יהודה יעלה: סיפור היסטורי

פרשת חייו ועלייתו לארץ ישראל של

ר' יהודה חסיד

(1658–1700)

“יאיר נתיב” לר' נתן נטע מנהיים, אב בית דין של האגנוי והמדינה (מחוז הרינוס התחתון) – פרנקפורט סמאין ה' תס"ט (1709).

“בית יהונתן הסופר” לר' יעקב עמדין – אלטונה ה' תקכ"ג (1763).

“שאלו שלום ירושלים” לר' גדליה מסמיאטיץ – ברלין ה' תע"ו (1716).

 

פרק ראשון: ילדות בעידן של אסון ותקוות    🔗

שלושה דברים ייחדו את מדינת פולין בדורות הראשונים של קיומה ועד לדור שבו מתחולל סיפורנו: מצבה הגיאוגראפי, משטרה הפנימי והיהודים שישבו בתוכה.

מצבה הגיאוגרפי של פולין הטביע את חותמו על מעמדה באיזור. מדינת פולין משתרעת בין שני ענקים – רוסיה ממזרח וארצות גרמניה ממערב. נסיונותיה של פולין להתפשט מזרחה או מערבה הצליחו לפעמים, אך כיבושיה לא החזיקו מעמד זמן רב. הענקים ממזרח וממערב היו מסתערים עליה בזעם ועשו יד אחת לנגוס משטחה של פולין. לא היה בידי פולין הכוח לעמוד בפניהן וחייבת היתה להיכנע לדרישותיהן ולהתערבותן בחייה.

משטרה הפנימי של פולין שיקף נאמנה את חוסר היציבות של המדינה. מלכיה, בין שהיו בני שושלות מלוכה ובין שנבחרו, כנוהגי הארץ, על ידי האצילים ורבי הכהונה, היו מחוסרי כוח וסמכות ממשיים של שלטון. אפילו מסים לא יכלו להטיל בלי הסכמתם של בני האצולה. פאר ארמונותיהם וגינוני המלכות של מלכי פולין לא היו, ברוב המקרים, אלא מסווה שמאחוריו הסתתר חוסר אונים.

השלטון המעשי היה בידי האצילים, בעלי האחוזות. כל בעל אחוזה נהג באחוזתו כמלך לכל דבר. עירוניים ככפריים בשטח שלטונם היו נתונים לשיפוטם. האיכרים נתחייבו לעבוד בשדותיהם ומטעיהם בתנאי כפייה, כאילו היו צמיתים שלהם.

ה“סיים” הפולני, בית המחוקקים המרכזי של המדינה, היה מורכב אך ורק מהאצילים ורבי הכהונה. לנציגי העירוניים והכפריים לא ניתנה דרסת רגל בו.

האצילים, בעלי האחוזות, היו קנאים לזכויותיהם. הם דחו ושללו כל מחשבה כי גם חובות מוטלות על בני מעמדם. כל מה שדרש מהם מעשה או פעולה בניהול עסקיהם או אחוזותיהם, מאוס היה עליהם והם הפקידום בידי סוכנים שינהלום. חובתם העיקרית של הסוכנים היתה להרבות הכנסה לאדוניהם ולהמציא כספים כל כמה שיידרשו לצרכיהם ולתענוגותיהם, בארץ ומחוצה לה.

היהודים שישבו בפולין בדורות ההם, רוב רובם צאצאים היו ליהודים שהגיעו מן המערב. היהודים המעטים שהגיעו בזמנים קדומים מארצות המזרח לפולין, מקיסרות ביזנטיון או ממלכת הכזרים, נטמעו בקרב הרוב ורישומם לא היה ניכר.

היהודים מן המערב הגיעו לפולין בתקופות שונות. רובם היו פליטים משמד ומרדיפות נוסעי הצלב. שערי פולין היו פתוחים לרווחה בפני זרים, כי המדינה עודדה את בואם.

פולין היתה חסרה ערים והיה צורך להקימן. אדמתה הפוריה ציפתה לגואליה. עירוניים וכפריים מגרמניה השכנה באו והתיישבו בפולין ועמהם באו גם יהודים, רובם ככולם עירוניים.

ראשוני היהודים שבאו לפולין היו פליטי ערים בחבל הרינוס, אשר נוסעי הצלב פקדו אותן בדרכם לארץ הקודש, לשחרר את קבר משיחם בירושלים. את מסע הצלב, אשר למענו התגייסו, החלו בחורבן קהילות יהודים.

הפליטים שהגיעו לארץ פולין וזכו בה למקלט, פירשו, לפי האגדה, את שם המדינה פולין כשיח של כנסת ישראל עם הקדוש ברוך הוא: “אם עדיין לא הגיעה שעתי להיגאל, פה לין עמנו עד שתעלינו לארץ־ישראל”.

פולין הוסיפה לשמש ארץ מפלט ומקלט ליהודים גם בתקופות שלאחר מסעי הצלב. הלשון הגרמנית, בניביה השונים, שימשה ליהודי פולין כשפת הבית והרחוב, העסקם והלימודים. בה למדו תורה ב“חדרים” ובישיבות. נשים אף היו מתפללות בה.

במאות ה־15 וה־16 זכתה יהדות פולין למעין תור זהב. קמו קהילות אשר רבנים, גדולי תורה עמדו בראשן ופרנסים בעלי עושר והשפעה ניהלו אותן. הקהילות היו מאוגדות בוועדים לפי גלילות פולין ובראש כולן עמד ועד עליון שנקרא “ועד ארבע הארצות”.

היהודים תושבי הערים והכפרים נהנו משלווה ומרווחה כלכלית. המלכים, האצילים ובעלי האחוזות השתמשו ברובם ביהודים לניהול עסקיהם ואחוזותיהם. בידם הפקידו גביית מסים ומכסים; להם מסרו יציקת מטבעות, ניהול מכרות, טחנות קמח ובתי מזיגה. המסחר במוצרים החקלאיים היה כמעט כולו בידי יהודים.

חיי הרוח בקרב יהדות פולין פרחו ושמה יצא בתפוצות ישראל כאכסניה של תורה שאין כמותה בשום מקום אחר.

על תור הזהב של יהדות פולין ועל השלווה והרווחה הכלכלית שהיו מנת חלקה, הקיץ הקץ בשנת 1648. בשנה זו מרדו האוקראינים והקוזקים, תושבי מחוזותיה המזרחיים של המדינה, במשעבדיהם, אצילי פולין, בעלי האחוזות. את חמתם שפכו, ראשית כל, על היהודים שהיו נציגיהם ומנהלי עסקיהם של האדונים הפולנים, שנואי נפשם, שרובם ברחו ונמלטו לכל עבר. צבא פולין לא הצליח לדכא את המורדים ונסוג מפניהם או נכנע להם והיהודים עמדו לבדם מול הפורעים. היהודים התגוננו בגבורה, אבל הם לא היו מאומנים לקרב והיו גם מחוסרי נשק של ממש.

אסון איום ונורא נתרגש על יהדות פולין. שבר גדול נרשם בתולדותיה, הוא הידוע כגזירות ת“ח ות”ט. נתהפך הגלגל על ישוב יהודי שישב בשלווה. אלפים ורבבות נטבחו; מאות קהילות נכחדו; נשים צעירות ובנות נמכרו לעבדות. כספר שתיאר את הזוועות “יוון מצולה”, היתה יהדות פולין, זו, אשר שמה היה הולך לפניה כ“פולין העדינה הקדומה לתורה ותעודה למיום סור אפרים מעל יהודה”.

כעשר שנים לאחר גזירות ת“ח ות”ט נולד למשפחת סג“ל בעיר דובנו שבפולין ילד שביעי, בן שלישי לאביו ולאמו. דורות על גבי דורות עסקה משפחת סג”ל שבדובנו במסחר העצים ואביו של רך הנולד היה עשיר ומכובד בקהילתו, אחד מפרנסיה.

העיר דובנו נמצאת בדרום מזרחה של פולין. הפורעים הקוזאקים והאוקראינים הגיעו גם אליה. כמאתיים משפחות יהודיות נפלו לידיהם ונטבחו; שאר בני הקהילה, ובתוכם משפחת סג"ל, נמלטו אל המצודה שמחוץ לעיר, התבצרו בה וניצלו מגורלם המר של אלה שנפלו בידי הפורעים. הקדושים הוטמנו בקבר אחים בחצר סמוכה לבית הכנסת הגדול.

על אף מנהגי האבל שנהגו בקהילה, ביקש אביו של הרך הנולד לערוך סעודת מצוה רבת משתתפים לרגל הכנסת בנו השלישי לבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. ברם, רב העיר, חבר “ועד ארבע הארצות” שגזר על מסיבות שמחה בגלל האסון, פסק שאין לחרוג מן התקנה ולפרוץ את גדרה. אך כיוצא מן הכלל ובשל יחוסו של האב, הלוי והפרנס, התיר הרב כי אבי התינוק ואבי אמו ואבי אביו לא ייחשבו במניין הקרואים שנקבע בתקנות לסעודה של מצווה לאחר ברית מילה. הוא גם התיר לשלושת האבות ללבוש בגדי חג בעת הסעודה.

הרבנים והפרנסים שנתכנסו לאסיפות “ועד ארבע הארצות” לאחר האסון, תיחמו תחומים ברורים ומדויקים לביטוי האבל על הטבח, השוד והביזה. נקבעו מספרי הקרואים שמותר לשתפם בכל סעודה של מצווה, כגון ברית מילה, בר־מצוה ונישואין. נקבע איזה לבוש מותר ללבוש בהן. עשיריה וחשוביה של יהדות פולין ורעיותיהם נהגו ללבוש בימי חג ומועד ובשמחות משפחתיות לבוש שדמה ללבושם של אצילי הארץ ורעיותיהם. הגברים היו לובשים מעילי משי כהים, חגורים בחגורות שזורות חוט כסף וזהב, והנשים היו לובשות שמלות משי צבעוניות, שחלק מהן היו רקומות ועטורות נקודות כסף. על ראשיהם חבשו הגברים כובעים של פרווה יקרה והנשים היו מכסות את שערן במצנפות משי רקומות חוטי זהב וכסף ועטורות פנינים ואבני חן. טליתות הגברים היו מעוטרות עטרות מעשה אמן, מכסף ומזהב. הנשים ענדו ענקים של פנינים, שרשרות וצמידים של זהב ועגילים של יהלומים. את כל אלה אסרו הרבנים והפרנסים ללבוש ולענוד והציבור קיבל עליו את האיסור.

בתפריט הסעודות לא הונהגה כל הגבלה. בסעודה שלאחר הברית, בביתה המרווח של משפחת סג"ל, הוגשו בשפע דגים, בשר בקר ובשר עוף, דברי מאפה, יין ויין שרף. הקרואים בירכו את האב והאם של הרך הנולד, הנמול, אשר שמו בישראל נקרא יהודה, בברכה שיזכו לגדלו ולחנכו לתורה, לחופה ולמעשים טובים.

בתום הסעודה ולפני ברכת המזון קם ממקומו רב העיר נשוא הפנים, החליק בשמאלו על זקנו השחור והמסולסל, התנועע קמעה ופתח בנעימה של עצבות, כשעיניו עצומות: “אמר ר' יוחנן: “אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר – חכה לו”. שנאמר בישעיה: “כי יבוא כנהר צר, רוח ה' נוססה בו”. וסמוך לו: “ובא לציון גואל””.

כל העינים היו מופנות אל הרב והוא המשיך ואמר: “בל נתפתה לומר בחפזנו: הן ציפינו לו בשנת ת”ח; הן קווינו כי יקויים בנו “בזאת יבוא אהרון אל הקודש”, ו“זאת” בגימטריא ת“ח, והוא לא בא ונתרגש עלינו האסון, אך הוזהרנו על כך מפי התנא ר' שמואל בר נחמני שאמר בשם ר' יונתן: “תפח עצמם של מחשבי קיצין! שהיו אומרים כיוון שהגיע הקץ ולא בא – שוב אינו בא; אלא חכה לו”, שנאמר בחבקוק: “אם יתמהמה חכה לו””.

הרב הפסיק את דבריו. פניו אורו והבהיקו. ברוך ובנעימה המשיך: “הרך הנולד נקרא יהודה. מי יתן ותקויים בו ברכת משה רבנו עליו השלום: “שמע ה' קול יהודה”. והוא מבית לוי, כאביו וכאבי אביו וכאבותיו עד לוי בן יעקב, ראש שבט לוי, שעליו אמר משה רבנו: “תומיך ואוריך לאיש חסידיך”. יהי רצון שזה הקטן גדול יהיה וכי זה הלוי יעמוד בקרוב עם אחיו הלויים בירושלים עיר קדשנו, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן, וינעים בשירה ובזמרה לרבבות אלפי ישראל הבאים לשערי בית מקדשנו, מקור טהרתנו. אמן כן יהיה רצון”.

הרב ישב על מקומו והקרואים בירכוהו בקול בברכת “יישר כוחך!”. אבי הילד הרכין את ראשו על ידו של הרב לנשקה, אך הרב מנע את הדבר ממנו. משצמחו שערותיו של הילד, נתגלה כי אדמוני הוא. כנחושת שהוברקה היטב הבהיק שער ראשו באור השמש. עיני התכלת שלו היו גדולות והתבוננו בהשתוממות ובתבונה בכל אשר נתקלו בו. כשהובא בפעם הראשונה לבית הכנסת, והוא בן שנה וחצי, לא הפסיק להתבונן סביבו. עיניו היפות הביטו בכל מתפלל שניגש אל אביו לברכו ולדבר בשבחו של בנו הרך. כשמלאו לילד שלוש שנים, החל אביו לצרפו לאחיו הגדולים ממנו, כל אימת שפקדו את קבר האחים של קדושי האסון בחצר הסמוכה לבית הכנסת הגדול. את הקבר פקדו בני הקהילה ביום תשעה באב, יום חורבן בית המקדש ובערב יום הכיפורים, הנועד לסליחה ולכפרה. את קבר האחים פקדו גם לרגל אירועים משפחתיים בשעת אבל ושמחה. אליו גם הובא יהודה, לאחר שהגיע לגיל ארבע, ביום שנכנס ללמוד ב“חדר”, שהיה סמוך לבית הכנסת הגדול. לפי המנהג נישא אל ה“חדר” על כתפי אביו. עוגיות בצורת אותיות עבריות אשר דבש היה מרוח עליהן, ניתנו לילד, כדי שיטעם בחוש את מתיקות האותיות של התורה שיתחיל ללמוד מעתה.

קולות צהלה של ילדים בני גילים שונים מילאו את חלל ה“חדר”. למדו בו ילדים מגילים שונים. בן שש ושבע שהצטיין בלימודיו, היה נמנה עם הילדים לומדי משנה וגמרא, ובן תשע, עשר ואפילו יותר אשר פיגר בלימודיו למד עם לומדי החומש, הצעירים ממנו בשנים. יהודה, כרוב רובם של בני גילו, ידע כבר קרוא וכתוב ביום כניסתו ל“חדר”.

נסתיים יום ראשון של לימודי יהודה ב“חדר”. בחוץ חיכה לו אביו, כשאר האבות של הילדים שהחלו את לימודיהם ביום זה. בחצר בית הכנסת ראה יהודה התקהלות של גברים ונשים. במיוחד עוררה את תשומת לבו מדורת אש ועליה סירים גדולים. לשאלת הילד: “מי הם אלה?”, השיב האב: “אלה הם בני העיר הסמוכה שאצה להם הדרך”. “הדרך לאן?” שאל יהודה. “לארץ־ישראל”, השיב האב. “וכלום לא אצה גם לנו הדרך לארץ־ישראל?”, שאל יהודה שנית. האב השיב במורת רוח: “כן, גם לנו אצה הדרך לארץ־ישראל ונלך בה לקול קריאתו של משיח צדקנו ותחת דגלו, אבל אלה שבחצר בית הכנסת הולכים בלא שקראו להם. הם טועים ותועים. בוא, נלך הביתה”.

בסעודת הערב החגיגית לרגל כניסתו של יהודה ל“חדר”, סיפר האב לבני המשפחה על מה שראו בחצר בית הכנסת.

“יהודה ראה התקהלות וביקש לדעת מהי. ובאמת התקהלות ממין זה לא ראינו עד לאחרונה. בעבר היו מתקהלים בחצר בית הכנסת אורחים־פורחים, עניים שירדו מנכסיהם, בעלי בתים שבתיהם עלו באש, או מי שהאסון פגע בו ובא לבקש סעד, או מי ששוחרר מעבדות אצל גויים לאחר שנשבה בימי האסון ובא לבקש עזרה. ההקדש היה יכול לקלוט את כל הבאים והם נהגו בצנעה ולא עוררו תשומת לב מיוחדת. עכשיו באים אנשים ונשים, קלים ופוחזים, פתאים המאמינים לכל דבר. הם שמעו שאיש אחד ושמו שבתי צבי, שנודע בקרב המקובלים בארץ־ישראל ובתורכיה, החל לדבר על הגאולה הקרובה לבוא ורבים נוסעים אליו. הם רואים בו את המשיח הגואל. אבל לא כל מי שמדבר על הגאולה הוא הגואל האמיתי, מחוטר ישי. האמת היא כי הוא, שבתי צבי, לא אמר לשום איש במפורש, כי הוא המשיח, אך הפוחזים הללו, הם המכתירים אותו בשם זה”.

סבור היה האב כי בדבריו שיכנע את בני ביתו להסתייג מן המתקהלים בחצר בית הכנסת, אך השאלות ששאלו בני המשפחה הוכיחו לו כי טעה.

“ושמא צניעותו של האיש והיותו נחבא אל הכלים היא דווקא עדות לשליחותו?”

“כלום ראוי לגנאי מי שמדבר על הגאולה הקרובה לבוא ומעודד את העם להאמין בישועתו?”

“והלא המקובלים בארץ־ישראל ובתורכיה בני תורה הם ונמנים עמהם צדיקים גמורים –המותר לנו להתעלם מן התהילות שהם קושרים לאיש?”

“די!” הזדעק האב לשמע השאלות. “די!” וכשהשתררה הדומייה וניכרה המבוכה, אמר כשקולו רועד מהתרגשות:

“רואה אני, כי צודקים אלה האומרים כי עיוור ילך אחרי כל מי שיכריז על עצמו כי אור לו. לא יבדוק אם אמת בפי המכריז או לא, כי אין לו עיניים לבדוק. על כן אמרה תורתנו הקדושה “ולפני עיוור לא תתן מכשול”. רבנו הגדול, רבי משה בן מימון, הרמב”ם, ראה בנבואה מה עלול לקרות לעם גולה ומתייסר. על כן נתן סימנים במשיח אמת ובמשיח שאינו אמת. וכך הוא כתב: “אם עשה והצליח וניצח כל האומות שמסביבו ובנה מקדש במקומו וקיבץ נידחי ישראל – הרי זה משיח בוודאי. ואם לא הצליח… בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו התורה … ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים”. התבוננו בדברים אלה, דברי אלהים חיים, והבינו כי לא בהכתרת איש כמשיח הוכחה כי הוא המשיח האמיתי. מעשיו, הם שיוכיחו. מה עשה האיש עד כה שיצדיק את הנהייה אחריו? ושמא לא בא אלא לנסות את הרבים?"

וכדי לעודד את המסובים הנבוכים, המשיך בקול שקט יותר: “לא נפסיק אפילו לרגע אחד לחכות לביאת המשיח וכאשר יתגלה לפנינו, נלך אחריו בשמחה. אבל אל נתעלם מדברי הרמב”ם ולא ניכשל בניסיון שייתכן והקדוש ברוך הוא העמיד לפנינו. לא אלמן ישראל, ילדי, וגם בדור האסון הזה, אנו מבורכים בגדולי תורה והם יורו לנו את דרכנו ולהם נשמע. כל חכמי ישראל בפולין, בלא יוצא מן הכלל, וכן רוב חכמי ישראל בשאר הארצות, ציוו לנו לא להיגרר אחרי האיש הזה עד שנדע מי הוא ומה טיבו. אין לדחוק את הקץ!"

הנושא שנדון בבית סג“ל בדובנו, ביום כניסתו של יהודה ל”חדר" ואשר הסעיר את הרוחות בבית, הפך לנושא שהעסיק את כל יהודי העיר.

לא עברו ימים רבים ובואם לעיר של יהודים הנוסעים לשבתי צבי היה למעשה רגיל. בעגלות מחופות משוכות על ידי שני סוסים או בעגלות פתוחות ומשוכות על ידי סוס אחד הם עשו את דרכם. נסעו משפחות שלמות, על זקניהן וזקנותיהן, על ילדיהן ותינוקותיהן.

העגלות היו מצויידות למסע ארוך. קרשים היו קבועים לאורך דפנותיהן, לשמש מושב ביום ומצע בלילה. בפנים העגלות נערמו שידות של עץ מחושקות חישוקי ברזל ונעולות על מנעולים, חביות, שקים וחבילות. השידות הכילו בגדים, פמוטי כסף וטסי זהב, גביעי קידוש מכסף או זהב ותכשיטי הנשים והבנות. החביות הכילו בשר כבוש, ממולח היטב, קמח וסולת, קטניות ופטריות מיובשות, פירות מיובשים וכדומה. לא היה חסר דבר.

דרך ארוכה עמדה בפני הנוסעים. מפולין לבוהמיה ולאחריה להונגריה ולאחר מכן דרומה עד לתורכיה. שם אמור שבתי צבי להופיע; שם יתיצב בפני השולטן בארמונו, שם יתגלה בכל הדרו, הדרת מלך בישראל. והם, הנוסעים, רוצים להיות מן “הזריזים המקדימים”.

העגלות חסמו רחובות רבים בעיר. געייות עגלים ובני צאן, גיעגעיהם של אווזים וברווזים בקעו מאותן העגלות אשר יהודים כפריים נסעו בהן. אלה היו חוכרי בתי מזיגה וטחנות קמח, אשר שיקמו את עסקיהם לאחר האסון. מנותקים היו מיישוב יהודי ובשורת שבתי צבי לא הגיעה אליהם עד שעברו על יד בתיהם הנוסעים הנלהבים מן הערים והם הצטרפו אליהם.

כאורחים נוטים ללון חנו הנוסעים בעיר, לתת מנוחה לסוסים, לתקן הדרוש תיקון בעגלות, לבקר קרובים, להשלים צידה. לפעמים נצטרכו לשאול שאלת חכם את רב העיר ולפעמים נצטרכו נשים לפקוד מקווה טהרה. לעתים לנו בעיר, בתוך עגלותיהם ולעתים עזבוה לאחר כמה שעות.

כל ימי הקיץ נמשך זרם הנוסעים לשבתי צבי. רבים מבני העיר נתקהלו מסביבם לשאול על מוצאם, על הנעשה בקהילותיהם ועל הדרך שלפניהם. שליחים הגיעו למקומותיהם או למקומות הסמוכים להם וסיפרו על נביא שקם בארץ הקודש ונתן שמו. איש עזה הוא, גדול בתורת הנגלה והנסתר, והוא מנבא כי שבתי צבי נועד להיות המשיח. בתשעה באב נולד והלא אמור המשיח להוולד ביום זה, בו נחרב בית המקדש. מילדותו פתוחים בפניו כל סתרי התורה ותלמידים למאות ולאלפים נוהרים אליו. הם מתבשמים מתורתו, כפי שהם מתבשמים מריח הניחוח הנודף ממנו, שהוא מחוץ לדרך הטבע. לפי נבואותיו של נתן העזתי, שהובאו אל הנוסעים בפי השליחים, עתיד שבתי צבי לעמוד בקרוב בפני השולטן התורכי, המולך גם על ארץ־ישראל וכשיעמוד בפניו יזדעזעו אמות הסיפים של הארמון. השולטן בכבודו ובעצמו ישים כתר על ראש המשיח ויכתירהו על ארץ־ישראל. אז יעלו ויבואו כל בני ישראל שבגלויות לארץ אבותיהם והם, הנוסעים, יהיו ראשוני הגאולים, מבשרי הפדות.

כאשר הביעו ספקנים שבקרב השומעים ספק אם תוכל ארץ־ישראל החרבה לקלוט ולכלכל את כל בני ישראל, שיבואו אליה, ענו להם הנוסעים בשצף קצף: “ומדינת פולין היתה נושבת לפני שבאו אליה אבותינו? מי בנה את עריה? מי פיתח את חקלאותה? יהודים! למה לא נצליח לעשות בארצנו מה שעשו אבותינו בארץ זרה? והרי למעננו קם שבתי צבי, להוציאנו מהגלות ולנקום את נקמתנו!”

כל ימי הקיץ נמשך זרם הנוסעים, אך משבא החורף והדרכים נשתבשו בשל גשמים ושלגים, פסק הזרם. עם הפסקת זרם הנוסעים פסק גם זרם הידיעות על המתרחש במחנהו של שבתי צבי. זרם הנוסעים נתחדש עם הפשרת השלגים, וביתר שאת. הופיעו בעיר עגלות מלאות אדם ומפיות הנוסעים בקעה שירה אדירה. תחילה לא הבינו יהודי דובנו את מלות השירה והיו שחשבו כי בלעז שרים הנוסעים, וודאי בתורכית, כי הלא לתורכיה הם נוסעים. אך משהקשיבו יפה לנעימת השירה ועשו אזניהם כאפרכסת להבין את דבריה, שמעו בה מלים עבריות ואת השם שבתי צבי חוזר בה. בהברה ספרדית שרו הנוסעים את שירתם. שליחי ארץ־ישראל הביאוה לפולין והם ששיננו את נעימתה ותוכנה ל“מאמינים”:

דברי השיר בישרו כי שבתי צבי הוכתר על ידי מאמיניו למשיח, למלך ישראל. בהתלהבות מסרו הנוסעים ליהודי העיר את הידיעות והבשורות שהביאו להם שליחי ארץ־ישראל. המשיח נשא אישה מבנות יהודי פולין ששרדה מן האסון. היא נמכרה לעבדות ושהתה בביתו של אחד מגדולי הטאטארים. אך קולות פנימיים וחיצוניים קראו לה ללכת אל שבתי צבי, כי היא נועדה להיות אשת המשיח. מפיה שמע המשיח לראשונה את שפתם של יהודי פולין וכבר הוא שומע אותה כאילו הוא אחד מהם. את אשתו, שרה, הוא מכנה בשם שכינוה הוריה הטבוחים: “שרה’לה”. מלכם של כל היהודים הוא המשיח, אך ליהודי פולין הוא אח ורע, נוקם דמם ומנחמם.

בשורות השליחים שבפי הנוסעים עשו רושם כביר על שומעיהן. בעקבותיהן גדל ונתעצם זרם הנוסעים מערי פולין אל שבתי צבי. גם גדול חכמי פולין, הפרשן והפוסק, ר' דוד הלוי, אב בית דין של קהילת לבוב ומחבר הספר “טורי זהב”, ביקש להצטרף לנוסעים אליו. אלא מחמת זקנתו ותשישותו ביקש מבניו לנסוע במקומו אל שבתי צבי.

רחובות דובנו המו יהודים נלהבים הנוסעים אל המשיח, כמו רחובות אמשטרדם והמבורג, פרג וליוורנו. השירה שהפיצו שליחי שבתי צבי בקעה מפיות יהודים ברוב מקומות מושבותיהם:

הותרה רצועת הצניעות, בנים ובנות נראו חבוקים ברחובות הערים, רוקדים ביחד ובמגע קרוב של גופיהם. בדובנו שהיתה ידועה בחסידותה, נראו מחזות שלא נראו בה מעולם. הגברים אחזו בידי הנשים ואפילו באיברי גופן, כדי לעזור להן להכנס לעגלות. בלילות בקעו מהן קולות של דברים שבינו לבינה, של שיח תשוקה ואנחות של תאווה.

קהילת דובנו, כרוב קהילות פולין וארצות אחרות, היתה מחולקת בין מאמינים בשבתי צבי ובמשיחיותו לבין הכופרים באיש ובשליחותו. ריב וקטטות פרצו בין היהודים. אלה התכוננו לגאולה הקרובה ואלה קוננו על האסון החדש שנתרגש עליהם, אסון שני ליהודי פולין תוך פחות מעשרים שנה. הכופרים התריעו כי האסון השני גדול מן הראשון, כי הראשון פגע בגוף בלבד והשני פוגע בנפש.

עם הכופרים בשבתי צבי ובשליחותו ועם המתריעים על האסון הנשקף ליהודים כתוצאה ממעלליו, היה גם ראש משפחת סג"ל. הוא הצליח למנוע במשפחתו את מה שאירע במשפחות רבות בעיר – קרע בין בני המשפחה. חמתו בערה בו כאש כאשר קלטו אזניו את שירת המאמינים גם בפי צעיר בניו, יהודה. הוא סטר על פניו בכעס וחזר וסטר לו בשנית. יהודה לא צווח, אף כי שתי לחייו בער, כאילו נצרבו בברזל מלובן. את דמעותיו לא השכיל לעצור, אך קול בכי לא נשמע מפיו. ראה האב ונבוך. מעולם לא הנחית מכה על אחד מילדיו. מה ראה לסטור על לחייו של צעיר בניו? סימן שאין בכוחו להבליג, כאשר יום יום ושעה שעה עולה שירת המאמינים באזניו ומרגיזה את נפשו.

באותו יום החליט לעקור מדובנו שבמזרחה של פולין ולעבור לעיר שידלוב שבקצה השני, בדרום מערבה של המדינה. שם היו לו קרובים מצד אמו. לשם לא הגיעו הקוזאקים ושמה הוא מקווה לא יבואו התועים, הנוסעים לשבתי צבי. בשידלוב לא תארוב לבני ביתו סכנת ההידבקות בטומאה האורבת להם כאן.

 

פרק שני: השבועה ביער    🔗

שידלוב העיר וסביבתה לא נפגעו על ידי האסון שפקד את יהודי פולין בשנים 1648–1649. הן לא התנסו בגזירות ת“ח ות”ט. שם הוסיפו יהודים לשבת במנוחה ולעסוק בעבודתם ובעסקיהם. עקבות האסון ואימיו לא ניכרו בקרב היהודים אלא בשבתות, בעת התפילות בבתי הכנסת. אז נאמרו תפילות האזכרה לקדושי ת“ח ות”ט ולקהילות שחרבו.

בני משפחת סג"ל, שמקרוב באו לעיר, שמו לב כי בתפילות האזכרה הנאמרות בבתי הכנסת בשידלוב, נעדרים אותם ביטויי הצער והשכול שניכרו בתפילות האזכרה כשנאמרו בדובנו. הנעימה של השתפכות הנפש והקצב שבפי החזנים ובעלי התפילה, עמדה בניגוד למילמול החפוז, בו נאמרו התפילות על ידי הקהל.

