביבה, לשוטט בשדות וביערות, לשחות ולטבול בנהרות ובנחלים. נטיותיו אלה גרמו לכך שחבריו ב“חדר” הסתייגו ממנו, הוכיחו אותו על שובבותו, הלשינו עליו בפני הוריו ומוריו. יהודה המשיך בשלו. הוא שמע דברי מוסר, אך הלך בדרכו. לאט לאט נתקבלו נוהגיו לא כיוצאי דופן אלא כראויים לאימוץ. בתחילה נצטרפו אליו בטיוליו מועטים, אך לאחר מכן גדל מספרם. בשעות פנאי מלימודים ו“בין הזמנים” יצאו עמו חבריו ב“חדר” ליער, לקטוף את פרי היער, להתרחץ בנהרות ובנחלים. הוא היה לראשם ולמנהיגם.

כשהתקרב יהודה לגיל שלוש עשרה, הרבו הורים ומורים, אחים ואחיות לדבר אתו על משמעותו של הגיל הזה. עוד מעט וייכנס בעול המצוות; הוא יהיה ל“בר־מצווה” ויהיה אחראי למעשיו הטובים והרעים, ככל נער יהודי שהגיע ל“מצוות”.

יהודה למד להניח תפילין ורבה היתה התכונה בביתו לקראת היום בו יניחם לראשונה כ“בר־מצווה”. אך משביקשו מוריו להדריך אותו בדרשה שישא ביום חגו זה, הודיע להם, כי ברצונו להכין את הדרשה בעצמו ובלא עזרת איש.

בהתקרב המועד לכניסתו של יהודה לעול המצוות, התעורר ויכוח בין בית סג“ל שבעיר דובנו לבין בית סג”ל שבעיר שידלוב על המקום שבו יניח יהודה תפילין לראשונה ויעלה לתורה בשבת שלאחר יום הולדתו השלושה עשר. בן זקונים היה יהודה לאביו, אך גם נכד זקונים לאבי אביו והסב תבע את הזכות כי בביתו יניח יהודה תפילין לראשונה וכי בביתו תיערך “סעודת המצווה” לאחר עליית הנער לתורה בבית הכנסת, בשבת, פרשת מטות־מסעי. התקנות של “ועד ארבע הארצות” לגבי מספר הקרואים נשמרו בהקפדה; אשר ללבוש לא חלו גזירות הועד בשבת ובמועד.

באמצע הסעודה, בין מנה למנה, עמד הנער יהודה על כיסא לפתוח בדרשה שהכין, ללא כל עזרה. לבוש היה בגד שחור ומצנפת שחורה על הראש. פיאותיו ירדו על לחייו כשתי רצועות נחושת. עיניו התכולות והגדולות נצצו והא פתח בנעימת הדרשנים ששמע בבתי הכנסת:

פעורי פה הקשיבו הקרואים לדרשה. הם ציפו לדרשת בר־מצוה של נער והנה השמיע הנער באוזניהם דרשה כאחד הגדולים, צרי לנפשם וסעד לרוחם. הנער יהודה ירד מן הכיסא וזכה לברכות בשפע. ראשון קם ממקומו רבה נשוא הפנים של דובנו. משקם קמו כל הקרואים לכבודו והוא רמז להם לשבת. בצעדים אטיים ניגש הרב אל הנער והניח את ידיו על ראשו. הכל היו סבורים שיברך את הנער בברכת הכוהנים, אך הרב חזר על הברכה שהשמיע בעת שנכנס יהודה לבריתו של אברהם: “שמע ה' קול יהודה”. אחר נישק לו על מצחו וחזר למקומו.

יהודה היה נרגש. רבה של דובנו נחשב לאחד מגדולי התורה בפולין. הוא היה מרבני “ועד ארבע הארצות”, אשר על פיהם יישק כל דבר.

אחר הרב ניגשו רבים מהמסובים ליהודה, בירכוהו ונישקוהו על מצחו. אחרים קראו אליו ממקומם: “יישר כוחך!” אחרון מברכיו היה אביו. כשדמעות בעיניו הוא נשק לו על לחייו, אחז בידו והובילו אל חדר הנשים לקבל את ברכת אמו וסבתו ושאר בנות המשפחה הקרובות והרחוקות שהקשיבו לדרשה ממקומן ושנתפעמו ממחוות הרב.

ימים אחדים לאחר החגיגה חזרה המשפחה לשידלוב ויהודה נשאר בדובנו. סבו טרם שבע די צרכו מנחת הרוח שנכד זקוניו הסב לו והוא ביקש להחזיקו בביתו במשך שלושה שבועות נוספים כדי להתבשם מחכמתו.

חופשי מלימודים התהלך יהודה בעיר. לעתים קרובות עמד בפני קבר האחים, קרבנות האסון. הוא נתוודע אל כמה מנערי ה“חדר”, אשר עמהם החל את לימודיו בילדותו ונהנה מהערצתם. שמע דרשתו הגיע אליהם והם לא הסתירו את הערכתם.

בשבת, כשעמד יהודה ליד סבו בבית הכנסת, באו נערים לברך אותו ותוך כדי הברכה לחשו לו כי יבואו ליד ביתו בשעות אחר הצהרים.

בשעה שרובם של בעלי הבתים שבעיר נמו את תנומת השבת, לאחר הסעודה, חמקו נערים בני גילו של יהודה מבתיהם והתאספו ליד בית סבו של הנער האורח. בשעה זו חמק גם יהודה מן הבית ויצא החוצה. הוא הבחין בשנים עשר נערים שחיכו לו.

“נלך למצודה!”, פנה אליהם יהודה בלשון של ציווי, כפי שהיה רגיל לפנות אל חבריו בשידלוב, בהצטרפם אליו לטיולים.

הנערים יצאו מן העיר והתקרבו למצודה בצעדים מהירים. הם הקיפו את חומותיה והחרישו. ושוב פקד עליהם יהודה: “נלך ליער” והם מילאו אחר פקודתו.

היער, יער אורנים, היה קרוב והנערים התישבו על אבנים שהיו מפוזרות במקום או על הקרקע שהיתה מכוסה מחטי אורנים. איש מהם לא פתח את פיו עד שפנה אליהם יהודה בשאלה: “משפחתו של מי מכם ניצלה בימי האסון במצודה?” רובם ככולם ענו “משפחתי!” ויהודה אמר: “גם משפחתי”.

החלה שיחה ערה. על דובנו ועל שידלוב ועל ההבדלים שביניהן. על אבות וסבים, על מורים ומלמדים. בהיסח הדעת, אך כמצופה, עברה השיחה לנושא האסון. כעשרים וחמש שנים חלפו למן התרחשותו, אך דעתם של בני דובנו לא הוסחה ממנו אפילו יום אחד, אפילו שעה אחת. קבר האחים בעיר והמצודה מחוצה לה הזכירוהו כל יום תמיד.

כמו מאליה עלתה השאלה שבני דור האסון שאלוה שוב ושוב: “האם האסון היה עונש מן השמים ליהודי פולין, או שמא היה זה רק מעשה פורענות של גויים שעלה על כל הפורענויות הידועות עד כה?”

מפי הנערים נשמעו התשובות שהיו שגורות בפיהם של בני דור האסון. אלה אמרו בוודאות כי הגזירות היו עונש מן השמים ואלה אמרו בביטחון: לא כי, מעשה פורענות של גויים היו, פרי שינאתם של המורדים את הפולנים ועושי דברם.

משהשמיעו רוב הנערים את גירסתם והגיע תורו של יהודה, פסל מיד את הדעה כי כעונש מן השמיים בא האסון על יהודי פולין. “אפילו אילו היו גרועים, חלילה, מדור המבול, הקדוש ברוך הוא לא היה משתמש בפורעים לעשות את מלאכתו. כיצד יעלה אדם על הדעת שיד אלהים יכולה להיות בטבח ילדים שלא טעמו טעם חטא. בחילול נשים צדקניות, בענויים של שומרי תורתו?” ולאחר פסילת גירסת העונש הרחיב יהודה את הדיבור על גירסת הפורענות: “מאז שהלכנו לגולה ואנו פזורים בין העמים, מעטים בין הרבים, נעשינו טרף לכל צמאי דם, שעיר לעזאזל, שהיה דרוש להם. לא בעונש מן השמים אנו עוסקים, אלא בחוליה בשרשרת הפורענויות שפקדו את עמנו בגלותו”.

כשסיים יהודה את דבריו, שנאמרו לאט ובצורה נחרצת כדרכו, שאל אחד הנערים את השאלה שהעסיקה והטרידה את דור האסון: “אם כן, למה ומדוע החריש האלוהים בבוא הפורענות הזאת? כלום לא הגיעו אליו צעקות היסורים של הטבוחים וצהלת הטובחים? למה לא אמר הכל יכול למשחית: “הרף!”?”

השתררה דומיה בקרב הנערים ביער. יום קיץ חם היה ושום רוח לא נשבה, שום ענף מענפי העצים לא נע ולא זע. הכל ציפו לתשובתו של יהודה, ציפו וחששו מפניה. הן בעצם שאלתו של השואל היה שמץ של הרהור אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא. כולם היו שותפים להרהור זה, אך בדרך כלל לא העזו לתת לו ביטוי.

תשובתו של יהודה היתה קצרה ונימה של נזיפה נשמעה בה: “אבותינו ואבות אבותינו, כל אימת שפקדה אותם פורענות, שאלו שאלה זו ולא מצאו לה תשובה. הם השלימו עם הדעה כי לדרכי האלוהים אין חקר. גם עלינו להשלים עמה ולא לעסוק במה שלמעלה מבינתנו. אך מן הדין שנבקש תשובה לשאלות המצויות בתחום בינתנו, הדורשות ותובעות תשובה מכל אחד מאתנו: כמה זמן נוסיף להשקות בדמנו את צמאי הדם בקרב הגויים? עד מתי נהיה כשעיר לעזאזל לחטאותיהם? כלום בני בלי בית אנחנו? הלא ארץ־ישראל אחוזת עולם היא לנו. היא שוממה מאין יושב ואנו מוסיפים לשבת בארצות אויבינו. עד מתי?”

עוד יהודה מדבר ודבריו הופסקו על ידי הנערים. כמטר עוז הופנו אליו שאלות נרגזות:

“האם אשמתנו היא שהמשיח מתמהמה ואינו בא?”

“כלום בידינו הוא לצאת מארצות הגויים?”

“כלום בכוחות עצמנו נעלה לארץ־ישראל?”

“כלום לא מדבר מגרונך אותו האיש, אשר מורינו ורבותינו נידוהו והחרימוהו, שבתי צבי, ימח שמו וזכרו?”

יהודה נפעם מהתקפות הנערים. נתערערה מנהיגותו. חיוור ובעינים עצומות התכונן להשיב למקשים ולמקטרגים.

“איזה פסול מצאתם בדברי? הן אחד מגדולי ישראל, רבי משה בן נחמן, הרמב”ן, כתב במפורש כי העלייה לארץ־ישראל מצוות־עשה היא, מצווה לדורות המחייבת כל יהודי, בכל זמן ובכל תקופה. מי ימנע ממנו לצאת מארצות הגויים ולעלות לארץ־ישראל, מי? הוא, הרמב“ן, מדבר מגרוני ולא שבתי צבי. קול דמי אחינו הטבוחים קורא אלינו: זכרו את נחלת אבותיכם והנצלו מפורענויות העתידות לבוא. המשיח יבוא כאשר יעלה הרצון לפני האלוהים, אך אל לנו להושיט את צווארנו לשחיטה עד לבואו, עד שימלוך עלינו”.

דברי ההגנה של יהודה שנאמרו בהתרגשות ובקול תקיף, סתמו את פיות המקטרגים. שוב היה למנהיגם של כולם; שוב גברה הערצתם אליו.

בעקבות דבריו של יהודה נשמעו קולות של הסכמה:

“ובכן נצא מארצות הגויים!”

“נקום ונעלה לארץ־ישראל!”

“לא ניתן עוד צווארנו לשחיטה!”

הדברים שימחו את לבו של יהודה, אך גם הביכו אותו. בפגישה זו ביער נתבקש הן להורות לנבוכים, הן להדריך נערים בדרכם לעתיד. והרי אין הוא אלא נער שזה עתה הגיע לגיל מצוות. והוא השיב לקריאות ההסכמה, כשהוא שוקל כל מילה:

“בנים בגילנו אינם חפשיים לצאת ולנסוע כרצונם. וגם אילו היינו חפשיים לעשות זאת, לא היינו מועילים בכך דבר, לא לעצמנו ולא לעמנו. רואה אני כי אתם מקבלים את דבר. האם תהיו מוכנים לכוון מעתה את חייכם לעליה לארץ־ישראל? אנו קומץ קטן, אך בידינו לעשות נפשות למען היציאה מן הגלות והשיבה לארץ אבותינו. והיה ונעשה זאת, ויתקבץ מסביבנו מחנה גדול, נוכל לממש את משאת נפשנו”.

“כדבריך נעשה, יהודה”, השיבו הנערים בהתלהבות.

“המוכנים אתם להישבע כי אכן כך תעשו?”, שאלם יהודה.

“על מה נישבע?”, שאל אחד הנערים: “מהו נוסח השבועה שאתה מתכוון לה?”, שאל שני.

יהודה אימץ את כל מחשבותיו, כדי לנסח שבועה, אשר עליה לא חשב, עד ששמע את חבריו מכריזים: “כדבריך נעשה, יהודה”. לאט ובהדגשה השמיע את נוסח השבועה:

פני הנערים היו מלאי התפעלות והתלהבות והם קראו: “נישבע! נישבע!”

“לא כך נישבע”, השקיט יהודה את חבריו. “נתכנס כאן שוב בשבת הבאה. אביא עמי ספר תנ”ך וכולנו נישבע. אני אשבע הראשון".

בשבת שלאחר מכן חיכה יהודה לבואם של החברים בשעה היעודה. משנים עשר הנערים שהיו עמו ביער בשבת שעברה, באו רק מחציתם. השאר לא באו.

שבעת החברים יצאו את העיר והגיעו ליער האורנים. השמש זרחה, ציפורים צייצו, סנאים טיפסו על העצים וארנבות נראו בשולי היער. דומייה מוחלטת שררה מסביב. הנערים חשו כי מעמד רב הוד ומשמעות עומד להתרחש. יהודה פתח את ספר התנ"ך שהחזיק, שם את ימינו על אחד מדפיו והשמיע ברעד את נוסח השבועה: “אני נשבע בצור ישראל וגואלו וכו'”.

אחד אחד חזרו החברים על הנוסח, אך הראשון שביניהם הוסיף על נוסח השבועה כמה מלים משלו והשאר חזרו עליהן. ואלה המלים שהוסיפו: “אלך אחרי יהודה הלוי סג”ל אל אשר ילך".

נפעם שמע יהודה את התוספת. סומק כיסה את פניו הנאים, בעיניו התכולות נקוו דמעות. אך סיים אחרון נשבעים את שבועתו, פנה יהודה לעזוב את היער. בדומייה הלכו אחריו החברים.

למחרת היום יצא יהודה מדובנו לחזור למשפחתו בשידלוב.

פרק שלישי: בני החטיבה

לאחר ששב לשידלוב וחזר אל ספסלי ה“חדר”, ביקש יהודה לקיים את מה שקיבל על עצמו בשבועה ביער: “להשריש בקרב בני עמו את ההכרה, כי רב להם לשבת בעמק הבכא וכי עליהם לצאת מן הגלות ולעלות לארץ־ישראל”. ברם, הוא החליט שלא לספר לחבריו על השבועה, אלא על הדין ודברים שקדמו לה וזה מתוך תקווה כי התוצאה בשידלוב תהיה דומה לזו שבדובנו. גם להוריו, לאחיו ולאחיותיו לא סיפר על השבועה.

באחד הימים החמים, כאשר נסתיימו הלימודים ב“חדר” בשעות של אחר הצהרים, יצאו יהודה וחבריו לשחות בנהר. לאחר הרחיצה, נכנסו ליער קרוב והתפללו תפילת מנחה. משסיימו וחבריו ביקשו לחזור העירה, הציע להם יהודה לשבת, כי ברצונו לספר להם על שיחת חברים שהיתה לו בדובנו, כששהה שם לרגל הגיעו למצוות.

החברים ישבו, כפי שביקש מהם יהודה, הקשיבו לסיפורו על הדיון אם האסון שבא על יהודי פולין בשנות ת“ח ות”ט כעונש מן השמיים בא, או שהיה מעשה פורענות של גויים, אך אף אחד מהם לא התעורר להמשיך בדיון, לשאול שאלות משלו.

שוב עמד יהודה על ההבדל ביחסם לאסון שבין אנשי שידלוב לבין אנשי דובנו. דבר לא השתנה מאז שהטיחו כנגדו חבריו בשידלוב: “כלך לך בסיפוריך הנוראים, יהודה”. מה שהשתנה מאז היה גילו. אז היה כבן שש; כיום הוא בן שלוש עשרה. בעוד כשנה יסיים את לימודיו ב“חדר” ויכנס ללמוד ב“ישיבה”. בה ימצא אולי אוזן קשובה לדברים שקדמו לשבועה ביער האורנים של דובנו ואשר הובילו אליה.

גדול, נאה ועתיק היה בית המדרש הגדול שבשידלוב, בו היתה ה“ישיבה”, אליה נכנס יהודה ללמוד כשמלאו לו ארבע עשרה שנה. אדריכלים מאיטליה עיצבו את צורת הבית, בנאים פולנים בנוהו ודורות של יהודים הידרוהו ופיארוהו. נברשות בדולח ירדו מתקרתו; ארון קודש מעשה אומן ואמן עמד בכותל המזרח ופרוכת מקטיפה כחולה, אשר כתרים ואריות, ציצים ואותיות היו רקומים עליה בחוטי זהב וכסף, היתה פרושה עליו. באמצע האולם, עמדה הבימה, בין ארבעה עמודי שיש שגג הבית נשען עליהם. מעל הבימה נפרשה מעין חופה עשויה פליז ונחושת קלל שדמתה לאריג תחרים, מעשה מחשבת.

מבוא בית המדרש שימש ל“ישיבה”. הבחורים ישבו על כסאות מיוחדים, בעלי משענת מאחור ולפניהם לוח עץ, להנחת ספר. לאורך הקירות של ה“ישיבה” היו ארונות ומדפיהם מלאי ספרים מכל הגדלים והסוגים.

רוב הלומדים היו נערים בני ארבע עשרה ומעלה אך היו גם אברכים ומהם גם אבות לבנים.

בראש ה“ישיבה” עמד רב העיר, אך הוא לא הורה בה אלא בהזדמנויות מיוחדות. עיקר ההוראה היה מופקד בידי מגידי שיעור, וגם הם לא עסקו בכך אלא במשך שעות מועטות ביום. במשך רוב שעות היום עסקו הלומדים בשינון משנתם ובעיון בספרים, לפי ראות עיניהם, בנענעם את גופם תוך התרכזות והתעמקות בתלמודם. הלימוד לווה בנעימה מיוחדת, שהיתה נהוגה בכל “ישיבות”פולין.

נושא הלימודים היה התלמוד ומפרשיו. הלומד עיין וחזר ועיין עד שירד לעומקה של הסוגיה ועד שהיתה שגורה בפיו. נעימת הלימוד העידה על מידת התפישה ועל הסיפוק מתפישת הסוגיה. כשאחד הלומדים התקשה בהבנת סוגיה, היה פונה אל אחד מחבריו, שהיה ידוע כבקי, לסייע לו, או לאחד ממגידי השיעור או לראש ה“ישיבה”, בעת אחד מביקוריו בה.

ברוב שעות היום וברבות משעות הלילה, נשמע קול התורה ב“ישיבה”. בשעות הערב והלילה הצטרפו ללומדים גם בעלי בתים. אלה ישבו על ספסלים שעמדו מסביב לשולחנות ארוכים והשתקעו בלימוד התלמוד, המדרשים וספרי יראים.

בשבתו על כסאו ב“ישיבה”, היה יהודה נראה כאחד הלומדים, בני גילו. גמרא פתוחה היתה מונחת לפניו והוא התנועע על כסאו כיתר הבחורים. אך שום נעימה לא נשמעה יוצאת מפיו; את עיונו עשה חרש. האמת היא כי לא לאורך זמן היה מעיין בגמרא. אחרי עיון קל באחת ממסכתות התלמוד, היה ניגש לאחד מארונות הספרים ומוציא אחד מספרי המדרשים או הפירושים, ספר חסידים או ספר יראים. אותם היה מניח על הגמרא הפתוחה ובהם היה מעיין בשקידה ובולע דף אחר דף.

אמהות הלומדים שהיו מביאות את הארוחות לבניהן, היו מתעכבות לפני החלונות של הישיבה, כדי להבחין בקול בנן ולהתבשם מנעימת לימודו. מאימו של יהודה נשללה נחת־רוח זו, אך היא לא התלוננה על כך ולא דיברה על כך עם בעלה. היא השלימה עם שונותו של יהודה מיתר בניה ומבני גילו. והיא ציפתה בתקווה ובחרדה לראות לאן תוביל דרכו.

נוהגיו יוצאי הדופן של יהודה לא נעלמו מעיני הלומדים. היו ששאלוהו עליהם וביקשו הסברים לסטיותיו מן המקובל ב“ישיבה”, והיו שהוכיחו אותו במלים קשות. אך יהודה לא הגיב על דברי תוכחה. דומם שמע אותם והמשיך לעיין בספרים שהיו קרובים ללבו.

לשואלים אחדים השיב יהודה וניכר היה כי הוא שש לפתוח בפניהם את סגור לבו. “לבי ונפשי מבקשים לדעת ולהבין מה מביא את האדם לעשות את הטוב או את הרע, מה הן מחשבותיו תחילה שסופן מעשה. זה כלפי האדם ואשר לעמנו, הרי כל קיומנו בבחינת סוד וחידה. בהלכה ובספרי התלמוד איני מוצא תשובות לשאלות המנקרות במוחי. הם נכתבו לפני מאות שנים. אך גזירות ת”ח ות“ט נתרחשו שנים מספר לפני שנולדנו. דורנו הוא דור האסון. בו עלתה וגאתה התקווה לגאולה קרובה ולביאת המשיח והיא התנפצה. הדור הוא פצוע, מוכה בגוף ובנפש. היכן אם לא במדרשי האגדה והנחמה, בספרי הסוד ובספרי היראים, אמצא מדריך להבנת הדברים שאירעו לנו?”

דברי ההסבר של יהודה חיזקו את דעת חבריו כי בחור יוצא דופן הוא, כי מחשבות מתמיהות ומוזרות מנקרות במוחו וכי ניתן לצפות ממנו גם מעשים יוצאי דופן.

בהמשך הדברים באו דיונים וּויכוחים. שאלות משאלות שונות הופנו אל יהודה ותשובותיו מצאו נתיבות ללבם של שומעיו. הם התרשמו מעומק רגשותיו ומיכולתו לתת להם ביטוי ולהשרות על בני שיחו.

יהודה חש כי הגיעה שעת הכושר לקיים בשידלוב מה שקיבל על עצמו בשבועה ביערה של דובנו. לבחורי הישיבה, שהיו קרובים לו, הציע כי יבואו עמו ליער בשבת אחר הצהרים. שלושה מהם, יצחק, נתנאל ושאול, הסכימו מיד. הם היו בני גילו וכמוהו נולדו מחוץ לשידלוב. הם היו חבריו המובהקים והם קיבלו את מנהיגותו בלא הרהור. מלבדם היו שלוש חברים נוספים, ילידי שידלוב, שהיו מקורבים ליהודה ואשר השפעתו היתה רבה עליהם. אחד מהם, ישראל, היה מבוגר מיהודה ושהה שנה שלמה ב“ישיבות” איטליה. ריננו אחריו כי שם עסק בלימודי הקבלה, שהיו אסורים על בחורים ואברכים שלמדו ב“ישיבות” פולין. בקבלה ראו הרבנים בפולין את הסיבה לפריחת התנועה של “מאמינים” בשבתי צבי; על כן אסרו את לימודה על כל מי שטרם מלאו לו ארבעים שנה. חכמי איטליה לא גזרו גזירה דומה.

שוב ישב יהודה עם שישה מחבריו ביער. היה זה יער ערמונים שפריו הבהיק על עציו והיה מפוזר על הקרקע. החברים ישבו במעגל, בצילם של העצים שקרני השמש חדרו מבעד הצמרות, כרסיסי אור. יהודה סיפר להם על ישיבה דומה שישב עם חברים ביער האורנים של דובנו, על השיחה על משמעות האסון שפקד את יהדות פולין בשנות ת“ח ות”ט ועל המתחייב מלקחו. ויהודה חזר בפני החברים בשידלוב על נוסח השבועה שהוא וחבריו נשבעו בדובנו.

החברים הקשיבו בדריכות לדבריו. יצחק, נתנאל ושאול לא הסירו עין ממנו. מאז ששמעו את הסבריו על נושאי לימודיו, נמשכו אחריו ודבקו בו. יצחק היה הראשון שהגיב: “גם אנו נישבע, יהודה. פתח את ספר התנ”ך שבידך ונישבע“. נתנאל ושאול החרו החזיקו אחרי יצחק, אך יהודה ציפה לשמוע מה בפיו של ישראל. וישראל פתח בקול שקט ואמר: “ודאי שעלינו לצאת מארצות הגויים ולחזור לארץ אבותינו, אך בל יהיה הדבר כמעבר גרידא מארץ לארץ, אפילו אם הוא מעבר מארץ גלות לארץ מולדת. לא כגולים החוזרים לביתם עלינו לחזור, אלא כגאולים, אשר רוחם ונפשם נתחדשו בהם, ניטהרו ונתקדשו בחתירתם לגאולה. טעות גדולה טעו שבתי צבי ואלה שנהו אחריו. הם סברו לתומם, כי הגאולה נתונה בידי איש, שליח האל, אך לא כך סברו ולימדו אותנו חכמי הנסתר והאר”י בתוכם. אין כלל להעלות על הדעת כי המשיח יחולל את גאולתו על עם ישראל; על העם עצמו לחולל אותה. יש לתקן את הפגמים שבהם פגום העולם ויש לתקן את הפגמים בהם פגום עמנו, עם ה'. עם השלמת התיקון תכשר השעה לגאולה, והאל יחיש את הופעת משיחו. העולם פגום, ידידים יקרים, וגם עמנו אינו חפשי מפגמים. תיקון הפגמים בידינו הוא. ישראל המתקן את פגמיו מביא תיקון לעולם כולו. וכיצד מתקנים? בתשובה ובמעשים טובים והלא נאמר: “הכל תלוי בתשובה”. אם תקבל על עצמה חבורתנו את עול התיקון נהיה כחטיבה אחת. כבני חטיבה נישבע, כפי שנתקשרו יחד תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו של האר”י.

איש לא דיבר לאחר שסיים ישראל את דבריו. לכולם נתברר כי אמת ברינון שריננו אחרי ישראל. אכן, באיטליה עסק בקבלה. ליהודה נפתח בדברי ישראל עולם חדש, עולם שהיה חש בקיומו ולא ידע היכן ימצאנו. הוא היה מבקש אותו בספרים שעיין בהם. לפעמים מצא מעין ציון דרך אל עולם זה ולפעמים לא. הוא מוכרח להכנס אליו לפני ולפנים. משהו על הרהוריו נתגלה בברכתו הנלהבת שהופנתה אל ישראל: “יישר כוחך! דבריך החיו אותנו. נקבל על עצמנו את עול התיקון. נהיה לחטיבה אחת”.

“נישבע!” נישבע!" תבעו יצחק, נתנאל ושאול, בקוצר רוח. יהודה קרא את נוסח השבועה, ישראל שם את ימינו על התנ“ך וחזר על השבועה מלה במלה. משסיים הוסיף: “אני נשבע לקבל על עצמי את עול התיקון בתשובה שלמה ובמעשים טובים”. אחרי ישראל נשבע יצחק. הוא חזר על נוסח השבועה שקרא יהודה ועל התוספת שהוסיף ישראל ואף הוא הוסיף דברים משלו: “אלך אחרי יהודה הלוי סג”ל אל אשר ילך”.

יהודה לא האמין למשמע אזניו. לשום איש לא הזכיר את התוספת שהוסיפו לנוסח השבועה החברים בדובנו, והנה חוזר יצחק חברו על אותן המלים, כאילו שמע אותן ביער האורנים. אחרי יצחק נשבעו נתנאל ושאול ושני החברים הנותרים וכולם הוסיפו בשבועתם את התוספות שהוסיפו ישראל ויצחק.

יהודה נסער עד עמקי נפשו. לא רק לחטיבה אחת נעשינו היום, הוא הרהר בלבו; לא רק בני חטיבה אנחנו, אלא גרעין של מחנה אשר בחר לו ראש. הוא חש במעין מעמסה הרובצת עליו, באחריות כבדה שהוא קבל על עצמו, והוא החליט בו במקום כי כדי שיוכל למלא את התפקיד שנועד לו עליו להגביר את ידיעותיו, עליו לשאוב מאותם המקורות מהם שאב חברו ישראל. יהודה פנה אליו ואמר: “בדבריך המעמיקים, ישראל, נתגלה לי כי חסר לי הרבה להבנת קיומנו בהווה ובעתיד. סתומים בפני המקורות שאתה שאבת מהם. סייע נא בידי ללמוד את תורת הקבלה באיטליה!”

ישראל היה נבוך מן הבקשה ושאר החברים התריעו: “ואותנו תזנח, לאחר שנעשינו בני חטיבה?” “ראשית כל”, ענה להם יהודה, לא אצא מיד ועד שאצא נעשה ביחד. ושנית – לא אשהה באיטליה זמן רב. החטיבה קמה ותתקיים".

בעיר שידלוב לא נודע דבר על השבועה שנשבעו בני החטיבה ביער הערמונים. החברים המשיכו בלימודיהם ולא שינו ממנהגיהם. רק במקום ישיבתם ב“ישיבה” חל שינוי. בהדרגה קירבו את כסאותיהם זה לזה, היום אחד ומחר אחד, עד ששבעת בני החטיבה ישבו קרובים זה לזה. שאר הלומדים לא הבחינו בשינוי, ואם הבחינו בוא לו ייחסו לו כל חשיבות.

בני החטיבה הרבו להתגלות זה בפני זה בעניינים הפנימיים שלהם ובענייני משפחה. בכל שבת ושבת, כשלא ירדו גשמים, התכנסו ביער ודיברו על ענייני החטיבה, דרכה ופעולותיה בעתיד המתחייבות מן השבועה.

בימי הסתיו הגשומים הצטרכו לוותר על ההתוועדויות ביער והדבר היה קשה עליהם עד מאד. אז הכניס יהודה את אמו בסוד כוונותיו לנסוע לאיטליה, כדי ללמוד שם את תורת הקבלה.

הודעתו נתקבלה אצל האם ברגשות מעורבים. היא התקשתה להשלים עם המחשבה כי יהודה ישהה מחוץ לבית, בנכר, אך היא חשה כי הבן נקט צעד נבון, התואם את מהותו ואופיו. מזמן ידעה כי שונה יהודה משאר בניה ומבחורי ה“ישיבה” וכוונתו לצלול לעולם הנסתר והסוד כמו אישרה את שונותו.

האם הזהירה אותו לבל ידבר על כוונתו עם האב או האחים. היא, האם, תחפש דרך לרכוש את הסכמת האב לנסיעתו לאיטליה, מבלי להגיד לו על כוונותיו.

ליהודה מלאו שש עשרה שנים. כאצל רוב הנערים בגילו ניכרו בפניו סימני ההתבגרות. קומתו גבהה מאד וחיוורון היה נסוך על פניו. באחת הסעודות בבית, הצביעה האם על חיוורון פני יהודה וקרא לעומת בעלה: “ראה נא כמה חיוור הוא, יהודה, אויה לנו, אם שלטה בו חלילה אותה מחלה”.

“אותה מחלה”, היה כינוי למחלת השחפת שלא היה לה מרפא בתקופה ההיא. ראתה האם את הדאגה בפני האב והמשיכה: “אסע עמו לרופא הגרמני הנודע בפינשוב. יצא לו שם בהכרת המחלה ובריפוייה”.

תחבולת האם הציקה ליהודה. בשעת כושר ראשונה העמיד אותה על כך, כי אין זה נאה כי יגשים את כוונתו בהטעיה ובשקר. מטרתו להגיע להיטהרות ולהתקדשות; מבקש הוא להיות ראוי לעשות לתיקון העולם; לא זו הדרך להגיע למטרתו. על כך השיבה האם: “מכירה אני את אביך. לעולם לא יתן את הסכמתו לנסיעתך לאיטליה, כדי ללמוד שם תורה. ומכירה אני את הרופא הגרמני הזה אשר בפינשוב. מבלי שאומר לו דבר יצווה לשלחך לאיטליה. אני זו שהטעיתי ושיקרתי ואני מקבלת את חטאי על עצמי. אתה לא תטעה ולא תשקר, רק מצוות רופא ידוע שם תמלא”.

וכך היה. ביום ג' לאחר השיחה, יום שהוכפל בו המאמר “כי טוב”, היתה מוכנה העגלה שתוביל את האם ואת יהודה לפינשוב. סמוך להגיעם לעיר קיבלם הרופא ומשסיפרה לו האם כי בנה, בן השש עשרה, נוטה לחיוורון ושהיא חוששת שמא יחלה בשחפת, בדק הרופא את יהודה בשטחיות וקבע את הקביעה הצפויה: "טוב הוא לנערי פולין להשתחרר במשך שנה־שנתיים מן השלגים ומן הכפור, מן הגשמים ומן הבוץ, מהלחם הגס ומתפוחי העץ שהם מרבים לאכול, ולהינות משמש ומחום, מאוויר יבש ומאכילת זיתים ותפוחי זהב. כל אלה מצויים בשפע באיטליה; עצתי לך: “שלחי אותו לאיטליה ויחזור בריא כשור וגבוה כארז”.

“הרופא ציווה לשלחו לאיטליה”, היתה הודעתה הקצרה של האם בשובה מפינשוב וההודעה נתקבלה בפסק־דין שאין לערער עליו ואשר את הוצאתו לפועל אין לדחות.

האם, שידעה את האמת, ביקשה להשפיע על יהודה שיסע רק באביב, לאחר החורף וחג הפסח; האב שלא ידע את האמת, רצה כי יהודה יצא עוד לפני בואם של השלגים והקרה, שמא יזיקו לבריאותו. יהודה החליט לצאת לדרך כשיתמו הכנותיו. הוא ביקש להיפגש פעם נוספת עם בני החטיבה, לקבל הדרכה נוספת מאת ישראל וגם להפרד מזקנו אשר בדובנו.

באחת השבתות זרחה השמש ובני החטיבה נתאספו ביער הערמונים. יצחק, נתנאל ושאול הביעו את צערם על נסיעתו הקרובה של חברם, מורם, והזכירו לו את הבטחתו לקצר את שהותו באיטליה, לשוב במהרה ולעמוד בראש פעולות החטיבה לקיום השבועה שנשבעו בהדרכתו. עם ישראל התבודד יהודה גם בימות החול, בפרוזדורי ה“ישיבה” ומחוצה לה. מפי ישראל שמע יהודה על מורי הקבלה באיטליה.

“גדול החכמים באיטליה בתורת הנסתר הוא רבי משה זכות. הוא כיהן ברבנות בוונציה המעטירה ועמד שם בראש ישיבה גדולה. הישיבה עודנה קיימת, אך ר' משה מכהן כעת כרב במנטובה. שני תלמידים מובהקים לו לר' משה – האחד הוא רבי בנימין הכהן ויטאלי, המכונה הרב”ך, העומד בראש ישיבה באלסנדריה והמכהן בה כרב והשני הוא ר' אברהם רוויגו בעיר מודנה. האחרון הוא עשיר מופלג, בן עשירים וביתו פתוח לרווחה לתלמידים שנפשם חשקה ללמוד קבלה. אליו אתן לך איגרת, כי בעיקר למדתי אצלו".

יהודה לא הסתפק בידיעות על האישים ומקומותיהם. “מה המיוחד בכל אחד מהם?” שאל, “כלום יש הבדל בין המורה לבין התלמידים?” “לכל אחד מהם דרך ושיטה משלו, אך תורתם אחת”, השיב ישראל. “שלושתם גדולים בתורה, בנגלה ובנסתר, אך יש והם מפרשים פרשיותיהן פירושים שונים”.

יהודה חש כי ישראל נזהר בלשונו, כי מגלה הוא טפח ומכסה טפחיים והוא הפציר בו: “הבא נא דוגמה למען אבין דבריך”.

בזהירות ובשוקלו כל מלה ומלה גילה ישראל מעט ממה שיהודה ביקש לדעת: “תורת הנסתר תעודתה היא לגלות את הסתום בתורת הנגלה, לפענח את סוד הבריאה ולעמוד על יעודו של עם התורה, עם ישראל. בעזרתה נבין את קורותינו הרוויות דם ושכול, ואת נצנוצי התקווה לקץ הגלות ולשיבת ציון שהאירו עלינו עם הופעתו של שבתי צבי. אחרי שהמיר את דתו, נתחלק העם בין אלה שהחרימוהו ונידוהו כתועה ומתעה, כמחרף ומגדף, לבין אלה שממשיכים להאמין בשליחותו והרואים במעשיו מסימני הקץ, אף כי השכל אינו תופס אותם. רוב המקובלים נמנו עם המאמינים בשבתי צבי, אך לאחר ההמרה מחולקים גם המקובלים ביניהם. ר' משה זכות, למשל, נמנה עם מחרימיו; תלמידיו, הרב”ך ור' אברהם רוויגו אמנם נמנעים מלהחרים אותו, אך גם אינם מצהירים על אמונתם בו. בהבדלי השקפות אלה תיתקל בימי שהותך באיטליה".

דברי ישראל הביכו מאד את יהודה. הוא פנה אליו במעין זעקת נפש: “אחרי מי מהם יש להטות? למי מהם את נוטה, ישראל?”

“קטן אני מלשים את ראשי בין הרים גבוהים, יהודה. רק זאת ידעתי – האיש שבתי צבי ומחנה המאמינים בו יעברו מן הארץ; ניצנוצי התקווה לקץ הגלות ולשיבת ציון אשר הציתו בעמנו לא ייכבו עוד לעולם. גם אם מקור הלהבה מאש זרה בא, היא תאיר לעמנו מעתה”.

“למדת אצל הרב”ך, למדת אצל ר' אברהם רוויגו ולא קיבלת את דעתם?", הקשה יהודה, אשר מבוכתו לא עברה.

“הלואי ולא אחטא בלשוני”, השיב ישראל, “נהגתי כפי שנהג התנא, רבי מאיר, שלמד תורה מפי אלישע בן אבויה, הנקרא “אחר”, מפני שיצא לתרבות רעה. כאשר שאלו את רבי מאיר על שמתחבר הוא ל”אחר" השיב: «רימון מצאתי – תוכו אכלתי וקליפתו זרקתי». גן רימונים תמצא בבתי המדרש של רבותינו באיטליה. גם אם לא תוכל להנות מכל שיש בו בגן הזה, תשבע מטובו די והותר".

יהודה יצא לדובנו ונפרד מזקנו ובני משפחתו אשר בעיר מולדתו ומרבה של דובנו. מששמע הרב כי יהודה נוסע לאיטליה, למצוא בה מרפא ותורה גם יחד, נתן בידו שתי איגרות למיודעיו, לסייע לבחור במילוי מבוקשו. אחת לגביר ר' שמואל אופנהיים, בנקאי בוינה שהיה בא לעזרת “ועד ארבע הארצות” בעת מצוקה כספית, ואחת לר' משה זכות, רבה של מנטובה, אשר היה מפנה אל רבני הועד שאלות בעניני הלכה.

מצוייד באיגרותיו של הרב ובאיגרתו של ישראל, חברו אל ר' אברהם רוויגו, יצא יהודה לדרכו לאיטליה, כשאביו ואמו, אחיו ואחיותיו מלווים אותו עד לאכסניה בעיר הקרבה.

פרק רביעי: באיטליה

אחרי כמה ימים של נסיעה, בין שדות וכפרים ועיירות, הגיע יהודה לוינה, בירת ממלכת אוסטריה, מקום מושבו של הקיסר. מעולם לא ראה יהודה כרך גדול כזה, אף בדמיונו. רחובות וככרות ללא מספר, מלאים הולכים ושבים, עגלות וקרונות נתגלו לנגד עיניו. בכמה מן הרחובות היו הגברים והנשים לבושים כמו שרים ושרות, מהם שרכבו על סוסים אצילים ומהם שנסעו בכרכרות מהודרות. הבתים ברחובות אלה דמו לארמונותיהם של אצילי פולין; לפניהם ומאחוריהם השתרעו גנים רחבי ידיים.

גם ביתו של הגביר ר' שמואל אופנהיים, אשר אליו הגיע יהודה, ארמון היה וניצב לא הרחק מארמון המלך. בן שלוש קומות היה. החלונות בכל הקומות מרובעים היו ובראשיהם משולשים בולטים. על מעקות הגג והגזוזטראות בתווך כל קומה, ניבו פסלים בדמויות חיות דמיוניות ואגרטלים עתיקים.

חלונות הקומה הראשונה היו מסורגים בסורגי ברזל, מקושטים בציצים ובפרחים מוזהבים. בקומה זו נמצאו לשכת הגביר ולשכות עוזריו ולבלריו. שאר הקומות שימשו למגורי משפחת הגביר. מעל הכניסה לבית, ולכל אורך חזיתו, בלטה כתובת באותיות זהב, בשפה הגרמנית" “שמואל אופנהיים, בנקאי החצר”.

לשרת הבית לבוש המדים הודיע יהודה כי איגרת לו לבעל הבית מאת מיודעו, רבה של דובנו. בלא אומר הביאו השרת לאחד הלבלרים וזה לאחר, עד שיהודה עמד בפני עוזרו הראשי של הגביר, גבר בגיל עמידה, עטור זקן קצרצר, לבוש בהדר וכיפה שחורה גדולה על קדקדו. העוזר פתח את האיגרת, עיין בה, הושיט את ידו ליהודה ובירכו בברכת “שלום עליכם”. הוא ביקש מיהודה לשבת, יצא את החדר וחזר עם שמש וציווה עליו באזני יהודה להביא את העלם אל האכסניה המיועדת לאורחיו של בעל הבית. ליהודה אמר כי חפשי הוא לעשות בעיר כרצונו במשך יומיים ואחר כך יתקבל על ידי ר' שמואל אופנהיים.

במשך שני ימים עבר יהודה את וינה לאורכה ולרוחבה, התבונן בבניני הפאר שבה אך ראה גם עוני ועזובה. והוא התוודע אל הקהילה היהודית הזעירה שישבה בעיר. לאחר יומיים בא אל בית הגביר והובא אל לשכתו.

כמלך היושב על כסא המלוכה נראה ר' שמואל אופנהיים בעיני יהודה. כיסאו והמכתבה שלפניו מעשי אמן היו ומרובה היה בהם הזהב. הלשכה כולה שפעה הוד והדר. על חלונותיה נמתחו וילונות של משי וקטיפה; את קירותיה פיארו תמונות נוף ומראות במסגרות זהב; על הרצפה נפרשו שטיחים צבעוניים רכים ויקרים. גם הגביר, היושב על כיסאו שפע הידור. לבוש היה בגדי קטיפה ומשי ופרווה. ענק זהב היה תלוי על צווארו. לולא הכיפה על ראשו לא היה ניכר בו כי יהודי הוא. ביראה עמד יהודה ולא ידע כיצד לפנות אל הגביר והנה שומעות אזניו את הברכה היהודית המסורתית יוצאת מפי הגביר: “שלום עליכם, בחור. שב נא”.

בישבם זה מול זה הפנה הגביר שאלות ליהודה ויהודה השיב עליהן בדרך־ארץ, אך בלא מבוכה. הגביר שאל על שלום רבה של דובנו המלומד, על משפחתו של האורח ועל יעדיו באיטליה. איגרת הרב היתה מונחת לפני בעל הבית ומדי פעם הוא עיין בה וחזר בקול על חלק מן הדברים שהיו כתובים בה, בלשון מליצית.

“מרפא ותורה אתה מבקש באיטליה, בחור. ימלא נא ה' את מבוקשך וחזור משם לביתך בריא וכתלמיד חכם”, אמר הגביר בכעין סיכום השיחה וסיומה ותוך כדי דבריו פישפש באחת המגירות של שולחנו, הוציא ממנה כיס מטבעות, הושיטו ליהודה ואמר לו: “את מחצית הכסף שבכיס תחלק נא בין תלמידי חכמים ותלמידים נצרכים ותהיה משלוחי מצווה שאינם ניזוקין והמחצית השניה שלך היא – להוצאות הדרך ולמחיה, עד שתמצא את מקומך בארץ החדשה”.

הכיס נשאר מושט ביד הגביר. יהודה לא הושיט את ידו לקראתו כדי לקבלו. משני עברי השולחן נשתלטה מבוכה. הגביר קם ממקומו, ניגש אל יהודה, אשר אף הוא קם מכסאו, שם ידו על שכמו של העלם והשאירה עליו. בדברים רכים ביקש ר' שמואל אופנהיים לפייס את אורחו על המתנה שהועיד לו: “הבן נא, כי הכסף שאני מבקש לתת לך כולו לשם מצווה הוא, במוסרך את מחציתו לתלמידי חכמים ותלמידים נצרכים אתה מקיים מצווה ובמוסרי את מחציתו השנייה לך, אני מקיים שתי מצוות – מצוות המעשר ומצוות התמיכה במבקשי תורה. כך נהג גם זבולון ביששכר אחיו. הוא עסק בפרקמטיה ותמך באחיו שעסק בתורה”.

שוב הושיט הגביר את הכיס ליהודה והפעם קיבלו יהודה, אך בלא דברים. בעל הבית בירך את אורחו ליציאתו וליווה אותו לדלת. בשעת יציאתו קרא אחרי יהודה: “בדרכך חזרה, סור נא אלי וספר לי על מעשיך באיטליה ואם מצאת בה את מבוקשך”.

אך עבר יהודה את הרי האלפים והגיע לאדמת איטליה, נזכר בדברי הרופא הגרמני בפינשוב: “טוב הוא לנערי פולין להשתחרר במשך שנה־שנתיים מן השלגים ומן הכפור”, ואכן, אף כי אותות הסתיו ניראו גם בדרכים בהן עבר יהודה, נתחוור לו כבר בימים הראשונים של שהותו באיטליה כמה שונה אקלימה מזה של פולין. גם כאן הצהיבו והאדימו העלים שעל העצים, אך אפילו רוחות עזות וגשמים לא השירו את כולם אלא מקצתם. לאט לאט יבוא החורף באיטליה ולא בחטף כבארץ פולין. והגשמים כאן, אפילו העזים שבהם, כרביבים של אביב הם לעומת מטרות העוז וסופות השלג היורדים בפולין. כמה טוב הוא להשתחרר מן הקדרות המכסה את שמי פולין מראשית הסתיו עד סוף החורף.

לא רק בגשמים ובצבעי השמים התכולים ראה יהודה הבדל בין הארץ בה נולד וגדל ובין זו אשר אליה הוא בא כאורח. שונים היו מראה התושבים, לבושם ומזונם. בפולין יתעטפו התושבים בימות הקרה בבגדים עד לבלי הכר צורתם. לא כזה ראה באיטליה. הוא שם לב כי הלחם הבא אל פי תושבי איטליה, עשירים כעניים, לבן הוא וכי היין לא יחסר משום סעודה. בפולין יבוא לחם לבן ויין רק על שולחנם של עשירים. יהודה ראה בפניו ארץ מבורכת בכול ופני התושבים מאירים ושמחים, והוא אמר בלבו: “אשרי האיש הבא אל ארץ זו”.

יהודה הגיע למודנה. הוא שאל על ביתו של ר' אברהם רוויגו ומצאו באחד הרחובות, בגיטו. רחובות הגיטו ובתיו לא נבדלו מרחובותיהם ומבתיהם של שאר חלקי העיר. רובע אחד מן הרובעים העתיקים הוקצה לאחרונה ליהודים בעיר מודנה וברוב ערי איטליה, כדרישת האפיפיורים מזמן.

ביתו של ר' אברהם מרווח היה. עמודים נאים ניצבו בחזיתו ותבליטים נאים קישטו את שערו ואת חלונותיו. בבית זה גרה משפחתו של ר' אברהם ושכנה ה“ישיבה” שבראשה עמד והאכסניה לתלמידיו. בעמדו לפני הבית שמע יהודה קול שאון של לימודים ושל שיח; נעימת לימודים, הנשמעת בישיבות פולין לא שמע. הוא נכנס לבית, פנה אל אחד האנשים שנקלע בדרכו וביקשו להביאו לפני ר' אברהם, כי איגרת אליו בידו. “כרגע אין להפריע לו”, השיב האיש, “הוא מגיד שיעור לתלמידיו. בוא עמי ואכניסך לאולם בו הוא נמצא. בשעת ההפסקה תוכל לגשת אליו”.

יהודה הוכנס לאולם גדול, מלא אור, אשר כעשרה תלמידים בני גילים שונים ישבו בו על ספסלים ואיש צעיר, בעל זקן שחור דליל ישב מולם על במה מוגבהת. “זהו ר' אברהם”, אמר האיש.

יהודה עמד הרחק מן התלמידים והתבונן במגיד השיעור. הוא לא העלה על דעתו כי איש צעיר לימים עומד בראש הישיבה והכול מכנים אותו רבי. ודאי שלא מלאו לו עדיין שלושים שנה. ישראל לא סיפר לו כי מורו העתיד בתורת הנסתר צעיר לימים הוא, בן גיל אשר בפולין אסור עליו לימוד הקבלה.

כאשר סיים ר' אברהם את השיעור, ניגש אליו יהודה והושיט לו את איגרתו של ישראל. “איגרת בידי אל כבודו”, אמר בעברית ובהברה אשכנזית, “כתובה בידי תלמידו ישראל מן העיר שידלוב אשר בפולין”. ר' אברהם נטל את האיגרת, הושיט את ימינו לאורחו ובירכו בברכת “ברום הבא”, בהברה ספרדית ושלא כנהוג בפולין ובאשכנז שבהן מברכים אורח בברכת “שלום עליכם”. יהודה השיב לו ברכה כמנהג פולין ואשכנז: “עליכם השלום”.

ר' אברהם קרא את האיגרת בעיון רב. לאחר שסיים את קריאתו פנה אל יהודה: “ובכן באת ללמוד אצלנו תורה, אשר שעריה נעולים בפניך בפולין. אוי לאותה בושה. כאשר האיר אורו של רבינו, ר' יצחק לוריא, האר”י הקדוש, ותורתו נתפשטה, קמו עליה מערערים ומקטרגים. אז נתעוררו חכמי פולין והכריזו כי המדבר דופי בתורת הנסתר חייב נידוי. האר“י הקדוש צעיר לימים היה כשחיבר את פירושיו לקבלה וכל שנותיו לא הגיעו לארבעים. אין אני יכול לרדת לסוף דעתם של חכמי פולין בימינו, האוסרים את לימוד ה”זוהר" על צעירים כמוך. הלא כל כולו עוסק בחיי עולם. האם הם מעדיפים חיי שעה?"

יהודה לא הגיב. אף כי פגע בו האיסור של חכמי פולין, לא התריס נגדם מעולם. דברי ר' אברהם הביכו אותו.

משהבחין ר' אברהם, כי דבריו עוררו מבוכה אצל אורחו, סבור היה כי האורח לא הבינם כל צרכם מפני שנאמרו בעברית ובהברה הספרדית. הוא פנה אל יהודה ושאלו: “המובנים לך דברי?” “הן”, השיב יהודה ומיד שאל: “היקבל אותי כבודו לישיבתו כתלמידו?”

“אקבל אותך ברצון”, השיב ר' אברהם בנעימה של רוך, “אלא מפני כבודם של מורי וחברי, אבקשך לפקוד קודם כול את חברי ר' בנימין הכהן, רבה של אלסנדריה ואת מורי הדגול, ר' משה זכות, רבה של מנטובה. שב עמהם מעט, קבל את ברכתם ואחרי זה תשוב אלי ותצטרף לבית מדרשי. תשב כאן כמה ימים, לנוח מן הדרך. לפני צאתך אליהם אתן בידך איגרות לחברי ולמורי”.

גדול, גדול מאד היה ההבדל בין בית מדרשו של הרב“ך באלסנדריה לבין זה של מורו, ר' משה זכות במנטובה, וגדול היה הבדל בין זה לבין הישיבה הגדולה שבוונציה, שבראשה עמד ר' משה זכות לפני שעבר למנטובה. באלסנדריה ובוונציה למדו את ספר ה”זוהר", פירושיו ופירושי פירושיו בהתרוממות הרוח ובהתלהבות; במנטובה למדוהו בהתעמקות עניינית. יהודה שלמד בשלושתם עמד במהרה על ההבדל. בכולם למד את ספר “הזוהר” ופירושיו, אך השפעת הלימוד עליו היתה שונה; באלסנדריה ובוונציה חש בעת השיעור כאדם הרוחץ את גופו בקיץ במיים צוננים. אוזניו היו קשובות לדברי מגיד השיעור כשעיניו פקוחות ולבו ער. אך כשמגיד השיעור סטה מן הכתוב והפליג בפירושיו השונים על ידי חכמי הקבלה, עצם יהודה את עיניו כדי להיטיב לקלוט את צלילי המנגינות המתרוננות בקרבו והמתוקים מנגינת הכינור. חזר מגיד השיעור אל הכתוב, פקח את עיניו ונדמה לו כי ירד מעולם של מעלה ושל שירה, לעולם של מטה ושל כרי דשא ופרחים.

במנטובה, לעומת זאת, לא חש בכל אלה. לימוד “הזוהר” ופירושיו ולא נבדל שם בהרבה מלימוד הגמרא בבית המדרש שבשידלוב. לימוד ושינון, ללא צלילי מנגינות.

בוונציה הוכנס יהודה גם לסודם של דברים הקשורים בשבתי צבי. בישיבה לא הוזכרו, אך בזמן ששוטט עם חבריו בעיר, או שט עמהם בסירות בתעלות המיים שבין שורות הבתים, סופר לו, בסוד ובהשבעה על שמירת סוד, כי שליחי שבתי צבי המוסמכים ביותר הגיעו לעיר וגילו ליחידי סגולה, כי מן השם היתה ההמרה, בחינת הסתרת פנים, וכי כעבור ארבעים שנה מיום ההמרה תתגלה מלכותו כבראשונה, וכי בהתגלותה ימלא בשלמות את השליחות שהטיל עליו השם: לגאול את עם ישראל מעבדות לחרות ולהחזירו לארץ אבותיו.

אפילו בהיותם רחוקים מן הישיבה ומכל יהודי זולתם, דיברו בעלי הסוד בלחישה. בשמו של שבתי צבי לא הגו, כאילו היה זה השם המפורש שאין לשאת אותו לשוא. כינו אותו בשם: “אמיר”ה", היינו ראשי התיבות של התואר בו הוזכר בתפילות לשלומו ולהצלחתו שנאמרו לפני ההמרה בבתי כנסת בקהילות רבות: אדוננו, מלכנו, ירום הודו.

