רקע
שלמה צמח
מצווֹתי ופרקליטי

“העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד” (אבות ד', י"א)


מבלבל אני מוקדם ומאוחר, הואיל והעניינים שאני מספר עליהם מעורבים בהם שני עולמות – עולם־הזה ועולם־הבא, דין ארץ ודין שמים.

פעם נתנו לי פרס לספרות. לאחריו, כנהוג, ערכו לי חברי הסופרים נשף והפליגו – אף זה כנהוג – בשבחי. וסוף־סוף הגיעה שעתי להשיב דברי־תודה למברכי. ואמרתי להם דברים אחדים. וכמדומה אני, צריך אני להביאם כאז כי מתוכם כל ההשתלשלות הזאת. והריהם:

"מכיר טובה אני להם, אמרתי, על הדברים הטובים והרבים, שהשמעתם כאן הערב. אבל כל ימי אני טורח ומתחבט בשאלה אחת – כיצד יודעין כתוב זה שלפניך מה הוא? טוב הוא או רע? ועדיין אין בפי תשובה ברורה לה, לפיכך מבקש אני מכם רשות להשיב שלא ממין הטענה.

לאמיתו של דבר חביב לי פרס על מעשי בתחום החקלאות בארץ. אלא אני מכריז קבל עם ועדה: אילו פוסקים לי פרס מתחום זה, הרי ברבים אני מבייש אותו בית־דין, כי אסרב לקבלו. בספרות? תיתי־‏לי. בחקלאות? אי־אפשי. בשום פנים ואופן לא אקבלו.

ודאי תשאלוני: מה טעם, שאני מבדיל הבדלה כזאת בין שתי רשויות הללו? על שום מה עבודת־אדמה קודש ואסורה בהנאה היא, וספרות חול והכל רשאין ליהנות הימנה? אבל היא הנותנת – דווקא רשות ראשונה מעולם הגשמי; מה לנו גשם יותר מן העפר הזה אשר תחת כפות רגלינו? ודווקא רשות שנייה כולה משוללת החומרי; מה לנו רוחני יותר מעולם של שירה ושל דמיון ומראותיהם?

וזאת תשובתי: אדם כבד־עוון אני, ועבודתי באדמת הקודש זכותי האחת אשר תגן עלי ביום דין, ולפיכך אני מזיר עצמי מהנאתה בעולם הזה. ועכשיו, כשכבר מסולק אני מאותו עולם וכבר דנו דיני בעולם האמת והיא, העבודה הזאת, שעמדה לי, באתי לספר לכם את כל מהלך־הדברים ותיווכחו לדעת, כי יפה נהגתי שקיבלתי עלי נזירות זו.

כשיצאה נשמתי מגופי מיד עלתה לשמים ומיד העמידוה לפני בית־דין של מעלה, ולא הספקתי להסתכל במה שלפני, והנה פי השטן כבר מקטרג כנגדי ובידיו השעירות מאזניים של נחושת־קלל, שהוא מטלטלם לעיני הדיינים ומכריז ואומר:

השטן: הפעם העמדתי לפניכם, דיינים מומחים, נשמה עלובה עד מאוד ואין לי צורך ברוב דברים. רואים אתם מאזניים הללו כמה מעוינים הם. הבה וניתן כל זכויותיה של נשמה זו על גבי כף־ימין, וחובותיה, אפילו מקצתן בלבד, על כף־שמאל, וכפות הללו הן שיכריעו דיננו. ונוהג אני בנשמה זו כפי שלימדה אותנו התורה הקדושה – לפנים־משורת־הדין. רואות עיניכם, אין פנאי בכף־שמאל לאותו כרי גדול של חטאים ופשעים ושעשתה הנשמה הזאת בעולם התחתון. ובכן אסתפק בשקילה אחת, במה שתחזיק הכף בפעם אחת, ואני מוותר על השאר!

