כשאומר אני היום “אהבתי את תל־אביב”, עולה בי צורך לתרץ ולהתנצל; משל למי שמספר לנכדיו על אהבתו הגדולה לאשת נעוריו ואומר “כמה יפה היתה, כמה רעננית וחיננית היתה,” ורואה בעיניהם שאינם בטוחים שאכן על סבתא הקמוטה הוא מדבר.
מי שרואה בשפה העברית לשון ככל הלשונות ואינו מתפעם מגודל הפלא של תחייתה, אפשר שלא יבין את הקסם שהיה בה בעיר העברית הראשונה בעיניו של ילד שיצא מעיר מסגדים ומואזינים ואיסתיקלאל אל עיר שבה הכל עברי. עיר שכולה “מבני עמנו”, עיר דוברת עברית, היתה רק אחת בעולם. בירושלים ובחיפה ובטבריה ובצפת היו יהודים לצד ערבים ועברית וערבית שימשו בעִרבוביה, ולא היתה בהן רבוּתא לגבי מי שבא מארם־צובה.
לא מראות של מסגד וכנסיה ובית־כנסת בשכנות טובה שובבו אז את נפשי. הכבש שנמלט משבעים זאבים אינו שוגה בחזיונות אחרית הימים, והגדי שׂשׂ בעולם שכולו גדיים. מראות משובבי נפש היו לדידי שמות עבריים של רחובות וחנויות הכתובים אותיות של סידור בראש־חוצות, ושוטר במדים המחייך בעברית; וכל א"י שהופיע בסוגריים אחר “פלשתינה” צבט צביטה קטנה בלב.
אהבת נעורים אינה משכּחת אהבת ילדוּת שרבים בה התום והחום; אך שונה היא ממנה, עזה וכובשת ומרַגשת. בעיר הולדתי לא זרה היתה לי העברית, ואם היתה זרוּת בין השפה שאהבתי לבין העיר שחיבבתי היתה זו זרות שבין קודש לחול. פיסת נייר כתובה עברית אם היתה נופלת, הייתי מרים ומנשק, יותר באהבה מאשר ביראת קודש; משל למי שנפלה בּתו והוא מרימה ומנשקה להפיג כאבה וצערו. ימים רבים היתה ידי נמשכת אל כל פיסת נייר מודפסת ברחובות תל־אביב, נוטה להרימה ונזהר לבל אהיה לצחוק בעיני חבריי. לנשק מזוזה בכניסתי לכל בית הפסקתי עד מהרה, הן משום שהייתי ללעג והן משום שלא תמיד נמצאה לי מזוזה.
ואז הוסבר לי שמה שהיה שם בגדר קודש כאן הוא חיים וחולין. “הרי לא תכלה ימיך בהרמת ניירות כתובים עברית ובנישוק מזוזות,” אמרו לי ספק בהבנה ספק ברחמים. התחלתי מַשיר מעליי מצווֹת וחש הקלה, כמי שמהלך במדבר ומַשיר עטיפותיו בזו אחר זו להקל מעליו את החום.
צליל יפה היה לה לעברית ברחובות תל־אביב. נהגי “המעביר” היו חייכנים ולא רק “בבקשה חביבי” שבפיהם אלא אפילו “לא לעלות יותר” נשמע באוזניי מנגינה עריבה. מוֹכר הקרח קרא בכל גרונו “ק — — — רך!” ועובדיה עוזרו החרה החזיק אחריו “ק — רח, ק — — רח!” — עברית צחה וגרונית, ושניהם חתכו באמנות כל בלוֹק לחמישה רבעים שווים. מוכר הנפט ישב על דוכן עגלתו בלונדי ושזוף, בידו האחת מצלצל הפעמון ואחת מחזקת הרסן וקולו העמוק קורא באיפוק “נפט! נפט!”. מוכרי האבטיחים אף הם עברית לשונם, וקולם הולך מסוף הרחוב ועד סופו: “א — ב — טיח! על הסכין. לא אדום — לא כסף”. וגדול מכולם יהודי מזוקן, הולך במעיל ולא חם לו, שׂקים שניים על כתפו והוא קורא במנגינה מוֹנוֹטוֹנית חודרת לעצמות “אלטיזאכן, אלטישיך”. אחר שרצתי אחריו וראיתי מסחרו הבנתי שהקריאה המוזרה היא עברית שנשתבשה בפיו כדרך דוברי אידיש, ומקורה כנראה “אל תזרקי, אל תשליך”; שמה שהללו זורקים ומשליכים הוא קונה בכסף מלא, שילינגים וגרושים ופונטים אפילו. לבוש היה האיש ז’קט גלותי (מה שמתרגמי “אמנות” ו“שטיבל” התעקשו לקרוא מקטורן) וארבע־בכנפות מציץ מתחתיו, כאילו לא שמע שכאן בארץ התפטרנו כבר מכל זה.