לא בתפילות האזכרה בלבד הבחינו בני משפחת סג"ל בהבדל החד שבין יחסיהם של יהודי שידלוב לאסון לבין אלה של יהודי דובנו. גם לשידלוב הגיעו איסוריו של “ועד ארבע הארצות” על ביטויי שמחה בסעודות מצווה ותקנותיו בעניני לבוש וכדומה. אך בדרך כלל התעלמו מהם בעיר או קיימום בצורה שלא היה בה יותר מיציאת ידי חובה.

קשה היה להם לבני משפחת סג“ל להסתגל לשיגרת החיים שמצאו במקום מושבם החדש. בעזרת קרוביו פתח האב עסק, אשר הכנסותיו היו מובטחות ולרשות בני המשפחה הועמד על ידי הקרובים בית מרווח, שלא חסר בו כל טוב. ברם, הרווחה החומרית לא יכלה להסיר מבני משפחת סג”ל את תחושת הזרות בקהילת שידלוב, את ההרגשה כי חומה חוצצת ביניהם לבין בני הקהילה. בני משפחת סג“ל, ההורים והילדים, כגדולים כקטנים, ראו את עצמם כניצולי האסון. הוא לא סר מתודעתם ומחשבתם. אך כשהיו משיחים עליו עם אחד מאנשי שידלוב, או מזכירים פרט מפרטיו, זוועה מזוועותיו, היו נתקלים בקיר החוצץ ביניהם לבין בני שיחם. נדמה היה לבני סג”ל כי בני המקום אוטמים את אוזניהם בפני כל הזכרת האסון, כי הם מבקשים לדחוק אל העבר ואל השכחה את הנסיון שהטביע את חותמו על כל מי שבתחומו נתרחש, כפי שהטביעו על בני משפחת סג"ל.

אפילו יהודה בן השש, שנולד כעשר שנים לאחר האסון, נתקל בסירוב חבריו לשמוע מפיו דבר המזכיר אותו. כאשר ביקש לספר לחבריו החדשים על קבר האחים שליד בית הכנסת הגדול שבדובנו ועל העליות אליו, הפסיקוהו והטיחו כנגדו: “כלך לך בסיפוריך הנוראים, יהודה! כלום אין בדובנו דבר יותר מרתק שתספר עליו מקבר?”

נחמה גדולה אחת מצא ראש משפחת סג“ל בשידלוב. נעדר בה הבולמוס המשיחי. נכונה היתה החלטתו להעביר אליה את משפחתו. אמנם, אטומות אוזניהם של בני הקהילה להאזין לדבר האסון, אך במידה שווה הן היו אטומות להקשיב לדברי השליחים של שבתי צבי. השליחים שבאו לעיר יצאו ממנה בלא שקם בה מחנה של “מאמינים”. שידלוב היתה אחת הערים המועטות, אשר היהודים היושבים בה לא הלכו שבי אחרי הסיפורים על ישיבתו של שבתי צבי במגדל “עבידוס” המלכותי והמפואר שליד אדריאנופול שבתורכיה. יהודים בערים אחרות בפולין, בגרמניה ובהולנד, בבוהמיה ובאיטליה ראו בעצם ישיבתו של שבתי צבי במגדל זה, כאורח השולטן, מעין אתחלתא דגאולה, מעין ראשית מלכותו של המשיח. בבתי הכנסת ובככרות הערים, בבתים וברחובות שילבו “המאמינים” בשירתם על המשיח, דברי הלל על משכנו. את שם המגדל המרו ל”מגדל־עוז".

שידלוב שהיתה אדישה לבולמוס המלכותי שמסביב לשבתי צבי לא נזדעזעה גם מן הידיעה כי המשיח, בעמדו סוף סוף בפני השולטן, לא זכה לקבל מידיו כתר מלכות ושלטון על ארץ ישראל, וכי במקום זה נגזר עליו פסק דין של מוות והובטח לו כי גזר הדין לא יוצא אל הפועל, כאשר ימיר את דתו. הידיעה הוסיפה לספר כי אכן קיבל שבתי צבי את דבת האיסלם וחבש מצנפת ירוקה לראשו ובכך הציל את חייו.

בשאר הקהילות, בפולין ומחוצה לה, נתקבלה הידיעה בתימהון, בשברון לב, ביאוש. חלק מן ה“מאמינים” הספיק למכור בתים ורכוש ועסקים והיה מוכן לצאת לדרך לארץ־ישראל; חלק כבר היה בדרך ורבים מאד הצטופפו ליד מגדל “עבידוס”, הוא “מגדל־עוז”, כדי להקביל את פני המלך כשהוא מוכתר על ידי שליט תורכיה וארץ־ישראל. על כל אלה חשך העולם כהרף עין.

שבר נפשי עמוק עבר על היהודים בכל מקום בו נמצאו “מאמינים”. היאוש אכל בכולם, אחדים הוא הביא לידי התאבדות, אחדים לידי טירוף דעת ואחדים לידי כפירה גמורה בדת ישראל.

ה“כופרים” בשבתי צבי ומשיחיותו חגגו את נצחונם בגילויי שמחה, בריקודים ובמשתות. אבלם של “מאמינים” לשעבר מכאן ושמחת ה“כופרים” בהוכחת צידקתם, מכאן היו מנת חלקן של רוב הקהילות, לאחר שהגיעה אליהן הידיעה על ההמרה, בשנת 1666.

אל מחזות האבל והשמחה בקהילות הצטרף המחזה של קבלת פניהם של החוזרים מ“עבידוס” שליד אדריאנופול או מן הדרכים שהובילו לתורכיה ולארץ־ישראל. היו ביניהם שבורי לב ואכול ייאוש, אך היו גם ביניהם שסירבו לקבל את המרתו של שבתי צבי כסוף פסוק למשיחיותו, שנשארו “מאמינים” בו, על אף המצנפת הירוקה שמעל לראשו.

על הראשונים נכמרו רחמיהם של בני הקהילות, לרבות ה“כופרים” שביניהם, והם עשו לשיקומם; האחרונים הוקעו ונודו מקהל ישראל.

בשידלוב לא שררו אבל ושמחה; בה לא היה צורך במעשי שיקום של חוזרים מיואשים או בהחרמת “מאמינים” במשיח מוסלמי. היא נהגה כמנהגה. גלי הרעש ורעידת האדמה לא הגיעו אליה. על מי מנוחות התנהלו חיי קהילתה. וכשהגיעו אליה, בפי נוסעים, סיפור המחזות המתרחשים בקהילות אחרות, נשמו הכל לרווחה והתהללו בשפיות דעתם שהצילה אותם מן הפורענות.

ראש משפחת סג“ל לא ראה עוד צורך לשהות בעיר אשר בה הוא חש את עצמו כזר. כאורח נוטה ללון הוא בא אליה ועתה הגיעה העת לשוב לעיר מולדתו, בה יושבים אביו ואמו, אחיו ואחיותיו. הוא עשה הכנות לעזוב עם בני משפחתו את שידלוב ולחזור לדובנו. ברם, הוא נתקל בקשיים גדולים בביצוע תכניתו. לא כמסחר שעסק בו בדובנו – עצים – היה המסחר שעסק בו בשידלוב – בדים. היו לו מחסנים מלאי סחורה ורבים מן הלקוחות בשידלוב ובעיירות והכפרים שבסביבתה היו חייבים לו סכומים ניכרים. משפחת סג”ל נשארה לגור בשידלוב.

הילד יהודה גדל בשידלוב והסב נחת רוח להוריו. הוא היה יפה מראה והצטיין בלימודיו ב“חדר”. פרשיות שלמות של התורה ידע בעל פה. כשהיה קורא אותן, היה מקסים את כל שומעיו. קולו הערב, עיניו הכחולות, פיאותיו בצבע הנחושת היו לשם דבר אצל בני משפחת סג"ל והקרובים להם.

כשעבר יהודה מלימודי מקרא ללימוד התלמוד, נתגלה כי לא כבקיאותו בתנ"ך בקיאותו בסוגיות הגמרא. אמנם הוא זכר כל מה שלמד והיה מסוגל לחזור גם על דף גמרא בעל פה, אך כאשר נבחן על משמעות הדברים, נתברר כי סוגיות הגמרא לא חדרו עמוק למוחו. היה ברור לכול, להורים ולמורים, כי השקלא וטריא של התנאים והאמוראים והמחלוקות בין בית הלל לבין בית שמאי, אינם מדברים ביותר לליבו של הנער.

לעומת זה נמשך לבו של יהודה אחרי סיפורי האגדות שבתלמוד והמדרשים. הוא שינן אותם, ידעם בעל פה וגילה הבנה עמוקה בכוונותיהם ובפירושיהם. היה בזה משום אכזבה למוריו אשר ביקשו להכניסו לעולם ההלכה, אך הוריו התנחמו בבקיאותו הרבה בעולם האגדה והמדרש.

יהודה נתגלה כילד יוצא דופן לא רק בלימודיו. הוא אהב לעזוב את העיר, לטייל בסביבה, לשוטט בשדות וביערות, לשחות ולטבול בנהרות ובנחלים. נטיותיו אלה גרמו לכך שחבריו ב“חדר” הסתייגו ממנו, הוכיחו אותו על שובבותו, הלשינו עליו בפני הוריו ומוריו. יהודה המשיך בשלו. הוא שמע דברי מוסר, אך הלך בדרכו. לאט לאט נתקבלו נוהגיו לא כיוצאי דופן אלא כראויים לאימוץ. בתחילה נצטרפו אליו בטיוליו מועטים, אך לאחר מכן גדל מספרם. בשעות פנאי מלימודים ו“בין הזמנים” יצאו עמו חבריו ב“חדר” ליער, לקטוף את פרי היער, להתרחץ בנהרות ובנחלים. הוא היה לראשם ולמנהיגם.

כשהתקרב יהודה לגיל שלוש עשרה, הרבו הורים ומורים, אחים ואחיות לדבר אתו על משמעותו של הגיל הזה. עוד מעט וייכנס בעול המצוות; הוא יהיה ל“בר־מצווה” ויהיה אחראי למעשיו הטובים והרעים, ככל נער יהודי שהגיע ל“מצוות”.

יהודה למד להניח תפילין ורבה היתה התכונה בביתו לקראת היום בו יניחם לראשונה כ“בר־מצווה”. אך משביקשו מוריו להדריך אותו בדרשה שישא ביום חגו זה, הודיע להם, כי ברצונו להכין את הדרשה בעצמו ובלא עזרת איש.

בהתקרב המועד לכניסתו של יהודה לעול המצוות, התעורר ויכוח בין בית סג“ל שבעיר דובנו לבין בית סג”ל שבעיר שידלוב על המקום שבו יניח יהודה תפילין לראשונה ויעלה לתורה בשבת שלאחר יום הולדתו השלושה עשר. בן זקונים היה יהודה לאביו, אך גם נכד זקונים לאבי אביו והסב תבע את הזכות כי בביתו יניח יהודה תפילין לראשונה וכי בביתו תיערך “סעודת המצווה” לאחר עליית הנער לתורה בבית הכנסת, בשבת, פרשת מטות־מסעי. התקנות של “ועד ארבע הארצות” לגבי מספר הקרואים נשמרו בהקפדה; אשר ללבוש לא חלו גזירות הועד בשבת ובמועד.

באמצע הסעודה, בין מנה למנה, עמד הנער יהודה על כיסא לפתוח בדרשה שהכין, ללא כל עזרה. לבוש היה בגד שחור ומצנפת שחורה על הראש. פיאותיו ירדו על לחייו כשתי רצועות נחושת. עיניו התכולות והגדולות נצצו והא פתח בנעימת הדרשנים ששמע בבתי הכנסת:

פעורי פה הקשיבו הקרואים לדרשה. הם ציפו לדרשת בר־מצוה של נער והנה השמיע הנער באוזניהם דרשה כאחד הגדולים, צרי לנפשם וסעד לרוחם. הנער יהודה ירד מן הכיסא וזכה לברכות בשפע. ראשון קם ממקומו רבה נשוא הפנים של דובנו. משקם קמו כל הקרואים לכבודו והוא רמז להם לשבת. בצעדים אטיים ניגש הרב אל הנער והניח את ידיו על ראשו. הכל היו סבורים שיברך את הנער בברכת הכוהנים, אך הרב חזר על הברכה שהשמיע בעת שנכנס יהודה לבריתו של אברהם: “שמע ה' קול יהודה”. אחר נישק לו על מצחו וחזר למקומו.

יהודה היה נרגש. רבה של דובנו נחשב לאחד מגדולי התורה בפולין. הוא היה מרבני “ועד ארבע הארצות”, אשר על פיהם יישק כל דבר.

אחר הרב ניגשו רבים מהמסובים ליהודה, בירכוהו ונישקוהו על מצחו. אחרים קראו אליו ממקומם: “יישר כוחך!” אחרון מברכיו היה אביו. כשדמעות בעיניו הוא נשק לו על לחייו, אחז בידו והובילו אל חדר הנשים לקבל את ברכת אמו וסבתו ושאר בנות המשפחה הקרובות והרחוקות שהקשיבו לדרשה ממקומן ושנתפעמו ממחוות הרב.

ימים אחדים לאחר החגיגה חזרה המשפחה לשידלוב ויהודה נשאר בדובנו. סבו טרם שבע די צרכו מנחת הרוח שנכד זקוניו הסב לו והוא ביקש להחזיקו בביתו במשך שלושה שבועות נוספים כדי להתבשם מחכמתו.

חופשי מלימודים התהלך יהודה בעיר. לעתים קרובות עמד בפני קבר האחים, קרבנות האסון. הוא נתוודע אל כמה מנערי ה“חדר”, אשר עמהם החל את לימודיו בילדותו ונהנה מהערצתם. שמע דרשתו הגיע אליהם והם לא הסתירו את הערכתם.

בשבת, כשעמד יהודה ליד סבו בבית הכנסת, באו נערים לברך אותו ותוך כדי הברכה לחשו לו כי יבואו ליד ביתו בשעות אחר הצהרים.

בשעה שרובם של בעלי הבתים שבעיר נמו את תנומת השבת, לאחר הסעודה, חמקו נערים בני גילו של יהודה מבתיהם והתאספו ליד בית סבו של הנער האורח. בשעה זו חמק גם יהודה מן הבית ויצא החוצה. הוא הבחין בשנים עשר נערים שחיכו לו.

“נלך למצודה!”, פנה אליהם יהודה בלשון של ציווי, כפי שהיה רגיל לפנות אל חבריו בשידלוב, בהצטרפם אליו לטיולים.

הנערים יצאו מן העיר והתקרבו למצודה בצעדים מהירים. הם הקיפו את חומותיה והחרישו. ושוב פקד עליהם יהודה: “נלך ליער” והם מילאו אחר פקודתו.

היער, יער אורנים, היה קרוב והנערים התישבו על אבנים שהיו מפוזרות במקום או על הקרקע שהיתה מכוסה מחטי אורנים. איש מהם לא פתח את פיו עד שפנה אליהם יהודה בשאלה: “משפחתו של מי מכם ניצלה בימי האסון במצודה?” רובם ככולם ענו “משפחתי!” ויהודה אמר: “גם משפחתי”.

החלה שיחה ערה. על דובנו ועל שידלוב ועל ההבדלים שביניהן. על אבות וסבים, על מורים ומלמדים. בהיסח הדעת, אך כמצופה, עברה השיחה לנושא האסון. כעשרים וחמש שנים חלפו למן התרחשותו, אך דעתם של בני דובנו לא הוסחה ממנו אפילו יום אחד, אפילו שעה אחת. קבר האחים בעיר והמצודה מחוצה לה הזכירוהו כל יום תמיד.

כמו מאליה עלתה השאלה שבני דור האסון שאלוה שוב ושוב: “האם האסון היה עונש מן השמים ליהודי פולין, או שמא היה זה רק מעשה פורענות של גויים שעלה על כל הפורענויות הידועות עד כה?”

מפי הנערים נשמעו התשובות שהיו שגורות בפיהם של בני דור האסון. אלה אמרו בוודאות כי הגזירות היו עונש מן השמים ואלה אמרו בביטחון: לא כי, מעשה פורענות של גויים היו, פרי שינאתם של המורדים את הפולנים ועושי דברם.

משהשמיעו רוב הנערים את גירסתם והגיע תורו של יהודה, פסל מיד את הדעה כי כעונש מן השמיים בא האסון על יהודי פולין. “אפילו אילו היו גרועים, חלילה, מדור המבול, הקדוש ברוך הוא לא היה משתמש בפורעים לעשות את מלאכתו. כיצד יעלה אדם על הדעת שיד אלהים יכולה להיות בטבח ילדים שלא טעמו טעם חטא. בחילול נשים צדקניות, בענויים של שומרי תורתו?” ולאחר פסילת גירסת העונש הרחיב יהודה את הדיבור על גירסת הפורענות: “מאז שהלכנו לגולה ואנו פזורים בין העמים, מעטים בין הרבים, נעשינו טרף לכל צמאי דם, שעיר לעזאזל, שהיה דרוש להם. לא בעונש מן השמים אנו עוסקים, אלא בחוליה בשרשרת הפורענויות שפקדו את עמנו בגלותו”.

כשסיים יהודה את דבריו, שנאמרו לאט ובצורה נחרצת כדרכו, שאל אחד הנערים את השאלה שהעסיקה והטרידה את דור האסון: “אם כן, למה ומדוע החריש האלוהים בבוא הפורענות הזאת? כלום לא הגיעו אליו צעקות היסורים של הטבוחים וצהלת הטובחים? למה לא אמר הכל יכול למשחית: “הרף!”?”

השתררה דומיה בקרב הנערים ביער. יום קיץ חם היה ושום רוח לא נשבה, שום ענף מענפי העצים לא נע ולא זע. הכל ציפו לתשובתו של יהודה, ציפו וחששו מפניה. הן בעצם שאלתו של השואל היה שמץ של הרהור אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא. כולם היו שותפים להרהור זה, אך בדרך כלל לא העזו לתת לו ביטוי.

תשובתו של יהודה היתה קצרה ונימה של נזיפה נשמעה בה: “אבותינו ואבות אבותינו, כל אימת שפקדה אותם פורענות, שאלו שאלה זו ולא מצאו לה תשובה. הם השלימו עם הדעה כי לדרכי האלוהים אין חקר. גם עלינו להשלים עמה ולא לעסוק במה שלמעלה מבינתנו. אך מן הדין שנבקש תשובה לשאלות המצויות בתחום בינתנו, הדורשות ותובעות תשובה מכל אחד מאתנו: כמה זמן נוסיף להשקות בדמנו את צמאי הדם בקרב הגויים? עד מתי נהיה כשעיר לעזאזל לחטאותיהם? כלום בני בלי בית אנחנו? הלא ארץ־ישראל אחוזת עולם היא לנו. היא שוממה מאין יושב ואנו מוסיפים לשבת בארצות אויבינו. עד מתי?”

עוד יהודה מדבר ודבריו הופסקו על ידי הנערים. כמטר עוז הופנו אליו שאלות נרגזות:

“האם אשמתנו היא שהמשיח מתמהמה ואינו בא?”

“כלום בידינו הוא לצאת מארצות הגויים?”

“כלום בכוחות עצמנו נעלה לארץ־ישראל?”

“כלום לא מדבר מגרונך אותו האיש, אשר מורינו ורבותינו נידוהו והחרימוהו, שבתי צבי, ימח שמו וזכרו?”

יהודה נפעם מהתקפות הנערים. נתערערה מנהיגותו. חיוור ובעינים עצומות התכונן להשיב למקשים ולמקטרגים.

“איזה פסול מצאתם בדברי? הן אחד מגדולי ישראל, רבי משה בן נחמן, הרמב”ן, כתב במפורש כי העלייה לארץ־ישראל מצוות־עשה היא, מצווה לדורות המחייבת כל יהודי, בכל זמן ובכל תקופה. מי ימנע ממנו לצאת מארצות הגויים ולעלות לארץ־ישראל, מי? הוא, הרמב“ן, מדבר מגרוני ולא שבתי צבי. קול דמי אחינו הטבוחים קורא אלינו: זכרו את נחלת אבותיכם והנצלו מפורענויות העתידות לבוא. המשיח יבוא כאשר יעלה הרצון לפני האלוהים, אך אל לנו להושיט את צווארנו לשחיטה עד לבואו, עד שימלוך עלינו”.

דברי ההגנה של יהודה שנאמרו בהתרגשות ובקול תקיף, סתמו את פיות המקטרגים. שוב היה למנהיגם של כולם; שוב גברה הערצתם אליו.

בעקבות דבריו של יהודה נשמעו קולות של הסכמה:

“ובכן נצא מארצות הגויים!”

“נקום ונעלה לארץ־ישראל!”

“לא ניתן עוד צווארנו לשחיטה!”

הדברים שימחו את לבו של יהודה, אך גם הביכו אותו. בפגישה זו ביער נתבקש הן להורות לנבוכים, הן להדריך נערים בדרכם לעתיד. והרי אין הוא אלא נער שזה עתה הגיע לגיל מצוות. והוא השיב לקריאות ההסכמה, כשהוא שוקל כל מילה:

“בנים בגילנו אינם חפשיים לצאת ולנסוע כרצונם. וגם אילו היינו חפשיים לעשות זאת, לא היינו מועילים בכך דבר, לא לעצמנו ולא לעמנו. רואה אני כי אתם מקבלים את דבר. האם תהיו מוכנים לכוון מעתה את חייכם לעליה לארץ־ישראל? אנו קומץ קטן, אך בידינו לעשות נפשות למען היציאה מן הגלות והשיבה לארץ אבותינו. והיה ונעשה זאת, ויתקבץ מסביבנו מחנה גדול, נוכל לממש את משאת נפשנו”.

“כדבריך נעשה, יהודה”, השיבו הנערים בהתלהבות.

“המוכנים אתם להישבע כי אכן כך תעשו?”, שאלם יהודה.

“על מה נישבע?”, שאל אחד הנערים: “מהו נוסח השבועה שאתה מתכוון לה?”, שאל שני.

יהודה אימץ את כל מחשבותיו, כדי לנסח שבועה, אשר עליה לא חשב, עד ששמע את חבריו מכריזים: “כדבריך נעשה, יהודה”. לאט ובהדגשה השמיע את נוסח השבועה:

פני הנערים היו מלאי התפעלות והתלהבות והם קראו: “נישבע! נישבע!”

“לא כך נישבע”, השקיט יהודה את חבריו. “נתכנס כאן שוב בשבת הבאה. אביא עמי ספר תנ”ך וכולנו נישבע. אני אשבע הראשון".

בשבת שלאחר מכן חיכה יהודה לבואם של החברים בשעה היעודה. משנים עשר הנערים שהיו עמו ביער בשבת שעברה, באו רק מחציתם. השאר לא באו.

שבעת החברים יצאו את העיר והגיעו ליער האורנים. השמש זרחה, ציפורים צייצו, סנאים טיפסו על העצים וארנבות נראו בשולי היער. דומייה מוחלטת שררה מסביב. הנערים חשו כי מעמד רב הוד ומשמעות עומד להתרחש. יהודה פתח את ספר התנ"ך שהחזיק, שם את ימינו על אחד מדפיו והשמיע ברעד את נוסח השבועה: “אני נשבע בצור ישראל וגואלו וכו'”.

אחד אחד חזרו החברים על הנוסח, אך הראשון שביניהם הוסיף על נוסח השבועה כמה מלים משלו והשאר חזרו עליהן. ואלה המלים שהוסיפו: “אלך אחרי יהודה הלוי סג”ל אל אשר ילך".

נפעם שמע יהודה את התוספת. סומק כיסה את פניו הנאים, בעיניו התכולות נקוו דמעות. אך סיים אחרון נשבעים את שבועתו, פנה יהודה לעזוב את היער. בדומייה הלכו אחריו החברים.

למחרת היום יצא יהודה מדובנו לחזור למשפחתו בשידלוב.

 

פרק שלישי: בני החטיבה    🔗

לאחר ששב לשידלוב וחזר אל ספסלי ה“חדר”, ביקש יהודה לקיים את מה שקיבל על עצמו בשבועה ביער: “להשריש בקרב בני עמו את ההכרה, כי רב להם לשבת בעמק הבכא וכי עליהם לצאת מן הגלות ולעלות לארץ־ישראל”. ברם, הוא החליט שלא לספר לחבריו על השבועה, אלא על הדין ודברים שקדמו לה וזה מתוך תקווה כי התוצאה בשידלוב תהיה דומה לזו שבדובנו. גם להוריו, לאחיו ולאחיותיו לא סיפר על השבועה.

באחד הימים החמים, כאשר נסתיימו הלימודים ב“חדר” בשעות של אחר הצהרים, יצאו יהודה וחבריו לשחות בנהר. לאחר הרחיצה, נכנסו ליער קרוב והתפללו תפילת מנחה. משסיימו וחבריו ביקשו לחזור העירה, הציע להם יהודה לשבת, כי ברצונו לספר להם על שיחת חברים שהיתה לו בדובנו, כששהה שם לרגל הגיעו למצוות.

החברים ישבו, כפי שביקש מהם יהודה, הקשיבו לסיפורו על הדיון אם האסון שבא על יהודי פולין בשנות ת“ח ות”ט כעונש מן השמיים בא, או שהיה מעשה פורענות של גויים, אך אף אחד מהם לא התעורר להמשיך בדיון, לשאול שאלות משלו.

שוב עמד יהודה על ההבדל ביחסם לאסון שבין אנשי שידלוב לבין אנשי דובנו. דבר לא השתנה מאז שהטיחו כנגדו חבריו בשידלוב: “כלך לך בסיפוריך הנוראים, יהודה”. מה שהשתנה מאז היה גילו. אז היה כבן שש; כיום הוא בן שלוש עשרה. בעוד כשנה יסיים את לימודיו ב“חדר” ויכנס ללמוד ב“ישיבה”. בה ימצא אולי אוזן קשובה לדברים שקדמו לשבועה ביער האורנים של דובנו ואשר הובילו אליה.

גדול, נאה ועתיק היה בית המדרש הגדול שבשידלוב, בו היתה ה“ישיבה”, אליה נכנס יהודה ללמוד כשמלאו לו ארבע עשרה שנה. אדריכלים מאיטליה עיצבו את צורת הבית, בנאים פולנים בנוהו ודורות של יהודים הידרוהו ופיארוהו. נברשות בדולח ירדו מתקרתו; ארון קודש מעשה אומן ואמן עמד בכותל המזרח ופרוכת מקטיפה כחולה, אשר כתרים ואריות, ציצים ואותיות היו רקומים עליה בחוטי זהב וכסף, היתה פרושה עליו. באמצע האולם, עמדה הבימה, בין ארבעה עמודי שיש שגג הבית נשען עליהם. מעל הבימה נפרשה מעין חופה עשויה פליז ונחושת קלל שדמתה לאריג תחרים, מעשה מחשבת.

מבוא בית המדרש שימש ל“ישיבה”. הבחורים ישבו על כסאות מיוחדים, בעלי משענת מאחור ולפניהם לוח עץ, להנחת ספר. לאורך הקירות של ה“ישיבה” היו ארונות ומדפיהם מלאי ספרים מכל הגדלים והסוגים.

רוב הלומדים היו נערים בני ארבע עשרה ומעלה אך היו גם אברכים ומהם גם אבות לבנים.

בראש ה“ישיבה” עמד רב העיר, אך הוא לא הורה בה אלא בהזדמנויות מיוחדות. עיקר ההוראה היה מופקד בידי מגידי שיעור, וגם הם לא עסקו בכך אלא במשך שעות מועטות ביום. במשך רוב שעות היום עסקו הלומדים בשינון משנתם ובעיון בספרים, לפי ראות עיניהם, בנענעם את גופם תוך התרכזות והתעמקות בתלמודם. הלימוד לווה בנעימה מיוחדת, שהיתה נהוגה בכל “ישיבות”פולין.

נושא הלימודים היה התלמוד ומפרשיו. הלומד עיין וחזר ועיין עד שירד לעומקה של הסוגיה ועד שהיתה שגורה בפיו. נעימת הלימוד העידה על מידת התפישה ועל הסיפוק מתפישת הסוגיה. כשאחד הלומדים התקשה בהבנת סוגיה, היה פונה אל אחד מחבריו, שהיה ידוע כבקי, לסייע לו, או לאחד ממגידי השיעור או לראש ה“ישיבה”, בעת אחד מביקוריו בה.

ברוב שעות היום וברבות משעות הלילה, נשמע קול התורה ב“ישיבה”. בשעות הערב והלילה הצטרפו ללומדים גם בעלי בתים. אלה ישבו על ספסלים שעמדו מסביב לשולחנות ארוכים והשתקעו בלימוד התלמוד, המדרשים וספרי יראים.

בשבתו על כסאו ב“ישיבה”, היה יהודה נראה כאחד הלומדים, בני גילו. גמרא פתוחה היתה מונחת לפניו והוא התנועע על כסאו כיתר הבחורים. אך שום נעימה לא נשמעה יוצאת מפיו; את עיונו עשה חרש. האמת היא כי לא לאורך זמן היה מעיין בגמרא. אחרי עיון קל באחת ממסכתות התלמוד, היה ניגש לאחד מארונות הספרים ומוציא אחד מספרי המדרשים או הפירושים, ספר חסידים או ספר יראים. אותם היה מניח על הגמרא הפתוחה ובהם היה מעיין בשקידה ובולע דף אחר דף.

אמהות הלומדים שהיו מביאות את הארוחות לבניהן, היו מתעכבות לפני החלונות של הישיבה, כדי להבחין בקול בנן ולהתבשם מנעימת לימודו. מאימו של יהודה נשללה נחת־רוח זו, אך היא לא התלוננה על כך ולא דיברה על כך עם בעלה. היא השלימה עם שונותו של יהודה מיתר בניה ומבני גילו. והיא ציפתה בתקווה ובחרדה לראות לאן תוביל דרכו.

נוהגיו יוצאי הדופן של יהודה לא נעלמו מעיני הלומדים. היו ששאלוהו עליהם וביקשו הסברים לסטיותיו מן המקובל ב“ישיבה”, והיו שהוכיחו אותו במלים קשות. אך יהודה לא הגיב על דברי תוכחה. דומם שמע אותם והמשיך לעיין בספרים שהיו קרובים ללבו.