נענו הדיינים לשטן. והמלאך המשמש אותם התחיל אוסף זכויותי המעטות והקלות ונותנן על כף אחת הימנית ואת חובותי המרובות והכבדות על כף אחת השמאלית, וזו לא הספיקה לכולן ונשתיירה ערימה של עבירות שלא הגיעו לידי משקל. ואף־על־פי־כן כף־הזכויות הוכרעה ברשרוש קל כאילו נוצות פורחות באויר, דומות לפתיתי־שלג ביום אפל וסוער.

והיו הדיינים מקצרים בדיונם, והכל בדעה אחת, ואב בית־הדין כבר מסכם את הדברים ומכין עצמו להכריז על הפסק:

אב־בית־דין: לאחר דיון ושיקול נמנינו וגמרנו…

והנה הרימותי ידי וביקשתי רשות־הדיבור. התמהמהו הדיינים והסתכלו זה בפני זה בהשתוממות: לאחר הכרעה כזאת כיצד ממתיקין פסק־דין זה? אלא זכותו של בעל־דין היא שעמדה לי ומתירים לי להשמיע טענותי.

שאלתי:

אני: יש כאן במרומים מלאך הממונה על הארץ־הקדושה?

אב־בית־דין: ודאי. שׂרם של בני־ישראל, מיכאל, הוא הממונה אף על הארץ הקדושה.

אני: ורשאי אני להזמינו לכאן?

אב־בית־דין: ודאי, אמר והוסיף: ברשות בית־דין־של־מעלה אני מזמין לכאן את השר הגדול מיכאל.

השיק אב־בית־דין כנפיו ומיד צילו של מיכאל פרוש על פני שולחן הדיינים. וכשירד ועמד וראה את פרצוף הפנים־הצוהלות של השטן ואת המאזניים המוכרעים, תמה אף הוא ושאל פשר דבר.

אב־בית־דין: נשמה זו שלפנינו ביקשה ממני שאזמינך.

מיכאל: כלום כבר נגזר דינה?

אב־בית־דין: עדיין לא הכרזתי עליו, אף־על־פי שכבר היינו מדיינים בו ואפילו כבר נמנינו.

מיד הפנה מיכאל פניו אלי ואמר: איני מכירך.

אני: משום שגופי ניטל ממני.

מיכאל: אין אנו, שליחיו של יושב־במרומים, זקוקים לגרמיך בשביל לדעת אותך. מעולם לא נזדמנת לי.

אני: קראתיך לחוש לעזרתי.

מיכאל: הסתכל בכפות זכויות וחובות שלך, כנגד הכרעה כזאת כוחי מה?

אני: ובכל־זאת ומפני־זאת רצוי שתהא פרקליטי.

מיכאל: אין אני פרקליטם של רשעים גמורים.

אני: עשיתי מצווה אחת וראויה היא שתהא פרקליטה.

מיכאל: מצווה זו שעשית מה היא?

ניתק השטן ממקומו והקיש בכנפו השמאלית בשולחן בית־הדין וקול חרון־אפו מזעזע כתליו:

השטן: מה מנהגים חדשים ומשונים כאן? מי עומד כאן לדין? נשמה רשעה וחטאה זו, או אנו בית־דין של מעלה? ואפילו מרום־עם־השמים, המלאך מיכאל הגדול שבשׂרי־מעלה, שר השלג המתון שבקהלנו, שאינו יודע כעס מהו; מיכאל שר הדרום הטוב שמעולם לא הפריח כנפיו אל הצפון הרע; מיכאל שר הימין הרחמן שמעולם לא הפנה פניו אל השמאל האכזר – אף מיכאל הסכים עמנו שאותה נשמה של רשע גמור היא, וכי לא כך דחה אותה הימנו: “לא פרקליטם של רשעים גמורים אני?” והרי כפות־המאזניים לנגד עינינו. ויהא סוף ללהג זה. יעמוד אב־בית־דין ויכריז על הפסק שפסקנו. עוד לא פסו חטאים מן הארץ ושעתי דוחקת ואיני רשאי להוציאה לבטלה…

שוב הרימותי ידי.