עברית של ארץ־ישראל שונה מעברית של גלויות שעיקרה סידור וחומש ומשניות. אחר ששכנעוני ש“מה איכפת לך” ביטוי עברי ו“יַנק’לה” שם עברי (שזהו בעצם יעקב שניקרו את עי“נו והחריבו את בי”תו — זאת נודע לי רק לאחר ימים רבים) — הייתי נכון להאמין שחסיה וגניה אף הן מקורן בתנ"ך. וכשפתחו ברחוב העלייה בית־קפה מפוקפק וכתבו עליו באותיות עבריות מרקדות “בָּר” פתחתי את ספר עמוס ומצאתי שהמלה כשרה למהדרין, שכן כתוב שם בפירוש שאין פותחים את הבר לפני צאת השבת: “מתי יעבור החודש ונשבירה שבר, והשבת — ונפתחה בר.” חד וחלק.
הגיעו הדברים לידי כך שכאשר חליתי את מחלתי הראשונה בארץ והרופא ציווה עלי לאכול רק “לֶבּן וסוּכארקס” הייתי בטוח שכשם שהלָבָּן הוא לֶבֶּן, כך גם הסוכארקס עברית ישראלית. המלה צנימים שלמדתי באותה הזדמנות נשמעה לי פחות עברית ממנה, אולי בגלל האות הזרה לשפות שֵם שבראשה, בהיגויה המחודש. מה שהרופא ובעל־המכולת קראו בפירוש סוכארקס, המורה התעקש לקרוא צנימים, וגרונו נצרד בטרם השתכנעתי שהוא יודע מה שהוא אומר.
אגב חנות המכולת. בעל המכולת שלנו, באותו רחוב קטן בדרומה של תל־אביב, היה עושה שגיאות כתיב רבות בשלטיו ובפתקיו, ואני הייתי נהנה מחישופן ואיסופן. על פתק קטן בו אספתי את שגיאותיו מצאתי אחר שנים שהוא טעה לכתוב בשלט הראשי “מכולת” במקום “מאכולת”, בהתעלמות גמורה מזה שאוכל מוכרים בה בחנותו. פעמים הצליח להכניס כמה שגיאות במילה אחת, כגון שכתב צוקר במקום סוכר, ולאקערדא במקום לקרדה. שהתעקש לקרוא לאמרדין החמצמץ לדר ולכתוב אותו בשתי עי"נים “לעדער” — זו פרשה אחרת; לזה צריך להתרגל בארץ; שכן אנחנו עם אחד. כך אמר אחי הגדול; ובדרך־כלל הוא ידע מה שהוא אומר.
רחוב לוינסקי הסמוך לביתנו היה רחוב של שוק. ושם יכולת לראות בעליל שאנו עם אחד. אתה עובר את בית־הכנסת וממשיך בצד שמאל אחרי חנות הקפה של העליון, וכבר אתה בפיתחה של חנות שריח דג מלוח מתחרה בה בריח דג מעושן, ולקרדה טורקית דחוקה בה בפינה כתימניה בחתונתו של גולדשטיין. אתה מגיע לפינת הרחוב ויורד למרתף, ושם בדל"ת אמות מרובעות אתה יכול לקנות לאבּנֶה גושים־גושים, שאמא בביִת מכדרת מהם כדורים בין שתי כפות ידיה ומטילה אותם לצנצנת מלאה שמן־זית, ויוֹגוּרט בּוּלגרי אמיתי שבא הישר משכונת פלוֹרנטין, ובצק מוכן למעדנים מזרחיים, ואפילו עלי־גפן למילוי לקראת השבת.