לשואלים אחדים השיב יהודה וניכר היה כי הוא שש לפתוח בפניהם את סגור לבו. “לבי ונפשי מבקשים לדעת ולהבין מה מביא את האדם לעשות את הטוב או את הרע, מה הן מחשבותיו תחילה שסופן מעשה. זה כלפי האדם ואשר לעמנו, הרי כל קיומנו בבחינת סוד וחידה. בהלכה ובספרי התלמוד איני מוצא תשובות לשאלות המנקרות במוחי. הם נכתבו לפני מאות שנים. אך גזירות ת”ח ות“ט נתרחשו שנים מספר לפני שנולדנו. דורנו הוא דור האסון. בו עלתה וגאתה התקווה לגאולה קרובה ולביאת המשיח והיא התנפצה. הדור הוא פצוע, מוכה בגוף ובנפש. היכן אם לא במדרשי האגדה והנחמה, בספרי הסוד ובספרי היראים, אמצא מדריך להבנת הדברים שאירעו לנו?”

דברי ההסבר של יהודה חיזקו את דעת חבריו כי בחור יוצא דופן הוא, כי מחשבות מתמיהות ומוזרות מנקרות במוחו וכי ניתן לצפות ממנו גם מעשים יוצאי דופן.

בהמשך הדברים באו דיונים וּויכוחים. שאלות משאלות שונות הופנו אל יהודה ותשובותיו מצאו נתיבות ללבם של שומעיו. הם התרשמו מעומק רגשותיו ומיכולתו לתת להם ביטוי ולהשרות על בני שיחו.

יהודה חש כי הגיעה שעת הכושר לקיים בשידלוב מה שקיבל על עצמו בשבועה ביערה של דובנו. לבחורי הישיבה, שהיו קרובים לו, הציע כי יבואו עמו ליער בשבת אחר הצהרים. שלושה מהם, יצחק, נתנאל ושאול, הסכימו מיד. הם היו בני גילו וכמוהו נולדו מחוץ לשידלוב. הם היו חבריו המובהקים והם קיבלו את מנהיגותו בלא הרהור. מלבדם היו שלוש חברים נוספים, ילידי שידלוב, שהיו מקורבים ליהודה ואשר השפעתו היתה רבה עליהם. אחד מהם, ישראל, היה מבוגר מיהודה ושהה שנה שלמה ב“ישיבות” איטליה. ריננו אחריו כי שם עסק בלימודי הקבלה, שהיו אסורים על בחורים ואברכים שלמדו ב“ישיבות” פולין. בקבלה ראו הרבנים בפולין את הסיבה לפריחת התנועה של “מאמינים” בשבתי צבי; על כן אסרו את לימודה על כל מי שטרם מלאו לו ארבעים שנה. חכמי איטליה לא גזרו גזירה דומה.

שוב ישב יהודה עם שישה מחבריו ביער. היה זה יער ערמונים שפריו הבהיק על עציו והיה מפוזר על הקרקע. החברים ישבו במעגל, בצילם של העצים שקרני השמש חדרו מבעד הצמרות, כרסיסי אור. יהודה סיפר להם על ישיבה דומה שישב עם חברים ביער האורנים של דובנו, על השיחה על משמעות האסון שפקד את יהדות פולין בשנות ת“ח ות”ט ועל המתחייב מלקחו. ויהודה חזר בפני החברים בשידלוב על נוסח השבועה שהוא וחבריו נשבעו בדובנו.

החברים הקשיבו בדריכות לדבריו. יצחק, נתנאל ושאול לא הסירו עין ממנו. מאז ששמעו את הסבריו על נושאי לימודיו, נמשכו אחריו ודבקו בו. יצחק היה הראשון שהגיב: “גם אנו נישבע, יהודה. פתח את ספר התנ”ך שבידך ונישבע“. נתנאל ושאול החרו החזיקו אחרי יצחק, אך יהודה ציפה לשמוע מה בפיו של ישראל. וישראל פתח בקול שקט ואמר: “ודאי שעלינו לצאת מארצות הגויים ולחזור לארץ אבותינו, אך בל יהיה הדבר כמעבר גרידא מארץ לארץ, אפילו אם הוא מעבר מארץ גלות לארץ מולדת. לא כגולים החוזרים לביתם עלינו לחזור, אלא כגאולים, אשר רוחם ונפשם נתחדשו בהם, ניטהרו ונתקדשו בחתירתם לגאולה. טעות גדולה טעו שבתי צבי ואלה שנהו אחריו. הם סברו לתומם, כי הגאולה נתונה בידי איש, שליח האל, אך לא כך סברו ולימדו אותנו חכמי הנסתר והאר”י בתוכם. אין כלל להעלות על הדעת כי המשיח יחולל את גאולתו על עם ישראל; על העם עצמו לחולל אותה. יש לתקן את הפגמים שבהם פגום העולם ויש לתקן את הפגמים בהם פגום עמנו, עם ה'. עם השלמת התיקון תכשר השעה לגאולה, והאל יחיש את הופעת משיחו. העולם פגום, ידידים יקרים, וגם עמנו אינו חפשי מפגמים. תיקון הפגמים בידינו הוא. ישראל המתקן את פגמיו מביא תיקון לעולם כולו. וכיצד מתקנים? בתשובה ובמעשים טובים והלא נאמר: “הכל תלוי בתשובה”. אם תקבל על עצמה חבורתנו את עול התיקון נהיה כחטיבה אחת. כבני חטיבה נישבע, כפי שנתקשרו יחד תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו של האר”י.

איש לא דיבר לאחר שסיים ישראל את דבריו. לכולם נתברר כי אמת ברינון שריננו אחרי ישראל. אכן, באיטליה עסק בקבלה. ליהודה נפתח בדברי ישראל עולם חדש, עולם שהיה חש בקיומו ולא ידע היכן ימצאנו. הוא היה מבקש אותו בספרים שעיין בהם. לפעמים מצא מעין ציון דרך אל עולם זה ולפעמים לא. הוא מוכרח להכנס אליו לפני ולפנים. משהו על הרהוריו נתגלה בברכתו הנלהבת שהופנתה אל ישראל: “יישר כוחך! דבריך החיו אותנו. נקבל על עצמנו את עול התיקון. נהיה לחטיבה אחת”.

“נישבע!” נישבע!" תבעו יצחק, נתנאל ושאול, בקוצר רוח. יהודה קרא את נוסח השבועה, ישראל שם את ימינו על התנ“ך וחזר על השבועה מלה במלה. משסיים הוסיף: “אני נשבע לקבל על עצמי את עול התיקון בתשובה שלמה ובמעשים טובים”. אחרי ישראל נשבע יצחק. הוא חזר על נוסח השבועה שקרא יהודה ועל התוספת שהוסיף ישראל ואף הוא הוסיף דברים משלו: “אלך אחרי יהודה הלוי סג”ל אל אשר ילך”.

יהודה לא האמין למשמע אזניו. לשום איש לא הזכיר את התוספת שהוסיפו לנוסח השבועה החברים בדובנו, והנה חוזר יצחק חברו על אותן המלים, כאילו שמע אותן ביער האורנים. אחרי יצחק נשבעו נתנאל ושאול ושני החברים הנותרים וכולם הוסיפו בשבועתם את התוספות שהוסיפו ישראל ויצחק.

יהודה נסער עד עמקי נפשו. לא רק לחטיבה אחת נעשינו היום, הוא הרהר בלבו; לא רק בני חטיבה אנחנו, אלא גרעין של מחנה אשר בחר לו ראש. הוא חש במעין מעמסה הרובצת עליו, באחריות כבדה שהוא קבל על עצמו, והוא החליט בו במקום כי כדי שיוכל למלא את התפקיד שנועד לו עליו להגביר את ידיעותיו, עליו לשאוב מאותם המקורות מהם שאב חברו ישראל. יהודה פנה אליו ואמר: “בדבריך המעמיקים, ישראל, נתגלה לי כי חסר לי הרבה להבנת קיומנו בהווה ובעתיד. סתומים בפני המקורות שאתה שאבת מהם. סייע נא בידי ללמוד את תורת הקבלה באיטליה!”

ישראל היה נבוך מן הבקשה ושאר החברים התריעו: “ואותנו תזנח, לאחר שנעשינו בני חטיבה?” “ראשית כל”, ענה להם יהודה, לא אצא מיד ועד שאצא נעשה ביחד. ושנית – לא אשהה באיטליה זמן רב. החטיבה קמה ותתקיים".

בעיר שידלוב לא נודע דבר על השבועה שנשבעו בני החטיבה ביער הערמונים. החברים המשיכו בלימודיהם ולא שינו ממנהגיהם. רק במקום ישיבתם ב“ישיבה” חל שינוי. בהדרגה קירבו את כסאותיהם זה לזה, היום אחד ומחר אחד, עד ששבעת בני החטיבה ישבו קרובים זה לזה. שאר הלומדים לא הבחינו בשינוי, ואם הבחינו בוא לו ייחסו לו כל חשיבות.

בני החטיבה הרבו להתגלות זה בפני זה בעניינים הפנימיים שלהם ובענייני משפחה. בכל שבת ושבת, כשלא ירדו גשמים, התכנסו ביער ודיברו על ענייני החטיבה, דרכה ופעולותיה בעתיד המתחייבות מן השבועה.

בימי הסתיו הגשומים הצטרכו לוותר על ההתוועדויות ביער והדבר היה קשה עליהם עד מאד. אז הכניס יהודה את אמו בסוד כוונותיו לנסוע לאיטליה, כדי ללמוד שם את תורת הקבלה.

הודעתו נתקבלה אצל האם ברגשות מעורבים. היא התקשתה להשלים עם המחשבה כי יהודה ישהה מחוץ לבית, בנכר, אך היא חשה כי הבן נקט צעד נבון, התואם את מהותו ואופיו. מזמן ידעה כי שונה יהודה משאר בניה ומבחורי ה“ישיבה” וכוונתו לצלול לעולם הנסתר והסוד כמו אישרה את שונותו.

האם הזהירה אותו לבל ידבר על כוונתו עם האב או האחים. היא, האם, תחפש דרך לרכוש את הסכמת האב לנסיעתו לאיטליה, מבלי להגיד לו על כוונותיו.

ליהודה מלאו שש עשרה שנים. כאצל רוב הנערים בגילו ניכרו בפניו סימני ההתבגרות. קומתו גבהה מאד וחיוורון היה נסוך על פניו. באחת הסעודות בבית, הצביעה האם על חיוורון פני יהודה וקרא לעומת בעלה: “ראה נא כמה חיוור הוא, יהודה, אויה לנו, אם שלטה בו חלילה אותה מחלה”.

“אותה מחלה”, היה כינוי למחלת השחפת שלא היה לה מרפא בתקופה ההיא. ראתה האם את הדאגה בפני האב והמשיכה: “אסע עמו לרופא הגרמני הנודע בפינשוב. יצא לו שם בהכרת המחלה ובריפוייה”.

תחבולת האם הציקה ליהודה. בשעת כושר ראשונה העמיד אותה על כך, כי אין זה נאה כי יגשים את כוונתו בהטעיה ובשקר. מטרתו להגיע להיטהרות ולהתקדשות; מבקש הוא להיות ראוי לעשות לתיקון העולם; לא זו הדרך להגיע למטרתו. על כך השיבה האם: “מכירה אני את אביך. לעולם לא יתן את הסכמתו לנסיעתך לאיטליה, כדי ללמוד שם תורה. ומכירה אני את הרופא הגרמני הזה אשר בפינשוב. מבלי שאומר לו דבר יצווה לשלחך לאיטליה. אני זו שהטעיתי ושיקרתי ואני מקבלת את חטאי על עצמי. אתה לא תטעה ולא תשקר, רק מצוות רופא ידוע שם תמלא”.

וכך היה. ביום ג' לאחר השיחה, יום שהוכפל בו המאמר “כי טוב”, היתה מוכנה העגלה שתוביל את האם ואת יהודה לפינשוב. סמוך להגיעם לעיר קיבלם הרופא ומשסיפרה לו האם כי בנה, בן השש עשרה, נוטה לחיוורון ושהיא חוששת שמא יחלה בשחפת, בדק הרופא את יהודה בשטחיות וקבע את הקביעה הצפויה: "טוב הוא לנערי פולין להשתחרר במשך שנה־שנתיים מן השלגים ומן הכפור, מן הגשמים ומן הבוץ, מהלחם הגס ומתפוחי העץ שהם מרבים לאכול, ולהינות משמש ומחום, מאוויר יבש ומאכילת זיתים ותפוחי זהב. כל אלה מצויים בשפע באיטליה; עצתי לך: “שלחי אותו לאיטליה ויחזור בריא כשור וגבוה כארז”.

“הרופא ציווה לשלחו לאיטליה”, היתה הודעתה הקצרה של האם בשובה מפינשוב וההודעה נתקבלה בפסק־דין שאין לערער עליו ואשר את הוצאתו לפועל אין לדחות.

האם, שידעה את האמת, ביקשה להשפיע על יהודה שיסע רק באביב, לאחר החורף וחג הפסח; האב שלא ידע את האמת, רצה כי יהודה יצא עוד לפני בואם של השלגים והקרה, שמא יזיקו לבריאותו. יהודה החליט לצאת לדרך כשיתמו הכנותיו. הוא ביקש להיפגש פעם נוספת עם בני החטיבה, לקבל הדרכה נוספת מאת ישראל וגם להפרד מזקנו אשר בדובנו.

באחת השבתות זרחה השמש ובני החטיבה נתאספו ביער הערמונים. יצחק, נתנאל ושאול הביעו את צערם על נסיעתו הקרובה של חברם, מורם, והזכירו לו את הבטחתו לקצר את שהותו באיטליה, לשוב במהרה ולעמוד בראש פעולות החטיבה לקיום השבועה שנשבעו בהדרכתו. עם ישראל התבודד יהודה גם בימות החול, בפרוזדורי ה“ישיבה” ומחוצה לה. מפי ישראל שמע יהודה על מורי הקבלה באיטליה.

“גדול החכמים באיטליה בתורת הנסתר הוא רבי משה זכות. הוא כיהן ברבנות בוונציה המעטירה ועמד שם בראש ישיבה גדולה. הישיבה עודנה קיימת, אך ר' משה מכהן כעת כרב במנטובה. שני תלמידים מובהקים לו לר' משה – האחד הוא רבי בנימין הכהן ויטאלי, המכונה הרב”ך, העומד בראש ישיבה באלסנדריה והמכהן בה כרב והשני הוא ר' אברהם רוויגו בעיר מודנה. האחרון הוא עשיר מופלג, בן עשירים וביתו פתוח לרווחה לתלמידים שנפשם חשקה ללמוד קבלה. אליו אתן לך איגרת, כי בעיקר למדתי אצלו".

יהודה לא הסתפק בידיעות על האישים ומקומותיהם. “מה המיוחד בכל אחד מהם?” שאל, “כלום יש הבדל בין המורה לבין התלמידים?” “לכל אחד מהם דרך ושיטה משלו, אך תורתם אחת”, השיב ישראל. “שלושתם גדולים בתורה, בנגלה ובנסתר, אך יש והם מפרשים פרשיותיהן פירושים שונים”.

יהודה חש כי ישראל נזהר בלשונו, כי מגלה הוא טפח ומכסה טפחיים והוא הפציר בו: “הבא נא דוגמה למען אבין דבריך”.

בזהירות ובשוקלו כל מלה ומלה גילה ישראל מעט ממה שיהודה ביקש לדעת: “תורת הנסתר תעודתה היא לגלות את הסתום בתורת הנגלה, לפענח את סוד הבריאה ולעמוד על יעודו של עם התורה, עם ישראל. בעזרתה נבין את קורותינו הרוויות דם ושכול, ואת נצנוצי התקווה לקץ הגלות ולשיבת ציון שהאירו עלינו עם הופעתו של שבתי צבי. אחרי שהמיר את דתו, נתחלק העם בין אלה שהחרימוהו ונידוהו כתועה ומתעה, כמחרף ומגדף, לבין אלה שממשיכים להאמין בשליחותו והרואים במעשיו מסימני הקץ, אף כי השכל אינו תופס אותם. רוב המקובלים נמנו עם המאמינים בשבתי צבי, אך לאחר ההמרה מחולקים גם המקובלים ביניהם. ר' משה זכות, למשל, נמנה עם מחרימיו; תלמידיו, הרב”ך ור' אברהם רוויגו אמנם נמנעים מלהחרים אותו, אך גם אינם מצהירים על אמונתם בו. בהבדלי השקפות אלה תיתקל בימי שהותך באיטליה".

דברי ישראל הביכו מאד את יהודה. הוא פנה אליו במעין זעקת נפש: “אחרי מי מהם יש להטות? למי מהם את נוטה, ישראל?”

“קטן אני מלשים את ראשי בין הרים גבוהים, יהודה. רק זאת ידעתי – האיש שבתי צבי ומחנה המאמינים בו יעברו מן הארץ; ניצנוצי התקווה לקץ הגלות ולשיבת ציון אשר הציתו בעמנו לא ייכבו עוד לעולם. גם אם מקור הלהבה מאש זרה בא, היא תאיר לעמנו מעתה”.

“למדת אצל הרב”ך, למדת אצל ר' אברהם רוויגו ולא קיבלת את דעתם?", הקשה יהודה, אשר מבוכתו לא עברה.

“הלואי ולא אחטא בלשוני”, השיב ישראל, “נהגתי כפי שנהג התנא, רבי מאיר, שלמד תורה מפי אלישע בן אבויה, הנקרא “אחר”, מפני שיצא לתרבות רעה. כאשר שאלו את רבי מאיר על שמתחבר הוא ל”אחר" השיב: «רימון מצאתי – תוכו אכלתי וקליפתו זרקתי». גן רימונים תמצא בבתי המדרש של רבותינו באיטליה. גם אם לא תוכל להנות מכל שיש בו בגן הזה, תשבע מטובו די והותר".

יהודה יצא לדובנו ונפרד מזקנו ובני משפחתו אשר בעיר מולדתו ומרבה של דובנו. מששמע הרב כי יהודה נוסע לאיטליה, למצוא בה מרפא ותורה גם יחד, נתן בידו שתי איגרות למיודעיו, לסייע לבחור במילוי מבוקשו. אחת לגביר ר' שמואל אופנהיים, בנקאי בוינה שהיה בא לעזרת “ועד ארבע הארצות” בעת מצוקה כספית, ואחת לר' משה זכות, רבה של מנטובה, אשר היה מפנה אל רבני הועד שאלות בעניני הלכה.

מצוייד באיגרותיו של הרב ובאיגרתו של ישראל, חברו אל ר' אברהם רוויגו, יצא יהודה לדרכו לאיטליה, כשאביו ואמו, אחיו ואחיותיו מלווים אותו עד לאכסניה בעיר הקרבה.

 

פרק רביעי: באיטליה    🔗

אחרי כמה ימים של נסיעה, בין שדות וכפרים ועיירות, הגיע יהודה לוינה, בירת ממלכת אוסטריה, מקום מושבו של הקיסר. מעולם לא ראה יהודה כרך גדול כזה, אף בדמיונו. רחובות וככרות ללא מספר, מלאים הולכים ושבים, עגלות וקרונות נתגלו לנגד עיניו. בכמה מן הרחובות היו הגברים והנשים לבושים כמו שרים ושרות, מהם שרכבו על סוסים אצילים ומהם שנסעו בכרכרות מהודרות. הבתים ברחובות אלה דמו לארמונותיהם של אצילי פולין; לפניהם ומאחוריהם השתרעו גנים רחבי ידיים.

גם ביתו של הגביר ר' שמואל אופנהיים, אשר אליו הגיע יהודה, ארמון היה וניצב לא הרחק מארמון המלך. בן שלוש קומות היה. החלונות בכל הקומות מרובעים היו ובראשיהם משולשים בולטים. על מעקות הגג והגזוזטראות בתווך כל קומה, ניבו פסלים בדמויות חיות דמיוניות ואגרטלים עתיקים.

חלונות הקומה הראשונה היו מסורגים בסורגי ברזל, מקושטים בציצים ובפרחים מוזהבים. בקומה זו נמצאו לשכת הגביר ולשכות עוזריו ולבלריו. שאר הקומות שימשו למגורי משפחת הגביר. מעל הכניסה לבית, ולכל אורך חזיתו, בלטה כתובת באותיות זהב, בשפה הגרמנית" “שמואל אופנהיים, בנקאי החצר”.

לשרת הבית לבוש המדים הודיע יהודה כי איגרת לו לבעל הבית מאת מיודעו, רבה של דובנו. בלא אומר הביאו השרת לאחד הלבלרים וזה לאחר, עד שיהודה עמד בפני עוזרו הראשי של הגביר, גבר בגיל עמידה, עטור זקן קצרצר, לבוש בהדר וכיפה שחורה גדולה על קדקדו. העוזר פתח את האיגרת, עיין בה, הושיט את ידו ליהודה ובירכו בברכת “שלום עליכם”. הוא ביקש מיהודה לשבת, יצא את החדר וחזר עם שמש וציווה עליו באזני יהודה להביא את העלם אל האכסניה המיועדת לאורחיו של בעל הבית. ליהודה אמר כי חפשי הוא לעשות בעיר כרצונו במשך יומיים ואחר כך יתקבל על ידי ר' שמואל אופנהיים.

במשך שני ימים עבר יהודה את וינה לאורכה ולרוחבה, התבונן בבניני הפאר שבה אך ראה גם עוני ועזובה. והוא התוודע אל הקהילה היהודית הזעירה שישבה בעיר. לאחר יומיים בא אל בית הגביר והובא אל לשכתו.

כמלך היושב על כסא המלוכה נראה ר' שמואל אופנהיים בעיני יהודה. כיסאו והמכתבה שלפניו מעשי אמן היו ומרובה היה בהם הזהב. הלשכה כולה שפעה הוד והדר. על חלונותיה נמתחו וילונות של משי וקטיפה; את קירותיה פיארו תמונות נוף ומראות במסגרות זהב; על הרצפה נפרשו שטיחים צבעוניים רכים ויקרים. גם הגביר, היושב על כיסאו שפע הידור. לבוש היה בגדי קטיפה ומשי ופרווה. ענק זהב היה תלוי על צווארו. לולא הכיפה על ראשו לא היה ניכר בו כי יהודי הוא. ביראה עמד יהודה ולא ידע כיצד לפנות אל הגביר והנה שומעות אזניו את הברכה היהודית המסורתית יוצאת מפי הגביר: “שלום עליכם, בחור. שב נא”.

בישבם זה מול זה הפנה הגביר שאלות ליהודה ויהודה השיב עליהן בדרך־ארץ, אך בלא מבוכה. הגביר שאל על שלום רבה של דובנו המלומד, על משפחתו של האורח ועל יעדיו באיטליה. איגרת הרב היתה מונחת לפני בעל הבית ומדי פעם הוא עיין בה וחזר בקול על חלק מן הדברים שהיו כתובים בה, בלשון מליצית.

“מרפא ותורה אתה מבקש באיטליה, בחור. ימלא נא ה' את מבוקשך וחזור משם לביתך בריא וכתלמיד חכם”, אמר הגביר בכעין סיכום השיחה וסיומה ותוך כדי דבריו פישפש באחת המגירות של שולחנו, הוציא ממנה כיס מטבעות, הושיטו ליהודה ואמר לו: “את מחצית הכסף שבכיס תחלק נא בין תלמידי חכמים ותלמידים נצרכים ותהיה משלוחי מצווה שאינם ניזוקין והמחצית השניה שלך היא – להוצאות הדרך ולמחיה, עד שתמצא את מקומך בארץ החדשה”.

הכיס נשאר מושט ביד הגביר. יהודה לא הושיט את ידו לקראתו כדי לקבלו. משני עברי השולחן נשתלטה מבוכה. הגביר קם ממקומו, ניגש אל יהודה, אשר אף הוא קם מכסאו, שם ידו על שכמו של העלם והשאירה עליו. בדברים רכים ביקש ר' שמואל אופנהיים לפייס את אורחו על המתנה שהועיד לו: “הבן נא, כי הכסף שאני מבקש לתת לך כולו לשם מצווה הוא, במוסרך את מחציתו לתלמידי חכמים ותלמידים נצרכים אתה מקיים מצווה ובמוסרי את מחציתו השנייה לך, אני מקיים שתי מצוות – מצוות המעשר ומצוות התמיכה במבקשי תורה. כך נהג גם זבולון ביששכר אחיו. הוא עסק בפרקמטיה ותמך באחיו שעסק בתורה”.

שוב הושיט הגביר את הכיס ליהודה והפעם קיבלו יהודה, אך בלא דברים. בעל הבית בירך את אורחו ליציאתו וליווה אותו לדלת. בשעת יציאתו קרא אחרי יהודה: “בדרכך חזרה, סור נא אלי וספר לי על מעשיך באיטליה ואם מצאת בה את מבוקשך”.

אך עבר יהודה את הרי האלפים והגיע לאדמת איטליה, נזכר בדברי הרופא הגרמני בפינשוב: “טוב הוא לנערי פולין להשתחרר במשך שנה־שנתיים מן השלגים ומן הכפור”, ואכן, אף כי אותות הסתיו ניראו גם בדרכים בהן עבר יהודה, נתחוור לו כבר בימים הראשונים של שהותו באיטליה כמה שונה אקלימה מזה של פולין. גם כאן הצהיבו והאדימו העלים שעל העצים, אך אפילו רוחות עזות וגשמים לא השירו את כולם אלא מקצתם. לאט לאט יבוא החורף באיטליה ולא בחטף כבארץ פולין. והגשמים כאן, אפילו העזים שבהם, כרביבים של אביב הם לעומת מטרות העוז וסופות השלג היורדים בפולין. כמה טוב הוא להשתחרר מן הקדרות המכסה את שמי פולין מראשית הסתיו עד סוף החורף.

לא רק בגשמים ובצבעי השמים התכולים ראה יהודה הבדל בין הארץ בה נולד וגדל ובין זו אשר אליה הוא בא כאורח. שונים היו מראה התושבים, לבושם ומזונם. בפולין יתעטפו התושבים בימות הקרה בבגדים עד לבלי הכר צורתם. לא כזה ראה באיטליה. הוא שם לב כי הלחם הבא אל פי תושבי איטליה, עשירים כעניים, לבן הוא וכי היין לא יחסר משום סעודה. בפולין יבוא לחם לבן ויין רק על שולחנם של עשירים. יהודה ראה בפניו ארץ מבורכת בכול ופני התושבים מאירים ושמחים, והוא אמר בלבו: “אשרי האיש הבא אל ארץ זו”.

יהודה הגיע למודנה. הוא שאל על ביתו של ר' אברהם רוויגו ומצאו באחד הרחובות, בגיטו. רחובות הגיטו ובתיו לא נבדלו מרחובותיהם ומבתיהם של שאר חלקי העיר. רובע אחד מן הרובעים העתיקים הוקצה לאחרונה ליהודים בעיר מודנה וברוב ערי איטליה, כדרישת האפיפיורים מזמן.

ביתו של ר' אברהם מרווח היה. עמודים נאים ניצבו בחזיתו ותבליטים נאים קישטו את שערו ואת חלונותיו. בבית זה גרה משפחתו של ר' אברהם ושכנה ה“ישיבה” שבראשה עמד והאכסניה לתלמידיו. בעמדו לפני הבית שמע יהודה קול שאון של לימודים ושל שיח; נעימת לימודים, הנשמעת בישיבות פולין לא שמע. הוא נכנס לבית, פנה אל אחד האנשים שנקלע בדרכו וביקשו להביאו לפני ר' אברהם, כי איגרת אליו בידו. “כרגע אין להפריע לו”, השיב האיש, “הוא מגיד שיעור לתלמידיו. בוא עמי ואכניסך לאולם בו הוא נמצא. בשעת ההפסקה תוכל לגשת אליו”.

יהודה הוכנס לאולם גדול, מלא אור, אשר כעשרה תלמידים בני גילים שונים ישבו בו על ספסלים ואיש צעיר, בעל זקן שחור דליל ישב מולם על במה מוגבהת. “זהו ר' אברהם”, אמר האיש.

יהודה עמד הרחק מן התלמידים והתבונן במגיד השיעור. הוא לא העלה על דעתו כי איש צעיר לימים עומד בראש הישיבה והכול מכנים אותו רבי. ודאי שלא מלאו לו עדיין שלושים שנה. ישראל לא סיפר לו כי מורו העתיד בתורת הנסתר צעיר לימים הוא, בן גיל אשר בפולין אסור עליו לימוד הקבלה.

כאשר סיים ר' אברהם את השיעור, ניגש אליו יהודה והושיט לו את איגרתו של ישראל. “איגרת בידי אל כבודו”, אמר בעברית ובהברה אשכנזית, “כתובה בידי תלמידו ישראל מן העיר שידלוב אשר בפולין”. ר' אברהם נטל את האיגרת, הושיט את ימינו לאורחו ובירכו בברכת “ברום הבא”, בהברה ספרדית ושלא כנהוג בפולין ובאשכנז שבהן מברכים אורח בברכת “שלום עליכם”. יהודה השיב לו ברכה כמנהג פולין ואשכנז: “עליכם השלום”.

ר' אברהם קרא את האיגרת בעיון רב. לאחר שסיים את קריאתו פנה אל יהודה: “ובכן באת ללמוד אצלנו תורה, אשר שעריה נעולים בפניך בפולין. אוי לאותה בושה. כאשר האיר אורו של רבינו, ר' יצחק לוריא, האר”י הקדוש, ותורתו נתפשטה, קמו עליה מערערים ומקטרגים. אז נתעוררו חכמי פולין והכריזו כי המדבר דופי בתורת הנסתר חייב נידוי. האר“י הקדוש צעיר לימים היה כשחיבר את פירושיו לקבלה וכל שנותיו לא הגיעו לארבעים. אין אני יכול לרדת לסוף דעתם של חכמי פולין בימינו, האוסרים את לימוד ה”זוהר" על צעירים כמוך. הלא כל כולו עוסק בחיי עולם. האם הם מעדיפים חיי שעה?"

יהודה לא הגיב. אף כי פגע בו האיסור של חכמי פולין, לא התריס נגדם מעולם. דברי ר' אברהם הביכו אותו.

משהבחין ר' אברהם, כי דבריו עוררו מבוכה אצל אורחו, סבור היה כי האורח לא הבינם כל צרכם מפני שנאמרו בעברית ובהברה הספרדית. הוא פנה אל יהודה ושאלו: “המובנים לך דברי?” “הן”, השיב יהודה ומיד שאל: “היקבל אותי כבודו לישיבתו כתלמידו?”

