פעם אחת יצאתי לשדה ופגעתי בחמורו של משיח. הוא עמד ולעס כמי שכל הפנאי שבעולם לפניו. פניו אטומות ועיניו עכורות וראשו מורכן, רק אזניו נטויות כנכונות לשמוע צו מלמעלה; רגליו נטועות באדמה וזנבו מגרש זבוב טרדן וכל חזותו אומרת שעמום ושיממון ושום־דבר־לא־יברח.
לא כך ציפיתי לראותו. חמורו־של־משיח נצטייר בדמיוני חולמני ומרחף וחכלילי־עינים, כבציוריו המופלאים של שאגאל. וזה – כולו אפרוריות וארציות ואלמלא כבוד בעליו הייתי אומר, חמוריות. לעיסתו החורקנית הקצובה, עמידתו הרפויה בתוך הרפש ומבטו חסר־המבע אמרו שוויון־נפש; או שמא, בל אחטא בשפתיי, חסרון־נפש.
אף כי ידעתי שהוא־הוא חמורו של משיח, נתעורר בי הספק. נעצתי בו מבטי וראיתי שהספק ממנו והלאה. הרמתי עיניי לשמיים המלובנים בחמה של א"י ולא מצאתי בהם צל צילו של ספק. מסתבר, שרק לנו לבני־האדם ניתן הספק. כיוון שאכל בי הספק קרבתי אליו אל אותו חמור ושלחתי ידי ללטפו, מעשה ידידות וחיבה, ופתחתי ושאלתי אותו אם אמנם זכיתי לעמוד במחיצתו של…
עוד שאלתי על שפתיי, יצא זה מרגיעתו והפליא בי בעיטתו ונתרחק ועמד מולי במבט מפוחד ועויין, כשואל: מה זה באת להוציאני משלוותי, להאיץ בי וברוכבי. ובעוד אני מספיג פניי בידיי ומסתכל מבעד לזהרורי צבע וערפל באצבעותי לראות אם דמי שותת, שמעתי אותו נוער וגוער: אינך יכול לחכות בסבלנות, חמור־בצורת בנאדם? הלא שמעת הלא ידעת מה שאמר סבי סבו של סבך א־סולטאן סוליימאן עליה־א־סלאם “לכל זמן ועת לכל חפץ”.
אוזניי קלטו נערתו בתמיהה ושפתיי מלמלו כמאליהן, לא אל הנער הזה התפללתי. נערתי ראשי הכואב עד שנתפזרו כוכבים וניצנוצים ממול עיניי ורפתה מעט עננה שרבצה על מוחי כאבן־השואבת. ראיתי שפסק זה מלעיסתו הנצחית והיה ראשו מוטה שמאלה ולמעלה, וגרונו מחרחר ונוער, כשופר עצוב בפי התוקע, נוער נעירה שכולה געגועים עגמומים. עלתה נעירתו עד שהגיעה אל שיאה הצורמני בתרועה, ומכאן ואילך היתה הולכת ודועכת הולכת וכבה עד שנותרה ממנה יבבה.
נתבהלו ממנה ציפורי־השיר ועפו פרחו להן מראשי ומרָאשי האילנות האחרים סביב. פרחו וברחו ברפרוף ובנפנוף ובצפצוף, מביטות מלמעלה על חמור מגועגע ועל יהודי משוגע מחפש־משיח; זה נבעט וזה נבעט; זה וזה כנטועים באדמה לא יוכלו רחף; שש רגליים תקועות ברפש הלח; ואף לא כנף אחת. ופיזרו פזיזים עזיזים שתחילתם חניתות־אור חודרניות וסופם ימה מסנוורת של זוהר, יורה חיצים סביבה. דמו הפזיזים הללו לאותם מעגלים־מעגלים הנוצרים סביב אבן קטנה שהושלכה לאגם רגוע. עלה בראשי משל קדמון: אבן קטנה שיידה כסיל אחד אל המים – שבעה חכמים לא יוכלו להוציאה.
מיששתי את ראשי ואת פניי וחשתי תפיחויות לוהטות ובעבועים של כאב מאחוריהן. רציתי לשוב על עקביי לרפא מכותי ולרחוק מפרסותיו של זה. לא נשאוני רגליי. הספק היה חזק מן הכאב. רציתי לדעת אל־נכון אם אמנם חמורו של משיח הוא זה; מה גם שמעתה משמעות נוספת יש לה לוודאות זו שאני מחפש, שהבדל רב בין מי שזכה לבעיטה מחמורו של משיח לבין מי שחטף אחורית מסתם חמור, שלזה ייקרא גיבור ולזה ייקרא חמור.
חמורו של משיח שב לרגעונו. פסע פסיעות אחדות, שיקע רגליו האחוריות ברפש ותקע קדמיות מול עשבים שצימחו סביב גומה של עץ בפאת־השדה, והחל נושך ומושך מן הירוק־הירוק בעוד זנבו מבטא ריגושים של מי שמצא מבוקשו. עד שלא באתי וטרדתיו ממנוחתו לא ראה ולא ידע שעשב ירוק מצוי לו בסמוך; ואם חש וידע – לא טרח להזיז את כבודו.