אתה עולה מן המרתף וממשיך לצד שמאל, וּמִפתח האיטליז (“אז המלה איטליז אינה נשמעת לך עברית, מה? והמלה… ביאליק נשמעת יותר עברית באוזני האדון הצעיר?” — נאום המורה לעברית בביה"ס ביאליק) אתה שומע את קולו האדיר של אדון רוֹזנוואסר קורא לעוזרו הזריז: “שאוּליקוּ, בוא עם הגרזן בוא, שאוליקו; תשבור לה את העצמות לגברת אסייג, שאוליקו” והכול מחייכים ונהנים ומסתכלים זה בזה בחיבה ונפטרים זה מזה ב“יהיה טוב” שעושה טוב על הנשמה.
וסימטה יורדת מאותו רחוב בואכה רחוב הרצל המכובד, לא הרחק ממקום מעבר הרכבת. ואם חשבת שלוינסקי שוּק ושהרצל סואן, חכה עד שיביאוך רגליך אל אותה סימטה. עשרות רוכלים מכריזים על סחורתם בקול גדול, וּראה זה פלא — אין לך דבר שאין לו שם עברי. יהודיות מיוזעות משִבעים ארצות מדברות וצועקות בעברית שיש בה מטעמן ומטעמיהן של שבעים ושבע שפות, סליהן מתמלאים והולכים וארנקיהן מתרוקנים והולכים, וידיהן מהפכות וממשמשות ופיהן נושא ונותן, מתמקח ומתלקח. זו בוחרת חצילים קטנטנים להחמצה, וזו לוקחת דווקא מהללו שגיזרתם דקה וארוכה למילוי, וזו מעדיפה את העגולים השמנמנים לצלייה על האש לעשות לביתה סלט — והערימה הולכת ופוחתת כאילו ניבעה חור תחתיה. אף הפולים הירוקים יש מי שלוקחם גדולים וזורק קליפתם, ויש מי שמעדיפם צעירים ומחתך אותם עם הקליפה אל תוך הסיר. כך מוצא כל מין את מבקשיו וכל קונה את מבוקשו.
ובתוך המהומה אתה שומע את גברת נחמקין שואלת את שכנתה מאדאם ג’אמוּס מה עושים בתוּרמוּס הזה שהוא זול ונאה ובלתי ידוע. וגברת ג’אמוּס מניחה סליה בין ברכּיה ופותחת בהסברים ממושכים בפיה ובאצבעותיה, מסיימת בתנועת החלקה בין בוהן ושתי אצבעות, שבה מראה היא כיצד יש להקפיץ את התוּרמוּס מתוך עורו, לפי שאין העור נאכל.
— את מתכוונת נעכל?
— נאכל — נעכל — אני לא יודעת.
— טוב, לא חשוב. תודה. אקנה קילו ואנסה.
"תקני רבע קילו, גברת נכמקין. לכם זה יספיק. זה מתנפח במים. ותזכרי — המים צריכים לזרום עליו כל הלילה.
— שש שעות יספיקו?
— אני לא יודעת שעות. אני פותחת את הברז בזרם דק לפני שאני הולכת לישון וסוגרת אותו דבר ראשון בבוקר.
ופעם בחודש שוכרים עגלה עם עגלון והולכים אל חבשוּש הסיטונאי. אחת הדודות מודיעה לו שהיא בעלת חנות ברחוב כך־וכך ושניים נערים בעלי תושייה עוזרים על ידה ובפינה הולכים ונערמים פחים של שמן ושל זיתים ושל ביסקוויטים, ושקים של קמח ושל סוכר ושל אורז, וקרטונים של סבון־כביסה ושל מקרוני ושל סרדינים וכיו"ב. והכּוֹל במחירים סיטוניים כמובן, עבור חנות המכולת. ואז מגיע העגלון והערימה שחסמה את פִּתחהּ של החנות מתחילה להיעלם ולצמוח על פני העגלה. וזו רק ראשיתה של החוויה. העיקר יבוא בבית.
