ביום שפרצה מלחמת העולם השנייה תפס אותי הדוד נִסים בזרועי, הסתכל לצדדים בעיניִם חרדות ולחש על אוזני: מלחמת גוג ומגוג, אתה שומע, ואחריה – תבוא הגאולה.

תסגור את הפה שלך ואל תנעץ בי עיניִם של עגל, הוסיף ואמר אחר שתיקה מתוחה, מה שאמרתי לך זה סוד, אל תגלה אותו לאיש.

– ואם…

הוא קטע את ספקותי בתנועת־יד חדה ובהבלטת שפתיִם מאיימת ואמר בלחישה: הישבע לי, ואז תוכל לשמור סוד אפילו אם ילחצו עליך בעינויים נוראים.

מי ילחצו ולמה לא ידעתי. באותם ימים “הרעים” היו הבריטים. תיארתי לעצמי שאליהם הוא מתכוון. לא העזתי לשאול. העינויים הנוראים הפחידו אותי. מתנשם בכבדות מיהרתי ונשבעתי “בחיי ה' וספר התורה”. הוקל לי.

ראיתי את ידו משתלשלת אל מעמקי כיסו ושולה תמונות של “דובק” פעם ופעמיים ושלוש. הוא הושיט לי אותן בחיוך של בעל־ברית ואמר: מה“גפירים” ומ“חומה ומגדל” יש לך כאן אפילו החלפות; ועכשיו רוץ הביתה.

הדוד נסים ידע הרבה סודות וגילה הרבה אמיתות. וזכות מיוחדת נפלה בגורלי להיות הראשון – ולעתים היחיד – שלוֹ הוא סיפר את רזיו. משום מה נהג בי כבאדם כערכו, ואני באותם הימים כבן אחת־עשרה שנה.

כל הדודים נהגו בו חיבה, בדוד נסים, אך מי שידע לפרש אותו חיוך שעלה על שפתיהם כשדוּבּר בו בהיעדרו, לא יכול היה שלא לכעוס על יחסם אליו; כביכול טובים הם ממנו וחכמים הם ממנו ומחזיקים טובה לעצמם על סלחנותם. בעיני היו לכל דוד ודוד מעלות ומגרעות וכל אחד כשלעצמו מעלותיו עלו על חסרונותיו; והדוד נסים בכלל זה. שלא נקלט בשום עבודה לאורך ימים ושהמשיך ללכת בשבתות לבית־הכנסת כאילו הוא בגלות – סלחתי לו בהבנה אוהדת. וכששמעתי שנכנע לבן־דודו ועשה לו פנקס חבר במפלגה, כדי לקבל משרה של פקיד זוטר, כאבתי את כאבו ושמרתי בליבי את קרבנו. פעמים אפילו העזתי והגנתי עליו קבל עם ועדה. הגיעו הדברים לידי כך ששמעתי אותם מתלחשים שיש להרחיק אותי ממנו לבל איסחף בהשפעתו.

שהיתה לו השפעה עלי זו רק מחציתה של אמת. בהשפעתי נפרד מן הבּרט השחור שהיה צמוד לראשו בחוזקה כגביעו של חציל; בהשפעתי קנה בגד־ים ומכנסים קצרים של “אתא” ועשה מהפכות רבות אחרות בחייו; בחיי.

השיחות איתו חידדו את מוחי. אנשים אחרים דרכם לשאול שאלות נדושות שהתשובות עליהן גזורות אף הן מן־המוכן. לא כן שאלותיו של הדוד נסים. היה בהן תמיד מן המפתיע ועל־מנת להשיב עליהן חייב היית לרדת אל שורשי הדברים; עִתים ירדתי ולא הצלחתי לעלות. פעמים הייתי משיב ואומר לו “נו, באמת, איזו שאלה היא זו?” ואז היה משיב לי “ואיזה תשובה היא זו?!” וכך היה מאלץ אותי למצוא תשובה נאותה לאותה שאלה בלתי־אפשרית המעמידה תהיות במקום שיהודי־מן־היישוב מעמיד סימני־קריאה. ממנו הבנתי לראשונה, למשל, שאפילו בן־גוריון פעמים שהוא טועה. וששגיאותיו של אדם גדול אף הן גדולות כמותו, ושפוליטיקאים נכבדים משקרים פעם בפעם בריש־גלי; ושאפשר לאויבנו הערבים להיות צודקים, בעניין זה או אחר; שערו בנפשכם.

