רקע
שלמה צמח
רשימות

אחרי־מות גיתה ספד לו קארלייל בזה הלשון: “… אותו פועל שהיה יוצא יום־יום לפעלו בקהלנו, עכשיו יצא והתעטף בטלית של נצח.” ובתואר זה "פועל (ווערקטאגסמאנן) לא התכוון קארלייל להנמיך קומתו של גיתה – לגאונו התכוון וליוקרתו, ואף שם “שכיר־יום”, אשר ביאליק כינה את המשורר שבו בשירו “חוזה לך ברח…”, לא הנמיך קומתו ולא פגע בכבודה של שירתו – לגאונה התכוון וליוקרתה.


אחרי־מות חברו וידיד־נפשו של גיתה, המשורר פרידריך שילר, רשם גיתה בפנקסו: “…בעצם צריך אני לפתוח בדרך־חיים חדשה, אבל לאדם בשנותי סתומה לו הדרך הזאת. מעכשיו ואילך איני רואה אלא כל יום ויום כשהוא עובר לפני עצמו, ואני עושה את הסמוך לו בלבד ואיני נותן דעתי להמשך שלאחריו”.

כמעט כל חברי ורעי הלכו לעולמם, ונשארתי אני לבדי. וכשנדדה ממני שנתי עלו על לבי דברי גיתה – אותן כ"ד שעות שהיו לכל קיצבת־זמני העוברת לפני יום יום; ואותה עשייה שבתחומן; ואותו העדר של נתינת דעת להמשך שלאחריהן – הללו כל מנת־חלקך בימים המקרבים קיצך.


הימים ימי גשם וצינה ואיני יוצא מפתח ביתי. אני יושב וקורא את הרומאן המפורסם של סימון־דֶא־בּוֹבוּאַר “המאנדארינים”. מרת סימוֹן היתה “הידועה בציבור” של סאַרטר והפרשנית הנאמנה של תורת־הקיום שלו, ואפילו עשתה מעשה שאי־אפשר לעשותו – בכל כוחותיה השתדלה לצרף בסוגיותיו של סאַרטר מין מסכת־מוסר לפי שיטתו, ואין צריך לומר שהעלתה חרס.

ברומאן שלפני היא מעבירה מן המתרחש באותה חבורה לאחר מפלת היטלר בפאריז המשוחררת. האישים בעילום־שמם, אף על פי שעל נקלה אתה משער מי ומי הם – אַנרי (קאַמי) רוֹבּר (סאַרטר) וכיוצא באלו; ואַננה: סימוֹן בכבודה ובעצמה. ספר זה זכה בפרס גוֹנקּור ומספר עמודיו 763, וכתוב הוא בידי אשה משכילה ומוכשרה ויודעת בנייתו של רומאן כיצד. אבל כל אלה לא הועילו – חשיבותו אינה מרובה. בשביל כרוניקה שהיתה לסיפור הוא “רומאן” למעלה ממידתו; ובשביל שיהא מלכתחילה סיפור, סוף סוף בכוונה תחילה גילתה המחברת והודיעה שהמעשים המשתלשלים בו מעשים־שהיו הם, ואף העושים גלויים וידועים לקהל־הקוראים; וידיעה זו היא הכוח המושך העיקרי שבחיבור.

סיפור של כרוֹניקה כוחו בזה שאינו מעלים מקוראיו את מהותו, שמות־אישיו־ומעשיהם. הוא אומרם במפורש ואינו חושש, שהקורא יידע מי לפניו ושהמעשים הם מעשים־שהיו. סיפור של כרוניקה מברר ומשלב ומצרף בשביל להעלות את המעשים־והמקרים־שהיו למעלת־מאורעות־של־הווה־סדורים, שיש להם התחלה ויש להם אמצע ויש להם סוף. ומתוך בניין זה, שהדמיון וכשרון־העיצוב שותפים לו, מתגלגלים המעשים שהיו והאישים־שישנם בסיפור של ממש. פרקים רבים ב“מלחמה ושלום” עשה כן טולסטוי ומחמתם יצא המסופר בהם מכלל “רומאן היסטורי”. במקצת עשיתי כן גם אני, להבדיל, בסיפורי “שנה ראשונה”,

סימון־דאֶ־בּוֹבוּאַר לא נהגה כך; ובעצם הרומאן שלה היה לכתיבה המכונה בפי קוֹלינגווּד בשם “ספרות שעשועים”, אף התיאורים שבינו־לבינה אף־על־פי שאינם פורנוגראפיים ממש, הריהם הידוֹנֹיים נהנתניים, וההתעוררות שהם מעלים וטעינתה החושית גופניות הן; ופריקתה של טעינה זו בהנאתו של הגירוי האירוטי גופו, כלומר לא נפשי־רגשי.