היה בין בעלי הסוד “מאמין” נלהב אחד שעסק לפני יהודה בחשבון השנים: “ארבעים שנה היא תקופת הנידודים במידבר לפני הכניסה לארץ הבחירה. מיום ההמרה עד עתה כבר עברו עשר שנים, כך שנותרו שלושים שנה עד להתגלותו האמיתית של אמיר”ה ועד למלכותו עלינו בירושלים עיר קודשנו“. על שפתי הנלהב עלה קצף ועיניו כמו נדלקו אש כאשר הזכיר את השם אמיר”ה.

לבו של יהודה לא נמשך אחר סוד והוא לא נדבק בהתלהבותם של דורשיו ומפענחיו. דבריהם לא השפיעו עליו כלימודיו וכדברי מגידי השיעור בבתי המדרש באלסנדריה ובוונציה. יופים והדרם של הבתים שבו את לבו ולא הסוד ולא חשבון השנים. הוא גמר אומר להחיש את שובו למודנה, לביתו של מיטיבו, ר' אברהם רוויגו.

בהיכנסו לאחר היעדרות של כשני חדשים, לביתו של ר' אברהם במודנה, חש יהודה כאילו חזר אל ביתו שלו. ר' אברהם קיבלו כתלמיד ותיק שחזר ממסע והקדיש לו תשומת לב מרובה. הוא עצמו, כראש ה“ישיבה” וכבעל הבית, קבע את הכיתה שבה ילמד, את מקומו ליד שולחן האוכל המשותף לתלמידים ואת מיטתו באולם השינה של התלמידים. משגמר כל אלה הודיע ליהודה: “בשבתות ובחגים תסעד על שולחני, ביחד עם שאר התלמידים שביתם מחוץ למודנה. אלה שיש להם הורים במודנה סועדים בשבתות ובחגים עם הוריהם ואלה שאין להם, רעיתי ואני להם כהורים בימים אלה”.

מהר מאד התרגל יהודה לשיגרת החיים בביתו של ר' אברהם. העברית בהברה הספרדית וכן האיטלקית נעשו שגורות בפיו והמזון האיטלקי טעם לחכו. בשעות הלימודים חש התעוררות הנפש כמו ב“ישיבות” באלסנדריה ובוונציה. וכאשר ר' אברהם נכנס לכיתה להגיד שיעור, היה פתוח לחוויה יחידה במינה. ר' אברהם הירבה בפירושים בין קריאות הכתוב ומדי השמיעו אותם, בנעימה ערבה של הרצאה, התרוננו ביהודה אותם צלילי המנגינות המתוקים, אותם קלטו אזניו בשיעורים באלסנדריה ובוונציה. הוא ציפה להם מראשית השיעור בהמיית נפש.

לא ארכו הימים ויהודה שחה בים הקבלה. הוא התעמק בספר ה“זוהר” ושתה בצמא את דבריו המופלאים, שקירבוהו להבנת סוד הבריאה, סוד קיומו של עמו בתוכה. בכל מבחן הפליא את מוריו בידיעותיו ובתפיסתו. במודנה נפקחו עיניו ונתחוורו לו הסיבות אשר בגללן נתקשה בלימודו בתלמוד. שורש נשמתו מצוי בתורת הנסתר.

במודנה בגר הנער יהודה והיה לעלם. כדרכם של בני המקום הקפיד בלבושו ובתסרוקתו, אליהם לא התייחס בהקפדה בפולין. לבוש היה כאחד המתלמדים באיטליה. שערות ראשו האדמוניות ירדו עד למצחו ולצווארו ופיאותיו נשתזרו בהן. מצנפת קשה, בצורת כיפה, כיסתה את קדקדו.

לנטייתו לשוטט בטבע ניתן במודנה פורקן מלא. כאן הוא לא היה בבחינת יוצא דופן. ר' אברהם רוויגו הקפיד על כך, כי תלמידיו לא ישבו במשך כל שעות היום ב“ישיבה”. הוא הגביל את הלימודים לשעות ספורות לפני הצהרים ואחריהם ועודד את תלמידיו לסייר ולטייל בעיר ומחוצה לה.

יהודה הוקסם מיפי העיר ומנועם הנופים של סביבתה. הוא הירבה לשוטט ברחובות מודנה, בשדות ובחורשות שהקיפו אותה. בסיוריו עמד על נטיה שהפתיעה אותו. הוא שנצטווה לפי הדין להסיר עיניו מנשים ואשר מעולם לא נתקשה למלא אחרי הציווי, גילה כי עיניו תרות אחר בנות הנקלעות בדרכו, בין בעיר ובין בכפר, וכי אלה אינן מסירות עיניהן ממנו, אלא מחזירות לו מבטים, מחייכות לקראתו.

עלם יפה היה יהודה וניכר היה בו, כי זר הוא ולא מבני המקום. על כן עורר את תשומת ליבן של בנות גילו.

ביקש יהודה לקיים את הציוויים שהדריכוהו ולא עלה הדבר בידיו. הוא חזר בפני עצמו על האמור לגבי הרהורי חטא ועונשם, אך ללא הועיל. הוא חש כאילו יד של קסם שאין לשום כוח שליטה עליה דוחפת אותו אל הבנות הנקלעות בדרכו וכי אלה קוראות לו בקול מתוק מדבש: “בוא אלי!”, “בוא אלי!”.

תהום רבה נפערה בין תחושותיו שבתוך כותלי “הישיבה” לבין תחושותיו בחוץ. ב“ישיבה” למד בשקידה כהרגלו. בחוץ היה לאחר. יהודה לא מצא פתרון טוב למאבק שנתחולל בו, אלא השיבה הביתה, להורים. עברה כמעט שנה מאז שיצא ובלימודים השיג את שביקש. הוא גמר אומר לשוחח עם ראש ה“ישיבה” על הנסיונות שעוברים עליו בעיר ומחוצה לה וכי כדי להיחלץ מהם הוא מבקש לשוב לשידלוב. שם לא ייתכנו נסיונות כאלה; שם אין רואים כמעט ברחובות נשים העשויות לעורר תשוקת גבר. בנות היהודים שרויות בבתיהן לפי הכלל “כבוד בת המלך פנימה”, ובנות הנוכרים לא יימצאו בקרבת יהודים, ואם יימצאו, לא יתבוננו בבחור יהודי. אלה ואלה מקפידות על כיסוי כל אברי הגוף, על לבוש של צניעות ועל הסתרת כל דבר העלול לעורר חשקו של גבר.

יהודה הביא את מצוקתו בפני ר' אברהם. בשפה רפה, אך בגילוי לב סיפר לו כמה קשים עבורו הנסיונות שבהם הוא מתנסה, כמה הוא חייב להיאבק עם הרהורי חטא, כל אימת שהוא יוצא מהבית. והוא הודיע על החלטתו לחזור לפולין, כדי להשתחרר מכל אלה. בסתר לבו קיווה יהודה כי מיטיבו ימצא פתרון אחר למצוקתו והוא ציפה לדברו בדריכות.

“טובה החלטתך, יהודה”, הודיע ר' אברהם לתלמידו לאחר ששמע את דבריו וקיבל תשובות לשאלותיו לשם הבהרת הדברים. בתערובת של אכזבה והתפעלות שמע יהודה את דברי מורו: “כמעט שנה ישבת עמנו. ברור לך ולי כי מצאת אצלנו את שורש נשמתך. למדת אצלנו את תורת הקבלה ויסודותיה נתחוורו לך. הגיע הזמן שתפיץ ותרביץ את התורה אשר חכמי פולין נעלו את שעריה בפני בני גילך. תלמידי ישראל שלחך אלי; אתה והוא ראויים לעשות תלמידים בעצמכם ולהדריכם בדרכם. ברכותי ילוו אתכם. ואשר לנסיונות שדיברת עליהם, אלה הם נחלת כל בחור עד שהוא מוצא את בת זוגו. תשוקת הגבר לאישה אף היא מתנת האלוהים, ככל שאר תחושות האדם. לבחור בטוב ולהימנע מן הרע – בכך המבחן. מובטחני כי תעמוד בו, יהודה”.

הימים ימי שלהי הקיץ היו. יהודה חישב כי אם ייצא מיד לפולין יפגעו בו “הימים הנוראים”, ראש השנה ויום הכיפורים, וחג הסוכות בהיותו בדרכים. הוא החליט לדחות את נסיעתו עד לאחר חג הסוכות.

ביום שמחת תורה הגיעה הידיעה מן העיר וונציה למודנה כי נפטר שבתי צבי. הוא נאסף אל עמו בעיר גלותו דולצינו שבאלבניה, מוקף מתי מעט “מאמינים” נאמנים, שעשו עמו ב“ימים הנוראים”. ביום הכיפורים עלתה נשמתו למרום. כצדיק גמור נסתלק מן העולם של מטה.

כאשר הגיע השליח, מביא הידיעה, לביתו של ר' אברהם, שררה בו שמחת החג. ר' אברהם עמד במרכז מעגל של תלמידיו שרקדו ושרו בהתלהבות שירי חג ושבחי התורה. משהתקרב השליח למעגל הרוקדים, ביקשו התלמידים לצרפו אל מעגלם. ואז השמיע את הידיעה בזעקה גדולה: “נפטר אמיר”ה!" המעגל נשאר כקפוא ולא זז עוד. ר' אברהם החוויר וציווה לשליח לפרט מאין באה הידיעה ומנין הביטחון בנכונותה. בעומדו בתוך המעגל הדומם של התלמידים, סיפר השליח כי הוא עצמו היה עם אמיר“ה בשעת פטירתו, כי הוא וחבריו, נושאי כליו של אמיר”ה, טיפלו בקבורתו וכי כולם נתפזרו, זה לכאן וזה לשם, כדי להודיע לקהילות ישראל על האבידה הגדולה ולקרוא לאבל ולמספד.

“היום יום חג ולא יהיה בו אבל ומספד”, פסק ר' אברהם. והוא פנה לתלמידים: “המשיכו לרקוד ולשיר כי כבוד הוא לתורה”. המעגל חזר להסתובב, אך השירה שבפי התלמידים היתה רפה. וכאשר עזב ר' אברהם את מקומו בתווך ורמז לשליח לבוא עמו, כמעט ופסקה השירה בכלל, אף כי הריקוד נמשך ללא שמחה וללא התרוממות הרוח.

למחרת היום כונסו כל התלמידים לשמוע את ההספד של ראש ישיבתם. הוא פתח בקול נמוך מאד ודבריו נקלטו בקושי. ניכר היה כי הוא זהיר בבחירת המלים, כי מגמתו היא לחלוק כבוד לנפטר, אך מבלי לגלות את יחסו לאמונה בו בימים שלפני המרתו ואחריה.

“רבותינו, חכמי הקבלה לימדו אותנו כי לא המשיח יביא את הגאולה לעמנו כי אם העם בעצמו וכי בתיקון העולם ובתיקון עם ישראל תלויה ביאת הקץ והתגלות המשיח. הנפטר גרס כי על המשיח להנהיג את העם בדרכו לתיקון, כי עליו להכין במו ידיו את הכלים שבהם יחדש העם את חייו בארץ אבותיו. ואכן, זכה האיש, שאת פטירתו אנו מבכים היום, להפיח רוח חדשה בקרב בני עמנו באשר הם; זכה האיש להעמיד מחנות ישראל מול מחנות הגויים מבלי שאלה, הרבים ועצומים ממנו, יכלו לו. אך את הגאולה לא הביא. מסתבר כי האמת היא בין גירסת רבותינו לבין גירסתו. על העם לעסוק בתשובה ובמעשים טובים ועל המשיח להכין את הכלים הדרושים לחידוש חיי העם. כאשר שניהם כאחד ישלימו את מלאכתם תבוא הגאולה, יבוא יום הפדות”.

בלשון זו המשיך ר' אברהם בהספדו שנמשך שעה רבה. למחרת כינס אל חדר הלימוד שלו מספר תלמידים נבחרים ויהודה ביניהם, ובפניהם אמר דברים שונים מאוד.

"הנני להשביעכם כי את הדברים שתשמעו מפי תשמרו בסוד ולא תגלום לאיש עד לביאת משיח צדקנו. אומרים כי שבתי צבי לא המיר את דתו אלא כדי לכבוש את האויב מבפנים, משל למרגל הנכנס למחנה האויב, כדי לגלות את מקום התורפה שלו. ויש האומרים, כי ביקש להעלות את ניצוצות הקודש הטמונים בדת ישמעאל ואשר מן ההכרח להעלותם כדי להביא שלום על שתי התורות, על תורת החסד שלהם ועל תורת האמת שלנו. וישנה דעה שלישית כי נגזר עליו מאת הבורא להיעלם למשך ארבעים שנה, כמשה רבינו בשעתו, ולהתגלות מחדש בתום תקופה זו. שנינו כי ראוי לצדיק להיות מוצנע ונסתר. צדיק יסוד עולם חייב להיות מוצנע. לפי סברה זו, אין עלינו להתאבל עליו, כי הוא נבלע. באורות העליונים יתגלה שנית ביתר עוז וביתר עוצמה. אך אני מבקש מכם שלא לעסוק בבירור הדעות השונות, אלא לקבל את הדעה שהבאתי בפני כל התלמידים בהספדי אתמול. על העם לעסוק בתשובה ובמעשים טובים ועל המשיח להכין את הכלים הדרושים לחידוש חיי העם. רק כאשר שניהם כאחד ישלימו את מלאכתם תבוא הגאולה, יבוא יום הפדות.

המשיח נעלם מעינינו ואין אנו יודעים מה פועלו. אנו כאן ועלינו לעסוק במלאכתנו ובעזרת השם יתברך תשתלב מלאכת העם במלאכת המשיח, כשיעלה הרצון בפני גואל ישראל. התחזקו בלימודיכם, היו למופת לבני עמנו והעלו בפניהם דרך של טוהר, דרך של תשובה ומעשים טובים שהיא דרך הגאולה. מי יתן ונזכה כולנו להקביל את פני משיח צדקנו בירושלים, כעבור שלושים שנה מהיום. אמן, כן יהיה רצון".

עם סיום דבריו, לא המתין ר' אברהם לדין ודברים שתלמידיו היו להוטים לקיימו בנושא, אלא קם ויצא מן החדר. התלמידים נשארו לבדם, בדממה ובמבוכה. כל אחד מהם חש כי שמע דברים מופלאים ומלאי סוד. כל אחד מהם חזר עליהם במוחו והתכונן להרהר בהם ולהרהר בהם כדי לעמוד על משמעותם.

ימים ספורים לאחר מכן יצא יהודה את מודנה בדרכו הביתה.

לאחר ימים רבים של נידודים בדרך הגיע יהודה לווינה ופנה הישר לבית האורחים של ר' שמואל אופנהיים. הפעם נתקבל יהודה אצל הגביר, בעצם יום הגיעו לווינה. ר' שמואל ביקש לדעת מה למד באיטליה, ומי היו מוריו ומה הוא אומר לעשות לאחר שובו לפולין. ממראהו הסיק כי עלתה ארוכה למחלתו וכי החלים ממנה לגמרי.

יהודה סיפר באריכות על לימודיו ועל מוריו. אשר למעשיו בעתיד סיפר כי מורו ר' אברהם רוויגו ציווה עליו בעת פרידה ממנו לאמור: “הגיע הזמן שתפיץ ותרביץ את התורה אשר חכמי פולין נעלו את שעריה בפני בני גילך. אתה וחברך ישראל ראויים לעשות תלמידים הרבה בעצמכם ולהדריכם בדרכם”. הוא ישתדל למלא את מצוות רבו.

כאשר ביקש ר' שמואל לדעת כיצד יתרגם את דברי הרב לשפת המעשים, סיפר לו יהודה על החבורה בדובנו ועל בני החטיבה בשידלוב, על החלטתם לצאת מפולין ולעלות לארץ־ישראל, תוך עיסוק בתשובה ובמעשים טובים, כדי להחיש את הגאולה שתבוא לאחר תיקון הפגמים בעולם ובישראל, כמובא בתורת הניסתר.

הגביר שמע את דברי העלם בהתרגשות. לאחר שיחה ארוכה על משמעותם, נפרד ר' שמואל מיהודה באמרו לו: “סע בשלום לביתך ובבוא העת לעלייתכם לארץ הקודש, סורו נא אלי, אתה וחבריך. תנו נא לי להיות לכם מה שהיה זבולון לאחיו יששכר משביר ומכלכל בחומר ושותף בשכר התורה והמצוות”.

פרק חמישי: מנהרה נחצבת

בתחושת דיכאון עשה יהודה את דרכו חזרה. כל מיל הרחיקו מזוהרה ויופיה של איטליה וקירבו אל קדרות הטבע והאקלים של פולין. קודרים היו היערות והנהרות אשר עליהם עבר; מחוסרות צורה היו הערים בהן שהה; עצבות שרתה על פני הכפריים והעירוניים שנקלעו בדרכו. שנה אחת בלבד נעדר מפולין וזו הספיקה לשים חייץ בינו לבין הארץ בה נולד וגדל ובין האוכלוסיה שהיתה מסביבו תמיד. בכאב ובגעגועים הגה יהודה באיטליה, ישוביה ונופיה, תושבי עריה ואיכריה. כברוכת־אל נראתה בעיניו הארץ שהוא עזב אותה וחרטה קיננה בו על שנטשה.

מייגעת היתה הנסיעה. חלק מן הדרכים משובש היה מפני הגשמים ומפני הבוץ. הסוסים עמלו קשה במשיכת העגלות והיה צורך לתת להם לנוח ולהינפש לעתים קרובות ולפרקי זמן ממושכים. האכסניות המו נוסעים שנתקעו בשל השיבושים בדרכים או בשל פגמים ברכבם.

כל אימת שנתקף בדיכאון, התנחם יהודה בפגישתו הקרובה עם בני משפחתו ועם חבריו. בחוש ראה את חיבוקי האב, את דמעות השמחה של האם, את התפעלות האחים, האחיות והחברים. אך הפגישה הצפויה עם חבריו, בני החטיבה, גרמה לו גם חרדה רבה. הם דרוכים לפעולה; הם יתבעו את הדרכתו. כיצד ידריכם?

כמה פשוט היה הכל בהתחלה, כאשר נשבעו הוא וששת חבריו בדובנו לכוון את חייהם לעליה לארץ־ישראל, להשריש בקרב בני העם את הצורך בעליה, ולעלות בבוא השעה לירושלים ולשבת בה. ישראל הוסיף לשבועה ציווי נוסף: קבלת עול התיקון בתשובה ובמעשים טובים. למשיח לא הועיד ישראל שום תפקיד עד להשלמת התיקון, בהסתמכו על תורת האר“י. בשעתו לא ידע הוא, יהודה, דבר וחצי דבר מגירסות הקבלה בעיניני הגאולה והמשיח, אך בימי לימודיו באיטליה נתחוור לו כי התביעה לתיקון ולקבלת עול התיקון בתשובה ובמעשים טובים, לא די בה כדי לעורר את העם לזנוח את חיי הגלות ולעלות לארץ־ישראל. הניתן להעריך את מספר השנים או הדורות שיעברו עד שיושלם התיקון ויופיע המשיח? ר' אברהם רוויגו, בהספדו על שבתי צבי בפני כלל ציבור תלמידיו אמר: “מסתבר כי האמת היא בין גירסת רבותינו לבין גירסתו של שבתי צבי. על העם לעסוק בתשובה ובמעשים טובים ועל המשיח להכין את הכלים הדרושים לחידוש חיי העם. כאשר שניהם כאחד ישלימו את מלאכתם תבוא הגאולה, יבוא יום הפדות”. גם בדבריו לאחר מכן, לפני בחירי תלמידיו, חזר ר' אברהם על הצורך בשותפות המעשה בין העם לבין המשיח. פירוש הדברים: פעולת המשיח אינה באה לאחר שמסתיימת פעולת העם, כגירסת האר”י, שהובאה בפני בני החטיבה על ידי ישראל, אלא היא באה בעת ובעונה אחת עם פעולת העם. את זאת יש להבהיר לבני החטיבה ששמעו בשעתם את דברי ישראל.

ידע יהודה כי הוא לא יתקשה להחדיר בלב חבריו את גירסתו של המורה, ר' אברהם רוויגו, גם אם לא יכניסם לפני ולפנים אל כל פרטיה ודקדוקיה. אך הוא חשש מפני תגובתו של ישראל לגירסה המזכירה את שבתי צבי, המשמשת מעין שביל אמצעי, שביל זהב בין משנתו לבין משנת האר"י. ישראל סולד מכל הזכרת השם שבתי צבי והוא עלול להתנגד לחזרה על גירסת המורה בפני בני החטיבה. אם כן, כיצד יביא את תוכנה בפני החברים? שאלה זו הטרידה את יהודה בטילטולי המסע בימים ובלילות בהם נדדה שנתו באכסניות. הדרך מתקרבת לקצה. עוד מעט ויגיע הביתה, עוד מעט ויעמוד בפני החברים.

לפתע נדמה היה לו כי זכה להארה. את שותפות המעשה בין העם לבין המשיח ימשיל למעשה של מנהרה הנחצבת משני עבריה. החוצבים מן העבר האחד אינם רואים את החוצבים מן העבר השני ואינם יודעים מי הם ומה מראיהם. כל שהם יודעים הוא שהם חוצבים, וכי כאשר ייפגשו עמהם יושלם מעשה החציבה. הוא, יהודה יעורר את חבריו והם יעוררו את העם להתחיל בחציבה, לעסוק בתיקון, בשובה ובמעשים טובים ולבטוח בכך כי בעת ועונה אחת חוצב המשיח בעברה השני של המנהרה. את שמו ואת דמותו לא ידעו עד שייפגשו, עד שתושלם המלאכה ומן המנהרה יפציע אור הגאולה.

מעתה אצה לו הדרך ליהודה. בכליון עינים ציפה לשובו לשידלוב, לשיחה עם חבריו על המנהרה וחציבתה, על מנהרת הגאולה. במיוחד הכין את עצמו לפגישתו עם ישראל, אשר לו יצטרך למסור על כל מה ששמע מפי המורה, ר' אברהם רוויגו, ואשר להמשך תמיכתו ועידודו הוא זקוק.

גדולה היתה השמחה במעונה של משפחת סג"ל בשוב יהודה אל חיקה. הכל ציינו את מראהו הבריא והאב שיבח את הרופא הגרמני על עצתו הטובה.

כל שעות היום, ועד שעות הלילה המאוחרות, לא נלאו בני המשפחה מלשאול את יהודה על נופים וערים, על יהודים ועל גויים, על מזון ומשקה. תשובותיו של יהודה נשמעו בהקשבה רבה ורבות מהן גרמו לקריאות התפעלות. סמוך לאשמורת האחרונה של הלילה, כאשר עייפות רבה נסוכה על פניו, שאל האב את הבן: “ומה למדת שם?”

יהודה הפליג לתאר בשטף את מוריו בערי איטליה, את גדולתם בתורה ואת כבודם בקרב יהודים ולא יהודים; את בתי המדרש והישיבות אשר בראשם הם עומדים, את מספר תלמידיהם ומוצאם וכיוצא באלה. באופן מיוחד התעכב בתיאור אישיותו של ר' אברהם רוויגו, איש מודנה ובשבח ביתו המשמש גם “ישיבה” ואכסניה לתלמידיו.

השעה היתה מאוחרת ואף כי הכל הקשיבו בדריכות לתיאוריו של יהודה, ניכרת היתה העייפות על כל פנים. האב פנה לחדרו וכמוהו עשו כל בני הבית. שר השינה תבע את שלו וגם יהודה נרדם מהר.

למחרת בא יהודה לבית המדרש. כל הלומדים ניגשו אליו, הושיטו לו יד ובירכוהו בברכה המסורתית: “שלום עליכם”. אולם הצעירים שבין הלומדים לא הסתפקו בכך, אלא שאלוהו שאלות רבות על הלימודים ב“ישיבות” איטליה ומנהגי היהודים שם.

חבריו, בני החטיבה, נשארו ניצבים על ידו, וכשהסתלקו השאר, הפצירו בו להשמיע בפניהם את דברו בענינים שהיו קרובים ללבם. ישראל שאל על המורה ר' אברהם רוויגו, על שלומו ומעשיו ועל חידושיו בתורה; יצחק, נתנאל ושאול שאלו מתי יגיד לבני החטיבה את מה שעליהם לעשות מעתה, לאחר שחזר אליהם.

ימים רבים היו דרושים לתשובותיו של יהודה לשאלות חבריו, מקורביו. במשך רוב שעות היום עסקו בלימודים, כרגיל, ורק זמן מועט נותר בידם לשיחה על הענינים שדרשו דיון וליבון.

לישראל סיפר יהודה על דעתו של מורם כי הוא, ישראל, שהיה תלמידו בעבר, והוא, יהודה, שלמד אצלו השנה, ראויים לעשות תלמידים הרבה בתורת הקבלה וכי שומה עליהם להפיצה בפולין. כן מסר לו בפרוטרוט את דברי ר' אברהם רוויגו כי יש לקשר בין גירסתם של מורי הקבלה וגירסתו של שבתי צבי, בדבר התפקיד המוטל על המשיח. ויהודה גילה בפני ישראל כי את שותפות המעשה בין העם לבין המשיח הוא ממשיל למעשה מנהרה הנחצבת משני עבריה. ובתור שכזה הוא מתכוון להביאה בפני בני החטיבה.

ישראל לא גילה כל תגובה לדעתו של המורה, ר' אברהם, בענין הקשר שבין גירסת האר"י לבין גירסת שבתי צבי. כבודו של המורה דחה מפיו כל הערה של התנגדות, אף כי הוא התנגד לדעתו בכל תוקף. להבאת משל המנהרה בפני החטיבה לא הסכים, עד שיהודה הבהיר לו במפגיע, כי לא יזכיר ולא ירמוז דבר על שם המשיח ודמותו, החוצב מעברה השני של המנהרה. ועוד הוסיף יהודה: “שמו של שבתי צבי רודף אחרי מאז ילדותי. מעולם לא נשביתי על ידו ולבי אינו נוטה אליו”.

ישראל הושיט את ידו לעבר יהודה. הם תקעו כף והתחבקו. כאחים נעשו בזכות לימודיו של יהודה באיטליה. שניהם שאבו ממקור אחד ושניהם כאחד יפיצו את משל המנהרה. ואכן, כן עשו והלהיבו את בני החטיבה בשידלוב.

יהודה הזמין את חבריו מדובנו לבוא להתיעצות לשידלוב וכשהם באו כולם וישבו ביחד עם בני החטיבה ביער, נשא את דברו בפניהם על דרכם בעתיד. הגיעה השעה להפצת דבר השבועה שנשבעו. יש לעורר את העם ליציאה מן הגלות ולעלייה לארץ־ישראל; יש לקרבם לעולם התיקון, לתשובה ולמעשים טובים.

בתנועות ראשיהם ובקריאות שיצאו מפיהם, הביעו חברים אחדים את הסכמתם לדברי יהודה, ואז קם ישראל והביע את דעתו: “לפני שאנו באים לעורר את העם, אנו חייבים לקיים בעצמנו מה שאנו עומדים לתבוע ממנו, ולפני שאנו קוראים לו לזנוח את הגלות ולעלות לארץ־ישראל, אנו חייבים להיות בטוחים כי הכל יבינו, כי איננו רוצים לחזור לארצנו כגולים הבאים לביתם, אלא כגאולים, אשר רוחם ונפשם נתחדשו בהם. ניטהר ונתקדש נא אנחנו קודם, בתשובה ובמעשים טובים, ואז נוכל לעורר את העם ללכת בעקבותינו, לעלות עמנו אל דרך הגאולה”.

היו בין הנאספים שדחו את דברי ישראל והיו שקיבלום. יהודה נמנע מלהביע את דעתו, שלא היתה נוחה מן הדברים שהשמיע ישראל וסיכם את הדיון באומרו: “נתחיל בתשובה ובמעשים טובים ונתכנס שנית לדון על הפצת דברנו”.

יצחק הביע את דעתו במרירות ובאכזבה: “ביקשנו להיעשות חבורה של עולים לארץ־ישראל ואתם רוצים כי נהיה לחבורה של קדושים”.

“לא לחבורה של קדושים”, תיקן אותו ישראל, “אלא לחבורה קדושה”.

בזה תם הדיון. יהודה היה ונשאר ראשם ומגינם של החברים, אך השפעתו של ישראל ניכרה בדבריו ובמעשיו, בהחלטותיו ובהנהגותיו.

בגיל בו עמדו רוב החברים – גיל שמונה עשרה – צפוי היה להם מפנה חשוב בחייהם. בין אם גילו להם הוריהם, כי הם עוסקים במציאת בת זוג עבורם בין לא, הם ידעו כי ההורים עוסקים בשידוכם. הם היו רואים שדכנים נכנסים לבתיהם, ממתיקים סוד עם האב או האם או עם שניהם כאחד ויוצאים מעודדים או מאכזבים. מנהג היה שלא לדחות שום הצעה לשידוך, אם לא היה פגם באחד ההורים או בבת שהגיעה לפרקה. עם זאת לא נתקבלה בדרך כלל הצעתו הראשונה של השדכן. הוא נדרש להעמיק חקר, למצוא כלה בעלת מעלות מרובות ואשר גם הוריה הם בני עליה. גם לנדוניה אשר אבי הכלה יהיה מוכן לסלק, נועד מקום מכובד בחישובי השידוכין. כבני תורה יוסיפו גם אחרי הנישואין ללמוד במשך שנים אחדות ב“ישיבה” ויהיו סמוכים על שולחנם של חותניהם. וכאשר יגיע הזמן לעסוק בפרנסת המשפחה, כאמור במשנה “בן עשרים לרדוף”, כלומר לרדוף אחר פרנסה, יזדקקו לכסף הנדוניה.

זמן לא רב לאחר קריאת השם “חבורה קדושה” על בני החטיבה בשידלוב ובדובנו, בא נתנאל ליהודה והודיע לו כי הוריו מבקשים לשדך אותו, כי כבר נקבע מועד לכתיבת התנאים עם כלתו. “מה עלי לעשות, יהודה?”, שאל במבוכה וביאוש.

“נשאל את החברים”, השיב יהודה.

נתכנסו בני החטיבה לדון על בעיתו של נתנאל.

בדברי הפתיחה שלו, הבהיר יהודה כי לפי דעתו אין לסרב לשידוך. הכלל “בן שמונה עשרה לחופה”, כלל גדול הוא ואין לערערו. אולם הוא מנה כמה סייגים ותנאים לנישואין כדי שלא תיפגענה מטרות החבורה: “לאחר שיסתיימו שנות לימודינו לא ייכנס איש מאתנו לעסקי פרקמטיה, ואם נצטרך להתפרנס בכוחות עצמנו, נבור לנו מלאכות אשר ארץ־ישראל מזדקקת להן. בנדוניה לא נשתמש. אותה נקדיש לצדקה. מכל רווח ושכר נפריש מעשר לעניים וכל שיוותר ולא נצטרך בו לכלכלת משפחתנו, נשמור למחיה בארץ הקודש. הלא קיבלנו על עצמנו להיטהר ולהתקדש בתשובה ובמעשים טובים. זה המבחן שאנו ניצבים בפניו, היום נתנאל, מחר אחר ולאחר מחר שוב אחר. בטוחני כי כל אחד מאתנו יעמוד במבחן, בבוא שעתו”.

אחרי יהודה דיבר ישראל: “ראויים דברי יהודה להיות כתובים על ספר התקנות של חבורתנו, החבורה הקדושה. אם ננהג על פיהם נהיה ראויים לשם זה שהוסב לנו באקראי, ולא זאת בלבד. קיום הדברים שעמד עליהם יהודה כמוהו כתחילת עבודת החציבה במנהרת הגאולה, תחילת המעשים לתיקון העולם ולתיקון עמנו אשר בהם מקופלת ואשר מהם יוצאת הדרך לגאולה”.

החברים קבלו את הדברים בהסכמה ובלא דיון.

זמן מועט לאחר שנכנס נתנאל לחופה, נכנסו לחופה גם יצחק ושאול וגם חברים אחרים בדובנו ובשידלוב. החתנים הצעירים לא ישבו בבתי הוריהם, אלא כנהוג, בבתי חותניהם, אם בערי מולדתם ואם בערים בהן גרו הורי הכלה.

כולם המשיכו ללמוד והקשרים ביניהם לא נפסקו. הם התכוננו לשלב הבא בחייהם, שלב הפרנסה, בו יישמו את התקנות הלא כתובות של החבורה הקדושה.

שעתו של יהודה לא איחרה לבוא. באחד הערבים, כאשר שב לביתו מבית המדרש, נתקבל על ידי בני משפחתו לא כתמול שלשום. אורחים היו בבית, מחשובי שידלוב, הקצין, הפרנס של העדה, רעיתו ובניו. האב, ראש משפחת סג"ל, הקצין והבנים של שתי המשפחות היו לבושים בגדי שבת שחורים: האם ורעית הקצין לבשו שמלות משי צבעוניות הנהוגות בימי חג ומועד.

יהודה עמד נבוך מול המתרחש בבית וליבו ניחש על מה ולמה נתרחש. אביו פתח בחגיגיות את דבריו: “איש בשורה אני היום, יהודה. הקצין הנכבד ואני הסכמנו בינינו כי נשתדך בשעה טובה ומוצלחת, כי אתה, יהודה, תשא לאשה את חווה, בתו של הקצין, וכי תבנה עמה יחד בית בישראל”.

“אמן”, קרא הקצין וביקש להמשיך בדברים, אך יהודה הפסיקו בשאלה:

“האוכל לראות את פני הכלה, בטרם אחליט?”

הזדרז הקצין והשיב: “אבותינו ואבותיהם לפניהם היו נוהגים להסכים ביניהם על השידוכים של ילדיהם, מברכים את החתן והכלה בברכת מזל טוב והיו כותבים את התנאים וקובעים את מועד הנישואים. ברם, רצונו של החתן כבודו והלא נאמר «חתן דומה למלך!» יראה החתן את הכלה. נאה היא וחסודה מאין כמותה. יראה החתן את הכלה. היא נמצאת בחדר הסמוך לבדה”.

בפנותו אל החדר הסמוך, ציפה יהודה למצוא בו עלמה הנוהגת כמנהגי העלמות היהודיות, משפילה עיניה למראה גבר ונמנעת מהביט אפילו במיועד להיות לה לאיש. דלת החדר היתה פתוחה ומשעמד בפתחו, כשהוריו והורי העלמה מאחוריו, ראה את העלמה קמה מכסאה ומתבוננת בו בעינים שהשובבנות מציצה מהן. נדמה היה לו כי היא בוחנת אותו מכף רגל עד ראש. עיניה החומות כיוונו מבט אל עיניו, אל פיאותיו, אל לבושו. יהודה חש בכורח להשפיל את עיניו שלו, אך לא נכנע לו. על אף שלבשה שמלת משי לבנה, שלא כדרכן של נערות איטליה, נדמה היה לו כי אחת מאלו עומדת מולו. שערה השחור, המלא והמבריק היה קלוע בצמות קצרות; מצחה ואפה היו בגוונים לבנים וּורודים כשיש מעולה וצווארה היה מוארך וחטוב. הם הביטו זה בזו וליהודה נדמה היה כי שומע הוא קולות ששמע בפגשו נערות בעיר מודנה באחד מטיוליו. חיוך של קורת רוח עלה על שפתיו ועל פניו ומשעלה כיסה גם את פני העלמה חיוך של רצון.

יהודה צעד מספר צעדים לקראת היעודה לו, בירכה לשלום בחיבה גלויה ושאלה: “האם תסכימי לעלות עמי לארץ־ישראל?”

מבלי להרהר אפילו לרגע, ענתה העלמה, בתוקף ובשמחה: “כן”. בעוד ההורים של שניהם תוהים על השאלה והתשובה, קד יהודה קידה בפני היעודה לו ובירך אותה בברכת מזל טוב. לאחר מכן פנה אל ההורים, אשר אף הם נכנסו לחדר ובירך אותם: “בשעה טובה ומוצלחת”. הכל חזרו על הברכות. האבות תקעו כף. האמהות התחבקו והתנשקו. עוד באותו יום נכתבו התנאים.

אל כלולותיו של יהודה באו בני המשפחה של החתן והכלה מכל רחבי פולין. גם החברים מדובנו באו, רובם היו נשואים וגם נשותיהם באו עמהם. בני החטיבה, בין אלה שגרו בשידלוב בין אלה שגרו מחוצה לה, חשו את עצמם כמחותנים לכל דבר.

החופה נערכה ברוב הדר. בשידלוב לא הקפידו על תקנות הצימצום בשמחות משפחתיות, והלא בני משפחת הכלה מאנשי שידלוב היו. אורם של נרות רבים, שהוחזקו בידי נשים שבין החוגגים, השתקפו בשערה השחור של הכלה ובשער האדמוני של החתן.

כאשר עמד יהודה תחת החופה כשבגד לבן מעל בגדי החתנים שלבש, לחש ישראל אל חבריו שעמדו לידו בעת הברכות: “לא רק בחופה וביום הכיפורים נלבש לבנים, אלא בכל שעה בה נעסוק בהפצת דברנו בשם העלייה לארץ־ישראל. בבגדים הלבנים שילבשו בני חבורתנו הקדושה יהיה משום סמל לטוהר אשר עליו אנו שואפים, לחיים של טוהר ושל קדושה בארץ הקודש”.

פרק שישי: החבורה הקדושה

אחרוני החברים בחבורה הקדושה נשאו נשים ורובם נעשו אבות לבנים ולבנות. כל אחד מהם המשיך בלימודיו, סמוך על שולחן החותן, כמנהגם של אברכים יהודים מימים ימימה, אשר ממנו לא סטו החברים. את השתייכותם לחבורה, את מטרותיהם הגלויות והסמויות העלימו מכל אדם, לרבות מנשותיהם. כל שגילו היה, כי בדעתם לעלות לארץ־ישראל, ויש והם שאלו את רעיותיהם אם יסכימו להצטרף. שום רעיה לא סירבה, כי אין הסירוב לעלות לארץ־ישראל מידה נאה לאדם יהודי, לא כל שכן לאישה שבעלה מתכוון לעלות.

אפילו עין בוחנת לא היתה יכולה למצוא בחברים דבר יוצא דופן. הם למדו ככל בני גילם וגידלו את משפחותיהם ללא כל סטייה. רק בפגישות ביניהם היו נותנים פורקן למאווייהם ולדעותיהם והם לא פסקו לדבר על הצורך לעשות נפשות לחבורה הקדושה, להגדילה ולהרחיבה. “שלושה עשר חברים, אינם חבורה”, טענו אחדים. יהודה וישראל הצליחו להרגיעם.

ישראל היה ראשון החברים שצורף לו התואר רבי. הוא היה זקן החברים ומזמן יצא לו שם של למדן חריף ובקיא. על ידיעותיו בתורת הקבלה היו קיימים רינונים בלבד. בשפת היהודים בדורות אלה, נהוג היה לכנות תלמיד חכם ונכבד בקהילה בתואר רבי. התואר לא בא לציין כהונה מסויימת, אלא לתת ביטוי לדרך ארץ ולכבוד שרוחשים לנושאו. בהזכרתו בעל פה הושמטה האות יוד שבתואר ובכתב הושמטה גם האות בית שבו.

בהדרגה זכו רוב רובם של שלושה עשר חברי החבוקה בתואר רבי; ראשם היה לר' יהודה הלוי סג"ל ונאמניו מבין החבורה לר' יצחק, ר' נתנאל ור' שאול.

האברכים היו פטורים מדאגות פרנסה. הם היו סמוכים על שולחן החותנים ואלה דאגו לכל מחסוריהם ולמחסורי משפחותיהם שגדלו במרוצת השנים. הם למדו כל היום, ואחדים מהם הגיעו לבקיאות מופלגת בתלמוד ובפוסקים. ר' יהודה הלוי סג"ל לעומתם הוסיף, להתעמק במדרשים ובספרי יראים.

משעברו כמה שנים לנישואיהם ונתקרב המועד שבו ייפסקו ימי היותם סמוכים על שולחן החותנים ואשר אחריו יצטרכו ל“רדוף” אחר פרנסה, החלו אבות וחותנים מדברים עם האברכים, בניהם וחתניהם בעניני “תכלית”.

בתקופה ההיא היתה עדנה למלכות פולין השסועה. מימי מרד הקוזאקים בהנהגת בוגדן חמלניצקי בשנת 1648, לא ראתה אלא מפלות ואבדן שטחים בכל גבולותיה. אך משנבחר, בשנת 1674, יאן סובייסקי למלך פולין, החל מזלה להשתנות. במלכותו נחלה פולין נצחונות אחר נצחונות והחזירה לעצמה שטחים שנקרעו ממנה. מעמדה בקרב עמי אירופה עלה פלאים והכל ראו בפולין ובמלך סובייסקי בעל ברית חשוב במלחמה בתורכים שאיימו להציף את ארצות אירופה כולן.

יחד עם ההתאוששות הצבאית והמדינית חלה גם התאוששות כלכלית בפולין. סחר הפנים וסחר החוץ שלה, אשר חלק ניכר מהם היה בידי יהודים, פרח כמו שלא פרח במשך דורות. שפע של הצעות פרנסה היו בידי אבות וחותנים, בין לשם שותפות עמהם בין לעיסוק עצמאי של הבנים והחתנים. וכך הוצעו לחברים של החבורה הקדושה עסקי תבואות ועצים, עורות ופרוות, כלים ותכשיטים וכיוצא באלה. אבות וחותנים שהיו נוסעים לירידי לייפציג העלו הצעות כי בניהם וחתניהם יתלוו אליהם במסע הבא, כדי לעמוד על טעמו של מסחר המפרנס את בעליו בהרווחה.

האברכים שמעו ומילאו את פיהם מים. אך כשעמדו אבות וחותנים בתוקף על דרישתם כי יעסקו בפרנסת משפחותיהם, גילו האברכים כי עסקים אלה אינם לרוחם.

תחילה סבורים היו האבות והחותנים, כי דברי נערות בפי הבנים והחתנים, כי יתיישבו בדעתם ותנהגו ככל בעל אשה ואב לבנים הדואג לפרנסתם, אך כשלא הועילו הדיונים והוויכוחים על “תכלית”, פרצו מריבות וסכסוכים. “איך תפרנס את עצמך, את אשתך ואת ילדיך?”, “והיכן תדורו?”, שאלו.

הגיעה שעת האמת. עתה חייבים היו לגלות משהו מייחודם. הם הודיעו כי החלטתם נחושה לעלות לארץ־ישראל בקרוב וכי עד לעלייתם לא יעסקו בפרקמטיה, אלא ימצאו להם מלאכה, אשר ארץ־ישראל זקוקה לה והם תבעו את כספי הנדוניה למען יוכלו לעשות בה מעשי צדקה.

בעיני האבות והחותנים היו נראים האברכים כבלתי שפויים בדעתם. משלא הועילו כל הטענות והתוכחות, לא היתה להם ברירה אלא להשלים עם דעותיהם של בניהם וחתניהם.

כדי להתפרנס נאלצו החברים להשכיר עצמם כעוזרים וכפקידים בבתי מלאכה ועסק. הם עסקו בניהול טחנות קמח בשם בעליהן, בהשגחה על כריתת עצי היערות, שנקנו על ידי יהודים, וכיוצא באלה. יצא להם שם של יוצאי דופן; בני טובים שירדו מן הפסים.

ר' יהודה הלוי סג"ל וחברו ר' ישראל ביקשו ללכת בדרך שאר האברכים בני החבורה, אך חבריהם השביעום שלא יעסקו במלאכות כמותם, אלא יוסיפו להיות על משמרתם הרוחנית. “גם בארץ־ישראל יהיה דרוש לחבורתנו ראש ומנהיג כר' יהודה, גם בה נזדקק למורה הלכה, פוסק ורב כר' ישראל”, טענו בלהט. שניהם קיבלו את טיעוני החברים.

ר' ישראל נתקבל כרב באחת העיירות הסמוכות לשידלוב ור' יהודה החל להקהיל קהילות ולדרוש בפניהן, תחילה בשידלוב ואחר כך בסביבתה. במשך הזמן יצא לו שם כדרשן נודע בכל רחבי פולין. אל דרשותיו נהרו המונים, גדול כקטן, גברים כנשים. הוא היה מקפיד בלבושו, בטיפוח זקנו ופיאותיו האדמוניות וכל הופעתו אמרה כבוד. לפני שפתח בדרשה, היה מתנענע כנץ ברוח. כאשר פתח לדבר, עצם את עיניו. קולו ונעימת דבריו ערבו לקהל שומעיו כשירתו המתוקה של משורר יחיד במקהלה של משוררים.

ר' יהודה היה מפליג בשבחם של חיים טהורים, חיים שיש בהם ייראת שמים ואהבת הבריות. הוא הרבה להעלות על נס אהבת מלאכה ואהבת חסד, לימוד תורה, תשובה ומעשים טובים. את דבריו היה מחזק בהבאת פסוקים מן התורה, מן הנביאים, מפרקי האבות, המדרשים וספרי היראים ובמקצת מעט דברים מספרי הקבלה. דבריו ומשליו היו שווים לכל נפש ולא דמו לפילפולים של דברי התלמוד, אשר בהם תיבלו שאר הדרשנים את דרשותיהם. על כן נתפרסם שמו בקרב האנשים הפשוטים שבקהילות, בקרב בעלי המלאכה והנשים.

שומעי דרשותיו של ר' יהודה, הלכו שבי אחרי תיאוריו של ארץ־ישראל. הוא היה מלבישם במראות טבע ונופים שהכיר באיטליה וכשציירם לפני שומעיו, נדמה היה להם, כי מועברים הם, דרך פלא, אל ארץ אבותיהם מקדם, שנשארה כפי שהיתה, ארץ חמדה טובה ורחבה. הוא עורר בשומעיו געגועים עזים לאותה ארץ והבטיח להם כי עתידים הם לחזור אליה, לחונן את עפרה ולהפריחה.

תהילתו של ר' יהודה כדרשן נתפשטה על פני מושבות היהודים ברחבי פולין ועד בוהמיה ומורביה הגיעה. מקהילות רבות באו אליו משלחות להזמין אותו לבוא אליהן ולדרוש בפני קהלן. היו אלה משלחות מטעם פרנסי קהילות גדולות וקטנות, מטעם בתי מדרש וישיבות. ובין המשלחות גם שלוחי בתי כנסת של בעלי מלאכה ובראשם של חייטים ופרוונים ואחרים, שהיו מקיימים בתי תפילה משלהם ברבות מקהילות פולין ובארצות אחרות.

חברי החבורה הקדושה הפצירו בראשם להחיש את הפעולה לשם יישום מטרותיה. להוטים היו להגדיל את שורותיה ולצאת בקרוב לארץ־ישראל. לא עלה עוד בידי ר' יהודה ור' ישראל לדחות את מילוי תביעתם למועד רחוק. הם קבעו מועד לתחילת הפעולה, ואף כי לא היה קרוב במידה מספקת בעיני מספר חברים, הוא נתקבל על דעת כולם.

בהתיעצות בין כל שלושה עשר החברים נקבעו השנה, החודש והיום לתחילת הפעולה, להופעת החבורה הקדושה בפומבי, להעלאת דברה בפני הציבור. המועד נקבע לראש חודש ניסן, חודש האביב והגאולה ממצרים וחודש הגאולה העתידה לבוא, בשנת כ' ת"ן לבריאת העולם, היא שנת 1690 למנין האומות. ביום זה יתאספו בני החבורה הקדושה בעיר שדליץ שליד הורודנא, אחד ממרכזי התורה בפולין, ושם יכריזו על מטרתם ויעוררו את הציבור להצטרף אליהם.

באותה שנה הקדימו השלגים להפשיר. האביב שהתמהמה לבוא כרגיל בפולין, עד לאחר הפסח, החל השנה בחג הפורים, כחודש ימים לפני הזמן. בראש חודש ניסן נמצאו כל שלושה עשר החברים בשדליץ. הם זכרו את דברי חברם ישראל ביום כלולותיו של ראשם יהודה: “לא רק בחופה וביום הכיפורים נלבש לבנים, אלא בכל שעה בה נעסוק בהפצת דברנו בשם העלייה לארץ־ישראל”.

החבורה הקדושה נתאספה בחצר בית הכנסת הגדול שבשדליץ. מעל לבגדיהם לבשו החברים מעילים לבנים, כאותם “הקיטלים” המשמשים את היראים בחופותיהם, בתפילותיהם ביום הכיפורים ובהסבתם לליל הסדר של פסח. מסורת עתיקה היא אצל היהודים לראות בלבוש הלבן לבוש של חג וסמל לטוהר.

בואם של החברים לשדליץ עשה רושם בקרב יהודי העיר. התאספותם בחצר בית הכנסת עוררה רבים לבוא שמה ולצטופף מסביב לאורחים. אלה עמדו בדומייה ומסביבם המתה החצר קהל גדול. היו שהשמיעו דברי גנאי וספקות בשפיותם של האורחים ואחרים האשימום בהשתייכות לאות כת “ימח שמה וזכרה”, בנהייה אחרי אותו שקץ משוקץ, שבתי צבי, “שם רשעים ירקב”.

משנרגע הקהל במקצת, פתח ר' ישראל בקול רם ותקיף:

הושלך הס בחצר בית הכנסת, מראהו הרבני, קולו הצלול והתקיף, דבריו הכנים והכאובים של ר' ישראל השרו אווירה של רצינות במקום. בגדיו הלבנים הזכירו לכול דרשת רב ומוכיח ביום הכיפורים. ור' ישראל המשיך:

בדבריו אלה סתם ר' ישראל את פיות המקטרגים שחשדו בבני החבורה כי הם מ“מאמיניו” של שבתי צבי, כפי שהעלילו עליהם מקודם כשירקו לעברם מפני השתייכותם, כביכול, לאותה כת. הקהל הצטופף מסביב לובשי הלבנים כדי להיות קרוב לדוברם ולקלוט כל מלה היוצאת מפיו. ר' ישראל המשיך:

רבים ענו “אמן” אחרי דברי ר' ישראל. הכל נשארו במקומם וציפו להמשך. והנה נשמע קולו של ר' יהודה בפנותו אל הציבור:

קולו הערב של רק יהודה שבה מיד כל לב. דמותו הנאה, האומרת נוי וקסם עוררה סקרנות לדבריו. כדרכו הוא עצם את עיניו לפני שפתח בדרשתו והתנועע קמעה. אחר פקח אותן, הסתכל בקהל והשמיע את דברו בנעימה של דרשן, ברוך ובאהבה:

ר' יהודה הפסיק כדי לשאוף רוח. רבו קריאות ההתפעלות וההסכמה וביקשוהו להמשיך בדבריו. מן הקהל קרא מישהו לעברו של ר' יהודה: “הלבוש הלבן שלכם – על מה ולמה?” היו שביקשו להשתיק את השואל ושנזפו בו, אך ר' יהודה ענה לו כאב המתרץ קושית בנו. “כלום יבוא אדם אל פלטין של מלך בלבוש חול? והלא אנו מיטהרים לקראת עלייתנו לארץ, בה בחר השם”.

שעה ארוכה דרש ר' יהודה והקהל הקשיב בדריכות. משסיים, התפזרו רוב רובם של הנאספים, אך ציבור של צעירים ואברכים נשאר במקום. הם היפנו שאלות אל ר' יהודה ואל נאמניו שעמדו לידו, ר' יצחק, ר' נתנאל ור' שאול. משרבו השאלות הטיל ר' יהודה על נאמניו להוועד עם השואלים, לבאר להם את מטרות החבורה ולהשביע את אלה שביניהם, אשר יבקשו להצטרף אליה.

ר' יהודה ור' ישראל ושאר החברים פנו לבית הכנסת. הנאמנים והשואלים נשאר בחצר. לאחר כשעה מנתה החבורה שמונה עשר חברים. חמישה מהמתקהלים בחצר בית הכנסת של שדליץ הצטרפו אליה ונשבעו את שבועתה.

בני החבורה נתחלקו בדעותיהם בהערכת תוצאותיו של המעמד. היו שראו במספר הזעיר של מצטרפים משום כישלון. המון רב שמע את הדברים, נתלהב מהם והביע את הסכמתו, אך רק בודדים היו נכונים לקבל את דרך החבורה. “מתי תהיה החבורה למחנה?” שאלו המאוכזבים. לעומתם היו שראו בהצטרפות החמישה משום הצלחה. “מי”ג נהיינו ל־ח“י. כה לחי!” אמרו לחבריהם. ר' יהודה ור' ישראל הסכימו עמהם.

אף כי ראשוני החברים של החבורה בני דובנו היו והבאים אחריהם בני שידלוב, תיקרא החבורה להבא “חבורת שדליץ” או “חבורת ר' יהודה משדליץ”. כי בשדליץ נתפרסם דברה. בה יצאה לראשונה קריאתה לציבור.

פרק שביעי: מ“מהלך” ל“מלאך”

למחרת המעמד בחצר בית הכנסת של שדליץ, לאחר דיונים והערכות שנמשכו כל הלילה, התפזרו בני החבורה. חמשת החברים שהצטרפו אליה בשדליץ פנו לבתיהם והשאר למקומות מושבם. בעת הדיונים הוסכם על המשך מסע ההתעוררות, מיד לאחר חג הפסח שיחול בעוד כשבועיים ימים. החברים משדליץ קבלו על עצמם להציע באיזו ערים תבקר החבורה, כל השמונה עשר יחד, כדי לחזור בהן על מעמד שדליץ. בין חג הפסח לחג השבועות תעשה החבורה בדרכים כדי להפיץ דברה.

ימים מספר לאחר חג הפסח נתאספו כל חברי החבורה בשדליץ ויצאו לדרך. שמונה עשר בני החבורה הקדושה הגיעו לתחומי העיר הראשונה שבין הערים שנקבעו כיעדים למסע ההתעוררות. הם הוציאו את המעילים הלבנים מכליהם, לבשום והתכוננו לפגישה עם הקהילה היהודית שבעיר. עוד הם במבואות העיר וקבוצה גדולה של תלמידי “ישיבה” ואברכים שנודע להם על בוא החברים, ניצבה בדרכם תוך קריאות עוינות ואיומים במקלות ואלות.

“כאן לא שדליץ”. נשמעו קריאות וצעקות. “כאן לא תצליחו לעשות מה שעשיתם שם. אל תחומנו לא תבואו!”

לא הועילו נסיונותיהם של ר' יהודה ור' ישראל להשפיע עליהם בדברי שלום ונחת. לא הועילו נסיונותיהם של שאר החברים להדוף את המתנגדים בכוח ולפרוץ דרך לעיר. מאוכזבים פשטו בני החבורה את המעילים הלבנים ונחו באחד השדות שמחוץ לעיר הסגורה בפניהם. השמש להטה. רעבים וצמאים הגיעו בשעות הערב לתחום העיר השניה במסלול מסעם.

הם נכנסו לעיר והגיעו אל רחובות היהודים. איש לא ניצב מולם. איש לא עצר בדרכם. סקרנים החלו להתאסף מסביבם, השעה היתה מאוחרת. את הלילה בילה חלק בין כתלי ה“הקדש” שליד חצר בית הכנסת וחלק תחת כיפת השמים בחצר.

בבוקר נודע בקהילה על בואם של שמונה עשר אברכים הנקראים בשם “חבורה קדושה”.

אחרי תפילת שחרית התרכזו בני החבורה בחצר בית הכנסת, לבושים מעילים לבנים. החצר נתמלאה קהל מתפללים. וגם כאן נשמעו ביטויי הסתייגות ועיינות, כפי שנשמעו בשדליץ.