השאלות לא היו חד־סטריות. גם אני הייתי מקשה קושיות כגון, אתה חושב שילדים שחורים מפחדים מחושך כמו ילדים לבנים? וכגון, תגיד לי באמת, בחלומות שלך – אתה חולם לפעמים שאתה חולם? וכיו"ב. דודים אחרים אפילו לא ניסו לענות על שאלות כאלה. ואיזה פרצופים עשו לעומתי.

חתונתו של הדוד נסים היתה מאורע גדול בשבילי. לא שיערתי אז שמבשרת היא את סופה של הידידות בינינו. אך למה אקדים את המאוחר. אולי כאן המקום לציין שהדוד נסים לא היה ממש דודי. קרוב רחוק היה, אך מתוך החיבה ולשם הפשטות קראנו לו דוד.

כשפרצה המלחמה נמלך הדוד נסים בנפשו והחליט לעשות מעשה. במלחמות, אמר לי, אנשים רבים נהרגים ואנשים רבים מתעשרים. הוא לא פירש, אבל אני הבנתי שהוא החליט לבחור באפשרות השניה. אילו היה מחליט להתגייס לצבא הבריטי, לא היה מתגרד ככה בפניו ובצווארו ובעורפו. אתה יודע, אני לא גיבור גדול, אמר כמתנצל. כנראה שראה אכזבה בעיני, שכן מיהר והוסיף: גם אלה שעליהם מספרים ברדיו ובספרים שהיו מי־יודע־מה, גם הם לא כל כך…

תקף אותי כעס. “איך אתה יודע?!” סיננתי מבין שיני ורצתי לשחק בדוּדס עם הילדים ברחוב. דודס זה משחק עלא־כיפק: אתה מכוון מכה עדינה המקפיצה את הכפיס המחודד באוויר, ומכה בכל כוחך במקל השטוח ופורק מטענים של תוקפנות המבקשים להתפרץ.

חכך הדוד נסים בדעתו במה יסחור לעת מלחמה. וכיצד היה חוכך בדעתו? היה בא ומדבר אתי, מדבר הרבה ומשיב לעצמו, שומע בקושי ממה שנמצא לי להשמיע, משל למי שזקוק לקיר ישר כדי לשחק בכדור עם עצמו. ולמה עם עצמו, שאם יתייעץ עם אחרים, עלולים הם לצחוק לו ולהזיותיו.

היה מתווכח וטוען: אם יקנה מצרכי מזון, לא ירוויח הרבה! שהרי רבים יעשו זאת לפניו וטוב ממנו, בעיקר אלה שיש להם ניסיון ומקום אחסנה וקשרים עם סיטונאים. אם יקנה דברי לבוש – המודה עלולה להשתנות, שמלחמות משנות את האנשים, וממילא אין הוא בקי בטעמם של הבריות. תמרוקים הם מועט המחזיק את המרובה, שבלי מקום רב לאיחסון יושבים הם בארון ומחכים לעליית המחירים, אלא שיכול אדם – ואפילו הוא אשה – להסתדר שנים אחדות בלעדיהם. הווה אומר, צריך לקנות דבר שאין בני־אדם יכולים בלעדיו, ושאין צורך במחסנים עבורו ושאחרים לא יעלו אותו על דעתם בכל פעם שיציק להם הרעב.

אמרתי לו, נכון.

הוא קרן בהסכמה לדעתי. אתה צודק מאה אחוז, אמר לי וצבט על לחיי.

ולא ידעתי שכבר באותו היום יילך ויקנה בכל חסכונותיו קרטונים גדולים ממולאים קופסאות־קופסאות ובכל קופסא תריסר מברשות־שיניים שוכבות על גבן.

– הישגתי אותן במחיר הישן, אמר בלחישה, והסתכל לצדדים.

– אין איש בבית, אמרתי לו.

– אוזניים לכותל, חביבי, קרץ לי בעינו.

– ואיפה תשים אותן?

– הרי אמרת שאין איש בבית, נתחייך מאוזן לאוזן ותופף על שפתיו בשתי אצבעות כסוחר ערמומי ותיק.