“אקבל אותך ברצון”, השיב ר' אברהם בנעימה של רוך, “אלא מפני כבודם של מורי וחברי, אבקשך לפקוד קודם כול את חברי ר' בנימין הכהן, רבה של אלסנדריה ואת מורי הדגול, ר' משה זכות, רבה של מנטובה. שב עמהם מעט, קבל את ברכתם ואחרי זה תשוב אלי ותצטרף לבית מדרשי. תשב כאן כמה ימים, לנוח מן הדרך. לפני צאתך אליהם אתן בידך איגרות לחברי ולמורי”.

גדול, גדול מאד היה ההבדל בין בית מדרשו של הרב“ך באלסנדריה לבין זה של מורו, ר' משה זכות במנטובה, וגדול היה הבדל בין זה לבין הישיבה הגדולה שבוונציה, שבראשה עמד ר' משה זכות לפני שעבר למנטובה. באלסנדריה ובוונציה למדו את ספר ה”זוהר", פירושיו ופירושי פירושיו בהתרוממות הרוח ובהתלהבות; במנטובה למדוהו בהתעמקות עניינית. יהודה שלמד בשלושתם עמד במהרה על ההבדל. בכולם למד את ספר “הזוהר” ופירושיו, אך השפעת הלימוד עליו היתה שונה; באלסנדריה ובוונציה חש בעת השיעור כאדם הרוחץ את גופו בקיץ במיים צוננים. אוזניו היו קשובות לדברי מגיד השיעור כשעיניו פקוחות ולבו ער. אך כשמגיד השיעור סטה מן הכתוב והפליג בפירושיו השונים על ידי חכמי הקבלה, עצם יהודה את עיניו כדי להיטיב לקלוט את צלילי המנגינות המתרוננות בקרבו והמתוקים מנגינת הכינור. חזר מגיד השיעור אל הכתוב, פקח את עיניו ונדמה לו כי ירד מעולם של מעלה ושל שירה, לעולם של מטה ושל כרי דשא ופרחים.

במנטובה, לעומת זאת, לא חש בכל אלה. לימוד “הזוהר” ופירושיו ולא נבדל שם בהרבה מלימוד הגמרא בבית המדרש שבשידלוב. לימוד ושינון, ללא צלילי מנגינות.

בוונציה הוכנס יהודה גם לסודם של דברים הקשורים בשבתי צבי. בישיבה לא הוזכרו, אך בזמן ששוטט עם חבריו בעיר, או שט עמהם בסירות בתעלות המיים שבין שורות הבתים, סופר לו, בסוד ובהשבעה על שמירת סוד, כי שליחי שבתי צבי המוסמכים ביותר הגיעו לעיר וגילו ליחידי סגולה, כי מן השם היתה ההמרה, בחינת הסתרת פנים, וכי כעבור ארבעים שנה מיום ההמרה תתגלה מלכותו כבראשונה, וכי בהתגלותה ימלא בשלמות את השליחות שהטיל עליו השם: לגאול את עם ישראל מעבדות לחרות ולהחזירו לארץ אבותיו.

אפילו בהיותם רחוקים מן הישיבה ומכל יהודי זולתם, דיברו בעלי הסוד בלחישה. בשמו של שבתי צבי לא הגו, כאילו היה זה השם המפורש שאין לשאת אותו לשוא. כינו אותו בשם: “אמיר”ה", היינו ראשי התיבות של התואר בו הוזכר בתפילות לשלומו ולהצלחתו שנאמרו לפני ההמרה בבתי כנסת בקהילות רבות: אדוננו, מלכנו, ירום הודו.

היה בין בעלי הסוד “מאמין” נלהב אחד שעסק לפני יהודה בחשבון השנים: “ארבעים שנה היא תקופת הנידודים במידבר לפני הכניסה לארץ הבחירה. מיום ההמרה עד עתה כבר עברו עשר שנים, כך שנותרו שלושים שנה עד להתגלותו האמיתית של אמיר”ה ועד למלכותו עלינו בירושלים עיר קודשנו“. על שפתי הנלהב עלה קצף ועיניו כמו נדלקו אש כאשר הזכיר את השם אמיר”ה.

לבו של יהודה לא נמשך אחר סוד והוא לא נדבק בהתלהבותם של דורשיו ומפענחיו. דבריהם לא השפיעו עליו כלימודיו וכדברי מגידי השיעור בבתי המדרש באלסנדריה ובוונציה. יופים והדרם של הבתים שבו את לבו ולא הסוד ולא חשבון השנים. הוא גמר אומר להחיש את שובו למודנה, לביתו של מיטיבו, ר' אברהם רוויגו.

בהיכנסו לאחר היעדרות של כשני חדשים, לביתו של ר' אברהם במודנה, חש יהודה כאילו חזר אל ביתו שלו. ר' אברהם קיבלו כתלמיד ותיק שחזר ממסע והקדיש לו תשומת לב מרובה. הוא עצמו, כראש ה“ישיבה” וכבעל הבית, קבע את הכיתה שבה ילמד, את מקומו ליד שולחן האוכל המשותף לתלמידים ואת מיטתו באולם השינה של התלמידים. משגמר כל אלה הודיע ליהודה: “בשבתות ובחגים תסעד על שולחני, ביחד עם שאר התלמידים שביתם מחוץ למודנה. אלה שיש להם הורים במודנה סועדים בשבתות ובחגים עם הוריהם ואלה שאין להם, רעיתי ואני להם כהורים בימים אלה”.

מהר מאד התרגל יהודה לשיגרת החיים בביתו של ר' אברהם. העברית בהברה הספרדית וכן האיטלקית נעשו שגורות בפיו והמזון האיטלקי טעם לחכו. בשעות הלימודים חש התעוררות הנפש כמו ב“ישיבות” באלסנדריה ובוונציה. וכאשר ר' אברהם נכנס לכיתה להגיד שיעור, היה פתוח לחוויה יחידה במינה. ר' אברהם הירבה בפירושים בין קריאות הכתוב ומדי השמיעו אותם, בנעימה ערבה של הרצאה, התרוננו ביהודה אותם צלילי המנגינות המתוקים, אותם קלטו אזניו בשיעורים באלסנדריה ובוונציה. הוא ציפה להם מראשית השיעור בהמיית נפש.

לא ארכו הימים ויהודה שחה בים הקבלה. הוא התעמק בספר ה“זוהר” ושתה בצמא את דבריו המופלאים, שקירבוהו להבנת סוד הבריאה, סוד קיומו של עמו בתוכה. בכל מבחן הפליא את מוריו בידיעותיו ובתפיסתו. במודנה נפקחו עיניו ונתחוורו לו הסיבות אשר בגללן נתקשה בלימודו בתלמוד. שורש נשמתו מצוי בתורת הנסתר.

במודנה בגר הנער יהודה והיה לעלם. כדרכם של בני המקום הקפיד בלבושו ובתסרוקתו, אליהם לא התייחס בהקפדה בפולין. לבוש היה כאחד המתלמדים באיטליה. שערות ראשו האדמוניות ירדו עד למצחו ולצווארו ופיאותיו נשתזרו בהן. מצנפת קשה, בצורת כיפה, כיסתה את קדקדו.

לנטייתו לשוטט בטבע ניתן במודנה פורקן מלא. כאן הוא לא היה בבחינת יוצא דופן. ר' אברהם רוויגו הקפיד על כך, כי תלמידיו לא ישבו במשך כל שעות היום ב“ישיבה”. הוא הגביל את הלימודים לשעות ספורות לפני הצהרים ואחריהם ועודד את תלמידיו לסייר ולטייל בעיר ומחוצה לה.

יהודה הוקסם מיפי העיר ומנועם הנופים של סביבתה. הוא הירבה לשוטט ברחובות מודנה, בשדות ובחורשות שהקיפו אותה. בסיוריו עמד על נטיה שהפתיעה אותו. הוא שנצטווה לפי הדין להסיר עיניו מנשים ואשר מעולם לא נתקשה למלא אחרי הציווי, גילה כי עיניו תרות אחר בנות הנקלעות בדרכו, בין בעיר ובין בכפר, וכי אלה אינן מסירות עיניהן ממנו, אלא מחזירות לו מבטים, מחייכות לקראתו.

עלם יפה היה יהודה וניכר היה בו, כי זר הוא ולא מבני המקום. על כן עורר את תשומת ליבן של בנות גילו.

ביקש יהודה לקיים את הציוויים שהדריכוהו ולא עלה הדבר בידיו. הוא חזר בפני עצמו על האמור לגבי הרהורי חטא ועונשם, אך ללא הועיל. הוא חש כאילו יד של קסם שאין לשום כוח שליטה עליה דוחפת אותו אל הבנות הנקלעות בדרכו וכי אלה קוראות לו בקול מתוק מדבש: “בוא אלי!”, “בוא אלי!”.

תהום רבה נפערה בין תחושותיו שבתוך כותלי “הישיבה” לבין תחושותיו בחוץ. ב“ישיבה” למד בשקידה כהרגלו. בחוץ היה לאחר. יהודה לא מצא פתרון טוב למאבק שנתחולל בו, אלא השיבה הביתה, להורים. עברה כמעט שנה מאז שיצא ובלימודים השיג את שביקש. הוא גמר אומר לשוחח עם ראש ה“ישיבה” על הנסיונות שעוברים עליו בעיר ומחוצה לה וכי כדי להיחלץ מהם הוא מבקש לשוב לשידלוב. שם לא ייתכנו נסיונות כאלה; שם אין רואים כמעט ברחובות נשים העשויות לעורר תשוקת גבר. בנות היהודים שרויות בבתיהן לפי הכלל “כבוד בת המלך פנימה”, ובנות הנוכרים לא יימצאו בקרבת יהודים, ואם יימצאו, לא יתבוננו בבחור יהודי. אלה ואלה מקפידות על כיסוי כל אברי הגוף, על לבוש של צניעות ועל הסתרת כל דבר העלול לעורר חשקו של גבר.

יהודה הביא את מצוקתו בפני ר' אברהם. בשפה רפה, אך בגילוי לב סיפר לו כמה קשים עבורו הנסיונות שבהם הוא מתנסה, כמה הוא חייב להיאבק עם הרהורי חטא, כל אימת שהוא יוצא מהבית. והוא הודיע על החלטתו לחזור לפולין, כדי להשתחרר מכל אלה. בסתר לבו קיווה יהודה כי מיטיבו ימצא פתרון אחר למצוקתו והוא ציפה לדברו בדריכות.

“טובה החלטתך, יהודה”, הודיע ר' אברהם לתלמידו לאחר ששמע את דבריו וקיבל תשובות לשאלותיו לשם הבהרת הדברים. בתערובת של אכזבה והתפעלות שמע יהודה את דברי מורו: “כמעט שנה ישבת עמנו. ברור לך ולי כי מצאת אצלנו את שורש נשמתך. למדת אצלנו את תורת הקבלה ויסודותיה נתחוורו לך. הגיע הזמן שתפיץ ותרביץ את התורה אשר חכמי פולין נעלו את שעריה בפני בני גילך. תלמידי ישראל שלחך אלי; אתה והוא ראויים לעשות תלמידים בעצמכם ולהדריכם בדרכם. ברכותי ילוו אתכם. ואשר לנסיונות שדיברת עליהם, אלה הם נחלת כל בחור עד שהוא מוצא את בת זוגו. תשוקת הגבר לאישה אף היא מתנת האלוהים, ככל שאר תחושות האדם. לבחור בטוב ולהימנע מן הרע – בכך המבחן. מובטחני כי תעמוד בו, יהודה”.

הימים ימי שלהי הקיץ היו. יהודה חישב כי אם ייצא מיד לפולין יפגעו בו “הימים הנוראים”, ראש השנה ויום הכיפורים, וחג הסוכות בהיותו בדרכים. הוא החליט לדחות את נסיעתו עד לאחר חג הסוכות.

ביום שמחת תורה הגיעה הידיעה מן העיר וונציה למודנה כי נפטר שבתי צבי. הוא נאסף אל עמו בעיר גלותו דולצינו שבאלבניה, מוקף מתי מעט “מאמינים” נאמנים, שעשו עמו ב“ימים הנוראים”. ביום הכיפורים עלתה נשמתו למרום. כצדיק גמור נסתלק מן העולם של מטה.

כאשר הגיע השליח, מביא הידיעה, לביתו של ר' אברהם, שררה בו שמחת החג. ר' אברהם עמד במרכז מעגל של תלמידיו שרקדו ושרו בהתלהבות שירי חג ושבחי התורה. משהתקרב השליח למעגל הרוקדים, ביקשו התלמידים לצרפו אל מעגלם. ואז השמיע את הידיעה בזעקה גדולה: “נפטר אמיר”ה!" המעגל נשאר כקפוא ולא זז עוד. ר' אברהם החוויר וציווה לשליח לפרט מאין באה הידיעה ומנין הביטחון בנכונותה. בעומדו בתוך המעגל הדומם של התלמידים, סיפר השליח כי הוא עצמו היה עם אמיר“ה בשעת פטירתו, כי הוא וחבריו, נושאי כליו של אמיר”ה, טיפלו בקבורתו וכי כולם נתפזרו, זה לכאן וזה לשם, כדי להודיע לקהילות ישראל על האבידה הגדולה ולקרוא לאבל ולמספד.

“היום יום חג ולא יהיה בו אבל ומספד”, פסק ר' אברהם. והוא פנה לתלמידים: “המשיכו לרקוד ולשיר כי כבוד הוא לתורה”. המעגל חזר להסתובב, אך השירה שבפי התלמידים היתה רפה. וכאשר עזב ר' אברהם את מקומו בתווך ורמז לשליח לבוא עמו, כמעט ופסקה השירה בכלל, אף כי הריקוד נמשך ללא שמחה וללא התרוממות הרוח.

למחרת היום כונסו כל התלמידים לשמוע את ההספד של ראש ישיבתם. הוא פתח בקול נמוך מאד ודבריו נקלטו בקושי. ניכר היה כי הוא זהיר בבחירת המלים, כי מגמתו היא לחלוק כבוד לנפטר, אך מבלי לגלות את יחסו לאמונה בו בימים שלפני המרתו ואחריה.

“רבותינו, חכמי הקבלה לימדו אותנו כי לא המשיח יביא את הגאולה לעמנו כי אם העם בעצמו וכי בתיקון העולם ובתיקון עם ישראל תלויה ביאת הקץ והתגלות המשיח. הנפטר גרס כי על המשיח להנהיג את העם בדרכו לתיקון, כי עליו להכין במו ידיו את הכלים שבהם יחדש העם את חייו בארץ אבותיו. ואכן, זכה האיש, שאת פטירתו אנו מבכים היום, להפיח רוח חדשה בקרב בני עמנו באשר הם; זכה האיש להעמיד מחנות ישראל מול מחנות הגויים מבלי שאלה, הרבים ועצומים ממנו, יכלו לו. אך את הגאולה לא הביא. מסתבר כי האמת היא בין גירסת רבותינו לבין גירסתו. על העם לעסוק בתשובה ובמעשים טובים ועל המשיח להכין את הכלים הדרושים לחידוש חיי העם. כאשר שניהם כאחד ישלימו את מלאכתם תבוא הגאולה, יבוא יום הפדות”.

בלשון זו המשיך ר' אברהם בהספדו שנמשך שעה רבה. למחרת כינס אל חדר הלימוד שלו מספר תלמידים נבחרים ויהודה ביניהם, ובפניהם אמר דברים שונים מאוד.

"הנני להשביעכם כי את הדברים שתשמעו מפי תשמרו בסוד ולא תגלום לאיש עד לביאת משיח צדקנו. אומרים כי שבתי צבי לא המיר את דתו אלא כדי לכבוש את האויב מבפנים, משל למרגל הנכנס למחנה האויב, כדי לגלות את מקום התורפה שלו. ויש האומרים, כי ביקש להעלות את ניצוצות הקודש הטמונים בדת ישמעאל ואשר מן ההכרח להעלותם כדי להביא שלום על שתי התורות, על תורת החסד שלהם ועל תורת האמת שלנו. וישנה דעה שלישית כי נגזר עליו מאת הבורא להיעלם למשך ארבעים שנה, כמשה רבינו בשעתו, ולהתגלות מחדש בתום תקופה זו. שנינו כי ראוי לצדיק להיות מוצנע ונסתר. צדיק יסוד עולם חייב להיות מוצנע. לפי סברה זו, אין עלינו להתאבל עליו, כי הוא נבלע. באורות העליונים יתגלה שנית ביתר עוז וביתר עוצמה. אך אני מבקש מכם שלא לעסוק בבירור הדעות השונות, אלא לקבל את הדעה שהבאתי בפני כל התלמידים בהספדי אתמול. על העם לעסוק בתשובה ובמעשים טובים ועל המשיח להכין את הכלים הדרושים לחידוש חיי העם. רק כאשר שניהם כאחד ישלימו את מלאכתם תבוא הגאולה, יבוא יום הפדות.

המשיח נעלם מעינינו ואין אנו יודעים מה פועלו. אנו כאן ועלינו לעסוק במלאכתנו ובעזרת השם יתברך תשתלב מלאכת העם במלאכת המשיח, כשיעלה הרצון בפני גואל ישראל. התחזקו בלימודיכם, היו למופת לבני עמנו והעלו בפניהם דרך של טוהר, דרך של תשובה ומעשים טובים שהיא דרך הגאולה. מי יתן ונזכה כולנו להקביל את פני משיח צדקנו בירושלים, כעבור שלושים שנה מהיום. אמן, כן יהיה רצון".

עם סיום דבריו, לא המתין ר' אברהם לדין ודברים שתלמידיו היו להוטים לקיימו בנושא, אלא קם ויצא מן החדר. התלמידים נשארו לבדם, בדממה ובמבוכה. כל אחד מהם חש כי שמע דברים מופלאים ומלאי סוד. כל אחד מהם חזר עליהם במוחו והתכונן להרהר בהם ולהרהר בהם כדי לעמוד על משמעותם.

ימים ספורים לאחר מכן יצא יהודה את מודנה בדרכו הביתה.

לאחר ימים רבים של נידודים בדרך הגיע יהודה לווינה ופנה הישר לבית האורחים של ר' שמואל אופנהיים. הפעם נתקבל יהודה אצל הגביר, בעצם יום הגיעו לווינה. ר' שמואל ביקש לדעת מה למד באיטליה, ומי היו מוריו ומה הוא אומר לעשות לאחר שובו לפולין. ממראהו הסיק כי עלתה ארוכה למחלתו וכי החלים ממנה לגמרי.

יהודה סיפר באריכות על לימודיו ועל מוריו. אשר למעשיו בעתיד סיפר כי מורו ר' אברהם רוויגו ציווה עליו בעת פרידה ממנו לאמור: “הגיע הזמן שתפיץ ותרביץ את התורה אשר חכמי פולין נעלו את שעריה בפני בני גילך. אתה וחברך ישראל ראויים לעשות תלמידים הרבה בעצמכם ולהדריכם בדרכם”. הוא ישתדל למלא את מצוות רבו.

כאשר ביקש ר' שמואל לדעת כיצד יתרגם את דברי הרב לשפת המעשים, סיפר לו יהודה על החבורה בדובנו ועל בני החטיבה בשידלוב, על החלטתם לצאת מפולין ולעלות לארץ־ישראל, תוך עיסוק בתשובה ובמעשים טובים, כדי להחיש את הגאולה שתבוא לאחר תיקון הפגמים בעולם ובישראל, כמובא בתורת הניסתר.

הגביר שמע את דברי העלם בהתרגשות. לאחר שיחה ארוכה על משמעותם, נפרד ר' שמואל מיהודה באמרו לו: “סע בשלום לביתך ובבוא העת לעלייתכם לארץ הקודש, סורו נא אלי, אתה וחבריך. תנו נא לי להיות לכם מה שהיה זבולון לאחיו יששכר משביר ומכלכל בחומר ושותף בשכר התורה והמצוות”.

 

פרק חמישי: מנהרה נחצבת    🔗

בתחושת דיכאון עשה יהודה את דרכו חזרה. כל מיל הרחיקו מזוהרה ויופיה של איטליה וקירבו אל קדרות הטבע והאקלים של פולין. קודרים היו היערות והנהרות אשר עליהם עבר; מחוסרות צורה היו הערים בהן שהה; עצבות שרתה על פני הכפריים והעירוניים שנקלעו בדרכו. שנה אחת בלבד נעדר מפולין וזו הספיקה לשים חייץ בינו לבין הארץ בה נולד וגדל ובין האוכלוסיה שהיתה מסביבו תמיד. בכאב ובגעגועים הגה יהודה באיטליה, ישוביה ונופיה, תושבי עריה ואיכריה. כברוכת־אל נראתה בעיניו הארץ שהוא עזב אותה וחרטה קיננה בו על שנטשה.

מייגעת היתה הנסיעה. חלק מן הדרכים משובש היה מפני הגשמים ומפני הבוץ. הסוסים עמלו קשה במשיכת העגלות והיה צורך לתת להם לנוח ולהינפש לעתים קרובות ולפרקי זמן ממושכים. האכסניות המו נוסעים שנתקעו בשל השיבושים בדרכים או בשל פגמים ברכבם.

כל אימת שנתקף בדיכאון, התנחם יהודה בפגישתו הקרובה עם בני משפחתו ועם חבריו. בחוש ראה את חיבוקי האב, את דמעות השמחה של האם, את התפעלות האחים, האחיות והחברים. אך הפגישה הצפויה עם חבריו, בני החטיבה, גרמה לו גם חרדה רבה. הם דרוכים לפעולה; הם יתבעו את הדרכתו. כיצד ידריכם?

כמה פשוט היה הכל בהתחלה, כאשר נשבעו הוא וששת חבריו בדובנו לכוון את חייהם לעליה לארץ־ישראל, להשריש בקרב בני העם את הצורך בעליה, ולעלות בבוא השעה לירושלים ולשבת בה. ישראל הוסיף לשבועה ציווי נוסף: קבלת עול התיקון בתשובה ובמעשים טובים. למשיח לא הועיד ישראל שום תפקיד עד להשלמת התיקון, בהסתמכו על תורת האר“י. בשעתו לא ידע הוא, יהודה, דבר וחצי דבר מגירסות הקבלה בעיניני הגאולה והמשיח, אך בימי לימודיו באיטליה נתחוור לו כי התביעה לתיקון ולקבלת עול התיקון בתשובה ובמעשים טובים, לא די בה כדי לעורר את העם לזנוח את חיי הגלות ולעלות לארץ־ישראל. הניתן להעריך את מספר השנים או הדורות שיעברו עד שיושלם התיקון ויופיע המשיח? ר' אברהם רוויגו, בהספדו על שבתי צבי בפני כלל ציבור תלמידיו אמר: “מסתבר כי האמת היא בין גירסת רבותינו לבין גירסתו של שבתי צבי. על העם לעסוק בתשובה ובמעשים טובים ועל המשיח להכין את הכלים הדרושים לחידוש חיי העם. כאשר שניהם כאחד ישלימו את מלאכתם תבוא הגאולה, יבוא יום הפדות”. גם בדבריו לאחר מכן, לפני בחירי תלמידיו, חזר ר' אברהם על הצורך בשותפות המעשה בין העם לבין המשיח. פירוש הדברים: פעולת המשיח אינה באה לאחר שמסתיימת פעולת העם, כגירסת האר”י, שהובאה בפני בני החטיבה על ידי ישראל, אלא היא באה בעת ובעונה אחת עם פעולת העם. את זאת יש להבהיר לבני החטיבה ששמעו בשעתם את דברי ישראל.

ידע יהודה כי הוא לא יתקשה להחדיר בלב חבריו את גירסתו של המורה, ר' אברהם רוויגו, גם אם לא יכניסם לפני ולפנים אל כל פרטיה ודקדוקיה. אך הוא חשש מפני תגובתו של ישראל לגירסה המזכירה את שבתי צבי, המשמשת מעין שביל אמצעי, שביל זהב בין משנתו לבין משנת האר"י. ישראל סולד מכל הזכרת השם שבתי צבי והוא עלול להתנגד לחזרה על גירסת המורה בפני בני החטיבה. אם כן, כיצד יביא את תוכנה בפני החברים? שאלה זו הטרידה את יהודה בטילטולי המסע בימים ובלילות בהם נדדה שנתו באכסניות. הדרך מתקרבת לקצה. עוד מעט ויגיע הביתה, עוד מעט ויעמוד בפני החברים.

לפתע נדמה היה לו כי זכה להארה. את שותפות המעשה בין העם לבין המשיח ימשיל למעשה של מנהרה הנחצבת משני עבריה. החוצבים מן העבר האחד אינם רואים את החוצבים מן העבר השני ואינם יודעים מי הם ומה מראיהם. כל שהם יודעים הוא שהם חוצבים, וכי כאשר ייפגשו עמהם יושלם מעשה החציבה. הוא, יהודה יעורר את חבריו והם יעוררו את העם להתחיל בחציבה, לעסוק בתיקון, בשובה ובמעשים טובים ולבטוח בכך כי בעת ועונה אחת חוצב המשיח בעברה השני של המנהרה. את שמו ואת דמותו לא ידעו עד שייפגשו, עד שתושלם המלאכה ומן המנהרה יפציע אור הגאולה.

מעתה אצה לו הדרך ליהודה. בכליון עינים ציפה לשובו לשידלוב, לשיחה עם חבריו על המנהרה וחציבתה, על מנהרת הגאולה. במיוחד הכין את עצמו לפגישתו עם ישראל, אשר לו יצטרך למסור על כל מה ששמע מפי המורה, ר' אברהם רוויגו, ואשר להמשך תמיכתו ועידודו הוא זקוק.

גדולה היתה השמחה במעונה של משפחת סג"ל בשוב יהודה אל חיקה. הכל ציינו את מראהו הבריא והאב שיבח את הרופא הגרמני על עצתו הטובה.

כל שעות היום, ועד שעות הלילה המאוחרות, לא נלאו בני המשפחה מלשאול את יהודה על נופים וערים, על יהודים ועל גויים, על מזון ומשקה. תשובותיו של יהודה נשמעו בהקשבה רבה ורבות מהן גרמו לקריאות התפעלות. סמוך לאשמורת האחרונה של הלילה, כאשר עייפות רבה נסוכה על פניו, שאל האב את הבן: “ומה למדת שם?”

יהודה הפליג לתאר בשטף את מוריו בערי איטליה, את גדולתם בתורה ואת כבודם בקרב יהודים ולא יהודים; את בתי המדרש והישיבות אשר בראשם הם עומדים, את מספר תלמידיהם ומוצאם וכיוצא באלה. באופן מיוחד התעכב בתיאור אישיותו של ר' אברהם רוויגו, איש מודנה ובשבח ביתו המשמש גם “ישיבה” ואכסניה לתלמידיו.

השעה היתה מאוחרת ואף כי הכל הקשיבו בדריכות לתיאוריו של יהודה, ניכרת היתה העייפות על כל פנים. האב פנה לחדרו וכמוהו עשו כל בני הבית. שר השינה תבע את שלו וגם יהודה נרדם מהר.

למחרת בא יהודה לבית המדרש. כל הלומדים ניגשו אליו, הושיטו לו יד ובירכוהו בברכה המסורתית: “שלום עליכם”. אולם הצעירים שבין הלומדים לא הסתפקו בכך, אלא שאלוהו שאלות רבות על הלימודים ב“ישיבות” איטליה ומנהגי היהודים שם.

חבריו, בני החטיבה, נשארו ניצבים על ידו, וכשהסתלקו השאר, הפצירו בו להשמיע בפניהם את דברו בענינים שהיו קרובים ללבם. ישראל שאל על המורה ר' אברהם רוויגו, על שלומו ומעשיו ועל חידושיו בתורה; יצחק, נתנאל ושאול שאלו מתי יגיד לבני החטיבה את מה שעליהם לעשות מעתה, לאחר שחזר אליהם.

ימים רבים היו דרושים לתשובותיו של יהודה לשאלות חבריו, מקורביו. במשך רוב שעות היום עסקו בלימודים, כרגיל, ורק זמן מועט נותר בידם לשיחה על הענינים שדרשו דיון וליבון.

לישראל סיפר יהודה על דעתו של מורם כי הוא, ישראל, שהיה תלמידו בעבר, והוא, יהודה, שלמד אצלו השנה, ראויים לעשות תלמידים הרבה בתורת הקבלה וכי שומה עליהם להפיצה בפולין. כן מסר לו בפרוטרוט את דברי ר' אברהם רוויגו כי יש לקשר בין גירסתם של מורי הקבלה וגירסתו של שבתי צבי, בדבר התפקיד המוטל על המשיח. ויהודה גילה בפני ישראל כי את שותפות המעשה בין העם לבין המשיח הוא ממשיל למעשה מנהרה הנחצבת משני עבריה. ובתור שכזה הוא מתכוון להביאה בפני בני החטיבה.

ישראל לא גילה כל תגובה לדעתו של המורה, ר' אברהם, בענין הקשר שבין גירסת האר"י לבין גירסת שבתי צבי. כבודו של המורה דחה מפיו כל הערה של התנגדות, אף כי הוא התנגד לדעתו בכל תוקף. להבאת משל המנהרה בפני החטיבה לא הסכים, עד שיהודה הבהיר לו במפגיע, כי לא יזכיר ולא ירמוז דבר על שם המשיח ודמותו, החוצב מעברה השני של המנהרה. ועוד הוסיף יהודה: “שמו של שבתי צבי רודף אחרי מאז ילדותי. מעולם לא נשביתי על ידו ולבי אינו נוטה אליו”.

ישראל הושיט את ידו לעבר יהודה. הם תקעו כף והתחבקו. כאחים נעשו בזכות לימודיו של יהודה באיטליה. שניהם שאבו ממקור אחד ושניהם כאחד יפיצו את משל המנהרה. ואכן, כן עשו והלהיבו את בני החטיבה בשידלוב.

יהודה הזמין את חבריו מדובנו לבוא להתיעצות לשידלוב וכשהם באו כולם וישבו ביחד עם בני החטיבה ביער, נשא את דברו בפניהם על דרכם בעתיד. הגיעה השעה להפצת דבר השבועה שנשבעו. יש לעורר את העם ליציאה מן הגלות ולעלייה לארץ־ישראל; יש לקרבם לעולם התיקון, לתשובה ולמעשים טובים.

בתנועות ראשיהם ובקריאות שיצאו מפיהם, הביעו חברים אחדים את הסכמתם לדברי יהודה, ואז קם ישראל והביע את דעתו: “לפני שאנו באים לעורר את העם, אנו חייבים לקיים בעצמנו מה שאנו עומדים לתבוע ממנו, ולפני שאנו קוראים לו לזנוח את הגלות ולעלות לארץ־ישראל, אנו חייבים להיות בטוחים כי הכל יבינו, כי איננו רוצים לחזור לארצנו כגולים הבאים לביתם, אלא כגאולים, אשר רוחם ונפשם נתחדשו בהם. ניטהר ונתקדש נא אנחנו קודם, בתשובה ובמעשים טובים, ואז נוכל לעורר את העם ללכת בעקבותינו, לעלות עמנו אל דרך הגאולה”.