ר' ישראל ור' יהודה השמיעו את דבריהם, רובו הגדול של הקהל נתפזר לאחר ששמעום ומספר צעירים ואברכים נשארו במקום ושאלו שאלות. חזר בשנית כל מה שנתרחש בשדליץ – אפילו מספר המצטרפים, לאחר שנתוועדו נאמניו של ראש החבורה עם השואלים. כמו בשדליץ הצטרפו גם כאן חמישה לחבורה הקדושה.

למחרת יצאו בני החבורה לעיר השלישית במסלול מסעם. חמשת החברים החדשים הצטרפו למסע. מספר בני החבורה היה לעשרים ושלושה.

בהמשך מסעם, התנסו בני החבורה בנסיונות משני הסוגים, בהם התנסו בראשיתו. היו מקומות, אשר ברגע שנודע דבר בואם, ניצבו בדרכם יריבים שגמרו אומר למנוע את כניסתם לעיר והיו מקומות שבהם חזר המעמד של חצר בית הכנסת של שדליץ ובודדים נצטרפו לחבורה ולמסע ההתעוררות שלה.

בסוף המסע, ימים ספורים לפני חג השבועות, מנתה החבורה חמישים ושניים חבר. לפני לכתם כל אחד לביתו ולעירו, ישבו בני החבורה לטכס עצה בדבר דרך החבורה להבא. מחולקים היו בהערכת התוצאות של מסעם, כבראשונה. היו ביניהם מאוכזבים וממורמרים על מיעוט המצטרפים והיו שראו בגידולה האיטי של החבורה משום עדות כי רק בני עליה יצטרפו אליה וכי איכות החבורה תפצה על הכמות. ר' יהודה ביקש להכין את מסע ההתעוררות הבא, לקבוע את מועדו ויעדיו. אך היו מבין הוותיקים שהביעו ספקות אם יוכלו להשתחרר בקרוב למסע חדש. פרנסת בני ביתם תלויה בעבודתם והעדרותם במסע כחמישה שבועות מהבית, גרמה להם בעיות כלכלה רציניות והם יתקשו לעמוד בבעיות חדשות בעתיד הקרוב. החברים החדשים, חלק מהם היו בעלי עסקים וביקשו שהות להכין את בני משפחותיהם למעמדם החדש ולדחות את מועד המסע הבא עד שיסדירו את עניני עסקיהם.

והיו כאלו שטענו שאין צורך בכלל במסעי התעוררות בפולין, אלא יש לצאת לדרך מיד, אותם חמישים ושנים החברים על נשותיהם וילדיהם. כמה יצטרפו במסע נוסף בארץ פולין? פחות מארבעים! אין ספק כי בעברם בקהילות ישראל בארצות שבדרך לארץ־ישראל יצטרפו אליהם יותר חברים ממספר זה. אין לדחות את יציאת פולין ויש להחיש את העלייה לארץ־ישראל.

ר' יהודה הקשיב בשקט לדעות שהובעו על ידי החברים אשר דחו את הצעתו להכין את המסע הבא. כשסיימו כל המתדיינים את דבריהם אמר: "נלך לפי הכלל: «אחרי רבים להטות». “לא, לא!” הפסיקוהו חברים, “כשם שהנהגת והדרכת אותנו עד כה כן תנהיגנו ותדריכנו להבא. שמעת את כל הדעות. שקול נא ביניהן והכריע. וכפי שתחליט ננהג”.

כאשר הגיע ר' יהודה לביתו בשידלוב, בערב חג השבועות, הודיעה לו חווה רעיתו, כי אורח הגיע לעיר ודבר לו אליו מאת מוריו באיטליה, ר' בנימין הכהן ויטאלי ור' אברהם רוויגו.

לשמע שמותיהם של מוריו נפעם ר' יהודה. את יד אלוהים הוא ראה בדבר, כי בשעה שהוא וחבריו נתונים במבוכה על דרכם בעתיד, הגיע אליו שליח מאת מוריו. לולא התקדש החג עליו, היה שולח מיד לקרוא לאורח. מפני קדושת החג הסתפק לברכו בבית הכנסת ולהזמינו לביתו במוצאי החג.

יוצא דופן היה האורח הן בחיצוניותו הן בדיבורו. בגדיו היו מרופטים משהו. זקנו השחור לא היה עשוי ועיניו יקדו באש מוזרה. אך הוא הפליא בבקיאותו בתורה שבכתב ושבעל פה את תלמידי החכמים שבבית הכנסת. ר' יהודה שמע את תהילת האורח וציפה בקוצר רוח לפגישתם במוצאי החג.

“מביא אני לך פריסת שלשום מאת רבותינו הרב”ך ור' אברהם רוויגו", פתח האורח, כאשר נפגש עם ר' יהודה בביתו. “זה עתה חזרתי מאיטליה”.

“ומה שלומם?”, שאל ר' יהודה, “ולשם מה הם שלחו אותך אלי?”

“שלום להם. נשלחתי אליך על מנת לעשות עמך ביחד בענייני החבורה הקדושה, אשר שמעה הגיע גם אליהם”.

נרעש ושמח שמע ר' יהודה את דברי האורח והוא שאל אותו: “מי אתה, ר' אורח?”

“ידוע אני בשם חיים מלאך, אך לא מלאך ולא בן מלאך אני. הייתי מהלך מקהילה לקהילה ונקראתי בשם חיים “המהלך”. במשך הזמן הפכו את כינויי מ”מהלך" ל“מלאך”, מפני דמיון הצליל של שתי המלים בניב שלנו וכך נתקבל השם. קניתי והרבצתי תורה בפולין ובגרמניה, בתורכיה ובאיטליה. מוריי ותלמידיי נמנים עם חשובי הרבנים וראשי הישיבות בארצות אלה, מילאתי את כרסי בש“ס ובפוסקים, אך לבי נמשך לקבלה ואותה למדתי אצל ר' השל צורף בווילנה, ואצל רבותינו באיטליה. ועתה הגד לי אתה, ר' יהודה, מה מעשיך ומה מעשי החבורה הקדושה שהגית ושחוללת?”

עד שעות הבוקר נמשכה השיחה בין השניים. על מה לא שוחחו? על המעמד ביער האורנים של דובנו והמעמד ביער הערמונים שליד שידלוב, על שנת הלימודים של ר' יהודה באיטליה ופגישותיו עם הגביר ר' שמואל אופנהיים בוינה, על הדיונים והלבטים בדבר מנהרת הגאולה וחציבתה, על המעמד בשדליץ, על המסע, תלאותיו והצלחותיו ועל הדעות השונות והמנוגדות שהועלו בפי החברים עם סיומה. “חמישים ואחד חברים מבקשים תשובה מפי, רואים בי ‘מורה נבוכים’ שלהם וטרם נתבררה לי התשובה, טרם נתבררה לי הדרך”, סיים ר' יהודה את תשובתו על שאלות אורחו.

“לפי דעתי”, השיב ר' חיים, “מן הדין שהחבורה תצא לדרך לארץ־ישראל. הן זה יעדה. לשם זה קמה. במסעות מעין אלה שערכה החבורה לא תיבנה, והיא עלולה להתפורר כשלא תעסוק בקרוב ביישום מטרותיה”.

“אתה ממליץ כי חמישים ושניים אברכים ייצאו לדרך? לא זה המחנה שייחלנו לו”, היקשה, השיב ר' יהודה.

“חמישים ושניים אברכים על נשיהם וטפם הם מחנה גדול. בדרך לארץ־ישראל יצטרפו אליהם רבים וגם הם עם נשיהם וטפם. יתכן וחלק מהם ינשרו בדרך, אך המחנה לא יתפורר, אם יהיה לו דגל שינשא לפניו”. “ודגל זה, מהו?”, שאל ר' יהודה.

תשובת ר' חיים באה תוך שיקול כל מלה ומלה: “ההולכים בדרך רואים את הדגל הנישא לפניהם כסמל למטרה אשר לקראתה הם הולכים. למראהו יסירו כל ספק העולה בליבם ויתחזקו בעת חולשת הדעת. אתה, ר' יהודה, העלית בפני החבורה את משל המנהרה, מנהרת הגאולה הנחצבת משני עבריה. יפה המשל, אולם אתה הולך רק בראש החוצבים מן העבר האחד ואין לך שום מגע עם החוצב מן העבר השני”.

“מן העבר השני חוצב המשיח והוא חבוי בעולמו”, הפסיק ר' יהודה את ר' חיים והמשיך: “אין לי ואין לשום איש מגע עמו. אין אנו יודעים את שמו ואת דמותו”.

ר' חיים הביט בעיניו היוקדות מסביבו, כאילו לוודא שאין איש מלבדם בחדר. לאחר מכן הישיר את מבטו אל ר' יהודה וכמו לחש את דבריו: “מפי ר' אברהם רוויגו שמעתי כי היית בין התלמידים שנבחרו על ידו לשמיעת דבריו הכמוסים על אמיר”ה. על כן ידעת את סוד ישיבתו של אמיר“ה בחצר מלך נכרי, כמשה רבנו בשעתו, וכי נתחייב להיעלם במשך ארבעים שנה עד שיתגלה שנית. וגם זאת שמעתי מפי רבינו: זה שאמרו בגמרא: «אסתר קרקע עולם היתה», בא לרמוז על סוד גדול. הלא היא דבקה במלך עכו”ם וראויה היתה לתיעוב, כביכול, אך לא כך סגרו חכמים, מפני שעל ידה נעשתה תשועה גדולה לישראל".

ר' חיים התעלם ממורת הרוח אשר דבריו עוררו אצל מארחו ואשר ניכרה היטב בפניו, והוא המשיך בשטף: “אמור להם לבני החבורה כי המשיח החוצב מן העבר השני של המנהרה, אינו נטול גוף או דמות הגוף, הוא אותו שליח האלוהים אשר הוכיח בתהגלותו הראשונה כי ראש ומלך הוא לעמנו ואשר בתהגלותו השנייה בקרוב יגאלנו גאולה שלמה ויחזירנו לארצנו. יידעו נא בני החבורה מי החוצב מן העבר השני וכי מלאכתו כמעט ונשלמה. אז יידעו כי בדרך המלך הם הולכים, להקביל פני מלך בעיר המלוכה ירושלים”.

מעיניו של ר' חיים ניתזו מעין רשפי אש ושפתיו נעו גם לאחר שסיים את דבריו. דעתו כמו ריחפה בעולם אחר והיא לא חזרה לעולם הזה עד שאזניו קלטו את דברי התשובה השקולה של ר' יהודה: “חברי הקרובים וביניהם מי שלמד גם הוא אצל ר' אברהם רוויגו, הרב ר' ישראל, וכן אני, איננו מאמינים כי המשיח החוצב במנהרת הגאולה מעברה השני גלוי וידוע, בעל שם ובעל דמות. מחכים אנו לו כל יום, כל שעה, אך עד להופעתו הוא סמוי מעינינו. יהיה מי שיהיה, יישלח מי שיישלח – גם אם יתמהמה נחכה לו. לא נחשב קיצין ולא נספור שנים”.

“בדעה זו יכולת לקבץ מסביבך חמישים ואחד חבר ואולי תצליח להוסיף עליהם כמספר זה”, השיב ר' חיים. “אך את העם לא תעורר לצאת מן הגלות ולעלות לארץ־ישראל, אם לא תעלה בפניהם נס ודגל. ומי יספק לך אלה אם לא דמותו המאירה של אמיר”ה?"

“אלהי ישראל, תורת הנגלה והנסתר, הם הנס והדגל ההולכים לפנינו”, השיב ר' יהודה וקם. נסתיים הדיון הראשון בין ראש החבורה הקדושה לבין ר' חיים מלאך.

לאחר כמה ימים ביקש ר' חיים פגישה נוספת עם ר' יהודה וזה נענה לו. שניהם לא סטו מדעותיהם ולא הגיעו להסכמה ביניהם.

בעת פגישה שלישית הודיע ר' חיים לר' יהודה על רצונו להצטרף לחבורה ור' יהודה הבהיר לו כי לא כדרכו דרך החבורה, לא כאמונתו אמונתם של חבריה.

“מוכן אני להתאים את דרכי לדרכה ולא לתת פומבי לאמונתי ובלבד שאהיה חבר בחבורה הקדושה”.

לאחר דין ודברים הסכים ר' יהודה לצרף את ר' חיים מלאך לחבורה. הוא קרא בפניו את נוּסח השבועה ור' חיים נשבע.

ר' יהודה ור' חיים ביקרו ביחד בעירו של הרב ר' ישראל ובאו אל ביתו. החלק הראשון של הפגישה היה מוקדש להחלפת דברים על המורים והחברים באיטליה. שלושתם היו מושפעים מדרכיו של ר' אברהם רוויגו והרבו לדבר עליו.

לאחר מכן דובר על דרכה של החבורה בעתיד. ר' יהודה מסר על הצטרפותו של ר' חיים לאגודה ועל דעתו כי עליה לצאת לארץ־ישראל בקרוב מבלי לערוך מסעות התעוררות נוספים בפולין. ר' ישראל בירך את החבר החדש להצטרפותו ודן עמו באריכות על דעתו בדבר היציאה לארץ־ישראל. בדיון זה עלה בידי ר' חיים לשכנע הן את הרב, ר' ישראל והן את ר' יהודה שטרם הכריע בדבר. בפגישה זו הוסכם כי זו תהיה דרך החבורה בעתיד, כי את דעתם המשותפת הזאת יביא ר' יהודה בפני ציבור החברים.

לבסוף הפליג ר' חיים לדבר על הגאולה והגואל, על הסודות הקשורים בהם ועל דרכי הלימוד של סודות אלה. הוא לא הזכיר את השם אמיר"ה ונזהר מלגלות את אמונתו בו, אך בדבריו על הסודות תכפו ביטויים שרמזו על דבקותו בשבתי צבי.

ר' חיים יצא מביתו של הרב, ר' ישראל. ר' יהודה נשאר עם חברו הוותיק. כשהיו לבדם אמר ר' ישראל לחברו: “איש זה עלול להטות את החבורה לצד העבירה. הוא עלול לטמא מחנה קדוש. יש להיזהר מפניו ולא לתת לו לצאת לדרך עם שאר החברים. שלחנו לאן שתשלחנו, יהודה, אחי, אך בל יעלה עמנו”.

“הוא הבטיח לקבל את דרכנו, הוא נשבע את שבועתנו”, השיב ר' יהודה בהתרגשות, אך ר' ישראל גמר אומר למנוע מר' חיים מלאך את ההצטרפות למחנה העולים. את הצטרפותו לחבורה קיבל כדבר שאין להשיבו אחור: “אם הוא יימצא בין העולים, אני לא אעלה עמכם”.

“ומי יהיה לנו מורה ורב בארץ־ישראל?” זעק יהודה לעומתו: “הן זקוקים אנו לך, אחי!”

“אם הוא יימצא בין העולים, אני לא אעלה עמכם”, חזר ופסק ר' ישראל.

ביחד חזרו ר' יהודה ור' חיים מעירו של הרב ר' ישראל אל שידלוב. הם ישבו זה מול זה בעגלה. ר' יהודה היה מכונס בעצמו ומהורהר. בפני בעיה קשה וחמורה העמיד אותו חברו ישראל, עמיתו ועוזרו בגיבוש החבורה. הבעיה נוגעת לבן לוויתו היושב מולו ואשר אינו יודע דבר על אודותיה.

לעומת ר' יהודה שהיה מכונס בתוך עצמו, היה ר' חיים ער ותוסס. הוא תאב להעביר לראש החבורה את שפע המחשבות שעלו בדעתו. ר' חיים לא היה רק איש ההלכה והקבלה. בקיא בדרכים, בערים ובארצות היה. מפני נסיעותיו המרובות שבגללן נדבק בו השם “מהלך”, נהירים היו לו סוגי העגלות והסוסים שיהיו דרושים לחבורה בדרכה הארוכה. הוא ידע לנקוב בשמות הערים והקהילות בהן תעבור הדרך וכן בשמות פרנסים ורבנים המשמשים בקהילות. היה בידו לנקוב בשמות המקומות שבהם מצויות אכסניות ראויות לחבורה וגם את בעליהן ומחיריהן ידע. שום דבר הקשור לדרכים לא נעלם ממנו.

את כל שפע הידיעות והפרטים מסר לר' יהודה ופעם אחר פעם היה מוסיף בצחוק מהול גאווה: “טוב להולכים בדרך כי “מהלך” מנוסה כמוני ילך עמהם כחלוץ לפני המחנה, כמדריך וכנווט”.

ר' יהודה הקשיב לשפע הדיבורים של בן לוויתו, אך לא הרבה להשיב או להגיב. כאשר פנה אליו ר' חיים בשאלה על דעתו לגבי פרט זה או אחר, היה משיב במלים ספורות ולא מחייבות, כגון: “הדבר צריך עיון”; “יש לשקול בענין”. וכיוצא באלו.

בלבו ובדעתו של ר' יהודה גמלה ההכרה כי על החבורה לצאת לדרך, כי עליו להודיע על דעתו זו לכל החברים והוא היה בטוח כי הכל יקבלוה, כפי שהסכים ר' ישראל לדעתו של ר' חיים מלאך, בענין היציאה. כן גמלה בלבו של ר' יהודה ההכרה כי היציאה לדרך והנסיעה בדרכים מחייבות את הצטרפותו של ר' חיים. אמת רבה מצא בדבריו כי מסוגל הוא להיות מעין חלוץ ההולך לפני המחנה, מדריך ונווט. אך אליה וקוץ בה. דברי ר' ישראל הידהדו באזניו: “אם הוא יימצא בין העולים, אני לא אעלה עמכם”. פעמיים חזר על הדברים ומהם לא יסטה. פירוש הדבר: עליו לבחור בין החבר הוותיק, ר' ישראל והסעד שלו ברוח ובדעת לבין “המתהלך” וסגולותיו להדריך ולנווט את מחנה העולים

גם בשידלוב לא מצא ר' יהודה פתרון לבעיה שבפניה הועמד. היא הטרידה אותו בימים ובלילות. הוא המשיך לדרוש בפני הציבור בשידלוב, אף להיענות להזמנות לצאת אל קהילות אחרות לדרוש בפניהן, אך הוא לא היה עוד כתמול שלשום. ניטלו הזיו מעיניו וצליל הקסם מקולו.

כל אימת ששהה בעיר, בא ר' חיים אליו וידיעות בפיו. הוא בירר כי חבריו בערים אלה ואלה בעלי מעמד הם. כשיפנה אליהם יעזרו לו בכול. אל בעלי אכסניות במקומות אלה ואלה הריץ מכתבים וקיבל תשובתם כי נכונים הם לאכסן קבוצות גדולות של נוסעים, על נשותיהם וילדיהם. הוא בא בדברים עם בעלי עגלות וקבע אתם את מחירי ההסעה. הכל מוכן למסע. יבוא נא ר' יהודה אל בני החבורה ויורה להם על מועד צאתם לדרך.

חש ר' יהודה בעליל כי הגשמת היציאה לארץ־ישראל קשורה ותלויה בר' חיים. בלעדו היא לא תתממש ואין לו ברירה אלא להעדיף את ה“מהלך” על הרב. ר' יהודה דרש מר' חיים להשבע בפניו, על ספר תורה פתוח, שלא יגלה לשום איש את אמונתו בשבתי צבי, שלא ינסה בשום מקום לבוא בדברים עם מאמיניו, שלא ינסה לעשות שום נפש לדעותיו בקרב בני החבורה. ר' חיים נשבע והכף הוכרעה. ר' יהודה יכנס את בני החבורה, יביא בפניהם את דעתו כי יש לצאת לדרך ויודיע על התפקיד שנועד לר' חיים מלאך כמדריך וכנווט של מסע החבורה הקדושה לארץ הקודש.

בהתכנסותם של בני החבורה בעיר שידלוב קיבלו כל החברים את דעת ראשם ר' יהודה, חלק בהתלהבות ובלא סייג, חלק מתוך נאמנות לראש החבורה.

קשה היה לר' יהודה להסביר לחברים את העדרותו של הרב ר' ישראל מן ההתכנסות ושלא כדרכו גילה רק טפח מטעמיו וכיסה טפחיים.

היה זה יומו הגדול של ר' חיים. כוותיק ובקיא במסעות הירצה על פרטי המסע: לא בשיירה שתכלול את כל החברים ייצאו את פולין, אלא קבוצות קבוצות, לפי מקומות מגורי החברים. על כל קבוצה לפקוד בדרכה מספר רב של קהילות, ככל האפשר, כדי לעשות נפשות למטרות החבורה.

נקבעו מועדי היציאה, התחנות והאכסניות בדרך, הלבוש, הצידה, מבחר הכלים והכסף ועוד כהנה וכהנה.

ונקבעו מקום ומועד לפגישת המחנה כולו. המקום שנקבע היה העיר ניקולשבורג שבמורביה והמועד שנקבע היה בין חג הפורים לחג הפסח בשנת ה' ת"ס לבריאת העולם, היא שנת 1700 למנינם.

מניקולשבורג תצא ותעלה החבורה הקדושה לארץ־ישראל.

ר' חיים מלאך קיים מה שהבטיח לר' יהודה. הוא לא גילה לשום איש מאנשי החבורה והקרובים להם את אמונתו בשבתי צבי. כאשר דובר עליו שתק וכאשר קולל, כמנהג הכופרים בו, התאפק, חרק שיניים ולא הגיב. גם במקומות שבהם התגוררו מאמינים בשבתי צבי, שלא העלימו את אמונתם בו, לא סטה מן האיסור שקיבל על עצמו. הוא לא התקרב למאמינים וכשהם התקרבו אליו, דחה אותם.

החבורה הקדושה היתה נכונה לצאת לדרך. תורתו של ר' יהודה והדרכתו של ר' חיים מלאך שימשו לחבריה כעמוד־אש. את יציאתם מפולין ועלייתם לארץ־ישראל ראו כראשית הגשמתה של תקוות הדורות ליציאה מהגלות ולשיבת ציון.

פרק שמיני: שיירות בדרך

חברי החבורה הקדושה היו פזורים על פני ערים ועיירות רבות בכל גלילות פולין, מווילנה שבצפונה עד לבוב וקרקוב שבדרומה. אל תחנתם הראשונה בדרך ליעדם, העיר ניקולשבורג שבמורביה, יצאו בשיירות לפי עריהם ועיירותיהם ובהתאם למסלולים שנקבעו בהתוועדות עם ר' יהודה ור' חיים.

החל ממחרת חג הפורים ניראו נעות בדרכי פולין שיירות של עגלות גדולות מחופות. בין עשר לחמש עשרה נפשות נצטופפו בכל עגלה, בני משפחה אחת או שתים. ברבות מן העגלות נסעו בני שלושה דורות – סבים, אבות וילדיהם.

הדרכים היו נקיות משלג ומבוץ. בחלקן הקדמי של העגלות ישבו בדרך כלל הגברים ובחלקן האחורי הנשים. לא היתה מחיצה בין הנוסעים, אך ההפרדה בין המינים קוימה בקפדנות. כשהגברים התפללו בקול, הצטרפו הנשים בלחש. וכשהגברים עיינו בספרי קודש, עסקו הנשים בתפירה ובסריגה.

הגברים לבשו בגדי מסע כהים. הנשים לבשו שמלות לבנות ארוכות ובעלות שרוולים ארוכים, כמנהגן ביום הכיפורים. ראשי הנשים היו מכוסים מטפחות לבנות שהסתירו את כל שערותיהן.

בשיירות הנוסעים לניקולשבורג שררה אווירה של חסידות ופרישות, ובכך נבדלו הנוסעים לארץ־ישראל במחנהו של ר' יהודה מן הנוסעים שהאמינו בשבתי צבי ושנסעו אליו, כשנות דור לפני נסיעתם של בני החבורה הקדושה.

הגיעה אחת השיירות לאחד המקומות שנקבעו ללינת לילה או למנוחה, נכנסו העגלות לאכסניות. הנשים והבנות תפשו את החדרים שנועדו לנוסעים, הכינו את המצעים ללינה ועסקו בבישול ובשאר המלאכות. הגברים לבשו בגדים לבנים מעל לבגדי המסע שלהם, או במקומם, ושמו פעמיהם אל בית הכנסת. היו במקום בתי כנסת אחדים, באו ביחד אל הגדול שבהם. כלאחר יד ענו על הברכות שהופנו אליהם מיתר המתפללים, התפללו בדבקות שהיתה אופיינית להם ושכמותה לא נודעה מחוץ לשורותיהם.

גם בתוך אמירתם את התפילות הנהוגות, נתנו בני החבורה בלבם שבח והודיה לאל בורא עולם על שהעלה אותם בדרך אל ארץ הבחירה. אחרי התפילה ישבו ללמוד בספרים שמצאו במקום או עיינו בספרים שהביאו אתם. הדבקות שבתפילתם, לימודם והימנעותם משיחה של בטלה, עשו רושם עמוק על בני הקהילות שבתוכן עשו. לאחר יום או יומיים של שהות העולים באחד המקומות והסתכלותם של תושבי המקום בנוהגיהם ובנוהגי נשותיהם באכסניות, היתה חסידותם ופרישותם של בני החבורה הקדושה לשבח בפי כל. רבנים ודיינים ולומדי תורה ביקשו את קירבתם; סוחרים ובעלי מלאכה דיברו עליהם בהערכה וכינו את העולים בשם “חסידים”. רבים ראו בחסידים העולים ובמעשיהם מעין תיקון הפגמים שפגמו בשעתם המאמינים בשבתי צבי.

לא היתה קהילה שלא העניקה לעולים מכל הדרוש להמשך דרכם בצידה ובכסף. היו קהילות שמתוכן הצטרפו משפחה אחת או שתים־שלוש לשיירות החסידים. אירע ששתיים שלוש עגלות של עולים נכנסו לעיר ויצאו ממנה שלוש וארבע ויותר.

שמען של שיירות העולים הגיע גם לקהילות שלא היו בדרכן ואשר בהן לא חנו החסידים. בני הקהילות שנפגשו עמהם הפיצו את דבר עלייתם לארץ־ישראל, את חסידותם ופרישותם. וכך החלו לנוע לניקולשבורג עגלות מלאות גברים, נשים וילדים כדי להצטרף לחבורה הקדושה במסעה לארץ־ישראל.

האש שהדליקה החבורה בפולין היתה ללהבה וזו התפשטה על פני ארצות אירופה. היא הגיעה לאוסטריה, לבוהמיה, לגרמניה ולמורביה. ניצוצותיה אף הרחיקו עוף עד לאיטליה והונגריה. שיירות, שיירות מארצות שונות עשו את דרכן לניקולשבורג, עיר ההתכנסות.

ר' יהודה וחבריו־נאמניו ר' יצחק, ר' נתנאל ור' שאול, ביחד עם ר' חיים מלאך, הקדימו את כל השיירות. את משפחותיהם השאירו להשגחת החברים שנסעו באיטיות בגלל הנשים והטף ושעשו חניות רבות בדרך. הם נסעו בעגלה מהירה ונמנעו מכל חניה שאפשר היה לפסוח עליה. היה עליהם לדאוג לאיכסון הבאים ולמזונם עד ליציאה ממש למסע לארץ־ישראל; היה עליהם לדאוג להשגת כספים למסע ולהכנת דירות לעולים ולבניית בית־כנסת ובתי מדרש בירושלים. מניקולשבורג עמד ר' יהודה לצאת לווינה אל מיודעו הגביר, ר' שמואל אופנהיים, אשר הבטיח לו בשעתו א עזרתו, כאשר יגיע להגשמת כוונותיו.

לשמחת ר' יהודה ולשמחתם של החברים שבאו עמו, נתגלה להם כי רבה של ניקולשבורג, ר' דוד אופנהיים, קרוב לגביר שבווינה קרבת משפחה ודעה. בעזרתו רכשו לעניינם את קרוב משפחתו, אחד מראשי הקהילה, ר' שמשון ורטהיהם, שהסכים להיות גבאי החבורה הקדושה. הן הרב והן הגבאי הרימו תרומות כסף לצורכי החבורה וגם עודדו את בני קהילתם לעשות כמותם.

לאכסניות שהוכנו לעולים היה צורך להביא ריהוט וכלי מיטה, מזון לימי החניה במקום ורפואות אשר החולים יזדקקו להן. כן היה צריך למנות מלמדים לילדים, שמשים מבני ברית ועובדי נקיון שלא מבני ברית, וכדומה. ההוצאות היו רבות ועלו על הסכומים שנתרמו בעיר. כדי להשיג את הכספים הדרושים הן לחניה בניקולשבורג עד ליציאה לארץ־ישראל והן למסע הארוך לארץ, היה הכרח שר' יהודה ייצא בהקדם לווינה, לגביר, ר' שמואל אופנהיים ויודיע לו כי הגיעה שעת ההגשמה לרצונו להיות לחבורה הקדושה: “מה שהיה זבולון לאחיו יששכר – משביר ומכלכל בחומר ושותף בשכר התורה והמצוות”.

ר' יהודה לא מיהר לצאת לווינה. מיום ליום דחה את יציאתו. הוא העדיף לקבל את פני הבאים לניקולשבורג, לשאול בשלומם, ללוותם אל האכסניות שהוכנו להם ולדאוג למחסורם. רוחו היתה מרוממת והוא חש בתחילת ההגשמה של שאיפותיו. לנגד עיניו התבצעה מעין התחלה ליציאת הגלות ואף כי ממדיה היו צנועים ומצומצמים, הוא בטח בכך כי יגדלו ויעצמו בעתיד. עליית המעטים לארץ־ישראל מן ההכרח שתגרור אחריה עליית הרבים.

מפי הבאים נודע לר' יהודה כי העולים ובני הקהילות שעמהם נפגשו או שמתוכם יצאו, משתמשים בשם “חסידים” בכנותם את הנוהים אחריו. והוא נפעם לדעת כי הוא מכונה בפיהם בשם: “ר' יהודה חסיד”. למראה הכבוד וההערצה שהכל חלקו לו, למשמע ההסתמכות עליו כראש החסידים העולים וכפטרונם, חש ר' יהודה כי רובצת עליו אחריות למעלה ממה ששיער לעצמו בטרם בא לניקולשבורג. חרדה כמוסה לגורל החבורה הקדושה נתערבבה בהתרוממות רוחו למראה הנעשה.

התרגשותו הגיעה לשיא כאשר נפגש עם חבריו מנעורים, בני דובנו ובני שידלוב, ואף הם, בדברם אליו, מכנים אותו רבנו, ובינם לבין עצמם מזכירים את שמו כ“ר' יהודה חסיד”.

העגלות הוסיפו להגיע. אכסניות אחדות כבר נתמלאו ואחרות עמדו להתמלא, אם יימשך זרם הבאים. ר' יהודה הבין כי עליו למהר לצאת לווינה ולבקש סיוע כספי לכיסוי ההוצאות הגדלות והולכות. מחנה העולים כבר מנה יותר מאלף נפש. ולא הוצאות הדרך בלבד העיקו עליו. ר' חיים מלאך לא פסק מלהזכיר לו, כי יש להצטייד בסכומי עתק לקנייתם או שכירתם של בתים ודירות בירושלים, וכי אסור לחבורה לזוז מניקולשבורג בטרם הובטחו הכספים הדרושים למסע לירושלים ולמגורים בה. ר' חיים, ה“מהלך” המנוסה, חישב לפרטיהן את הוצאות הדרך וההוצאות הצפויות בירושלים. יום יום דחק בר' יהודה לצאת לווינה עד שנעתר לו.

לפני צאתו, נועד ' יהודה עם ר' שמשון ורטהיים, הגבאי וביקש ממנו לתת סכום כסף בידי שליחים מומחים אשר בדעתו לשגרם מיד לירושלים. יוטל עליהם לנהל משא ומתן עם בעלי קרקעות ובתים בעיר, להכין בתי מגורים לעולים ולהתקין בית־כנסת ובתי מדרש, “חדרים” לתלמוד תורה לילדים ומקוואות טהרה. בחושו המעשי ידע ר' שמשון כי גם לשם תשלום מקדמה על כל אלה דרוש סכום נכבד. כזה לא היה בקופה ולא ניתן היה לאספו בקהילה. ר' יהודה הציע ללוות את הסכום הדרוש על חשבון הכסף שהוא עתיד לקבל מאת ר' שמואל אופנהיים בווינה ועם שובו יחזירו.

ר' שמשון טרח והשיג סכום שהספיק לדעתו לתשלום מקדמה עבור הבתים והקרקעות בירושלים. השליחים יצאו לירושלים ור' יהודה יצא לווינה בלוויית שלושת נאמניו, הגבאי ר' שמשון ורטהיים והמומחה למסעות, ר' חיים מלאך.

למעלה מעשר שנים עברו למן פגישתם השנייה והאחרונה של הגביר עם האיש שבינתיים נעשה ראש לחבורה הקדושה ואשר כינויו כר' יהודה חסיד הלך לפניו. בשנים אלה נתעצם עושרו של ר' שמואל אופנהיים, אך בריאותו נתרופפה והוא הזדקן למעלה מכפי גילו. הוא קיבל את ר' יהודה בחיבה כנוהגו בימים עברו ובדרך־ארץ כנאה למעמדו כעת. גם את מלוויו ונאמניו קיבל בלבביות. והוא הקדים את דברי אורחו: “ידוע לי על מעשי רבנו מדינים וחשבונות שהריצו אלי סוכניי בכמה וכמה ערים. הם ראו את העולים והתפעלו מחסידותם ופרישותם. הם שמעו על ראשם ועל תהילתו בפי כול. ידוע לי על התקהלות החסידים העולים בעיר ניקולשבורג, מאיגרות שקיבלתי מקרובי משפחתי, רב העיר ור' שמשון ורטהיים, שאני שמח לראותו ביניהם. יאמר לי נא רבנו במה אוכל למלא את משאלתי מאז, להיות לחבורה הקדושה מה שהיה זבולון לאחיו יששכר”.

“מעל לאל, נפש נתקהלו בניקולשבורג ועלינו להכין כסף להוצאות מסעם וישיבתם בירושלים”, השיב ר' יהודה, “עלינו להכין בתים למגוריהם, מקדשי מעט, בתי מדרש ושאר צרכיה של קהילה קדושה בירושלים. לא נותר בקופתנו כסף, לאחר כיסוי ההוצאות של האכסניות בניקולשבורג. כאשר שיגרנו שליחים־מומחים לירושלים להכין את הדרוש, נאלצנו לבקש מר' שמשון, הגבאי שלנו, ללוות סכום כסף כדי לתת בידם דמי קדימה לתשלום הרכישות”.

החרה החזיק אחריו ר' חיים מלאך: “מחננו עתיד לגדול ועלה במחשבה לחלק את העולים לשתי קבוצות שוות של כשש מאות נפש לערך בכל אחת. בדרך זו ניתן להסיע קבוצה אחת בנהר הדנובה עד לים השחור ומשם לקושטא ומשם לארץ ישראל. הקבוצה השניה תפליג באניות מנמל ונציה עד לאלכסנדריה ומשם לארץ־ישראל. חלוקת המחנה לשניים תאפשר שמירה על שלומם ורוחם של העולים בתלאות הנסיעה ותמנע עינא בישא מצד הגויים שבדרך”.

הוסיף ר' שמשון: “ר' חיים בקיא במסעות. קיבלתי ממנו אומדן ההוצאות הן של המסע והן של הצרכים בירושלים והרשה לי, שאר בשרי, לנקוב בסכומים הדרושים”.

בתשומת לב רבה ובהבעת פנים רצינית הקשיב ר' שמואל לדברים. כשסיים קרובו, הגבאי, פתח ואמר: “אשריכם שאתם עולים לארץ־ישראל בראש מחנה גדול, חבורה קדושה, שכל ישראל גאה בה. לולא חולשתי, הייתי נוטש כל שיש לי כאן ועלה עמכם. אשר לסכומים הדרושים, רבים מדי הם שאוכל להוציאם מעסקיי. אצטרך למכור חלק מנכסיי ולשעבד אחרים, אך גם תמורתם לא תספיק למלא כל צורכיכם. יורשה נא לי לבקש מרבנו לקבל עצתי שייצא למספר קהילות בגרמניה ובהולנד להיפגש בהן עם אישים אמידים מבני עמנו למען ימלאו הם את החסר. אתן בידי רבנו איגרות לאישים הללו אשר רובם עומדים בקשרי מסחר עמי ומובטחני שהם לא יסרבו להיענות לפנייה להיות שותפים במצוה הגדולה. ועוד אבקש מרבנו: יסכים נא להשאיר את שאר בשרי, את ר' שמשון, עמי בווינה למען נעשה יחד במכירות נכסים ובשעבודם, כדי שיהיה בידינו כסף מזומן, ולו בחלקו, הדרוש לחבורה”.

למחרת הפגישה, יצאו ר' יהודה חסיד ונאמניו לפרנקפורט על נהר המיין שבגרמניה, מצויידים באיגרותיו של ר' שמואל אל שלושה גבירים מבני הקהילה שעמדו עמו בקשרי מסחר. מלבד אלה היו בידי ר' יהודה גם איגרות ליהודים אמידים באלוטנה, בברלין ובאמשטרדם וכן רשימת שמות של יהודים שר' שמואל לא שיגר אליהם איגרות, אך ידע על עושרם ונדיבות לבם.

ר' שמשון ורטהיים נשאר בווינה אצל ר' שמואל אופנהיים ור' חיים מלאך חזר לניקולשבורג, להיות עם העולים, בעת העדרו של ראש החבורה.

לאחר שהגיעו ר' יהודה ושלושת נאמניו לפרנקפורט על נהר המיין פנו לאכסניה. ר' יהודה הורה לנאמניו לפנות לגבאים של בית־הכנסת הגדול ולהודיע להם כי הוא, ר' יהודה, מבקש לדרוש בו ביום השבת, לפני תפילת מנחה. אחר כך ימסרו את האיגרות של ר' שמואל לאישים שהוא פנה אליהם ויבקשו מכל אחד מהם, בשמו, כי יבוא לשמוע את הדרשה.

גבאי בית הכנסת, אשר שמעו על סגולותיו של ר' יהודה חסיד כדרשן הסכימו ברצון והוציאו בו ביום הודעות לבני הקהילה שבישרו ב“אותיות של קידוש לבנה” על הדרשה של האיש הקדוש, ראשה של החבורה הקדושה, רבי יהודה החסיד, בשבת הבאה, לפני תפילת מנחה. שבת זו היתה השבת שלפני חג הפסח, “שבת הגדול”, אשר בה נוהגים רבני העדות לדרוש על החג ועל הלכותיו.

החל משעות הצהרים ביום השבת ניכרה תנועה יוצאת דופן ברחובות היהודים בפרנקפורט. גברים, נשים וטף עזבו את דירותיהם ונהרו לתפוש מקום בבית־הכנסת הגדול. שעה רבה לפני השעה היעודה לדרשה, היה בית הכנסת מלא מפה לפה. הנהירה לא פסקה גם כשנתמלאו בית הכנסת ועזרת הנשים. המאחרים עמדו במעברים, ישבו על אדני החלונות או הצטופפו במבוא של בית הכנסת ואפילו בחצר.

בקושי פינו השמשים מקום לרבנים ולפרנסים. שלושת הגבירים שהוזמנו על ידי ר' יהודה נענו להזמנה ובאו, אף כי בדרך כלל לא נמנו עם שומעי הדרשות.

כאשר הופיעו ר' יהודה ונאמניו במבוא בית הכנסת, נבקעה חומת האדם ופינתה דרך לבאים. לבושי לבנים היו פניו של ר' יהודה הבהיקו.

ר' יהודה פסע אל ארון הקודש. רוב הקהל קם על רגליו, ואלה שעמדו במעבר, פנו לצדדים כדי לפנות לו מקום. הוא עלה במדרגות ארון הקודש, התעטף בטלית שהוגשה לו על ידי אחד השמשים, נשק לפרוכת ועמד כשעיניו סוקרות את הקהל העצום.

כדומיה ממעל, היתהה דומיה מתחת. דממה שלא מן העולם הזה השתררה בבית הכנסת. כל העינים היו מופנות אל העומד ליד ארון הקודש; כל האוזניים היו כרויות לשמוע את מוצא פיו.

כקול שופר בקעו פניות הדרשן לקהלו: “אחי ורעי”, פתח, “אחי בני עמי”.

במלים פשוטות ובמשפטים ברורים לכל מאזין פתח ר' יהודה את דרשתו. הוא דיבר על הכוונות שהיו לנגד עיניו של בורא העולם כאשר ברא את עולמו ועל הפגמים שפגמו בו האומות, וישראל, עם קדושים, בתוכן. בעמדו על הפגמים הוא תיארם בצבעים עזים אשר זעזעו את השומעים. וכשהפליג לצייר את דרך התיקונים על ידי תשובה ומעשים טובים, עורר וגם ניחם את הקהל.

“בידינו להחיש את בוא הגאולה”, הכריז. “היא מאחורי כותלנו וכל הדרוש להופעתה הוא השלמת התיקונים”. לאחר הכרזה זו, צייר לפני השומעים את מנהרת הגאולה בצורה שנדמה היה להם כי רואים הם את רגבי האדמה המתפנות ממנה וכי שומעים הם את כלי העבודה החוצבים בה.

כבני הקהילות הרבות בפולין המדינה, הלכו גם בני קהילת פרנקפורט על נהר המיין שבי אחר קולו של ר' יהודה החסיד. קסם דבריו ריתק אותם מראשית הדרשה ועד סופה.

דברים כאלה לא שמעו יהודי פרנקפורט מעולם. חידוש אחר חידוש יצא מפיו של הדרשן, ורבים נזכרו כי הוא נודע בכינוי “פה מפיק מרגליות” והם הצדיקו את הכינוי.

הדביקות בה התפללו ר' יהודה ונאמניו לאחר הדרשה, הדמעות שנראו בעיניהם והנענועים בהם נענעו את גופיהם, הדביקו את קהל הנאספים בבית הכנסת. אף הם התפללו בקול ובבכי; אף הם נענעו את גופיהם כמו האורחים. התעוררות כזאת טרם ראתה פרנקפורט ואכן החרידו הקולות שבקעו מבית הכנסת את התושבים שבבתים מסביב. הם לא היו רגילים בכך. חלק מהם חששו מפני פורענות שבאה על יהודי המקום, אך משבאו לבית הכנסת, לעמוד על טיבה, ראו קהל מתפללים מתנועע כקמה בשדה שהרוח אחזה בה ומפיהם פורצים קולות של תפילה ובכי.

עם צאת השבת נהרו בני הקהילה אל האכסניה שבה התארחו ר' יהודה חסיד ונאמניו. איש לא בא בידיים ריקות. אלה באו כשבידיהם מזון לסעודת מלווה מלכה ואלה באו כשצרורות כסף בידם, תרומה להוצאות הדרך של החבורה הקדושה במסעה לארץ־ישראל. והיו ביניהם שגמרו אומר להצטרף לחבורה ולעלות עמה לירושלים.

לבושי לבן ישבו ר' יהודה ונאמניו ליד שולחן ארוך וכל הבאים ניגשו אליהם ובירכום. הראשונים התישבו מסביב לשולחן ואלה שבאו אחריהם עמדו צפופים מסביב ליושבים.

נערכה סעודה שהכל טעמו ממנה. ר' יהודה שר משירי האר"י המושרים בסעודת מוצאי שבת והקהל היה מוקסם מקולו המרטיט לבבות ומדבקות שירתו.

הבאים נמנו עם “בעלי הבתים” של הקהילה, אך לא היו אמידים במיוחד. תרומות הכסף שהביאו אתם, ביטאו את נדיבות לבם ואת ההשפעה שהשפיע עליהם ר' יהודה חסיד בדרשתו. לא היה בהן כדי לפטור את ר' יהודה מן הפנייה לאישים, אשר קיבלו את מכתביו של ר' שמואל אופנהיים בווינה להשתתף בהוצאות המסע של החבורה.

ר' יצחק, ר' נתנאל ור' שאול מילאו כאן, באכסניה של פרנקפורט על נהר מיין, את התפקיד שמילאו בהתקהלויות הראשונות של החבורה בערי פולין. הם ביארו את מטרות החבורה הקדושה, חזרו על השבועה שכל מי שמצטרף אליה חייב להישבע והסבירו את הנוהגים שהחבורה קבלה על עצמה. באותו ערב הצטרפו לחבורה ארבע משפחות מפרנקפורט שמנו כעשרים נפש.

למחרתו, ביום הראשון לשבוע באו לאכסניה שניים מן הגבירים, מקבלי איגרותיו של ר' שמואל אופנהיים. כל אחד מהם הביא עמו תרומת כסף גדולה ובנוסף על כך קישוטים לספרי תורה, רימונים וידיות של כסף, פרוכות של קטיפה עם רקמת כסף וזהב, מנחה לבית הכנסת שיוקם בירושלים.

השלישי מבין האישים שקיבלו איגרת לא בא. ביום השני לשבוע שלח אליו ר' יהודה את אחד מנאמניו להזכיר לו, כי מסר לו איגרת מאת ר' שמואל אופנהיים מווינה וכי טרם נענה לפנייה שבה. הגביר לא קיבל אותו. משחזר כלעומת שבא, קם ר' יהודה והודיע: “נלך אליו”. הוא ושלושת נאמניו באו אל בית הגביר.

האיש לא יכול היה להעלים את תחושת הסיפוק והניצחון, כאשר יצא מלשכתו לקבל את פני הבאים, את ר' יהודה חסיד קיבל בכבוד רב וגם למלוויו גילה יחס של דרך־ארץ.

“שמעתי את דרשתך, רבי, אך את רובה לא הבנתי”, אמר הגביר. “איש פשוט אני ואין לי עסק לא עם מנהרת גאולה ולא עם תיקון פגמים. משתדל אני לקיים את המצוות המוטלות עלי מן התורה ולא ידוע לי על מצווה המחייבת אותי לתמוך באנשים העולים לארץ־ישראל לפני בוא המשיח. הלוואי ולא יהיה גורלם כגורל האיש שביקש לעלות לחומה ונעשה מומר”.

לשמע הדברים קם ר' יהודה ממקומו ועמו קמו נאמניו. כשפנו לצאת מן הלשכה ביקש הגביר לעכבם בדברי פיוסים, אך ר' יהודה לא שעה לו.

עם שובו לאכסניה ביקש ר' יהודה מנאמניו ללכת מיד אל גבאי בית הכנסת הגדול, להודיע להם כי הוא ידרוש בו באותו יום, בשעות שלאחר הצהריים, וכי יעשו לפירסום הדבר בדחיפות. מחר עם שחר ייצאו את פרנקפורט.

שוב נתאסף קהל גדול בבית הכנסת ושוב שבה ר' יהודה את לב שומעיו. בדרשה זו עמד על משמעותו של קרבן על מזבח ה' ומשמעותה של תרומה לשם מצווה. הוא הפליג בחשיבות המצווה לתמוך באלה המקיימים את ישוב ארץ־ישראל, המסירים ממנה את חרפת השממון ובזיון העזובה. “העושר הוא מתנת ה'”, הכריז בקול גדול, “הודות לו יכול העשיר לקיים בכספו מצווה שאין יד העני משגת לקיימה. עשיר הנמנע מקיים מצווה הבאה לידיו, מפני שהוא חס על ממונו, ומבקש לתלות את מעשהו בנימוק כלשהו, אינו ראוי לעושרו. עשירים כאלה הנם רשעים ולזאת התכוון הפסוק במשלי י”ב, ז': «הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד». «עשירים», היפוך אותיות היא התיבה: «רשעים». בידי העשיר הברירה אם להשתייך לאלה או לאלה".

למחרת יצאו ר' יהודה ונאמניו לאלטונה. יהודי פרנקפורט לא פסקו במשך שנים לדבר על ביקורם בקהילתם. גם כתבי העתים של לא־יהודים מסרו בהרחבה על הרושם העז שעשה ביקורם בעיר.

פרק תשיעי: יהודה יעלה

את חג הפסח עשו ר' יהודה ונאמניו באלטונה שבגרמניה. לאחר מכן שהו בברלין ובאמשטרדם ועד שחזרו לניקולשבורג היה הקיץ בעיצומו. סכום נכבד נאסף מסעו של ר' יהודה וכשהוא מסרו בידי גבאי הקופה, ר' שמשון ורטהיים, עורר התפעלות אצלו ואצל כל מי שהיה באותו מעמד.

ר' חיים מלאך ור' שמשון ורטהיים מסרו לר' יהודה על מה שאירע בעת היעדרותו הממושכת מניקולשבורג.

פתח רבי חיים: “לא היה כמעט יום בו לא הגיעו עולים חדשים לעיר. אך היו גם חברים שנשרו. מהם שהתחרטו בעצמם וחזרו למקומותיהם ומהם שקרובי משפחה או שליחיהם שכנעו אותם לנטוש את החבורה. מספר העולים הנמצאים בניקולשבורג מגיע כבר לאלף מאתיים ושבעה נפש, ומן הרצוי לחלקם לשתי קבוצות, אשר אחת מהן תעשה את דרכה לארץ־ישראל דרך וונציה והשנייה דרך נמל הדנובה שליד ווינה. על ראש החבורה להחליט מי יעמוד בראש הקבוצה האחת ומי בראש השנייה”.

השלים ר' שמשון: “השבח לאל שהעניק לר' שמואל אופנהיים מאוצרו ואשר נתן לו לב להיטיב עם יראיו. ר' שמואל מסר בידי החבורה סכום כסף שיספיק להוצאות הדרך של שתי הקבוצות ואם יחסר דבר, יושלם על ידי סוכניו בוונציה ובערי הנמל של הדנובה, מאופן שבהונגריה עד לגאלאץ שברומניה. הגביר הפקיד בידי איגרות לסוכניו ובהן הוראה לספק לנו כל סכום שיידרש למסענו. אשר לסכומים שיידרשו בירושלים, הורה לי שאר בשרי ללוות על חשבונו כסכום, אשר יביא עמו ראש החבורה. בהוצאות אלה ישתתף ר' שמואל חלק כחלק. מכיוון שר' יהודה הצליח מעל למשוער, לא יחסר לנו כסף בירושלים. אם כן, הכול מוכן ומזומן ליציאה. יצווה רבנו לנסוע וניסע”.

ר' יהודה הודה לבעלי הבשורות הטובות וקבע כי הוא יעמוד בראש הקבוצה שתצא לוונציה ור' חיים יעמוד בראש הקבוצה שתצא לנמל הדנובה שליד וינה. הוא הביע את דעתו כי רצוי למעט בהוצאות הנסיעה כדי שהקופה תוכל למלא את צורכי החבורה בירושלים. על אופן חלוקת העולים בין שתי הקבוצות ועל מועד היציאה יתן את דעתו בימים הבאים.

ימים אחדים לאחר שובו לניקולשבורג, ביקר ר' יהודה בלוויית ר' חיים באכסניות העולים. הוא בירך את החברים שהצטרפו בעת העדרו ושאל בשלום כל אחד שנקלע בדרכו.

לאחר ימים אחדים חולקו העולים לשתי קבוצות. ר' חיים הודיע ליושבי האכסניות לאיזו קבוצה צורף כל אחד – לזו שתצא לנמל וונציה או לזו שתפליג בנהר הדנובה.

בדרך כלל נתקבלה החלוקה בלא הסתייגות, אך אם אחד מראשי המשפחות הודיע כי יש לו קרובי משפחה בקבוצה האחרת וברצונו שכולם יסעו באותה הקבוצה, ניתנה הוראה לנאמניו של ראש החבורה לדאוג להעברתם לאותה הקבוצה.

בחלק מן האכסניות הבחין ר' יהודה בתופעה של התפרקות מן הצניעות והפרישות שציינו את החבורה. הישיבה בצוותא של גברים ונשים, בנים ובנות בשטח צר ופתוח, במשך תקופה ממושכת, גרמה לגרוי יצרים. ר' יהודה ראה גברים ונשים משוחחים ביחידות ואלה לא היו בעל ואשתו. נקלעו בדרכו בנים ובנות שידיהם אוחזות זו בזו, ושצחוק ודברי קלות ראש בוקעים מפיהם.

זה היה האות לר' יהודה, כי אין עוד לדחות את היציאה, ושיש להחישה ככל שניתן. הוא ציווה לכנס את כל העולים, גברים ונשים. בעת ההתכנסות הודיע על היציאה הקרובה ועל הצורך המוחלט לקיים נוהגי פרישות וצניעות.

“לפני דור, בעת שנתקבצו אחינו ואחיותינו מסביב לאיש, אשר בו ראו את הגואל, נסעו בשיירות, אשר ההתפרקות ממינהגי הצניעות היתה מסימני ההיכר שלהן. בל נהיה כמותם. חבורתנו היא קודש לה' אלוהי צבאות. הוא המתהלך בקרבנו. שכינתו תעלה עמנו לעיר קודשו. וכך כתוב בספר במדבר ה‘, ג’: «ולא יטמאו את מחניכם אשר אני שוכן בתוכם». ובספר דברים כ”ג, ט“ו כתוב לאמור: «והיה מחניך קדוש ולא ייראה בך ערוות דבר». אנא, אחים ואחיות, שימרו על טהרת מחננו וקדושתו מכל משמר, ואז לא יעזבנו ולא יטשנו השם. הוא ילך לפנינו כמו שהלך לפני אבותינו בצאתם ממצרים”.

נבוכים אך נלהבים היו שומעי דבריו של ראש החבורה והם קראו לעברו: “רבנו הקדוש, רבנו החסיד, כדבריך נעשה”.

יציאת העולים נקבעה ליום ראשון בשבוע. השבת האחרונה בניקולשבורג היתה רוויה מתח והתרגשות. היתה זו שבת אחרונה לשהות המחנה ביחד; יום לפני חלוקתו לשניים. רק בירושלים ייפגשו הקבוצות וייעשו שוב למחנה אחד. והיתה זו שבת של חשבון נפש, של יציאה לדרך שאין חזרה ממנה.

בערב שבת באו אל ר' יהודה רבה של העיר, ר' דוד אופנהיים וגבאי החבורה, ר' שמשון ורטהיים, להודיע לו כי לא יעלו עם העולים, כי עניינים מעניינים שונים מעכבים אותם כאן וכי הם יעלו במועד מאוחר יותר. ר' יהודה הפציר בהם להצטרף לקבוצה שלו ולעלות עמו: “זקוק אני להוראת רבנו, הרב, וזקוק אני לבקיאותו של הגבאי, ר' שמשון, בעיני הקופה”. ההפצרות לא הועילו. עניינים כבדי משקל עיכבו את השניים מלהצטרף. אל דברי הפרידה הנרגשת שלו, שילב רבה של ניקולשבורג את הכתוב בספר שופטים א‘, ג’: “יהודה יעלה. הנה נתתי את הארץ בידו”.

ביום הראשון בשבוע החלה יציאת העולים. בשיירות של עשרים עגלות ביום יסעו. בצוותא יעשו את דרכם לווינה ושם ייפרדו לשתי קבוצות. הראשונה, בראשות ר' חיים מלאך, תפליג בנהר הדנובה ומשם לקושטא וממנה לירושלים, והשנייה, בראשות ר' יהודה חסיד, תמשיך בדרכה עד לוונציה ומשם תפליג בים לאלכסנדריה ומשם תעלה לירושלים.

בווינה קיבל ר' שמואל את העולים ודאג למחסורם. ידו לא זזה מידו של ר' יהודה, אך בקשתו ממנו לשהות עוד מספר ימים במחיצתו לא נענתה. משירדו בני הקבוצה הראשונה לאניות שהמתינו להם בנמל הנהר דנובה, נפרד ר' יהודה מהגביר, הנדיב, ויצא בראש השיירה לוונציה.