עזרתי לו להביא את הסולם להעלות את התיבות להטמינן בעליית־הגג שלנו. חדרו הקטן של הדוד נסים לא היה בו מקום אפילו למברשת שיניים אחת נוספת, לא־כל־שכן לצבא המברשות הערוך גדודים־גדודים שכובים על גב, מבליטי־חזה, גופם כעין השנהב וזיפיהם צחים וזקופים.

במרומי הסולם פתח שוב תיבה אחת והזין עיניו בטורי המברשות, מלטף אותן באצבע ומבט, רוקם חלומות על הכסף הרב שיביאו לו הללו כשיוציא אותן למכירה. מישהו אחר היה יורד מן הסולם, נוטל עיפרון ונייר ומחשב חשבונות. הדוד נסים לא היה חזק בחשבונות. כוחו היה בחלומות. עמד איפוא בראש הסולם, תיבה אחת פתוחה לנגד עיניו, ושקע בהזיות. למסעות… שנינו יחד – מילמל כאילו לעצמו – אנשים חדשים שמחשבתם שונה משלנו… ואולי ביִת, אינשאללה, ואשה… חה־חה…

ואני הסתכלתי בו במיתוח צוואר והחלטתי להציע לו להשקיע את הכסף הרב בבית־חרושת למברשות־שיניים תוצרת הארץ. אפילו שם היה לי, “נסים ונפלאות”. אבל שתקתי. חיכיתי להזדמנות נאותה.

אפשר תהיה בכך הפרזה אם אומר שחור־על־גבי־לבן שההשקעה הזאת הוסיפה ביטחון עצמי לדוד נסים עד־כדי־כך שהחל לראות הקמת בית ומשפחה כדבר שהוא בתחום האפשר. לכל הדעות היה הדוד נסים בשל לנישואין מזמן. אם כך ואם כך מצא לו הדוד נסים אשה בתוך אותה שנה שבה הטמין את מטמונו בעליית ביתנו, בסמוך לקוּפסת גירים ענקית שמוֹרה אחד מקיבוץ העמיד פעם אצלנו ליום־יומיים ונשארה שם עד היום.

הדוד נסים מצא לו אשה חייכנית וצייתנית ונאה למראה. צעירה היתה ממנו בשתים־עשרה שנה. אלמלא היתה חרשת־אלמת אפשר שלא היה רוצה בה, מחשש שלא תימצא ביניהם שפה משותפת. צריכים הייתם לראות כיצד הבינו זה את זו, כיצד אהבו מבטיהם. כשהלכה פעם לתופרת, הראה לי קוראצ’ה – תיק לטלית ותפילין – שרקמה לו. מבלי משים ליטף ריקמתה באצבע ואמה. ואחר שקם וישב, ישב וקם, חישק שפתיו בהחלטה נחושה ופתח והראה לי תיבת תכשיטים שגילף עבורה בעצם ידיו ועליה באותיות מסתלסלות “לאסתי שלי מב”ת“. אינך יודע מה זה מב”ת? שאל בתמיהה. מנשים באוהל תבורך.

– יש לה כל־כך הרבה תכשיטים? – שאלתי.

– יש לך מין שאלות… – נזף בי, ועיקף – אתה זוכר פעם שאלת אותי על ביטויים בפי השחורים. חשבתי על זה. אני מניח שהם אינם אומרים “היה לי יום שחור” או “נעשה לי שחור בעיניִם”.

היכן פגש הדוד נסים את אסתי זהו סיפור בפני עצמו. בגיל חמש־עשרה עלתה ארצה עם קבוצה של יתומים, כולם מארצות הבלקן. כיוון שהיתה נאה ונעימה, נמצאה לה עבודה כעוזרת־בית אצל אחד הקרובים הרחוקים שלנו, שהדוד נסים היה מבקרו פעמיים בשנה, בפסח ובראש־השנה. היתה גרה אצלם וסועדת על שולחנם ומסתפקת במעט מזומנים לצרכיה המוגבלים. היא מעולם לא הסתירה את רצונה למצוא לה בעל. כשהציעו לה חרשים־אלמים כמותה סירבה בנימוס ובתוקף והסבירה בתנועות ידים נרגשות ופסקניות שרוצה היא סיכוי לבנים ובנות שלא יסבלו כמוה, שיוכלו לדבר ולשיר ולשמוע רדיו וזימרת ציפורים. עד שלא ראיתי את אסתי עושה “זימרת ציפורים” בידיה ובשפתיה ובריסי עיניה, לא ידעתי יופיה ונעימותה של זימרת הציפורים בעולמנו. ילד עירוני הייתי, בלא ציפורים.