פקפק אב־בית־דין: “וכי משורת־הדין שיהיו טוענים לאחר שהוכרע הדין?” נענו לו חבריו הדיינים" לא, אין זה משורת־הדין.

נכנס המלאך מיכאל באמצע: ואף־על־פי־כן, כיוון שלא עמדתם על רגליכם, ואתה אב־בית־דין לא הכרזת, עדיין אין כאן גמר, וזכות בעל־הדין לטעון טענותיו לא פקעה.

קפץ השטן ממושבו וזיפי עורו סמרו, אלא שכבר הזמינו אותי.

אב־בית־דין: בעל־הדין, טען טענתך!

וחזר השטן בבושת־פנים אל מקומו.

אני: כלום אין הארץ, שאתה ממונה עליה, ארץ אשר ה' אלוהינו דורש אותה תמיד; ועיני ה' בה מראשית השנה עד אחרית שנה?

מיכאל: ודאי. דברים מפורשים בתורה הקדושה שניתנה בסיני לבני־ישראל ושאני מלאכם.

אני: וכי עיני אלוהים ההויות באותה ארץ אינן נהנות יותר ושמחות יותר כשהן רואות אותה טובעת בים של עשב־שדות וירק־דשאים וזוהרת בכל גוֹני־גוונים של פרחיהם? ולא כשהיא שקועה ומכוּוצת באבלותה האפורה ובחוורון שממוֹנה?

אבל מיכאל לא השיב לשאלתי ובקצת קוצר־רוח אמר:

מיכאל: מאריך אני לך, הגם ששואל אתה שאלות שתשובתן ברורה. ומן העיקר אתה מסיח דעתך: הזמנת אותי להיות פרקליטה של מצווה שעשית, ועדיין לא אמרת מצווה זו מהי? ואף לא אמרת, אם כאן היא בתוך שאר מצוותיך על גבי כף־המאזניים הימנית שהוכרעה לחובה, שכן לאחר ההכרעה, קצרה ידי מהושיע. דבר דברים קצרים וברורים.

אני: יש לי חלק, אכן צנוע חלקי ואף־על־פי כן אף ידי היתה בשינוי זה לטובה שנשתנו פניה של אדמת הארץ הקדושה; ואם מעשה זה מצווה הוא, הרי אינה כאן על כף המאזנים הימנית.

נרגש היה המלאך מיכאל עד מאוד ושאלני שאלתו.

מיכאל: שמך מה הוא?

אני: שלמה בר' אברהם אבא הלוי ז"ל.

מיד התחיל מיכאל בודק את כל מצוותי ותמה והשתומם בפנותו אל השטן:

מיכאל: מפני מה נעדרת אותה מצווה של נשמה זו, אשר כל ימיה היתה מחיה אדמת הארץ הקדושה ומנווה אותה?

התרפס לפניו השטן.

השטן: מעולם לא תבעה נשמה זו שכרה על מצווה זו. ואני אמרתי, לא…

הפסיקו מיכאל:

מיכאל: קא סלקא דעתך, כיוון שלא תבעה שכרה, בטלה זכותה? אדרבה, כבדה זכותה, כבדה מאוד!

ולי רמז, שאתקרב אליו ואשב עמו. וכשעשיתי כן, פרש כנפו עלי. מיחה השטן.

השטן: תחת כנפיך חוסה הנשמה. והרי הוכרע דינה ונגזר! מזלזל אתה בכבוד בית־דין של מעלה?

מיכאל: חס וחלילה, פרשתי כנפי לאות כי פרקליטה אני…

ולמשמש אמר מיכאל:

מיכאל: בקצה הענן הדרומי של מעוני מונחת קובייה, מעין לבינה, שאין־לה־בעלים, ובקשתי שתביא אותה הנה; אלא חוששני, לא יספיקו לך כוחותיך, ותבקש מלאך ממלאכי־השרת שלי שיסייע עמך. – ולשטן אמר:

מיכאל: תביא מאזניים גדולים מאלה, בשביל שתחזיק הכף השמאלית את כל העבירות. אין בעל־הדין ולא אני פרקליטו רוצים ב“לפנים משורת הדין” שלך; רוצים אנו במאזני־צדק.