היו בין הנאספים שדחו את דברי ישראל והיו שקיבלום. יהודה נמנע מלהביע את דעתו, שלא היתה נוחה מן הדברים שהשמיע ישראל וסיכם את הדיון באומרו: “נתחיל בתשובה ובמעשים טובים ונתכנס שנית לדון על הפצת דברנו”.

יצחק הביע את דעתו במרירות ובאכזבה: “ביקשנו להיעשות חבורה של עולים לארץ־ישראל ואתם רוצים כי נהיה לחבורה של קדושים”.

“לא לחבורה של קדושים”, תיקן אותו ישראל, “אלא לחבורה קדושה”.

בזה תם הדיון. יהודה היה ונשאר ראשם ומגינם של החברים, אך השפעתו של ישראל ניכרה בדבריו ובמעשיו, בהחלטותיו ובהנהגותיו.

בגיל בו עמדו רוב החברים – גיל שמונה עשרה – צפוי היה להם מפנה חשוב בחייהם. בין אם גילו להם הוריהם, כי הם עוסקים במציאת בת זוג עבורם בין לא, הם ידעו כי ההורים עוסקים בשידוכם. הם היו רואים שדכנים נכנסים לבתיהם, ממתיקים סוד עם האב או האם או עם שניהם כאחד ויוצאים מעודדים או מאכזבים. מנהג היה שלא לדחות שום הצעה לשידוך, אם לא היה פגם באחד ההורים או בבת שהגיעה לפרקה. עם זאת לא נתקבלה בדרך כלל הצעתו הראשונה של השדכן. הוא נדרש להעמיק חקר, למצוא כלה בעלת מעלות מרובות ואשר גם הוריה הם בני עליה. גם לנדוניה אשר אבי הכלה יהיה מוכן לסלק, נועד מקום מכובד בחישובי השידוכין. כבני תורה יוסיפו גם אחרי הנישואין ללמוד במשך שנים אחדות ב“ישיבה” ויהיו סמוכים על שולחנם של חותניהם. וכאשר יגיע הזמן לעסוק בפרנסת המשפחה, כאמור במשנה “בן עשרים לרדוף”, כלומר לרדוף אחר פרנסה, יזדקקו לכסף הנדוניה.

זמן לא רב לאחר קריאת השם “חבורה קדושה” על בני החטיבה בשידלוב ובדובנו, בא נתנאל ליהודה והודיע לו כי הוריו מבקשים לשדך אותו, כי כבר נקבע מועד לכתיבת התנאים עם כלתו. “מה עלי לעשות, יהודה?”, שאל במבוכה וביאוש.

“נשאל את החברים”, השיב יהודה.

נתכנסו בני החטיבה לדון על בעיתו של נתנאל.

בדברי הפתיחה שלו, הבהיר יהודה כי לפי דעתו אין לסרב לשידוך. הכלל “בן שמונה עשרה לחופה”, כלל גדול הוא ואין לערערו. אולם הוא מנה כמה סייגים ותנאים לנישואין כדי שלא תיפגענה מטרות החבורה: “לאחר שיסתיימו שנות לימודינו לא ייכנס איש מאתנו לעסקי פרקמטיה, ואם נצטרך להתפרנס בכוחות עצמנו, נבור לנו מלאכות אשר ארץ־ישראל מזדקקת להן. בנדוניה לא נשתמש. אותה נקדיש לצדקה. מכל רווח ושכר נפריש מעשר לעניים וכל שיוותר ולא נצטרך בו לכלכלת משפחתנו, נשמור למחיה בארץ הקודש. הלא קיבלנו על עצמנו להיטהר ולהתקדש בתשובה ובמעשים טובים. זה המבחן שאנו ניצבים בפניו, היום נתנאל, מחר אחר ולאחר מחר שוב אחר. בטוחני כי כל אחד מאתנו יעמוד במבחן, בבוא שעתו”.

אחרי יהודה דיבר ישראל: “ראויים דברי יהודה להיות כתובים על ספר התקנות של חבורתנו, החבורה הקדושה. אם ננהג על פיהם נהיה ראויים לשם זה שהוסב לנו באקראי, ולא זאת בלבד. קיום הדברים שעמד עליהם יהודה כמוהו כתחילת עבודת החציבה במנהרת הגאולה, תחילת המעשים לתיקון העולם ולתיקון עמנו אשר בהם מקופלת ואשר מהם יוצאת הדרך לגאולה”.

החברים קבלו את הדברים בהסכמה ובלא דיון.

זמן מועט לאחר שנכנס נתנאל לחופה, נכנסו לחופה גם יצחק ושאול וגם חברים אחרים בדובנו ובשידלוב. החתנים הצעירים לא ישבו בבתי הוריהם, אלא כנהוג, בבתי חותניהם, אם בערי מולדתם ואם בערים בהן גרו הורי הכלה.

כולם המשיכו ללמוד והקשרים ביניהם לא נפסקו. הם התכוננו לשלב הבא בחייהם, שלב הפרנסה, בו יישמו את התקנות הלא כתובות של החבורה הקדושה.

שעתו של יהודה לא איחרה לבוא. באחד הערבים, כאשר שב לביתו מבית המדרש, נתקבל על ידי בני משפחתו לא כתמול שלשום. אורחים היו בבית, מחשובי שידלוב, הקצין, הפרנס של העדה, רעיתו ובניו. האב, ראש משפחת סג"ל, הקצין והבנים של שתי המשפחות היו לבושים בגדי שבת שחורים: האם ורעית הקצין לבשו שמלות משי צבעוניות הנהוגות בימי חג ומועד.

יהודה עמד נבוך מול המתרחש בבית וליבו ניחש על מה ולמה נתרחש. אביו פתח בחגיגיות את דבריו: “איש בשורה אני היום, יהודה. הקצין הנכבד ואני הסכמנו בינינו כי נשתדך בשעה טובה ומוצלחת, כי אתה, יהודה, תשא לאשה את חווה, בתו של הקצין, וכי תבנה עמה יחד בית בישראל”.

“אמן”, קרא הקצין וביקש להמשיך בדברים, אך יהודה הפסיקו בשאלה:

“האוכל לראות את פני הכלה, בטרם אחליט?”

הזדרז הקצין והשיב: “אבותינו ואבותיהם לפניהם היו נוהגים להסכים ביניהם על השידוכים של ילדיהם, מברכים את החתן והכלה בברכת מזל טוב והיו כותבים את התנאים וקובעים את מועד הנישואים. ברם, רצונו של החתן כבודו והלא נאמר «חתן דומה למלך!» יראה החתן את הכלה. נאה היא וחסודה מאין כמותה. יראה החתן את הכלה. היא נמצאת בחדר הסמוך לבדה”.

בפנותו אל החדר הסמוך, ציפה יהודה למצוא בו עלמה הנוהגת כמנהגי העלמות היהודיות, משפילה עיניה למראה גבר ונמנעת מהביט אפילו במיועד להיות לה לאיש. דלת החדר היתה פתוחה ומשעמד בפתחו, כשהוריו והורי העלמה מאחוריו, ראה את העלמה קמה מכסאה ומתבוננת בו בעינים שהשובבנות מציצה מהן. נדמה היה לו כי היא בוחנת אותו מכף רגל עד ראש. עיניה החומות כיוונו מבט אל עיניו, אל פיאותיו, אל לבושו. יהודה חש בכורח להשפיל את עיניו שלו, אך לא נכנע לו. על אף שלבשה שמלת משי לבנה, שלא כדרכן של נערות איטליה, נדמה היה לו כי אחת מאלו עומדת מולו. שערה השחור, המלא והמבריק היה קלוע בצמות קצרות; מצחה ואפה היו בגוונים לבנים וּורודים כשיש מעולה וצווארה היה מוארך וחטוב. הם הביטו זה בזו וליהודה נדמה היה כי שומע הוא קולות ששמע בפגשו נערות בעיר מודנה באחד מטיוליו. חיוך של קורת רוח עלה על שפתיו ועל פניו ומשעלה כיסה גם את פני העלמה חיוך של רצון.

יהודה צעד מספר צעדים לקראת היעודה לו, בירכה לשלום בחיבה גלויה ושאלה: “האם תסכימי לעלות עמי לארץ־ישראל?”

מבלי להרהר אפילו לרגע, ענתה העלמה, בתוקף ובשמחה: “כן”. בעוד ההורים של שניהם תוהים על השאלה והתשובה, קד יהודה קידה בפני היעודה לו ובירך אותה בברכת מזל טוב. לאחר מכן פנה אל ההורים, אשר אף הם נכנסו לחדר ובירך אותם: “בשעה טובה ומוצלחת”. הכל חזרו על הברכות. האבות תקעו כף. האמהות התחבקו והתנשקו. עוד באותו יום נכתבו התנאים.

אל כלולותיו של יהודה באו בני המשפחה של החתן והכלה מכל רחבי פולין. גם החברים מדובנו באו, רובם היו נשואים וגם נשותיהם באו עמהם. בני החטיבה, בין אלה שגרו בשידלוב בין אלה שגרו מחוצה לה, חשו את עצמם כמחותנים לכל דבר.

החופה נערכה ברוב הדר. בשידלוב לא הקפידו על תקנות הצימצום בשמחות משפחתיות, והלא בני משפחת הכלה מאנשי שידלוב היו. אורם של נרות רבים, שהוחזקו בידי נשים שבין החוגגים, השתקפו בשערה השחור של הכלה ובשער האדמוני של החתן.

כאשר עמד יהודה תחת החופה כשבגד לבן מעל בגדי החתנים שלבש, לחש ישראל אל חבריו שעמדו לידו בעת הברכות: “לא רק בחופה וביום הכיפורים נלבש לבנים, אלא בכל שעה בה נעסוק בהפצת דברנו בשם העלייה לארץ־ישראל. בבגדים הלבנים שילבשו בני חבורתנו הקדושה יהיה משום סמל לטוהר אשר עליו אנו שואפים, לחיים של טוהר ושל קדושה בארץ הקודש”.

 

פרק שישי: החבורה הקדושה    🔗

אחרוני החברים בחבורה הקדושה נשאו נשים ורובם נעשו אבות לבנים ולבנות. כל אחד מהם המשיך בלימודיו, סמוך על שולחן החותן, כמנהגם של אברכים יהודים מימים ימימה, אשר ממנו לא סטו החברים. את השתייכותם לחבורה, את מטרותיהם הגלויות והסמויות העלימו מכל אדם, לרבות מנשותיהם. כל שגילו היה, כי בדעתם לעלות לארץ־ישראל, ויש והם שאלו את רעיותיהם אם יסכימו להצטרף. שום רעיה לא סירבה, כי אין הסירוב לעלות לארץ־ישראל מידה נאה לאדם יהודי, לא כל שכן לאישה שבעלה מתכוון לעלות.

אפילו עין בוחנת לא היתה יכולה למצוא בחברים דבר יוצא דופן. הם למדו ככל בני גילם וגידלו את משפחותיהם ללא כל סטייה. רק בפגישות ביניהם היו נותנים פורקן למאווייהם ולדעותיהם והם לא פסקו לדבר על הצורך לעשות נפשות לחבורה הקדושה, להגדילה ולהרחיבה. “שלושה עשר חברים, אינם חבורה”, טענו אחדים. יהודה וישראל הצליחו להרגיעם.

ישראל היה ראשון החברים שצורף לו התואר רבי. הוא היה זקן החברים ומזמן יצא לו שם של למדן חריף ובקיא. על ידיעותיו בתורת הקבלה היו קיימים רינונים בלבד. בשפת היהודים בדורות אלה, נהוג היה לכנות תלמיד חכם ונכבד בקהילה בתואר רבי. התואר לא בא לציין כהונה מסויימת, אלא לתת ביטוי לדרך ארץ ולכבוד שרוחשים לנושאו. בהזכרתו בעל פה הושמטה האות יוד שבתואר ובכתב הושמטה גם האות בית שבו.

בהדרגה זכו רוב רובם של שלושה עשר חברי החבוקה בתואר רבי; ראשם היה לר' יהודה הלוי סג"ל ונאמניו מבין החבורה לר' יצחק, ר' נתנאל ור' שאול.

האברכים היו פטורים מדאגות פרנסה. הם היו סמוכים על שולחן החותנים ואלה דאגו לכל מחסוריהם ולמחסורי משפחותיהם שגדלו במרוצת השנים. הם למדו כל היום, ואחדים מהם הגיעו לבקיאות מופלגת בתלמוד ובפוסקים. ר' יהודה הלוי סג"ל לעומתם הוסיף, להתעמק במדרשים ובספרי יראים.

משעברו כמה שנים לנישואיהם ונתקרב המועד שבו ייפסקו ימי היותם סמוכים על שולחן החותנים ואשר אחריו יצטרכו ל“רדוף” אחר פרנסה, החלו אבות וחותנים מדברים עם האברכים, בניהם וחתניהם בעניני “תכלית”.

בתקופה ההיא היתה עדנה למלכות פולין השסועה. מימי מרד הקוזאקים בהנהגת בוגדן חמלניצקי בשנת 1648, לא ראתה אלא מפלות ואבדן שטחים בכל גבולותיה. אך משנבחר, בשנת 1674, יאן סובייסקי למלך פולין, החל מזלה להשתנות. במלכותו נחלה פולין נצחונות אחר נצחונות והחזירה לעצמה שטחים שנקרעו ממנה. מעמדה בקרב עמי אירופה עלה פלאים והכל ראו בפולין ובמלך סובייסקי בעל ברית חשוב במלחמה בתורכים שאיימו להציף את ארצות אירופה כולן.

יחד עם ההתאוששות הצבאית והמדינית חלה גם התאוששות כלכלית בפולין. סחר הפנים וסחר החוץ שלה, אשר חלק ניכר מהם היה בידי יהודים, פרח כמו שלא פרח במשך דורות. שפע של הצעות פרנסה היו בידי אבות וחותנים, בין לשם שותפות עמהם בין לעיסוק עצמאי של הבנים והחתנים. וכך הוצעו לחברים של החבורה הקדושה עסקי תבואות ועצים, עורות ופרוות, כלים ותכשיטים וכיוצא באלה. אבות וחותנים שהיו נוסעים לירידי לייפציג העלו הצעות כי בניהם וחתניהם יתלוו אליהם במסע הבא, כדי לעמוד על טעמו של מסחר המפרנס את בעליו בהרווחה.

האברכים שמעו ומילאו את פיהם מים. אך כשעמדו אבות וחותנים בתוקף על דרישתם כי יעסקו בפרנסת משפחותיהם, גילו האברכים כי עסקים אלה אינם לרוחם.

תחילה סבורים היו האבות והחותנים, כי דברי נערות בפי הבנים והחתנים, כי יתיישבו בדעתם ותנהגו ככל בעל אשה ואב לבנים הדואג לפרנסתם, אך כשלא הועילו הדיונים והוויכוחים על “תכלית”, פרצו מריבות וסכסוכים. “איך תפרנס את עצמך, את אשתך ואת ילדיך?”, “והיכן תדורו?”, שאלו.

הגיעה שעת האמת. עתה חייבים היו לגלות משהו מייחודם. הם הודיעו כי החלטתם נחושה לעלות לארץ־ישראל בקרוב וכי עד לעלייתם לא יעסקו בפרקמטיה, אלא ימצאו להם מלאכה, אשר ארץ־ישראל זקוקה לה והם תבעו את כספי הנדוניה למען יוכלו לעשות בה מעשי צדקה.

בעיני האבות והחותנים היו נראים האברכים כבלתי שפויים בדעתם. משלא הועילו כל הטענות והתוכחות, לא היתה להם ברירה אלא להשלים עם דעותיהם של בניהם וחתניהם.

כדי להתפרנס נאלצו החברים להשכיר עצמם כעוזרים וכפקידים בבתי מלאכה ועסק. הם עסקו בניהול טחנות קמח בשם בעליהן, בהשגחה על כריתת עצי היערות, שנקנו על ידי יהודים, וכיוצא באלה. יצא להם שם של יוצאי דופן; בני טובים שירדו מן הפסים.

ר' יהודה הלוי סג"ל וחברו ר' ישראל ביקשו ללכת בדרך שאר האברכים בני החבורה, אך חבריהם השביעום שלא יעסקו במלאכות כמותם, אלא יוסיפו להיות על משמרתם הרוחנית. “גם בארץ־ישראל יהיה דרוש לחבורתנו ראש ומנהיג כר' יהודה, גם בה נזדקק למורה הלכה, פוסק ורב כר' ישראל”, טענו בלהט. שניהם קיבלו את טיעוני החברים.

ר' ישראל נתקבל כרב באחת העיירות הסמוכות לשידלוב ור' יהודה החל להקהיל קהילות ולדרוש בפניהן, תחילה בשידלוב ואחר כך בסביבתה. במשך הזמן יצא לו שם כדרשן נודע בכל רחבי פולין. אל דרשותיו נהרו המונים, גדול כקטן, גברים כנשים. הוא היה מקפיד בלבושו, בטיפוח זקנו ופיאותיו האדמוניות וכל הופעתו אמרה כבוד. לפני שפתח בדרשה, היה מתנענע כנץ ברוח. כאשר פתח לדבר, עצם את עיניו. קולו ונעימת דבריו ערבו לקהל שומעיו כשירתו המתוקה של משורר יחיד במקהלה של משוררים.

ר' יהודה היה מפליג בשבחם של חיים טהורים, חיים שיש בהם ייראת שמים ואהבת הבריות. הוא הרבה להעלות על נס אהבת מלאכה ואהבת חסד, לימוד תורה, תשובה ומעשים טובים. את דבריו היה מחזק בהבאת פסוקים מן התורה, מן הנביאים, מפרקי האבות, המדרשים וספרי היראים ובמקצת מעט דברים מספרי הקבלה. דבריו ומשליו היו שווים לכל נפש ולא דמו לפילפולים של דברי התלמוד, אשר בהם תיבלו שאר הדרשנים את דרשותיהם. על כן נתפרסם שמו בקרב האנשים הפשוטים שבקהילות, בקרב בעלי המלאכה והנשים.

שומעי דרשותיו של ר' יהודה, הלכו שבי אחרי תיאוריו של ארץ־ישראל. הוא היה מלבישם במראות טבע ונופים שהכיר באיטליה וכשציירם לפני שומעיו, נדמה היה להם, כי מועברים הם, דרך פלא, אל ארץ אבותיהם מקדם, שנשארה כפי שהיתה, ארץ חמדה טובה ורחבה. הוא עורר בשומעיו געגועים עזים לאותה ארץ והבטיח להם כי עתידים הם לחזור אליה, לחונן את עפרה ולהפריחה.

תהילתו של ר' יהודה כדרשן נתפשטה על פני מושבות היהודים ברחבי פולין ועד בוהמיה ומורביה הגיעה. מקהילות רבות באו אליו משלחות להזמין אותו לבוא אליהן ולדרוש בפני קהלן. היו אלה משלחות מטעם פרנסי קהילות גדולות וקטנות, מטעם בתי מדרש וישיבות. ובין המשלחות גם שלוחי בתי כנסת של בעלי מלאכה ובראשם של חייטים ופרוונים ואחרים, שהיו מקיימים בתי תפילה משלהם ברבות מקהילות פולין ובארצות אחרות.

חברי החבורה הקדושה הפצירו בראשם להחיש את הפעולה לשם יישום מטרותיה. להוטים היו להגדיל את שורותיה ולצאת בקרוב לארץ־ישראל. לא עלה עוד בידי ר' יהודה ור' ישראל לדחות את מילוי תביעתם למועד רחוק. הם קבעו מועד לתחילת הפעולה, ואף כי לא היה קרוב במידה מספקת בעיני מספר חברים, הוא נתקבל על דעת כולם.

בהתיעצות בין כל שלושה עשר החברים נקבעו השנה, החודש והיום לתחילת הפעולה, להופעת החבורה הקדושה בפומבי, להעלאת דברה בפני הציבור. המועד נקבע לראש חודש ניסן, חודש האביב והגאולה ממצרים וחודש הגאולה העתידה לבוא, בשנת כ' ת"ן לבריאת העולם, היא שנת 1690 למנין האומות. ביום זה יתאספו בני החבורה הקדושה בעיר שדליץ שליד הורודנא, אחד ממרכזי התורה בפולין, ושם יכריזו על מטרתם ויעוררו את הציבור להצטרף אליהם.

באותה שנה הקדימו השלגים להפשיר. האביב שהתמהמה לבוא כרגיל בפולין, עד לאחר הפסח, החל השנה בחג הפורים, כחודש ימים לפני הזמן. בראש חודש ניסן נמצאו כל שלושה עשר החברים בשדליץ. הם זכרו את דברי חברם ישראל ביום כלולותיו של ראשם יהודה: “לא רק בחופה וביום הכיפורים נלבש לבנים, אלא בכל שעה בה נעסוק בהפצת דברנו בשם העלייה לארץ־ישראל”.

החבורה הקדושה נתאספה בחצר בית הכנסת הגדול שבשדליץ. מעל לבגדיהם לבשו החברים מעילים לבנים, כאותם “הקיטלים” המשמשים את היראים בחופותיהם, בתפילותיהם ביום הכיפורים ובהסבתם לליל הסדר של פסח. מסורת עתיקה היא אצל היהודים לראות בלבוש הלבן לבוש של חג וסמל לטוהר.

בואם של החברים לשדליץ עשה רושם בקרב יהודי העיר. התאספותם בחצר בית הכנסת עוררה רבים לבוא שמה ולצטופף מסביב לאורחים. אלה עמדו בדומייה ומסביבם המתה החצר קהל גדול. היו שהשמיעו דברי גנאי וספקות בשפיותם של האורחים ואחרים האשימום בהשתייכות לאות כת “ימח שמה וזכרה”, בנהייה אחרי אותו שקץ משוקץ, שבתי צבי, “שם רשעים ירקב”.

משנרגע הקהל במקצת, פתח ר' ישראל בקול רם ותקיף:

הושלך הס בחצר בית הכנסת, מראהו הרבני, קולו הצלול והתקיף, דבריו הכנים והכאובים של ר' ישראל השרו אווירה של רצינות במקום. בגדיו הלבנים הזכירו לכול דרשת רב ומוכיח ביום הכיפורים. ור' ישראל המשיך:

בדבריו אלה סתם ר' ישראל את פיות המקטרגים שחשדו בבני החבורה כי הם מ“מאמיניו” של שבתי צבי, כפי שהעלילו עליהם מקודם כשירקו לעברם מפני השתייכותם, כביכול, לאותה כת. הקהל הצטופף מסביב לובשי הלבנים כדי להיות קרוב לדוברם ולקלוט כל מלה היוצאת מפיו. ר' ישראל המשיך:

רבים ענו “אמן” אחרי דברי ר' ישראל. הכל נשארו במקומם וציפו להמשך. והנה נשמע קולו של ר' יהודה בפנותו אל הציבור:

קולו הערב של רק יהודה שבה מיד כל לב. דמותו הנאה, האומרת נוי וקסם עוררה סקרנות לדבריו. כדרכו הוא עצם את עיניו לפני שפתח בדרשתו והתנועע קמעה. אחר פקח אותן, הסתכל בקהל והשמיע את דברו בנעימה של דרשן, ברוך ובאהבה:

ר' יהודה הפסיק כדי לשאוף רוח. רבו קריאות ההתפעלות וההסכמה וביקשוהו להמשיך בדבריו. מן הקהל קרא מישהו לעברו של ר' יהודה: “הלבוש הלבן שלכם – על מה ולמה?” היו שביקשו להשתיק את השואל ושנזפו בו, אך ר' יהודה ענה לו כאב המתרץ קושית בנו. “כלום יבוא אדם אל פלטין של מלך בלבוש חול? והלא אנו מיטהרים לקראת עלייתנו לארץ, בה בחר השם”.

שעה ארוכה דרש ר' יהודה והקהל הקשיב בדריכות. משסיים, התפזרו רוב רובם של הנאספים, אך ציבור של צעירים ואברכים נשאר במקום. הם היפנו שאלות אל ר' יהודה ואל נאמניו שעמדו לידו, ר' יצחק, ר' נתנאל ור' שאול. משרבו השאלות הטיל ר' יהודה על נאמניו להוועד עם השואלים, לבאר להם את מטרות החבורה ולהשביע את אלה שביניהם, אשר יבקשו להצטרף אליה.

ר' יהודה ור' ישראל ושאר החברים פנו לבית הכנסת. הנאמנים והשואלים נשאר בחצר. לאחר כשעה מנתה החבורה שמונה עשר חברים. חמישה מהמתקהלים בחצר בית הכנסת של שדליץ הצטרפו אליה ונשבעו את שבועתה.

בני החבורה נתחלקו בדעותיהם בהערכת תוצאותיו של המעמד. היו שראו במספר הזעיר של מצטרפים משום כישלון. המון רב שמע את הדברים, נתלהב מהם והביע את הסכמתו, אך רק בודדים היו נכונים לקבל את דרך החבורה. “מתי תהיה החבורה למחנה?” שאלו המאוכזבים. לעומתם היו שראו בהצטרפות החמישה משום הצלחה. “מי”ג נהיינו ל־ח“י. כה לחי!” אמרו לחבריהם. ר' יהודה ור' ישראל הסכימו עמהם.

אף כי ראשוני החברים של החבורה בני דובנו היו והבאים אחריהם בני שידלוב, תיקרא החבורה להבא “חבורת שדליץ” או “חבורת ר' יהודה משדליץ”. כי בשדליץ נתפרסם דברה. בה יצאה לראשונה קריאתה לציבור.

 

פרק שביעי: מ“מהלך” ל“מלאך”    🔗

למחרת המעמד בחצר בית הכנסת של שדליץ, לאחר דיונים והערכות שנמשכו כל הלילה, התפזרו בני החבורה. חמשת החברים שהצטרפו אליה בשדליץ פנו לבתיהם והשאר למקומות מושבם. בעת הדיונים הוסכם על המשך מסע ההתעוררות, מיד לאחר חג הפסח שיחול בעוד כשבועיים ימים. החברים משדליץ קבלו על עצמם להציע באיזו ערים תבקר החבורה, כל השמונה עשר יחד, כדי לחזור בהן על מעמד שדליץ. בין חג הפסח לחג השבועות תעשה החבורה בדרכים כדי להפיץ דברה.

ימים מספר לאחר חג הפסח נתאספו כל חברי החבורה בשדליץ ויצאו לדרך. שמונה עשר בני החבורה הקדושה הגיעו לתחומי העיר הראשונה שבין הערים שנקבעו כיעדים למסע ההתעוררות. הם הוציאו את המעילים הלבנים מכליהם, לבשום והתכוננו לפגישה עם הקהילה היהודית שבעיר. עוד הם במבואות העיר וקבוצה גדולה של תלמידי “ישיבה” ואברכים שנודע להם על בוא החברים, ניצבה בדרכם תוך קריאות עוינות ואיומים במקלות ואלות.

“כאן לא שדליץ”. נשמעו קריאות וצעקות. “כאן לא תצליחו לעשות מה שעשיתם שם. אל תחומנו לא תבואו!”

לא הועילו נסיונותיהם של ר' יהודה ור' ישראל להשפיע עליהם בדברי שלום ונחת. לא הועילו נסיונותיהם של שאר החברים להדוף את המתנגדים בכוח ולפרוץ דרך לעיר. מאוכזבים פשטו בני החבורה את המעילים הלבנים ונחו באחד השדות שמחוץ לעיר הסגורה בפניהם. השמש להטה. רעבים וצמאים הגיעו בשעות הערב לתחום העיר השניה במסלול מסעם.

הם נכנסו לעיר והגיעו אל רחובות היהודים. איש לא ניצב מולם. איש לא עצר בדרכם. סקרנים החלו להתאסף מסביבם, השעה היתה מאוחרת. את הלילה בילה חלק בין כתלי ה“הקדש” שליד חצר בית הכנסת וחלק תחת כיפת השמים בחצר.

בבוקר נודע בקהילה על בואם של שמונה עשר אברכים הנקראים בשם “חבורה קדושה”.

אחרי תפילת שחרית התרכזו בני החבורה בחצר בית הכנסת, לבושים מעילים לבנים. החצר נתמלאה קהל מתפללים. וגם כאן נשמעו ביטויי הסתייגות ועיינות, כפי שנשמעו בשדליץ.

ר' ישראל ור' יהודה השמיעו את דבריהם, רובו הגדול של הקהל נתפזר לאחר ששמעום ומספר צעירים ואברכים נשארו במקום ושאלו שאלות. חזר בשנית כל מה שנתרחש בשדליץ – אפילו מספר המצטרפים, לאחר שנתוועדו נאמניו של ראש החבורה עם השואלים. כמו בשדליץ הצטרפו גם כאן חמישה לחבורה הקדושה.

למחרת יצאו בני החבורה לעיר השלישית במסלול מסעם. חמשת החברים החדשים הצטרפו למסע. מספר בני החבורה היה לעשרים ושלושה.

בהמשך מסעם, התנסו בני החבורה בנסיונות משני הסוגים, בהם התנסו בראשיתו. היו מקומות, אשר ברגע שנודע דבר בואם, ניצבו בדרכם יריבים שגמרו אומר למנוע את כניסתם לעיר והיו מקומות שבהם חזר המעמד של חצר בית הכנסת של שדליץ ובודדים נצטרפו לחבורה ולמסע ההתעוררות שלה.

בסוף המסע, ימים ספורים לפני חג השבועות, מנתה החבורה חמישים ושניים חבר. לפני לכתם כל אחד לביתו ולעירו, ישבו בני החבורה לטכס עצה בדבר דרך החבורה להבא. מחולקים היו בהערכת התוצאות של מסעם, כבראשונה. היו ביניהם מאוכזבים וממורמרים על מיעוט המצטרפים והיו שראו בגידולה האיטי של החבורה משום עדות כי רק בני עליה יצטרפו אליה וכי איכות החבורה תפצה על הכמות. ר' יהודה ביקש להכין את מסע ההתעוררות הבא, לקבוע את מועדו ויעדיו. אך היו מבין הוותיקים שהביעו ספקות אם יוכלו להשתחרר בקרוב למסע חדש. פרנסת בני ביתם תלויה בעבודתם והעדרותם במסע כחמישה שבועות מהבית, גרמה להם בעיות כלכלה רציניות והם יתקשו לעמוד בבעיות חדשות בעתיד הקרוב. החברים החדשים, חלק מהם היו בעלי עסקים וביקשו שהות להכין את בני משפחותיהם למעמדם החדש ולדחות את מועד המסע הבא עד שיסדירו את עניני עסקיהם.