אסתי היתה עובדת כל היום ולעת־ערב היתה יוצאת לטייל לבדה, יוצאת יגעה ונוּגה ושבה עם ברק שׂ‎‎מחה ותקווה בעיניה. לפעמים היתה מזילה דמעות על פניה השמחות. כשהתחילו מאַמציה מבינים את שפתה, נדהמו ונבהלו “לשמוע” שהיא הולכת מדי־ערב לראות מעשי עלם בעלמה, וזה מה שמביא התרגשות ושמחה בליבה. היתה משרטטת תחילה בידיה גוף מעוגל של נערה שכולו קימורים־קימורים ואחר־כך היתה מעצבת באצבעות רועדות גוף גברי מוצק בעל שפם ועניבה, והיתה מקרבת אותם זה לזו עד חיבוק ונשיקה ומי־יודע־מה. ואז היתה מתחילה למשוך באפה ועיניה היו מתמלאות דמעות. נתמלאו אנשי חסדה דאגה, שידעו מה מרוּבּים בעיר הבריונים חסרי הלב העלולים לנצל נערה נאה פותה שאין ביכולתה להגן על עצמה וכל מעייניה בדבר אחד. מה עשו, שלחו את בתם לעקוב אחריה.

כששבה הבת, לא האמינו למשמע אוזניהם. אל־ועד הקהילה היתה אסתי הולכת מדי יום ביומו, לראות חתנים וכלות באים בברית הנישואין. יום יום מצאה שם משפחות נרגשות ושמחות ועלמים ועלמות מגשימים חלומות חייהם. נמשכה נפשה להתרגשות שראתה בעיניהם וציפיות מתוקות עלו וגאו בליבה.

אם היו להם עד עתה ספיקות, מעתה הבינו הללו אל מה נפשה של הנערה יוצאת. החלו מחפשים לה חתן. חיפשו באמונה, אף־כי ידעו שמפסידים הם עוזרת־בית טובה ומסורה וזולה מאין כמותה. כיוון שבא הפסח הגיע הדוד נסים לביקור. וכדרכו, לא בידים ריקות הוא בא. הפעם הביא פרחים. אך לא פרחים של אשכנזים שכמוהם כמו הנרות הללו, שנגזר עלינו “לראותם בלבד”. שק נייר גדול נשא בידיו וכולו מלא עלי כותרת של ורדים. השנה, הוא סיפר, הקדימו הורדים לפרוח, ואני נזדמן לי לעזור לגנן במלאכתו ונזכרתי מרקחת־ורדים שאת כה מיטיבה לעשות, דודתי. פתח את השק מול העינים המשתאות, עלה הריח ומשך את כל בני הבית אל הסלון. ראשונה באה אסתי, שחוש הריח שלה מחודד. קרבה זו פניה ואפה אל הערימה עד שהורידו לחייה ונתגדלו עיניה ונתעמקה נשימתה ונתפעמו שדיה. הביט נסים והביט עד שהסמיקו לחייו ונעתק הדיבר מפיו. והרי חכמים, כמו שנאמר, עיניהם בראשם. ראו מה שראו, יצאו אתו למרפסת ודיברו על אוזנו, לקחו אותה למטבח ודיברו על ליבה, ולא נצטרכו לטרוח הרבה, שזה וזו נפשם כלתה לחופה וקידושין; מה גם שהאביב היה בארץ.

אחר שהתחתנו ושכרו דירה קטנה על הגג בא הדוד נסים אלינו וביקש לקחת את אוצרו. עתה, אמר, הגיע הזמן להתחיל להוציא מן הסחורה אל השוק לראות מה מידת הביקוש ומה מחירים יציעו לו. ומעתה, אחר שיש לו ביִת, אין מצפונו מרשה לו להחזיק דברים בעלייה של אחרים. כבעל בעמיו דיבר.