בשובה ובנחת הפליגו להן אניות העולים בנהר הדנובה ובים האדריאטי. היו ימי שלהי הקיץ. מן השמש ניטל כוחה. הרוחות היו קלילים ונעימים.

הן באניות ששטו על פני נהר הדנובה והן באניות ששטו בים האדריאטי, שהו רוב הנוסעים על פני הסיפונים. בשעות היום חיפו עליהם מחצלות מפני השמש ובשעות הלילה התכרבלו בשמיכות כנגד הצינה.

משפחה משפחה ישבה לה במכונס על הסיפונים. הגברים והבנים לחוד והנשים והבנות לחוד, ורק בשעות התפילה, או בשיעורים, נתקבצו למקום אחד בסיפונים. הם התפללו בדבקות ולמדו בשמחה. תלמידי החכמים שביניהם לימדו את העולים על מצוות יישוב ארץ־ישראל ועל המצוות התלויות בארץ, ועל שבחי ארץ־ישראל וירושלים, כמסופר בתלמוד ובמדרשים.

מאז גלות ישראל מארצו לא היתה עלייה לארץ־ישראל במספרים כאלה. אפילו אחת הקבוצות שכללה רק מחצית ממספר העולים בחבורה הקדושה, עלתה במספר אנשיה פי שניים ויותר על מספר העולים הגדול ביותר עד אז, בעת עלייתם של רבני אנגליה וצרפת, במאה השלוש עשרה.

המסע על פני נהר הדנובה והים נמשך ימים רבים. ככל שהתרחקו האניות מנמלי היציאה שאקלימם היה נוח בדרך כלל, גבר החום ותכפו הגשמים. פגיעת שניהם היתה קשה לעולים. השמש היכתה על ראשיהם והגשם הצליף בפניהם ולא היה להם מחסה ומקלט של ממש לא מזה ולא מזה. כמות המים שעמדה לרשותם לא היה בה כדי לרוות את צמאונם בימי חום; ובימים בהם ירד גשם רב, קשה היה להכין מזון להשביע את רעבונם.

נתלוו לתלאותיהם הדרישות לתשלומי מס נוסף וכופר שהגישו מוכסים בנמלי הדנובה ושודדי־ים בים האדריאטי. קופת החבורה, בין זו שבידי ר' יהודה חסיד, בין זו שבידי ר' חיים מלאך, הלכה ונצטמצמה וצימצומה גרם לחרדה ניכרת לגבי מילוי צורכי העולים בירושלים.

הגדולה בצרות העולים היתה התחלואה. תחילה פגעה בעיקר בילדים והפילה בהם קרבנות רבים. הבאתם לקבורה באחת הערים שלאורך הדנובה, שבהם היתה קיימת קהילה יהודית, או הורדתם למצולות ים מן הסיפון, בלב ים, היו מלוות מחזות מחרידים ושוברי לב. אחר כך פגעה התחלואה גם במבוגרים, בגברים ובנשים ורבים היו ביניהם שבטרם הוציאו את נשמתם, קוננו על כך, כי לא יזכו להגשים את הגדולה שבשאיפות חייהם ומשאת נפשם – לעלות לארץ־ישראל ולשבת בירושלים עיר הקודש.

כשני שלישים של העולים חלו ונחלשו, התפתלו ביסורים ופרפרו בין החיים ובין המוות.

התפילות וזעקות החולים והבריאים כאחד עלו לשמי מרום מסיפוני אניות העולים בים השחור ובים התיכון. ר' יהודה חסיד ור' חיים מלאך אשר בדרך פלא לא נפגעו במחלה, עמדו על רגליהם כמעט כל שעות היום והלילה, לעודד את החולים ביסוריהם ולמנוע יאוש מן הנותרים בחיים, שחרדו לגורלם ועתידם. הם הפצירו בקברניטי אניותיהם להחיש את המסע ככל שניתן, להגיע לנמל קושטא ולנמל אלכסנדריה במהרה, כדי לסיים את פגעי הים ולהביא מזור וישע למתייסרים.

כאשר עלתה לחוף קושטא האניה ובה קבוצת העולים בראשות ר' חיים מלאך ונפגשה עם יתר העולים שביתר האניות, נבהלו ונסערו העולים עד היסוד ממראה החברים באניות השונות ומחסרונם של רבים שניספו בעת המסע. כולם היו תשושים ואבלים על בני משפחה וקרובים שנפטרו ושנקברו במצולות ים. פרנסיה ורבניה של קהילת קושטא, שבאו לקבל את פני העולים, הוכו בהלם למראה שלדי האדם שרבצו ליד רציפי העגינה ואשר כל זיק של חיות כמו כבה בהם.

מחזות דומים נתרחשו באלכסנדריה, בה עלתה לחוף קבוצת העולים בראשות ר' יהודה חסיד. אף כי ביקש להמשיך בדרך לארץ־ישראל, נאלץ לחנות בעיר, עד שיתאוששו העולים וישוב אליהם כוחם.

הן בקושטא והן באלכסנדריה נפטרו עוד עולים בעקבות תשישותם וחולשתם. ימי החנייה בשתי הערים האלה היו ימים של חרדה לחיי התשושים והחלשים וימי הלווית הנפטרים ואבל על אבידתם. נשים נשארו ללא בעלים; בעלים ללא נשים; זוגות ללא ילדיהם; ילדים ללא הוריהם.

ר' יהודה חסיד ור' חיים מלאך השתדלו בכל כוחם לעודד ולחזק את רוח העולים בדברם על הגמול המצפה להם תמורת סבלם ויסוריהם. הם העלו בפניהם את שבחי יעדם הקרוב – ירושלים עיר הקודש, אליה יגיעו לאחר כמה ימי נסיעה בלבד, אולם הצלחתם היתה קטנה והדיכאון הוסיף לשרור בשני המחנות.

לפני שיצאו לדרך, קבעו ר' יהודה ור' חיים כי ישתדלו לסיים את מסע החבורה לפני חג ראש השנה. את השנה החדשה, היא שנת ה' תס"א, יקבלו כבר בארץ הקודש. ברם, מצב העולים בשתי הקבוצות חייב דחיית היציאה וגם שינוי בדרכי המסע. דרושים היו למעלה משבועיים ימים לאחר עגינת האוניות עד שקמו רוב החולים ממשכבם וכל האבלים משבעת ימי אבלותם.

לאט ובהדרגה חזרה רוח ההתעלות והתקווה אל העולים. סייעו לכך בני הקהילות בקושטא ובאלכסנדריה שסעדו את אחיהם, החסידים העולים, ודאגו למחסורם והידיעה כי בקרוב יעמדו רגליהם בירושלים. שם יתפללו לעילוי נשמתם של אלה שלא זכו להגיע ושם יתאחדו עם יקיריהם בעת תחיית המתים. בהתרוממות רוח מחודשת ובהתעוררות גדולה התכוננו העולים בשתי הקבוצות ליציאה לסוף המסע.

הימים היו ימי שלהי הקיץ, ימי חודש אלול, חודש הסליחות והרחמים. הן בקושטא והן באלכסנדריה התכוננו העשירים והמיוחסים מבני הקהילות לעלות כמנהגם לירושלים לימים הנוראים ולחג הסוכות.

ביקורים אלה בירושלים היו מנהג עתיק ולהם התכוננו בקפידה רבה ותוך תחושה של זכות ומצווה גדולה. אשרי הזוכה להתפלל על השנה החדשה ולבקש כפרה לחטאיו ליד הכותל המערבי, זה הכותל שהוא שריד מחומת האבנים האדירה שהקיפה את הר הבית, מקום בית המקדש וקודש הקדשים.

רבות סיפרו הנוסעים מבני הקהילות לעולים החסידים על הכותל המערבי, שהשכינה לא זזה ממנו מעולם, על היונים המקננות בנקיקי האבנים האדירות כנרמז בשיר השירים ה‘, ב’: “קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי, יונתי תמתי”. בהתלהבות סיפרו להם על מנהגם לעלות בחג הסוכות אל הר־הזיתים, נוכח הר הבית, ולהקיפו כשלולביהם ואתרוגיהם בידם. “מעין שיבה לימי קדם, אנו חשים בשעה זו”, אמרו כשעיניהם נוצצות, “נדמה לנו שאנו עומדים בחצרות בית מקדשנו, כאבות אבותינו שהיו עולים לרגל לירושלים מכל חלקי ארץ־ישראל”.

את סיפוריהם של בני הקהילות שמעו העולים החסידים בענין ובשקידה, אך את עצתם להפליג ביחד עמהם באניות לנמל יפו שבארץ־ישראל לא קיבלו. לא עמד להם כוחם לרדת שוב לאניות ולעשות את מסעם בים. את דרכם לארץ־ישראל יעשו ביבשה. ואם לא יגיעו בשל כך לארץ־ישראל בראש השנה המתקרבת, הרי נכונות להם עוד שנים רבות של ישיבה בארץ, אליה הם באים כעולים ולא כאורחים, לזמן קצר, כבני הקהילות.

שתי הקבוצות עשו, איפוא, את דרכן לארץ־ישראל בעת ובעונה אחת ביבשה. זו שיצאה מקושטא הדרימה וזו שיצאה מאלכסנדריה הצפינה. חלק מזער מדרכם עשו בעגלות; את רוב הדרך עשו על גבי גמלים וחמורים ואף מסעם זה היה קשה ורב ייסורים.

הקבוצה בראשות ר' חיים מלאך נכנסה לארץ־ישראל דרך גבולה הצפוני ועשתה את דרכה לירושלים דרך הגליל, השומרון וצפון יהודה והקבוצה בראשות ר' יהודה חסיד, נכנסה לארץ דרך גבולה הדרומי ועשתה את דרכה לעיר דרך הנגב וארץ יהודה. לא היה שום קשר בין שתי הקבוצות. האחת לא ידעה על גורל חברתה ועל דרכה אל היעד המשותף.

אחרי תלאות רבות שפגעו בשתי הקבוצות במשך המסע, נזדמנו שתי הקבוצות יחד, בוקר אחד, כבדרך פלא, מהלך פרסאות אחדות מירושלים. העיר היתה עדיין חבויה בערפילי השחר.

אנשי שתי הקבוצות לא האריכו בברכות ובסיפורי תלאותיהם. אפילו ר' יהודה חסיד ור' חיים מלאך לא החליפו ביניהם מלים רבות, אף כי לא ראו זה את זה מזמן ועל אף כל שעבר עליהם מאז שנפרדו זה מזה בווינה. כולם היו קצרי רוח להכנס לעיר. סרו מהם עייפותם ותשישותם. מכל צד הפצירו במובילי הגמלים והחמורים להחיש את הכניסה לירושלים.

כשר' יהודה ור' חיים בראש המחנה, התקדמו העולים לעבר ירושלים. תוך דממה וחרדת קודש עשתה שיירת העולים את דרכה. ר' חיים פנה לר' יהודה ואמר: “ראש חודש הוא היום, סימן יפה לכניסתנו לעיר הקודש”. ור' יהודה השיב: “ראש חודש מרחשוון, ראשון החודשים לאחר החודש הקדוש שבו זכינו למחילה ולכפרה. אכן, סימן יפה הוא היום לכניסתנו לעיר האלהים”.

היה זה ראש חודש מרחשוון, שנת ה' תס"א, הארבעה עשר לחודש אוקטובר, שנת 1700 למניינם.

פרק עשירי: בירושלים

שיירת העולים נעה לעבר ירושלים, אך העיר לא נתגלתה לפניהם. עיני כל הביטו מזרחה, שם היא מצויה, אך לא נראו אלא הרים וגבעות, סלעים ועצי זית.

לאט, לאט נתפזרו ערפילי הבוקר. סרו העננים מעל פני הרקיע והשמש האירה את היקום באורה הזוהר. נתגלתה העיר. חומותיה ומגדליה נראו כאילו היו על כף היד. כל העינים מופנות אליהם. הלבבות פעמו בקצב מזורז. שאיפה אחת מילאה את העולים: לקצר את המרחק אל היעד הנכסף.

פתאום נשמע קול במחנה: “קריעה!” “קריעה!” הוא בא להזכיר לעולים כי הרואה בפעם הראשונה את ירושלים בחורבנה, חייב לקרוע קריעה בבגדיו. כדין אבל.

ניתן אות לעמוד. העולים ירדו מן הבהמות, קרעו קריעה בבגדיהם, ישבו על הקרקע כאבלים וקראו בקול את פרק ע"ט בתהלים: “מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשיך שמו את ירושלים לעיים”.

קריאות העולים ובכיים מילאו את חלל האויר. הם בכו וזעקו על חורבן העיר כאילו אירע בימיהם, לנגד עיניהם ממש. אך כאשר סיימו את תפילתם הנרגשת, נהפך כבמטה קסם אבלם לששון ומספדם למחול. כל שבחי ציון וירושלים שידעו מעודם, עלו על שפתותיהם ופרצו החוצה. השמחה הלכה וגברה. העולים יצאו בריקוד סוחף ומלהיב, הוציאו את המעילים הלבנים ממטענם ולבשום.

מעגלים מעגלים של רוקדים, גברים לחוד ונשים לחוד, הקיפו את ר' יהודה ואת ר' חיים ובגבור התלהבותם הכתיפו אברכים את ראשה של החבורה הקדושה, את האיש שהעלה אותם לירושלים, ורקדו עמו בתוך המעגלים.

עוד הם רוקדים ושרים, נראו באים מכיוון העיר המון אנשים ובהם זקנים, אברכים וצעירים. כשהתקרבו הבאים שמעו הרוקדים את קריאותיהם: “ברוכים הבאים”, “שלום עליכם”.

ערבי עובר אורח שראה את מחנה העולים בא לעיר והודיע ליושביה היהודים, כי מחנה של בני בריתם נמצא מחוץ לשעריה. בהשמע הידיעה עזבו רוב הגברים של העדה את עיסוקיהם ולימודיהם ויצאו בהולים לקבל את פני הבאים. בראש מקבלי הפנים צעדו שליחיו של ר' יהודה ששוגרו על ידו לירושלים, להכין את הדרוש לחבורה הקדושה.

השליחים ניגשו לר' יהודה ולר' חיים ושוחחו אתם ארוכות. שאר הבאים, אשכנזים כספרדים, התערבו בין העולים. לחלק מן האשכנזים היו קרובים בין העולים ופגישתם אתם היתה מרגשת מאד. יתר הבאים בחרו לעצמם כל אחד חוג של עולים ולהם סיפרו על מצבם ומעמדם בירושלים.

לא טובות היו הידיעות על מצב קהילת היהודים בירושלים. קשה הפרנסה כקריעת ים־סוף. מסחר של ממש אין וגם במלאכה אין לראות ברכה. מספר היהודים קטן והערבים, תושבי העיר, נזקקים לסחורתם ולמלאכתם מעט מאד.

וקשה גם ענין המזון. בשר בקר אין בנמצא כלל ושאר צורכי המזון נמצאים בצימצום ועולים ביוקר רב.

וקשה מכל שלטון התורכים בארץ. עיניהם של בעלי השררה לבצע ולהתעשרות מהירה והם עושקים את התושבים, יהודים כערבים, בלא רחמים. המסים והארנונות המוטלים על התושבים מרוששים עשיר כעני ומשאירים אותם בלא פרוטה כמעט להחיות את נפשם.

“הוסף לכל אלה את שנאת הערבים ליהודים, את התנכלותם להם בבית וברחוב, את לחציהם עליהם בכל מיני לחצים וידעת מה מצבנו ומעמדנו בעיר קדשנו”, כך סיים אחד מאנשי המקום, מיוצאי סוריה, את סיפורו. אחר, יוצא פולין, הוסיף: “אחינו, יוצאי סוריה ומצרים, מבינים, לפחות, את לשון התושבים הערבים ויכולים לדבר עמהם. אנו כאילמים בעיניהם וכחרשים בעינינו”.

העולים שמעו ורוחם נפלה בקרבם. השמחה שהיתה במחנה פינתה מקום לחרדה עמוקה.

משסיימו ר' יהודה ור' חיים את שיחתם עם השליחים, הבחינו מיד בשינוי שחל בקרב העולים. ר' יהודה ביקש מנאמניו להיוודע מה גרם למצב הרוח הקודר שהיה ניכר בפניהם. לאחר ששוחחו הנאמנים עם העולים ונודע להם מה שסיפרו להם אנשי ירושלים, הם מסרו על כך לר' יהודה.

ר' יהודה עלה על אחד הסלעים ופנה אל העולים: “מה זה כי נחרדתם, אחי ואחיותי היקרים? הלא זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו”. קולו האדיר והערב של ראש החבורה הקדושה נשמע עד לשורות האחרונות של העולים שהצטופפו מסביבו. והוא המשיך: “כל הבא לירושלים, אפילו בחורבנה, אפילו לאחר שקרע קריעה בבגדיו וישב על האדמה כאבל, חייב לזכור את הכתוב בתהילים קכ”ג: «שמחתי באומרים לי בית ה' נלך». ירושלים כולה, על בתיה וחורבותיה מלאה כבוד ה' ובמהרה בימינו ישלח לנו את משיח צדקנו כדי שתיבנה ותיכונן עד עולם, אמן".

העולים הקשיבו ביראת כבוד, אך חרדתם מפני הצפוי להם לא סרה מהם. היא הציצה מכל עין; רושמה היה ניכר בכל פנים. ר' יהודה המשיך:

"מוכנים ומזומנים לנו בעיר שמונה בתים שבכל אחד מהם חמש דירות. אותן ארבעים הדירות יימסרו למשפחות המטופלות בילדים קטנים. השאר, כולל משפחתי ומשפחתו של ר' חיים, ידורו בדירות שנשכרו עבורנו על ידי שליחינו ובדירות נוספות שיישכרו על ידינו, לפי הצורך. עד הערב תשתכן כל משפחה בדירתה בעיר הקודש.

אותם שמונה בתים מקיפים כבמעגל בית גדול ועוד מספר בתים קטנים. הבית הגדול, אשר בניינו טרם הושלם, יהיה לנו למקדש מעט, לבית כנסת לחבורתנו, ושאר הבתים ישמשו לנו לבתי מדרש ול“חדרים” ללימוד תורה. זוהי חצר הקודש, אשר בה נשפוך תחינתנו לפני בורא עולם ואשר בה נלמד את תורתו. בסביבתה נשכון.

חברינו ר' יצחק, ר' נתנאל ור' שאול ידריכו אותנו עד שכל אחד ימצא את מקומו המוכן לו. ועתה – קומו ונעלה ציון; קומו ויקויים בנו הפסוק: «עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים»".

דבריו של ר' יהודה, על הדירות המוכנות ועל חצר הקודש שבסביבתן, נטלו הרבה מחרדת העולים. חזרו אל פניהם הבעת הסיפוק מן העמידה מול ירושלים ומן הכניסה אליה בעוד שעה קלה. אי פה אי שם פרצה שירה. חלק מן העולים הסתדר במעגלים והחל לרקוד, אולם נאמניו של ר' יהודה זירזו את העולים לעלות על הגמלים והחמורים ולבוא לעיר. המחנה התקדם לעבר החומה והגיע עד לשער יפו, הוא שער “הידיד”, בפי הערבים, על שם אברהם, ידיד האלוהים. מן השער הזה יוצאות השיירות לעיר חברון, ששם מנוחתו כבוד במערת המכפלה. העולים ירדו מבהמותיהם ועמדו דרוכים להכנס לעיר.

בעמדו בשער יפו, בראש שורות העולים, בירך ר' יהודה, בשם ובמלכות, את ברכת “שהחיינו”. ר' חיים ונאמניו שעמדו מאחוריו חזרו אחריו בקול רם וכל בני החבורה אשר ברכתם הגיעה לאזניהם ענו “אמן” וחזרו על הברכה: “ברוך אתה ה' אלהינו, מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”. דברי הברכה ואמירת ה“אמן” התפשטו בכל השורות שעמדו לפני השער ופילחו את האוויר.

החבורה עברה את שער יפו והתקדמה ברחוב הראשי החוצה את העיר לאורכה. בכי של גיל נשמע בשורותיה; דמעות שמחה נוצצו בעיני ההולכים.

פתאום חשו בהיעלם אור השמש מעל לראשיהם. הם נכנסו לשוק מכוסה הקימורים והגגות, אשר רק פתחים מעטים היו בהם, לשם חדירת קרני השמש. בעלי החנויות, הדוכנים והסדנאות הערביים ניצבו לאורך השוק, והגיחו גם מהשווקים המסתעפים ממנו, לחזות במראה היהודים הזרים שבאו לעיר וההולכים בשורות אל הכותל המערבי, כשהגברים שביניהם לובשים בגדי לבן.

ראשוני ההולכים כבר הגיעו אל רחבת הכותל כשאחרוני ההולכים עוד נמצאו בקרבת שער יפו. קהל גדול כזה של יהודים לא ראתה ירושלים זה מאות בשנים. וכאשר הצטרפה לעולים, שמנו למעלה מאלף איש, כמעט כל עדת היהודים בעיר, אשר מספרה היה קרוב למספר העולים, המו רחבת הכותל הצרה והמבואות אליה מרוב אנשים והזכירו את חצרות בית המקדש באחד משלושת הרגלים.

קולות התפילה וההודיה של העולים מעורבים היו בקולות של זעקות שבר ושל בכי. רבים ביניהם קוננו ובכו על יקיריהם שניספו בדרך ולא זכו למעמד גדול וקדוש זה.

בהתפעלות וביראה הביטו העולים באבני הכותל האדירות. הן כמו העלו בפניהם מראות מן העבר, עת התהלכו מעברם השני כהנים ומלכים בין המוני עולי הרגל. במששם בידיהם באבנים, חשו העולים במגע עם העבר והעתיד; נדמה היה להם כי נוגעים הם בבגדי המשיח.

נאמניו של ראש החבורה החלו בו במקום למלא את התפקיד שהוטל עליהם לטפל בסידור העולים. היה עליהם לבחור במשפחות שייכנסו לארבעים הדירות בשמונה הבתים שנקנו על ידיד שליחי החבורה ולדאוג לכניסתם של השאר אל הדירות שנשכרו. הם היו צריכים לחלק כסף בין משפחות העולים לשם הצטיידות מיידית במים ובמזון. רבה היתה המלאכה שלפני העולים ביום הראשון לבואם לירושלים וידי הנאמנים היו מלאות עבודה. הם בחרו לעצמם עוזרים מבין צעירי החבורה.

בסימטאות העקלקלות שהובילו מן הכותל המערבי אל הרובע, שהיה מאוכלס ברובו יהודים, ושנקרא בשם: הרובע היהודי, נתגלתה לעולים עיר שוכנת באפלולית, גם בשעות היום. בדרכים ולפני הבתים נתערם רפש של פסולת ואבק. מן הביבים הפתוחים נדף ריח רע. יתושים וזבובים בלא מספר שרצו וזמזמו מעליהם.

שעה קלה בלבד לאחר ההתעלות במעמד שברחבת הכותל המערבי, הועמדו העולים מול מציאות של מפגעים, אשר כמותם לא הכירו, אפילו בירודה שבערים ובעיירות של מוצאם.

גם צרת המים, שהיא נחלת ירושלים מדורי דורות, נתגלתה לעולים בעליל. רובם ככולם היו צמאים והילדים ביקשו: “מים, מים”. הבארות שבשווקים ובסימטאות היו מעטות מדי ודורשי המיים רבים מדי וההמולה היתה גדולה. ערבים נושאי דוודים, ובהם משקה, הסתובבו והכריזו בקולי קולות על סחורתם. אלה שטעמו ממנה לא מצאו בה טעם. תפל היה המשקה בפיהם והשותים התקשו לבלוע אותו, על אף צמאונם.

הכניסה לבתים ולדירות נתמשכה עד לשעות הערב. בעלי הבתים והדירות בעיר כולם ערבים היו. הבתים והדירות אשר יהודי העיר ישבו בהם, אף הם בבעלות ערבים היו. דייריהם היהודים שילמו להם שכר דירה ודיורם בהם היה בזכת ה“חזקה”. רק אותם שמונה הבתים אשר שליחי החבורה רכשום, עברו לבעלות יהודים.

סוף סוף נסתיים היום הראשון לעלייתם של בני החבורה הקדושה; סוף סוף שכבו על מצעיהם. בטרם נעצמו עיניהם בשינה, ריחפו נגד עיניהם מחזות היום, למן ראייתם את ירושלים עד לכניסתם לדירה באחד מבתיה. הם קראו את קריאת שמע על המיטה ונרדמו בתחושה של בריות שנולדו מחדש, שהשירו מעל עצמם חיי גלות ותלאות דרך ואשר נכנסו זה עתה, כבריות חדשות אל מנהרת הגאולה, אשר ראשם ורבם, ר' יהודה חסיד הוביל אותם אליה.

עם שחר, ביום החמישי בשבוע, קם ר' יהודה חסיד, חמק מן הדירה שנשכרה עבורו סמוך לחצר הקודש והשאיר את בני ביתו בשינה עמוקה על גבי המצעים שהונחו על רצפת החדר. נאמניו שלא ישנו בכלל, באותו לילה, נלוו אליו ויחד באו אל המקווה, לטבול בו ולהיטהר לעבודת הבורא. רב היה הרפש מסביב למקווה הטהרה ואף מימיו דלוחים היו. בכל זאת טבלו והתכוננו ליום גדול וחדש של מעשים.

בתפילת הבוקר ייחנך בית הכנסת שבנייתו החלה לפי הוראת שליחיו של ר' יהודה חסיד, אחרי ששילמו סכום כסף גדול לבעל הקרקע ולבנאים. הזמן המועט שעמד לרשותם לא הספיק לסיים את בנייתו. רק ארבעת קירות האבנים מכוסי גג היו בנויים. בחלונות הקרועים טרם נקבעו שמשות. דלת הכניסה היתה ארעית. בתוך המבנה הבלתי גמור עמדו ארון הקודש ועמוד התפילה, תרומתם של יהודי ירושלים אשר הכניסום לבניין אחר חצות. בתהלוכת ספרי התורה, השמורים בבתים שבחצר הקודש, ייפתח הבית לתפילה, לתורה ולתעודה.

לפני הכנסת ספרי התורה לבית הכנסת היה דין ודברים בין ר' יהודה חסיד לבין ר' חיים מלאך. בוקר יום חמישי בשבוע היה וביום זה קוראים כרגיל, לאחר תפילת השחרית, פרשה מן התורה. שלושה מתפללים, כהן, לוי וישראל נקראים לעלות לתורה. אך ר' חיים סבור היה כי לרגל החשיבות המיוחדת של היום יש לקיים שבע עליות, כבקריאת התורה ביום השבת. ר' יהודה לא קיבל את דעתו ולא הסכים לחרוג מן המקובל. מורת רוח גלוייה נצטיירה על פניו של ר' חיים והוא פרש מר' יהודה ברוגז.

כשר' יהודה חסיד בראש נושאי ספרי התורה, ר' חיים מלאך וזקני החבורה הקדושה מאחוריהם, הוכנסו ספרי התורה, מאלה שהעולים הביאו עמהם, אל ארון הקודש. צר היה הארון מלהכיל את כל ספרי התורה והנותרים הוכנסו באופן ארעי לבתים שבקרבת בית הכנסת. כל גבר לבש בגדי לבן.

תפילת היום נאמרה מתוך התלהבות ושמחה, ומשיצאו בני החבורה הקדושה מבית הכנסת שהוקם עבורם בירושלים עיר הקודש, קראו לו, מבלי שנדברו על כך קודם: “בית הכנסת של ר' יהודה חסיד”.

את יתרת היום, יום חמישי בשבוע, בילו העולים בקניית מזון ומים ובהכנת צורכי השבת. נאמניו של ר' יהודה ועוזריהם חילקו את הקצבת הכסף שנקבעה לכל משפחה לשבוע הראשון לשהותה בעיר, מיום שישי בשבוע עד ליום החמישי הבא אחריו.

רבות היו הבעיות שהטרידו את העולים והיו ביניהם שטרם התאוששו כל צרכם מתלאות הדרך או שחלו בימים האחרונים לפני בואם לירושלים. ידי הנאמנים ועוזריהם היו מלאות עבודה. כל דבר קשה הביאו לר' יהודה שישב כל היום בבית הכנסת, עטוף טלית ועטור תפילין. משרבו הפניות אליו, ביקש לקרוא לר' חיים מלאך למען יצטרף אליו וישא עמו במשא. אחד הנאמנים יצא לבקש את ר' חיים ולא מצאו בשום מקום. שמועה שמע בעיר ואותה הביא אל ר' יהודה, כי מיד אחר התפילה בבוקר, פנה ר' חיים אל ביתו של אחד המקובלים הידועים בעיר ואשר לפי דעת רבים נמנה עם המאמינים בשבתי צבי, וכי שניהם יחד יצאו אל מחוץ לעיר.

תפילת השחרית ביום שישי בשבוע היתה קצרה בהרבה מזו שביום שלפניו, הן מפני שלא נתקיימה בה קריאה בתורה, הנהוגה בימים שני וחמישי בשבוע בלבד, הן מפני שבעלי התפילה הקפידו שלא להאריך, בגלל השבת הקרובה.

עד שעות הצהרים דמו בתי העולים לכוורת. כולם התרוצצו, מיהרו, עסקו בהכנת צורכי השבת. בשעות הצהרים השתררה שלווה של ערב שבת בבתי העולים ובחצרותיהם. נשים עסקו ברחיצת ילדים והגברים בעיון בפרשת השבוע.

כשעתיים־שלוש לפני כניסת השבת נראו הגברים הולכים אל המקווה, כשצרורות של לבנים בידיהם. הם צעדו לאט, כדרך בעלים בעמם המתכוננים לקבל את פני שבת המלכה ולא היה ניכר בהם כלל, כי זו השבת הראשונה שהם יקיימו בארץ החדשה.

כאשר יצא ר' יהודה חסיד מביתו, ללכת למקווה, המתינו לו נאמניו ועמהם קהל רב ויחד הלכו אל המקווה. ר' יהודה טבל ביחידות. משעלה מן הטבילה השלישית נשען על הקיר שלידו היו מונחים בגדיו. פתאום חש כאילו נגע עורפו בדבר חד והוא חש בדקירה ובכאב. ר' יהודה מישש במקום הדקירה לדעת אם זב ממנו דם. ידו נשארה נקייה. הוא התלבש ופנה לביתו כשנאמניו וקהל רב מלווים אותו.

בתפילת קבלת השבת בבית הכנסת, חזרה אווירת התפילה וההודיה שאפפה את בני החבורה הקדושה בשעה שעמדו ברחבת הכותל המערבי, ביום הראשון לבואם לעיר. בהתלהבות עצומה חזר קהל המתפללים על דברי המשורר המקובל, ר' שלמה אלקבץ, איש צפת, בשירתו “לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה”. מי שלא שמע אותם קוראים בקול ובדבקות “מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה”. לא שמע מעולם הודיע של ציבור החש כי נמלאו רוב משאלותיו.

בלילה חלה ר' יהודה. ניכר היה בו כי רבים כאביו ויסוריו, אף כי לא הוציא הגה מפיו. לפני חצות ניטלה ממנו ההכרה. הרופא שהובהל, חשש שמא נעקץ על ידי עקרב, אך לא יכול היה לקבוע לא את סיבת המחלה ולא את התרופה. הוא עמד לחזור אל החולה במוצאי השבת.

ביום השבת עברו על ר' יהודה תמורות חדות. בבוקר חש בטוב ולאחר מכן נתייסר בייסורים ושוב ניטלה ממנו ההכרה. כשנתעורר, לא יכול היה להוציא הגה מפיו.

המוני עולים ויהודים מקומיים רבים צבאו על ביתו במשך כל יום השבת וכל יום ראשון בשבוע. נאמניו של ר' יהודה שמרו ליד מיטתו ומדי שעה בשעה הודיעו לצובאים מחוץ לביתו על מצבו. כשלושים פעם יצאו אליהם להודיע כי לא חל כל שנוי במצבו של ראש החבורה, וכי “רבנו הקדוש והחסיד זקוק לרחמים גדולים”.

חרדה גדולה ואיומה נשתררה בין הצובאים על הבית ובין שאר חברי החבורה. לכולם היה ברור כי כשם שראש החבורה מפרפר בין החיים לבין המוות, החבורה כולה, קיומה ומטרותיה מפרפרים בין חיים למוות. מתוך תחושה זו נתקבלה הופעתו של ר' חיים מלאך בהרגשה של הקלה. “לא אלמן ישראל” חשבו רבים. לחבורה יש מי שיעמוד בראשה, גם כשהחסיד הנערץ לא יהיה עוד. רבים נדחקו מסביב לר' חיים, ציפו למוצא פיו, לבשורה. הוא שתק ונכנס לבית החולה ושהה בו שעה ארוכה. כשיצא סובבו אותו רבים מבין הצובאים על הבית וביקשו לשמוע מה בפיו, לאחר שראה את ר' יהודה על משכב הדווי שלו. ר' חיים מילא פיו מים. משקראו לעברו: “ר' חיים, אמור לנו דבר לחיזוק! ר' חיים, האם אנו עומדים להתייתם, חלילה?”, הוא לא השיב. הוא נדחק בין הסובבים אותו ויצא אל עבר בתיהם של היהודים תושבי המקום. אחדים מן האברכים הלכו אחריו וראוהו נכנס אל ביתו של אותו מקובל, אשר אמרו עליו כי הוא היה ונשאר מנאמני שבתי צבי.

ביום השני בשבוע, חמשה ימים לאחר בוא החבורה הקדושה לירושלים, נשמע קול בכל בתי היהודים שבעיר: “ניצחו אראלים את המצוקים; נפטר החסיד והקדוש, ר' יהודה הלוי סג”ל". זעקתם של בני החבורה עלתה עד לב השמים. כבנים על מות אב התאבלו; כלוחמים על נפילת מצביאם בקרב.

בבכי קורע לב, אשר גם ערבים הצטרפו אליו, במספד של מקוננים ומקוננות, באמירת פסוקים מספר התהלים, הובא ר' יהודה לקבורה במערה במורד הר הזיתים, נוכח הר הבית אשר אותו הזכיר ברוב דרשותיו. ותיקים שבקרב תושבי העיר שמעו מזקני ערבים ששמעו מזקניהם ואלה מזקניהם, כי מערה זו שימשה בעבר מערת קבורה לאחד הנשיאים מבני ישראל ולבני ביתו. משום כך נמצאה ראויה שייטמן בה ראש החבורה הקדושה, שהעלה מאות מבני עמו אל ירושלים עיר הקודש, כדברי הפסוק: “יהודה יעלה”.

באותו יום, שעות ספורות לאחר ההלויה, נתפלגו בני החבורה לשלשה פלגים. הגדול שבהם היה ספוג יאוש ונתן פומבי לדעותיו כי עם מותו של ראש החבורה, בא הקץ על יציר כפיו. החבורה ומפעלה סיימו את קיומם בהיטמן גופו במערה. רבים מבין אלה התכוננו לרדת מן הארץ.

פלג קטן נהה אחרי ר' חיים מלאך, אשר ראה את עצמו משוחרר מן השבועה שנשבע לר' יהודה, שלא לגלות לשום איש את אמונתו בשבתי צבי ושלא ינסה לעשות נפשות לדעותיו בקרב בני החבורה. ביחד עם ר' חיים מלאך ציפו להופעתו המחודשת של שבתי צבי, במלאות ארבעים שנה להמרתו. וכשלא הופיע ולא נתגלתה מלכותו, נתפזרו. רובם ירדו מן הארץ ומקצתם קיבלו את דת האיסלם.

פלג שלישי, קטן במספר אנשיו מפלג הנואשים, אך גדול מן הפלג שנהה אחרי ר' חיים מלאך, התקבץ והתלכד מסביב לנאמניו של ראש החבורה, אשר ליווהו משידלוב עד ירושלים: ר' יצחק, ר' נתנאל ור' שאול. הם נלחמו בתחושת היאוש שפשתה במחנה ונטעו תקווה בכל הקרובים להם בהשמעת אמונתם: “אף כי ר' יהודה חסיד הלך לעולמו בקדושה ובטהרה, חזונו, חזון מנהרת הגאולה, חי וקיים ועתיד להתגשם. ואם לא בדור זה, אזי בדורות הבאים. שמו ומשנתו לא יעברו מעם היהודים וזכרם לא ימוש מהם לעולם”.

פלג זה נאחז בירושלים ולא נטשה. הנמנים עמו שבעו צרות וייסורים, אך דבקו בעיר ובארץ, בשמרם אמונים לחבורתם הקדושה ולדבר ראשה, ר' יהודה הלוי סג"ל, החסיד.

עליהם שר המשורר של ציון וירושלים, אשר שמו כשם החסיד ואשר כמוהו נפח את נשמתו סמוך לבואו לעיר כיסופיו:

בית־הכנסת ע“ש רבי יהודה החסיד – “החורבה” – ציור עממי משנת תר”ס–1900

* * *

“במרחשוון שנת ה' תפ”א התנפלו ערבים באחת השבתות על בית הכנסת של רבי יהודה החסיד והחריבוהו… מאה וארבעים שנה, בערך עמד בשוממותו המקום, שעליו הוקם בזמנו על ידי אנשי ר' יהודה חסיד בית הכנסת הגדול… החליטה הקהילה העברית הקטנה של ירושלים כי המקום הזה – חורבת ר' יהודה חסיד – הוא המתאים להקמת בית כנסת מרכזי גדול בעיר… עם גמר הבנין וחנוכתו, ערב ראש השנה ה' תרכ"ה (1864), פרסם ר' יוסף ריבלין, את הדברים דלקמן:

שמונים וארבע שנים עמד בית הכנסת המפואר הזה ושימש כמעין מרכז רוחני ליהודי הארץ עד שנחרב בשנת 1948 על ידי הלגיון הערבי־הבריטי".

נסיך, אסיר, גולה: (“אזרח ירושלים”): סיפור היסטורי

פרשת חייו של ר' ישראל,

הצדיק מרוזין

(1797–1850)

מאמרותיו של ר' ישראל, הצדיק מרוזין:

“ביציאת בבל בימי עזרא לא נתרחשו נסים וופלאות כבימי יציאת מצרים. כורש, מלך פרס הוא שהכריז על קץ הגלות. כן יבוא על גלותנו הקץ בדרך הטבע, כלומר מלכי אומות העולם יתישבו ויחליטו להחזיר ליהודים את ארץ־ישראל ויהודים יעלו ויבואו ויבנו את הארץ. אמנם, יתרחשו נסים גדולים, אך הם יהיו סמויים מן העין. אחרי זה יזכו גם לביאת המשיח”.

“כמו הכסף החי (הכספית) המרגיש בין קור לחום, כן אני מרגיש בצערם של ישראל מסוף עולם עד סופו”.

“הצדיק, בכל מקום שהוא, מרגיש את טעמה ואת אווירה של ארץ־ישראל”.

“ספר נר ישראל”

בני ברק – תשל"ה

חתימת ידו של הצדיק, ר' ישראל מרוזין

פרק ראשון: נסיך בא אל בית האסורים

קיוב, קיוב הקדושה. כצוקי קדם וכבני צאן אשר רועים נתנו בהם את סימניהם בכתמי צבע, פזורים על גבעותיה בתים ובקתות. ביניהם ומעליהם מזדקרים כיפות, מגדלים וצריחים של כנסיות ומנזרים, של ארמונות וטירות, של קסרקטינים ומבצרים. בזהב, בירוק ובשחור.

בין בקעות וגבעות, בין עצי יער ורחובות עיר, זורם לו, דרך מלכות, הנהר דניפר, המקשר את העיר עם ערי הצפון והדרום. בימים מעוננים דומים מימי הנהר לבד אפור שהרוח אחזה בו, אך בימים בהירים משתקפים ומזדווגים במימיו צלליות העיר על בתיה וכיפותיה, מגדליה, וצריחיה, עציה ומדשאותיה, כמו בחיבוק חושני עז של יחוד הטבע עם מעשי בני אדם.

קיוב. קיוב הקדושה. שליטים בני שבטים ועמים שונים תאבוה וחמדוה, רמסוה ובזזוה, ייצבוה, בנוה וביצרוה. שבטים סלווים יסדוה, בני הוויקינגים הפריחוה ועשוה לבירה של ממלכת קיוב האדירה. מונגולים כבשוה והחריבוה. ליטאים ופולנים הקימו בה את שלטונם. אוקראינים איכלסוה ופיתחוה. בשנה זו, שנת 1838, ימלאו 45 שנים להיותה בירת חבל אוקראינה ברוסיה הקיסרית.

ובקיוב מבצר. פחות ממאה שנים הוא עומד. בשעתו הוקם סמוך לעיר, משכן לחיל ההגנה, מעוז להדיפת פולשים. משהתרחבה העיר, פסק המבצר לשמש את המטרה אשר למענה נבנה. בתוך העיר מקומו כעת, מוקף בניינים, רחובות כיכרות. מבלי לחולל בו שינויים רבים הפכוהו לבית אסורים, למקום מעצר מיוחד במינו ומיוחס משהו.

אל המבצר בקיוב מובאים בעיקר אסירים פוליטיים, מבני האינטיליגנציה שנתפשו לרעיונות מהפכניים ושהוקיעו בפומבי את הוד מלכותו הצאר ניקולי הראשון, שונאם המושבע של ה“מערבנים”, היינו חסידי המהפכה הצרפתית. מובאים אליו גם לסטים ורוצחים שיצאו להם מוניטין ואשר העסיקו את השלטון והציבור לפני תפישתם ואסירים מבני האצולה שסרחו, מי בזיוף חתימה ומעילה גדולה, מי במעשה רצח, מתוך נקמה או קנאה בשל אישה.

המבצר אינו אלא חומה מסביב לחצר מלבנית רחבת ידיים ובה ביתנים, מחסנים ושקתות. מפקד המבצר הוא הקולונל ולדימיר גיורגיוויץ. בן ארבעים ושבע, אשר שלושים משנות חייו עברו עליו בשרות הצאר. מאביו, לבלר באחד ממשרדי השלטון, ירש ארשת פנים רציניים; מאמו, בת קוזקים, את חוסן הגוף וצורת הפנים העגלגלים. סנטרו ולחייו מגולחים למשעי. שערות ראשו ושפמו כצבע הענבר.

ולדימיר גיורגיוויץ הוא יליד קיוב, אך רוב ימי שירותו בצבא עברו עליו מחוצה לה. אין כמעט עיר מערי אוקראינה בה לא שרת. מפני ייחוסו הדל – לאביו לא היה תואר ראוי לשמו במערכת הפקידות – שרת שנים רבות כחייל פשוט. הודות למשמעת הפנימית שלו והתמסרותו לכל תפקיד שהוטל עליו, עלה מדרגה לדרגה עד לקצונה. משהגיע לקצונה והוא רווק זקן, כבן שלושים וחמש, נשתנו חייו מן הקצה לקצה. הוא היה לאחד המבוקשים בנשפים שערכו מפקדים ומושלים, אצילים ובעלי אחוזה לקציני חיל המצב. גבר נאה ורווק היה; חסון ונעים הליכות, שקט ומלא רוח חיים. ולמי אין בת שהגיעה לפרקה? בכל נשף היה לגבר שהכל שמו אליו לב; בכל סלון – הארי שבחבורה.

משהגיע לדרגת קפיטן והוא קרוב לגיל הארבעים, הועבר לעיר חדשה. בנשף שערך מפקד החיל לקציניו, הכיר ולדימיר את בתו של המפקד, את אולגה. בת עשרים היתה, יפת מראה ונאת גזרה, רוסיה בכל ישותה, מודעת לחן נשיותה ולמעמדה הבכיר. שערה שחור ועיניה חומות; קומתה תמירה וזקופה; פניה שובבים והיהירים; שפתותיה מלאות ואדומות.

בעיני ולדימיר גיורגיוויץ היתה אולגה אישה כהלכה, אישה כלבבו, אך גילה ומעמדה הערימו בפניו חומות, אשר כמותן לא ידע במגעיו עם נשים שנקלעו בדרכו בעבר. הם רקדו ביחד, שתו ביחד, אף דבקו זה בזו בנשיקות לוהטות. אך החומות לא נפרצו.

ולדימיר גיורגיוויץ בא אל מפקד החיל וביקש את יד בתו. הגנרל־המפקד הואיל להסכים לתיתה.

תשוקת ולדימיר לאולגה לא נתקררה לא בשנה השנייה ולא בשלישית ולא ברביעית לנישואיהם. אדרבא, היא הלכה וגברה והיא זכתה לשיאים חדשים מעונה לעונה. אולגה מצאה בבעלה מקור לא אכזב לגבורת גבר באישה. יופיה וחן נשיותה נתעלו ונתגדלו בגבורתו.

יופיה והן נשיותה היו נושא תמיד בשיחות הקצינים של חיל המצב. מעריצים החלו לבקש את קרבתה בכל עת מצוא ולא חסכו מפיהם דברי הערצה ודברי חיזור. בראשונה נהנה וולדימיר מתשומת הלב של עמיתיו הקצינים לאולגה אשתו. במשך הזמן החל לחשוש מפני תוצאותיה. הלא גילה היה כמחצית גילו.

הבין ולדימיר בחוש כי אם לא יעקרו מן המקום במהרה ייהרסו חייו. הוא פנה לחותנו המפקד, הגנרל וביקש העברה למקום אחר. החותן הבטיח לעשות כמבוקשו. עיניים בראש אב. הוא ראה והבין.

לאחר ימים מספר העלה את חתנו לדרגת מאיור ומסר בידיו מכתב לידידו, הגנרל אלכסנדר גורייב, מושלו הכללי של החבל, השוכן כבוד בארמון המלוכה שבקיוב הבירה.

המאיור ולדימיר גיורגיוויץ עמד ביראת כבוד בפני הוד מעלתו, אך זה הסביר לו פנים והזמין אותו לארוחת ערב בארמון. לאחר הארוחה, בשבתם בספרייה המהודרת ותוך כדי לגימת ליקרים משובחים, פתח המושל הכללי:

“ראה זה פלא, ולדימיר גיורגיוויץ. לו היה מגיע אלי מכתב ידידי, חותנך, לפני שבוע ימים, הייתי נאלץ להשיב את פניו ריקם. אך למזלו, למזלך ולמזלי נתפנתה אצלי משרה חשובה ויש בידי להציעה לך, ידידי הצעיר”.

ולדימיר הודה ואמר: “הוד מעלתו מיטיב עמי לפנים משורת הדין”. הוא חיכה כי השועל הזקן יודיע לו טיב המשרה, אך זה לגם בניחותא מן הליקר, מחליק על זקנקנו הלבן ושפמו השחור. לבסוף אמר: “מפקד המבצר הקיובי נפטר שלשום. בן שבעים היה. המבצר זקוק למפקד חדש וצעיר. נראה לי, כי אתה האיש, ולדימיר גיוריגיוויץ. אגב – למשרה צמודה דרגת קולונל”.

אכן שועל זקן. הוא מציע לו, לחייל ולקצין בצבא הצאר, לחתנו של גנרל, להיות מפקד של בית אסורים. עוד מילדותו ידע ולדימיר מהי מהותו של המבצר הקיובי. ברם, גם דרגה של קולונל הציע לו הזקן. לפני שבוע ימים היה רק קפיטן; במשך פחות משבוע ימים הוא מאיור ומחר יוכל להיות קולונל. אליה וקוץ בה. מר ומתוק. השאלה המנקרת במוחו היא כיצד תתייחס אולגה להצעה. חומות המבצר ישמרו גם עליה, אך האם תסכים להיות אשת מפקדו של בית אסורים?

“היואיל הוד מעלתו להעניק לי שהות לתשובה?”

“ודאי וודאי, ולדימיר גיורגיוויץ. הן תצטרך להימלך באולגה. חזור אליה, מסור לה ברכתי ודרוש נא בשמי בשלום חותנך, ידידי”.

אולגה לא רצתה לשמוע דבר וחצי דבר על ההצעה. אם הוא ולדימיר רוצה להיות קולונל על מורדים ופושעים – יבושם לו. היא תבחר לעצמה שכנים אחרים. אם הוא רוצה לשכון כבוד במבצר שאינו אלא בית כלא – יעשה כרצונו. היא רגילה בדיור אחר ולא תמירנו.

ולדימיר לא נשא עמו מכתב תשובה מאת המושל הכללי אל חותנו, אך המושל הכללי השיב על המכתב שקיבל בידי שליח ובו כתב לידידו על המשרה שהציע לחתנו, על הדרגה הכרוכה בה וכי לדעתו כדאי הדבר שהידיד הוותיק יעשה למימוש הענין.

משקרא לה אביה ודיבר אליה דברים בוטים, הפסיקה אולגה לריב עם ולדימיר ולהשמיע בפניו את דברי הבוז שהשמיעה לפני השיחה עם האב, אך הבוז לא נעלם. אדרבא, הוא נשתרש בנפשה, אף ניכר היה בפניה.

ולדימיר ואולגה עברו לקיוב. ולדימיר נתמנה לקולונל והמבצר הקיובי הועבר לפיקודו. הזוג השתכן בדירת השרד של מפקדי המבצר הקודמים. מפוארת היתה הדירה מאז, אולם ולדימיר שקד להאדיר את פארה. את הרצפות כיסה בשטיחים יקרים; על הקירות תלה תמונות יקרות ומראות במסגרות מוזהבות; לריהוט הוסיף כלי חמדה. אין הצאר משלם שכר רב לקציניו; אף לבעל דרגה של קולונל לא יספיק השכר למותרות אלה. אך ישנם יהודים בעיר המוכנים להלוות כסף וישנם סוחרים אוקראינים בעיר המשכימים לפתחו, להציע לו טובות הנאה שונות, אם יזמין דרכם את צורכי המבצר בכלכלה, בהסקה וכדומה. ליהודים סתם אסורה הישיבה בעיר, אך יושבים בה כמה בעלי פריבילגיות. ביניהם מלווים ברבית וסוחרי תכשיטים ופרוות. ימים מועטים לאחר בואו לקיוב הכירם ושמע את הצעותיהם: “למה לא יהנה כעת וישלם לאחר מכן? הנה תכשיטים שאין כמותם בכל מלכות רוסיה, הנה פרוות שרוסיה משתבחת בהן בעולם כולו”.

פאר הדירה, התכשיטים והפרוות לא הצליחו לפייס את אולגה. פניה נפלו; נעלמו ממנה עליזותה וקלילותה שהקסימו את בעלה ואת מעריציה ומחזריה. אין זאת עוד אולגה שהיתה. וכך כתבה לאביה: “נתונה אני במצב של סוהרת, בעלת פריבילגיות בבית אסורים. הלכזאת הועדת את בתך, אבא? חלונות דירתי משקיפים על חומה מזה ועל חצר של כלא מזה. כל אימת שאני מציצה מהם, אני רואה אבנים דוממות ללא חלון וללא חיים. קריאותיהם הגסות של האסירים וצעקות סוהריהם מגיעות לאוזניי כל שעות היום והלילה, גם בשכבי במיטה, אבא! אתה שגרמת לבואי הנה, חייב להוציאני מכאן. ובמהרה, בנפשי הדבר”.

אולגה לא השלתה את עצמה בתקווה כי אביה ייענה לה ויוציא אותה מן המבצר. לכן לא הופתעה כשקיבלה מכתב ממנו כתוב בלשון בוטה. בעצם יום קבלת המכתב יצאה מן המבצר ולא שבה עוד אליו. חיפושים אחריה בקיוב, בעיר מושב אביה ובערים אחרות לא הועילו. היא נעלמה ואיננה. וודאי שלא האדמה בלעה אותה, כי אם מחבוא של אחד ממעריציה, מחזריה. ולדימיר גיורגיוויץ ישב לו לבדו בדירת השרד ולבו מלא צער ומרורים. לולא המשמעת הפנימית שלו, מי יודע אם לא היה שולח יד בנפשו. מה גדול בזיונו; מה עצום קלונו. הוא משתדל שלא להיראות מחוץ לכותלי המבצר, אך לסרב להיענות להזמנות המושל הכללי איננו יכול. וההזמנות תכופות. ותמיד תימצא אישה פנויה בין המסובים, המוכנה לסייע לו לשכוח את החוויה הקשה שעברה עליו. אך כיצד ישכחנה? מי תשווה לאולגה? וכשגוברות בו בדידותו ותשוקתו והוא מקבל חסדן של אחת הנשים, המחיר כבד מנשוא. מסעדות ואולמי משחקים ומתנות ממתנות שונות. מנין לוקחים כסף כה רב עבור תענוג כה מזערי? חובותיו כמו פרים ורבים.

והנה, ביום ששי אחד, ביום חורף קר וצח, קרא לו המושל הכללי. לא לנשף בביתו בשעות הערב קרא לו, אלא לשיחה בלשכתו בשעות הבוקר. רגיל הוא המושל הכללי לקיים כל דיון עמו בענייני המבצר בספרית הארמון ולאחר ארוחת הערב. מה יום מיומיים? אכן דברים בגו. מראשית דבריו הפתיע המושל הכללי את בן חסותו:

“להווי ידוע לך, ולדימיר גיורגיוויץ, יקירי, כי זה שנים מעסיקה אותי מה שמכונה בפי הבריות החידה היהודית. כיצד הם חיים ומה מקיים אותם? האם התענינת גם אתה, אי־פעם בחידה זו, ולדימיר גיורגיוויץ?”

“להודות על האמת לא, הוד מעלתו”.

“ובכן הסכת ושמע. בעיניהם הם בני האלוהים, הם ולא אחרים. אמונתם היא כי הם בחירי האלוהים וכי המשיח יישלח אליהם על ידי האלוהים כדי להחזירם לארצם ולכונן בה את מלכותם, כבימי קדם”.

המושל הפסיק לדבר ואורחו ראה את עצמו מחוייב לומר מלה של התפעלות.

“דברים עמוקים משמיע הוד מעלתו”.

בסיפוק המשיך המושל: “הרבה עסקתי ביהודים. שורצים הם בכל עיר ובכל כפר בחבל שלי. טוב שנפטרנו מהם בקיוב הבירה, אולם גם בה הם מצויים בכל מיני אמתלאות. מאז שנחלקה פולין לפני כשני דורות וחלקיה המזרחיים סופחו לרוסיה, אנו מוצפים יהודים וביניהם בני כת החסידים ובראשיהם רביהם הקרויים בפיהם צדיקים. ובין הצדיקים האלה מצוי אחד הנוהג דרך מלכות, שוכן בארמון מפואר, נוסע במרכבה רתומה לארבעה סוסים, כאחד הנסיכים. על פי נוהגיו, מעשיו ודבריו ברור לי כי בעיניו הוא מלך היהודים, אותו המשיח אשר בני עמו מצפים לו”.

ושוב הפסיק המושל ושוב הביע ולדימיר התפעלות מדברו:

“לא יאמן כי יסופר, הוד מעלתו”.