כשאתה קורא תיאור עלייתו של יוּליין לחדרה של גברת דאֶ־רֵינַאל באישון לילה אין הוא פרק של ספרות־שעשועים, הואיל וכל כוחות־הנפש מתעוררים בשעת הקריאה. אבל הדברים ותיאורם שבין נאַדין ואַנרי או בין אַננה והסופר משיקאַגוֹ אינם בעיקרם אלא תיאורים גופניים של הזדווגות ונאפופים לעצמם.

הקריאה ברומאן זה רוהטת ואתה נתפס לה והיא בולעת זמנך על נקלה. יד מאוּמנת העלתה כל המתרחש כאן על הנייר. אלא סוף־דבר אינה מעשירה, אינה מרבה נכסי הרגשים בנפש; שמא אף מרוששתם קצת, מורידה את הנפש מנכסיה הרגשיים.

השאלה: “מהיכן זאת למשורר?” אינה מכוונת אלא כלפי ה“מה”, על ה“איך” לא יוודע כאן לאיש מאומה.

(גיתה)

כל המשחרר רוחנו בלא מתן שליטה לנו על עצמנו־גופנו הרי כבר תחילתו הוא לקלקול. (גיתה)

הכוח־המדמה אינו מתוקן אלא בידי האמנות, ובייחוד בידי השירה. ואין לך דבר נורא מכוח־מדמה חסר־טעם.

(גיתה)


הוֹבּס היה אומר: “חביב על כל אחד ואחד להתהלך בין בני־אדם שבתוכם הוא חש את עצמו עולה עליהם.”

מכאן הבירור על־פי החסר – השולט בחברה.

אצל החבשים אומרים: “בין אבני־חלמיש חשוב היהלום כפחות שבאבנים בנות־מינו.”


קיבלתי מארצות־הברית חיבור שבתוכו פירושים על ה“פוֹרטרֵייט” של ג’וֹיס, וקודם שעיינתי בו חזרתי וקראתי את הסיפור גופו. ובשעת קריאה לא פסקתי מלהרהר – כלום התיאורים של ימי ילדות, נעורים ובחרות, שנכתבו לכאורה בהשפעתה של חובת־לימוד התוֹמיסם ומשנת אריסטוֹ, אינם עטופים ערפילי־רעיונות שבאו אליו לאחר הבריחה מדוֹבּלין מולדתו ויציאה לגור בבירת צרפת, ומקורם במאַלאַרמאֶ ובברגסון? אמת, זהיר ג’ויס ואינו מעלה דעות חדשות הללו במפורש בסיפורו, ועל אחת כמה וכמה שאינו נוקב שם בעליהן.

כידוע, הנוסח האחרון של “הפוֹרטריט” יצא לאור בשנת 1914, וג’וֹיס אז בפאריז; אבל כתיבתו התחילה בשנת 1904 באירלאנד, והוא עסק בה עשר שנים תמימות. וכלום ייתכן לומר, כי משך כל הזמן הארוך הזה דעותיו במקומן עמדו ולא נשתנו ולא זזו אפילו זרת אחת? ודאי ג’וֹיס אינו מבזה אז את השכל ואינו משליך כל יהבו על ההאָרה. אכן קשה להכניס מאַריסטוֹ ומתוֹמאַס בפנאי שבין שתי רשויות הללו. מכאן אותם גרגרי־סתירות החבויים באמרותיו; ודומה ג’וֹיס אינו עומד כראוי עליהן ואינו רואה מה שסתירות הללו גוררות ומה הן מחייבות את אוֹמרן. אבל הקורא נתקל בהן בחינת רמזים התובעים פרעונם.