תמה השטן ונתבלבלה דעתו ויצא חפוי־ראש. וכשחזר ובידו המאזנים הגדולים, קם מיכאל ועמד לפני הדיינים להשמיע סניגוריה שילמד על נשמה זו; אלא שהשטן שוב מיחה, והפסיקו:

השטן: אב־בית־דין של מעלה פסק שרשאי אתה מיכאל, שרי הגדול, להשמיע דברים בשבחה של נשמה עטופה זו, שכולה פשעים ואף אהבתך לא תכסה עליהם. ואין אחרי פסק זה ולא כלום. אלא אם חוזר ופותח אתה דין זה שלפי דעתי כבר הוכרע לחובה, הרי לפי שורתו לא דין הוא שייפתח בדברי הפרקליט. למה תהא מגן לנשמה זו, אם…

הפעם הסכים אב־בית־דין של מעלה עם דעתו של השטן והסביר הסכמתו.

אב־בית־דין: אין סניגוריה נשמעת אלא אם כן עומד בעל־דין לפנינו. ואין נשמה ישראלית בחינת בעל־דין עד שהעמידוה לדין, והעמדה זו בידי השטן. סתם־נשמה, כשרה היא. ובשביל שנטה אוזן לדברי סניגוריה שלך, על־כורחנו שילמדו חובה תחילה כנגד נשמה זו. וכך ההלכה: התובע את חברו, הוא פותח ראשון.

נענע מיכאל ראשו והשטן עלה על הדוכן ופתח בקטיגוריה שלו:

השטן: אתם, חברי בית־דין של מעלה, עדי, שכל הזמן היה רצוני להימנע מלהשמיע דברי־קטיגוריה כנגד נשמה זו. ידעתי, שבעל נשמה זו ישב בארץ־ישראל וישיבה זו שקולה כנגד כל המצוות ואמרתי – יבואו כפות־המאזניים ויכריעו. ואכן הכריעו! ודאי, לא נעלם ממני הדין, שרשאית הנשמה לומר “יש לי ללמד על עצמי זכות” ושומעין לה. ואפילו שיערתי, שהשר הגדול יהא פרקליטה, שהרי ידוע, שמיכאל מלמד זכותם של ישראל. אלא שהכל מותנה בתנאי אחד – “ובלבד שיהא ממש בדברים”. והממש כאן בכפות־מאזנים הללו. מאז חזרנו ושקלנו זכות כנגד חובה, ועיניכם הרואות: שוב כף שמאל היא שהכריעה ודייה לי הכרעה זו, ואיני מצטרך לא לאומר ולא לדברים – היא הממש! עכשיו, לאחר שנמנו וגמרו, כשהכל ברור לנו כשמש, כשלפנינו רשע גמור שאין מקילין בו, בא השר הגדול ורצונו ליטול מזה וליתן לזה, רצונו לעוות את הדין, רצונו שוב לפתוח בחקירות ובדיקות. קובייה אחת של חסדים טובים ללא־בעלים מונחת אצלו שנים רבות. לא בא בעל־דין, קודם לשקילת זכויות וחובות במאזני־צדק, לתבוע לפנינו תביעת בעלות לאותה קובייה. השר הגדול רוצה ליתן לו במתנה מעשים טובים שלא עשה, בשביל שתשתנה אותה הכרעה לרעתו בשתי השקילות ששקלנו: בשביל שכפות־המאזנים שלימדו עליו חובה יבואו וילמדו עליו זכות! ואף־על־פי שלא היתה בדעתי להביא דין זה לידי ויכוח, על כורחי אני עושה כן. בדין זה אין צדדים, אין בעל־דין תובע ובעל־דין נתבע. אני איני תובע. לא בעל־דין אני קטיגורו של הוא יתברך בבית־דין־של־מעלה, ומשהתגלע הריב אי אתה יכול לנטשו. אסור לבצעו וכל הבוצע הרי זה חוטא. דרך אחת לפנינו והיא: יקוב הדין את ההר…

ראש־בית־דין: (מפסיק את השטן): יש ממש בטענת הקטיגור, אי־אפשר לנו, דייני בית־דין־של־מעלה שוב לפתוח בחקירות ובדיקות, לאחר שנמנינו וגמרנו, ושליחיך אחרו לבוא ואותה קובייה אינה לפנינו שנדון בה.