“הקשב ותשמע דברים, אשר לעולם לא היית מאמין בקיומם”, המשיך המושל בהנאה: “מזמן החלטתי לשים קץ לקרקס הרבני הזה. מזמן אני מבקש דרך ועילה להכניס את הצדיק הזה אל בין כותלי מבצרך, ולדימיר, ידידי. יטעם נא מעט מן הטעם אשר משיחנו, המשיח האמיתי, טעמו לפני צליבתו על ידי בני עמו. אולם עמדה בפני הבעיה: כיצד כולאים צדיק, אשר אלפים ורבבות נוהרים אחריו? הרי הוא הפך את העיירה שלו לירושלים, את ארמונו לחצר מלכים ואת בית הכנסת שלו לבית מקדש של יהודים. אלא הוא עזר לנו במו ידיו לשים קץ לכל אלה. ביחד עם צדיקים אחרים ציווה על הוצאתם להורג של שני יהודים, יצורים עלובים ובזויים כשלעצמם, ששרתו את השלטון במוסרם לו על עבירות שעשו אחיהם היהודים נגד המלכות. דווחתי על כך להוד רוממותו הצאר וביקשתי רשות לאוסרו ולכולאו במבצר קיוב. הרשות ניתנה. היום הוא נאסר. כיתת חיילים מובילה אותו כעת לקיוב”.

המושל הכללי הפסיק ושניהם ישבו דוממים זה מול זה. משפתח המושל הכללי מחדש את פיו אמר: “מהיום יהיה צדיק זה אסירך, ולדימיר גיורגיוויץ. נהג בו כבכל אסיר פוליטי, אך התר להביא לו אוכל כשר. ועכשיו לך בשלום, יקירי, לקבל את אסירך. אליך יבוא לא כנסיך. הוצאתי אותו מארמונו והסרתי את הכתר מעל ראשו. אליך יבוא כמשיח שקר. כמסייע לרצח. לך בשלום”.

מפקד המבצר מיהר לבוא למבצר ולתדרך את ראשי סוהריו כיצד לנהוג באסיר המיוחד במינו שיצטרף היום למחנה האסירים הפוליטיים אשר במבצר.

בשעות אחר הצהרים, עת שציפה להבאת אסירו המיוחד, הודיעו למפקד המבצר, כי זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ מבקשים להתקבל אצלו.

“ביחד?” שאל. “ביחד”, ענה השרת.

שני האורחים ידועים היו למפקד המבצר. לא פעם ביקרו במבצר, בימי אולגה ואף אחרי עזיבתה. אולם מעולם לא באו ביחד. זלמן ישראלביץ הוא מגדולי הסוחרים בתכשיטים של קיוב ואברהם דודוביץ מגדולי הסוחרם בפרוות בכל רחבי אוקראינה. לשניהם בתי מלאכה וסדנאות המעסיקים עשרות עובדים. בזכות הפריבילגיות שניתנו להם, רשאים הם להתגורר בקיוב ולסחור בה, גם לאחר שהוצא האיסור על יהודים לגור בעיר. צורפיו של זלמן ישראלביץ עושים את מלאכתם ביהלומים, אבני חן ופנינים המיובאים מהודו, סין ויפן. פרווניו של אברהם דודוביץ גוזרים ותופרים פרוות המובאות מירידי ניז’ני נובגורוד וערבות סיביר. שניהם מרבים בנסיעות. שניהם יודעים את נפשן של בנות החברה השלטת, את תאוותן לעדיים ולפרוות. על כן קיווה ולדימיר בימיו הראשונים במבצר כי סחורתם תפייס את אולגה. הון עתק נשאר חייב ליהודים אלה, אך את אולגה לא פייס.

המפקד קיבל את אורחיו בנימוס. בכל דמו לסוחרים רוסיים, לגדולים שביניהם, למגנאטים. בלבוש, בעמידה, בזקן המטופח, בהתנהגות. עם שבתם מול המפקד הסירו את כובעיהם. על ראשם נשארו כיפות משי קטנות. שניהם בגיל העמידה היו, כגיל המפקד.

“ברוך בואכם, נכבדים, אך עלי לומר לכם כי השעה אינה שעה של קנייה וודאי שאינה שעה של פירעון חובות”.

“לא בשל אלה באנו, המפקד. לא בשל אלה אנו עומדים לחלל את השבת שלנו”, ענה זלמן ישראלביץ, המבוגר בין השניים. בשפת החבל האוקראינית דיבר ובניבם המובהק של בני קיוב. והוא המשיך בחגיגיות: “באנו אליך בענין רבנו הקדוש, אשר יובא אל המבצר, המפקד”.

“ממתינים אנו לכיתת החיילים שתביא אותו. הוא עומד להגיע כל רגע”.

“הכיתה מתעכבת בדרך ולא תגיע אלא ביום ראשון”, הודיע אברהם דודוביץ, וגם הוא דיבר בלשון צחה, כאחד מבני המקום.

“ביום ראשון? לא יתכן! מניין לכם ידיעה זו?”

“ערב שבת היום, המפקד”, ענה זלמן ישראלביץ. “הצדיק וכיתת החילים המלווה אותו מתעכבת בעיר ביאליפולי”.

“מה יגיד על כך הוד מעלתו, המושל הכללי?”

“הוא יודע, המפקד. ממנו באנו אליך. ביקשנו מהוד מעלתו להיטיב עם רבנו והוא נענה לבקשתנו. רבנו צעיר לימים, המפקד, כבן ארבעים, אך רגיל הוא לאורח חיים מעודן מנעוריו. הוד מעלתו הסכים כי רבנו ישוכן בביתנם של בני האצולה אשר במבצר וכי בנוסף לחדר עבורו יועמד לרשותו חדר לתפילה ולמגורי שמשו”.

ברוחו שיחזר המפקד את השיחה שבין אורחיו לבין השועל הזקן. מה אם לא שוחד כביר, מטר של זהב, החזיר לצדיק את הכתר שהמושל אמר כי הסירו מראשו? הזקן הוציא אמנם את הצדיק מארמונו, אך הוא הסכים להפוך את מאסרו במבצר לישיבה בבית אורחים. מילא, יעשה השועל כרצונו, אך למה לא טרח להודיע לו, ולא על ידי שליח?

“הוראות על אסיריי אני מקבל אך ורק מן הממונים עלי וטרם קבלתי כל הוראה”, אמר המפקד לאורחיו ושמץ של הרוגז והעלבון שקיננו בו, נשמע בקולו.

“ודאי כך, המפקד” אישר אברהם דודוביץ. “שליחו של המושל הכללי נמצא בדרך אליך, המפקד. הקדמנו אותו מפני שבקשה מיוחדת לנו אליך”.

“ומה היא בקשתכם?”

“בקשתנו היא כי יינתן לרבנו להתפלל בציבור, כפי שהוא רגיל מאז ומתמיד. וציבור לתפילה אצלנו הוא מנין של עשרה. יורשה נא לשנינו ולעוד ששה מחברינו, תושבי קיוב ובעלי פריבילגיות, לבוא למבצר, פעמיים בכל יום, לשעה שעתיים לשם תפילה. בטוחים אנו כי המפקד ידאג לכך כי איש לא יראה אותנו בבואנו ובצאתנו ואנו לא נספר על כך לשום איש”.

אברה דודוביץ סיים וזלמן ישראלביץ החזיק החרה אחריו:

“מילוי בקשתנו, המפקד, יהיה גדול החסדים אשר תוכל לעשות עמנו. לא נשכח אותו לעולם”. והוציא מכיס מעילו ארנק של עור עזים שחור ודק ושם אותו על השולחן, מול המפקד. הצליל שהשמיע הארנק העיד כי מטבעות בתוכו, מטבעות זהב. ראה המפקד בעיני רוחו, כי כאן בחדרו חוזר על עצמו מחזה שנתרחש קודם לכן בלשכת המושל הכללי. והוא חישב בכמה עלה מספר המטבעות שהונחו לפני הזקן על מספרם של אלה שהונחו לפניו. הוא התבונן באורחיו וראה שטעה בהערכתם. בעבר, בעת שמכרו לו סחורה הבחין במעין ניצוצות בעיניהם וסבור היה, כי תאוות הבצע היא שמדליקה אותם. אך עיניהם נוצצות שבעתיים מבשעת עיסקה ועתה הם הנותנים ולא המקבלים. סימן כי לא נסיך מדומה הוא רבם, כפי שאמר המושל, אלא נסיך של ממש ואלה השניים אביריו הם. משמע, נסיך יבוא אל בית האסורים, נסיך יהודי.

בשעות הבוקר של יום ראשון הגיעה אל שער המבצר שיירה של עגלות. בראשה עגלה ובה חיילים. אחריה מרכבה מהודרת, צבועה בלכה שחורה, מרכבת הצדיק האסיר. אחריה עגלה שנייה עם חיילים. בכל עגלה עשרה חיילים. משני צידי המרכבה רכבו שני סמלים.

בעמוד השיירה לפני שער המבצר, נכנס מפקד כיתת החיילים דרך הפשפש שליד השער. כעבור זמן קצר נפתח השער והשיירה נכנסה למבצר. השער נסגר מאחוריה.

המרכבה נעצרה לפני ביתן בני האצולה. מן החלונות הציצו אסירים להתבונן במתרחש. הם ראו את מפקד המבצר נגש אל המרכבה כשלידו שני יהודים, בעלי דמות של סוחרים עשירים וכל אחד מהם מחזיק בזרועותיו גליל עטוף קטיפה.

דלתות המרכבה נפתחו. יוצא ממנה איש צעיר, לבוש כבני עיירות אוקראינה היהודים, ובעל תנועות מהירות.

“שמואל’יק”, קוראים לעומתו היהודים, הסוחרים, כאחד ומיד הם מתקנים את עצמם ופונים אליו שנית: “ר' שמואל”.

הצעיר הוא שמשו של הצדיק ומקבלי הפנים של הצדיק הכירו אותו מביקוריהם בחצר רבם.

בצעדים מדודים ואטיים יורד הצדיק האסיר ממדרגות המרכבה ומתקרב לעבר המפקד וחסידיו. פניו החוורים מאד שופעים אצילות. עיניו הגדולות הכחולות מביטות הישר. שפמו כצבע הערמון הבהיר וכן שערות זקנו המעטות והדלילות. הוא לבוש בגדי משי מהודרים. קומתו מרשימה בגובהה ובזקיפותה.

הצדיק האסיר מושיט את ידו למפקד המבצר, כאורח רם מעלה הבא אל אחד מן הנתונים למרותו. המפקד אוחז בה וחייב לדכא תנועה של הצדעה בפני האורח, כשזה מתיר את ידו.

מול חסידיו, מעריציו עומד הצדיק האסיר ופונה אליהם מרחוק: “זלמן!” “אברהם!”. השניים מתקרבים אליו וקריאות בוקעות מפיהם: "רבנו! רבנו הקדוש!. מעיניהם זולגות דמעות.

הצדיק קירב את פיו לספר התורה שבזרועות אחד מחסידיו ואחר כך לשני ונישקם בדבקות. לאחר מכן החזיק שעה ארוכה בידי שניהם ובעיניו נקוות דמעות.

הפגישה הנרגשת בין הצדיק לבין חסידיו נפסקת בקריאת מסמך של מפקד כיתת החיילים.

“אדוני הקולנול, מפקד המבצר הקיובי. בשם הוד מלכותו הצאר ובפקודת הוד מעלתו המושל הכללי, הריני מוסר בזה לידיך את האסיר ישראל פרידמן, רב ותושב העיר רוזין שבפלך קיוב, המואשם בסיוע מעשי להריגה. אבקש לחתום על קבלת האסיר, המפקד”.

חתימה וחבילת מקבלי הפנים מתפרדת. הצדעות. מפקד כיתת החיילים ומפקד המבצר פורשים להם. הסוהרים מרמזים לאסיר להיכנס לביתן והוא נכנס. אחריו סוהריו, אחריהם חסידיו, אחריהם שמשו.

חדרו של הרבי מוכן ומזומן וכן חדר התפילה שישמש גם למגורי השמש. משעות הבוקר טרחו בהכנתם ובהכשרתם החסידים, המעריצים והסוהרים אשר שכרם בבוקר זה עלה על שכרם במשך חודשים מרובים. חדר הצדיק מרווח, אך מרוהט בפשטות. מיטה וספה, ארונות ושולחנות, כסאות וכורסאות. הצדיק נכנס לחדרו וישב באחת מכורסאותיו. שמשו הכיר בו, כי רוצה הוא להישאר לבדו. הוא יצא וסגר את הדלת.

החדר השני, חדר התפילה וחדר השמש, דמה לחדר תפילה באחד מבתי היהודים העשירים המקיימים מניין בביתם, לנוחיותם. ארון קודש ליד אחד הקירות, מעשה אמן, ופרוכת של משי עליו. עמוד תפילה לידו ובאמצע החדר שולחן ועליו מפה של משי. מספר כסאות וספסלים. ספרים בכונניות.

זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ הכניסו את ספרי התורה לארון הקודש, נשקו לפרוכת וישבו. נפתחה הדלת. הצדיק עומד בפתח. “רבנו, רבנו הקדוש”!, קראו החסידים וקמו נבהלים למראה רבם. הוא פונה אליהם ברוך ובחיבה. קולו ערב על פי טבעו; באוזני חסידיו הוא מתנגן כצלילי כינורו של דוד: “זלמן ואברהם, חביבים, יקרים”.

החסידים עומדים מול רבם כבנים מול אביהם. פניהם מלאי צער על גורל רבם ועיניהם זולגות דמעות. ורבם מנחמם: “אל לכם להצטער חביבים, יקירים. יוסף הצדיק היה אסור בבית האסורים לפני שנתמנה משנה למלך. והוא הביא גאולה לשבטי ישראל. מזרעו ייצא משיח בן יוסף. דוד מלך ישראל נרדף על צוואר לפני שנמשח למלך. והוא זכה למלוך ארבעים שנה; מזה שלושים ושלוש שנים בירושלים. מזרעו ייצא המלך המשיח והוא יושיע את ישראל ויירש את הארץ. כסאו לעולם יכון. כאשר באו החיילים לאסרני הושטתי להם את ידיי שישימון באזיקים. כלום טוב אני, ישראל בן שלום, מיוסף בן יעקב, מדוד בן ישי? חסידים מנעו מהחיילים לכובלני. קראתי אז: «שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב».”

הצדיק הפסיק ופנה לשמשו: “שמואליק, הגש משקה לשתיית «לחיים».”

כאשר ביד כולם כוסיות יי"ש, יפתח הצדיק בברכה:

“לחיים”!"

והחסידים ישיבו: “לחיים טובים ולשלום!”

לפני הלגימה השניה יגלו החסידים שמץ מדאגתם וחרדתם לגורל רבם: “לגאולה קרובה, רבנו”, יברך זלמן ישראלביץ; “לישועות ונחמות”, יחרה יחזיק אחריו אברהם דודוביץ.

הצדיק חזר לחדרו והשמש סגר את הדלת אחריו. שלושת הנותרים בחדר התפילה נטלו ספרי תהילים וקראו בהם בלחש, אך בהטעמה.

גם הצדיק נטל ספר. פתח אותו אך לא קרא בו, עלעל בו, אך לא עיין בו. וכך בשני ובשלישי. אין הצדיק, ר' ישראל, נמנה עם ה“לומדים”, עם המתמידים החוזרים ולומדים את משנתם, חוזרים ומשננים אותה. בצעירותו למד הכול. תורה, נביאים וכתובים. משנה, גמרא ומפרשים. ספרי הרמב“ם, ספר ה”זוהר" וספרי יראים וצדיקים. משגמר ללמוד בהם, לא חזר עוד אל הספרים לעיין בהם ולשנן את משנתם כדרך ה“לומדים” ותלמידי החכמים. ומשריננו על כך, בפני מיטיבו, הרבי הזקן מאפטא, גער הזקן במקטרגים: “הניחו לו לרבי, ר' ישראל מרוזין. הוא לא שכח מאומה ממה שלמד מן המלאך בהיותו בבטן אמו”.

ספקנים קבלו את דברי הרבי הזקן כאחת מן הגוזמאות הרבות בהן נודע; חסידים מובהקים ראו בה הסבר לתופעה, אשר חזרה ונשנתה בהתוועדויותיהם עם רבם, ר' ישראל. הצדיק לא היה אומר “תורות”, אלא כמו ממתין לשאלה של אחד החסידים, אם מענייני דיומא, אם מענייני דין והלכה. נשאלה השאלה, נכונו לו, לר' ישראל, פסוקים ומאמרים מכל אותם הספרים, אשר “לומדים” ותלמדי חכמים משננים בהם ללא הרף, ואשר היה בהם משום תשובה מספקת לשאלה, הסבר קביל לענין. כך הפליא תמיד בהעלאת פסוקים ומאמרים, אשר כמו נחבאו במעמקי זכרונו וציפו לחשיפתן, כמימיו של מעיין שטרם נחשף. וכל אחת מן התשובות שבפי הצדיק, כל אחד מהסבריו כרכו את הפסוקים והמאמרים מן הספרים בדברי פירוש מבריקים ומזהירים משלו, בחידושים נועזים, פרי דמיונו.

קצרים ימי החורף בקיוב. בשעה השלישית אחר שעת הצהרים הגיעו לביתן שישה מחסידי הצדיק, שהתגוררו בקיוב כבעלי פריבילגיות. כולם בעלי צורה ולבושים בקפדנות. כולם בגיל העמידה.

עם בואם פתח השמש את הדלת לחדר הרבי. ממפתן הדלת התבונן הרבי חרש בבאים. כדרכו עמד בקומה זקופה והביט הישר לעיני חסידיו. אלה עמדו כעבדים מול אדונם, כבנים מול אביהם.

הצדיק קרא את כל אחד בשמו, מבלי להקדים לו כל תואר ומבלי לצרף לו את שם אביו. אחר הושיט לכל אחד את ידו לשלום, כאדון וכאב, כנסיך לאבירו.

“שלום עליכם רבנו”.

“עליכם שלום”.

הצדיק וחסידיו חגרו אבנטי תפילה. האבנט של הרבי רקום מחוטי זהב; אבנטי החסידים רקומים חוטי משי שחורים. אחד החסידים שבאו זה עתה, בעל תפילה מובהק, עמד לפני העמוד וחיכה לאות מהרבי לפתוח בתפילה.

“ארון הקודש עומד במזרח”, נשמע קולו הערב של הרבי ולבות חסידיו נמסו. “במזרח שוכנת ארץ־ישראל, ירושלים. נכוון נא לבנו לירושלים, בחזקה”.

התפילה נשמעה כהמית גלים. תפילת הצדיק בחדרו ותפילת חסידיו בחדר התפילה. הדלת של חדר הרבי נשארה פתוחה. כגל העולה על אחיו, עולה השם ירושלים על שאר תיבות התפילה. בפי החסידים הוא נשמע כקול תרועת קרב. בפי הרבי הוא נשמע כאנחה.

פרק שני: שש כנפיים למלאך

ר' ישראל מרוזין, או, כפי שכונה בפי העם, הרוזינאי, נולד בשנת 1797 בעיירה פרוהובישטש, מקום מגורי אביו, ר' שלום שכנא. הוא היה דור רביעי, בן אחר בן, “למגיד הגדול”, רבי דב־בר ממזריץ, מבשר החסידות ומפלס דרכה בקרב יהודי פולין ואוקראינה, לאחר הופעת מיסדה, רבי ישראל, בעל שם טוב, בראשית המאה השמונה עשרה. תלמידיו של “המגיד הגדול” מנו מאות; ביניהם גדולי תורה ובעלי כשרון מובהק בהנהגת עדות. הם התפזרו בעריהן ועיירותיהן של פולין ואוקראינה ונתייצבו בראש ציבורים של חסידים שנסתופפו סביבם ושהכתירום בתואר “צדיקים”. לאחר מותם, הנהיגו בניהם תחתם את חסידיהם. ול“מגיד הגדול” בן יחיד, מתבודד ופרוש לחלוטין מחיי העולם הזה, עד כי הבריות כינוהו “המלאך”. בית “המגיד הגדול” היה צפוי להיות היחיד מבין הבתים של מורי החסידות, שלא יהיו לו תולדות. בצער ובחרדה ראה המגיד כי החסידות והחסידים עתידים להיות מונהגים על ידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו וצאצאיהם, בלא שצאצאים משלו יעשו עמהם בהנהגה. על כן מסופר כי עמד בוויכוח קשה עם בנו “המלאך”, כי הטיח בפניו כי “התורה לא ניתנה למלאכים” וכי גזר עליו בגזירת כיבוד אב “להעמיד דורות”. הוא ציית לאביו והוליד בן יחיד, אבי ר' ישראל מרוזין.

עוד בימי חייו של המגיד וביתר שאת לאחר מותו, קמה תנועת התנגדות עזה ואלימה לתנועת החסידות, אשר גמרה אומר להחניקה ולחסלה בעודה באיבה. החסידות אימצה לעצמה כמה מעקרונותיה של חכמת הנסתר, של הקבלה והרבה מדרכי המקובלים ונוהגיהם – לבוש לבן, תפילה בהתלהבות ובנוסח לפי הקבלה, העלאת השמחה כערך גדול בחיים ועוד. רבנים וראשי עדה, אשר ראו את עצמם ממונים על שמירת הקיים מדורי דורות, גילו התנגדות לחידושים והוקיעו אותם ככפירה כמעט.

מלחמת “המתנגדים” בחסידות נכשלה. יהודי פולין ואוקראינה, משהגיעה אליהם בשורת החסידות, נתבשמו ממנה, עוד בטרם שטעמו את טעמה. קומתם הרוחנית נזדקפה לאור הרעיונות שהיא הפיצה. בתיהם האפלים נתמלאו אורה בשל תפישתה כי לא בידיעותיו ובלמדנותו ייערך ויימדד אדם יהודי אלא במעשיו הטובים, בברכה שהוא מביא בהם לעולם ולמה שלמעלה ממנו. ואם יש רבנים וראשי עדה הדוחים רעיונות אלה והרואים בתפישת החסידות משום כפירה, למה ישעו להם ולא למורי החסידות, “הצדיקים”, שאינם נופלים בתורה וביראה ממתנגדיהם?

יהדות פולין ואוקראינה בימי צמיחת החסידות במאה השמונה עשרה, היתה שונה מן הקצה אל הקצה ממה שהיתה במשך מאות שנים לפני כן. לנחלת העבר היה מצבה הרוחני והכלכלי שציין אותה לטובה מבין רוב הגלויות. לאגדות רחוקות הפכו פרקי עברה המפואר, עת יהודים טבעו את מטבעות פולין וחרתו בהן אותיות עבריות, עת “ועד ארבע הארצות” קיים מעין שלטון עצמי בקהילותיה ויהדות פולין שימשה מקלט ליהודים נרדפים בארצות גרמניה.

מרד הקוזקים בראשות ההטמן בוגדן חמלניצקי, במאה השבע עשרה, גזירות ת“ח ות”ט, הביאו להריגתם של 300,000 יהודים וחורבן 300 קהילות ברחבי פולין ואוקראינה. חלוקת פולין בין אוסטריה, פרוסיה ורוסיה במאה השמונה עשרה הפרידה בין קהילה לקהילה והביאה בעקבותיה גם את ביטולו ההדרגתי של “ועד ארבע הארצות” ושל השלטון העצמי שהיה נתון בידיו.

מרד הקוזאקים, מלחמות חוץ ופנים דלדלו את משק הארץ והביאו את תושביה עד לפת לחם. יהודים התקשו למצוא פרנסה ולו בצמצום. ומשהתקשו למצוא פרנסה, התקשו לשלם מסים לבעלי השררה, כבימים כתיקונם. ומשהתקשו לשלם מסים חדלו להיות חשובים בעיני השליטים והופקרו על ידם בידי שונאיהם, מבני הכמורה ועם הארץ.

בנו של “המלאך”, ר' שלום שכנא, אביו של ר' ישראל, הנהיג עדה חסידית כאחד הצדיקים מתלמידי המגיד או תלמידי תלמידיו. את מושבו קבע בעיר פרוהובישטש וכשביקר אצלו שם אחד מנכדי הבעל שם טוב והציע לו שותפות בהנהגת החסידות, שותפות בין בית מייסדה לבין בית מבשרה ומפלס דרכה, מצא ר' שלום עוז בנפשו להשיב: “לבד אנהיג”.

לר' שלום נולדו שני בנים. ישראל היה הצעיר ביניהם. ומשנפטר ר' שלום בדמי ימיו, ירש הבן הבכור, ר' אברהם, את מקום אביו. ישראל, או סאשקאלי, כפי שכינהו אחיו הצדיק בחיבה, היה אז בן שש. ר' אברהם נפטר בתום עשר שנים לאחר שעלה על כסא אביו. הוא מת בלא בנים. כשהוא בן שש עשרה, היה ישראל בן ר' שלום, בן “המלאך”, אחרון ויחיד לצאצאי “המגיד הגדול”. שמלת היורש, “הצדיק”, המנהיג, נפלה על עלם, אשר כל רואיו חזו בו התגלמות התיאור בו תיאר התנ"ך את דוד בן ישי: “אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי”.

למחרת שבעת ימי האבל על האח, הצדיק ר' אברהם, נכנס העלם אל החדר בו היו אביו ואחיו מקבלים את חסידיהם, מקשיבים לשיחם ונותנים להם מברכתם. לבדו נכנס. הגבאים והחסידים שהיו באותה שעה בבית נמנעו מלהיכנס עמו. שעה קלה עמד לפני הכיסא הגבוה והמחוטב, כיסא ה“צדיק”, כאילו ירא משבת עליו מחמת כבוד, כמו בימי חייו של אחיו. בהחלטה מהירה התגבר על היסוסיו, ישב על הכיסא והתבונן סביבו. שולחן ארוך מלבני ומסביבו כסאות, ארון מלא ספרים, כיור וכד מחרסינה. הוא ירד מן הכיסא והתבונן במראהו שנשקף בזגוגיותיו של ארון הספרם. קומתו גבוהה היתה כשל אדם מבוגר ופניו חלקים כשל עלם. לחבריו בני גילו כבר צומחים זקנים ושפמים. בפניו אין זכר לכל אלה. עיניו הגדולות והיפות, אפו הדק והעדין והפאות בצבע הערמון, המגיעות עד לקצות האזנים, הם הם הנותנים צביון לפניו ומשפיעים עליהם חן ואצילות. הוא נהנה מן המראה שלפניו, וכאילו התבייש בכך, הוציא מן הארון את ספר ה“זוהר” במהדורה ישנה. הוא חזר אל הכיסא וישב עליו בלא כל היסוס ובלא כל תחושה של חידוש. הוא פתח את הספר והעמידו בפניו על השולחן.

נכנסו הגבאים ר' מרדכי ור' נחום שהיו מעמודי התווך של עדת החסידים בפרוהובישטש, מבאי בית אביו ואחיו. עמם נכנסו שלושה מזקני החסידים שהכירו את “המלאך”, והיו מספרים עליו בכל התוודעות של חסידים. הגבאים והחסידים ישבו על הכיסאות מסביב לשולחן מבלי להוציא מפיהם הגה. אחד מזקני החסידים ניגש לארון הספרים, הוציא ספר, ישב על מקומו ועיין בספר.

פתח הגבאי ר' מרדכי: “אחיו הקדוש של רבנו היה מספר לנו, כי ציווה לרבנו לקרוא יום יום את פרק ע”ב של ספר התהלים: «אלהים, משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך. ידין עמך בצדק וענייך במשפט». בזכות אבותיו הקדושים רבנו הוא מלך בן מלך ואנו, גבאיו וחסידיו הנאמנים, מוכנים ומזומנים לסייע לו לשפוט את העם כשרי אלפים, שרי מאות, שרי חמשים ושרי עשרות, כפי שנאמר בתורתנו הקדושה «ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם ראשים על העם וגו'.»

החרה החזיק אחריו הגבאי ר' נחום: “כך נפל בחלקנו אצל אביו הקדוש, הרבי ר' שלום שכנא וכך נפל בחלקנו אצל אחיו הקדוש, הרבי ר' אברהם. אשרינו שזכינו לכך ואשרינו כי נוכל לזכות את רבנו במה שלמדנו אצלם ולהיות לו לסעד בכהונתו”.

החסיד הזקן שעיין כל הזמן בספר שלקח מארן הספרים, הפסיק בעיונו ואמר: “כאשר אמו של רבנו היתה הרה ברבנו ובאה לרבי הזקן מאפטא, קם הזקן בפניה ואמר «קם אני בפני ארון הקודש. ספר תורה את נושאת בקרבך». ובכן, העיקר כי יישמע קול תורה בבית הזה, כי רבנו יאציל עלינו ועל העדה מאור התורה הקדושה אשר על הלומדים אותה לשמה והמקיימים את מצוותיה נאמר: «וצדיקים ילכו בם»”.

בפניו של העלם הצדיק ניכר היה כי הדברים שהופנו אליו לא נעמו לו. הוא היה חייב להתאמץ מאד להתאפק ולא להגיב ברוגזה על הנימה האפוטרופסית שליוותה את דברי הגבאים והחסיד הזקן. והוא ידע כי זה המבחן שלו. בתשובתו יובהר מי ראש העדה ומי חייב להישמע למי. הוא זקוק לגבאים ולחסידים, אך הם זקוקים לו לא פחות ממה שהוא זקוק להם. עליו לשקול כל מלה, אך להשיב בתקיפות.

לאחר הרהור, השיב ר' ישראל בנחת ובקול בהיר: “יישר כוחכם, רעים אהובים. נאמנים הייתם לאבי ולאחי וכנאמנותכם להם נאמנותכם לי. אכן, אמת הדבר; ייחוס בית אבותי הוא בן אחר בן עד לדוד מלך ישראל, אך מסופר על אבי זקני, המגיד הגדול, כי כאשר פרצה אש בבית ונשרפה מגילת היחוסין שלנו ואמו הצטערה על כך הרבה, ענה לה: «אם כן יתחיל הייחוס ממני». העם ועניי העם לא לדין ולא למשפט הם באים אל הצדיק, כי אם לחיזוק ולעידוד. ימים קשים באו על אחינו במלכות רוסיה ואם כואב לאחד מישראל בכל מקום שהוא, עלי להרגיש בכאבו. ואשר לתורה, לקולה ולאורה – כתוב: «כל אחד ואחד מישראל חייב לומר: מתי יגיעו מעשיי למעשי אברהם, יצחק ויעקב». פירוש – כשם שממעשי האבות נעשתה תורה, והרי רוב ספר בראשית מספר על מעשיהם, כך על האדם, על כל אדם להשתדל, כי ממעשיו תיעשה תורה”.

הגאים והחסידים הקשיבו בהשתוממות ובמידה לא מעטה של מבוכה. הם לא ציפו לתשובות עמוקות כאלה בפי עלם בן שש עשרה, אשר אפילו חתימת זקן אין לו והם ראו בפניהם צדיק ומנהיג שלא יצניע לכת כאחיו וכאביו, שלא יתחלק כמותם בשלטון עם גבאים וחסידים זקנים. דממה מוחלטת השתררה בחדר. העלם הצדיק הביט מדי פעם בספר ה“זוהר” שלפניו, מבלי לעיין בו והחסיד הזקן חזר לעיין בספר שהוציא מארון הספרים.

קמו הגבאים והחסידים ולפני יציאתם מהחדר קדו קידה עמוקה בפני רבם הצעיר. נכנסה האם ובנה קם בפניה. היא מיחתה והוכיחה אותו: “אין המלך קם בפני איש ולא בפני אישה. אם לאדם פשוט בישראל אסור לשכוח, כי הוא בן מלך, למלך בן מלך בודאי שאסור”.

ישבו להם הבן והאם שעה קלה בדממה עד שהבן פתח: “אבקש מאמי כי תודיע לחותני, הרב ר' משה, כי הגיעה השעה שישלח אלי את בתו שרה, הנשואה לי כדת וכדין, זה שלוש שנים, ואשר אני לא ידעתיה עוד.”

למשמע הדברים הסמיקה האם והביטה בבנה בפליאה: “הלא רק אתמול תמו ימי האבל על אחיך, בני הקדוש אברהם. ואתה, צעיר לימים אתה. המתן עוד כשנה או חצי שנה עד שתביא את זוגתך לביתך.”

“חלילה וחלילה לנו, אימא. המגיד הוליד בן יחיד, את סבי המלאך. המלאך הוליד בן יחיד, את אבי, בעלך הקדוש. אבי הוליד שני בנים, אך נשארתי יחיד. עלי להקים דור ישרים; עלי לעשות כנפיים לאבותי הקדושים שהם בחינת מלאכים, מלאכי עליון. ולמלאך שש כנפיים, אימא; שש כנפיים למלאך. ששה נכדים זכרים אני מבטיח לך, אימא, ונכדות רבות לסעדך ולשעשע את לבך.”

בעיני האם נצנצו דמעות. היא קמה ונשקה לבן על מצחו. בצאתה מן החדר לא היה ספק כי תמלא אחר מבוקשו של בנה, העלם הצדיק.

נכנס השמש צבי ושאל:

“מה יצווה רבנו?”

“להוציא את כל הכסאות מן החדר”.

“להוציא את כל הכסאות? היכן יישבו הבאים אל רבנו?”

“במחיצת מלך אין יושבים, אלא אם המלך מצווה להביא כיסא.”

אחד אחד הוצאו הכיסאות. העלם הצדיק נשאר יחידי בחדר. מדי פעם הביט בספר ה“זוהר” מבלי לעיין בו.“הכסאות הוצאו”, הודיע השמש. “מה עוד יצווה רבנו?”

“את השולחן הגדול הזה החלף בשולחן המשושה הנמצא ב”חדר המשיח“, בשל יופיו, חיטוביו וקישוטי הכסף והזהב שלו. ומראה במסגרת זהב תלה על הקיר שבין ארון הספרים לחלון, מול הכסא. ואת הכד והכיור החלף בכד ובכיור של כסף.”

“המותר להכניס חסידים, רבי?”

“לאחר שתשלים את המלאכה”.

בשעות אחר הצהריים החלו להכניס חסידים אל הצדיק הצעיר.

בכל החדרים ובכל הפרוזדורים של הבית המתינו לתורם להיכנס לעלם הצדיק חסידים שנמנו עם חסידי אחיו ואביו, וכן אברכים ועלמים שלא הותרו להיראות בפניהם, מפני גילם ואשר מצאו עוז בנפשם להידחק בתור של הבאים לצדיק הצעיר, בן גילם. מלא היה הבית מתושבי פרוהובישטש ומתושבי עיירות קרובות ורחוקות. הכל באו להיראות בפני הצדיק הצעיר ולתהות על קנקנו. רבים הכירוהו כעלם “אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי”. עתה בקשו להכירו כראש העדה.

אחד אחד הוכנסו אליו. הם רשמו על פתקים את שמותיהם ושמות אמהותיהם ואת שמות רעיותיהם, בנים ובנותיהם. ליד כל שם ציינו מה נדרש לנזכר – פרנסה או רפואה ממחלה, הצלחה בלימודים או שידוך הגון וכיוצא באלה. כוונת בואם אל הצדיק היתה להשפיע על ידו על הנותן חיים לכל חי כי ימלא את בקשותיהם. הלא חזקה על הצדיק לסייע בתפילתו בענייני בנים, חיים ומזונות, וכן נאמר: “צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים”.

חסידים שנמנו עם חסידי האח והאב של הצדיק הצעיר נבוכו בהבחינם בשינויים שחלו בחדר הצדיק. גם האח גם האב נהגו דרך מלכות, אך מעולם לא מנעו מחסיד לשבת במחיצתם. גם הם לבשו בגדים לפי אופנת הארץ והקפידו על כלים נאים בביתם, אך כאן יש בפניהם עלם לבוש הדר כשמצנפת רקומה בחוטי זהב על ראשו ושולחן פאר לפניו ועליו קערה של כסף, מעשה מחשבת. ממבוכתם הוציאם העלם הצדיק בקראו אותם בשמם, מבלי להקדים לו כל תואר, ובהושיטו להם את ידו לברכת שלום בלבביות.

בחיל הגישו לו את הפתק ובתנועה מהירה, כאילו להעלים את המעשה, שמו שטרות כסף אל תוך הקערה, ה“פדיון”. כדרך אחיו ואביו עיין הצדיק הצעיר בפתק שהוגש לו, קרא בלחישה שמות אחדים מן השמות הרשומים בו או מן הבקשות הנקובות ליד השמות. החסיד עמד ביראה והמתין לברכת הצדיק. וזו בוששה לבוא. במקום זה שאל וחקר אם ניסה החסיד דרך אחרת בענייני פרנסתו, רפואה אחרת לרעיתו החולה, שדכן אחר לזיווג בנו או בתו, מלמד אחר לחינוך ילדיו הקטנים וכיוצא באלה. תוך כדי מתן תשובות על שאלות הצדיק ושמיעת עצותיו המעשיות לפתרונן של כל אחת מן הבעיות, נתחור לניצבים לפניו כי לא רק בגינונים חיצוניים חדשה דרכו של הצדיק הצעיר, אלא בעצם אישיותו, בעצם הנהגתו. ומשיצאו את החדר לאחר שקבלו את ברכתו, מיהרו לבשר לכל העומדים בתור וכל הנדחקים להיכנס אליו את שבחיו. זה הכריז עליו: “תפארת ישראל” וזה: “מלך ישראל”. בקיאים הזכירו את הכתוב בספר “הזוהר” כי בימי המשיח יתקיים איחוד וזיווג בין הספירות תפארת ומלכות.

החל ביום השלישי לאחר עלותו על כיסא הצדיק, החלו לנהור אל בית הצדיק הצעיר מפרוהובישטש מאות אנשים ונשים מכל רחבי אוקראינה, ביניהם חסידים של צדיקים אחרים וכאלה שלא ראו צדיק מימיהם, תלמידי חכמים, אף רבני ערים, ופשוטי עם; חרדים לכל מצווה ומקילים ומשכילים; עשירים ועניים; בעלי תעשיה וסוחרים ובעלי מלאכה; רוכלים וחנוונים, קהל גדול מאד אשר שיקף את כל השכבות הרוחניות, הציבוריות והכלכליות של הישוב היהודי באוקראינה. כולם היו צמאים לדבר הצדיק שיחיה את נפשם, שיביא מרגוע לרוחם, שיוציאם ממצבם הקודר, ולו לשעה קלה. השמועה התפשטה כי בפרוהובישטש עלה על כיסא הצדיק עלם המאחד בתוכו מידות מעשר הספירות של תורת הקבלה: כתר, חכמה, בינה, גדולה, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. אליו באו ונהרו המונים.

מפי החסידים והלא חסידים שמע הצדיק הצעיר מסכת בלתי פוסקת של גזירות ופורענויות. הממשלה הרוסית עומדת לגרש את היהודים מתחום הערים והכפרים ולהרשות את ישיבתם רק בעיירות. פרנסות של דורות יעורערו. הצעירים היהודים יתחייבו ללמוד בבתי ספר ממלכתיים. אורח חיים של דורי דורות יבוא לקיצו. לאחד מן הבאים, ראש קהילה אשר היה בין צירי הקהילות שנסעו לעיר הבירה פטרבורג כדי לשאת ולתת עם השלטון בעניין הגזירות, סיפר העלם הצדיק, שלא יכול היה עוד להתאפק בצערו: "דודי, הצדיק, ר' מרדכי מטשרנוביל היה אומר: «גלות כמו רוסיה אין בכל הארץ», והוסיף לאחר אנחה: “ואני אומר, המשיח יבוא תחילה במלכות רוסיה.” ימים מעטים בלבד אחרי עלותו על כסא הצדיק, הרבה ר' ישראל לדבר על ארץ־ישראל ועל הגאולה שבעקבותיה יחזור העם אל ארצו. לשמע הצרות, הנישולים וההפליות שחסידים ולא חסידים העלו בפניו אמר: “כשחבלי לידה אוחזים באישה בחודש השמיני, לפני זמנה, יש להפסיקם. לא כן בחודש התשיעי. אז מגבירים אותם. מצב היהודים ברוסיה מרמז כי קרובים אנו לקץ, כי הגאולה מאחורי כותלנו. אין הקדוש ברוך הוא נענה עוד לתפילותינו להסיר את ייסורינו. כי קרוב זמן גאולתנו”.

בשבוע השני לשבתו על כיסא הצדיק, הגיעה שרה אשתו שנישאה לו לפני שלש שנים. בפמליה גדולה באה, כשאביה הרב ר' משה, ראש ישיבה, בראשה. זכר הצדיק הצעיר את החסד והכבוד שעשה עמו חתנו בעת שבא לחתונה לעירו. הרב העמיד תלמידים משני צדי הדרך לקבל את פני החתן. הצדיק הצעיר העמיד חסידים משני צדי הדרך לקבל פני הרעיה. הוא הלך לקראתה, ביקשה לצאת מן המרכבה וללכת עמו בין שורות החסידים, כשכלי זמר מנגנים לפניהם.

אכן נתחדש דבר בפרוהובישאש. וכל חידוש וחידוש שהנהיג הצדיק האברך עשה לו כנפיים והרבה את מספר הבאים אליו. בשורה נפוצה בעיירות אוקראינה, כי השואף לאותות ולמופתים יפנה לצדיקים אחרים, אך הרוצה לחוש שהוא בפלטרין של מלך, בפרוזדור של המשיח – יבוא אל הצדיק האברך. מעל כולם העלה את שמו ואת יוקרו הרבי הזקן מאפטא. הוא היה קם בפני העלם, הצעיר ממנו בכששים שנה, והיה מכריז עליו בכל הזדמנות: “הוא אדוננו, הוא המלך”. למקורביו היה לוחש: “כתוב בספר ה’זוהר' כי המשיח, מידתו מלכות”.

בין הבאים אל הצדיק הצעיר בחדשים הראשונים לאחר עלותו על כיסא אחיו, היו שני סוחרים עשירים מקיוב – זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ. בשל עסקיהם, עסקי תכשיטים ופרוות, הרבו לנסוע ברחבי אוקראינה ומחוצה לה ובכל מקום שמעו את שמעו של העלם הצדיק. הם לא נמנו עם קהל החסידים; אף לא עם מחנה החרדים. מתוך סקרנות באו ומשבאו ועמדו על מהותו של העלם הצדיק דבקו בו ובאו אליו כל אימת שהיו בסביבה.

באחד מביקוריו של זלמן ישראלביץ היה דוחק גדול בבית הצדיק. קהל גדול וביניהם זקנים ואברכים במאות עמדו והמתינו להכנס לצדיק. כאשר נכנס זלמן ישראלביץ אמר לרבו: “צר הבית לרבנו ולקהל הרב הבא אליו. בביקורי לפני ימים אחדים בעיירה רוזין ראיתי אחוזה ובה טירה הראויה למשכן מלך. יש בידי לרוכשה בזיל הזול, כי בעל האחוזה חייב לי כסף רב עבור סחורה שמכרתי לו. אם על הרבי טוב, יורשה לי לרכוש את הטירה למגוריו ולהקים בית מדרש לידו”.

הרשות ניתנה והצדיק ובני ביתו עמדו לעבור לרוזין. סמוך למעבר נולד לו בן וקרא את שמו על שם אביו שלום. מאז נתפרסם שם העיירה רוזין בתפוצה היהודית והצדיק נודע בשמו: ר' ישראל, הצדיק מרוזין, או הרוזינאי.

פרק שלישי: כל הדרכים מובילות לסיביר

בין בתי הסוהר הרבים ברחבי רוסיה, היה המבצר הקיובי יחיד במינו, יוצא דופן. מבחוץ, לא דבקה בו הקדרות הנוראה של רוב רובם של בתי הסוהר ובפנים לא שררה בו הצפיפות הרבה שהפכה את המאסר לעונש כבד מכל עונש, אפילו מגלות לסיביר הרחוקה. אולם גם המבצר הקיובי היה שרוי בשיגרת חיים של בית סוהר, קלה במקצת משיגרת החיים הקשה של שאר בתי הסוהר, אך עזה דיה להפוך אופיו של אסיר מבעל מזג סוער לאדיש, מרגוע לסואן, ממרדן לנכנע ומנוח לסרבן.

ר' ישראל מרוזין, אשר מאסרו נמשך כבר למעלה משלושה חודשים, התייסר בשיגרה ונאבק בהשפעתה על רוחו. שיגרת החיים במבצר דומה עליו כגלגל טחנה הסובב ללא הפסקה והמרסק וטוחן כל אשר מתחתיו. תמיד היה ר' ישראל מרוזין מקיים את הצו: “עבדו את השם בשמחה”. כעת הוא חייב להיאבק בגילויי עצבות המבקשים לקנות שביתה בלבו. קומתו התמירה, שהכל רואים בה קומתו של נסיך, נוטה לשוח לעתים קרובות והוא נדרש למאמץ כדי ליישרה.

פטור הוא הצדיק משיגרת המבצר לגבי זמני השכמה וכיבוי אורות, טיולים בצוותא עם האסירים בחצר, מיפקדים וכיוצא באלה, אך יש והוא חש כי השיגרה שנכפתה עליו קשה משיגרת שאר האסירים. לאסירים הפוליטיים נקבעו זמנים לביקורים פעמיים בחודש; לפליליים – פעם בחודש. רק על הצדיק האסיר נאסר להיפגש עם קרוביו או חסידיו. פקודה מפורשת היא מאת המושל הכללי, הגנרל אלכסנדר גורייב ואין מפקד המבצר מוכן להוסיף סיכון על הסיכונים שקיבל על עצמו בעניני הצדיק. די לו בכך כי התיר ביקוריהם של שמונת החסידים כל יום, בוקר וערב לזמני התפילה. הוא לא ימנע מנאמני הצדיק האסיר, זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ לשהות בביתן גם לאחר התפילה ולאחר צאתם של השאר. אך להוסיף לא יוכל. ידוע לו כי השתדלויותיהם של האבירים אצל המושל הכללי, להתיר ביקורים של בני המשפחה ושל ראשי החסידים לא הועילו. וכשהמושל מסרב לקבל מתת כסף ועומד על שלו, כיצד יוכל הוא להפר את הפקודה? הסיכון שקיבל על עצמו עד כה סביר ועמד במבחן, שמונת החסידים הבאים כל יום להתפלל עם רבם דומים בכול לבני עם הארץ. תושבי קיוב הם, בעלי פריבילגיות. לבושם ושפתם כשל בני מעמדם בעיר. מראיהם אינו שונה בהרבה ממראיהם של בני האצולה הבאים לבקר קרובים במבצר. שונה בתכלית המצב כלפי קרובי הצדיק האסיר או שאר חסידיו. לבושם הוא של יהודי העיירות, השפה שבפיהם היא אידיש ומראיהם – רבונו של עולם! כל סוהר ואסיר יבחין מיד כי יהודי בא למבצר. מי יודע איזו קבלת פנים יערכו להם וכמה זמן יעבור עד שיוודע הדבר למושל? לא. ולדימיר גיורגיוויץ לא יפר את הפקודה ולא יתיר ביקורים עליהם אסר המושל הכללי. אמנם, כנסיך הוא אסירו, אך יש גבול להפרות חוק אשר איש צבא, מפקד, יוכל להסתכן בהן.

לא בכל השפעותיו של המאסר יכול היה הצדיק האסיר להיאבק בהצלחה כמו בגילויי העצבות ונטיית קומתו לשוח. באחדות מהן אפילו לא הבחין. שמשו, שמואל הבחין בכולם אך לא גילה אותן לא לרבו ולא לחסידיו. מצחו הגבוה והחלק של הצדיק נחרש קמטים; מעל עיניו עלה מעין מסך שעימם את אורן וזוהרן. חיוורון התפשט על פניו ונטל מהם את שיזופי השמש והרוח שדבקו בהם עקב טיוליו היומיים במרכבתו. הוא היה מצווה לעצור את המרכבה,, יוצא ממנה, נכנס אל אחד היערות שבסביבה או מתהלך על שפתם בכרי דשא או בשבילי שדות.

ביודעין הנהיג הצדיק מספר שינויים במנהגיו. ברוזין ובחודשים הראשונים של המאסר במבצר הקיובי, היה מגביל שיחותיו עם שמשו לדברים שהשעה צריכה להם. בימי המאסר שהתארכו, בחר בו כבן שיחה. הוא לא כינה אותו “שמואל”, כבעבר, אלא הוסיף לשמו תוספת של חיבה, “שמואל’יק”. ר' ישראל מרוזין לא היה רגיל לפנות אל עצמו או אל אלהיו בדברים, כמנהג צדיקים אחרים. במבצר הקיובי החל לפנות אל עצמו ואל אלהיו. והוא הקדים כל שיחה בכינויי חיבה. אל עצמו פנה בכינוי החיבה שהיה רגיל לשמוע מפי אמו: “ישרא’יקל”, ולאלוהים פנה בכינוי שהיה רגיל לשמוע מפי נשים יהודיות. הן דברו עם אלהיהן באידיש, שפתן, וכינו אותו בכינוי של חיבה ושל קרבה: “גוט’ניו”.

בשנינות וקלילות דיבר הצדיק אל שמשו ואל עצמו. בהן ביקש לגבור על מרירותו עקב מאסרו והשפלתו. אל האלוהים דיבר לא פעם. ב“חוצפה כלפי שמייא”.

וכך פנה באחד הימים לשמשו: “אמור, שמואל’יק, כמה זמן עוד תשמש אסיר ומסכן? מילא, להיות שמשו של צדיק בעדתו, בחינת מלך בחצרו, אני מבין. אבל להיות שמשו של אסיר – מה רבותא בכך?”

ואל עצמו פנה: “ישראל’יקל, חשבת וכך הורית, כי אינך יכול לעמוד בתפילה בפני האלהים כשרק עניניך שלך הם נושאי תפילך. את תפילותיהם של יהודיך בקשת להעלות לפני האלוהים. על כן הקדמת לקבל אותם, לשמוע את צרותיהם ומשאלותיהם ואיחרת בתפילה, למגינת נפשם של רבים. וכעת? מי שאינו שומע אותך מתפלל כל תפילה בכוונה לעורר רחמים עליך, ישראל’יקל יקירי, לא שמע תפילה מימיו. ולא הסבת לסעודה בלי בני ביתך ומניין אורחים לפחות וכעת, אתה, ישראל’יקל, מסב עם שמואל שמשך לסעודות המובאות אליך ממטבחי זלמן או אברהם. ובמקום הטיולים שטיילת ביערות רוזין, הנך שמח כשניתנת לך רשות לטייל בחצר, ובמקום השיחות שהיית מקיים עם צדיקים ורבנים, חסידים ויהודים מכל המינים, אתה שמח, ישראל’יקל, כשמזדמנות לך שיחות עם הערל, המפקד על המבצר או עם הערל, האסור כמוך והוא שכנך בביתן”.

כאשר התעורר בו הרצון לשוחח עם אלוהיו; היה מתהלך בחדרו אנה ואנה ופותח:

"גוט’ניו, מוחל אני לך על שהוצאת אותי מביתי ועל שהבאת אותי הנה, על שמנעת ממני את הטובה שהיתה מנת חלקי, את קרבתם של צדיקים ורבנים שהשכימו על פתחי. אך כיצד אמחל לך על כך שמנעת מחסידי ומשאר בני עמי לבוא לי, לשטוח בפני את צרותיהם ולקבל ממני ניחומים וחיזוק? ראה נא, גוט’ניו, הבטחת לקבצנו ולהצילנו מן הגויים, הבטחת לשלוח לנו את המשיח, ולא קיימת את הבטחתך. צדיקי כל הדורות גרסו: «צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים». רבים מהם גזרו ואתה לא קיימת. למה, גוט’ניו, למה? מילא, דרכיך מי יבין, כוונותיך מי יעריך? אך הרשה לי ואומר לך משהו, גוט’ניו. אלי באו אבות ואימהות שבניהם נחטפו לשירות הצאר ושעמדו בגבורה שלא להיטמא בעבודה זרה ובמאכלות אסורים. במה יכולתי לנחמם, אם לא בהבטחתך שתגאל אותנו מצרותינו בקרוב ושתחזיר אותנו לארצנו? לו היה זה בכוחי, הייתי מביא קץ לסבלם של יהודיך, בני בחיריך. אני לא הייתי יכול להחריש כמוך, למראה הדמע והשכול, הייסורים והנידודים. הבט גוט’ניו וראה – יהודיך הולכים ומתמעטים משנה לשנה. אם לא תחיש את גאולתם לא תישרד, חס ושלום, אפילו שארית שתשוב לארצך ולירושלים עירך. אין אני מסוגל להביא קץ לסבלם של צאן קדשיך; כל שאני יכול, הוא לרעות אותם בנאמנות ובאהבה, לחזקם ולרפאם מחולשתם. על כן הקימותי מעין בבואה של בבואה של הטובה והמלכות שאתה גוט’ניו תנחיל לנו, כשיעלה הרצון לפניך. אתה יודע כי לא להנאתי הקימותי מה שהקימותי. לחזק את לב העם ביקשתי, לבל יראה את עצמו שפל כפי שהוא נראה בעיני אויביו וצורריו. להכיר לעם המעונה והמושפל את מלכותו מקדם ומלכותו לעתיד, ביקשתי, להפיח בו הכרה של ערכו האמיתי לעומת ערכו בעיני הגויים. אין אני יודע, גוט’ניו, אימתי תביא את הקץ לגלותנו ואימתי תבנה ותכונן את ציון וירושלים. בינתיים אני דומה למי שמתהלך ביער ומוצא אדם שרוע בין העצים, תשוש כוח ונואש אשר הפקיר את נפשו למות. כלום מותר לי להשאירו במצבו? כלום חייב אני לדקדק אם קרוב או רחוק מחוז חפצו? כלום אינני מצווה לומר לו: «קום והמשך בדרכך אל יעדך. לך עמי ותגיע אליו!»

גוט’ניו! חסידי הולכים עמי! קרב נא את היעד. אין אני תובע שום כהונה לעצמי. שלח את מי שתשלח להושיענו. כל שאני מבקש ממך הוא שתזכה אותי לקבל את פני משיחך, ביחד עם היהודים שלי. והיה וזה רצונך – אקבל אותו כשמשו או כמוביל בהמתו. כלום טוב אני מסבתי, אשת המלאך, שנתפרנסה מכביסת בגדים אחרי שעלתה לארץ ישראל, לאחר מות בעלה הקדוש? היא לא זכתה לקבל את פני המשיח ואינני יודע אפילו היכן מקום קבורתה. לי גוט’ניו תן לקבל את פני המשיח. אך זאת אבקש ממך. ותהא זו תמורה לסבלי."

מלבד שמשו ואלהיו היו לצדיק האסיר מספר בני שיח קבועים בעת מאסרו: מפקד המבצר, ולדימיר גיורגיוויץ; שכנו הקרוב לביתן, הנסיך קונסטנטין, מקרובי הצאר ויריביו – וחסידיו הנאמנים, זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ.

מפקד המבצר היה מוסר לאסירו הצדיק כל אשר שמע מפיו של המושל הכללי בעניין מאסרו; הנסיך קונסטנטין היה משתף את שכנו הצדיק בדעותיו על הצאר ועל שלטונו. כן ביקש לקנות אצלו דעת בענייני יהדות ויהודים. הנסיך קונסטנטין ראה בר' ישראל מרוזין יותר משכן לביתנו בבית האסורים. עמית למוצא ולמעמד היה בעיניו, בשל דם המלכים הנוזל בעורקיו ובשל מאסרו משום שעורר את רוגזו של הצאר העריץ. החסידים הנאמנים של הצדיק, זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ השתחררו מרוב עסקיהם כדי לשרת את רבם. הם הפעילו עשרות אישים מן החברה הגבוהה כדי שישפיעו על מקרובי הצאר להשתדל לפני כס המלכות למען שחרורו של הצדיק האסיר. הם קיימו קשרים עם הרבנים הראשיים של יהודי אוסטריה וצרפת למען ידרשו משגרירי רוסיה בארצותיהם שיפעלו בשמם למען שחרורו של ראש הצדיקים של יהדות רוסיה. הם החליפו אגרות עם סיר משה מונטיפיורי, פרנסם המכובד של יהודי אנגליה וביקשו ממנו להפעיל את השפעתו על ממשלת רוסיה למען יבוא קץ לסבלו של הצדיק, החף מפשע.