והנה פתאום דברים מפוֹרשים. אנו בראשיתה של המאה העשרים. אנו בדוֹבּלין, בבית־מדרשם של הישוּעיים וג’וֹיס כותב: “… כיצד ברוּאים הללו, בעלי־הכנף, יש להם דעת משלהם, ויודעים הם את שעותיהם ואת עיתות־שנתם. הואיל ולא כבני־אדם הם בתוך סדרי־חייהם ולא נתעוות סדר זה על ידי השכל.” כאן, באותה תהום פעורה לכל עומקה אשר בין השכל לבין ידיעת סדרי־חיים, הכל גלוי, ואף־על־פי שג’וֹיס מביא את סווידנבּוּרג כמקור להשקפה חדשה זאת, הרי ברור שאנו בתוך תוכה של סוגיית ברגסון השליט הרוחני בבירת צרפת. ואל יבואו ויאמרו: אף חכמוֹת־הנצרות רואות את דעת האדם והיא מעוּותת. ראָיה זו ראָיה לסתור. מוצא העיוות אצל הנצרוּת לא מן השכל אלא מן החטא.

והכל חוזר אל האכסניה שלו. אף ג’וֹיס ב“הפוֹרטריט” שלו היה פעם סמוך על שולחנו של ברגסון ובירך ברכת־מזונותיו ברוב עם. אלא שבסופו של דבר, מחמת גירסא־דינקוּתא רגלו לא מצאה מנוח בין ענפי אילן זה. והוא ביקש איזה פיוס בתוך נפשו. הלך וישב כתלמיד לפני רבו בבית־מדרשו של יהודי אחר, שלם יותר, וזיגמוּנד פרוֹיד שמו. כאן על־כל־פנים נתיישבה קצת סתירתו הישוּעית. כאן־על־כל־פנים לא אנוס היה להשפיל את השכל עד עפר.


סיימתי! אמש על משכבי קראתי את השורות האחרונות של “הקרב”: “…וכל אותו הזמן – בשנים שעברו ובשנים שיבואו – מעמיקים העצים שורש ושולחים צמרות לשמי־אורה. ובאמירים הצפרים שרות.”

כלומר, החיים עושים את שלהם לאחר המתים הרבים שנפלו בספר הזה.

ומקדים אני ואומר – עז רצוני לרשום בפנקסי כמה וכמה דברים מועילים על ספרוֹ של יריב בן־אהרן. אבל כתיבתי הפעם אינה מתוך נימוּסי־אוּמנוּת בלבד. חוץ מן המועיל שברשימות חטופות הללו הכתובות באישון לילה, סמוך לסיום קריאת הספר, הרי אף חפצי שיהיו הדברים דברי־מחשבה ערֵבים למחבּר.

אל ידי אֵיחר הסיפור לבוא. – מהדורתו הראשונה ראתה אור בשנת תשכ“ו (אלול) בהוצאת “עם־עובד” ב’ספריה־לעם‘. ומיד זכה למדורה ב’ בשנת תשכ”ז, סימן שדעתו של הקורא היתה נוחה הימנו; אבל אלי הגיע באמצע שנת תשכ"ט ואף דעתי היתה נוחה הימנו; משך שני ימים קראתיו, עד תוּמוֹ, והנה עכשיו אני יושב ומעלה רשמי־קריאתי בפנקסי. מתוך טשטוש רב עדיין שמור עמי צל רוֹשמה של ביקורת אחת שנזדמנה לי באחד העיתונים. המבקר הצעיר שיבּח בכל לשון של שבח את סיפורו של הסופר הצעיר לפי הנוסח המקובּל, אבל זכורה לי איזו זהירות הססנית ומשונה מאוד בה היו טבולים שבחים הללו; כלומר בזה שהוא משמיעם חושש המבקר שמביא סכּנה גדולה לעצמו. ודווקא זהירות חבוייה זו היא שמשכה ענייני אל הספר הזה, וגמרתי בלבי, שצריך אני לראותו ולעמוד על אוֹפיוֹ. אך טרדות־החיים הקיפו עלי מכל הרוחות וכל שעותי דוחקות; ושלא־מדעת נדחה עניין “הקרב” ונשתכח. והנה פתאום, בחודשי האביב ש. ז., צפו ועלו לפני מחבּר, “הקרב” וחיבּורו, ואני יושב ועוסק בהם.