ערב שלם, עד השעות הקטנות, יתאספו הדודים והדודות — זה שוקל וזו טועמת וזה רושם וזו מחשבת, אחד לוקח לפי יכולתו ואחד לפי צרכיו. ונכנסים גם השכנים האשכנזים. ואחר שקצת מתביישים מפניהם, מתחילים משתפים אותם בלב חפץ. והם שוקלים כמויות זעירות מצחיקות, אך איש אינו צוחק. התרגלנו. וגברת פּוֹמרנץ לוחשת משהו על אוזן בעלה. והוא יורד אל מעמקי כיסו ושולה צרור מפתחות ונעלם לרבע שעה ומופיע עם גליל של בד פּוֹפלין משובח ומציע לכל הנוכחים מציאה במחיר הקרן. ונשלפים מספריים ורצועת־מדידה ומוסרים שמו של חייט ברחוב הגדוד העברי, התופר לפי מידה ובמחיר… רֶזוֹנאבּל, איך אומרים רזוֹנאבּל בעברית? — לא יקרן, בכלל לא יקרן — עוקפים את השאלה ומגיעים לעיקר.
היו אלה ימים יפים של אחדות הלבבות. היו עיווּתים והיתה אפליה והיה עוני, אך ברור היה לכּוֹל שכל זה יחלוף עם צאת הבריטים מהארץ. מדינת היהודים תרפא כל מכאוב. במקהלה היינו שרים “עם א־חד היי־נו, עם אחד נהי….. י־חד נחלו־קה גם שמחה גם נהי” בפּאתוֹס אמיתי היוצא מן הלב, ובלילות היינו מתגנבים להדביק כרוזים של ה“הגנה” — נסים, שרגא ואני — אחד מורח דבק על הקיר ובורח, שני מדביק את הכרוז ורץ, ושלישי מעביר עליו שלוש מכות מברשת נוטפת ליישרו ולייצבו. בקצב אחד דפקו הלבבות, בּוֹ־זמנית רעדו הברכיִם והמלים העבריות הנמרצות (פּאתוֹס!) נתנגנו בחלומותינו כשירת נביאי הדור: “נעמוד כחומה בצורה”, “לא תוכלו לנו” ו“בוז לממשלת הזדון” — הלא היא הממשלה הבריטית, ימח שמה לנצח, נציגת אלבּיוֹן במזרח לא להּ.
באוויר ריחפה ציפּייה למשהו גדול ועצום ונפלא. שרנו “איזה פלא, איזה פלא” וחשנו שותפוּת ביצירת הפלא. העיניים היו נשואות אל על ורק קטני אמונה הורידו מבטים אל השלוליות. באה מלחמת השחרור ומחקה מחצה את כל תמימוּת הנעורים; הולידה בי את התחושה של מי שזכה להיפגע מבעיטת חמורו של משיח.
ולאחריה ימים של צנע מחד־גיסא ושל מהר־שלל־חש־בז מאידך גיסא. כל אחד החל לעשות לביתו ולקרוביו, וכל קבוצה — לעצמה ולמקורביה. רוֹזנצווייג השכן החל להתעשר בלילינבלום, וצרפתי מהגבעה פתח עסקי הימורים כמו בחוץ־לארץ. אדירי הגיע איכשהו למשרה בכירה באוצר (איזו מלה יפה, אוצר) ועזר לחבריו הטובים להסתדר. שרעבי נעשה מאכער במפלגה. פרייליך השתלט על השוק השחור באיזור הרצל־פלורנטין־התקווה, אבל לא הסתפק וירד לגרמניה. כיוון שפתח שם בית־מזמוטים ושמו Chez Olla היו ליצני הדור אומרים שירד שאולה.
רוזנצווייג הנ"ל יצר “קשרים” עם פרייליך ושניהם עומדים בראש חבורה “שמסובבת על האצבע הקטנה את כל משטרת מרחב תל־אביב־יפו”. פאקט.
וכי מה רציתם, ככל הגויים. “האם לא לכך שואפנו?” — היה מתלוצץ צוציק החקיין, בעברית של “הבימה”.