והיו כאלו שטענו שאין צורך בכלל במסעי התעוררות בפולין, אלא יש לצאת לדרך מיד, אותם חמישים ושנים החברים על נשותיהם וילדיהם. כמה יצטרפו במסע נוסף בארץ פולין? פחות מארבעים! אין ספק כי בעברם בקהילות ישראל בארצות שבדרך לארץ־ישראל יצטרפו אליהם יותר חברים ממספר זה. אין לדחות את יציאת פולין ויש להחיש את העלייה לארץ־ישראל.

ר' יהודה הקשיב בשקט לדעות שהובעו על ידי החברים אשר דחו את הצעתו להכין את המסע הבא. כשסיימו כל המתדיינים את דבריהם אמר: "נלך לפי הכלל: «אחרי רבים להטות». “לא, לא!” הפסיקוהו חברים, “כשם שהנהגת והדרכת אותנו עד כה כן תנהיגנו ותדריכנו להבא. שמעת את כל הדעות. שקול נא ביניהן והכריע. וכפי שתחליט ננהג”.

כאשר הגיע ר' יהודה לביתו בשידלוב, בערב חג השבועות, הודיעה לו חווה רעיתו, כי אורח הגיע לעיר ודבר לו אליו מאת מוריו באיטליה, ר' בנימין הכהן ויטאלי ור' אברהם רוויגו.

לשמע שמותיהם של מוריו נפעם ר' יהודה. את יד אלוהים הוא ראה בדבר, כי בשעה שהוא וחבריו נתונים במבוכה על דרכם בעתיד, הגיע אליו שליח מאת מוריו. לולא התקדש החג עליו, היה שולח מיד לקרוא לאורח. מפני קדושת החג הסתפק לברכו בבית הכנסת ולהזמינו לביתו במוצאי החג.

יוצא דופן היה האורח הן בחיצוניותו הן בדיבורו. בגדיו היו מרופטים משהו. זקנו השחור לא היה עשוי ועיניו יקדו באש מוזרה. אך הוא הפליא בבקיאותו בתורה שבכתב ושבעל פה את תלמידי החכמים שבבית הכנסת. ר' יהודה שמע את תהילת האורח וציפה בקוצר רוח לפגישתם במוצאי החג.

“מביא אני לך פריסת שלשום מאת רבותינו הרב”ך ור' אברהם רוויגו", פתח האורח, כאשר נפגש עם ר' יהודה בביתו. “זה עתה חזרתי מאיטליה”.

“ומה שלומם?”, שאל ר' יהודה, “ולשם מה הם שלחו אותך אלי?”

“שלום להם. נשלחתי אליך על מנת לעשות עמך ביחד בענייני החבורה הקדושה, אשר שמעה הגיע גם אליהם”.

נרעש ושמח שמע ר' יהודה את דברי האורח והוא שאל אותו: “מי אתה, ר' אורח?”

“ידוע אני בשם חיים מלאך, אך לא מלאך ולא בן מלאך אני. הייתי מהלך מקהילה לקהילה ונקראתי בשם חיים “המהלך”. במשך הזמן הפכו את כינויי מ”מהלך" ל“מלאך”, מפני דמיון הצליל של שתי המלים בניב שלנו וכך נתקבל השם. קניתי והרבצתי תורה בפולין ובגרמניה, בתורכיה ובאיטליה. מוריי ותלמידיי נמנים עם חשובי הרבנים וראשי הישיבות בארצות אלה, מילאתי את כרסי בש“ס ובפוסקים, אך לבי נמשך לקבלה ואותה למדתי אצל ר' השל צורף בווילנה, ואצל רבותינו באיטליה. ועתה הגד לי אתה, ר' יהודה, מה מעשיך ומה מעשי החבורה הקדושה שהגית ושחוללת?”

עד שעות הבוקר נמשכה השיחה בין השניים. על מה לא שוחחו? על המעמד ביער האורנים של דובנו והמעמד ביער הערמונים שליד שידלוב, על שנת הלימודים של ר' יהודה באיטליה ופגישותיו עם הגביר ר' שמואל אופנהיים בוינה, על הדיונים והלבטים בדבר מנהרת הגאולה וחציבתה, על המעמד בשדליץ, על המסע, תלאותיו והצלחותיו ועל הדעות השונות והמנוגדות שהועלו בפי החברים עם סיומה. “חמישים ואחד חברים מבקשים תשובה מפי, רואים בי ‘מורה נבוכים’ שלהם וטרם נתבררה לי התשובה, טרם נתבררה לי הדרך”, סיים ר' יהודה את תשובתו על שאלות אורחו.

“לפי דעתי”, השיב ר' חיים, “מן הדין שהחבורה תצא לדרך לארץ־ישראל. הן זה יעדה. לשם זה קמה. במסעות מעין אלה שערכה החבורה לא תיבנה, והיא עלולה להתפורר כשלא תעסוק בקרוב ביישום מטרותיה”.

“אתה ממליץ כי חמישים ושניים אברכים ייצאו לדרך? לא זה המחנה שייחלנו לו”, היקשה, השיב ר' יהודה.

“חמישים ושניים אברכים על נשיהם וטפם הם מחנה גדול. בדרך לארץ־ישראל יצטרפו אליהם רבים וגם הם עם נשיהם וטפם. יתכן וחלק מהם ינשרו בדרך, אך המחנה לא יתפורר, אם יהיה לו דגל שינשא לפניו”. “ודגל זה, מהו?”, שאל ר' יהודה.

תשובת ר' חיים באה תוך שיקול כל מלה ומלה: “ההולכים בדרך רואים את הדגל הנישא לפניהם כסמל למטרה אשר לקראתה הם הולכים. למראהו יסירו כל ספק העולה בליבם ויתחזקו בעת חולשת הדעת. אתה, ר' יהודה, העלית בפני החבורה את משל המנהרה, מנהרת הגאולה הנחצבת משני עבריה. יפה המשל, אולם אתה הולך רק בראש החוצבים מן העבר האחד ואין לך שום מגע עם החוצב מן העבר השני”.

“מן העבר השני חוצב המשיח והוא חבוי בעולמו”, הפסיק ר' יהודה את ר' חיים והמשיך: “אין לי ואין לשום איש מגע עמו. אין אנו יודעים את שמו ואת דמותו”.

ר' חיים הביט בעיניו היוקדות מסביבו, כאילו לוודא שאין איש מלבדם בחדר. לאחר מכן הישיר את מבטו אל ר' יהודה וכמו לחש את דבריו: “מפי ר' אברהם רוויגו שמעתי כי היית בין התלמידים שנבחרו על ידו לשמיעת דבריו הכמוסים על אמיר”ה. על כן ידעת את סוד ישיבתו של אמיר“ה בחצר מלך נכרי, כמשה רבנו בשעתו, וכי נתחייב להיעלם במשך ארבעים שנה עד שיתגלה שנית. וגם זאת שמעתי מפי רבינו: זה שאמרו בגמרא: «אסתר קרקע עולם היתה», בא לרמוז על סוד גדול. הלא היא דבקה במלך עכו”ם וראויה היתה לתיעוב, כביכול, אך לא כך סגרו חכמים, מפני שעל ידה נעשתה תשועה גדולה לישראל".

ר' חיים התעלם ממורת הרוח אשר דבריו עוררו אצל מארחו ואשר ניכרה היטב בפניו, והוא המשיך בשטף: “אמור להם לבני החבורה כי המשיח החוצב מן העבר השני של המנהרה, אינו נטול גוף או דמות הגוף, הוא אותו שליח האלוהים אשר הוכיח בתהגלותו הראשונה כי ראש ומלך הוא לעמנו ואשר בתהגלותו השנייה בקרוב יגאלנו גאולה שלמה ויחזירנו לארצנו. יידעו נא בני החבורה מי החוצב מן העבר השני וכי מלאכתו כמעט ונשלמה. אז יידעו כי בדרך המלך הם הולכים, להקביל פני מלך בעיר המלוכה ירושלים”.

מעיניו של ר' חיים ניתזו מעין רשפי אש ושפתיו נעו גם לאחר שסיים את דבריו. דעתו כמו ריחפה בעולם אחר והיא לא חזרה לעולם הזה עד שאזניו קלטו את דברי התשובה השקולה של ר' יהודה: “חברי הקרובים וביניהם מי שלמד גם הוא אצל ר' אברהם רוויגו, הרב ר' ישראל, וכן אני, איננו מאמינים כי המשיח החוצב במנהרת הגאולה מעברה השני גלוי וידוע, בעל שם ובעל דמות. מחכים אנו לו כל יום, כל שעה, אך עד להופעתו הוא סמוי מעינינו. יהיה מי שיהיה, יישלח מי שיישלח – גם אם יתמהמה נחכה לו. לא נחשב קיצין ולא נספור שנים”.

“בדעה זו יכולת לקבץ מסביבך חמישים ואחד חבר ואולי תצליח להוסיף עליהם כמספר זה”, השיב ר' חיים. “אך את העם לא תעורר לצאת מן הגלות ולעלות לארץ־ישראל, אם לא תעלה בפניהם נס ודגל. ומי יספק לך אלה אם לא דמותו המאירה של אמיר”ה?"

“אלהי ישראל, תורת הנגלה והנסתר, הם הנס והדגל ההולכים לפנינו”, השיב ר' יהודה וקם. נסתיים הדיון הראשון בין ראש החבורה הקדושה לבין ר' חיים מלאך.

לאחר כמה ימים ביקש ר' חיים פגישה נוספת עם ר' יהודה וזה נענה לו. שניהם לא סטו מדעותיהם ולא הגיעו להסכמה ביניהם.

בעת פגישה שלישית הודיע ר' חיים לר' יהודה על רצונו להצטרף לחבורה ור' יהודה הבהיר לו כי לא כדרכו דרך החבורה, לא כאמונתו אמונתם של חבריה.

“מוכן אני להתאים את דרכי לדרכה ולא לתת פומבי לאמונתי ובלבד שאהיה חבר בחבורה הקדושה”.

לאחר דין ודברים הסכים ר' יהודה לצרף את ר' חיים מלאך לחבורה. הוא קרא בפניו את נוּסח השבועה ור' חיים נשבע.

ר' יהודה ור' חיים ביקרו ביחד בעירו של הרב ר' ישראל ובאו אל ביתו. החלק הראשון של הפגישה היה מוקדש להחלפת דברים על המורים והחברים באיטליה. שלושתם היו מושפעים מדרכיו של ר' אברהם רוויגו והרבו לדבר עליו.

לאחר מכן דובר על דרכה של החבורה בעתיד. ר' יהודה מסר על הצטרפותו של ר' חיים לאגודה ועל דעתו כי עליה לצאת לארץ־ישראל בקרוב מבלי לערוך מסעות התעוררות נוספים בפולין. ר' ישראל בירך את החבר החדש להצטרפותו ודן עמו באריכות על דעתו בדבר היציאה לארץ־ישראל. בדיון זה עלה בידי ר' חיים לשכנע הן את הרב, ר' ישראל והן את ר' יהודה שטרם הכריע בדבר. בפגישה זו הוסכם כי זו תהיה דרך החבורה בעתיד, כי את דעתם המשותפת הזאת יביא ר' יהודה בפני ציבור החברים.

לבסוף הפליג ר' חיים לדבר על הגאולה והגואל, על הסודות הקשורים בהם ועל דרכי הלימוד של סודות אלה. הוא לא הזכיר את השם אמיר"ה ונזהר מלגלות את אמונתו בו, אך בדבריו על הסודות תכפו ביטויים שרמזו על דבקותו בשבתי צבי.

ר' חיים יצא מביתו של הרב, ר' ישראל. ר' יהודה נשאר עם חברו הוותיק. כשהיו לבדם אמר ר' ישראל לחברו: “איש זה עלול להטות את החבורה לצד העבירה. הוא עלול לטמא מחנה קדוש. יש להיזהר מפניו ולא לתת לו לצאת לדרך עם שאר החברים. שלחנו לאן שתשלחנו, יהודה, אחי, אך בל יעלה עמנו”.

“הוא הבטיח לקבל את דרכנו, הוא נשבע את שבועתנו”, השיב ר' יהודה בהתרגשות, אך ר' ישראל גמר אומר למנוע מר' חיים מלאך את ההצטרפות למחנה העולים. את הצטרפותו לחבורה קיבל כדבר שאין להשיבו אחור: “אם הוא יימצא בין העולים, אני לא אעלה עמכם”.

“ומי יהיה לנו מורה ורב בארץ־ישראל?” זעק יהודה לעומתו: “הן זקוקים אנו לך, אחי!”

“אם הוא יימצא בין העולים, אני לא אעלה עמכם”, חזר ופסק ר' ישראל.

ביחד חזרו ר' יהודה ור' חיים מעירו של הרב ר' ישראל אל שידלוב. הם ישבו זה מול זה בעגלה. ר' יהודה היה מכונס בעצמו ומהורהר. בפני בעיה קשה וחמורה העמיד אותו חברו ישראל, עמיתו ועוזרו בגיבוש החבורה. הבעיה נוגעת לבן לוויתו היושב מולו ואשר אינו יודע דבר על אודותיה.

לעומת ר' יהודה שהיה מכונס בתוך עצמו, היה ר' חיים ער ותוסס. הוא תאב להעביר לראש החבורה את שפע המחשבות שעלו בדעתו. ר' חיים לא היה רק איש ההלכה והקבלה. בקיא בדרכים, בערים ובארצות היה. מפני נסיעותיו המרובות שבגללן נדבק בו השם “מהלך”, נהירים היו לו סוגי העגלות והסוסים שיהיו דרושים לחבורה בדרכה הארוכה. הוא ידע לנקוב בשמות הערים והקהילות בהן תעבור הדרך וכן בשמות פרנסים ורבנים המשמשים בקהילות. היה בידו לנקוב בשמות המקומות שבהם מצויות אכסניות ראויות לחבורה וגם את בעליהן ומחיריהן ידע. שום דבר הקשור לדרכים לא נעלם ממנו.

את כל שפע הידיעות והפרטים מסר לר' יהודה ופעם אחר פעם היה מוסיף בצחוק מהול גאווה: “טוב להולכים בדרך כי “מהלך” מנוסה כמוני ילך עמהם כחלוץ לפני המחנה, כמדריך וכנווט”.

ר' יהודה הקשיב לשפע הדיבורים של בן לוויתו, אך לא הרבה להשיב או להגיב. כאשר פנה אליו ר' חיים בשאלה על דעתו לגבי פרט זה או אחר, היה משיב במלים ספורות ולא מחייבות, כגון: “הדבר צריך עיון”; “יש לשקול בענין”. וכיוצא באלו.

בלבו ובדעתו של ר' יהודה גמלה ההכרה כי על החבורה לצאת לדרך, כי עליו להודיע על דעתו זו לכל החברים והוא היה בטוח כי הכל יקבלוה, כפי שהסכים ר' ישראל לדעתו של ר' חיים מלאך, בענין היציאה. כן גמלה בלבו של ר' יהודה ההכרה כי היציאה לדרך והנסיעה בדרכים מחייבות את הצטרפותו של ר' חיים. אמת רבה מצא בדבריו כי מסוגל הוא להיות מעין חלוץ ההולך לפני המחנה, מדריך ונווט. אך אליה וקוץ בה. דברי ר' ישראל הידהדו באזניו: “אם הוא יימצא בין העולים, אני לא אעלה עמכם”. פעמיים חזר על הדברים ומהם לא יסטה. פירוש הדבר: עליו לבחור בין החבר הוותיק, ר' ישראל והסעד שלו ברוח ובדעת לבין “המתהלך” וסגולותיו להדריך ולנווט את מחנה העולים

גם בשידלוב לא מצא ר' יהודה פתרון לבעיה שבפניה הועמד. היא הטרידה אותו בימים ובלילות. הוא המשיך לדרוש בפני הציבור בשידלוב, אף להיענות להזמנות לצאת אל קהילות אחרות לדרוש בפניהן, אך הוא לא היה עוד כתמול שלשום. ניטלו הזיו מעיניו וצליל הקסם מקולו.

כל אימת ששהה בעיר, בא ר' חיים אליו וידיעות בפיו. הוא בירר כי חבריו בערים אלה ואלה בעלי מעמד הם. כשיפנה אליהם יעזרו לו בכול. אל בעלי אכסניות במקומות אלה ואלה הריץ מכתבים וקיבל תשובתם כי נכונים הם לאכסן קבוצות גדולות של נוסעים, על נשותיהם וילדיהם. הוא בא בדברים עם בעלי עגלות וקבע אתם את מחירי ההסעה. הכל מוכן למסע. יבוא נא ר' יהודה אל בני החבורה ויורה להם על מועד צאתם לדרך.

חש ר' יהודה בעליל כי הגשמת היציאה לארץ־ישראל קשורה ותלויה בר' חיים. בלעדו היא לא תתממש ואין לו ברירה אלא להעדיף את ה“מהלך” על הרב. ר' יהודה דרש מר' חיים להשבע בפניו, על ספר תורה פתוח, שלא יגלה לשום איש את אמונתו בשבתי צבי, שלא ינסה בשום מקום לבוא בדברים עם מאמיניו, שלא ינסה לעשות שום נפש לדעותיו בקרב בני החבורה. ר' חיים נשבע והכף הוכרעה. ר' יהודה יכנס את בני החבורה, יביא בפניהם את דעתו כי יש לצאת לדרך ויודיע על התפקיד שנועד לר' חיים מלאך כמדריך וכנווט של מסע החבורה הקדושה לארץ הקודש.

בהתכנסותם של בני החבורה בעיר שידלוב קיבלו כל החברים את דעת ראשם ר' יהודה, חלק בהתלהבות ובלא סייג, חלק מתוך נאמנות לראש החבורה.

קשה היה לר' יהודה להסביר לחברים את העדרותו של הרב ר' ישראל מן ההתכנסות ושלא כדרכו גילה רק טפח מטעמיו וכיסה טפחיים.

היה זה יומו הגדול של ר' חיים. כוותיק ובקיא במסעות הירצה על פרטי המסע: לא בשיירה שתכלול את כל החברים ייצאו את פולין, אלא קבוצות קבוצות, לפי מקומות מגורי החברים. על כל קבוצה לפקוד בדרכה מספר רב של קהילות, ככל האפשר, כדי לעשות נפשות למטרות החבורה.

נקבעו מועדי היציאה, התחנות והאכסניות בדרך, הלבוש, הצידה, מבחר הכלים והכסף ועוד כהנה וכהנה.

ונקבעו מקום ומועד לפגישת המחנה כולו. המקום שנקבע היה העיר ניקולשבורג שבמורביה והמועד שנקבע היה בין חג הפורים לחג הפסח בשנת ה' ת"ס לבריאת העולם, היא שנת 1700 למנינם.

מניקולשבורג תצא ותעלה החבורה הקדושה לארץ־ישראל.

ר' חיים מלאך קיים מה שהבטיח לר' יהודה. הוא לא גילה לשום איש מאנשי החבורה והקרובים להם את אמונתו בשבתי צבי. כאשר דובר עליו שתק וכאשר קולל, כמנהג הכופרים בו, התאפק, חרק שיניים ולא הגיב. גם במקומות שבהם התגוררו מאמינים בשבתי צבי, שלא העלימו את אמונתם בו, לא סטה מן האיסור שקיבל על עצמו. הוא לא התקרב למאמינים וכשהם התקרבו אליו, דחה אותם.

החבורה הקדושה היתה נכונה לצאת לדרך. תורתו של ר' יהודה והדרכתו של ר' חיים מלאך שימשו לחבריה כעמוד־אש. את יציאתם מפולין ועלייתם לארץ־ישראל ראו כראשית הגשמתה של תקוות הדורות ליציאה מהגלות ולשיבת ציון.

 

פרק שמיני: שיירות בדרך    🔗

חברי החבורה הקדושה היו פזורים על פני ערים ועיירות רבות בכל גלילות פולין, מווילנה שבצפונה עד לבוב וקרקוב שבדרומה. אל תחנתם הראשונה בדרך ליעדם, העיר ניקולשבורג שבמורביה, יצאו בשיירות לפי עריהם ועיירותיהם ובהתאם למסלולים שנקבעו בהתוועדות עם ר' יהודה ור' חיים.

החל ממחרת חג הפורים ניראו נעות בדרכי פולין שיירות של עגלות גדולות מחופות. בין עשר לחמש עשרה נפשות נצטופפו בכל עגלה, בני משפחה אחת או שתים. ברבות מן העגלות נסעו בני שלושה דורות – סבים, אבות וילדיהם.

הדרכים היו נקיות משלג ומבוץ. בחלקן הקדמי של העגלות ישבו בדרך כלל הגברים ובחלקן האחורי הנשים. לא היתה מחיצה בין הנוסעים, אך ההפרדה בין המינים קוימה בקפדנות. כשהגברים התפללו בקול, הצטרפו הנשים בלחש. וכשהגברים עיינו בספרי קודש, עסקו הנשים בתפירה ובסריגה.

הגברים לבשו בגדי מסע כהים. הנשים לבשו שמלות לבנות ארוכות ובעלות שרוולים ארוכים, כמנהגן ביום הכיפורים. ראשי הנשים היו מכוסים מטפחות לבנות שהסתירו את כל שערותיהן.

בשיירות הנוסעים לניקולשבורג שררה אווירה של חסידות ופרישות, ובכך נבדלו הנוסעים לארץ־ישראל במחנהו של ר' יהודה מן הנוסעים שהאמינו בשבתי צבי ושנסעו אליו, כשנות דור לפני נסיעתם של בני החבורה הקדושה.

הגיעה אחת השיירות לאחד המקומות שנקבעו ללינת לילה או למנוחה, נכנסו העגלות לאכסניות. הנשים והבנות תפשו את החדרים שנועדו לנוסעים, הכינו את המצעים ללינה ועסקו בבישול ובשאר המלאכות. הגברים לבשו בגדים לבנים מעל לבגדי המסע שלהם, או במקומם, ושמו פעמיהם אל בית הכנסת. היו במקום בתי כנסת אחדים, באו ביחד אל הגדול שבהם. כלאחר יד ענו על הברכות שהופנו אליהם מיתר המתפללים, התפללו בדבקות שהיתה אופיינית להם ושכמותה לא נודעה מחוץ לשורותיהם.

גם בתוך אמירתם את התפילות הנהוגות, נתנו בני החבורה בלבם שבח והודיה לאל בורא עולם על שהעלה אותם בדרך אל ארץ הבחירה. אחרי התפילה ישבו ללמוד בספרים שמצאו במקום או עיינו בספרים שהביאו אתם. הדבקות שבתפילתם, לימודם והימנעותם משיחה של בטלה, עשו רושם עמוק על בני הקהילות שבתוכן עשו. לאחר יום או יומיים של שהות העולים באחד המקומות והסתכלותם של תושבי המקום בנוהגיהם ובנוהגי נשותיהם באכסניות, היתה חסידותם ופרישותם של בני החבורה הקדושה לשבח בפי כל. רבנים ודיינים ולומדי תורה ביקשו את קירבתם; סוחרים ובעלי מלאכה דיברו עליהם בהערכה וכינו את העולים בשם “חסידים”. רבים ראו בחסידים העולים ובמעשיהם מעין תיקון הפגמים שפגמו בשעתם המאמינים בשבתי צבי.

לא היתה קהילה שלא העניקה לעולים מכל הדרוש להמשך דרכם בצידה ובכסף. היו קהילות שמתוכן הצטרפו משפחה אחת או שתים־שלוש לשיירות החסידים. אירע ששתיים שלוש עגלות של עולים נכנסו לעיר ויצאו ממנה שלוש וארבע ויותר.

שמען של שיירות העולים הגיע גם לקהילות שלא היו בדרכן ואשר בהן לא חנו החסידים. בני הקהילות שנפגשו עמהם הפיצו את דבר עלייתם לארץ־ישראל, את חסידותם ופרישותם. וכך החלו לנוע לניקולשבורג עגלות מלאות גברים, נשים וילדים כדי להצטרף לחבורה הקדושה במסעה לארץ־ישראל.

האש שהדליקה החבורה בפולין היתה ללהבה וזו התפשטה על פני ארצות אירופה. היא הגיעה לאוסטריה, לבוהמיה, לגרמניה ולמורביה. ניצוצותיה אף הרחיקו עוף עד לאיטליה והונגריה. שיירות, שיירות מארצות שונות עשו את דרכן לניקולשבורג, עיר ההתכנסות.

ר' יהודה וחבריו־נאמניו ר' יצחק, ר' נתנאל ור' שאול, ביחד עם ר' חיים מלאך, הקדימו את כל השיירות. את משפחותיהם השאירו להשגחת החברים שנסעו באיטיות בגלל הנשים והטף ושעשו חניות רבות בדרך. הם נסעו בעגלה מהירה ונמנעו מכל חניה שאפשר היה לפסוח עליה. היה עליהם לדאוג לאיכסון הבאים ולמזונם עד ליציאה ממש למסע לארץ־ישראל; היה עליהם לדאוג להשגת כספים למסע ולהכנת דירות לעולים ולבניית בית־כנסת ובתי מדרש בירושלים. מניקולשבורג עמד ר' יהודה לצאת לווינה אל מיודעו הגביר, ר' שמואל אופנהיים, אשר הבטיח לו בשעתו א עזרתו, כאשר יגיע להגשמת כוונותיו.

לשמחת ר' יהודה ולשמחתם של החברים שבאו עמו, נתגלה להם כי רבה של ניקולשבורג, ר' דוד אופנהיים, קרוב לגביר שבווינה קרבת משפחה ודעה. בעזרתו רכשו לעניינם את קרוב משפחתו, אחד מראשי הקהילה, ר' שמשון ורטהיהם, שהסכים להיות גבאי החבורה הקדושה. הן הרב והן הגבאי הרימו תרומות כסף לצורכי החבורה וגם עודדו את בני קהילתם לעשות כמותם.

לאכסניות שהוכנו לעולים היה צורך להביא ריהוט וכלי מיטה, מזון לימי החניה במקום ורפואות אשר החולים יזדקקו להן. כן היה צריך למנות מלמדים לילדים, שמשים מבני ברית ועובדי נקיון שלא מבני ברית, וכדומה. ההוצאות היו רבות ועלו על הסכומים שנתרמו בעיר. כדי להשיג את הכספים הדרושים הן לחניה בניקולשבורג עד ליציאה לארץ־ישראל והן למסע הארוך לארץ, היה הכרח שר' יהודה ייצא בהקדם לווינה, לגביר, ר' שמואל אופנהיים ויודיע לו כי הגיעה שעת ההגשמה לרצונו להיות לחבורה הקדושה: “מה שהיה זבולון לאחיו יששכר – משביר ומכלכל בחומר ושותף בשכר התורה והמצוות”.

ר' יהודה לא מיהר לצאת לווינה. מיום ליום דחה את יציאתו. הוא העדיף לקבל את פני הבאים לניקולשבורג, לשאול בשלומם, ללוותם אל האכסניות שהוכנו להם ולדאוג למחסורם. רוחו היתה מרוממת והוא חש בתחילת ההגשמה של שאיפותיו. לנגד עיניו התבצעה מעין התחלה ליציאת הגלות ואף כי ממדיה היו צנועים ומצומצמים, הוא בטח בכך כי יגדלו ויעצמו בעתיד. עליית המעטים לארץ־ישראל מן ההכרח שתגרור אחריה עליית הרבים.

מפי הבאים נודע לר' יהודה כי העולים ובני הקהילות שעמהם נפגשו או שמתוכם יצאו, משתמשים בשם “חסידים” בכנותם את הנוהים אחריו. והוא נפעם לדעת כי הוא מכונה בפיהם בשם: “ר' יהודה חסיד”. למראה הכבוד וההערצה שהכל חלקו לו, למשמע ההסתמכות עליו כראש החסידים העולים וכפטרונם, חש ר' יהודה כי רובצת עליו אחריות למעלה ממה ששיער לעצמו בטרם בא לניקולשבורג. חרדה כמוסה לגורל החבורה הקדושה נתערבבה בהתרוממות רוחו למראה הנעשה.

התרגשותו הגיעה לשיא כאשר נפגש עם חבריו מנעורים, בני דובנו ובני שידלוב, ואף הם, בדברם אליו, מכנים אותו רבנו, ובינם לבין עצמם מזכירים את שמו כ“ר' יהודה חסיד”.

העגלות הוסיפו להגיע. אכסניות אחדות כבר נתמלאו ואחרות עמדו להתמלא, אם יימשך זרם הבאים. ר' יהודה הבין כי עליו למהר לצאת לווינה ולבקש סיוע כספי לכיסוי ההוצאות הגדלות והולכות. מחנה העולים כבר מנה יותר מאלף נפש. ולא הוצאות הדרך בלבד העיקו עליו. ר' חיים מלאך לא פסק מלהזכיר לו, כי יש להצטייד בסכומי עתק לקנייתם או שכירתם של בתים ודירות בירושלים, וכי אסור לחבורה לזוז מניקולשבורג בטרם הובטחו הכספים הדרושים למסע לירושלים ולמגורים בה. ר' חיים, ה“מהלך” המנוסה, חישב לפרטיהן את הוצאות הדרך וההוצאות הצפויות בירושלים. יום יום דחק בר' יהודה לצאת לווינה עד שנעתר לו.

לפני צאתו, נועד ' יהודה עם ר' שמשון ורטהיים, הגבאי וביקש ממנו לתת סכום כסף בידי שליחים מומחים אשר בדעתו לשגרם מיד לירושלים. יוטל עליהם לנהל משא ומתן עם בעלי קרקעות ובתים בעיר, להכין בתי מגורים לעולים ולהתקין בית־כנסת ובתי מדרש, “חדרים” לתלמוד תורה לילדים ומקוואות טהרה. בחושו המעשי ידע ר' שמשון כי גם לשם תשלום מקדמה על כל אלה דרוש סכום נכבד. כזה לא היה בקופה ולא ניתן היה לאספו בקהילה. ר' יהודה הציע ללוות את הסכום הדרוש על חשבון הכסף שהוא עתיד לקבל מאת ר' שמואל אופנהיים בווינה ועם שובו יחזירו.

ר' שמשון טרח והשיג סכום שהספיק לדעתו לתשלום מקדמה עבור הבתים והקרקעות בירושלים. השליחים יצאו לירושלים ור' יהודה יצא לווינה בלוויית שלושת נאמניו, הגבאי ר' שמשון ורטהיים והמומחה למסעות, ר' חיים מלאך.