מיכאל: תמה אני, מפני מה לא חזרו שליחי. ואף־על־פי־כן, חייב בית־הדין לסייע עמי, שלא יהא בית־דין־של־מעלה פחות מבית־דין של מטה. ובכדי מרעיש הקטיגור עולמות, כאילו עיוות־דין כאן וכאילו אני מבקש זכויות שאינן לפי מעמדי. והרי חזקה בידנו – המלמד זכות עדיף מן המלמד חובה. ששנינו, תלמיד שאמר יש לי ללמד חובה, משתיקין אותו; ושאמר: יש לא ללמד עליו זכות, מעלין ומושיבין אותו כל היום כולו. אני איני יכול לפסוע על ראשי עם־קודש. אני רואה את עצמי כאילו חרב מונחת בין ירכותי; אני מצווה לסבול את בעל־הדין שאני פרקליטו כאשר ישא האומן את היונק. ומה אני מבקש? זכותו של תלמיד בבית־הדין ותו לא. אני עדיין איני יודע להיכן הדין נוטה. בשבילי עדיין לא הוכרע דבר, עד שיביאו את הקובייה ותתברר בעלותה. ואם בעל־הדין בעליה, תהא שקילה שלישית והקובייה תהא על הכף הימנית ומאזני־צדק הם שיכריעו אם בעל־הדין ייצא זכאי או ייצא חייב.

אב־בית־דין: (נמלך בחבריו בלחש ואחר כך מכריז): במחילה מכבוד השטן הקטיגור ומכבוד השר הגדול הסניגור, בית־הדין־של־מעלה מבקש מכם ליתן לדיינים של מעלה לטכס עצה בינם־לבין־עצמם ולקבוע סדרי המשך הדין הזה. (השטן ומיכאל יוצאים מבית־הדין והמלאכים־המשמשים מוציאים משם את בעל־הדין הנתבע).

השטן: קצרה בינתי להבין מפני־מה ולשם־מה נסתבכת בעסק ביש זה?

מיכאל: זאת אומנותי – בכל מקום שאתה מקטרג אני מגן לאמת ויושר.

השטן: אדרבה, למדני – היכן הם?

מיכאל: בכל מקום שאתה מקטרג. ואם תבקשם, תמצאם.

השטן: הפעם נכונים דבריך. מחוץ לד' אמות שלי לא תמצאם.

מיכאל: כל כך טהורה וקדושה עוגתך?

השטן: ולשם־מה, לפי־דעתך, נשלחתי מלמעלה לבית־דין זה? ברור כשמש: להיות שומר אמת ויושר ומגנם?

מיכאל: (בלעג): נמצא, שנינו, שני מלאכי־עליון, המהפכים בחררה אחת!

השטן: חֲרָרתכם לא חררתי! בתחומכם הכל מורך־לב ורפיון־רוח! הרי בעיניכם מלא עולם־תחתון צדיקים גמורים ואין אדם אשר יחטא, וכך מחניפים אתם את הארץ בשפת־חלקות ובדברי־כזב…

ולא הספיק מיכאל להשיב לו, ומיד נפתחו לפניהם שערי בית־דין־של־מעלה ובעל־הדין והשמשים והקטיגור והסניגור חזרו למקומותיהם.