מפי מפקד המבצר, שמע הצדיק האסיר על מזימות המושל הכללי בעניין משפטם של החשודים בהמתתם של שני המלשינים היהודים ועל מאמציו להפליל במעשה זה גם אותו, את הצדיק מרוזין, אשר על מאסרו באשמה במעשה זה, ציווה ברשות הצאר.

ר' ישראל הגיב אך מעט על מזימות המושל. לעומת זה ניסה לגלות סיבת עצבונו של סוהרו, שנזדקר מפניו. “רואה אני, כי בעל ייסורים אתה, ולדימיר גיורגיוויץ. רגיל אני לשמוע צרותיהם של הבריות. טוב לאדם להשמיע צרותיו בפני אחר”.

בהיסוסים ובשפה רפה גולל מפקד המבצר בפני אסירו את פרשת אהבתו לאולגה, בת מפקדו, את העברתו לקיוב ואת היעלמה של רעיתו, כאילו בלעה אותה האדמה.

ר' ישראל הקשיב וכמנהגו עם חסידיו, שאל שאלות להבהרת הענין:

“כיצד חיפשת את רעיתך ובעזרת מי חיפשת אותה?”

לאחר תשובות המפקד השמיע הצדיק את דברו:

“היכן שלא תהיה רעיתך, אם באוקראינה אם במקום אחר ברוסיה, היא תזדקק לתכשיטים ולפרוות, כהרגלה. והיא תגיע בסופו של דבר לאחד הסוחרים הקונים את סחורתם מחסידיי, זלמן ואברהם. אם יש בידך תמונה של רעיתך, הכן העתקים ממנה ואתן אותם לזלמן ולאברהם והם יפיצו אותם בין לקוחותיהם. האדמה לא בלעה את רעיתך. עקבותיה יתגלו”.

לשמע דבריו של הצדיק זלגו עיני הסוהר, המפקד דמעות. כאחד החסידים הרכין את ראשו על יד הצדיק ונשקה.

ר' ישראל התיר את ידו מפיו של חסידו החדש והוסיף: “אם יתגלו עקבות רעיתך והיא תסכים להיפגש עמך, בשר לה מיד כי לא תצטרך לגור במבצר במשך כל ימות השנה. דירה תשכור לה מחוץ לחומת המבצר ואליה תוכל לבוא כל עת שיימאסו עליה המגורים בו”.

לא ארכו הימים ועקבותיה של אולגה נתגלו. ולדימיר שלח אליה שליח ונקבעה פגישה ביניהם בעיר סמוכה לקיוב. בקרירות־מה קיבלה אולגה את אישה לשעבר, אולם זו פגה למשמע ההצעה על דירת המקלט בצד דירת הפאר במבצר. החודשים הרבים מאז עזיבתה את בעלה ובואה אל זרועות אחד ממעריציה־מחזריה לא היטיבו לאולגה. מאשת קצין ומפקד היתה לפילגש קצין וזה הבחין כעבור זמן קצר כי לא כלהטה בעבר, לאחר בואה אליו, להטה במרוצת הימים. אולגה לא העלימה ממנו כי לבה לנישואין ולאהבה ולא לפורקן יצרים והוללות לשמם. המחזר הצליח להעבירה לעמיתו בעיר אחרת, אשר אף הוא היה בין מעריציה־מחזריה בעבר. וכנסיונה אצל הראשון, כן נסיונה אצל השני והשלישי. לולא גאוותה ולולא חששה שתצטרך לשוב לגור בדירתה במבצר, היתה חוזרת אל ולדימיר ביוזמת עצמה. עתה, משהודיע לה כי לא תצטרך עוד להתגורר תמיד בין כתלי המבצר, קיבלה ברצון את בקשתו לשוב אליו.

לאחר שובה של אולגה, גברה הערצתו של ולדימיר לצדיק האסיר והוא הרבה לבקרו בחדרו. מפיו שמע ר' ישראל על מצב החשודים בהמתת המלשינים ועל פעולותיו של המושל הכללי לשם הבאתם למשפט.

כל מי שהיה מעורב בחקירות הקודמות וקבל מתת שוחד, הורחק מן הטיפול בעניין. יהודים בעיירות הסמוכות למקום בו נעלמו המומתים נאסרו והובלו באזיקים לעיירה דונאיבצי. שם הוכנסו למנזר עזוב וכל אחד מהם נכלא בתאו של נזיר, למען בודד אותם ולמנוע קשר ביניהם. ששה מבין האסירים, הודו באשמה. הם סיפרו איך עשקו המלשינים את הקהילות, תבעו שוחד כספים ומסרו לשלטונות על דברים שלא היו ולא נבראו. במעשיהם המתועבים גזרו המלשינים דין מוות על עצמם, שמן ההכרח היה להוציאו לפועל. האסירים שהודו צפויים לגזר דין חמור מאד. מה שמרגיז את המושל הוא כי לא נמצאה כל הוכחה כי גם הצדיק מרוזין היה מעורב בהמתת המלשינים, ואין בידו להפלילו, כמבוקשו.

באחת משיחותיו עם הנסיך קונסטנטין, ביקש ממנו ר' ישראל לחוות את דעתו על הסיכויים למילוי משאלתו לעמוד בפני שופט, כאותם היהודים הכלואים במנזר הדונייבצי.

“אין כל סיכויים לכך”, השיב לו הנסיך. “לא אותך ולא אותי יביאו אל שופט, יקירי הרבי. יודע הצאר ויודע משרתו אלכסנדר גורייב כי אנו לא נישבר בחקירה וכי נשמיע אמיתות אשר יוכיחו מה גדולה איוולתם של שני עריצים אלה. אגיד לך, רבי יקר, את מי הם מביאים בפני שופט: את אלה שהם מצליחים לשבור את רוחם. תאוותם אינה באה לידי סיפוק עד שהם שומעים בקשת רחמים בבית המשפט: «כבוד השופט, רחמים!», «אבינו הצאר, רב החסד, רחם נא עלינו!»”.

הנסיך קונסטנטין נתפש לרעיונות המהפכה הצרפתית, תועבת נפשו של הצאר ניקולי הראשון, והוא הצטרף בגלוי למחנה “המערבנים”. כאשר התקיף את הצאר באחת מאסיפותיהם וכינה אותו: “כסיל המבקש להפוך את רוסיה למגרש תרגילי שדה, בו ייעשה הכל על פי פקודות הכסל שלו”, נאסר עם שאר באי האסיפה. רוב העצורים הובאו בפני שופט והוגלו לסיביר; הוא הובא למבצר הקיובי.

לא כצדיק האסיר, הנסיך היהודי, אשר פניו, גזרתו וקומתו, צורת דיבורו ותנועות ידיו, כולם אומרים מלכות, היה הנסיך הרוסי ממשפחת המלוכה. פניו כפני אחד האיכרים, מרובעים כמעט, עטורים זקן־לחיים ושפם בצבע חום. הסנטר גלוי, מגולח, מחוספס ורחב. גזרתו אף היא רחבה וקומתו מעל הרגילה. דיבורו אמנם שוטף, אך עובר מהר מקול דק לקול רם בלא שהנושא מחייב את השינוי. תנועות ידיו גסות למדי. כל חיצוניותו מהווה ניגוד מוחלט ובולט לפנימיותו.

בכל אחד מביקוריו בחדרו של ר' ישראל, התמיד הנסיך קונסטנטין לדרוש מעמיתו תשובות והסברים לשאלה שהטרידה אותו כנוצרי, כבן הארץ וכשוחר חופש: מדוע מתעללים ביהודים בכל מקום ובכל הזמנים?

“כנוצרי איני יכול לתפוש ולהבין כיצד קלקלו נוצרים את מה שהיתה יכולה להיות שעתם היפה, והפכוה למכוערת שבתולדותיהם. יצאו לשחרר את הקבר הקדוש בירושלים והתעללו וצרו על יהודים שישבו בערים בהן עברה דרכם. כבן הארץ הזאת, אני מתמרמר על מה שעוללו ליהודים פטריוט אוקראיני והנוהים אחריו, כאשר קמו נגד משעבדיהם הפולניים. מה חטאו היהודים אשר בוגדן חמלניצקי וחייליו ערכו בהם טבח נורא? וכשוחר חופש וחסיד המהפכה הצרפתית, אני בוש ונכלם כשאני שומע דברי שטנה על היהודים גם בפי מתקדמים, כביכול. מן האזרחים היהודים הם שוללים את יישום העקרונות המקודשים עליהם: חרות, שוויון, אחווה. שנאה זו, במערב ובמזרח, בקרב כל המעמדות, בכל הדורות, חידה היא בעיני, רבי. ומכיוון שהגורל זימן אותנו ביחד, אבקש ממך לפתור לי אותה”.

במשך רוב דברי הנסיך, היו עיניו של הצדיק עצומות. משסיים הנסיך ור’ישראל פתח בתשובתו, הביט הישר בעיני בן שיחו ועיניו האירו כמעט כמו בעבר, לפני המאסר:

“החידה שאתה מתלבט בה, נסיכי היקר היא חידה גם בעיני יהודים רבים, ובמיוחד בעיני אותם היהודים אשר השתדלו להסתגל בכל אל בני העמים אשר בתוכם הם יושבים, בשפה ובתרבות, בלבוש ובמשלוח יד, עד כדי הקלת ראש בדת אבותיהם ומנהגיה. סבורים היו כי בהתבוללותם בין העמים הם יימלטו מהשפעת שנאתם ליהודים והם נוכחו לדעת כי טעות בידם, כי גורלם לא שפר מזה של היהודים שלא שינו מדרכי אבותיהם. וגם טועים ומאוכזבים אלה מבקשים ממני, כמוך, לפתור להם אותה חידה שדברת עליה”.

לאחר אתנחתא קלה המשיך ר' ישראל:

"את היסוד לשנאת היהודים יש לבקש בייחודם בדתם ובדבקותם בארץ אשר ממנה גלו לפני קרוב לאלף שמונה מאות שנה. על יסוד זה בנו משנאינו תלי תלים של קיטרוגים וטעמים לשטנה. על המן שאכלו אבותינו במדבר נאמר שמצאו בו כמה טעמים; שונאי היהודים מוצאים אלפי טעמים לשנאתם ומה שמוצא בנו זה אין חברו מוצא בנו. ולכל הטעמים האלה אין ממש, כמו שלא היה ממש במן, ככתוב: «וחם השמש ונמס» –כיון שהחמה זרחה על המן, היה פושר והולך.

הייחוד שלנו בדת הוא תולדה של עמידתנו ליד הר סיני. שם קבלנו את האמונה באל אחד ושם נצטווינו לשמור על צלם האלוהים באדם, בכל אדם. כל העולם כולו היה שטוף עבודת אלילים ומכור להתאכזרות באדם ואנו היינו בודדים ומבודדים באמונתנו באל אחד וביחסנו אל האדם כמי שנברא בצלם האלוהים. העולם האלילי לא יכול היה להשלים עם זה ולחם בנו כאילו התגרינו בו ובכל מה שהיה מקודש עליו. וכמוהו עולם הנצרות, נסיך יקר. אף כי גם הנוצרים מאמינים באל אחד הדביקו לו כמה תכונות של אנוש, שאין דעתנו סובלת אותם, והם אינם נרתעים ממעשי אכזריות.. אין כדתנו בין הדתות המוגבלת לתחומו של עם אחד בלבד. זה ייחודה בדתות וזה ייחודנו, כמאמיניה.

ואין עם שגורש מארצו, אשר הוסיף להתקיים כעם, כמונו. עמים אחרים, אחרי שניים־שלושה דורות של גלות חדלו להתקיים; אנו קיימים כעם גולה זה קרוב לשבעים דורות וכזה נוסיף להתקיים עד שנשוב לארצנו.

תקוותנו היא כי השם יתברך ישלח לנו את משיחו לגאלנו מגלותנו, ואני אומר כי יתכן ושנאת העמים אלינו תקדים את גילוי רצונו של הקדוש ברוך הוא להחזירנו לארצנו. שנאת העמים הגואה מן ההכרח שתביא להשמטת הקרקע מתחת לרגלינו בארצות הגולה ולשובנו לארצנו, כמקלט וכמבטח".

תכופים היו ביקוריהם של זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ אצל רבם ונסיכם גם מחוץ לשעות התפילה הקבועות. יחידים באו ולא ביחד כדי לא לעורר תשומת לב מיותרת. אחת היתה פתיחת דבריהם:

“שלום למרת שרה, הרבנית ושלום למרת חוה, האם. שלום לבנים ולבנות, לגבאים ולמקורבים. הכל דורשים בשלום רבנו והכל מתפללים לגאולתו הקרובה”. הם סיפרו על התעניות שגזרו על עצמם חסידי הצדיק בערים השונות, כדי להחיש את שחרורו והם מסרו בהתפעלות על החלטת הצדיק הישיש, הרבי ר' מאיר מן העיר פרמישלן, שלא לשכב על מצעים במיטתו, כל עוד הצדיק מרוזין במאסר. והם מסרו על ההשתדלויות אצל שרים ותקיפים בקרבת הצאר ועל חילופי האיגרות עם רבניהן הראשיים ופרנסיהן של קהילות יהודיות בחוץ לארץ. אולם לפי שעה אין תוצאות של ממש למאמצים הרבים למען שיחרורו וכי אף שעברה כבר שנה מיום כליאתו במבצר הקיובי, אין עדיין סימן לקץ מאסרו.

ר' ישראל קיבל את הידיעות בשקט, שאל על פרטים ולא גילה כל קוצר רוח. אדרבא, לא פעם עודד את חסידיו; לא פעם הרגיעם. והוא קרא בעניין את האיגרות שהביאו אליו מחסידו רבי ישראל ב"ק, איש ברדיטשב שעלה לארץ ישראל כשש שנים לפני מאסר רבו.

יחס מיוחד במינו שרר בין הצדיק מרוזין לבין ר' ישראל ב“ק. בשל תכונותיו המעשיות וכושר הביצוע שלו, ראה הצדיק בחסידו זה מעין שר ונגיד לעתיד לבוא ומעין שגריר בהווה. משפחת ב”ק, אשר שמה מתפרש גם בראשי התיבות: “בנן קדושים”, נמנתה על בכירי המדפיסים והמוציאים לאור של ספרים חשובים במחשבת היהדות. ור' ישראל ב"ק הצטיין בפעילותו למען הכלל. כעסקן רב פעלים היה לפרנס העדה בברדיטשב. בעל תושיה בעת צרה לעדה ובקיא בהלכות עולם. הוא גם עסק ברפואה. משעלה לארץ ישראל השתקע בצפת, למגינת לב רבו אשר קיווה כי שגרירו יישב בירושלים. אך קשה היה ליהודי אשכנזי להשתקע בירושלים, אף כי כבר עברו למעלה ממאה שנים מאז שאירע המעשה שגרם להרחקתם של היהודים האשכנזים מן העיר.

בשלהי המאה השבע עשרה התארגנה בפולין קבוצת אנשים אשר נודעה בכינוי “החבורה הקדושה”. מחוללה וראשה היה רבי יהודה הלוי סג"ל, שהכל כינוהו בשם רבי יהודה חסיד. לקול קריאתו עלו עמו לארץ־ישראל, על מנת להתיישב בירושלים, כשלוש מאות ראשי משפחות, על נשותיהם, ילדיהם וטפם, כ־1,500 נפש. אף כי כשליש העולים ניספה בדרך, היה מספר הבאים לירושלים עם רבי יהודה חסיד, הגדול שבמחנה העולים שעלה לארץ ישראל מאז גלה העם מאדמתו. במצוות רבי יהודה נשכרו בעיר בתים למגורי החבורה עוד בטרם שזו יצאה לדרך. כן החלו שלוחיו בבניין בית־כנסת ובתי מדרש. אך ביום השלישי לבוא החבורה לירושלים חלה ראשה אנושות וביום החמישי לבואו נפטר ונקבר בה. עם מותו נתפרדה החבילה. עולים רבים עזבו את הארץ והנשארים היו מחוסרי אמצעים לפרוע את החובות לבעלי המלאכה והבנאים הערביים. הנושים התנקמו בעולים מחוסרי המנהיג והאמצעים, החריבו את הבתים ובית הכנסת שהקימו וגרמו לגירושם מן העיר ולסגירת העיר בפני אחיהם היהודים האשכנזים. בבני העדה הספרדית תושבי העיר, לא פגעו.

וכך אירע כי צפת שבגליל היתה לריכוז הגדול ביותר ליהודים בארץ־ישראל וכי ר' ישראל ב“ק היה נאלץ להקים בה את ביתו. גם בצפת הוכיח ר' ישראל ב”ק את תושייתו. לפי המסורת של משפחת ב"ק מאז ומתמיד, הקים גם בבירת הגליל בית דפוס עברי. עד מהרה היה פרנס העדה היהודית כולה בצפת, כאשכנזית וכספרדית. הוא גם נתמנה קונסול של אחת הנסיכויות של רומניה, וולאכיה. בשל בית הדפוס שלו ובשל עניני העדה היה בא במגע עם איברהים פחה, בנו של מחמד עלי פחה, שליט מצרים שכבש את ארץ־ישראל כולה מידי התורכים. הבן, איברהים, היה למושלה הכללי של הארץ. מקום מושבו היה בדמשק ואת צפת היה פוקד לעתים קרובות. לא עברו ימים רבים עד שנתקרבו השנים זה לזה והמדפיס היהודי, החסיד, איש ברדיטשב השיא עצות למושל הערבי כיצד להתרפא ממחלת הקדחת. ומשנתרפא המושל הביע למדפיס את תודתו בשניים. הוא העניק לו את התואר של רופא ראשי והוא מסר בידו כפר עזוב ליד צפת כנחלה.

המגע עם אדמת הכפר בגליל כמו הפיח חיות חדשה ורבת עצמה לאיש אשר תמיד הצטיין בחיותו. במכתביו לרבו אשר ברוזין השתקפה התמורה שחלה בר' ישראל ב"ק בשבתו בכפר הגלילי, ג’רמק.

“בניתי לי בתים, עשיתי לי גנות, זרעתי שדות ואכלתי לשובע מזרע הארץ”.

הצדיק נהנה מהתלהבות חסידו־שגרירו, אף כי לא פסק מקוות כי הוא יעלה לירושלים. הרעש שפקד את צפת בשנת 1837 נראה בעיני הצדיק מרוזין כעילה מספקת לעלייתו. כאשר נודע לו כי חסידו־שגרירו ניצל, בהיותו יושב בכפרו, קיווה כי עזב את הגליל ועלה לירושלים. כך נהגו רוב הניצולים מן החורבן וההרג שהרעש הביא על העיר. בירושלים נתחדש ונתחזק בשנים האחרונות הישוב האשכנזי. אך מכתביו של ר' ישראל ב"ק הוסיפו לתאר את הטובה שנחל בכפר שלו ולא היה בהם אפילו רמז למעבר לירושלים. הוא סיפר על בקר וצאן שרכש ושנתרבה, על סוסים וחמורים המשרתים אותו וכי רכושו הרב סייע בידו לבוא לעזרת אחים נזקקים בצפת החרבה וכי אף לערבים נזקקים היה יכול לסייע בצרתם. ר' ישראל מרוזין קרא והשתומם וחיכה לשינוי.

השינוי בא לאחר שנתיים. בשנה השניה למאסרו במבצר הקיובי הובא אל הצדיק האסיר מכתב מחסידו־שגרירו שנשלח מירושלים. וכך כתב ר' ישראל ב"ק לרבו:

“בשל המלחמות והמהומות שפשטו בגליל הוכרחתי לעזוב את הכפר הנחמד שלי ולבוא ירושלימה”.

ביקש ר' ישראל מזלמן ישראלביץ שהביא לו את המכתב לרשום את תשובתו:

“מאת השם היתה זאת היא נפלאת בעינינו. סוף סוף הגעת אל מקומך, אל ירושלים עיר הקודש. בה תפעל גדולות ונצורות למען העיר, למען כלל ישראל ולמען ביתי. אשריך שזכית להיות אזרח ירושלים ומי יתן ויהיה חלקי כחלקך, במהרה”.

ולדימיר גיורגיוויץ פקפק בדעתו אם למסור לצדיק האסיר את הידיעות על משפטם של החשודים בהמתת שני המלשינים. בהנאה גלויה סיפר לו המושל הכללי על גזרי הדין לחלק מן השפוטים ועל הוצאתם לפועל. באחד מביקוריו בחדרו של הצדיק גילה בפניו טפח מן המצב, בפתחו בבשורה טובה, לכאורה: “השופטים סיימו את שמיעת הקטיגוריה, ההגנה והעדים. אשר לאשמת הרבי לא מצאו כל הוכחה על קשריו למעשה והחזירו את כתב ההאשמה למושל הכללי לשם השלמת ההוכחות. על הפרנסים שהודו בחלקם בהמתת המלשינים, הוציאו גזרי דין של מאסר עולם. את רבה של דונאייבצי דנו לגלות לסיביר”.

לשמע הידיעות לא הגיב הצדיק. הוא ידע כי מפקד המבצר נמנע מלמסור לו על הכל. הן לא גילה כל פרט על ביצועם של פסקי הדין. את הפרטים האלה מסרו לו חסידיו בביקורם הבא. הנדונים למאסר עולם נדונו גם לעבודת פרך ולעונש מלקות, לפני השילוח למאסר. מששת הנידונים נותרו רק שניים בחיים. פצועים ושותתי דם הם הצליחו לעבור את טורי החיילים שהכו בהם בשוטיהם באכזריות.

ארבעה מן הנידונים, בגיל הזקנה, לא עברו אפילו את מחצית הטור עד שנפלו ונפחו את נשמתם עקב המלקות שספגו. השניים ששרדו בחיים נשלחו לאסר עולם עם עבודת פרך לסיביר. שאר השפוטים נידונו לקנסות כסף כבדים ומאסר עד לפרעונם. כל יהודי אוקראינה התגייסו לאיסוף הסכומים העצומים הדרושים לפדות את האסורים ועוד יעברו זמן לא מועט עד לשחרורם. הרב הזקן של דונאייבצי שעמד להיגלות לסיביר, שוחרר על ידי יהודים שארבו לסוהרים שהובילוהו והוא הוברח לחוץ לארץ

על הידיעה בדבר הצלת הרב הישיש בירך ר' ישראל את ברכת “הטוב והמיטיב”. לאחר מכן קרע קריעה בדש בגדו העליון על מותם של ארבעת ראשי העדה, כנהוג במותו של קרוב. “קדושים, קדושי עליון” מלמלו שפתיו עת ששמשו וחסידיו קרעו גם הם קריעה בבגדיהם. אחר ישבו הצדיק, השמש והחסידים על הרצפה ישיבת אבלים.

כעבור מספר ימים ביקשו נאמניו לעודד את רוח רבם המתייסר. זלמן ישראלביץ הביע את דעתו על משמעות הדבר כי הצדיק לא היה בין הנידונים ואברהם דודוביץ הביע דעה כי מכאן ניתן לקוות כי המאמצים לשחרורו הנעשים ברוסיה ובחוץ לארץ עתידים להניב פרי בקרוב. ר' ישראל לא נתעודד. באזניו הדהדו דברי שכנו, הנסיך קונסטנטין: “לא אותך ולא אותי יביאו אל שופט”. משמע, כי הוא יוסיף להיות בן ערובה ביד המושל הכללי; משמע, כי הוא יוסיף לשבת במאסר במבצר הקיובי בו הוא יושב כבר קרוב לשנתיים; משמע, כי עדיין מרחפת עליו אימת שילוח לסיביר כפי שריחפה על רבה של דונאייבצי. ומי יערוב לו כי הוא יינצל כמוהו? הן כל הדרכים מובילות לסיביר.

פרק רביעי: החצר והמקדש שהיו

רוזין. עיירה מוקפת שדות דגן ויערות. רחובותיה צרים ומפותלים. בתיה בנויים לרוב עץ. הבתים מוקפים ירק ובחצרותיהם מתהלכים בעלי חיים שונים, פרה וסוס, עופות ועזים. אלה בתי היהודים. בחצרות האוקראינים ייראו גם חזירים וכלבים.

רוב תושבי העיירה – יהודים. הם מאכלסים את רוב הכיכר הגדולה – השוק שבאמצע העיירה וחלק גדול מן הרחובות הסמוכים לה. בתיהם בנויים אבן כולם ובעלי שתי קומות, כשהתחתונה משמשת לחנות או למחסן, או לשניהם יחדיו, והעליונה לדירת מגורים.

בכיכר מצויה גם הכנסיה והמנזר הלבנים, עטורים מגדלים בעלי כיפות ירוקות ועגולות. כן מצויים בה בתיהם של בעלי השררה שכולם אוקראינים.

פרט לשעות הבוקר והערב, עת היהודים הולכים לאחד משלושת בתי התפילה שלהם והאוקראינים ישימו פעמיהם לכנסיה שבכיכר, רדומה העיירה ושוממים רחובותיה. הנקלע לעיירה, יחפש בה לשווא הולכי רגל וסימני חיים. שכוחת אל היא רוזין, כרבות מעיירות אוקראינה, אף על פי שבפחות מיום נסיעה בעגלה ניתן להגיע ממנה לקיוב הבירה.

לחיים מתעוררת רוזין רק בימי השוק. כל יום חמישי בשבוע וכל ערב חגא מחגאות הנוצרים מתקיים שוק בכיכר וברחובות הסמוכים לה. החל בשעות הבוקר של ימי השוק מגיעות שיירות שיירות של הכפריים לעיירה. על סוסים, בעגלות וגם ברגל. בעיקר באים איכרי הסביבה והאריסים, הפועלים והשמשים של בעלי האחוזות שבסביבה. בעלי האחוזות עצמם קונים את הדרוש להם בקיוב.

האיכרים מביאים מתוצרתם למכירה וקונים בשוק את הדרוש להם. ההמולה גדולה. עיסקי הקנייה והמכירה מתנהלים בקולי קולות, תוך כדי עמידה על המקח, תוך שבועות והשבעות.

יהודים מזוקנים, לבושי מעילים שחורים, ונשותיהם עומדים ליד דוכניהם ובחנויותיהם, להציע את סחורתם: ארונות ושולחנות, כיסאות וכורסאות, מיטות, סדינים וציפיות, בגדים ונעליים, סוכר ותה, כל מיני תבלינים, כלי עבודה, נפט ומנורות נפט, מישחות לריפוי פצעים, רפואות מרפואות שונות. האיכרים והאיכריות, בניהם ובנותיהם מתרוצצים בין דוכני היהודים ובוחרים בדרוש להם מן הסחורה. בתמורה יגישו למכירה את מה שהביאו לשוק מתוצרתם: דגנים, פירות וירקות, דגים, עגלים וכבשים חיים, צמר ופשתן, עצים לבנין ולהסקה, עורות ופרוות של בעלי חיים שגדלו בחצרותיהם או שצדו ביערות.

בשעות אחר הצהריים מתרוקנת כיכר השוק. האיכרים עוזבים את העיירה ורוזין חוזרת לשממונה ולתרדמתה.

עם כל ההמולה של ימי השוק דחוקה פרנסתם של יהודי רוזין. פרט למעטים יוצאים מן הכלל, אשר עסקים להם במכירת דגנים או עצים בסיטונות, אין ביניהם אמידים. זו אחת הסיבות לכך שרוב יהודי רוזין לא נטו לחסידות. הנסיעה אל הצדיק מחייבת הוצאות ולעתים אף ויתור על רווח ופרנסה בימי השוק. מעט החסידים שהיו בעיירה דבקו בצדיקים שונים. אלה בצאצאיהם של מייסד החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב, ואלה בצאצאיהם של תלמידיו של מבשר החסידות, ר' דוב בר, “המגיד הגדול”. על אף קרבת פרוהובישטש לרוזין, לא היו בין חסידי העיירה אלא מעטים מאד שדבקו בנכדו של המגיד, ר' שלום או בבנו בכורו, ר' אברהם, או בצדיק הצעיר, ר' ישראל.

מפני מיעוט מספרם של חסידי העיירה, לא קמו ברוזין בתי תפילה של חסידים, אשר שמות צדיקיהם נקראים עליהם, לפי המנהג ברוב עיירות אוקראינה. בית תפילתם נשא את השם “קהל חסידים”, והוא היה קטן בהרבה מבית הכנסת ובית המדרש, שהיו קיימים ברוזין מימים ימימה.

בבית התפילה “קהל חסידים” התפללו לפי נוסח ספרד, כמקובל אצל החסידים, ולא בנוסח אשכנז, כבבית הכנסת ובבית המדרש. כנהוג, נערכו בו הילולות בימי פטירה של צדיקים שהלכו לעולמם וחגיגות בימי הולדתם של הצדיקים, אשר עם מחנותיהם נמנו מתפללים ב“קהל חסידים”. לרגל ההילולות והחגיגות כאחת, נערכו סעודות בחברותא, אגב טעימה צנועה ולגימה לא מבוטלת. בית הכנסת ובית המדרש שברוזין היו קודש לתפילה וללימוד.

יהודי רוזין לא יצאו מגדרם עת שהגיעה אליהם הידיעה כי הצדיק הצעיר מפרוהובישטש ישתקע בעיירתם. אפילו החסידים שביניהם, פרט למעטים שהיו נוסעים אליו לפרוהובישטש, לא נתרגשו. גם ביום שנקבע לבוא הצדיק אל מעונו, אל הטירה שבאחוזה ליד העיירה, לא עמדו בדרך אלא מעטים כדי להקביל את פניו.

היה זה יום סתיו בהיר ורווי שמש. שיירה נכבדה התקרבה לעיירה, סטתה ממנה ועלתה על הדרך שהובילה לטירה. בראש השיירה נסעה מרכבתו ההדורה של זלמן ישראלביץ, אשר בכספו רכש את האחוזה על כל מה שיש בה והכשיר את הטירה לשמש מעון לרבו ונסיכו. זלמן ישראלביץ לא ישב במרכבתו. במצוות רבו עבר למרכבתו וישב מולו, ליד שמשו. אחרי שתי המרכבות ההדורות נסעה מרכבה ובה האם, מרת חווה, הרעיה, מרת שרה והבכור שלום יוסף. אחריה באו העגלות ובהן הגבאים והשמשים, המשרתים והמשרתות, תיבות מלאות בגדים וכלים שונים.

בשעות אחר הצהרים הגיעה השיירה לשערי האחוזה. שעת השקיעה התקרבה. חלונות הטירה וצריחיה שיקפו את קרני השמש כלהבות אש. אבניה החלקות והוורודות כמו הבהיקו בצבע הארגמן, מהול בזהב. בהשתוממות שאל השמש את זלמן ישראלביץ: “זה הבית?” בגאווה ענה לו הנשאל: “בו ישכון רבנו עד שיעלה אותנו לירושלים”. הצדיק ששמע את הדו־שיח בין שמשו לבין חסידו ומיטיבו נשא את עיניו אל הטירה ופניו האירו, הן ממראה עיניו והן מקרני השמש השוקעת: “יפה כיוונת, זלמן. יישר כוחך!” פנה אל חסידו.

“מראה נהדר זה מסביר לי מאמר בתלמוד. נאמר כי מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בנין נאה מימיו. וכל כך למה? מפני שבנה אותו אבני שיש ומרמר ורודות. כאשר ביקש לצפותן זהב מנעו ממנו חכמים מפני שיפה זיוון מזיו הזהב. צדקו חכמים, זלמן”.

לשמע דברי השבח, רכן החסיד על יד צדיקו והדביק בה את שפתיו. ומשרמז לו הצדיק להתיישר, אמר:

“הלוואי ולא תחשב לי קורת הרוח שגרמו לי דברי רבנו שאקפח את שכרי בעולם הבא”.

“לך, זלמן יקירי”, הרגיעו הצדיק, “מובטחים העולם הזה והעולם הבא”.

השיירה נעצרה. שרתים לבושי מדים כיוונו את שתי המרכבות הראשונות אל המדרגות הקשתיות העולות עד דלתות הכניסה של הטירה. שאר כלי הרכב הופנו אל שטח רחב ידיים ליד האורוות. איש לא יצא מן המרכבות והעגלות. הכל המתינו. הצדיק יהיה ראשון היוצאים וראשון הנכנסים אל הבית.

חסידים וסקרנים שהגיעו לקבל את פני הצדיק ופמליתו ביקשו להתקרב למרכבה בה ישב הצדיק. בכוח מנעו מהם השרתים את מבוקשם. זלמן ישראלביץ יצא מן המרכבה כדי למנוע התכתשות נוכח פני הצדיק. הוא פנה אל החסידים הסקרנים בשפה רכה וביקשם להמתין בסבלנות עד לכניסת הצדיק לבית.

השרתים יהודים היו, מעניי רוזין. זלמן ישראלביץ שכר אותם, הדריך אותם והלביש אותם. המדים שלבשו היו לפי דוגמת מדי השרתים של בעל האחוזה, אשר ממנו קנה אותה.

בליווי שניים מן השרתים חזר זלמן אל מרכבת הצדיק:

“הבית מוכן ומזומן לכניסת רבנו”. רעד של התרגשות ניכר בקולו של האיש. “יואיל הנא רבנו לצאת מן המרכבה ולקבוע את המזוזה”.

לאט ובצעדים מדודים יצא הצדיק מן המרכבה. למראהו פרצו קריאות התפעלות בין הסקרנים והשרתים: “המלך הולך! מלך ישראל!” ואכן מלכותית היתה עלייתו של הצדיק על המדרגות ומלכותית היתה כניסתו אל הקהל שעמד מרחוק ושהביע את התפעלותו על מראהו ועל לבושו ההדור בקריאות נלהבות: “שלום עליכם, רבי!”

בעמדו ליד הכניסה פנה הצדיק לשמשו: “הבא את האם והרעיה, את הבן ואת רב החצר. הם חייבים להיות לידי במעמד קביעת המזוזה”.

כאשר הגיעו מקורבי הצדיק, הגיש זלמן ישראלביץ לרבו פטיש לקבוע את מזוזת הזהב במזוזת דלת הכניסה של הטירה. ברכת הצדיק בעת שקבע את המזוזה, נענתה בקריאת “אמן” אדירה על ידיד החסידים, הסקרנים והשרתים.

דלתות הטירה נפתחו לרווחה והכול המתינו לכניסת הצדיק. אך הצדיק פנה אל שמשו: “הבא נא את ספר התורה שהמגיד הוריש לבנו המלאך וזה לבנו, אבי ואבי הורישו לאחי ואחי לי. תיכנס התורה תחילה אל הבית ותעמוד לי זכות אבותיי הקדושים, שלא אכשל מפני רוב הטובה הצפונה לי בו”.

כשספר התורה צמוד לחזהו, נכנס הצדיק אל הטירה שתהיה מעתה למעונו. אחריו נכנסו מקורביו ואחריהם הפמליה, המשרתים והמשרתות, החסידים ואף חלק מהסקרנים. קהל רב בא אל אולם הכניסה ולא ניכר כי בא אל קרבו. מרווח מאד היה ומרווחת מאד הטירה, לכל חלקיה.

ביראת כבוד אך גם בגאווה, בענוה אך גם בבטחון עצמי הדריך זלמן ישראלביץ את רבו־נסיכו בטירה, חדריה ואולמותיה. מאולם הכניסה, אשר משני צדדיו הובילו מדרגות רחבות ומפותלות אל הקומות העליונות יוביל את הצדיק אל אולם הנשפים של הטירה, שבקומת הקרקע שלה ואשר הוכשר לשמש בית תפילה. הוא הצביע על כותרות העמודים וקישוטי התקרה והקירות אשר כל פסל וכל תמונה הוסרו מהם, למען יוכלו לשמש כמקום קדוש. הוא גם הצביע על החלונות הגבוהים, אשר עליהם נקבעו סורגים ליתר ביטחון. והוא הודיע כי ידידו אברהם דודוביץ כבר החל בבניין בית כנסת, מקדש לרבי, בגינת האחוזה. הידידים חילקו ביניהם את השירות לרבם־נסיכם. האחד רכש בכספו את האחוזה והכשיר את הטירה והשני יקים בכספו בית כנסת, מקדש לרבי, שכמותו לא נראה באוקראינה ואף ברחבי רוסיה ופולין. אדריכל איטלקי הכין את התכניות ובנאים גרמנים יבנוהו. עד שיושלם הבנין, ישמש אולם הנשפים לתפילה ולעיון; משיושלם בית הכנסת, המקדש לרבי, ישמש אולם הנשפים לאולם המתנה ולהתוועדויות.

מאולם הנשפים הוביל זלמן ישראלביץ את רבו לשורה של חדרים בקומת הקרקע, הנועדים לשמש את הצדיק, את אורחיו המיוחסים ואת גבאיו ושמשיו. אל רובם של חדרים אלה יבוא הקהל שיבקש לראות את פני הצדיק עד שיותקן חדר המתנה מרווח. לא יהיה ברוזין הדוחק שהיה בפרוהובישטש. ולא נמנע החסיד האביר להוביל את נסיכו גם אל שני המטבחים הגדולים שבקומת הקרקע, מטבח למאכלי חלב ולמאכלי בשר.

בקומה הראשונה הראה זלמן ישראלביץ לרבו את החדרים הרבים שישמשו כחדרי שינה לו, לרעיה, לאם, לבן הבכור ולבנים ובנות שיבואו עוד וכן את חדרי האוכל, העיון, הלימוד.

אולם הנשפים היה מוכן לשמש בית תפילה על כל אביזריו ופרטיו. כל החדרים, בקומת הקרקע ובקומה הראשונה היו מרוהטים בהדר. חלק מן הריהוט היה בשימושו של בעל הטירה הקודם וחלק נרכש על ידיד זלמן ישראלביץ מבעלי אחוזה שבסביבה. הכול שפע הדר מלכות. לא היה חסר דבר.

שתי קומות נוספות היו בטירה, אך אליהן לא הובל הצדיק, אלה ישמשו למשפחות הגבאים והשמשים, המשרתים והמשרתות וגם חדריהן היו מרוהטים ומוכנים לדיור.

קם והיה הפלא. נינו של “המגיד הגדול” שחי בדחקות ובעוני, נכדו של “המלאך” שחי בפרישות, בנו של הצדיק מפוהובישטש ששאף למלכות והסתפק במועט, היה לבעלה של אחת האחוזות המפוארות שבאוקראינה. צדיק צעיר נעשה לבעליהם של אורוות וביתני שעשועים, של בוסתנים וחורשות עצים. הטירה תהיה לחצר מלכותית, בית הכנסת שייבנה באחוזה יהיה למקדש. ושמה של עיירה רדומה ושכוחת אל יידבק להבא בצדיק שבא לשכון בתוכה, אשר דרכו דרך נסיך בעמו וגינוניו גינוני מלכות. כאשר לא תישאר אבן על אבן מן הטירה וכאשר בית הכנסת המפואר לידה ייחרב עד היסוד, במרוצת השנים, יישאר השם רוזין כסמל של זיו מלכות שזרח ממנה. ושמו של הצדיק מרוזין או בקיצור “הרוזינאי”, ייזכר כנושא כתר המלכות.

העיירה רוזין לא נשארה רדומה ושכוחת אל, לאחר בוא הצדיק לשכון בקרבתה. שמעה הגיע חיש לרחבי התפוצה היהודית. סיפורים של דמיון ושל מציאות על החצר הרוזינאית ועל המקדש הרוזינאי נשמעו בבתי התפילה של חסידים ברחבי אוקראינה, בוקובינה, גליציה, פולין, רומניה ורוסיה.

שם העיירה רוזין דחק את שמות הערים והעיירות המקודשות על העולם החסידי, בשל מורי החסידות ששכנו בתוכן, כגון מז’בוז' – עירו של הבעל שם טוב, מזריץ' – עירו של “המגיד הגדול”, אומן – עירו של אחד מתלמידיו המובהקים של המגיד הגדול, אשר צאצאיו התפזרו על פני ערים ועיירות רבות ברחבי אוקראינה. אל רוזין ישימו חסידים את פעמיהם באלפים לחזות בחצר המלך ולהתבשם ממקדשו.

לא חסידים בלבד שמו פעמיהם אל רוזין; גם צדיקים שהיו ראשי עדות של חסידים, רבני קהילות ופרנסיהן באו אל חצר הצדיק, ר' ישראל. הכול שאפו לתהות על קנקנו של הרוזינאי, לעמוד על שיטתו וחידושיו בחסידות ולחזות בדרכיו. חידה היה בעיניהם והם קיוו שיעלה בידם לפענחה ולפתרה. משכילי החרדים באוסטריה ובגרמניה באו לרוזין כדי לראות מקרוב כיצד “רבי של מופתים” נוהג בעדתו. בדעותיהם היו הצדיקים מתעתעים ומאחזי עיניים, וחסידיהם – אחוזי אמונות תפלות, אנשים בלי דעת. רבים מהם חזרו מרוזין בדעות שונות בתכלית מן הדעות שהדריכו אותם לפני בואם. הם נוכחו לדעת כי הרוזינאי אינו עוסק במופתים כלל וכלל וכי עם חסידיו נמנים תלמידי חכמים מובהקים, גדולי תורה שיושבים על כסאות רבנות בקהילות מעטירות.

בפרוהובישטש באו אל ר' ישראל מאות חסידים ומבקשי דרך. לרוזין באו אלפים. ברוהבישטש שרר דוחק; רוזין שפעה רווחה.

משנחנך בית הכנסת המפואר ורחב הידיים בתחום האחוזה, החלו צדיקים וחסידים, ראשי קהל וסקרנים מאוקראינה ומרוסיה, מפולין ומליטה, מגליציה, בוקובינה ורומניה לבלות את החגים ברוזין. בעיני רבים הצטיירה העיירה כירושלים חדשה. בבואם לרוזין לימי המועד ובראותם את הצדיק בחצרו ובמקדשו, חשו כאילו הם מקיימים את מצוות התורה: לעלות להראות ולהשתחוות בהיכל ה', שלוש פעמים בשנה.

בימי חול כבימי חג נתקיים ברוזין מחזה שריתק והקסים כל רואיו: פסיעת הרבי מן הטירה אל בית הכנסת. בימי חול ניתן היה לחזות בו סמוך לחצות היום ובערב. בימי חג – בשעות הבוקר והערב. בימי חול פסע הצדיק בין שורות שמנו מאות חסידים ואורחים; בימי חג – בין שורות חסידים שמנו אלפים.

בקומה זקופה ותוך כדי קידות קלות לכאן ולכאן, בפנים מאירות ובלבוש הדר פסע הרבי בין חסידיו הנלהבים למראהו ולהליכתו. הם דממו, אך בלבם פנימה קראו לעומת הפוסע: “יחי המלך!” “יחי הכוהן הגדול לעולם!” מי זכר עוד את תלאות הדרך לרוזין, את הצרות שנחל בבית, את הבעיות שהעסיקוהו לאחר שובו הביתה? הכל נדחק ונדחה ופינה מקום לחוויה עזה, שבזכותה נראתה רוזין כירושלים של ימי קדם.

בתים רבים בעיירה הפכו לאכסניות לחסידים שבאו אל החצר מרחוק ומקרוב.

במרוצת השנים נקראו שמות של ערים ועיירות על חלק מהן. השוק בכיכר העיירה איבד את מעמדו השליט בפרנסתם של יהודי רוזין. החצר והמקדש מלאו את מקומם בהדרגה. עשרות מיהודי העיירה הועסקו כשרתים וכשמשים; עשרות עסקו בתפירת בגדים לבאים ובמכירתם; עשרות פתחו בחצר האחוזה דוכנים למכירת ספרי קודש, מזכרות ודברים שאורח חפץ בהם.

סדר יומו של הצדיק בימי חול היה קבוע ולא נשתנה אלא לעתים רחוקות מאד. בשעה שבע בבוקר ירד מחדריו בקומה הראשונה אל חדרו בקומת הקרקע, בו היה מקבל, ביחידות, כל חסיד וכל צדיק, כל אורח בין אם הוא נמנה עם מחנה המאמינים ובין לא. הקהל היה ממתין באולם ההמתנה העצום. הגיע תורו של אחד הממתינים, נכנס אל הרבי, נשתהה בחדרו כמה שנשתהה והצטרף לקהל שבפרוזדורים ובחדר הכניסה, לשמש משמר כבוד וליווי לרבי בצאתו מן הטירה לבית הכנסת, סמוך לשעת הצהריים. אחר התפילה חזר הצדיק אל הטירה, עלה לקומה הראשונה ושם הסב לסעודה עם בני משפחתו ואורחיו מבין הצדיקים וראשי העדה שנתארחו בטירה. אחר הצהריים היה יוצא לטיולים בסיבה במרכבתו ההדורה, בלוויתו הקבועה של השמש ובלוויתו של אחד הצדיקים שהתארח אצלו. במרוצת השנים נלוו אליו גם בניו, כל יום בן אחר. על טיולים אלה, על שיחות הצדיק עם אחד היערנים, האיכרים או הולכי הדרכים שנקלעו בדרכו, סופר רבות במקדש שברוזין, באכסניות שבה וכן בבתי התפילה של חסידים ברחבי אוקראינה. מי יודע מי היה אותו יערן או איכר או הולך רגל? מי יודע איזה נשמה נתגלגלה בו ומי יודע אם לא היה זה אחר מאליהו הנביא עצמו? לא רק שיחותיו בעת טיוליו נתפרשו פירושי מסתורין. גם נוהגו לעסוק כל יום שעה אחת בניסורם של עצים שנכרתו באחוזה. הוא נהג כך על פי עצת רופא, אך בשעת מעשה חזר על פסוקי תהילים. מי יודע איזה ייחודים מייחד הצדיק בכל אחת מתנועות המשור שבידו, תמהו החסידים, ומי יודע איזה כוונות הוא מכוון בכל תיבה קדושה שיוצאת מפיו בשעת מעשה?

לאחר תפילת מנחה ומעריב וארוחת הערב, היה הרבי חוזר לקבל קהל עד חצות הלילה. מעולם לא דחק באחד הבאים להחיש את הרצאת הדברים. לא מפני האיחור הצפוי בתפילת שחרית או מפני השעה המאוחרת בלילה, היה משמיע רמז כלשהו כי שמע דיו להבין את כוונת המדבר. הוא קרא את הפתקים שהוגשו לו כשעיניו פקוחות אך מעט, עצם את עיניו והקשיב. גמר העומד לפניו לדבר, הביט בעיניו ושאל שאלות להבהרת עניינו. רק לאחר מכן השמיע את תשובותיו, עצותיו, ברכותיו. קולו הערב בלבד, דיי היה בו להשפיע על הבאים כאילו טעמו מיין טוב ומשכר. דבריו הבהירים שנאמרו בלשון עממית למדיי, דמו לשומעיהם כדברי אלוהים חיים, כדברים של חכמה וקדושה, אשר כמותם מצוי אך ורק בכתבי הקודש.

יצא אדם מחדר הצדיק היה מתחלק בחוויתו עם הקהל שבטירה ומחוצה לה. לא עשה זאת מעצמו, הוקף קהל שהפציר בו לספר על המעמד. וכך אירע כי תשובות שהשיב הצדיק על שאלת אחד הבאים נודעו ברבים. חזרו עליהן בחצר ובמקדש, באכסניות ובבתים. ומרוזין נפוצו אל מרחבי הפזורה היהודית ונרשמו לדורות.

שאל חסיד אחד את הצדיק: “אהבת ישראל האמיתית – מהי?” ענה לו הצדיק: “קודם כל, על כל אחד לחוש כי הוא חלק מכלל ישראל. משהגיע לדרגה זו יחוש בצרת רעהו כאילו היא צרתו וצרת רעהו תכאיב לו כמו שהיא מכאיבה לרעהו. ולא זאת בלבד. הוא יחוש בצרה אשר לרעהו, כאשר זה לא יהיה אפילו מודע לכך כי הוא בצרה. זוהי אהבת ישראל האמיתית”.

בא חסיד אחד לפני הצדיק כשהוא עצוב מפני שקשה לו למצוא חיבור אל ריבון העולמים. אמר לו הצדיק: “לא תתחבר אל ריבון העולמים כל עוד אתה עצוב. הלא נאמר עליו: «עוז וחדוה במקומו». היפטר מן העצבות, דבק בשמחה ותתחבר אליו”.

אברך, תלמיד חכם, התאונן לפני הצדיק: “אור התורה המאיר עלי כל זמן שאני לומד, נעלם ממני ברגע שאני פוסק מללמוד. מה אעשה?”

“אין אתה צריך לחשוש” ניחם אותו הצדיק. “כשאתה לומד מאיר עליך אור התורה כפנס. כשאתה פוסק ללמוד, נדמה לך כי אתה בחושך. אך מפני שאתה יכול לחדש את לימודך כל עת שתרצה, הרי מן הדין שתדע כי הפנס מצוי ועומד לרשותך. ואדם ה יודע כי יש לו אור משלו, אין לו לירוא מפני החושך”.

רובן של השיחות בחדר הרבי נסבו על בעיות הקיום הקשה של הבאים, בשל נגישות השלטונות. לזה אורבת סכנה של גירוש ממקומו ולזה קופחה הפרנסה. מזה נחטף בן לשירות הצבא ועקבותיו אבדו ועל זה העלילו עלילות שוא. על זה הוטלו מסים כבדים מנשוא ורכושו של זה עוקל מפני שלא היה יכול לפרוע את המסים השונים והמשונים שהוטלו עליו, כעל שאר יהודי רוסיה. יום יום, שעה שעה נפרשה בפני הצדיק מפת הייסורים של יהודי רוסיה. כל פסיעה מפסיעותיהם היתה על דרך ייסורים. הצדיק מרוזין לא הסתפק בדברי עידוד מקובלים ובברכות המתבקשות מן המצב. הוא פעל בשלשה מישורים – במישור הסיוע המעשי, במישור המדיני ובמישור האמונתי. חסידים אמידים כגון זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ ועמיתיהם בעלי הפריבילגיות, וכן חסידים אמידים מאוקראינה, בוקובינה, גליציה, ליטה, פולין, רומניה ורוסיה, אשר חלקם שפר מחלקם של אחיהם המדוכאים, נדרשו על ידי הצדיק לתרום תרומות כסף נכבדות לשם הקלה על מצבם של המעונים, המגורשים והמנושלים. יום יום הופקדו בחדרו של הצדיק סכומי כסף אדירים ויום יום הוצאו על ידו, לאחר שמיעת צרתו של חסיד או של אורח. הוא תבע וקיבל; הוא נתן מבלי שנתבע.

ביחידות ובפומבי השמיע הצדיק מרוזין דעות על השלטון העריץ, אשר אך מעטים במלכות רוסיה העזו להשמיען.

“ממשלת זדון אשר כך נוהגת באזרחיה”, היה אומר, “לא תעמוד זמן רב. היא מדכאה יהודים כדי שיקל עליה לדכא את עמיה. אלה יתקוממו ויעבירוה מן הארץ, לא בשל הדיכוי בנו, אלא בשל הדיכוי בהם”.

כאשר מרדו הפולנים באדוניהם הרוסים, הביע הצדיק הזדהות גמורה עם המורדים והיו שמועות בציבור, כי העביר אליהם גם תמיכה כספית.

בעיקר ובראש כל, פעל הצדיק במישור האמונה. כאשר סיים חסיד לספר את סיפור תלאותיו במשפט המקובל: “כשל כח הסבל”, גער בו הצדיק בנימה אבהית. “אל תאמר: «כשל כוח הסבל» – התחזק וצפה לגאולה הקרובה לבוא, המוכרחה לבוא!”

נפוצה ברחבי התפוצות ונתקבלה כדבר תורה, למרות שדבק בה שמץ של “חוצפה כלפי שמיים”, חוות דעתו של הצדיק על פסוקים בספר הושע ובמגילת איכה.

“הנביא הושע, שחי בימי המלוכה בישראל, קרא לעם: «שובה ישראל עד ה' אלהיך». ירמיה הנביא, שראה את החורבן, התפלל: «השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם!» האמת היא כי הצדק עם הושע. חובה על ישראל לשוב אל ה'. אלא צרות ותלאות שבאו עלינו, התישו את כוחנו ואין ביכולתנו לעשות את המוטל עלינו. על כן התפלל ירמיה אל האלוהים: השיבנו אליך ונשובה. ואם ראה ירמיה להתפלל כך, אנחנו, אחרי מאות שנות גלות, ודאי שראוי לנו להתפלל כך”.

והרוזינאי שם את ידו על אחד הספרים הקדושים שלפניו, נשא עיניו אל על ואמר: “נשבע אני בפניך, ריבונו של עולם, בשם כל ישראל, כי כאשר אתה תמלא את מה שאנו מבקשים ממך, אנו נמלא את מה שקבלנו על עצמנו. קיים נא: «השיבנו ה' אליך» ואנו נקיים: «ונשובה»; «חדש ימינו כקדם» ותראה כי נעבוד אותך, כמו שעבדוך יראיך מקדם”.

בן אחד היה לצדיק כאשר בא לשכון ברוזין, בכורו, שלום יוסף. בעשור הראשון לישיבת הצדיק בטירתו נולדו לו שני בנים נוספים ובעשור השני עוד שלושה. נתמלאה ההבטחה שנתן לאמו ביום עלותו על כס אחיו ואביו: “שש כנפיים למלאך. ששה נכסים זכרים אני מבטיח לך, אמא.” נתמלא גם החלק השני של הבטחתו לאמו: “ונכדות רבות לסעדך ולשעשע את לבך.”

לצדיקים ולראשי העדה שהיו מתארחים בטירה ושהיו סועדים על שולחן הצדיק ובני משפחתו, היתה הזדמנות להבחין במספר נוהגים שלו, אשר סטו מן המקובל בקהל יראים. בימי הריונה של רעיתו, מרת שרה, היה הצדיק תומך בה בעת כניסתה לחדר האוכל ולפני שבתה ליד השולחן. הוא היה מסתכל בה רבות וממתין הן בברכת “המוציא” והן בטעימה עד שנוכח לדעת כי היא יושבת בנוחיות וכי היא מוכנה לסעוד. היתהה הרעיה קמה בתוך הסעודה ולפני סיומה, היה קם ממקומו ומלווה אותה עד לפתח, תוך תמיכה בה. לפעמים אפילו החליק על לחייה כאות של השתתפות במצבה.

את בניו הקטנים והגדולים היה נושק בכל הזדמנות. מקטנותם לבשו בגדי פאר שהזהב והכסף שלטו בהם. כאשר הגיע בן לגיל חמש, היה מזמין עבורו מדים של גנרל, לפי מידותיו. לבושי מדים של גנרלים חגגו הבנים את חג החנוכה, חג נצחונם של החשמונאים על היוונים ואת יום ל"ג בעומר, חג גבורתם של חיילי בר־כוכבא במרדם נגד הרומאים. היו אלה לא מדיהם של גנרלים אוסטריים, פרוסים או רוסיים, אשר הרבי ורוב מחנהו היו רגילים להם, אלא מדי צבא, אשר רובם לא ראוהו מעולם, מדיהם של גנרלים תורכיים.