למעלה מעשר שנים עברו למן פגישתם השנייה והאחרונה של הגביר עם האיש שבינתיים נעשה ראש לחבורה הקדושה ואשר כינויו כר' יהודה חסיד הלך לפניו. בשנים אלה נתעצם עושרו של ר' שמואל אופנהיים, אך בריאותו נתרופפה והוא הזדקן למעלה מכפי גילו. הוא קיבל את ר' יהודה בחיבה כנוהגו בימים עברו ובדרך־ארץ כנאה למעמדו כעת. גם את מלוויו ונאמניו קיבל בלבביות. והוא הקדים את דברי אורחו: “ידוע לי על מעשי רבנו מדינים וחשבונות שהריצו אלי סוכניי בכמה וכמה ערים. הם ראו את העולים והתפעלו מחסידותם ופרישותם. הם שמעו על ראשם ועל תהילתו בפי כול. ידוע לי על התקהלות החסידים העולים בעיר ניקולשבורג, מאיגרות שקיבלתי מקרובי משפחתי, רב העיר ור' שמשון ורטהיים, שאני שמח לראותו ביניהם. יאמר לי נא רבנו במה אוכל למלא את משאלתי מאז, להיות לחבורה הקדושה מה שהיה זבולון לאחיו יששכר”.

“מעל לאל, נפש נתקהלו בניקולשבורג ועלינו להכין כסף להוצאות מסעם וישיבתם בירושלים”, השיב ר' יהודה, “עלינו להכין בתים למגוריהם, מקדשי מעט, בתי מדרש ושאר צרכיה של קהילה קדושה בירושלים. לא נותר בקופתנו כסף, לאחר כיסוי ההוצאות של האכסניות בניקולשבורג. כאשר שיגרנו שליחים־מומחים לירושלים להכין את הדרוש, נאלצנו לבקש מר' שמשון, הגבאי שלנו, ללוות סכום כסף כדי לתת בידם דמי קדימה לתשלום הרכישות”.

החרה החזיק אחריו ר' חיים מלאך: “מחננו עתיד לגדול ועלה במחשבה לחלק את העולים לשתי קבוצות שוות של כשש מאות נפש לערך בכל אחת. בדרך זו ניתן להסיע קבוצה אחת בנהר הדנובה עד לים השחור ומשם לקושטא ומשם לארץ ישראל. הקבוצה השניה תפליג באניות מנמל ונציה עד לאלכסנדריה ומשם לארץ־ישראל. חלוקת המחנה לשניים תאפשר שמירה על שלומם ורוחם של העולים בתלאות הנסיעה ותמנע עינא בישא מצד הגויים שבדרך”.

הוסיף ר' שמשון: “ר' חיים בקיא במסעות. קיבלתי ממנו אומדן ההוצאות הן של המסע והן של הצרכים בירושלים והרשה לי, שאר בשרי, לנקוב בסכומים הדרושים”.

בתשומת לב רבה ובהבעת פנים רצינית הקשיב ר' שמואל לדברים. כשסיים קרובו, הגבאי, פתח ואמר: “אשריכם שאתם עולים לארץ־ישראל בראש מחנה גדול, חבורה קדושה, שכל ישראל גאה בה. לולא חולשתי, הייתי נוטש כל שיש לי כאן ועלה עמכם. אשר לסכומים הדרושים, רבים מדי הם שאוכל להוציאם מעסקיי. אצטרך למכור חלק מנכסיי ולשעבד אחרים, אך גם תמורתם לא תספיק למלא כל צורכיכם. יורשה נא לי לבקש מרבנו לקבל עצתי שייצא למספר קהילות בגרמניה ובהולנד להיפגש בהן עם אישים אמידים מבני עמנו למען ימלאו הם את החסר. אתן בידי רבנו איגרות לאישים הללו אשר רובם עומדים בקשרי מסחר עמי ומובטחני שהם לא יסרבו להיענות לפנייה להיות שותפים במצוה הגדולה. ועוד אבקש מרבנו: יסכים נא להשאיר את שאר בשרי, את ר' שמשון, עמי בווינה למען נעשה יחד במכירות נכסים ובשעבודם, כדי שיהיה בידינו כסף מזומן, ולו בחלקו, הדרוש לחבורה”.

למחרת הפגישה, יצאו ר' יהודה חסיד ונאמניו לפרנקפורט על נהר המיין שבגרמניה, מצויידים באיגרותיו של ר' שמואל אל שלושה גבירים מבני הקהילה שעמדו עמו בקשרי מסחר. מלבד אלה היו בידי ר' יהודה גם איגרות ליהודים אמידים באלוטנה, בברלין ובאמשטרדם וכן רשימת שמות של יהודים שר' שמואל לא שיגר אליהם איגרות, אך ידע על עושרם ונדיבות לבם.

ר' שמשון ורטהיים נשאר בווינה אצל ר' שמואל אופנהיים ור' חיים מלאך חזר לניקולשבורג, להיות עם העולים, בעת העדרו של ראש החבורה.

לאחר שהגיעו ר' יהודה ושלושת נאמניו לפרנקפורט על נהר המיין פנו לאכסניה. ר' יהודה הורה לנאמניו לפנות לגבאים של בית־הכנסת הגדול ולהודיע להם כי הוא, ר' יהודה, מבקש לדרוש בו ביום השבת, לפני תפילת מנחה. אחר כך ימסרו את האיגרות של ר' שמואל לאישים שהוא פנה אליהם ויבקשו מכל אחד מהם, בשמו, כי יבוא לשמוע את הדרשה.

גבאי בית הכנסת, אשר שמעו על סגולותיו של ר' יהודה חסיד כדרשן הסכימו ברצון והוציאו בו ביום הודעות לבני הקהילה שבישרו ב“אותיות של קידוש לבנה” על הדרשה של האיש הקדוש, ראשה של החבורה הקדושה, רבי יהודה החסיד, בשבת הבאה, לפני תפילת מנחה. שבת זו היתה השבת שלפני חג הפסח, “שבת הגדול”, אשר בה נוהגים רבני העדות לדרוש על החג ועל הלכותיו.

החל משעות הצהרים ביום השבת ניכרה תנועה יוצאת דופן ברחובות היהודים בפרנקפורט. גברים, נשים וטף עזבו את דירותיהם ונהרו לתפוש מקום בבית־הכנסת הגדול. שעה רבה לפני השעה היעודה לדרשה, היה בית הכנסת מלא מפה לפה. הנהירה לא פסקה גם כשנתמלאו בית הכנסת ועזרת הנשים. המאחרים עמדו במעברים, ישבו על אדני החלונות או הצטופפו במבוא של בית הכנסת ואפילו בחצר.

בקושי פינו השמשים מקום לרבנים ולפרנסים. שלושת הגבירים שהוזמנו על ידי ר' יהודה נענו להזמנה ובאו, אף כי בדרך כלל לא נמנו עם שומעי הדרשות.

כאשר הופיעו ר' יהודה ונאמניו במבוא בית הכנסת, נבקעה חומת האדם ופינתה דרך לבאים. לבושי לבנים היו פניו של ר' יהודה הבהיקו.

ר' יהודה פסע אל ארון הקודש. רוב הקהל קם על רגליו, ואלה שעמדו במעבר, פנו לצדדים כדי לפנות לו מקום. הוא עלה במדרגות ארון הקודש, התעטף בטלית שהוגשה לו על ידי אחד השמשים, נשק לפרוכת ועמד כשעיניו סוקרות את הקהל העצום.

כדומיה ממעל, היתהה דומיה מתחת. דממה שלא מן העולם הזה השתררה בבית הכנסת. כל העינים היו מופנות אל העומד ליד ארון הקודש; כל האוזניים היו כרויות לשמוע את מוצא פיו.

כקול שופר בקעו פניות הדרשן לקהלו: “אחי ורעי”, פתח, “אחי בני עמי”.

במלים פשוטות ובמשפטים ברורים לכל מאזין פתח ר' יהודה את דרשתו. הוא דיבר על הכוונות שהיו לנגד עיניו של בורא העולם כאשר ברא את עולמו ועל הפגמים שפגמו בו האומות, וישראל, עם קדושים, בתוכן. בעמדו על הפגמים הוא תיארם בצבעים עזים אשר זעזעו את השומעים. וכשהפליג לצייר את דרך התיקונים על ידי תשובה ומעשים טובים, עורר וגם ניחם את הקהל.

“בידינו להחיש את בוא הגאולה”, הכריז. “היא מאחורי כותלנו וכל הדרוש להופעתה הוא השלמת התיקונים”. לאחר הכרזה זו, צייר לפני השומעים את מנהרת הגאולה בצורה שנדמה היה להם כי רואים הם את רגבי האדמה המתפנות ממנה וכי שומעים הם את כלי העבודה החוצבים בה.

כבני הקהילות הרבות בפולין המדינה, הלכו גם בני קהילת פרנקפורט על נהר המיין שבי אחר קולו של ר' יהודה החסיד. קסם דבריו ריתק אותם מראשית הדרשה ועד סופה.

דברים כאלה לא שמעו יהודי פרנקפורט מעולם. חידוש אחר חידוש יצא מפיו של הדרשן, ורבים נזכרו כי הוא נודע בכינוי “פה מפיק מרגליות” והם הצדיקו את הכינוי.

הדביקות בה התפללו ר' יהודה ונאמניו לאחר הדרשה, הדמעות שנראו בעיניהם והנענועים בהם נענעו את גופיהם, הדביקו את קהל הנאספים בבית הכנסת. אף הם התפללו בקול ובבכי; אף הם נענעו את גופיהם כמו האורחים. התעוררות כזאת טרם ראתה פרנקפורט ואכן החרידו הקולות שבקעו מבית הכנסת את התושבים שבבתים מסביב. הם לא היו רגילים בכך. חלק מהם חששו מפני פורענות שבאה על יהודי המקום, אך משבאו לבית הכנסת, לעמוד על טיבה, ראו קהל מתפללים מתנועע כקמה בשדה שהרוח אחזה בה ומפיהם פורצים קולות של תפילה ובכי.

עם צאת השבת נהרו בני הקהילה אל האכסניה שבה התארחו ר' יהודה חסיד ונאמניו. איש לא בא בידיים ריקות. אלה באו כשבידיהם מזון לסעודת מלווה מלכה ואלה באו כשצרורות כסף בידם, תרומה להוצאות הדרך של החבורה הקדושה במסעה לארץ־ישראל. והיו ביניהם שגמרו אומר להצטרף לחבורה ולעלות עמה לירושלים.

לבושי לבן ישבו ר' יהודה ונאמניו ליד שולחן ארוך וכל הבאים ניגשו אליהם ובירכום. הראשונים התישבו מסביב לשולחן ואלה שבאו אחריהם עמדו צפופים מסביב ליושבים.

נערכה סעודה שהכל טעמו ממנה. ר' יהודה שר משירי האר"י המושרים בסעודת מוצאי שבת והקהל היה מוקסם מקולו המרטיט לבבות ומדבקות שירתו.

הבאים נמנו עם “בעלי הבתים” של הקהילה, אך לא היו אמידים במיוחד. תרומות הכסף שהביאו אתם, ביטאו את נדיבות לבם ואת ההשפעה שהשפיע עליהם ר' יהודה חסיד בדרשתו. לא היה בהן כדי לפטור את ר' יהודה מן הפנייה לאישים, אשר קיבלו את מכתביו של ר' שמואל אופנהיים בווינה להשתתף בהוצאות המסע של החבורה.

ר' יצחק, ר' נתנאל ור' שאול מילאו כאן, באכסניה של פרנקפורט על נהר מיין, את התפקיד שמילאו בהתקהלויות הראשונות של החבורה בערי פולין. הם ביארו את מטרות החבורה הקדושה, חזרו על השבועה שכל מי שמצטרף אליה חייב להישבע והסבירו את הנוהגים שהחבורה קבלה על עצמה. באותו ערב הצטרפו לחבורה ארבע משפחות מפרנקפורט שמנו כעשרים נפש.

למחרתו, ביום הראשון לשבוע באו לאכסניה שניים מן הגבירים, מקבלי איגרותיו של ר' שמואל אופנהיים. כל אחד מהם הביא עמו תרומת כסף גדולה ובנוסף על כך קישוטים לספרי תורה, רימונים וידיות של כסף, פרוכות של קטיפה עם רקמת כסף וזהב, מנחה לבית הכנסת שיוקם בירושלים.

השלישי מבין האישים שקיבלו איגרת לא בא. ביום השני לשבוע שלח אליו ר' יהודה את אחד מנאמניו להזכיר לו, כי מסר לו איגרת מאת ר' שמואל אופנהיים מווינה וכי טרם נענה לפנייה שבה. הגביר לא קיבל אותו. משחזר כלעומת שבא, קם ר' יהודה והודיע: “נלך אליו”. הוא ושלושת נאמניו באו אל בית הגביר.

האיש לא יכול היה להעלים את תחושת הסיפוק והניצחון, כאשר יצא מלשכתו לקבל את פני הבאים, את ר' יהודה חסיד קיבל בכבוד רב וגם למלוויו גילה יחס של דרך־ארץ.

“שמעתי את דרשתך, רבי, אך את רובה לא הבנתי”, אמר הגביר. “איש פשוט אני ואין לי עסק לא עם מנהרת גאולה ולא עם תיקון פגמים. משתדל אני לקיים את המצוות המוטלות עלי מן התורה ולא ידוע לי על מצווה המחייבת אותי לתמוך באנשים העולים לארץ־ישראל לפני בוא המשיח. הלוואי ולא יהיה גורלם כגורל האיש שביקש לעלות לחומה ונעשה מומר”.

לשמע הדברים קם ר' יהודה ממקומו ועמו קמו נאמניו. כשפנו לצאת מן הלשכה ביקש הגביר לעכבם בדברי פיוסים, אך ר' יהודה לא שעה לו.

עם שובו לאכסניה ביקש ר' יהודה מנאמניו ללכת מיד אל גבאי בית הכנסת הגדול, להודיע להם כי הוא ידרוש בו באותו יום, בשעות שלאחר הצהריים, וכי יעשו לפירסום הדבר בדחיפות. מחר עם שחר ייצאו את פרנקפורט.

שוב נתאסף קהל גדול בבית הכנסת ושוב שבה ר' יהודה את לב שומעיו. בדרשה זו עמד על משמעותו של קרבן על מזבח ה' ומשמעותה של תרומה לשם מצווה. הוא הפליג בחשיבות המצווה לתמוך באלה המקיימים את ישוב ארץ־ישראל, המסירים ממנה את חרפת השממון ובזיון העזובה. “העושר הוא מתנת ה'”, הכריז בקול גדול, “הודות לו יכול העשיר לקיים בכספו מצווה שאין יד העני משגת לקיימה. עשיר הנמנע מקיים מצווה הבאה לידיו, מפני שהוא חס על ממונו, ומבקש לתלות את מעשהו בנימוק כלשהו, אינו ראוי לעושרו. עשירים כאלה הנם רשעים ולזאת התכוון הפסוק במשלי י”ב, ז': «הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד». «עשירים», היפוך אותיות היא התיבה: «רשעים». בידי העשיר הברירה אם להשתייך לאלה או לאלה".

למחרת יצאו ר' יהודה ונאמניו לאלטונה. יהודי פרנקפורט לא פסקו במשך שנים לדבר על ביקורם בקהילתם. גם כתבי העתים של לא־יהודים מסרו בהרחבה על הרושם העז שעשה ביקורם בעיר.

 

פרק תשיעי: יהודה יעלה    🔗

את חג הפסח עשו ר' יהודה ונאמניו באלטונה שבגרמניה. לאחר מכן שהו בברלין ובאמשטרדם ועד שחזרו לניקולשבורג היה הקיץ בעיצומו. סכום נכבד נאסף מסעו של ר' יהודה וכשהוא מסרו בידי גבאי הקופה, ר' שמשון ורטהיים, עורר התפעלות אצלו ואצל כל מי שהיה באותו מעמד.

ר' חיים מלאך ור' שמשון ורטהיים מסרו לר' יהודה על מה שאירע בעת היעדרותו הממושכת מניקולשבורג.

פתח רבי חיים: “לא היה כמעט יום בו לא הגיעו עולים חדשים לעיר. אך היו גם חברים שנשרו. מהם שהתחרטו בעצמם וחזרו למקומותיהם ומהם שקרובי משפחה או שליחיהם שכנעו אותם לנטוש את החבורה. מספר העולים הנמצאים בניקולשבורג מגיע כבר לאלף מאתיים ושבעה נפש, ומן הרצוי לחלקם לשתי קבוצות, אשר אחת מהן תעשה את דרכה לארץ־ישראל דרך וונציה והשנייה דרך נמל הדנובה שליד ווינה. על ראש החבורה להחליט מי יעמוד בראש הקבוצה האחת ומי בראש השנייה”.

השלים ר' שמשון: “השבח לאל שהעניק לר' שמואל אופנהיים מאוצרו ואשר נתן לו לב להיטיב עם יראיו. ר' שמואל מסר בידי החבורה סכום כסף שיספיק להוצאות הדרך של שתי הקבוצות ואם יחסר דבר, יושלם על ידי סוכניו בוונציה ובערי הנמל של הדנובה, מאופן שבהונגריה עד לגאלאץ שברומניה. הגביר הפקיד בידי איגרות לסוכניו ובהן הוראה לספק לנו כל סכום שיידרש למסענו. אשר לסכומים שיידרשו בירושלים, הורה לי שאר בשרי ללוות על חשבונו כסכום, אשר יביא עמו ראש החבורה. בהוצאות אלה ישתתף ר' שמואל חלק כחלק. מכיוון שר' יהודה הצליח מעל למשוער, לא יחסר לנו כסף בירושלים. אם כן, הכול מוכן ומזומן ליציאה. יצווה רבנו לנסוע וניסע”.

ר' יהודה הודה לבעלי הבשורות הטובות וקבע כי הוא יעמוד בראש הקבוצה שתצא לוונציה ור' חיים יעמוד בראש הקבוצה שתצא לנמל הדנובה שליד וינה. הוא הביע את דעתו כי רצוי למעט בהוצאות הנסיעה כדי שהקופה תוכל למלא את צורכי החבורה בירושלים. על אופן חלוקת העולים בין שתי הקבוצות ועל מועד היציאה יתן את דעתו בימים הבאים.

ימים אחדים לאחר שובו לניקולשבורג, ביקר ר' יהודה בלוויית ר' חיים באכסניות העולים. הוא בירך את החברים שהצטרפו בעת העדרו ושאל בשלום כל אחד שנקלע בדרכו.

לאחר ימים אחדים חולקו העולים לשתי קבוצות. ר' חיים הודיע ליושבי האכסניות לאיזו קבוצה צורף כל אחד – לזו שתצא לנמל וונציה או לזו שתפליג בנהר הדנובה.

בדרך כלל נתקבלה החלוקה בלא הסתייגות, אך אם אחד מראשי המשפחות הודיע כי יש לו קרובי משפחה בקבוצה האחרת וברצונו שכולם יסעו באותה הקבוצה, ניתנה הוראה לנאמניו של ראש החבורה לדאוג להעברתם לאותה הקבוצה.

בחלק מן האכסניות הבחין ר' יהודה בתופעה של התפרקות מן הצניעות והפרישות שציינו את החבורה. הישיבה בצוותא של גברים ונשים, בנים ובנות בשטח צר ופתוח, במשך תקופה ממושכת, גרמה לגרוי יצרים. ר' יהודה ראה גברים ונשים משוחחים ביחידות ואלה לא היו בעל ואשתו. נקלעו בדרכו בנים ובנות שידיהם אוחזות זו בזו, ושצחוק ודברי קלות ראש בוקעים מפיהם.

זה היה האות לר' יהודה, כי אין עוד לדחות את היציאה, ושיש להחישה ככל שניתן. הוא ציווה לכנס את כל העולים, גברים ונשים. בעת ההתכנסות הודיע על היציאה הקרובה ועל הצורך המוחלט לקיים נוהגי פרישות וצניעות.

“לפני דור, בעת שנתקבצו אחינו ואחיותינו מסביב לאיש, אשר בו ראו את הגואל, נסעו בשיירות, אשר ההתפרקות ממינהגי הצניעות היתה מסימני ההיכר שלהן. בל נהיה כמותם. חבורתנו היא קודש לה' אלוהי צבאות. הוא המתהלך בקרבנו. שכינתו תעלה עמנו לעיר קודשו. וכך כתוב בספר במדבר ה‘, ג’: «ולא יטמאו את מחניכם אשר אני שוכן בתוכם». ובספר דברים כ”ג, ט“ו כתוב לאמור: «והיה מחניך קדוש ולא ייראה בך ערוות דבר». אנא, אחים ואחיות, שימרו על טהרת מחננו וקדושתו מכל משמר, ואז לא יעזבנו ולא יטשנו השם. הוא ילך לפנינו כמו שהלך לפני אבותינו בצאתם ממצרים”.

נבוכים אך נלהבים היו שומעי דבריו של ראש החבורה והם קראו לעברו: “רבנו הקדוש, רבנו החסיד, כדבריך נעשה”.

יציאת העולים נקבעה ליום ראשון בשבוע. השבת האחרונה בניקולשבורג היתה רוויה מתח והתרגשות. היתה זו שבת אחרונה לשהות המחנה ביחד; יום לפני חלוקתו לשניים. רק בירושלים ייפגשו הקבוצות וייעשו שוב למחנה אחד. והיתה זו שבת של חשבון נפש, של יציאה לדרך שאין חזרה ממנה.

בערב שבת באו אל ר' יהודה רבה של העיר, ר' דוד אופנהיים וגבאי החבורה, ר' שמשון ורטהיים, להודיע לו כי לא יעלו עם העולים, כי עניינים מעניינים שונים מעכבים אותם כאן וכי הם יעלו במועד מאוחר יותר. ר' יהודה הפציר בהם להצטרף לקבוצה שלו ולעלות עמו: “זקוק אני להוראת רבנו, הרב, וזקוק אני לבקיאותו של הגבאי, ר' שמשון, בעיני הקופה”. ההפצרות לא הועילו. עניינים כבדי משקל עיכבו את השניים מלהצטרף. אל דברי הפרידה הנרגשת שלו, שילב רבה של ניקולשבורג את הכתוב בספר שופטים א‘, ג’: “יהודה יעלה. הנה נתתי את הארץ בידו”.

ביום הראשון בשבוע החלה יציאת העולים. בשיירות של עשרים עגלות ביום יסעו. בצוותא יעשו את דרכם לווינה ושם ייפרדו לשתי קבוצות. הראשונה, בראשות ר' חיים מלאך, תפליג בנהר הדנובה ומשם לקושטא וממנה לירושלים, והשנייה, בראשות ר' יהודה חסיד, תמשיך בדרכה עד לוונציה ומשם תפליג בים לאלכסנדריה ומשם תעלה לירושלים.

בווינה קיבל ר' שמואל את העולים ודאג למחסורם. ידו לא זזה מידו של ר' יהודה, אך בקשתו ממנו לשהות עוד מספר ימים במחיצתו לא נענתה. משירדו בני הקבוצה הראשונה לאניות שהמתינו להם בנמל הנהר דנובה, נפרד ר' יהודה מהגביר, הנדיב, ויצא בראש השיירה לוונציה.

בשובה ובנחת הפליגו להן אניות העולים בנהר הדנובה ובים האדריאטי. היו ימי שלהי הקיץ. מן השמש ניטל כוחה. הרוחות היו קלילים ונעימים.

הן באניות ששטו על פני נהר הדנובה והן באניות ששטו בים האדריאטי, שהו רוב הנוסעים על פני הסיפונים. בשעות היום חיפו עליהם מחצלות מפני השמש ובשעות הלילה התכרבלו בשמיכות כנגד הצינה.

משפחה משפחה ישבה לה במכונס על הסיפונים. הגברים והבנים לחוד והנשים והבנות לחוד, ורק בשעות התפילה, או בשיעורים, נתקבצו למקום אחד בסיפונים. הם התפללו בדבקות ולמדו בשמחה. תלמידי החכמים שביניהם לימדו את העולים על מצוות יישוב ארץ־ישראל ועל המצוות התלויות בארץ, ועל שבחי ארץ־ישראל וירושלים, כמסופר בתלמוד ובמדרשים.

מאז גלות ישראל מארצו לא היתה עלייה לארץ־ישראל במספרים כאלה. אפילו אחת הקבוצות שכללה רק מחצית ממספר העולים בחבורה הקדושה, עלתה במספר אנשיה פי שניים ויותר על מספר העולים הגדול ביותר עד אז, בעת עלייתם של רבני אנגליה וצרפת, במאה השלוש עשרה.

המסע על פני נהר הדנובה והים נמשך ימים רבים. ככל שהתרחקו האניות מנמלי היציאה שאקלימם היה נוח בדרך כלל, גבר החום ותכפו הגשמים. פגיעת שניהם היתה קשה לעולים. השמש היכתה על ראשיהם והגשם הצליף בפניהם ולא היה להם מחסה ומקלט של ממש לא מזה ולא מזה. כמות המים שעמדה לרשותם לא היה בה כדי לרוות את צמאונם בימי חום; ובימים בהם ירד גשם רב, קשה היה להכין מזון להשביע את רעבונם.

נתלוו לתלאותיהם הדרישות לתשלומי מס נוסף וכופר שהגישו מוכסים בנמלי הדנובה ושודדי־ים בים האדריאטי. קופת החבורה, בין זו שבידי ר' יהודה חסיד, בין זו שבידי ר' חיים מלאך, הלכה ונצטמצמה וצימצומה גרם לחרדה ניכרת לגבי מילוי צורכי העולים בירושלים.

הגדולה בצרות העולים היתה התחלואה. תחילה פגעה בעיקר בילדים והפילה בהם קרבנות רבים. הבאתם לקבורה באחת הערים שלאורך הדנובה, שבהם היתה קיימת קהילה יהודית, או הורדתם למצולות ים מן הסיפון, בלב ים, היו מלוות מחזות מחרידים ושוברי לב. אחר כך פגעה התחלואה גם במבוגרים, בגברים ובנשים ורבים היו ביניהם שבטרם הוציאו את נשמתם, קוננו על כך, כי לא יזכו להגשים את הגדולה שבשאיפות חייהם ומשאת נפשם – לעלות לארץ־ישראל ולשבת בירושלים עיר הקודש.

כשני שלישים של העולים חלו ונחלשו, התפתלו ביסורים ופרפרו בין החיים ובין המוות.

התפילות וזעקות החולים והבריאים כאחד עלו לשמי מרום מסיפוני אניות העולים בים השחור ובים התיכון. ר' יהודה חסיד ור' חיים מלאך אשר בדרך פלא לא נפגעו במחלה, עמדו על רגליהם כמעט כל שעות היום והלילה, לעודד את החולים ביסוריהם ולמנוע יאוש מן הנותרים בחיים, שחרדו לגורלם ועתידם. הם הפצירו בקברניטי אניותיהם להחיש את המסע ככל שניתן, להגיע לנמל קושטא ולנמל אלכסנדריה במהרה, כדי לסיים את פגעי הים ולהביא מזור וישע למתייסרים.

כאשר עלתה לחוף קושטא האניה ובה קבוצת העולים בראשות ר' חיים מלאך ונפגשה עם יתר העולים שביתר האניות, נבהלו ונסערו העולים עד היסוד ממראה החברים באניות השונות ומחסרונם של רבים שניספו בעת המסע. כולם היו תשושים ואבלים על בני משפחה וקרובים שנפטרו ושנקברו במצולות ים. פרנסיה ורבניה של קהילת קושטא, שבאו לקבל את פני העולים, הוכו בהלם למראה שלדי האדם שרבצו ליד רציפי העגינה ואשר כל זיק של חיות כמו כבה בהם.

מחזות דומים נתרחשו באלכסנדריה, בה עלתה לחוף קבוצת העולים בראשות ר' יהודה חסיד. אף כי ביקש להמשיך בדרך לארץ־ישראל, נאלץ לחנות בעיר, עד שיתאוששו העולים וישוב אליהם כוחם.

הן בקושטא והן באלכסנדריה נפטרו עוד עולים בעקבות תשישותם וחולשתם. ימי החנייה בשתי הערים האלה היו ימים של חרדה לחיי התשושים והחלשים וימי הלווית הנפטרים ואבל על אבידתם. נשים נשארו ללא בעלים; בעלים ללא נשים; זוגות ללא ילדיהם; ילדים ללא הוריהם.

ר' יהודה חסיד ור' חיים מלאך השתדלו בכל כוחם לעודד ולחזק את רוח העולים בדברם על הגמול המצפה להם תמורת סבלם ויסוריהם. הם העלו בפניהם את שבחי יעדם הקרוב – ירושלים עיר הקודש, אליה יגיעו לאחר כמה ימי נסיעה בלבד, אולם הצלחתם היתה קטנה והדיכאון הוסיף לשרור בשני המחנות.

לפני שיצאו לדרך, קבעו ר' יהודה ור' חיים כי ישתדלו לסיים את מסע החבורה לפני חג ראש השנה. את השנה החדשה, היא שנת ה' תס"א, יקבלו כבר בארץ הקודש. ברם, מצב העולים בשתי הקבוצות חייב דחיית היציאה וגם שינוי בדרכי המסע. דרושים היו למעלה משבועיים ימים לאחר עגינת האוניות עד שקמו רוב החולים ממשכבם וכל האבלים משבעת ימי אבלותם.

לאט ובהדרגה חזרה רוח ההתעלות והתקווה אל העולים. סייעו לכך בני הקהילות בקושטא ובאלכסנדריה שסעדו את אחיהם, החסידים העולים, ודאגו למחסורם והידיעה כי בקרוב יעמדו רגליהם בירושלים. שם יתפללו לעילוי נשמתם של אלה שלא זכו להגיע ושם יתאחדו עם יקיריהם בעת תחיית המתים. בהתרוממות רוח מחודשת ובהתעוררות גדולה התכוננו העולים בשתי הקבוצות ליציאה לסוף המסע.

הימים היו ימי שלהי הקיץ, ימי חודש אלול, חודש הסליחות והרחמים. הן בקושטא והן באלכסנדריה התכוננו העשירים והמיוחסים מבני הקהילות לעלות כמנהגם לירושלים לימים הנוראים ולחג הסוכות.

ביקורים אלה בירושלים היו מנהג עתיק ולהם התכוננו בקפידה רבה ותוך תחושה של זכות ומצווה גדולה. אשרי הזוכה להתפלל על השנה החדשה ולבקש כפרה לחטאיו ליד הכותל המערבי, זה הכותל שהוא שריד מחומת האבנים האדירה שהקיפה את הר הבית, מקום בית המקדש וקודש הקדשים.