ולעצם העניין. ודאי ניכּר מקומן של אבני־נגף, שלעולם רגלו של מתחיל דרכה שתהא נכשלת בהן. אבל אף באלה אתה מוצא מעלתו. פוחתות הן והולכות כל שאנו מתקרבים אל סופו של הספר. תקלתה של הפרוזה העברית הצעירה הפוכה. פתיחתה יפה מנעילתה. אם קובץ סיפורים לפניך וערוכים הם לפי זמנם, הרי הראשון הוא המשובּח שבהם; והשני כבר מראה בפירוש את מקום־הפחַת. לא כן בעל “הקרב”. יודע הוא שהרשלנות אינה סימן לחידושים ולמקוריות. חטא הוא כלפי עצמך, מעילה ביושר האוּמני שלך, שאפילו הגנבים זהירין בו. יריב צץ ועלה מעולם הדברים, מעוֹמקי־ממשם; ומוך האחווה שבינו לבין הדברים הקיימים ושהוא, בתורת אדם, דאגת קיומם ואחריותם עליו. דאגה זו ואחריות זו – בת־קולן אתה שומע בכתיבתו. אבל בהן אף המקור ממנו הוא שואב את כל כוחותיו הממַשלים והמשאילים, והם הקונים והמכַיירים את הפרצופין שהוא מציב לו. הנה אני פותח באקראי את הספר בעמודים 17־14 ואני מביא שלושה משלים אלה: (1) “… עיניו חוּמות־עמוקות כבאר שהקילון הסקרני של הנערות אינו חדל לשאוב מתוכה;” (2) “…היה משום הקור הזר ביחסה אליו, כאילו צופה היתה מרחוק, מתוך שעמום, במחזה חסר־שחר לגבּיה;” (3) “… אישוני־שקד מלאים בתוך בהרת חלבונית. בשעות אימה לבני־עיניו מתנקדים באדום כביצה מוּדגרת שהוּגשה לשולחן והדם בעיבּוּרה.”

ואין להאריך בפירושים, רק לסופר אשר שורשי כל הווייתו יונקים מקרקע הדברים וממשוּתם המדושנת ניתן לו הכשרון לזיין כלי־הבעתו בעולם מיטאַפוֹרי בדוּי־לא־בדוּי כזה. אבל יש אצל בעל “הקרב” עוד מידה של כתיבה שחשיבותה הסיפורית מרובה מאד; כוונתי לאותה כפילות שבתהליך בניין הפרצופין, שאת דמוּתם הוא מצרף ומעלה לנגד עיניך. בתוך תנועתה של השפעת־הגומלין שבין תיאור קווי־הגופני לבין תיאור קווי־הרוחני הוא מציבם. אלא מן הצד הוא שופך על שניהם, על הגופני והרוחני כאחד, קרן זוהר העוטפת אותם מכל עבריהם ומחזירה אותם לקורא באחדות אוֹרתם. בנקודה זו, בשניות החבוייה המיטלטלת לכאן ולכאן, צרוּר אף השיננא התמוּה ואף הבטל אשר בו; וחוֹד עוּקצו מגלה את הטמירין שבסתרי כוונותיו בשטף המאורעות המתרחשים והולכים. וכשאתה מוסיף אל כל אלה מתנה זו שנותן לנו בעל־“הקרב”, כשהוא מייחד את חיתוך־הדיבור לכל פה ממלל של כל נפש חיה שבסיפור הזה, הרי לפניך חבילה של כלי־עיצוב נאמנים, שבהם נחצבים כל אישי “הקרב”, ובשעת מעשה זה, נברא אף אותו אור של נוי המקיפם, אף־על־פי שרבים המעשים כאן שטובעים ביוון מצוּלת־כיעוּרם. ואף זה מעשה־נסים.

והרי כמה דוגמאות המעידות על האמור:

(א) “…גפיו וחזהו (של משה ברפל, שהוא מי שמכנים “גיבור” הסיפור – ש.צ.) מכוסים אדרת־שער צפופה. לסתות גרמיות לופתות את סנטרו הקשוי, השלוח כאיל מנגח חומה. על פי רוב יתקשה אדם ללכוד במישרין את מבט־עיניו. שתי קונכיות־אוזן וכו' וכו‘… ובנפשו צירוף מעניין של זכרון רפה עם דמיון ער ורגיש. מבנה גיאומטרי כופף שמחמת חוסר איזונו הוא חורג תמיד משיווי משקלו הארעי וכו’ וכו'”.