תפסתי שן אחת עילית שהיתה כואבת ועתה חלפו בה דקירות עזות; תפסתיה בשתי אצבעות וניסיתי לראות אם נתרופפה אחיזתה מבעיטתו של אותו חמור, או שמא כאבים סמויים שהיו בה מכבר נתעוררו להוסיף כאב על כאב. קשה היה לומר אם השן היא שמתנודדת מעט או אצבעותי הן שמתנודדות, משל למי שיושב ברכבת ורכבות זזות משמאלו ומימינו; מה חושב אותו אדם, הנה רכבתי יצאה לדרך וכל חפציי עודם על הרציף בעגלה של אותו סבל שעיתותיו לפניו ואין פיו פוסק מלעיסה. בזמן קריב יידע הנוסע שלא הרכבת שלו יצאה לדרך. ואם איש מחשבות הוא, אפשר שיאמר אל עצמו: אפילו חפציי כולם כאן, אפילו יצאה הרכבת בעיתה, ספק אם אגיע למחוז־חפצי לפני החשיכה.
רעש עמום של רכבת רחוקה עוברת על הגשר (גשר יחיד המחבר את הכפר יאהודיה עם העולם הגדול) שם מעבר לגבעה שעליה מטפס השדה הזה, טפס ונשוך בסלעים, העיר אותי מהזיותי. גם החמור התנער, אוזניו הזדקפו כימינו של רודן, ושוב נראו שיניו הגדולות הכעורות. ובעוד ריר נוזל מקצות שפתיו פתח פיו ונער לאמור: אי אִיִי אי־עה! איעה־איעה־איעה. עה…עה…עה…
אמרתי לו, אם כבר פתחת את פיך שלא־על־מנת־ללעוס, אולי תאמר לי בטובך אם משיח בן דוד רוכב על גבך.
אמר לי, בן־אדם, מה שנמצא על גבי רואה אתה טוב ממני.
אמרתי לו, איני רואה מאומה על גבך.
אמר לי, ואני – חטוטרת רואה אני על גבך.
אמרתי לו, כוונתי היתה לשאול אם חמורו של משיח אתה.
ענה ואמר לי, חמור של מי אני איך אדע. מעולם לא שאלו את פי מי ירכב עלי. וכשבא בן־מינך ורותמני, איך הוא מציג תוארו בפניי, חה־חה־חה; רק ח־חמור אני בעיניו.
חשבתי בליבי, מה בעליו מַהמהן – הרי זה קשקשן. תשובה לא אציל מפיו. ובכל־זאת לא נואשתי. קרבתי מעט אליו לבל יתנער מן השיחה וישוב לחמוריותו, ושאלתי: והיכן זה שרוכב עליך, אתה יודע?
אמר לי, יותר משהוא רוכב הוא שוכב. ואני אין בליבי עליו על־כך.
שאלתי אותו, האם ראית פניו? אמור לי מה מראהו, אולי אדע אם משיח־צִדקנו הוא.
נער וענה, את פניו מעולם לא ראיתי ולא חשתי. רק מגע אחוריו אני יודע. ואומַר לך רק זאת, מדרך ישיבתו עליי יכול אני לשער – איך אומר זאת שתבין – או שהוא דו־פרצופי או שפעמים רוכב הוא ופניו לאחוריי. מכל־מקום אין הוא מאיץ בי לשום מקום; שאם נגיע – מה ייוותר לו לעשות.
– מה ייוותר לו לעשות… – התפרצתי.
– לו. ולך. ולי.
כך ענה והוריד ראשו הכבד כמהורהר. כיוון שנתהרהרתי גם אני, נשתכחו ממני כללי הזהירות. הפעם פגעה הטלף שלו בבטני.
כמעט איבדתי את ההכרה. מתפתל מכאבים רחקתי ממנו גונח ומגדף, מחרף חמור ומשיחו. אינך בא, אל תבוא; אך לפחות תאלף את חמורך לא לבעוט במבקשי־פניך.
עיטוש אדיר של החמור הקפיצני ממקומי, אף שהיתה כל תזוזה קשה עלי כקריעת גיד. דמות ערטילאית נישָׂאה עלתה וישבה על גבו בלי אומר ודברים, בלי אוכף. העברתי ידי על עיניי הדומעות מכאב. הדמות כמו חלפה ואיננה. התישבתי תחתיי, גופי בשמש הלוהטת וראשי בצל, עימצתי את עיניי ואימצתי את רוחי בניסיון נואש לשוב לראות את הדמות, ולוּ במעורפל, שכן בפעם הראשונה לא הספקתי לראות לאן פנו פניה. כיוון שגברו הכאבים גברה תקוותי לשוב לראותה.
עברה שעה ארוכה ולא ראיתי דבר. מדוע־מדוע שפשפתי את עיניי? חמור אפור ודלוח־עיניים עמד נגדי בראש מורכן כמנומנם, שקוע בלעיסה ובהטלת גללים ובמה שבין זה לזה. על גבו טיפס חרק קטן שׂוֹחה באפרורית המהבילה. שום דבר אחר לא נגלה לעיניי שהביטו חוצה. שיממון חם ולח עלה והציף את כל ישותי. נטלתי ענף דק בימיני, נשענתי על מרפק שמאלי, וידי חרטה לה בעפר הארץ:
פעם אחת יצאתי לשדה ופגע בי חמורו של משיח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.