רבות סיפרו הנוסעים מבני הקהילות לעולים החסידים על הכותל המערבי, שהשכינה לא זזה ממנו מעולם, על היונים המקננות בנקיקי האבנים האדירות כנרמז בשיר השירים ה‘, ב’: “קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי, יונתי תמתי”. בהתלהבות סיפרו להם על מנהגם לעלות בחג הסוכות אל הר־הזיתים, נוכח הר הבית, ולהקיפו כשלולביהם ואתרוגיהם בידם. “מעין שיבה לימי קדם, אנו חשים בשעה זו”, אמרו כשעיניהם נוצצות, “נדמה לנו שאנו עומדים בחצרות בית מקדשנו, כאבות אבותינו שהיו עולים לרגל לירושלים מכל חלקי ארץ־ישראל”.

את סיפוריהם של בני הקהילות שמעו העולים החסידים בענין ובשקידה, אך את עצתם להפליג ביחד עמהם באניות לנמל יפו שבארץ־ישראל לא קיבלו. לא עמד להם כוחם לרדת שוב לאניות ולעשות את מסעם בים. את דרכם לארץ־ישראל יעשו ביבשה. ואם לא יגיעו בשל כך לארץ־ישראל בראש השנה המתקרבת, הרי נכונות להם עוד שנים רבות של ישיבה בארץ, אליה הם באים כעולים ולא כאורחים, לזמן קצר, כבני הקהילות.

שתי הקבוצות עשו, איפוא, את דרכן לארץ־ישראל בעת ובעונה אחת ביבשה. זו שיצאה מקושטא הדרימה וזו שיצאה מאלכסנדריה הצפינה. חלק מזער מדרכם עשו בעגלות; את רוב הדרך עשו על גבי גמלים וחמורים ואף מסעם זה היה קשה ורב ייסורים.

הקבוצה בראשות ר' חיים מלאך נכנסה לארץ־ישראל דרך גבולה הצפוני ועשתה את דרכה לירושלים דרך הגליל, השומרון וצפון יהודה והקבוצה בראשות ר' יהודה חסיד, נכנסה לארץ דרך גבולה הדרומי ועשתה את דרכה לעיר דרך הנגב וארץ יהודה. לא היה שום קשר בין שתי הקבוצות. האחת לא ידעה על גורל חברתה ועל דרכה אל היעד המשותף.

אחרי תלאות רבות שפגעו בשתי הקבוצות במשך המסע, נזדמנו שתי הקבוצות יחד, בוקר אחד, כבדרך פלא, מהלך פרסאות אחדות מירושלים. העיר היתה עדיין חבויה בערפילי השחר.

אנשי שתי הקבוצות לא האריכו בברכות ובסיפורי תלאותיהם. אפילו ר' יהודה חסיד ור' חיים מלאך לא החליפו ביניהם מלים רבות, אף כי לא ראו זה את זה מזמן ועל אף כל שעבר עליהם מאז שנפרדו זה מזה בווינה. כולם היו קצרי רוח להכנס לעיר. סרו מהם עייפותם ותשישותם. מכל צד הפצירו במובילי הגמלים והחמורים להחיש את הכניסה לירושלים.

כשר' יהודה ור' חיים בראש המחנה, התקדמו העולים לעבר ירושלים. תוך דממה וחרדת קודש עשתה שיירת העולים את דרכה. ר' חיים פנה לר' יהודה ואמר: “ראש חודש הוא היום, סימן יפה לכניסתנו לעיר הקודש”. ור' יהודה השיב: “ראש חודש מרחשוון, ראשון החודשים לאחר החודש הקדוש שבו זכינו למחילה ולכפרה. אכן, סימן יפה הוא היום לכניסתנו לעיר האלהים”.

היה זה ראש חודש מרחשוון, שנת ה' תס"א, הארבעה עשר לחודש אוקטובר, שנת 1700 למניינם.

 

פרק עשירי: בירושלים    🔗

שיירת העולים נעה לעבר ירושלים, אך העיר לא נתגלתה לפניהם. עיני כל הביטו מזרחה, שם היא מצויה, אך לא נראו אלא הרים וגבעות, סלעים ועצי זית.

לאט, לאט נתפזרו ערפילי הבוקר. סרו העננים מעל פני הרקיע והשמש האירה את היקום באורה הזוהר. נתגלתה העיר. חומותיה ומגדליה נראו כאילו היו על כף היד. כל העינים מופנות אליהם. הלבבות פעמו בקצב מזורז. שאיפה אחת מילאה את העולים: לקצר את המרחק אל היעד הנכסף.

פתאום נשמע קול במחנה: “קריעה!” “קריעה!” הוא בא להזכיר לעולים כי הרואה בפעם הראשונה את ירושלים בחורבנה, חייב לקרוע קריעה בבגדיו. כדין אבל.

ניתן אות לעמוד. העולים ירדו מן הבהמות, קרעו קריעה בבגדיהם, ישבו על הקרקע כאבלים וקראו בקול את פרק ע"ט בתהלים: “מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשיך שמו את ירושלים לעיים”.

קריאות העולים ובכיים מילאו את חלל האויר. הם בכו וזעקו על חורבן העיר כאילו אירע בימיהם, לנגד עיניהם ממש. אך כאשר סיימו את תפילתם הנרגשת, נהפך כבמטה קסם אבלם לששון ומספדם למחול. כל שבחי ציון וירושלים שידעו מעודם, עלו על שפתותיהם ופרצו החוצה. השמחה הלכה וגברה. העולים יצאו בריקוד סוחף ומלהיב, הוציאו את המעילים הלבנים ממטענם ולבשום.

מעגלים מעגלים של רוקדים, גברים לחוד ונשים לחוד, הקיפו את ר' יהודה ואת ר' חיים ובגבור התלהבותם הכתיפו אברכים את ראשה של החבורה הקדושה, את האיש שהעלה אותם לירושלים, ורקדו עמו בתוך המעגלים.

עוד הם רוקדים ושרים, נראו באים מכיוון העיר המון אנשים ובהם זקנים, אברכים וצעירים. כשהתקרבו הבאים שמעו הרוקדים את קריאותיהם: “ברוכים הבאים”, “שלום עליכם”.

ערבי עובר אורח שראה את מחנה העולים בא לעיר והודיע ליושביה היהודים, כי מחנה של בני בריתם נמצא מחוץ לשעריה. בהשמע הידיעה עזבו רוב הגברים של העדה את עיסוקיהם ולימודיהם ויצאו בהולים לקבל את פני הבאים. בראש מקבלי הפנים צעדו שליחיו של ר' יהודה ששוגרו על ידו לירושלים, להכין את הדרוש לחבורה הקדושה.

השליחים ניגשו לר' יהודה ולר' חיים ושוחחו אתם ארוכות. שאר הבאים, אשכנזים כספרדים, התערבו בין העולים. לחלק מן האשכנזים היו קרובים בין העולים ופגישתם אתם היתה מרגשת מאד. יתר הבאים בחרו לעצמם כל אחד חוג של עולים ולהם סיפרו על מצבם ומעמדם בירושלים.

לא טובות היו הידיעות על מצב קהילת היהודים בירושלים. קשה הפרנסה כקריעת ים־סוף. מסחר של ממש אין וגם במלאכה אין לראות ברכה. מספר היהודים קטן והערבים, תושבי העיר, נזקקים לסחורתם ולמלאכתם מעט מאד.

וקשה גם ענין המזון. בשר בקר אין בנמצא כלל ושאר צורכי המזון נמצאים בצימצום ועולים ביוקר רב.

וקשה מכל שלטון התורכים בארץ. עיניהם של בעלי השררה לבצע ולהתעשרות מהירה והם עושקים את התושבים, יהודים כערבים, בלא רחמים. המסים והארנונות המוטלים על התושבים מרוששים עשיר כעני ומשאירים אותם בלא פרוטה כמעט להחיות את נפשם.

“הוסף לכל אלה את שנאת הערבים ליהודים, את התנכלותם להם בבית וברחוב, את לחציהם עליהם בכל מיני לחצים וידעת מה מצבנו ומעמדנו בעיר קדשנו”, כך סיים אחד מאנשי המקום, מיוצאי סוריה, את סיפורו. אחר, יוצא פולין, הוסיף: “אחינו, יוצאי סוריה ומצרים, מבינים, לפחות, את לשון התושבים הערבים ויכולים לדבר עמהם. אנו כאילמים בעיניהם וכחרשים בעינינו”.

העולים שמעו ורוחם נפלה בקרבם. השמחה שהיתה במחנה פינתה מקום לחרדה עמוקה.

משסיימו ר' יהודה ור' חיים את שיחתם עם השליחים, הבחינו מיד בשינוי שחל בקרב העולים. ר' יהודה ביקש מנאמניו להיוודע מה גרם למצב הרוח הקודר שהיה ניכר בפניהם. לאחר ששוחחו הנאמנים עם העולים ונודע להם מה שסיפרו להם אנשי ירושלים, הם מסרו על כך לר' יהודה.

ר' יהודה עלה על אחד הסלעים ופנה אל העולים: “מה זה כי נחרדתם, אחי ואחיותי היקרים? הלא זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו”. קולו האדיר והערב של ראש החבורה הקדושה נשמע עד לשורות האחרונות של העולים שהצטופפו מסביבו. והוא המשיך: “כל הבא לירושלים, אפילו בחורבנה, אפילו לאחר שקרע קריעה בבגדיו וישב על האדמה כאבל, חייב לזכור את הכתוב בתהילים קכ”ג: «שמחתי באומרים לי בית ה' נלך». ירושלים כולה, על בתיה וחורבותיה מלאה כבוד ה' ובמהרה בימינו ישלח לנו את משיח צדקנו כדי שתיבנה ותיכונן עד עולם, אמן".

העולים הקשיבו ביראת כבוד, אך חרדתם מפני הצפוי להם לא סרה מהם. היא הציצה מכל עין; רושמה היה ניכר בכל פנים. ר' יהודה המשיך:

"מוכנים ומזומנים לנו בעיר שמונה בתים שבכל אחד מהם חמש דירות. אותן ארבעים הדירות יימסרו למשפחות המטופלות בילדים קטנים. השאר, כולל משפחתי ומשפחתו של ר' חיים, ידורו בדירות שנשכרו עבורנו על ידי שליחינו ובדירות נוספות שיישכרו על ידינו, לפי הצורך. עד הערב תשתכן כל משפחה בדירתה בעיר הקודש.

אותם שמונה בתים מקיפים כבמעגל בית גדול ועוד מספר בתים קטנים. הבית הגדול, אשר בניינו טרם הושלם, יהיה לנו למקדש מעט, לבית כנסת לחבורתנו, ושאר הבתים ישמשו לנו לבתי מדרש ול“חדרים” ללימוד תורה. זוהי חצר הקודש, אשר בה נשפוך תחינתנו לפני בורא עולם ואשר בה נלמד את תורתו. בסביבתה נשכון.

חברינו ר' יצחק, ר' נתנאל ור' שאול ידריכו אותנו עד שכל אחד ימצא את מקומו המוכן לו. ועתה – קומו ונעלה ציון; קומו ויקויים בנו הפסוק: «עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים»".

דבריו של ר' יהודה, על הדירות המוכנות ועל חצר הקודש שבסביבתן, נטלו הרבה מחרדת העולים. חזרו אל פניהם הבעת הסיפוק מן העמידה מול ירושלים ומן הכניסה אליה בעוד שעה קלה. אי פה אי שם פרצה שירה. חלק מן העולים הסתדר במעגלים והחל לרקוד, אולם נאמניו של ר' יהודה זירזו את העולים לעלות על הגמלים והחמורים ולבוא לעיר. המחנה התקדם לעבר החומה והגיע עד לשער יפו, הוא שער “הידיד”, בפי הערבים, על שם אברהם, ידיד האלוהים. מן השער הזה יוצאות השיירות לעיר חברון, ששם מנוחתו כבוד במערת המכפלה. העולים ירדו מבהמותיהם ועמדו דרוכים להכנס לעיר.

בעמדו בשער יפו, בראש שורות העולים, בירך ר' יהודה, בשם ובמלכות, את ברכת “שהחיינו”. ר' חיים ונאמניו שעמדו מאחוריו חזרו אחריו בקול רם וכל בני החבורה אשר ברכתם הגיעה לאזניהם ענו “אמן” וחזרו על הברכה: “ברוך אתה ה' אלהינו, מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”. דברי הברכה ואמירת ה“אמן” התפשטו בכל השורות שעמדו לפני השער ופילחו את האוויר.

החבורה עברה את שער יפו והתקדמה ברחוב הראשי החוצה את העיר לאורכה. בכי של גיל נשמע בשורותיה; דמעות שמחה נוצצו בעיני ההולכים.

פתאום חשו בהיעלם אור השמש מעל לראשיהם. הם נכנסו לשוק מכוסה הקימורים והגגות, אשר רק פתחים מעטים היו בהם, לשם חדירת קרני השמש. בעלי החנויות, הדוכנים והסדנאות הערביים ניצבו לאורך השוק, והגיחו גם מהשווקים המסתעפים ממנו, לחזות במראה היהודים הזרים שבאו לעיר וההולכים בשורות אל הכותל המערבי, כשהגברים שביניהם לובשים בגדי לבן.

ראשוני ההולכים כבר הגיעו אל רחבת הכותל כשאחרוני ההולכים עוד נמצאו בקרבת שער יפו. קהל גדול כזה של יהודים לא ראתה ירושלים זה מאות בשנים. וכאשר הצטרפה לעולים, שמנו למעלה מאלף איש, כמעט כל עדת היהודים בעיר, אשר מספרה היה קרוב למספר העולים, המו רחבת הכותל הצרה והמבואות אליה מרוב אנשים והזכירו את חצרות בית המקדש באחד משלושת הרגלים.

קולות התפילה וההודיה של העולים מעורבים היו בקולות של זעקות שבר ושל בכי. רבים ביניהם קוננו ובכו על יקיריהם שניספו בדרך ולא זכו למעמד גדול וקדוש זה.

בהתפעלות וביראה הביטו העולים באבני הכותל האדירות. הן כמו העלו בפניהם מראות מן העבר, עת התהלכו מעברם השני כהנים ומלכים בין המוני עולי הרגל. במששם בידיהם באבנים, חשו העולים במגע עם העבר והעתיד; נדמה היה להם כי נוגעים הם בבגדי המשיח.

נאמניו של ראש החבורה החלו בו במקום למלא את התפקיד שהוטל עליהם לטפל בסידור העולים. היה עליהם לבחור במשפחות שייכנסו לארבעים הדירות בשמונה הבתים שנקנו על ידיד שליחי החבורה ולדאוג לכניסתם של השאר אל הדירות שנשכרו. הם היו צריכים לחלק כסף בין משפחות העולים לשם הצטיידות מיידית במים ובמזון. רבה היתה המלאכה שלפני העולים ביום הראשון לבואם לירושלים וידי הנאמנים היו מלאות עבודה. הם בחרו לעצמם עוזרים מבין צעירי החבורה.

בסימטאות העקלקלות שהובילו מן הכותל המערבי אל הרובע, שהיה מאוכלס ברובו יהודים, ושנקרא בשם: הרובע היהודי, נתגלתה לעולים עיר שוכנת באפלולית, גם בשעות היום. בדרכים ולפני הבתים נתערם רפש של פסולת ואבק. מן הביבים הפתוחים נדף ריח רע. יתושים וזבובים בלא מספר שרצו וזמזמו מעליהם.

שעה קלה בלבד לאחר ההתעלות במעמד שברחבת הכותל המערבי, הועמדו העולים מול מציאות של מפגעים, אשר כמותם לא הכירו, אפילו בירודה שבערים ובעיירות של מוצאם.

גם צרת המים, שהיא נחלת ירושלים מדורי דורות, נתגלתה לעולים בעליל. רובם ככולם היו צמאים והילדים ביקשו: “מים, מים”. הבארות שבשווקים ובסימטאות היו מעטות מדי ודורשי המיים רבים מדי וההמולה היתה גדולה. ערבים נושאי דוודים, ובהם משקה, הסתובבו והכריזו בקולי קולות על סחורתם. אלה שטעמו ממנה לא מצאו בה טעם. תפל היה המשקה בפיהם והשותים התקשו לבלוע אותו, על אף צמאונם.

הכניסה לבתים ולדירות נתמשכה עד לשעות הערב. בעלי הבתים והדירות בעיר כולם ערבים היו. הבתים והדירות אשר יהודי העיר ישבו בהם, אף הם בבעלות ערבים היו. דייריהם היהודים שילמו להם שכר דירה ודיורם בהם היה בזכת ה“חזקה”. רק אותם שמונה הבתים אשר שליחי החבורה רכשום, עברו לבעלות יהודים.

סוף סוף נסתיים היום הראשון לעלייתם של בני החבורה הקדושה; סוף סוף שכבו על מצעיהם. בטרם נעצמו עיניהם בשינה, ריחפו נגד עיניהם מחזות היום, למן ראייתם את ירושלים עד לכניסתם לדירה באחד מבתיה. הם קראו את קריאת שמע על המיטה ונרדמו בתחושה של בריות שנולדו מחדש, שהשירו מעל עצמם חיי גלות ותלאות דרך ואשר נכנסו זה עתה, כבריות חדשות אל מנהרת הגאולה, אשר ראשם ורבם, ר' יהודה חסיד הוביל אותם אליה.

עם שחר, ביום החמישי בשבוע, קם ר' יהודה חסיד, חמק מן הדירה שנשכרה עבורו סמוך לחצר הקודש והשאיר את בני ביתו בשינה עמוקה על גבי המצעים שהונחו על רצפת החדר. נאמניו שלא ישנו בכלל, באותו לילה, נלוו אליו ויחד באו אל המקווה, לטבול בו ולהיטהר לעבודת הבורא. רב היה הרפש מסביב למקווה הטהרה ואף מימיו דלוחים היו. בכל זאת טבלו והתכוננו ליום גדול וחדש של מעשים.

בתפילת הבוקר ייחנך בית הכנסת שבנייתו החלה לפי הוראת שליחיו של ר' יהודה חסיד, אחרי ששילמו סכום כסף גדול לבעל הקרקע ולבנאים. הזמן המועט שעמד לרשותם לא הספיק לסיים את בנייתו. רק ארבעת קירות האבנים מכוסי גג היו בנויים. בחלונות הקרועים טרם נקבעו שמשות. דלת הכניסה היתה ארעית. בתוך המבנה הבלתי גמור עמדו ארון הקודש ועמוד התפילה, תרומתם של יהודי ירושלים אשר הכניסום לבניין אחר חצות. בתהלוכת ספרי התורה, השמורים בבתים שבחצר הקודש, ייפתח הבית לתפילה, לתורה ולתעודה.

לפני הכנסת ספרי התורה לבית הכנסת היה דין ודברים בין ר' יהודה חסיד לבין ר' חיים מלאך. בוקר יום חמישי בשבוע היה וביום זה קוראים כרגיל, לאחר תפילת השחרית, פרשה מן התורה. שלושה מתפללים, כהן, לוי וישראל נקראים לעלות לתורה. אך ר' חיים סבור היה כי לרגל החשיבות המיוחדת של היום יש לקיים שבע עליות, כבקריאת התורה ביום השבת. ר' יהודה לא קיבל את דעתו ולא הסכים לחרוג מן המקובל. מורת רוח גלוייה נצטיירה על פניו של ר' חיים והוא פרש מר' יהודה ברוגז.

כשר' יהודה חסיד בראש נושאי ספרי התורה, ר' חיים מלאך וזקני החבורה הקדושה מאחוריהם, הוכנסו ספרי התורה, מאלה שהעולים הביאו עמהם, אל ארון הקודש. צר היה הארון מלהכיל את כל ספרי התורה והנותרים הוכנסו באופן ארעי לבתים שבקרבת בית הכנסת. כל גבר לבש בגדי לבן.

תפילת היום נאמרה מתוך התלהבות ושמחה, ומשיצאו בני החבורה הקדושה מבית הכנסת שהוקם עבורם בירושלים עיר הקודש, קראו לו, מבלי שנדברו על כך קודם: “בית הכנסת של ר' יהודה חסיד”.

את יתרת היום, יום חמישי בשבוע, בילו העולים בקניית מזון ומים ובהכנת צורכי השבת. נאמניו של ר' יהודה ועוזריהם חילקו את הקצבת הכסף שנקבעה לכל משפחה לשבוע הראשון לשהותה בעיר, מיום שישי בשבוע עד ליום החמישי הבא אחריו.

רבות היו הבעיות שהטרידו את העולים והיו ביניהם שטרם התאוששו כל צרכם מתלאות הדרך או שחלו בימים האחרונים לפני בואם לירושלים. ידי הנאמנים ועוזריהם היו מלאות עבודה. כל דבר קשה הביאו לר' יהודה שישב כל היום בבית הכנסת, עטוף טלית ועטור תפילין. משרבו הפניות אליו, ביקש לקרוא לר' חיים מלאך למען יצטרף אליו וישא עמו במשא. אחד הנאמנים יצא לבקש את ר' חיים ולא מצאו בשום מקום. שמועה שמע בעיר ואותה הביא אל ר' יהודה, כי מיד אחר התפילה בבוקר, פנה ר' חיים אל ביתו של אחד המקובלים הידועים בעיר ואשר לפי דעת רבים נמנה עם המאמינים בשבתי צבי, וכי שניהם יחד יצאו אל מחוץ לעיר.

תפילת השחרית ביום שישי בשבוע היתה קצרה בהרבה מזו שביום שלפניו, הן מפני שלא נתקיימה בה קריאה בתורה, הנהוגה בימים שני וחמישי בשבוע בלבד, הן מפני שבעלי התפילה הקפידו שלא להאריך, בגלל השבת הקרובה.

עד שעות הצהרים דמו בתי העולים לכוורת. כולם התרוצצו, מיהרו, עסקו בהכנת צורכי השבת. בשעות הצהרים השתררה שלווה של ערב שבת בבתי העולים ובחצרותיהם. נשים עסקו ברחיצת ילדים והגברים בעיון בפרשת השבוע.

כשעתיים־שלוש לפני כניסת השבת נראו הגברים הולכים אל המקווה, כשצרורות של לבנים בידיהם. הם צעדו לאט, כדרך בעלים בעמם המתכוננים לקבל את פני שבת המלכה ולא היה ניכר בהם כלל, כי זו השבת הראשונה שהם יקיימו בארץ החדשה.

כאשר יצא ר' יהודה חסיד מביתו, ללכת למקווה, המתינו לו נאמניו ועמהם קהל רב ויחד הלכו אל המקווה. ר' יהודה טבל ביחידות. משעלה מן הטבילה השלישית נשען על הקיר שלידו היו מונחים בגדיו. פתאום חש כאילו נגע עורפו בדבר חד והוא חש בדקירה ובכאב. ר' יהודה מישש במקום הדקירה לדעת אם זב ממנו דם. ידו נשארה נקייה. הוא התלבש ופנה לביתו כשנאמניו וקהל רב מלווים אותו.

בתפילת קבלת השבת בבית הכנסת, חזרה אווירת התפילה וההודיה שאפפה את בני החבורה הקדושה בשעה שעמדו ברחבת הכותל המערבי, ביום הראשון לבואם לעיר. בהתלהבות עצומה חזר קהל המתפללים על דברי המשורר המקובל, ר' שלמה אלקבץ, איש צפת, בשירתו “לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה”. מי שלא שמע אותם קוראים בקול ובדבקות “מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה”. לא שמע מעולם הודיע של ציבור החש כי נמלאו רוב משאלותיו.

בלילה חלה ר' יהודה. ניכר היה בו כי רבים כאביו ויסוריו, אף כי לא הוציא הגה מפיו. לפני חצות ניטלה ממנו ההכרה. הרופא שהובהל, חשש שמא נעקץ על ידי עקרב, אך לא יכול היה לקבוע לא את סיבת המחלה ולא את התרופה. הוא עמד לחזור אל החולה במוצאי השבת.

ביום השבת עברו על ר' יהודה תמורות חדות. בבוקר חש בטוב ולאחר מכן נתייסר בייסורים ושוב ניטלה ממנו ההכרה. כשנתעורר, לא יכול היה להוציא הגה מפיו.

המוני עולים ויהודים מקומיים רבים צבאו על ביתו במשך כל יום השבת וכל יום ראשון בשבוע. נאמניו של ר' יהודה שמרו ליד מיטתו ומדי שעה בשעה הודיעו לצובאים מחוץ לביתו על מצבו. כשלושים פעם יצאו אליהם להודיע כי לא חל כל שנוי במצבו של ראש החבורה, וכי “רבנו הקדוש והחסיד זקוק לרחמים גדולים”.

חרדה גדולה ואיומה נשתררה בין הצובאים על הבית ובין שאר חברי החבורה. לכולם היה ברור כי כשם שראש החבורה מפרפר בין החיים לבין המוות, החבורה כולה, קיומה ומטרותיה מפרפרים בין חיים למוות. מתוך תחושה זו נתקבלה הופעתו של ר' חיים מלאך בהרגשה של הקלה. “לא אלמן ישראל” חשבו רבים. לחבורה יש מי שיעמוד בראשה, גם כשהחסיד הנערץ לא יהיה עוד. רבים נדחקו מסביב לר' חיים, ציפו למוצא פיו, לבשורה. הוא שתק ונכנס לבית החולה ושהה בו שעה ארוכה. כשיצא סובבו אותו רבים מבין הצובאים על הבית וביקשו לשמוע מה בפיו, לאחר שראה את ר' יהודה על משכב הדווי שלו. ר' חיים מילא פיו מים. משקראו לעברו: “ר' חיים, אמור לנו דבר לחיזוק! ר' חיים, האם אנו עומדים להתייתם, חלילה?”, הוא לא השיב. הוא נדחק בין הסובבים אותו ויצא אל עבר בתיהם של היהודים תושבי המקום. אחדים מן האברכים הלכו אחריו וראוהו נכנס אל ביתו של אותו מקובל, אשר אמרו עליו כי הוא היה ונשאר מנאמני שבתי צבי.

ביום השני בשבוע, חמשה ימים לאחר בוא החבורה הקדושה לירושלים, נשמע קול בכל בתי היהודים שבעיר: “ניצחו אראלים את המצוקים; נפטר החסיד והקדוש, ר' יהודה הלוי סג”ל". זעקתם של בני החבורה עלתה עד לב השמים. כבנים על מות אב התאבלו; כלוחמים על נפילת מצביאם בקרב.

בבכי קורע לב, אשר גם ערבים הצטרפו אליו, במספד של מקוננים ומקוננות, באמירת פסוקים מספר התהלים, הובא ר' יהודה לקבורה במערה במורד הר הזיתים, נוכח הר הבית אשר אותו הזכיר ברוב דרשותיו. ותיקים שבקרב תושבי העיר שמעו מזקני ערבים ששמעו מזקניהם ואלה מזקניהם, כי מערה זו שימשה בעבר מערת קבורה לאחד הנשיאים מבני ישראל ולבני ביתו. משום כך נמצאה ראויה שייטמן בה ראש החבורה הקדושה, שהעלה מאות מבני עמו אל ירושלים עיר הקודש, כדברי הפסוק: “יהודה יעלה”.

באותו יום, שעות ספורות לאחר ההלויה, נתפלגו בני החבורה לשלשה פלגים. הגדול שבהם היה ספוג יאוש ונתן פומבי לדעותיו כי עם מותו של ראש החבורה, בא הקץ על יציר כפיו. החבורה ומפעלה סיימו את קיומם בהיטמן גופו במערה. רבים מבין אלה התכוננו לרדת מן הארץ.

פלג קטן נהה אחרי ר' חיים מלאך, אשר ראה את עצמו משוחרר מן השבועה שנשבע לר' יהודה, שלא לגלות לשום איש את אמונתו בשבתי צבי ושלא ינסה לעשות נפשות לדעותיו בקרב בני החבורה. ביחד עם ר' חיים מלאך ציפו להופעתו המחודשת של שבתי צבי, במלאות ארבעים שנה להמרתו. וכשלא הופיע ולא נתגלתה מלכותו, נתפזרו. רובם ירדו מן הארץ ומקצתם קיבלו את דת האיסלם.

פלג שלישי, קטן במספר אנשיו מפלג הנואשים, אך גדול מן הפלג שנהה אחרי ר' חיים מלאך, התקבץ והתלכד מסביב לנאמניו של ראש החבורה, אשר ליווהו משידלוב עד ירושלים: ר' יצחק, ר' נתנאל ור' שאול. הם נלחמו בתחושת היאוש שפשתה במחנה ונטעו תקווה בכל הקרובים להם בהשמעת אמונתם: “אף כי ר' יהודה חסיד הלך לעולמו בקדושה ובטהרה, חזונו, חזון מנהרת הגאולה, חי וקיים ועתיד להתגשם. ואם לא בדור זה, אזי בדורות הבאים. שמו ומשנתו לא יעברו מעם היהודים וזכרם לא ימוש מהם לעולם”.

פלג זה נאחז בירושלים ולא נטשה. הנמנים עמו שבעו צרות וייסורים, אך דבקו בעיר ובארץ, בשמרם אמונים לחבורתם הקדושה ולדבר ראשה, ר' יהודה הלוי סג"ל, החסיד.

עליהם שר המשורר של ציון וירושלים, אשר שמו כשם החסיד ואשר כמוהו נפח את נשמתו סמוך לבואו לעיר כיסופיו:

בית־הכנסת ע“ש רבי יהודה החסיד – “החורבה” – ציור עממי משנת תר”ס–1900

* * *

“במרחשוון שנת ה' תפ”א התנפלו ערבים באחת השבתות על בית הכנסת של רבי יהודה החסיד והחריבוהו… מאה וארבעים שנה, בערך עמד בשוממותו המקום, שעליו הוקם בזמנו על ידי אנשי ר' יהודה חסיד בית הכנסת הגדול… החליטה הקהילה העברית הקטנה של ירושלים כי המקום הזה – חורבת ר' יהודה חסיד – הוא המתאים להקמת בית כנסת מרכזי גדול בעיר… עם גמר הבנין וחנוכתו, ערב ראש השנה ה' תרכ"ה (1864), פרסם ר' יוסף ריבלין, את הדברים דלקמן:

שמונים וארבע שנים עמד בית הכנסת המפואר הזה ושימש כמעין מרכז רוחני ליהודי הארץ עד שנחרב בשנת 1948 על ידי הלגיון הערבי־הבריטי".