עזרתי לו להביא את הסולם הרעוע (בימי מלחמה שהם ימי־אגירה השימוש בו מרובה) והחזקתי בו בשעה שעלה דוד נסים והוריד אלי את התיבות אחת אחת. כאדם השב אל אוצרו היה הדוד נסים, נפעם ומתרונן ומפוזר. ואני מחזיק בכתפי את הסולם החורק ומחזיק שתי ידי למעלה לקבל תיבה אחר תיבה. לא התאפק האיש וכשמשך והביא אל בין ידיו את התיבה האחרונה פתחה בעודו על הסולם. חשתי את נשימתו נעצרת. רעד עבר בסולם. הוא הביט והביט עד שחשכו עיניו. פניו נראו באותה שעה כמו בשעה ששמענו שנינו ברדיו את הידיעה על נפילת פריס. בידי הנאצים, כמובן. מבעד לצלופן השקוף נראו המברשות מנוקדות בשחור כאדן־חלון בבית עזוב שהזבובים ניקדו אותו בצואתם. על רקע לובן הזיפים וצוהב השנהב בלטו הפטריות השחורות כפליים. רבונו־של־עולם, זעק הדדוד נסים מה עשיתי שככה עוללת לי?!

התשובה היחידה לקריאה שוברת הלב היתה נביחתו של הכלב של השכנים שהוחרד מרבצו. הושטתי שתי ידי אליו לקבל ממנו את התיבה הפתוחה ובאותה שניה צלע הסולם על ירכו והשליך מעליו את רוכבו. עתה נפזרו המברשות והמראה המחריד נגלה לעיני בכל אימתו. איש לא יקנה מברשת כזאת להכניסה אל פיו, חלפה בי המחשבה. תפסתי מברשת אחת ונסיתי עליה את ציפורניי. לשווא. לא כאותן פטריות שעל קליפת התפוז היו הללו. הציפורן לא השפיעה עליהן כהוא־זה. גם טיפה של רוק ושיפשוף בבדל חולצה לא הועילו. רק אז נתפניתי לראות את הכאבים שעיווּ את פניו של נסים. שנינו היינו שרועים על הרצפה. פתאום, כמו על פי אות, פרצנו שנינו בצחוק אדיר.

נסים רק נקע את קרסולו מן הנפילה. יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, הוא אמר, להפתעתי. מה כבר יכול להיות יותר גרוע, רציתי לשאול אותו, אבל התאפקתי. לא התחשק לי לשמוע עוד הפעם “יש לך מין שאלות…” עזרתי לו להגיע אל ביתו, הוא וסחורתו עימו. נשבעתי לו בחיי ה' וספר התורה שלא אגלה את סוד מברשותיו לאיש. “מצמיח ישועות… ומצמיח פטריות…” פיזם נסים בינו לבינו, מחייך חיוך לאה כמקבל גזר־דינו בהכנעה. ניסיתי לנחם אותו ולומר לו שבימי מלחמה אנשים אינם שמים לב לקטנות ויקנו את המברשות שלו בלי־בעיות. הוא קימט את מצחו כנעלב והתיז “אל תהיה טיפש!” פעם ראשונה ואחרונה שמעתי מפיו דיבור כזה; הוא שהיה כה שונה משאר ה“גדולים”. לא נעלבתי, אבל…

כמה ימים וכמה לילות ישבו הדוד נסים ואסתי אשתו ושיפשפו את מברשותיהם לנקותן ולהכשירן למכירה בחצי־מחיר. היצעתי את עזרתי, ונתקלתי בתגובה של שניים חרשים אלמים. מאז אותו מעשה נתקררו היחסים ביני ובין הדוד נסים. מזכרת־כישלון הייתי בעיניו. אחד ויחיד שראה אותו בקלקלתו.

ואני לתומי המשכתי להאמין שבזכות המברשות מצא הדוד נסים את עולמו. כשהתחילה בתו גאולה לדבר, הפטיר נסים “כפרה”. הכול הסתכלו עליו בתמיהה. תמהוני נשאר תמהוני – הביעו עיניהם. רק אני ירדתי אל סוף כוונתו. ואסתי, כמובן. אסתי המאושרת.