צורתם ואביזריהם של אלה סופקו לחצר שברוזין על ידי חסידי הרבי בערי רומניה שהיו בשלטון התורכים. למלכות תורכיה התייחסו הצדיק וחסידיו באירופה ובארץ־ישראל כאל מלכות של חסד. הם זכרו לה את חסד מעשיה בפתחה את שעריה בפני מגורשי ספרד ופורטוגל במאות קודמות והם הכירו לה טובה על יחסה הסובלני לגבי הישוב היהודי בארץ ישראל. אגרותיו של חסיד הרבי מרוזין, ר' ישראל ב"ק, איש ברדיטשוב שעלה ארצה והשתקע בצפת היו מלאות שבחים על שלטון התורכים.

נוהגיו של הצדיק כלפי רעייתו ובניו עוררו השתוממות ואף הסתייגות אצל אחדים מהצדיקים וראשי העדה שביקרו אצלו. כאשר אחד מהם התאזר עוז והביע את פליאתו בפני הרבי, היה עונה לו הרבי, כי בבוא המשיח תתורץ לו הקושיה. כשאחדים מהצדיקים וראשי העדה ריננו על הרוזניאי בפני שאר הצדיקים שבדור, ננזפו על ידם על שהם מטילים דופי במלאך ובקדוש. בראש הסניגורים על הרוזינאי עמד הרבי הזקן מאפטא, אשר הדף בעוז ובתוקף כל שמץ של ביקורת על בן־טיפוחיו. ומשנפטר הרבי מאפטא קיבל ממנו את הסניגוריה, הצדיק, ר' מאיר מפרמישלן. אפילו צדיקים שהיו ידועים בסגפנותם ובחומרת נוהגיהם, הגנו על הצדיק מרוזין.

בבתי התפילה של חסידים חזרו על תשובתו של הרבי מצאנז, כאשר הוא נשאל מדוע הוא דבק ברבי מרוזין, בשעה שהוא עצמו גאון מפורסם: “אצל הרבי מרוזין ראיתי כי בכל עת ורגע הוא פושט צווארו עבור ה', ממש כיצחק אבינו על הר המוריה, שבזכות זה נבנה עליו בית מקדשנו”. כן חזרו בהתועדותם של חסידים על דו־שיח בין הרבי מוורקי, צדיק מפורסם בפולין, אשר ר' ישראל מרוזין הפקיד בידיו שליחות לשר משה מונטיפיורי בלונדון בעניין יהודי רוסיה, לבין תלמידו שהקשה על דבקותו בצדיק מרוזין. “מה מצא הרבי, אצל הצדיק מרוזין?” ביקש התלמיד לדעת, “שאינו מצוי אצל צדיקי פולין?” תשובתו של הרבי מוורקי היתה: “ראיתי בו מידת אהבת ישראל במדרגה, אשר כמותה לא ראיתי בשום מקום אחר”.

עם הבאים לרוזין לחזות בצדיק ולהחליף עמו דברים נמנו גם לא יהודים בעלי מעמד מארץ רוסיה ומחוצה לה. היו אלה בעלי האחוזה שבסביבת רוזין, אשר ביקשו להכיר את בעל האחוזה היהודי, שכנם, והיו אלה בעלי דעות מתקדמות, ממתנגדי הצאר, אשר הוגנב להם משהו מדעות הצדיק על השלטון. ובאו גם אנשי מודיעין מטעם השלטון, כדי לרגל אחר מעשי הצדיק ואחר פגישותיו עם מתנגדי השלטון.

אל טירת הצדיק היו מגיעות מרכבות הדורות של בעלי אחוזה ואישים בעלי שם בציבור הרוסי ומרכבות פשוטות של צדיקים וראשי עדה. מהראשונים יצאו גברתנים בעלי צורה, לובשי מדים או לבושים לפי אופנת הארץ ומהאחרונים יצאו אישים הדורי פנים, לבושים קפטני משי וחגורים אבנטים, לפי נוהגם של רבני הארץ. משרתי הטירה קיבלו את אלה ואלה בכבוד ובדרך ארץ; שמשי הרבי הכניסום לטרקלין מיוחד, ליד חדרו של הצדיק, בו המתינו לתורם לבוא לפניו. גם אורחים נשואי פנים אלה היו עומדים לפני הצדיק, בעת שיחתם עמו ורק לחשובים שבהם, אם מחמת מעמדם במדינה או גדולתם בתורה, היה הרוזינאי מצווה להגיש כיסא לישיבה.

כשם שחסידים התחלקו עם חבריהם ברושמיהם מפגישתם עם הצדיק, עשו גם הלא יהודים. ביומניהם העידו על שכלו החד, על תפישתו המהירה והעמוקה, על הדרת פניו ואצילות קומתו, על לבושו ועל נוהגי ביתו.

מסופר כי כשבא בפני הצדיק הפלדמרשל ויטגנשטיין, אחד האצילים במחוז הבלטים, נתרשם כל כך מבן שיחו שביקש שהצדיק יעקור מרוזין וישב במחוזו, כדי שיוכל להנות בקביעות מברק מחשבותיו ומעומק חכמתו, כל רוסיה ידעה לספר כי הפלדמרשל הציע לרבי אחד מארמונותיו המפוארים וכי הבטיח לו להקים לו חצר ומקדש שיעלו על אלה שברוזין.

עשרים וחמש שנים עברו על ר' ישראל ברוזין. בה גדלו בניו ובנותיו ובה נתוודע אל רבבות חסידים ברחבי התפוצה היהודית. החצר והמקדש היו לשם דבר והצדיק היה בעיני כל ראש לכל אחיו, מלך בעמו. הבאים אליו חשו כי הם עולים לרגל, כי במחיצת הכהן הגדול יזכו בזיכוך לנפשם וללבם. משגבר זרם הבאים, נתקשו רבים מהם לראות את הרבי בעיניהם ולשמוע את דבריו באוזניהם. סופר כי אחד מאלה חיכה שבועות לתורו ומשהגיע לעמוד לפני הרבי אמר לו:

“יידע נא רבנו כי חסידיו מנועים מהנאה בעולם הזה ובעולם הבא, בשעה שחסידי צדיקים אחרים נהנים בזה ובבא”. ומששאל אותו הצדיק: “כיצד, בני?” השיב לו: “מנועים חסידיו מהנאה בעולם הזה מפני שאיננו זוכים לראות את פני הרבי ולשמוע את דבריו בשל ההמון הרב המצטופף מסביבו. כשאנו יוצאים לדרך אל הרבי מזהירים אותנו בני הבית כי כך יהיה חלקנו, וכשאנו חוזרים מאת הרבי, הם מקנטרים בנו בשל כך. ומנועים אנו מהנאה בעולם הבא מפני שבתור חסידי רבנו הקדוש מחמירים בדיננו וגוזרים עלינו גהינום. חסידי צדיקים אחרים, לעומת זאת, נהנים מהעולם הזה והבא. מפני מיעוט חסידיהם מקרבים אותם צדיקיהם אליהם. בשובם מצדיקיהם, הם זוכים לברכת בני ביתם. ובעולם הבא מקילים בדינם והם זוכים לגן־עדן”.

לשמע קטיגוריה זו חזר ושאל הרוזינאי: “ובכן, בני, מה אתה אומר?” השיב לו החסיד: “מעדיף אני את הגהינום של חסידי רבנו על הגן עדן של חסידי צדיקים אחרים”.

עשרים וחמש שנים שכן ר' ישראל ברוזין. בתקופה זו הפכה עיירה רדומה ושכוחת אל לתל שהכל פונים אליו. החצר והמקדש של רוזין היו מעין מקלט שכולו טוב לתושבי ערים ועיירות במלכות רוסיה, על גלילותיה ובארצות הסמוכות.

חסידים ומבקשי דרך, בעלי יסורים אשר שאפו להימלט מיסוריהם, ולו לשעה קלה, ובעלי יכולת, אשר צרת אחיהם נגעה בלבם, נזדמנו יחד במקלט שברוזין, אשר צביון של ירושלים של מטה דבק בו. בעיני כל דמה הצדיק להתגלמות מלך כהן גדול של העבר הרחוק, ובעיני רבים דמה למי שעתיד להיות מלך כהן גדול בעתיד הקרוב.

הצדיק היה מודע לדעות הרבים עליו. הוא לא סתר אותן, בכמה מנוהגיו אף נראה היה כאילו הוא בא לעודד אותן. הוא נעשה לפטרונם של החסידים שבארץ ישראל, אשר ראשוניהם עלו ארצה עם הרבי, ר' מנחם מנדל מויטבסק, מתלמידיו המובהקים של “המגיד הגדול”, אבי סבו של הרבי מרוזין. על רוזין דברו בערי הקודש של ארץ ישראל כאילו היא היא המקום, אשר בו מחכה המשיח לפקודה. רצועה של מסתורין וכיסופים קשרה בין העיירה שבגלות רוסיה לבין ערי הקודש שבארץ ישראל.

המתרחש בחצר הרבי מרוזין, רבבות היהודים והאורחים הלא יהודים שפקדו את החצר, זרמי הכספים המרובים שנכנסו אליה ויצאו ממנה עוררו את השלטון המרכזי בקיוב לפעולות מודיעין ולתכניות מנע. משהובא דבר רוזין אל המושל הכללי, הגנרל אלכסנדר גורייב, מצא שהאיש ראוי לעסוק בו. במשך חדשים רבים עקב אחר כל ידיעה שהרבי מרוזין היה קשור בה. הוא חיפש אמתלה סבירה להצר את רגליו. משהחלו לדוש בחוגי השלטון בהמתתם של שני המלשינים היהודים, סבור היה כי מצא אותה. במעשה זה היו מעורבים רבנים וצדיקים והמושל כלל בתוכם את הצדיק מרוזין, אף כי לא היתה לו כל הוכחה על קשר בינו למעשה.

לאחר שביקש וקיבל רשות מן הצאר, פקד המושל הכללי לאסור את הצדיק מרוזין ולכלאו במבצר אשר בקיוב הבירה באשמה כי ידו בהמתת המלשינים. בכך נתן פורקן לסלידתו מכל גילוי של חרות ועצמאות, בכלל, ולשאיפתו לדכא ולחסל כל גילוי של קוממיות יהודית במחוזו, בפרט. בהורדת הנסיך היהודי מכיסא מלכותו, בהגליית בעל האחוזה היהודי מאחוזתו, בגזירה על קץ החצר והמקדש שהיו ברוזין, ראה הגשמה למאוויו.

פרק חמישי: הפח נשבר

אביב היה כאשר הרבי מרוזין נאסר ונלקח מחצרו. הבוסתנים בדרך לקיוב עמדו במלוא פריחתם. ריח עדנים חדר אל מרכבת הצדיק מבעד לחלונותיה הפתוחים, כאשר זו עשתה את דרכה אל הבירה בליווי כיתת חיילים. משנסגרו שערי המבצר מאחורי המרכבה ומשניכנס הצדיק האסיר אל הביתן שהוקצה לו, לא יצא עוד אל מחוץ לחומות המבצר, אפילו פעם אחת. במשך עשרים חודשי מאסרו ישב הצדיק מבודד בחדרו, כאשר שמשו נמצא בחדר הסמוך לחדרו ושמונה מחסידיו מבקרים בביתן פעמיים ביום כדי לעמוד עמו בתפילה. לשום אדם נוסף לא הותר לבקר אצלו. אפילו פעם אחת לא התראה עם אחד מבני משפחתו.

עבר אביב ועברו קיץ וסתיו. בא חורף ראשון למאסר הצדיק, הוא החורף של שנת 1839. לא עבר חודש ינואר וזקני הדור העידו כי חורף שכזה לקור ולשלגים לא זכור להם. ושוב אביב וקיץ וסתיו ובא חורף שני למאסר. והוא עלה על קודמו הן בקור והן בכמות השלגים שירדו.

לתחושת הגלות והמאסר, הבדידות והשגרה המאבנת, נתווספו לצדיק האסיר בשני החורפים לשבתו במבצר קיוב ייסורים גופניים קשים. רק בימים ספורים הותקנה הסקה בחדר הצדיק והיא היתה מעטה מדי כדי לחמם ולייבש קירות שהיו חשופים לרוחות עזים ולשלגים רבים.

מאז היכלאו במבצר הקיובי עברו עשרים חודשים. כעשרים פעם קידשו הצדיק ומניין חסידיו בשבתות שלפני ראשי החודשים את החודש הבא בתפילה: “יחדשהו הקדוש ברוך הוא עלינו ועל כל עמו ישראל לבשורות טובות ולגאולה קרובה”. בשורות טובות לא הגיעו. אמנם, אבירי הצדיק הנאמנים, זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ, לא פסקו מעורר תקוה וציפייה לבואן, אך התקוות והציפיות בוששו להמלא והגאולה מיאנה להתקרב.

למעלה משמונים פעם קיבלו הצדיק ומניין חסידיו את השבת בין כתלי המבצר. בהתלהבות ובכוונה רבה חזרו על דברי המשורר המקובל, רבי שלמה אלקבץ בן העיר צפת שבארץ ישראל: “רב לך שבת בעמק הבכא, והוא יחמול עליך חמלה”. לפי ההתלהבות בה יצאו מלים אלה מפיהם, אפשר היה להניח כי בטוחים היו כי מכוונות הן לצדיקם נסיכם, לסבלו וליסוריו. ואכן, משבת לשבת ציפו להגשמתן. לשוא.

מאות פעמים אמרו בתפילת “שמונה עשרה”: ולמלשינים אל תהיה תקוה וכל הרשעה כרגע תאבד". בצער שגדל והלך הגיעו לכלל מסקנה כי זעקתם לשמיים לא נתקבלה, או לא הגיעה בכלל.

הימים, השבועות, החודשים נמשכו בעצלתיים. עוד מעט יימלאו שנתיים למאסר ובכל אותם ימים רבים לא החליף הצדיק דברים אלא עם שמשו, שני נאמניו וששת חסידיו מתושבי קיוב, עם הנסיך קונסטנטין, שכנו לביתן ועם מפקד המבצר, בסך הכל אחד עשר בני אדם כמספר הזה היה ניצב בפני הצדיק בחצרו ברוזין במשך שעה־שעתיים. וכשניצבו חסידיו בחדרו, היה שומע מהם על שמחות וצרות, על רווחים והפסדים, על מחלות ורפואות, על עניני הפרט ועניני הכלל. עולמו של זה אינו דומה לעולמו של חברו. כאן במבצר יודע הצדיק מראש מה בפיו של כל אחד ואחד מהאנשים. נאמניו עוסקים בשחרורו, השמש ברווחתו והחסידים בעידודו. מפקד המבצר חוזר על בעיותיו בשל אולגה רעיתו, והנסיך קונסטנטין חוזר על דברי הנאצה והשטנה לגבי שאר בשרו, הצאר ניקולי הראשון.

תוהה הצדיק על כוונת המושל הכללי כלפיו. אף על פי שהוא מחזיקו במאסר זה קרוב לשנתיים, לא הצליח במזימתו להפלילו במעשה המתתם של שני המלשינים. אם כך, לאיזו אמתלה יזדקק מעתה כדי להצדיק את כליאתו? ולא רק במזימת ההפללה נכשל המושל. מפקד המבצר סיפר לו כמה בטוח היה המושל הכללי כי חסידיו יזנחוהו לאחר שייאסר ויורחק מחצרו שברוזין. למגינת לבו נודע למושל כי העלייה לרגל לרוזין נמשכת כבימי שבתו בו. מרגליו וסוכניו גילו לו כי רבים המתפללים בבית הכנסת שבחצרו בכל חג וחג וכי על פי מצוותו ממלא בכורו, שלום יוסף, את מקומו. מה שלא ידוע למושל הכללי הוא כי ממקום מאסרו וגלותו ציווה לחסידיו להיות דבקים בשני בניו שבגרו, בבכור ובבא אחריו, האברך אברהם יעקב, וכי הבטיח לחסידיו כי ברכות בניו דינן כברכות היוצאות מפיו.

דבקותם של חסידיו בו ובבניו כתבוסה נוספת היא למושל הכללי, מקור לאכזבה חדשה ומרה לאחר האכזבה בדבר ההפללה.

לא היה ספק בלבו של הצדיק כי המושל לא ינוח ולא ישקוט עד שינקום בו על שתי תבוסותיו ואכזבותיו. והוא תהה על הדרכים בהן יבחר לנקמתו.

נצחון הצדיק עליו, העסיק את המושל הכללי ולא נתן לו מנוח. ההחשדה במעשה ההמתה לא הניבה פירות והתקווה כי התלהבות החסידים מרבם תדעך לאחר מאסרו, לא נתמלאה. כיצד יצדיק את המשך מאסרו והגלייתו? במה יבוא אל הצאר?

היתה לו מעין הארה למושל. הוא טעה כשריכז את מאמציו להפליל את הצדיק מרוזין במעשה הרצח של המלשינים העלובים. למה לא גילה לצאר את גינוני המלכות של האיש; למה לא הפנה את תשומת לבו לאוצרות שהוא מחלק בין עניי היהודים; למה לא מסר על הרינונים כי הוא העביר כספים גם למורדים הפולנים? בכל אלה היה צריך לבוא אל הצאר בראשונה. לו היה עושה כך, היה מעורר את חמת הוד רוממותו על היהודי המתנשא הזה והוא היה מצווה להגלותו לסיביר לכל ימי חייו, והוא אלכסנדר גורייב היה פטור מהבאתו למבצר קיוב וממשא ומתן עם חסידיו ישראלביץ ודודוביץ, על תנאים מיוחדים למאסרו. אשר לטובת ההנאה שהוא הפיק מזה, ישנן סיבות אחרות לרוב שיספקון לא פחות מסיבה זו.

המושל הכללי גמר אומר להפסיק את מאסרו של הצדיק, לתת לו לחזור לרוזין, אל חצרו ואל מקדשו, ולחדש את מלכותו היהודית. הוא ישלח אליו סוכנים מעולים שירשמו את כל מעשיו ויוציאו מפיו דברים מפלילים. על סמך עדותם יבקש מן הצאר לחתום על צו הגלייה לסיביר. הוא, הגנרל אלכסנדר גורייב, מושלה הכללי של אוקראינה, לא יתן ליהודי לקיים מלוכה בתוך מלוכתו שלו. פח יטמין לו, אשר ממנו לא ימלט. כציפור בכלוב יהיה שרוי מעתה.

בימי המאסר הארוכים, מלאי סבל נפשי וייסורים גופניים, האירה קרן אור אחת את חיי הצדיק האסיר – אגרותיו של חסידו שגרירו, אזרח ירושלים, ר' ישראל ב"ק.

יום בו הביאו לו נאמניו איגרת מר' ישראל ב“ק, היה כיום טוב לצדיק, כאשנב לחיי חירות בארץ הקודש, כרצועה של אור שחיברה אותו לירושלים. הוא היה מבקש מן השמש לקרוא לפניו את האיגרת בקול רם ומשני הנאמנים ביקש להקשיב. סיים השמש את הקריאה, היה הצדיק מעיין באיגרת וקורא אותה באריכות. לאחר מכן, היה מקפל אותה בקפידה ושם אותה בין איגרותיו הקודמו של ר' ישראל ב”ק בקופסה מעץ זית, שהיתה מונחת על השולחן בין ספר “הזוהר” ושאר הספרים הקדושים.

משסגר את הקופסה, אשר אף היא שוגרה אליו על ידי חסידו שגרירו בירושלים, היה נוטל אותה בידיו, מקרבה אל אפו, מריח בה ומכריז:

“קופסה זו מריח ארץ־ישראל בה. ראויה היא לברך עליה: «בורא עצי בשמים»”.

וכך כתב ר' ישראל ב"ק בחודש העשרים למאסרו:

“הנני לבשר למעלתו כי המחנה של אנשי שלומנו בארץ הקודש גדל ומתעצם. הכל שואלים לשלום האסיר הקדוש ומתפללים לשחרורו הקרוב, ליד הכותל המערבי, שריד מקדשנו. בהתוועדויות של קהל חסידים, מזכירים את רבנו כיורש וממשיך דרכם של שני המאורות הגדולים אשר הפיצו אורם בארצנו: בעל “אור החיים”, ר' חיים בן עטר וגיסו של הבעל שם טוב, ר' גרשון מקיטוב. אנשי שלומנו מלאי תקוה כי גם אדוננו, מורנו ורבנו יפיץ את אורו בירושלים ולהופעתו בקרבם הם מייחלים כל יום תמיד”.

בסיום הקריאה של איגרת זו, חזר הצדיק על הצהרה שהצהיר גם בסיום איגרותיו הקודמות של ר' ישראל ב"ק.

“אומר אני כי עלייתו לארץ־ישראל של החסיד שלי, ישראל ב”ק, משולה לעלייתו לארץ־ישראל של מנחם מנדל מויטבסק, שהיה חסידו ותלמידו של אבי זקני, המגיד. וכבר המשלתי את עלייתו של מנחם מנדל לעלייתו של אברהם אבינו לארץ. כוונת עלייתם היתה לסלול את הדרך בפני ה' ובפני ישראל. ומי יתן ואני, ישראל בן שלום, אזכה ללכת בדרך זו".

נרגש ועיניו קורנות שמחה, נכנס יום אחד מפקד המבצר לחדר הצדיק. הוא הצדיע והכריז:

“כבוד הרבי חפשי! זה עתה חזרתי מן הארמון. המושל הכללי ציווה עלי להודיע לכבוד הרבי, כי פקודת שחרורו כתובה וחתומה והנה היא בידי. ועוד ציווה עלי המושל הכללי להכין את מרכבתו של כבוד הרבי, לרתום אליה ארבעה סוסים מובחרים ולהזמין כיתת חיילים שתלווה את כבוד הרבי אל חצרו ברוזין. וכך אמר לי המושל: «ולדימיר גיורגיוויץ, כפי שבא לקיוב כן יחזור ממנה. בכל הכבוד הראוי לו». יתכונן נא כבוד הרבי לנסיעה. בעוד שעות מספר הכל יהיה מוכן ליציאה”.

המפקד סיים ונשאר עומד. הצדיק קם מכיסאו, נטל את שתי ידיו של בעל הבשורה וביקשו לשבת.

ישבו הצדיק והמפקד זה מול זה בדממה ועיני שניהם זולגות דמעות.

לאחר שעה קלה פתח ר' ישראל ואמר:

“לא אסע היום כי אני בתענית, זכר לצום שגזרה אחותנו, אסתר המלכה על היהודים בפרס, כאשר שונאיהם עמדו לכלותם, עד האחרון בהם. וגם מחר לא אסע, כי מחר חג הפורים, זכר לעמידתנו מול אויבינו בפרס ולנצחוננו עליהם. רוזין תשמח בשמחת החג והכלל הנהוג אצלנו הוא: אין מערבבים שמחה בשמחה! מחרתיים אסע, ידידי”.

משנודע לשני נאמני הצדיק דבר שחרורו, באו בהולים למבצר, ומשהגיע הצום לסיומו, שטפה השמחה את מניין המתפללים. בחדר הצדיק, בביתן בני האצולה שבמבצר הקיובי, נתערבבה השמחה על שחרורו עם שמחת חג הפורים, החוגגים לא ראו בכך סטיה מן הכלל הנהוג, אלא מעין צירוף של נסים שחלו באותו יום בשנה: נס פורים ונס השחרור של הצדיק ממאסרו.

ביומו האחרון של מאסרו, בחג הפורים, באו לחדר הצדיק, לשיחה אחרונה ולפרידה שכנו, הנסיך קונסטנטין ומפקד המבצר, ולדימיר גיורגיוויץ. הנסיך הפליג כדרכו בגינוי הצאר ניקולי הראשון, בהוקעת משטרו ועריצותו והודה לצדיק על כל מה שלמד ממנו בעניני עם היהודים. המפקד עמד מול הצדיק כאחד החסידים, בספרו לו על אולגה רעיתו, השרויה בדכאון נפשי משום שהפילה את ולדה.

אף כי לא מסר המפקד פתק לצדיק, כדרכי חסיד, הקשיב הצדיק לדבריו בעיינם עצומות, שאל שאלות והשיא עצה:

“שלח את רעיתך לאודסה. שם תתאושש ותשוב לאיתנה. ובקר אצלה, כל אימת שתוכל להשתחרר מתפקידך. אל תשאיר אותה לבדה יותר מדי בין ההוללים בעיר העליזה”. המפקד הרכין את ראשו לנשק לידו של הצדיק וכשהצדיק ביקש להסיר את ידו, מילמל כמבקש טובה: “בפעם אחרונה”.

כבבואו, כן יצא הצדיק מן המבצר. כיתת חיילים ליוותה אותו, בעגלה אחת שנסעה לפני מרכבתו ובשניה שמאחוריה. מרכבת הצדיק היתה רתומה לארבעה סוסים.

מספר שעות לפני צאת הצדיק, יצאו שני נאמניו לרוזין. חפצים היו ללוות את רבם בדרכו אל חצרו, אך הוא ביקש מהם להקדים ולבשר לרעיה, לאם ולבנים, לאנשי החצר ולאורחים על שחרורו ועל שובו בקרוב. בדרכם לרוזין, במרכבת מרוצים קלה, היו השנים קוראים לעבר כל יהודי, אשר נקלע בדרכם:

“הרבי חפשי!”

“הצדיק חוזר לרוזין!”

בשורת השחרור נתפשטה על פני העיירות שבדרך בין קיוב לרוזין. בכל מקום של יישוב יהודי עוררה הבשורה גלים של שמחה ושל התלהבות. חסידים כלא חסידים עזבו את בתי הכנסת והמדרש, סוחרים את חנויותיהם ובעלי מלאכה את סדנאותיהם, כדי לצאת לדרך המלך, להקביל את פני הצדיק המשוחרר, את הרוזינאי החוזר לחצרו. בהתקרב השיירה של הצדיק נשמעו מפיותיהם ברכות נלהבות:

“שלום עליכם רבי!”

“ברוך מתיר אסורים.”

רב המקום ושני דייניו, כשספרי תורה בידיהם, היו ניגשים למרכבה והרב אמר את הברכה הנהוגה בעת ראיית גדול מישראל:

“ברוך שחלק מחכמתו ליראיו.”

הצדיק היה מושיט את יד ימינו אל ספרי התורה שנישאו בידי הרבנים והדיינים, מחזירה אל פיו ונשקה.

לפנות ערב הגיעה השיירה לרוזין.

המונים המונים הצטופפו בשני צדי הדרך כשפנסים דלוקים בידיהם. ברכותיהם לצדיק החוזר פילחו את האוויר.

השיירה נעצרה. מפקד כיתת החילים נפרד מן הצדיק בהצדעה ושתי העגלות שבהן ליוותה הכיתה את הצדיק חזרו בדרך לקיוב.

במזרח עלה ירח מלא ככדור של אש כתומה. לאט ובקומה זקופה יצא הצדיק ממרכבתו ומיד הוקף מקבלי פניו מבני משפחתו: הרעיה והאם, הבנים, הבנות והכלות אשר טפן היה בזרועותיהן. עם בני המשפחה התקרבו אליו שני נאמניו. שאר מקבלי הפנים עמדו מרחוק.

ראשונה ניגשה האם אל הצדיק, התבוננה בו בצער וחיבקה אותו בשמחה כשפיה משמיע את שמו כאנחה: “ישראל’יקל, ישראל’יקל”. ניגבה האם את דמעותיה מעיניה ופנתה אחורה לפנות את מקומה לרעיה. זה מול זו עמדו הצדיק והרעיה, כשעיני שניהם זולגות דמעות. מלה לא נאמרה. גדולה היתה תשוקת הצדיק לחבק את רעיתו, אשר כשנתיים לא ראה פניה. מעולם לא נראתה יפה ועדינה בעיניו מבשעה זו. וגדולה היתה תשוקת הרעיה לנגוע בבעלה, לרמוז לו, כמה חסר היה לה וכמה היה דרוש לה, כמה נשבר לבה בתוכה בראותה אותו כחוש כל כך, תשוש כל כך. הבינה הרעיה כי הצדיק לא יגע בה מחשש שמא אינה בטהרתה. הושיטה ידה אל ידו לרמוז לו כי טהורה היא. הצדיק לקח שתי ידיה בידיו, הרכין את ראשו עליהן ונשק להן כשדמעותיו מרטיבות אותן.

אחר הרעיה ניגשו הבנים. שלושה מהם היו בעלי זקנים דלילים ולבשו בגדי אצילים רוסיים ושלושה מהם, הקטנים שטרם מלאו להם שלוש עשרה שנים וטרם הגיעו למצוות, לבשו מדים בדגם מדיהם של גנרלים תורכיים.

ראשון קרב הבכור שלום יוסף אל אביו, הושיט את ידו אליו ובירכו בהתאפקות: “שלום עליכם, אבא.” הצדיק לא יכול היה להבליג עוד. הוא פרץ בבכי, חיבק את בכורו, נשק לו על מצחו וקרא כאילו לעצמו: “ראשית אוני”.

שאר הבנים לא התאפקו כדוגמת הבן הבכור. הם התרפקו על אביהם מכל צד, חיבקוהו ונשקו לידיו. הצדיק חיבק כל אחד מהם, נשק לכל אחד מהם על מצחו וקרא לכל אחד מהם בשם חיבה או בכינוי שבא לתאר את אופיו ושנדבק בו לכל חייו. את הבן השני, אברהם יעקב, כינה “עמוד החכמה” ועל החמישי, דוד משה, אמר: “הלא הוא כנגד הספר החמישי במשנה: קדשים”.

לאחר הבנים ניגשו הבנות, הכלות והנכדים. אחריהם בא תורם של הגבאים והמקורבים ואחריהם תור הקהל הרחב שבא להקביל את פני הצדיק השב לאחוזתו. אור הירח העולה מיעט באורם של הפנסים שבידי מקבלי הפנים.

בשירה ובריקודים לווה הצדיק בדרכו לבית הכנסת. בתפילת מעריב בנעימה של יום טוב צויין שובו של הצדיק אל מקדשו ובתום התפילה נתחדש המחזה של פסיעת הרבי אל הטירה, בין שורות חסידיו.

למחרת שובו, חידש הרוזינאי את סדר יומו, כבימים ימימה. מקרוב ומרחוק באו צדיקים ורבנים, פרנסים וחסידים לברך את הצדיק על שחרורו וגאולתו. שוב נמלאה החצר מאות יהודים שבקשו לראות את פני הצדיק. המקדש המה מתפללים, מבני המקום ואורחים מבחוץ.

ושוב נפרשה בפני הצדיק פרשת היסורים של יהודי רוסיה, שלא חל בה כל שינוי. הפרנסה קשה מקריעת ים סוף, מפני המסים והגזירות. חייב אדם לשמוח בחלקו אם ניתן לו להמשיך שבת במקום בו ישבו אבותיו ואבות אבותיו. אשרי ההורים שאין להם בנים בגיל השירות בצבא הצאר או לחטיפה אלימה אליו. ואוי להורים שנתנסו בנסיון של היעלמות בניהם ואשר התקווה שיראום אי פעם אפסית.

ושוב עסק הצדיק בהושטת סיוע מעשי לנזקקים, בהוקעת השלטון המציק ובחיזוק האמונה בגאולה הקרובה לבוא.

בין הבאים לטירה לברך את הצדיק על שחרורו היו מכריו מבין בעלי האחוזות שבסביבה הקרובה של רוזין ואליהם הצטרפו גם בעלי אחוזות שבסביבתה הרחוקה, שלא היו מבין באי הטירה בעבר. הראשונים הביעו שמחה על השחרור של שכנם ועמיתם הצדיק; האחרונים היו שלוחי המושל הכללי, אך לא הקפידו למלא אחר הוראת שולחם: לרכוש את לב הצדיק ואמונו בטרם ינסו להוציא מפיו דברים מפלילים. הם היו מגנים את השלטון ומעלליו, אך הצדיק לא נלכד בפח שטמנו לו.

המושל הכללי לא הסתפק בשיגור סוכניו להכשיל את הצדיק. בדרכים לרוזין וברוזין עצמה הופיעו חיילים שהחלו להטריד את החסידים שבדרך או בעיירה. עגלות ומרכבות שהובילו חסידים לצדיק, נעצרו בדרך ונוסעיהם נחקרו על סיבת נסיעתם ועל מעמדו של הצדיק בעיניהם. גם האכסניות שבעיירה נפקדו על ידי חיילים אשר חקרו ודרשו את האורחים על מוצאם ועל סיבת שהותם בעיר, על הוצאותיהם לאירוח ועל מתנות הכסף שהם מעבירים לצדיק. מעין עניבת חנק נקשרה מסביב לחצר, השביתה את שלוותה ושללה מן החסידים את התחושה שהיתה נחלתם בעבר כי הישיבה ברוזין היא גמול לתלאות הדרך, לצרות הבית ולבעיות הקיום. חצר הצדיק היתה למלכודת.

יעקב ברגסון, היה ידוע בחצר הרוזינאי כ“גביר מקישינוב”. ואכן הוא נמנה עם גדולי הסוחרים של קישינוב ושל חבל בסרביה. רוב תבואתה של ארץ חקלאית זו עברה דרך ידיו. הרומנים והאוקראינים שהיו עיקר תושביו של החבל מכרו לו מתבואות התירס והדגנים של שדותיהם; הבולגרים והגרמנים – מבציר כרמיהם, יבולי הטבק שלהם ומפירות בוסתניהם. מלבד זה היה בעל טחנות קמח, יקבי יין, בתי חרושת לכוהל ולטבק.

שמו של יעקב ברגסון התנוסס על אניות שבנמלי הנהרות של החבל ועל קרונות משא, אשר הובילו את תוצרת בסרביה מעבר לגבולה אל ארצות שכנות, אל חבלי הקיסרות האוסטרו־הונגרית בוקובינה וגליציה, וחבלי רומניה השונים, מהם בשלטון הרומנים ומהם בשלטון התורכים.

יעקב ברגסון היה מחסידיו המובהקים של הצדיק מרוזין. הוא לא היה נכנס לעסק חדש מבלי לקבל את ברכת הצדיק והוא היה משתף אותו בכל עניני משפחתו העניפה, בנים וכלות, בנות וחתנים, נכדים ונכדות. הרוזינאי היה מקבל אותו ומקורביו בסבר פנים יפות, בחיבה ובשמחה. מתנות כפי שהביא לחצר יעקב ברגסון, לא הובאו אליה אלא על ידי הצמד זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ. ואכן השניים עוררו בלבו של יעקב ברגסון קנאה וטינה. הם הקדימו אותו בקניית הטירה ובבניין בית הכנסת ולמרות כל מעשיו לטובת החצר וחרף דבקותו בצדיק שלא נפלה מדבקותם שלהם בו, הוא יעקב ברגסון, לא השיג אותם במאבק על חסדי הצדיק במשך שתי עשרות שנים. תמיד הקדימו אותו. בימי המאסר של הצדיק בקיוב היה המבצר פתוח בפני שניים אלה והם יכלו לבוא אל הצדיק יום יום. בפניו, כבפני כל חסידי הצדיק, היה המבצר סגור ומסוגר.

משחזר הצדיק לרוזין נסע אליו יעקב ברגסון בשיירה של מרכבות מהודרות ובהן רעיתו ומשרתותיה, בניו וכלותיו, בנותיו וחתניו. בכל מרכבה ומרכבה נערמו המתנות לחצר: כלי כסף וכלי זהב, מעשי ידי אומנים, שטיחים צבעוניים ארוגים מצמר, בדים מפשתן וממשי, כדים מלאי יין ומיצי תפוחים וענבים ועוד. קיווה יעקב ברגסון כי הפעם ייענה לו הצדיק לבלות את חדשי הקיץ באחוזתו שליד קישינוב. יכול הוא להבטיח לצדיק כי גם בבסרביה מצויים חסידיו למאות ולאלפים. וגם הם זקוקים לו. הלא מאז שצורף החבל לרוסיה הולכות ומצטמצמות זכויות היהודים שנקנו בעמל ובכסף רב מידי השליטים הקודמים של החבל, התורכים. ברם, השבח לאל, מנת חלקם טובה בהרבה מזו של יהודי אוקראינה ושאר חבלי רוסיה והוא, יעקב ברגסון, ימסור לצדיק סכום כסף הגון להקלת מצבם של האחים המדוכאים.

בהרהורים אלה שקע יעקב ברגסון כאשר נעצרה השיירה פתאום ליד רוזין. משהביט החוצה ממרכבתו ראה חיילים שציוו על העגלונים לרדת ממושבותיהם.

יעקב ברגסון ירד בבהלה ממרכבתו וכן יצאו ממרכבותיהם הבנים והחתנים. החלה חקירה בידי החילים:

“מאין ולאן?”

“למה ולשם מה?”

“והחפצים שבמרכבות – ממי ולמי?”

כל תשובה לאחת השאלות נרשמה על ידיד רב־סמל שפקד על החיילים. אליו פנה יעקב ברגסון בכעס ושאלו על פשר הדבר.

“כך נצטווינו”, היתה התשובה והחקירה עמדה להמשך.

הכניס יעקב ברגסון בחשאי מטבע זהב לידי הרב־סמל ולחש באוזניו: “והסיבה לכל זה – מהי?”

“מסתבר כי אין דעתה של השררה נוחה מגינוני המלכות של צדיקך, אדוני”.

כעבור שעה קלה עמד יעקב ברגסון לפני רבו.

“גדולה הסכנה האורבת לרבנו כאן מן הסכנה שנשקפה לו במבצר הקיובי. לא עלה בידי המושל הכללי להוכיח את אשמת רבנו בהמתת שני המלשינים, על כן הוא נתלה בגינוניו של הרבי וישתמש בהם כעילה להלשנה בפני הצאר. הוא יעליל על רבנו עלילה של מרידה במלכות, אשר העונש עליה הוא הגלייה לסיביר לעולם”.

החסיד דיבר בהתרגשות ומשלא הבחין ברבו תגובה הולמת את חומרת המצב, העיז להרים את קולו:

“סכנה איומה ונוראה מרחפת על ראש הרבי. הרבי חייב לעזוב את רוזין עוד היום ולבוא עמי לקישינוב. שם אפעל להסרת הסכנה. שר הפלך הוא ידידי”.

וכשגם דברים בוטים אלה, לא עוררו תגובה אצל הצדיק, שהמשיך לשבת בשלווה גמורה, עבר יעקב ברגסון לדברים רכים, מהם קיווה שייכנסו אל לב צדיקו:

“במשך קרוב לשנתיים נמנע מחסידי הצדיק ומכל היהודים במלכות רוסיה לבוא אל רבנו, להתחזק בדברותיו ולהתבשם מתורותיו. חלילה וחלילה כי תבוא עלינו שנת רעה כזאת. הן כמעט שאבדנו בימי המאסר של רבנו; עתה משבא הקץ להרחקתו מיהודיו, בל יותר לצורר ולהרחיקו מהם שוב”.

הרוזינאי הושיט את ידו לחסידו ובירכו:

“יישר כוחך, יעקב”.

בירך ולא הוסיף. וכשהחסיד שאל: “והרבי יבוא עמי לקישינוב?” ענה: “לאחר השבת נסע לקישינוב”.

הרוזינאי ובני ביתו, גבאיו ושמשיו השתכנו באחוזתו של יעקב ברגסון ליד קישינוב, אותה אחוזה, אשר אליה היה מזמין את הצדיק בעבר לבלות בה את חודשי הקיץ.

ימים מספר לאחר בוא הצדיק אל האחוזה, הגיע אליה גבר בגיל העמידה, אשר חזותו העידה עליו כי אינו יהודי והוא ביקש לבוא לפני הצדיק. את שמו לא הגיד. כאשר נקרא השמש שמואל להחליט אם למלא את בקשתו של הגבר או לא, הכיר בו את מפקד המבצר הקיובי, את ולדימיר גיורגיוויץ.

שוב עמד מפקד המבצר הקיובי לפני הצדיק מרוזין ועמידתו – עמידת חסיד בפני רבו. והידיעה אשר בפיו קשה. הוא ביקש למסרה ברוזין, אך לא מצא בה את הצדיק. לכן החליף את מדי הצבא שלו בבגדים אזרחיים ומיהר למסרה לצדיק במקום מושבו, ליד קישינוב. עליו לחזור מיד כי לא קיבל לא חופשה ולא היתר להעדר מן המבצר. וזאת הידיעה: אל המושל הכללי של אוקראינה הגיע מפטרבורג הבירה צו למאסר הצדיק והגליתו. המושל מסר לו את תוכנו וללא ספק הוא עומד להעבירו לשר הפלך של בסרביה, בה מתגורר הצדיק כעת. והצו כולו ערמה. נאמר בו כי היות וישראל פרידמן, רב ותושב העיר רוזין שבפלך קיוב, הוא איש אלוהים קדוש והיות שהמונים יהודים במלכות רוסיה באים אליו ומדריכים את מנוחתו ומפריעים אותו מעבודת הקודש שלו, החליט הצאר, מתוך דאגה לטובתו ולרווחתו, לשלוח אותו ואת כל בני ביתו למקום רחוק בממלכה, אשר שם אסור לפי החוק לשום יהודי לגור. שמה יעביר הרב את בני משפחתו ומניין יהודים ושם ימצא מקלט מהטרדת ההמונים ומרגוע לנפשו.

עוד באותו יום העביר קרון משא של יעקב ברגסון את הצדיק מרוזין לעיר יאסי שמעבר לגבול, אשר גם בה היו לו חסידים לרוב. כשבא צו המאסר וההגליה לידי שר הפלך של קישינוב קרא למיודעו יעקב ברגסון וביקש ממנו לסייע לו בהוצאתו לפועל. פקודה היא פקודה וצו של הצאר יש להוציא אל הפועל. משהודיע יעקב ברגסון לשר כי הצדיק אינו מתגורר עוד באחוזתו, אלא נמצא בקרב עדת חסידיו ביאסי, שברומניה, פנה השר אל ידידו במבוכה מהולת פחד:

“אם לא אמציא את צדיקך לשלטון אודח מתפקידי, יאקוב. על כן אפנה לקונסול הרוסי ביאסי לפעול למען הסגרת הצדיק. אולם, חוששני כי יהודיך שם יעשו לי מה שאתה עשית לי כאן: הם ישמיטו את הצדיק מידי. אני מבקש ממך, יאקוב ידידי, מנע את הדבר מהם, למען לא תבוא הרעה עלי ועליך, יאקוב. כתריס יחיד בפני הדחתי, אצטרך לצוות לאסור אותך, ולהוכיח בזה כי ידי לא היתה בבריחת המבוקש”.

החל מבצע של העברה מהירה של הצדיק ממקום למקום עד שהוצא בשלום מגבול רומניה והועבר לגליציה שבקיסרות אוסטריה־הונגריה. השתתפו במבצע חסידים וסתם יהודים, ביניהם מבריחי גבול מקצועיים, ותלי תלים של אגדות נקשרו למבצע. מעשה ושוטרים רומניים נכנסו לבית בו שכן הצדיק ופתאום נדמה היה להם כי אש אחזה בבית. משנוכחו לדעת כי לא פרצה כל אש, היה הצדיק כבר במקום אחר. מעשה והצדיק היה חייב לעבור נהר סוער. נשא אותו אחד המבריחים על כתפיו והעבירו בשלום. בדרך נשמטה הכיפה מעל ראשו של הצדיק, כיפת הזהב, אולם היא לא טבעה במימי הנהר. גל אחר גל נשא אותה עד שחזרה אל הצדיק.

חסידי גליציה שקיבלו את הרוזינאי בשמחה, היו שונים בחזותם ובלבושם מחסידי רוסיה ורומניה. זקניהם של החשובים שביניהם היו עשויים בקפידה, פיאותיהם מוצנעות ולבושם נקי. רק פשוטי העם שבין היהודים בגליציה דמו בחזותם ובלבושם לאחיהם שבמלכות רוסיה. אך גם הם שפעו ביטחון. הם נתיני הקיסר ירום הודו, אזרחי אוסטריה, שהיא מלכות חסד ליהודים. אליהם הגיע הצדיק כפליט. הפח שנטמן לו מעבר לגבול נשבר. הרוזינאי נמלט ממאסר שני.

פרק ששי: אזרח ירושלים

כאשר באו אל יעקב ברגסון זקיפיו של שר הפלך ובפיהם הפקודה של שולחם, כי יתייצב בפני השר, מייד וללא כל דחיה, ביקש ברגסון רשות להחליף את בגדיו. לבושו של יעקב ברגסון כשל סוחרים רוסיים היה, אך בימי שבת ומועד, כבימי ביקורים בחצר רבו או אצל גדולי הארץ, לבש בגדים כבגדי אצילי הממלכה. בימי קיץ לבש מעל מכנסי המשי השחורים אדרת ארוכה, גם היא של משי שחור, רקומה חוטי זהב וארגמן. בימי חורף היתה אדרתו של קטיפה כחולה. כובעו של פרווה יקרה היה, בין בימי הקיץ בין בימי החורף, עגול וגבוה.

כשהוכנס יעקב ברגסון ללשכת השר, ציווה השר לזקיפיו לצאת מן החדר. משישב ברגסון מולו, פנה אליו השר בנימה של זעם ופיוס כאחד:

“ובכן, ידידי, הקונסול הרוסי ביאסי העלה חרס בידו. צדיקך נמלט לגליציה. לא פנית, כפי שבקשתי ממך, אל יהודיך ביאסי להניח לשלטונות הרומניים לאסור את הנמלט. והלא ידוע לך כי לי צפוייה הדחה בשל אי־מסירת הצדיק לידי המושל הכללי של אוקראינה.”

יעקב ברגסון החזיק את כובע הפרווה בידו הימנית ובשמאלו החליק על זקנקנו, לאט ובתנועות קצובות. על ראשו היתה מונחת כיפה רקומה חוטי זהב, כדוגמת כיפת רבו, הרוזינאי.

“יאקוב, המושל הכללי של אוקראינה לא ינוח עד שאאסר, אם לא אמציא לו את הנמלט, עזור לי, ידידי!”. התחנן השר לפני ברגסון, ומשזה המשיך בשתיקתו, הוסיף:

“במקומי עלול לבוא שר שלא יידע כי יעקב ברגסון פיתח את יצוא התבואות והפירות של הפלך, שהוא האיש אשר הפך כפריים ועירוניים עלובים של בסרביה לשבעי לחם. זכור נא את הפתגם «אל תתפלל למלך חדש», יאקוב; אדם קרוב לעצמו. עשה לשובו של הרבי שלך לידי והריני מבטיח לך בהן צדקי כי אעשה הכול כדי להקל עליו”.

“הרבי שלי לא ישוב לרוסיה”.

אם כן, אצטרך לעשות את השנוא ביותר עלי, לקיים מה שאמרתי לך ולצוות לאסור אותך".

“כלום יש לך ברירה?” השיב יעקב ברגסון, “עליך לעשות זאת למען לא תודח מתפקידך ולמען לא יבוא אחר במקומך”.

“לצון חמדתי”, ביקש השר לפייס את אורחו. “אינני רוצה במאסרך ואינני רוצה לפגוע ברבי שלך. הגד נא אתה לי כיצד להמלט מן הבור שאתה כרית לי, יאקוב, ואשר המושל הכללי ישמח להפילנו בו”.

“זו עצתי השר, צווה לאסרני, לא היום ולא מחר, כי רבים הדברים הטעונים סידור. בין השאר עליי להבטיח את שלומם של בני משפחת הצדיק המתגוררים באחוזתי ליד העיר. התואיל לפרוש עליהם חסותך, השר, אם אעביר לידך סכום כסף שיספיק לכלכלתם ואם ייחתם שטר מכירה, אשר יעיד כי מכרתי לך את האחוזה בכסף מלא?”

“ודאי וודאי שאפרוש עליהם את חסותי, יאקוב. ובשטר המכירה תדאג נא לרשום כי המכירה נעשתה לפני שנתיים, היינו לפני בוא הצדיק לקישינוב. אבל אמור לי, יאקוב, מה יהיה עליך כשתיאסר?”

“שם אני את בטחוני בריבון העולמים, בצדיק שלי ובתבונתם של תושבי הפלך. צעיר הסוהרים יידע מיהו יעקב ברגסון ומה עשה עבור בסרביה ותושביה”.

השר נשם לרווחה. מאסרו של יעקב ברגסון על ידו ימנע מן המושל להינקם בו ובריחתו מן הכלא של יעקב ברגסון לא תיחשב לו לעוון, אלא תיזקף לחובת אחד הסוהרים. חכם מאין כמוהו הוא יאקוב זה. על פי עצתו ישבע הזאב והכבש יחיה.

השר קם ממקומו, חיבק את מיודעו וליווה אותו עד לפתח לשכתו. לזקיפים שעמדו בחוץ ציווה" “לכו לכם!”

ולדימיר גיורגיוויץ עמד לפני המושל הכללי. עמידתו עמידת דום, כחייל לפני מפקדו. פניו רציניים, אך אינם מגלים חרדה או פחד. שמץ של סיפוק בעיניו.

“עבד של יהודים!”, זעק המושל הכללי בקול ובזעם לעבר בן חסותו, “משרתם של צדיקים ארורים, עושה דברו של מורד במלוכה! מה תאמר ומה תגיד, חומץ בן יין?”

“שום דבר, הוד מעלתו, הכל ברור וידוע”.

“ודאי שברור. ודאי שידוע. לקישינוב נסעת. אל הצדיק הזה. והודעת לו כי דינו נחרץ. זה ברור. זה ידוע. אבל, כמה כסף קיבלת עבור המעשה הזה? כמה הרווחת בבגידתך? הגד!”

כל מלה ומלה, כל האשמה והאשמה שיצאה מפי המושל הכללי הייתה רוויה ארס של נחש. בשקט ענה הנשאל: “שום כסף לא קיבלתי תמורת המעשה. לא בגדתי בשום דבר. מנעתי מאיש קדוש מעשה לא צודק”.

“איש קדוש!?” צווח המושל הכללי. “איש קדוש?! מתחזה ומתעתע הוא האיש. מתרועע עם אויבי הצאר. מורד במלכות. אין זאת אלא נפלת קרבן לכישופיו. הן מכשפים הם הצדיקים הללו מעל לכול. אך שום דבר לא יעזור לך. הנך מורד בזה מדרגתך בצבא ומפוטר מתפקידך במבצר. אתה אסור עד שתעמוד למשפט וחי נפשי כי תחת הצדיק הזה תשולח אתה לארץ גזירה”.

זועם ונושף ציווה המושל לזקיפים לקרוע מעל מדיו של וולדימיר גיורגיוויץ את סימני הדרגה שלו ולהעבירו לבית הכלא הרגיל של קיוב. “עבד של יהודים! משרתם של צדיקים!” צעק אחרי האסיר כשזה הוצא מן החדר.

בריחתו של הצדיק מרוזין אל מחוץ לגבולה של רוסיה, המאמצים להחזרתו והכשלונות של מאמצים אלה הביאו בעקבותיהם למבול של תזכירים, דינים וחשבונת ואיגרות, של שליחים ושל מתווכים. שר הפלך של קישינוב השתדל להיטהר בפני המושל; המושל מסר דינים וחשבונות מפורטים ללשכת הצאר; מזכירי הלשכה העבירו תזכירים למשרדי הפנים והחוץ של הממלכה; שרי הפנים והחוץ הביאו את הענין בפני הצאר. וכך אירע כי ר' ישראל מרוזין, בנו של ר' שלום מפרוהובישטש ונכדו של “המלאך”, הפך בתעודות הממלכה כאיש שקשר קשר נגד הצאר והמשטר, כמסית ומדיח, כמורד שנמלט מעונשו ואשר עניין המדינה הוא לשפוט אותו לפי פשעו. לתזכירים הפנימיים בעניינו ניתנה הכותרת: “הצדיק המורד”. באיגרות שהוחלפו בנושא בין לשכת הצאר הרוסי ולשכת הקיסר האוסטרי, בין משרד החוץ של הממלכה הרוסית לבין משרד החוץ של הממלכה האוסטרית דובר על “המורד הפליט, ישראל פרידמן”.

האיגרות שיצאו מפטרבורג תבעו, בשם החוק ובשם הידידות בין שתי הממלכות, את הסגרתו של המורד הפליט הנמצא בתחומי הממלכה ההבסבורגנית ואיגרות ואיגרות התשובה שיצאו מוינה בקשו, בשם החוק ובשם הידידות בין שתי הממלכות, עובדות והוכחות ומעל הכל פסק דין של בית משפט מוסמך. עבודה רבה היתה ללבלרים בשתי הבירות, אשר כתבו את האיגרות על פי הוראות הממונים עליהם ואשר היו חייבים לחזור כמעט בכל שורה שניה על תואריהם של שליטי הממלכות – “הוד רוממותו הצאר, קיסרם של כל הרוסים”; "הוד רוממותו האפוסטולית, קיסר אוסטריה ומלך הונגריה, בוהמיה " ועוד. מזמן כתיבתה של איגרת עד לשילוחה, לאחר חתימה והטבעת החותם עליה, עברו ימים אחדים; מזמן שילוחה עד להגעתה עברו שבועות; מזמן הגעתה עד למתן תשובה עליה עברו חדשים.

הצדיק מרוזין לא מצא מנוח בגלותו בגליציה. הוא נע במשך חודשים רבים ממקום למקום. צדיקי גליציה ובראשם מחותנו, הצדיק ר' חיים מקוסוב, התחרו ביניהם על אירוחו של הפליט המפורסם שבא לתחומם. בכל מקום נתקבל הרוזינאי בכבוד כיאה למעמדו ובהתחשבות במצבו. צדיקים פתחו בפניו את ביתם וחסידים באו לבקש את ברכותיו, אך הגולה התייסר בגלותו. זרים היו לו בני עם הארץ וזרה השפה שבפיהם. אף יהודי הארץ שונים היו מאלה שבקרבם גדל. האידיש שבפיהם היתה אחרת מזו שבפי יהודי רוסיה ואף את לשון הקודש ביטאו בצורה שונה משביטאו אותה ברוסיה. חשובי היהודים שבגליציה, צדיקיה ועשיריה, הקפידו בלבושם וחזותם ורבים מהם נהגו לפי מנהגי אוסטריה, אף לבשו לבוש “גרמני”. השאר, ובעיקר החסידים, לא הקפידו לא בלבושם ולא בחזותם. בתי הצדיקים לא חסרו כל טוב, אך הם נעדרו כל הדר. באחדים מהם לא השתמשו אפילו בכלי שולחן, כראוי.

דרכיהם של צדיקי גליציה העכירו את רוחו של הרוזינאי. הם היו מפורסמים בשל מופתיהם בריפוי חולים ובשחרורם של מוכי גורל מ“דיבוקים”, על ידי השבעות והחרמות. מארחיו של הרוזינאי היו מבקשים ממנו לצרף את ברכתו לברכתם, כאשר חולים או בעלי “דיבוקים” צבאו על פתחם. הרוזינאי יעץ לחולים ולמסכנים להבדק אצל רופאים טובים בוינה, להתפלל ולבטוח בשם.

בגלותו בגליציה כבמאסרו בקיוב היתה קרן אור אחת בחיי הרוזינאי – האיגרות שקיבל מחסידו שגרירו בירושלים, ר' ישראל ב"ק. הוא כתב לרבו על מעמדו האיתן בקרב בעלי השלטון בירושלים ובקושטא, אשר הודות לו זכה לרשיון להקמת בית דפוס בעיר הקודש ולהוצאת עתון בה בשפת עבר.