אב־בית־דין: החלטנו ליתן לשר הגדול מיכאל להשמיע בבית־הדין את הסניגוריה שלו, ואם יביאו שליחיו את הקובייה, נחזור ונשקול במאזניים, זכויות כנגד חובות. והשקילה תכריע. ואם תסתיים הסניגוריה והשליחים לא חזרו, אנו סומכים על השקילות ששקלנו והגזר־דין הוא לחובה, ואי־אפשר לדון ולבטל את פסק־הדין אלא לאחר שלושים יום, בשביל ליתן לקטיגור זמן להכין את הקטיגוריה שלו.

השטן: מסכים.

מיכאל: אין בפי מה להשמיע. רצוני להביא עוד מצווה אחת של בעל־הדין ולהוסיפה על הכף הימנית וליתן למאזניים שיכריעו, אחרי הוספה זו, מה דינו של אותו בעל־דין שלפניכם.

אב־בית־דין: ומה נעשה עד שישובו שליחיך?

מיכאל: נמתין.

השטן: מעולם לא ראיתי משפט כזה! מה פירוש ימתינו? כמה שעות נמתין? כמה ימים? כמה שבועות נשב כאן באפס מעשים ונמתין?

אב־בית־דין: הסניגור, מה תשובתך?

מיכאל: (אובד־עצות) שעה קלה.

השטן: כמה?!

לא הספיק מיכאל להשיב והנה נשמע משק־כנפיים באויר, ועד מהרה נכנסו שני־מלאכי־שרת ובידיהם קובייה כגודל לבינה והם מניחים אותה לפני הדיינים. והושלך הס מסביב.

אב־בית־דין: מפני מה אחרתם לשוב?

מלאך־השרת של מיכאל: כל השמים מלאו רוחות־רעים ושדי־שחת והם הסעירו את האויר סביבנו והיינו דשים במקום אחד סחור־סחור פנים ואחור ולא זזנו מעבר לאותה עוגה סוערת אפילו טפח, עד שבא מלאך אחד והצביע לנו על שביל צר אחד רָגֵע ושָלֵו ודרכו הגענו, ובעקיפים מרובים ובקושי גדול, עד הנה.

אב־בית־דין: השר מיכאל, פתח בדברי סניגוריה שלך.

מיכאל: אין דברים חדשים בפי. בקשתי להתחיל בשקילה חדשה.

השטן: ומניין אנו יודעים שבעליה של קובייה זו בעל־הדין שלפנינו?

מיכאל: שם בעל הקובייה חרות עליה.

השטן מתקרב אל הקובייה וקורא ומסתכל בחָרוּת ואחר הוא פונה לבית־הדין ושואל:

השטן: “ומניין אני יודע, אימתי נעשתה חריתה זו?” – הושלך הס והכל תמהים.

אב־בית־דין: אין אתה, שר גדול מיכאל, חשוד על אונאה, חס וחלילה; אבל דיננו דין־שמים, וחייב אתה להשיב לטענת הקטיגור.

מיכאל: יזמינו לכאן את ברוך בן נריה שסופר מובהק הוא, ואת אוריה הכהן, עֵד הנאמן לאמיתות נבואתו של ישעיהו, שהיתה כתובה בחרט אנוש.

אב־בית־דין: להזמין…

הקטיגור קם ממקומו ומבקש רשות הדיבור ומיד פותח: למה דווקא עדים הללו? לי יש…

אב־בית־דין מפסיק וגומר: להזמין את נשמת ברוך בן נריה ואת נשמת אוריה הכהן לבית־דין של מעלה.

מיד נפתחים שערי בית־דין ונכנסים שני העדים.

אב־בית־דין: מזומנים אתם לשבת עמנו בדין. הרי קובייה זו לפניכם. חרות עליה שם בעליה, ורצון בית־דין־של־מעלה לדעת אימתי חרתו שם זה?

ברוך בן נריה ואוריה הכהן יושבים בדין. שני שמשים מזיזים את הקובייה לפני שני העדים שמיד מתחילים בבדיקה. שעה קלה נושאים ונותנים זה עם זה ועד מהרה קם ברוך בן נריה ומעיד: שם זה נכתב בחרט ונמשח בסיקרא לפני שנתיים ימים ועוד ארבעה־עשר יום.