אם היתה עד אז ארוחת ירק ושלווה בה (ב“תנובה” בפינה, או במסעדה הקואופרטיווית), הרי משנתרבו הזבחים פרץ המדון וגדל הפירוד. זבחים על מזבח הממלכתיות; ממלכתיות מבוללת ומאחדת־כביכול, ולמעשה מפצלת ומעוררת מתחים וקנָאוֹת. מושג אומלל. מלה מגוחכת. לא מלך ולא ממלכה — ממלכתיות מניין? תפיסה פשטנית שניסתה למחוק עבָרים מפורדים ומפוארים על־מנת ליצור עתיד אחד מאוחד, וטמנה לעצמה מוקש־זמן. גרשונוביץ ואלגרבלי הפכו בין יום ל“גרי”, כאילו בכך נתקרבו זה לזה; יחיא הפך לחיים ולייב — לאריה, כאילו בכך נעשו יותר יהודיים; שלא לדבר על שמעיה שהפך לצבי כדי להישמע (ולהרגיש) ישראלי יותר.
רק השפה העברית לא נשמעה לאבות האומה והמשיכה לחיות את חייה השורשיים ולהתחיות בפי בניה.
אולם צר, מה צר, שבגדה בה בעברית דווקא העיר העברית הראשונה. שָמנה תל־אביב ובָעטה, גדלה — ונתמעטה. במקום “חפצי־בה” צמח בה סוּפּר־מארקט, במקום “יפה־נוף” — בלוודיר, ובמקום “אוהל שם” — דרייב אין. ואם נותרו שמות עבריים יפים כגון נווה שאנן והגדוד העברי, רחובות שהיכרתי נעימים ונקיים בנעוריי, הרי למרבה האירוניה לא שלווה בהם ולא נוי אלא סחי והמולה.
לא נותר בי שמץ אהבה לתל־אביב. זו האמת כולה. רק געגועים לאהבת־נעורים שהיתה. תמימה וכנה. אפשר אני השתניתי; אפשר היא נשתנתה. נתרחקנו, היא — למערב, אני — לצפון; נתרחקנו מן המזרח שנולדנו בו.
שבתי אליה אחר מחצית שנות שנתו של חוני המעגל, וראיתיה בניווּלה. עיר לעז, יזע ודמעות. בנקים ומִזללות בכל פינה; צחנת בשרים ודמים. קוּבּיות ותיבות כעורות, בלי חן ובלא ייחוד, מזגנים מצטמחים מהן פרע כיַבּלות, ומשושי־אנטנות על גגותיהן מחתכים את השמיים שהיו פעם כחולים ויפים ומלאי כוכבים. “כוכבי ארץ־ישראל, כוכבי סבא ישראל!” — כך שר להם בתל־אביב משורר הנעורים, משורר נעוריי.
קיקו מזרחי לא היה בבּיִת. הוא בחוץ־לארץ — אמרה לי אשתו — ביזנס, אלא־מה. ואגב, הוסיפה, שינינו את שמנו ל“קדמי”. כבר מזמן. כמה זמן לא התראיתם? דווקא דיבר עליך.
חיפשתי את שלמה חבר בספר הטלפונים. לשווא. חבר היה חברי עוד מימי הכותאבּ בחלבּ. נפגשנו שוב בארץ פעם ופעמיים, ונפרדו הדרכים. הלכתי אל ביתו, מגשש דרכי בין הזכרונות. פתח איש זר. הוא ידע לספר שחברי עבר לירושלים. מזמן. תמצא אותו בספר הטלפונים. הבּר שמו היום, כמו הבּרמן, אבל בלי “מן”, חה־חה־חה. שם יותר סולידי, מה?
מדוכדך עליתי מצינת העצים העתיקים בשדרות הקרן־הקיימת־לישראל אל שדרות הבטון החשוף העָקר בואכה הדרַגסטוֹרה, והיבטתי סביבי. הנה שם היה “הבית האדום”, וכאן — “משק פועלות”, ולמטה על החוף היינו בונים בתי־חלומות בחול הרטוב המטפטף מבין האצבעות.
עיר שהיתה לי בית, ועתה — בית־מלון. מיהרתי לתחנה המרכזית, מונע רגלי משופכין ואשפתות, ותפסתי את האוטובוס האחרון היוצא צפונה, לגליל. ובחלוף העיר העיוורית על פני, לחשתי לה ולעצמי: זכרתי לך חסד נעוריי בך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.