כתב הצדיק לחסידו וביקש ממנו להשתדל כי תוענק לו אזרחות תורכית. מכיוון שאיבד את נתינות רוסיה, ונתינות אוסטריה לא תוענק לו במהרה, זקוק הוא לחסות השולטן כדי שיוכל לנוע חופשי בארצות שונות ולתור אחרי מקלט קבוע לו ולמשפחתו שנשארה בקישינוב. עם קבלתו את האזרחות התורכית יעשה הכל כדי לעלות לארץ־ישראל ולהתיישב בירושלים. וכדי להוכיח לשלטונות התורכים את כנות כוונותיו, העביר הרוזינאי לר' ישראל ב"ק סכום ניכר במטבעות זהב לשם קניית מגרשים בעיר הקודש עבור בית כנסת ועבור בית לו ולמשפחתו.

ר' ישראל ב"ק עסק בקניית המגרשים בכל המרץ והתושיה בה הצטיין. הוא התחרה בסוכני הכנסיה הרוסית הפרבו־סלבית, אשר תרו אף הם אחרי מגרשים בירושלים, ורכש, ממש ברגע האחרון, עבור הצדיק מרוזין מגרשים בלב לבה של ירושלים שבין החומות, אשר הכנסיה הפרבו־סלבית עמדה לרוכשם.

עוד בטרם נודע דבר רכישת המגרשים לבעליהם, ר' ישראל מרוזין, נודעה רכישתם לצאר הרוסי, ראשה החילוני של הכנסיה הפרבו־סלבית, והוא נתמלא חימה. האשמה כבדה נוספת נרשמה בתיקי הצדיק המורד. התביעה להסגרתו נעשתה בתוקף מוגבר.

באחד הימים עמד יעקב ברגסון בפני צדיקו. וזה סיפורו. ביום הראשון למאסרו בכלא קישינוב, בא אליו מפקד הכלא והודיע לו כי ציווה להשאיר פתוחה את דלת התא שלו. יעקב ברגסון הודה, אך לא עבר את מפתן התא. ביום השני למאסרו התיצבו בפניו כל הסוהרים של האגף בו היה כלוא והציעו לו להלוות אל היוצאים מן הכלא בעת חילופי המשמרות ולצאת עמהם. יעקב ברגסון הודה, אך לא הצטרף. ביום השלישי למאסרו בא אליו אחד מעובדיו, עגלון שהביא אספקה לבית הכלא באחד הקרונות של יעקב ברגסון, והודיע לו כי נרמז לו על ידי מפקד הכלא וראשי סוהריו להוציא את מעסיקו מן הכלא בקרונו. יעקב ברגסון יצא עמו ועבר את הגבול. הוא הצטרף לבני משפחתו אשר יצאו את בסרביה לפני מאסרו והתגוררו בעיירה פוטוק זלוטי, היא נחל הזהב, שבגבול גליציה ובוקובינה. שם מצא יעקב ברגסון אחוזה עזובה, אשר ניתן יהיה להתקינה למגורי הצדיק והוא ביקש מן הצדיק רשות לרכוש אותה ולהתקינה עבורו.

“לא אשב ישיבת קבע בגליציה”, השיב הצדיק, “מנוי וגמור עמי לעלות לארץ־ישראל”.

“ודאי רבנו, יחד עמנו ועם כל ישראל”, השיב יעקב ברגסון והמשיך “לא בבת אחת עבר המשכן להר המוריה בירושלים. הרבה תחנות היו בדרכו, במדבר סיני ובארץ ישראל. עד שיעלה רבנו עמנו ועם כל ישראל לארץ ישראל דרוש לו בית משלו. ובפוטוק זלוטי ימצאנו”.

“נצחתני, יעקב. רכוש את האחוזה והתקן אותה”.

תכיפות האיגרות מחצר הצאר לחצר הקיסר ונימתן התקיפה, הניעו את שר הפנים של אוסטריה להביא העניין בפני ראש הממשלה, הנסיך מטרניך. זה ביקש את התיק של “המורד הפליט, ישראל פרידמן”. כאשר נתחוור לו כי מדובר ברב ולא במהפכן, ביקש להמציא לו את חוות דעתו של רב העיר, הד“ר מנהיימר. לרב העיר לא היה מושג ברור ונכון על החסידות ועל החסידים, ולא על הרב ישראל פרידמן מרוזין. ביושרו פנה אל עמיתו הרב בקרקוב, ציר בפרלמנט האוסטרי, אשר הכיר יפה את החסידות והחסידים של גליציה ואשר חסידי רוזין פנו אליו מזמן בעניין צדיקם הפליט. הרב מקרקוב השיב חוות דעת חיובית על הצדיק ר' ישראל והד”ר מנהיימר כתב לנסיך מטרניך, כי ראוי האיש המדובר בו להגנה מצד ממשלת אוסטריה. חף מפשע הוא ויש למנוע את הסגרתו לידי ממשלת רוסיה, המבקשת את רעתו. בהתחשבו בחוות הדעת שקיבל, וכדי לצאת ידי חובתו כלפי ממשלת רוסיה, הוציא הנסיך מטרניך פסק, אשר העורמה היתה מרובה בו מן הכנות: “יש להסגיר את האיש, אם איננו בעל רכוש במקרקעין באחד ממחוזות אוסטריה־הונגריה”.

עם מתן הפסק המתוחכם של ראש הממשלה, היה צורך להעביר את האחוזה בפוטוק שנרכשה בשמו של יעקב ברגסון על שם הצדיק והדבר לא היה ניתן מפני חוסר האזרחות שלו. למעשה היה ר' ישראל נתין רוסי, אך הוא נמלט מרוסיה והיה מבוקש על ידי השלטון. לא היה בידיו לא דרכון ולא תעודה אחרת. בימי המתח שבאו לאחר החלטת ראש הממשלה, כאשר כל המאמצים של מקורבי הצדיק למצוא דרך לעקוף את המכשול, לא הצליחו, התיצב באחוזת פוטוק הקונסול הכללי של תורכיה בלבוב, העיר הראשית בגליציה, ובפיו הודעה ־בשורה לצדיק; הוד רוממותו השולטן הואיל להעניק לו אזרחות תורכית.

הוסר המכשול. לצדיק מרוזין נתאפשר לרכוש מקרקעין במחוז אוסטרי ולהחזיק בהם. סרה סכנת ההסגרה. נפתחה הדרך לאיחוד הצדיק עם בני משפחתו, אשר האזרחות החדשה חלה על כולם.

בחתימת הקיסר פרדיננד ובחותם המלכות אושר כי הרב ישראל פרידמן הוא בעל אחוזה בממלכת אוסטריה, אדם בעל מוניטין ואזרח תורכי מכובד ועל כן אינו בר־הסגרה לרוסיה.

הלבלרים בפטרבורג המשיכו להכין איגרות ולהחתים עליהן שרים ופקידים ולקבוע בהן כי על פי תנאי השלום שנקבעו בקונגרס הוינאי בשנת 1815 מצווה ממשלת אוסטריה להחזיק את הפליט ויהיה מעמדו מה שיהיה, והלבלרים בוינה הכינו תשובות כי אישור הקיסר במקומו עומד ואין עליו עוררין.

בשיירה גדולה של כרכרות ועגלות הגיעו לאחוזת פוטוק הרעיה, הבנים, הבנות, החתנים, הכלות והנכדים. עמהם באו חסידי הצדיק מכל רחבי רוסיה, ביניהם “מַגנַטים”, עשירים מופלגים, בעלים של מפעלי תעשייה או של יערות ואחוזות. אלה היו בעלי “פריבילגיות” ויכלו לצאת מגבולות רוסיה לכל מקום ולשוב אליה כרצונם. בין הבאים תפשו מקום ראשון, שני הנאמנים המובהקים, זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ. משנאסר יעקב ברגסון בקישינוב, הם באו לאחוזתו כדי להיות עם בני משפחתו של הצדיק שנשארו בה. אמנם קיים שר הפלך את ההבטחה שנתן ליעקב ברגסון. הוא פרש עליהם את חסותו, אך שני האבירים לא ראו את עצמם פטורים מלדאוג לכך כי לא יחסר דבר למשפחת נסיכם.

בסעודה שנערכה לכבוד הבאים ולציון הסרת הסכנה של הסגרה, דיבר הצדיק רבות על ארץ ישראל ועל ירושלים. הוא הכריז על עצמו כ“אזרח ירושלים” ועל חסידו ר' ישראל ב“ק כ”יקיר ירושלים". כשקולו הערב מתנגן באולם המלא חסידים ממחוזות גליציה ורוסיה, חזר הצדיק מרוזין על דבריהם של חכמי התלמוד שדיברו בשבחה של ירושלים:

"אמר רבי יהושע בן לוי, כתוב בתהילים: «ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו», היינו ירושלים היא עיר שעושה כל ישראל חברים. ואמר רבי שמואל בר נחמני: «אין ירושלים נבנית עד שיתכנסו כל הגלויות», שנאמר: «בונה ירושלים ה’» ואחר כך «נדחי ישראל יכנס».

והצדיק סיפר לחסידיו כי רכש מגרשים בירושלים לבנין בית כנסת ובית לו ולבני משפחתו. אזרח ירושלים הוא וברצות השם יישב בירושלים.

החסידים לא שמעו ברצון על עליית רבם לארץ־ישראל. כשהעז אחד מהם לשאול את הרוזינאי: “הן אמר רבנו בעצמו כי לא יעלה לארץ־ישראל בלי יהודיו”. ענה לו הרוזינאי: “זה היה לפני המאסר. בימי המאסר החילותי לחשוש, כי לא אזכה לכך, כי תימלא הגדולה שבמשאלות לבי”.

“חלילה וחלילה לרבנו לחשוש!” נשמעו קריאות מכל צד.

יישב רבנו עמנו עד בוא המשיח ואז יוליכנו לארצנו".

הרוזינאי לא השיב ולא הגיב לדברים. אווירת ההתעלות והשמחה נמשכה זמן רב. על כוונותיו לא הוסיף הצדיק לדבר, אך כשחסידים קראו לעומתו, בשעת לגימה: “לחיים, רבי”, היה משיב: “לחיים טובים ולשלום בירושלים”.

פרק שביעי: הכיפה השחורה

היו שלהי קיץ. עונת הקציר והקטיף הגיעה. השדות והבוסתנים שבאחוזת פוטוק השתרעו על פני מרחבים ניכרים. בית האחוזה, מעון הצדיק, היה בעל ממדים מצומצמים למדי. בקושי הספיקו חדריו למגורי הצדיק ולבני משפחתו, לחדרי תפילה לציבור, לצדיק ולבניו. רוב המקורבים והמשרתים היו חייבים למצוא לעצמם מגורים בעיירה, הסמוכה לאחוזה.

בית האחוזה היה בעבר ביתו של גביר כפרי, אחד מקרוביו של הרוזן לבית פוטוצקי, בעל אחוזות וטירות רבות בסביבה. בית נאה היה, בנוי לבנים שטויחו ונצבעו בצבע לבן, אך דל היה במראהו לעומת הטירה ברוזין, הבנויה אבנים ורודות, אשר צורתה וסגנונה הקסימו כל רואיה.

מעטים היו הפונים לצדיק באחוזת פוטוק. מלכותו של הרוזינאי היתה פרושה על אוקראינה ובסרביה, רומניה, רוסיה הלבנה ומחוזות פולין המזרחית. בגליציה היה מספר חסידיו קטן. עיקר הבאים לאחוזת פוטוק היו חסידי הצדיקים, אשר בביתם התאכסן הרוזינאי מאז בריחתו מבסרביה. חלק מהם בא מפני הרושם החזק שעשה עליהם וחלק מפני שצדיקיהם יעצו להם לפנות אל הרוזינאי, הצעיר מהם בשנים בהרבה ואשר ייטיב מהם לפתור את בעיותיהם. אל אלה הצטרפו סקרנים מעיירות שונות בגליציה ומבוקובינה. לא כל יום בא אל גבולם צדיק הנוהג דרך מלכות ואשר נתייסר במאסר ובגלות.

את הבאים אליו קיבל ר' ישראל לפי מנהגו מאז. כל אחד הוכנס אל חדרו ביחידות ונשאר עומד לפני הצדיק שישב ליד שולחן עמוס ספרים, חלקם פתוחים וחלקם סגורים. הצדיק היה מושיט את ידו לעומד לפניו בברכת שלום ומקבל מידו את הפתק עליו היו רשומות בעיותיו ובקשותיו, שמותיהם של הרעיה, הבנים והבנות, אשר אותם ביקש הבא להזכיר בפני הצדיק. הצדיק היה מעיף עין על הפתק, מבקש מהעומד לפניו לספר על המעיק עליו ומעולם לא הפסיק את דבר המבקש. הצדיק היה מקשיב כשעיניו עצומות וכשראשו נשען על יד שמאלו שתמכה במצחו. תמו דברי האיש, פקח הצדיק את עיניו, הביט הישר בעיני העומד לפניו, שאל על פרטי העניינים, השיא את עצתו ונתן את ברכתו.

לרבים מן הבאים לאחוזת פוטוק היה הנוהג של הרוזינאי משום חידוש גמור, בשל העדר כיסאות בחדר פרט לכורסת הצדיק; בשל הקשבתו הדרוכה להרצאת הדברים, מבלי להפסיקה אפילו פעם אחת; בשל העניין והבקיאות שגילה בעניינים שהובאו לפניו; בשל נימתו האבהית וקולו הערב.

חזרו באחוזת פוטוק מראות שהיו רגילים בטירת רוזין. מעיני רבים זלגו דמעות ביציאתם מחדר הצדיק ורבים נשקו את יד הצדיק בהכרת טובה ובדבקות. אלה ואלה פיארו את המעמד בפני כל מי שנזדמן בדרכם: “תפארת ישראל; צדיק הדור!”

הבאים היו מעטים ואף כי מדי פעם בפעם ביקרו באחוזת פוטוק נאמני הצדיק מקיוב והגביר מקישינוב שהשתכן אף הוא בסביבת פוטוק, וכן צדיקים וראשי עדה מישובי גליציה ובוקובינה, נותר פנאי רב בידי הרוזינאי. לשוא קיווה לחדש בפוטוק סדר יומה של רוזין. גם טיוליו לא היו כטיוליו בעבר. הרוזינאי היה יוצא במרכבה רתומה לשני סוסים לטיול בסביבת האחוזה של פוטוק, אך מה שונים היו טיולים אלה מטיוליו בסביבת רוזין במרכבה רתומה לארבעה סוסים. בליווי אחד הבנים או אחד האורחים היה מסייר בעיירת פוטוק ובמרחבי השדות והיערות שהקיפוה. רוב תושבי היירה יהודים היו ורובם, בין חסידים בין לא חסידים, היו אדוקים בדתם, דחוקים בפרנסתם ומנהג אבותיהם מדורי דורות בידם. לפעמים הרחיק הצדיק עד לעיר בוצץ' הקרובה, אף היא עיר שרובה יהודים, אך שונים בזיקתם למסורת, ברווחתם הכלכלית ובאורח חייהם. בצד חסידים ומתנגדים היו בבוצץ' גם משכילים וחפשיים בדת; בצד דחוקים בפרנסה היו גם עשירים בעלי מעמד כלכלי איתן; בצד בעלי השקפות שמרניות בענייני החברה היו גם בעלי השקפות מתקדמות.

כשעברה מרכבת הצדיק בחוצות העיירה או העיר, בדרכי השדות והיערות, התבוננו האנשים בהשתוממות באיש שבפנים, הלבוש כ“פריץ” רוסי וכיפת זהב על ראשו. הכל ידעו מיהו האיש, אך לעתים רחוקות נתפתחה שיחה קלה ביניהם ולא תמיד הבינו זה את זה, בשל הבדלי הניבים בשפת דיבורם, שפת אידיש. רק כאשר ביקר הצדיק אצל חסידו ומעריצו מאז, אב בית דין של קהלה קדושה מוצץ', רבי אברהם דוד, זכה לבן שיח כלבבו.

בעת הטיולים בסביבת פוטוק, כמעט ולא נעצרה המרכבה לשיחה עם איכרים או יערנים שנקלעו בדרכה, כפי שנהוג היה בעת הטיולים בסביבת רוזין. את שפתם לא שמע הצדיק וחיצוניותם דחתה אותו.

בשבתו לבד בחדרו שבאחוזת פוטוק, ליד שולחנו עמוס הספרים, פנוי מקבלת חסידים, ממתין לבואם ומשלים עם העדרם, התנסה הרוזינאי בנסיון שלא ידע אלא בימי המאסר במבצר הקיובי. הוא חש כי רוחו נעכרת עליו, כי העצבות משתכנת בלבו. המאסר והגלות נתנו בו את סימניהם והעלייה לארץ־ישראל מתעכבת. כאשר הוא גומר אומר לעלות, מתייצבות כנגדו מניעות ממניעות שונות ואין בכוחו להתגבר עליהן.

כדי לגרש את הרוח הרעה, החל לעיין בספרים שלפניו, שלא כדרכו מאז, ובמיוחד הרבה לעיין בספר ה“זוהר”. הרוזינאי היה קורא בספרים בקול ובנעימה וצלילי קריאתו בקעו אל מחוץ לחדרו. הבנים והמקורבים היו צובאים לפתח החדר, לשמוע את קול צדיקם הערב ואת נעימת לימודו.

בהתוודעויות עם הציבור, בעת ה“שולחנות” בשבתות ובמועדים היה ר' ישראל מזכיר את מה שאמרו על ספר “הזוהר” כמה מגדולי תורת הנסתר: “בחיבור זה עתיד ישראל לצאת מן הגלות”.

הרוזינאי לא המתין עוד, כבעבר, לשאלות שיופנו אליו על ידי הנוכחים, בענייני דיומא או בענייני דין והלכה, כדי להשיב עליהן, אלא היה אומר “תורות” כאחד הצדיקים. ברם, “תורותיו” של הרוזינאי נבדלו “מתורותיהם” של רוב הצדיקים בדורו. הן שפעו חידושים נועזים וברק של מחשבה ודמיון.

היה זה כעבור שלושה חדשים מאז בואו לאחוזת פוטוק כאשר הצדיק זימן אל חדרו את ששת בניו. ביראה ובכבוד נכנסו הבנים לחדר אביהם ועמדו לפניו בשורה, כשהבכור, שלום יוסף, בן העשרים ושבע, בקצה האחד וצעיר הבנים, מרדכי שרגא, בן השש, בקצה השני.

עם כניסתם ועמידתם של הבנים לא הרים האב את עיניו מעל ספר “הזוהר” בו עיין. הוא המשיך לקרוא בו בקול ובנעימה. עיני הבנים דבקו בפניו ובשפתיו.

לאחר שעה קלה של קריאה, הוציא הרוזינאי מטפחת משי לבנה מאחד מכיסי מקטורנו, הניח אותה על הדף בו קרא, הפנה את עיניו אל שורת הבנים והסתכל בהם במבטי אהבה וגאווה.

“בניי!” קרא האב בחיבה יתירה: “בניי! קראתי לכם, כדי להודיעכם, כי לא אוכל להוסיף שבת כאן. עומד אני לבקש מן הגבאים להחיש את עליית כולנו לארץ ישראל. כבר שוחחתי על כך עם אמכם. הכונו, איפוא, ליציאה לדרך”.

ההפתעה והפליאה נצטיירו על פני הבנים, אך אף אחד מהם לא העז לומר דבר. להמשך ציפו והוא בא: “אבותינו ואנחנו נולדנו במלכות רוסיה וגדלנו בה. שם אין יהודי שלא צפויה לו פורענות מיד השלטון, שלא עתידים לו ייסורים מיד צוררינו. במלכות אוסטריה יושבים אחינו בטח ובאין מחריד. שם היתה שליחות בידי. כאן – לא. שם דרשו אותי וצבאו על ביתי המונים. כאן אינני נדרש. כאן אני בודד”.

ושוב שררה דממה בחדר, הבנים המתינו להמשך דברי האב. ניכר היה כי הצדיק מתאמץ לסדר את מחשבותיו, להביע אותן בבהירות. לאט וכאילו הוא סופר ומונה כל מלה המשיך האב:

“מכל עשרה שבאו אלי לרוזין, תשעה באו מפני שכשל כוח סבלם מנגישותיה של ממשלת הזדון. מכל עשרה שבאים אלי כאן, תשעה מבקשים ברכה לרפואה, עצה בגידול בנים, תושיה בענייני פרנסה. את הרבים שבאו אלי לרוזין השתדלתי לחזק. המעטים שבאים אלי כאן אינם זקוקים לחיזוק. כל שהם דורשים ממני היא ברכה, עצה, תושיה. כאשר עמדו בפני יהודים שכרעו תחת עול הייסורים שהמלכות הרשעה ייסרה אותם, אזרתי עוז לנחמם בגאולה הקרובה לבוא, לעודדם בישועה שיביא עלינו בן דוד. המלך המשיח. בנחמתם מצאתי ניחומים בצערי שלי על צער האומה; בעידודם נתעודדתי והתחזקתי. מה יתנו ומה יוסיפו לי ברכות שאברך בעלי מחלות, עצות שאתן לאבות שבניהם יצאו לתרבות רעה, או עצות למחוסרי פרנסה? בכייתנו על גלות ישראל וגלות השכינה רצוייה להקדוש ברוך הוא. אין אני נוטה לבכות על צרת הגוף והפרנסה. אינני רופא חולים ואינני בעל מופתים בענייני פרנסה. צער האומה ברוסיה מנע ממני לעשות לעצמי. עתה הגיעה העת לכך. והיכן אעשה לעצמי ולביתי אם לא בירושלים?”

גרונות הבנים כמו יבשו. הם ביקשו לדבר, למחות, להביע אהבה, אך אף אחד מהם לא העז להפר את הדממה. עד שהבכור התאזר עוז, השתעל קמעה ופתח:

“ירשה לי נא, אבא, ואומר דבר. הכל יודעים כי ברכותיך משפיעות שפע רב בכל העולמות. חלילה וחלילה שתישלל מאחינו תושבי הארץ הזאת הזכות להתברך בברכותיך, אבא”.

האב הסתכל באהבה בבכורו ופנה לבן השני, בן העשרים, בשאלה: “נו, היש דברים גם בפיך, אברהם יעקב?”

“הכול יודעים כי אין לקדוש ברוך הוא שליח טוב ממך, אבא. הכול גם יודעם כי אתה אב ופטרון לאומה המצפה לגאולתה. חלילה וחלילה שלא תעמוד על משמרתך”.

הסתכל האב באהבה בבנו השני ופנה לשלישי, בן השבע עשרה. “ואתה, מנחם נחום, התאמר משהו?” הנשאל לא היסס לענות:

“מובטחני כי יהודים השרויים בצרה ובמצוקה ברוסיה יעשו הכל כדי להגיע אליך פה, כשם שהגיעו אליך לרוזין. מי ינחמם, מי יעודדם, כשתשב בירושלים. אבא?”

את שלושת בניו הצעירים לא עודד האב להשמיע את דברם. ספק אם יביעו דעה שונה מדעות אחיהם הגדולים והוא לא רצה להביכם. הוא פתח באחד הסיפורים שהיו שגורים בפיו ואשר עליהם חזרו חסידיו בהתוועדויותיהם:

“בא יהודי לבעל שם טוב ושטח בפניו צרתו, שהיתה צרה יוצאת דופן ושהצריכה ישועה מחוץ לדרך הטבע. ביקש הבעל שם טוב להביא נר של שעווה, יצא עמו ליער, הדביקו באילן אחד והדליקו, ערך מדורה, ייחד ייחודים וכיוון כוונות והיהודי נושע. כאשר בא יהודי בעניין דומה לזקני, המלאך, ביקש גם המלאך להביא נר של שעווה. נטל המלאך את הנר ויצא עמו ליער, הדביקו באילן והדליקו. אך המלאך ירא לערוך מדורה, כפי שעשה הבעל שם טוב, לא כל שכן שירא היה לייחד ייחודים ולכוון כוונות. במקום זה התפלל לשם והיהודי נושע. מה אעשה אני כשיהודי יבוא אלי בעניין שכזה? אפילו נר לא אקח לצאת עמו ליער. אספר מעשה ואתפלל שהשם יושיע. ומובטחני כי יושיע. כך מתמעטים הדורות, בניי. מעשי אינם מגיעים למעשי אבותי. כאשר הבעל שם טוב ביקש לעלות לארץ ישראל הגיע עד לסטמבול. מלאכי עליון מנעו ממנו להמשיך בדרכו והוא חזר. אני אפילו לדרך לא יצאתי עדיין. רציתי לעלות לירושלים בטרם בואנו לפוטוק וקבלתי את דעתו של יעקב ברגסון ונמנעתי מלעלות; הודעתי לחסידיי כי עומד אני לעלות והם השביעו אותי להשאר עמהם עד ביאת המשיח. ועתה אומרים לי בניי כי עלי לעמוד על משמרתי פה ולא לעלות. מן השם המניעות ועלי לקבלן באהבה עד שהשם בחסדו יסירן מעלי. לכו והודיעו לאמכם, כי טרם באה השעה”.

הבינו הבנים כי תם המעמד. הם יצאו אחד אחד בקידות כנגד האב.

בצאתם עלה ענן של עצבות על פני הצדיק. עיניו זלגו דמעות והוא שקע בהרהורים נוגים. האם באמת מן השם המניעות לעלייתו לארץ־ישראל או שמא “מעשה שטן” בדבר? שמא נוחה לו הישיבה בגלות והוא נותן לנצחו בדברים כל אימת שהוא מדבר בעלייתו. הצדיק מחה את הדמעות מעיניו בהשתמשו במטפחת המשי שהניח על דף הספר בו קרא בעת כניסת הבנים והחל לקרוא בספר ה“זוהר” בקול ובנעימה, בבקשו בו תשובה לשאלות שהפנה אל עצמו.

בהתמדה גבר זרם הבאים לאחוזת פוטוק, ועמו גבר הדוחק בבית הצדיק. צר היה המקום מלהכיל את הבאים הרבים. כאשר ביקרו בפוטוק נאמני הצדיק מקיוב, זלמן ישראלביץ ואברהם דודוביץ נוכחו לדעת כי מה שעשו עקב הדוחק ששרר בבית צדיקם בפרוהובישטש, לפני כעשים ושבע שנים, עליהם לשוב ולעשות עקב הדוחק בפוטוק. ביחד עם הגביר מקישינוב, יעקב ברגסון, תרו בסביבה הקרובה והרחוקה למצוא לצדיק מעון מתאים. כזה נזדמן להם בעיירה סדיגורה, ליד צ’רנוביץ, בירת בוקובינה. ליד העיירה חי אחד מאצילי הארץ באחוזה רחבת ידיים ובה ארמון מרווח ומפואר. עמו הגיעה שלישית המעריצים לעמק השווה ולרוזינאי הוכנה בסדיגורה חצר, שלא נפלה בהרבה מן החצר שבאחוזת רוזין.

בקרבת הבית שדמה לארמון, הקימה שלישית החסידים הנאמנים מקדש לצדיק, לפי דגם בית הכנסת המפואר שבחצר ברוזין. עם השלמתו לא יחסר בסדיגורה דבר מפארה של רוזין. נכונו בה מחדש החצר והמקדש, אשר הפיצו את שם הרוזינאי ותהילתו בישובי היהודים במלכות רוסיה ובממלכה ההבסבורגית.

מעבר הצדיק ובני משפחתו מפוטוק זלוטי אל סדיגורה, אף כי המרחק שביניהם לא גדול היה, דמה למעבר הצדיק מכלאו במבצר קיוב אל חצרו ברוזין. המוני חסידים הצטופפו בשני צדי הדרך ובהגיע שיירת הצדיק פרצו בקריאות: “שלום עליכם, רבנו!”, רבנים ודיינים קבלוהו בספרי תורה בזרועותיהם וברכוהו, זה בברכה הנהוגה בעת ראיית גדול בישראל: “ברוך שחלק מחכמתו ליראיו” וזה בברכה הנהוגה בראיית מלך ישראל: “ברוך שחלק מכבודו ליראיו”. עוד בטרם הגיע הרוזינאי לסדיגורה היה ברור לכול כי הצדיק הגולה חידש את מלכותו וכי בירתו מעתה תהיה: סדיגורה.

נתחדשו בסדיגורה כל גינוני המלכות של רוזין. לאלפי חסידים במקומות רבים שימשו שמותיהן של שתי העיירות כשמות נרדפים. רוזין וסדיגורה לאחת היו – לבירות הצדיק מרוזין, למקום מושבו של צדיק הדור, הרוזינאי.

בבירתו החדשה חזר הרוזינאי אל סדר היום שהיה נהוג בבירתו הישנה. החל בשעה מוקדמת בבוקר עד לשעה הקרובה לצהריים היה מקבל חסידים ולאחר מכן היה פוסע אל בית הכנסת בין שורות של נאמני החצר, כמלך. בשעות אחר הצהריים היה יוצא לטיולים בסביבה במרכבה רתומה לארבעה סוסים. בהדרגה הבין את ניב האידיש שבפי היהודים ואת שפת האיכרים והיערנים. הוא נכנס בשיחות עם אלה ועם אלה ולתוכן השיחות נתנו חסידים פירושים לפי הפשט, הרמז, הדרוש והסוד.

נבואת אמת נזרקה מפי הבן השלישי בעמדו בפני אביו ובהטיחו בפניו: “מובטחני כי יהודים השרויים בצרה ובמצוקה ברוסיה יעשו הכול כדי להגיע אליך פה, כשם שהגיעו אליך לרוזין”. מפת יסוריהם של יהודי רוסיה נפרשה בפני הצדיק בסדיגורה ורבה היתה מלאכתו בניחומים ובעידודים, בחיזוק בחומר וברוח.

בסדיגורה הונהג דבר שלא היה נהוג ברוזין. כלי זמר מן המעולים, כנרים ומחללים, בעלי תוף ומצלתיים הובאו אל החצר והתגוררו בה. בימים שהשמש זרחה בהם נגנו ברחבה לפני הארמון ובימי גשמים מעל אחת ממרפסותיו.

אף כי הצדיק ובני משפחתו עזבו את אחוזת פוטוק, היא המשיכה לשמש אותם. יקרה היתה בעיני הרוזינאי כי בזכותה נעשה לנתין תורכי ובזכותה נמנעה הסגרתו לממשלת רוסיה. הוא כפה על יעקב ברגסון לקבל מידיו את מחירה המלא, למען תהיה קניינו וקניין יורשיו. אחוזת פוטוק שימשה לרוזינאי ולבני משפחתו כמקום קיט וכן אירח בה את אורחיו מבין צדיקי חוץ לארץ.

לראש השנה השני לשבת הרוזינאי בסדיגורה, הגיעו מירושלים חסידו שגרירו, ר' ישראל ב"ק ובנו ניסן שעשה עמו במלאכת הדפוס ובהנהגת עדת החסידים בארץ־ישראל. הם הביאו לצדיק מזמרת הארץ: ספרי קודש שנדפסו בבתי הדפוס שלהם בצפת ובירושלים, פרוכות ומפות שולחן שנרקמו בידי נשים צדקניות בארץ־ישראל וכן רימונים ותאנים לברכת “שהחיינו” בחג.

האתרוגים שהביאו לצדיק ולבניו, לגבאים ולמקורבים נבדלו בגודלם ובריחם, בצורתם ובקליפתם מאתרוגי קורפו שבאיי יוון, אשר יהודי אירופה היו רגילים בהם. הצדיק היה משתעשע באתרוגו המהודר בימים שלפני חג הסוכות ובמשך כל ימי החג. הוא היה מונח לפניו תמיד, בקופסה של זהב טהור בדמות פרי הדר והצדיק היה מוציאו מן הקופסה, מתבונן בו בהנאה ומציגו בפני מבינים כאחד משבחי ארץ־ישראל, כסמל לברכה הצפונה בה.

האורחים מירושלים מסרו לצדיק את רשימת תושבי ערי הקודש בארץ־ישראל הרשומים ב“כולל והלין”. חסידים שעלו ארצה מן המחוז הזה וכן חסידים שעלו ממחוזות אחרים, שהיו תושבי ירושלים, חברון, טבריה, צפת ויפו נהנו מן “החלוקה” של כספי “הכולל” שנתרמו על ידי הקהילות בחוץ־לארץ והועברו לידי הגבאי, ר' ישראל ב"ק. בהקצבות “החלוקה” יכלו למלא את מה שהיה חסר להם מפרנסתם ולהתקיים בארץ־ישראל.

כנשיא “הכולל” וכממונה על איסוף התרומות, שימש עד ליום פטירתו, הרבי הזקן מאפטא. כדרכו קשר כתר של חשיבות לתפקידו זה והוא היה מכנה את עצמו “נשיא ארץ־ישראל”.

בעת שביקר ר' ישראל ב"ק בסדיגורה הציע את הנשיאות לצדיקו, הרוזינאי וזה נענה לבקשה ברצון ובשמחה.

הנשיא החדש ביקש מאורחיו למסור לו על כל פרט ועל כל נוהג ב“כולל” והשיא עצות בדבר הגברת ההכנסות ושיפור דרכי “החלוקה”. הוא עצמו העביר לגבאי סכום כסף ניכר לצורכי “הכולל”.

נחת רוח יתירה הסבו לצדיקם ר' ישראל ב“ק וניסן בנו, כאשר גוללו לפניו מגילה בשפה התורכית, כתובה באותיות ערביות, מאויירת בצבעים נאים וחתומה בחותם שעווה אדומה, חותם השולטן. הבן, ניסן ב”ק, תרגם לצדיק את הכתוב במגילה והוא דבר המלך על בעלותו של הרב ישראל פרידמן, נתין תורכי ותושב אוסטריה, על שני מגרשים בירושלים, עיר הקודש, בלב לבה של העיר, מול הר הבית והמקדש. ר' ישראל ב"ק חזר בפני הצדיק על סיפור הרכישה של המגרשים: הוא חיפש אחר מגרשים בירושלים שבין החומות עבור הרבי והנה נודע לו על המגרשים העומדים למכירה, אשר נציגי הכנסיה הפרבו־סלבית עמדו לרכשם בשם הצאר, כדי להקים עליהם בתי יראתם, וכיצד הצליח למנוע את הדבר ברגע האחרון ממש ולרכשם עבור דבר שבקדושה, עבור רבן של כל בני הגולה, צדיק הדור.

לבו של הרוזינאי רחב למשמע תוכן המגילה וסיפור הרכישה. והוא נתן את הסכמתו להצעת ר' ישראל ב“ק, כי בית הכנסת אשר יוקם על אחד המגרשים ייקרא על שמו ובכינויו” “תפארת ישראל”.

ר' ישראל ב"ק וניסן בנו הביאו עמהם לסדיגורה גם מפיוטי הספרדים בארץ־ישראל ומנגינותיהם. הם לימדו את חסידי החצר את פיוטו של המקובל, רבי ישראל נג’ארה, איש צפת: “ידך תנחנו אל ארץ הקדושה” אשר בו חוזר חרוז המבטא את מאוויי הצדיק וחסידיו: “חיש תן לנו חלק בדוד וגם נחלה בבן ישי”. הרצועה של מסתורין וכיסופים שקשרה בין רוזין שבגלות רוסיה לבין ערי הקודש שבארץ ישראל נקשרה לסדיגורה שבגלות אוסטריה הונגריה.

בשנה השלישית לשבת הצדיק בסדיגורה מתה עליו אמו, מרת חווה, אלמנת ר' שלום שכנא מפרוהובישטט, בת ונינה לצדיקים מבית טשרנוביל. אף כי בנה הצדיק לא הלך אחר מיטתה לבית העלמין, כי “אין המלך הולך אחרי המטה”, הצטער הרבה על מותה. זו הפעם הראשונה הסיר מעל ראשו את כיפת הזהב והמירה בכיפה שחורה.

המוני חסידים מכל רחבי גליציה ובוקובינה, אוקראינה ופולין באו לסדיגורה לנחם את הצדיק באבלו. ממרחקים באו צדיקים וראשי עדות ומשראו את צער הצדיק הזכירו לו דבריהם של חכמי התלמוד: “אל תבכו למת יותר מדי, אומר הקדוש ברוך הוא, כי אין אתם רשאים לרחם עליו יותר ממני”.

ר' ישראל לא התנחם ולא קיבל את דברי הצדיקים. עברו שלושים ימי האבל והוא לא הסיר מעל ראשו את הכיפה השחורה. הוא חבש אותה במשך כל שנת האבל ועם תומה המשיך לחבשה. תמהו החסידים על צדיקם שהיה מקור השמחה והוא שרוי בעצבות, על האיש שהתריע על כל סימן של מרה שחורה והוא נוהג כאילו היא דבקה בו. אחד מבניו של הצדיק, דוד משה, הבן החמישי שאביו המשילו למסכת קדשים שבמשנה ושהיה קרוב מאחיו למחשבות האב ומהלכיו, פירש את התנהגות האב באמרו: “מבקש אבינו לרדת למדרגה התחתונה של המרה השחורה, כדי להכירה ולהעלות נשמות שנדבקו בה”.

בימי אבלו באו לסדיגורה גם חסידים מרוסיה ומאוקראינה לנחם את הצדיק ולעודדו. לא טובות היו הידיעות שבפיהם על מצב היהודים ברוסיה. שם שינוי לטובה לא בא.

שוב ראה הרוזינאי לפניו יהודים הזקוקים לחיזוק פן יפלו בידי ייאוש. ביתר שאת הפיח בהם אמונה בגאולה הקרובה בהכריזו בפניהם: “הגאולה תבוא, חייבת לבוא, מוכרחה לבוא”.

בהכרזה זו שמעו חסידים העלאה של אחד מעיקרי האמונה של החסידות: “צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים”. נחומים עזבו את סדיגורה.

הכיפה השחורה שעל ראשו, לא היתה הסממן היחיד לשנוי שבא על הרוזינאי לאחר מות אמו. הוא הרבה להסתגר בחדרו ולהמנע במשך שעות רבות מקבל את חסידיו. דלת חדרו לא היתה פתוחה עוד במשך רוב השעות שלפני הצהריים והערב, כפי שהיתה ברוזין ובסדיגורה לפנים. החסידים הוצרכו לחכות לא רק לתורם להיכנס אל הרבי, אלא לפתיחת הדלת לחדרו לקבלת הצובאים עליה. ברם, הם לא התלוננו. בשעת המתנתם זכו לשמוע את צלילי קולו הערב של רבם כשהוא קורא בהטעמה בספרים הקדושים, נעימות שבקעו מחדר הצדיק, ערבו להם מצלילי המנגינות שהשמיעו כלי הזמר של החצר, אף מצלילי כינור מתוקים.

חרף השנויים שבלטו בנוהגיו, המשיך הרוזינאי לקיים גינוני מלכות גם בסדיגורה, אולם ניכר היה בו כי לא כפני המלך בחצרו ברוזין, פני המלך בחצרו בסדיגורה. המאסר הממושך, הנידודים ממקום למקום נתנו את אותותיהם. כתמי דם החלו להיראות במטפחות המשי שבהן היה משתמש ולמראיהם נבהלו הכובסות שבחצר. הן הבהילו את הרעיה וזו הבהילה את טובי הרופאים של הממלכה ורופאי וינה בתוכם.

מבלי שזימן אותם, התייצבו ששת הבנים בפני אביהם, הצדיק החולה. בשם כולם פנה אליו בכורו, שלום יוסף:

“חשים אנו באשמה כלפיך, אבא. כאשר הודעת לנו כי גמרת אומר לעלות לארץ־ישראל, הפצרנו בך שלא תשלול מאחינו בגלויות אלה את ברכותיך, ביקשנו ממך להמשיך לעמוד על משמרתך, הצבענו על כך כי יבוא יום ויהודי רוסיה יגיעו אליך כדי להתחזק ולהינחם באימרות פיך. אמת דיברנו וכנים היו דברינו, אולם אנו מתייסרים במחשבה שמא גרמנו לכך, חלילה, כי העבודה כאן והישיבה בסדיגורה החלישו את כוחותיך, אבא”.

דמעות החלו להיקוות בעיני המדבר וקולו נחנק בגרונו. עיני אחיו זלגו דמעות. בחיבה הביט האב בכולם ורמז לבכורו להמשיך:

“אחדים מן הרופאים שבדקו אותך, אבא, חיוו את דעתם כי זקוק אתה לאוויר הרים יבש וצח. על פי דברי ישראל ב”ק וניסן בנו, משתבחת ירושלים באוויר כזה. רצוי, איפוא, אבא כי תקיים את רצונך מאז ומתמד ותעלה לירושלים. אמת היא, כי קווינו כי תעלה בראש העם, אך בטוחים אנו כי השם יתברך ישלח לך רפואה שלמה בירושלים, כי תאריך בה ימים ושנים עד ביאת המשיח וכי תנהיג את העם בימיו".

הבכור סיים והבנים ראו דמעות בעיני אביהם. עברה שעה ארוכה עד שפתח:

“יישר כוחך, שלום יוסף ויישר כוחכם, בניי. עבר הזמן, עבר, חלף לו. מסתבר כי הקדוש ברוך הוא צירף אותי לאבותי שלא האריכו ימים. ברם, אין הצדיק בא לעולם כדי להאריך בו ימים. שליחות עליו לקיים ועם קיומה הוא מצפה לשליחות חדשה, ואם אין הקדוש ברוך הוא מטיל אותה עליו הוא מחזיר לו את נשמתו. כוחותי לא יספיקו עוד לקבל שליחות חדשה וספק אם הקדוש ברוך הוא יטיל שליחות חדשה עלי. אעמוד על משמרתי כאן עד יומי האחרון ואבטח בשם כי בניי ימלאו את השליחות שהיתה לנגד עיני במשך ימים רבים. אתפלל בעוז כי הקדוש ברוך הוא יברך אתכם במילוי הגדולה שבמשאלות לבי: קבלת פני המשיח”.

הצדיק המשיך בסדר יומו בסדיגורה, אך הרבה לשבת באחוזת פוטוק. לפעמים הוקל לו מן השיעול ומקשיי הנשימה וכל הקלה במצבו עוררה תקוות בלבם של בני ביתו, מקורביו וחסידיו. כאשר רופאיו קבעו שיפור בבריאותו, הוא חזר לסדיגורה ובה הלמה אותו והכריעה אותו מחלתה של רעיתו. זה היה בשנה השביעית לשבתם בסדיגורה.

טובי הרופאים של צר’רנוביץ ושל לבוב ושל וינה הוזמנו לבדוק את החולה ולרשום לה רפואות. הרופאים התקשו לאבחן את המחלה והרפואות שרשמו לחולה לא הועילו. הצדיק חדל לגמרי מלקבל את מבקשי פניו והסכים לראות רק צדיקים שבאו לבקרו. כל שעות היום והרבה משעות הלילה ישב ליד מטת הרעיה, השתדל לחזקה ולעודדה.

למחלת הרעיה לא נמצא מזור. הרופאים רמזו כי היא מבקשת את נפשה למות בגלל מצב בריאותו של בעלה. רמזים אלה הגיעו לאוזני הצדיק והוסיפו על תחושותיו הקשות. ביום האחרון של חג הפסח בילה הצדיק את רוב שעות הבוקר ליד מיטת רעיתו. אלפי חסידים שבאו לסדיגורה לרגל החג המתינו לבואו לבית הכנסת כדי להתחיל בתפילה. הם שלחו אליו את הבכור להזכיר לו, כי מפני העדרו נדחית תפילת החג. שמעה הרעיה את הדברים וביקשה מבעלה להצטרף לקהל המתפללים. בעמדו בתפילה הגיעה לצדיק הידיעה כי הרעיה נפטרה.

הצדיק לא יכול היה לעצור את כאבו. הוא בכה בקול ולא העלים את גודל צערו. גם אחרי שבעת ימי האבל סירב להינחם. רק כעבור שלושים ימי האבל החל לקבל חסידים בודדים. הוא זימן אליו את הבנים והודיע להם:

"הבעל שם טוב הצדיק את הגזירה שנגזרה עליו להישאר בגלות ולא לעלות לארץ־ישראל בכך שאשתו נפטרה ונקברה בגלות. וכך היה אומר: «מכיון שפלג גופי נשאר כאן גוזרים עלי שגם הפלג השני, היינו אני עצמי, אשאר כאן, בגלות». גם פלג גופי שלי נשאר כאן. עתה ברור לי כי נגזר עלי להשאר בגלות.

כאשר הגיעה איגרת מאת ר' ישראל ב"ק מירושלים, מיהרו הגבאי והשמש להביאה ולקראה בפני הצדיק בתקווה שרוחו תתעודד למשמע הכתוב בה, ואכן כתב השגריר ברוח של בשורה גדולה: “התגברנו על כל המכשולים ואנו קרובים להנחת היסודות להיכל השם בירושלים אשר שמו של רבן של כל בני הגולה ייקרא עליו. «תפארת ישראל» תהיה לתפארת ירושלים, עיר הקודש וקהל החסידים שבה. ממנה תצא תורה ואורה לכל ערי הקודש ולתפוצות הגולה”.

ר' ישראל ב“ק השתפך בשבחי התכנית לבניין ופני הצדיק נתכסו עצבות. בקול רפה וספוג דמעות ציווה לגבאי לכתוב את תשובתו לחסידו: “לדוד המלך, משיח ה', לא הניח הקדוש ברוך הוא לבנות לו מקדש בירושלים. ואמר לו כי בנו יבנה את הבית. נראה כי גורלי כגורלו. לי יש ששה בנים, הם יבנו אותו”. הפסיק בקריאת התשובה ובכה ועמו בכו המקורבים. בשם הצדיק נצטווה ר' ישראל ב”ק להפסיק את הבנייה.

אפוף ייסורי גוף ונפש בילה הצדיק את חודשי הקיץ באחוזת פוטוק. מראה הבוסתנים וריחם המרענן לא יכלו לגרש את תחושת השכול שקיננה בו. הצער אכל אותו בכל פה. הרעיה איננה, הוא חולה והתקווה לשליחות חדשה, לקריאה לעלות לארץ־ישראל בראש העם נגוזה. מה הטעם שנותר לחייו? חסידים מצטופפים בחצרו בסדיגורה ונוהרים אליו גם אל אחוזת פוטוק, אך הכל סובב את ההווה העכור ותקווה לאחרית אין.

מאורע אחד הפיג את תחושת השכול והצער של הרוזינאי בשבתו באחוזת פוטוק. באחד הימים הופיעו באחוזה איש ואישה, לבושים כיהודים, המתקשים לדבר אידיש, אף להבינה. השפה שבפיהם היתה רוסית וכל התנהגותם כשל בני רוסיה היתה. האיש ביקש מהגבאי לראות את הצדיק. משנשאל כמה פדיון נפש יתן לצדיק, השיב כי אין לו כסף, כי פליט הוא, אסיר לשעבר, כי חמש שנים ישבו, הוא ואשתו בסיביר כגולים. משתמה גלותם לא חזרו לעירם, אלא התעכבו בעיר הראשונה מערבה להרי אורל ושם פנו לקהילה היהודית בבקשה לגיירם. כל שנדרש מהם על פי הדין וההלכה מילאו ברצון והנה כתב הגרות, חתום על ידי רב העיר ודייניו. שם האיש הוסב לאברהם בן אברהם ושם האשה לשרה בת שרה. הרבה תלאות עברו עליהם עד שבאו הנה. עתה כל חפצם הוא לראות את הצדיק, להשתחוות לפניו ולנשק את ידיו.

מיהר הגבאי לצדיק וספר לו על שני הגרים שבאו לאחוזה. והצדיק הבין כי המבקשים לראותו הם ולדימיר גיורגיוויץ, מי שהיה מפקדו של המבצר הקיובי ואולגה רעייתו. המקורבים ובני הבית, שהיו באותו זמן בפוטוק, השתוממו למראה הצדיק שעזב את חדרו כדי לקבל את המבקשים לראותו והמחבק את האיש, אשר גחן על ידיו לנשקן ולחזור לנשקן. עיני הצדיק ועני הזוג זלגו דמעות. דברים לא החליפו ביניהם. “רבי קדוש”, קראו האיש והאשה; “ילדיי” החזיר להם הצדיק בשפתם.

בחיבה הזמין הצדיק את הזוג לחדרו וציווה לשמש להביא כסאות לאורחים. משישבו לפניו, ביקש הצדיק מן השמש לעזוב את החדר.

ישבו זה מול זה האסיר לשעבר וסוהרו שהפך לחסידו ושתקו. האישה נאנחה מדי פעם כאילו היא רוצה לומר דבר ומתאפקת. ביקש ממנה הצדיק לספר את סיפורה והיא נענתה לו מתוך תחושה של הקלה. האישה סיפרה על העונש האכזרי שהטיל המושל הכללי של אוקראינה, ידידו של אביה, על בעלה משום החטא שחטא במוסרו לצדיק על פקודת הגירוש שהוצאה עליו. בעלה הוגלה לסיביר ועבד עבודת פרך במשך כל שנות גלותו. היא הורשתה להימצא במקום גירושו, אך רק לעתים רחוקות ראו זה את זה. עוד בפגישתם הראשונה בגלות סיביר קיבלו על עצמם להתגייר ולהסתופף תחת כנפי היהדות, לקבל ולקיים את דתו של הרבי הקדוש.

משסיימה האישה את סיפורה, פנה הצדיק לאיש ובקשו למלא אחרי אשתו. “מה אספר, רבי, ואשתי לא סיפרה? יתברך השם שהוציאנו מגלותנו והביאנו לחצר קדשך. יותן לנו נא לשהות בה ונעבוד בשמחה כל עבודה שתימצא לנו”

“מי ידבר על עבודה בעת כזאת?” השיב הצדיק ברוך גדול. “שבו עמי בכפר ותנוחו. הן בגללי בא עליכם סבלכם. ממני מנעתם גלות סיביר ואתם התייסרתם בה”.

אברהם ושרה היו לאורחי הצדיק באחוזת פוטוק. אברהם הושב בין חשובי החסידים ושרה ישבה בין נשות החצר. במקום הקרעים שלבשו בעת בואם לבשו בגדים חדשים. כעבור כמה שבועות מעטים יכלו כבר להתבטא קצת באידיש. מראם חזר לקדמותו, עת שאברהם היה ולדימיר, קצין בצבא הצאר ושרה היתה אולגה, יפהפיה שהכל חיזרו אחריה.

הצדיק ציווה לשכור לזוג בית בפוטוק, ליתר נוחיותם והוא ביקש מהם להוסיף להסב עמו לסעודות.

לאחר ימים ספורים התייצבו בני הזוג בפני הצדיק:

“אין אנו יכולים להוסיף שבת בטלים מעבודה”, פתח אברהם. “בקשתנו היא כי יותן לנו לגור בסדיגורה ולהרוויח את לחמנו בעבודה בחצר הרבי. לי ידועות מלאכות רבות והאשה תוכל לעבוד במטבח. בקיאה היא בכל דיני כשרות ומקפידה היא על קלה כחמורה”.

“לא, ילדיי”. השיב להם הצדיק. “ייסורים ממרקים. טהורים אתם, רצויים לשם ולבריות. לא תעסקו כאן בעבודות נחותות. ראויים אתם לעסוק בדברים שבקדושה בעיר הקודש, בארץ הקדושה. הלואי ויהיה חלקי עמכם, ילדיי. מורה אני לחסידי ישראל ב”ק, לרשום אתכם ב“כולל ווהלין” שאני נשיאו ועיני יהיו נשואות אליכם תמיד. לא תסבלו מחסור, ילדיי. סעו בשלום והתברכו בכל טוב".

אברהם ושרה קבלו את הדין. הצדיק הביט בהם בחיבה ואברהם נשק לידו. בעיני הצדיק ובני הזוג שנעשו לעולים לארץ־ישראל על פי הוראתו נקוו דמעות.

מן הקערה שעל השולחן הוציא הצדיק כל מטבע זהב שהיתה מצויה בה ומסרה לאברהם. הוא ליווה את בני הזוג עד לפתח חדרו, קרא לגבאי ופקד עליו:

“סדר כל הדרוש לנסיעת שני החביבים האלה לארץ־ישראל, ספק להם בגדים לדרך והכנס לאחר מכן אלי לשם חיבור מכתב לישראל ב”ק בירושלים".

שוב השתוממו המקורבים ובני הבית למראה חיבוקי הצדיק עם הגר וגילויי החיבה לו ולאשתו, הגיורת.

אברהם בן אברהם ושרה בת שרה עזבו את פוטוק והתרוממות הרוח ששררה ברוזינאי בעת ששהו עמו נגוזה. כל שעשו המקורבים ובני הבית לשמרה, העלה חרס. חזרה אליו תחושת הצער והשכול ואף כי נלחם בגילוייה, ניכר היה כי היא מקננת בו ואינה מרפה ממנו.

לקראת הימים הנוראים התאושש הצדיק והמקורבים נשמו לרווחה. הרוזינאי ובני ביתו חזרו מאחוזת פוטוק לסדיגורה והמוני חסידים החלו להגיע לחצר, להתפלל במחיצת הצדיק ולקבל את ברכתו לשנה החדשה.

זה היה בשנה העשירית לשבת הרוזינאי בסדיגורה. בימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות המתה החצר חסידים כמו בימיה הגדולים של רוזין. מבית הכנסת בקעו קולותיהם של עולי הרגל. כלי הזמר ניגנו מנגינות עליזות ברחבה שלפני הארמון. אך הצדיק הסתגר בחדרו במשך הרבה שעות. מחלתו גברה עליו.

בערב חג הסוכות זימן הרוזינאי את בניו לחדרו. הם הופתעו ונבהלו כאשר האב ציווה להביא כסאות ואשר רמז להם לשבת, לאחר שהוכנסו לחדר.

“בניי, יקיריי. ערב חג היום ומצווה עלינו לשמוח בזמן שמחתנו. על כן אבקש, כי לא תגלו לאיש את אשר אני עומד לומר לכם. ימי מתקרבים לקצם. הקדוש ברוך הוא קורא לי לשכב עם אבותי הקדושים. מזמן חשתי כי לא אזכה לקבל את פני המשיח, כי לא אזכה לעלות עם יהודיי לארץ־ישראל. אך שם אנשי את בטחוני בשם כי אתם, בניי תזכו למה שאני לא זכיתי”.

שיעול תקף את האב ונשימתו קשתה עליו. בהביטו בעיני בניו ראה את דמעותיהם.

“אל לכם להתעצב, בניי. ירושה גדולה אני מוריש לכם – את האהבה שבני עמנו אוהבים אותנו ואת האהבה שאנו אוהבים אותם. נשיאים תהיו לעם. תהיה נא האהבה דגלכם על העם כשם שהיתה דגלי. בכל מעשיכם אראה ממעשי”.

האב הצטרף לבכי הבנים. הוא הלך מבן לבן, מנע מהם לקום לפניו, חיבק אותם ונישק לכל אחד וקרא לכל אחד בשמו ובכינויו. לאחר מכן פטר אותם מלפניו בברכת: “מועדים לשמחה”.

עשרים יום לאחר מכן, בשלישי לחודש מרחשון תרי"א, שנת 1850, לפי מנין האומות, נפטר הרוזינאי ונקבר בסדיגורה.

תמה פרשת חיים של צדיק יוצא דופן, אפוף אגדות ומסתורין מים היוולדו, שבע טובה וגם רעה, חדשן בדרכי החסידות ובנוהגי העומדים בראש עדותיה, מעודד ומחזק מדוכאים ומושפלים בחזון של קוממיות ובדגם של ממלכתיות.

בית הכנסת “תפארת ישראל” – ציור עממי משנת תר"ס–1900