אוריה הכהן: דעתי כדעת הסופר ברוך בן נריה – השם נכתב על הקובייה לפני שנתיים ימים ועוד ארבעה־עשר יום.

הקטיגור: כיצד אתם קובעים זמן הכתיבה בדיוק כזה?

אב־בית־דין: ברוך בן נריה היה סופר מפי הגבורה להעלות על הגליון נבואתו של ירמיה; ואוריה הכהן היה עד מפי הגבורה לנבואתו של ישעיה. ואין עדים מפי הגבורה צריכים בדיקה. (פונה לשמשים) נתחיל בשקילה חדשה. אספו…

הקטיגור בסערה: רצוני להביא עדים משלי שיכחישו עדות זו.

אב־בית־דין אינו משגיח בו וחוזר אל שמשיו.

אב־בית־דין: נתחיל בשקילה חדשה, אספו כל העבירות עד אחת ושימו על הכף השמאלית, ואספו כל המצוות עד אחת, ואותה קובייה במשמע, ושימו על הכף הימנית, וכוונתי למאזניים הגדולים שיחזיקו את הכל, ושקלו!

השמשים עושים כדבר אב־בית־דין. וכשהרימו את המאזנים הגדולים, הכל קמים על רגליהם. תחילה נזדעזעה הכף הימנית וכאילו הוכרעה ורוצה לעלות, אלא שנמלכה בדעתה ומשכה משיכה אחת והכריעה את השמאלית, שעלתה למעלה וכך נקבעו הכפות: השמאלית למעלה והימנית למטה. ודממת השקט מסביב.

אב־בית־דין פרש כנפיו והרים קולו והכריז:

“נשמה זו שלפנינו, שעלתה למרומים ועמדה לפני דין־שמים ויצאה זכאית ונתקיים בה: גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם ויפה בושת־פנים שלה לגן־עדן! על כן אני מכבד את השר הגדול מיכאל בעלייה לשער גן־עדן ולהיות בן־לוייה לנשמתו של מי שהיה בעל־הדין שלמה בר' אברהם ושושבינה בשעת כניסתה לזיוו של עולם עליון ולחיי עולם ועד!”

השתחוויתי לבית־דין של מעלה ועליתי על כנפי מיכאל הפרושות לפני, ומיד אנו לפני שערי גן־עדן.

מיכאל: "המתן כאן שעה קלה עד שאודיע על בואך למלאכים שומרי השערים, אבל הפנה פניך לאחור והסתכל למטה וראה בתוך שיפעת הגלגלים הממלאים את הבריאה מסתובב כדור אחד קטן. לעיניך עולם־הזה שלך. בנקודה אחת של אותו כדור הסתכל יפה, אתה רואה ניצוץ אחד של אורה? הבחנת בו?

אני: הבחנתי, ודאי!

מיכאל: זאת הארץ הקדושה שהצילה אותך מאישה־של־גיהנום. היפרד ממנה.

ומיכאל עזבני והלך למלאכים השומרים את השערים. ואני לא גרעתי עיני מן הנקודה המנצנצת אלי וגברו געגועי עלי עד מאד ונפשי המתה עלי. כאילו אני מרחם על עצמי שאיני שם.

פתאום העירני מגע כנפו של מיכאל. הסיבותי ראשי, כי אימה גדולה נפלה עלי, רעש גדול הממני. שערי גן־עדן נפתחים וגל של זיו שוטף אותי ונושא אותי. מאחורי שוב אותו רעש גדול ונורא. השערים ננעלים.

בזיוו של גן־עדן אני.

לנצח.

אבל בזיו זה אשר עטפני עוד רומז לי ניצוץ אחד השמור עמי מכדור העולם, ניצוצה של הארץ הקדושה למטה, השמור עמי אף הוא, בתוך הזיו הזה לנצח. לנצח־נצחים!


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47250 יצירות מאת 2631 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!