(ב) או טול בן־אדם אחר חשוב בסיפור הזה: דומה, הטיפוס־שכנגד הוא למשה ברפל – עמוס גרוּבּר. אלא שכאן הפתיחה היא בנפשי ולאחריה יבוא הגופני:

"…עמוס לא יצא להפוך דבר בעולם. הוא היה טיפוס של יורש. שום רגשת־לב לא היתה בו בהגותו בעתיד הצפוי לו, הוא רק ציפה כי ישוֹר אל חיקו. אנשים כמותו, בצאתם אל מרחב העולם – הכל מצַפה ומסביר להם פנים. עמוס לא הטיל ספק בכך שבעולם הזה זכה להיוולד.

פניו מוארכות ומהוקצעות. מצולעות כסכין־צוֹר עתיקה. שזפוֹנֹן האדמדם דומה יותר לזה של לבלר שחזר מבלוּי סוף השבוע על שפת הים מלשל חייל־קרבי למוד־סדרות… נחיריו, שאינם מרוּוחים דיים, מדגישים את שאפתנוּתו המתנשפת מכל תג של דמוּתו. שערו החום־זהוב, המתולתל־הכבשי, סרוק לאחור ללא הזדקקות יתירה למסרק (תמיד בכיס החולצה). רגליו חסרות־מנוח אף במעומד – כסוּס־מירוץ שאוּלץ להמתין בעוד כברת המסלול ברוּבּה לפניו מיד במדיו הצבאיים, המגוהצים, התפורים בתוֹאם, בנעלי השריון השחורות וממורקות חדשות.

עתים כשהוא מהורהר במקצת, הריהו כאותו מתפלל השר בדבקות: ‘ברכי נפשי שנתמזל מזלך לשכון בהיכל־חמדה זה שעמוס שמו, כי מציון תצא תורה, וגדולות ונצורות מעמוס גרוּבּר’."

ואי אפשר לי להשמיט עוד דוגמה אחת – משה ברפל שראינו אותו בימי קרב, במדבר, בטאנק, עכשיו נחזור ונראה אותו – גופו ונפשו – משוחרר, חקלאי בקיבּוצו, בבית־הוריו, בחדר־האוכל, ובודד בחדרו שקוע בייאושו, כשבעל־הדבר מתדפק בלילות על חלונו, ועוד מעט יתפַּתה למלאך־המוות והוא ילך אחריו אל ההרים וסופו שיצנח מטה מראשי הצוקים וחייו תמו. ושוב לפנינו אותה כפילות של גוף ונפש שנתנו ידם זה לזה:

"… לחייו שופו. עיניו שקעו בארובּותיהן וגוון אפור נשקף מתוך לחייו השזופות. חסוֹן היה. אבל מלא היה כמיהוֹת שלא באו אלא להכאיבו. שרוע היה על מיטתו. קורא, נוטל מפעם לפעם עפרון ומטייט שברי־רעיון.

….נטייתו המופרזת להפשטוֹת, הפשטוּת שבה הפליג במחשבות־גדלוּת עשוהו לבן תקופה אחרת. נצטרפה לכך רגישות נעדרת־עדינות: חיוך תמים וכובש, עם זרוּת דוחה ונסוגה לאחור. כל ימיו חותר הוא במעמקים, זורם בהם כמים, שוטף ומתמוסס מדַמה לו, יום אחד יעלה מתהומותיו שלו והנה יבשת חדשה.

לא זו בלבד שאין בכוחו לשנוֹת דבר בעולם; גם אינו יכול לתאר אותו, כי איננו מבינו כל־צורכוֹ, לא יוכל להסביר מדוע, כי איננו מבין את עצמו."


עד עכשיו בדיקתי – אמת בדיקתי חטופה היתה – את כלי־העיצוב של בעל־“הקרב”. הואיל ומידה זו ראשונה במעלה אצל כל מין־אמנות, והסיפור במשמע. אין לך מעשה־אמנות בלא עיצוב – על הגדרה זו אין חולקין, ואילו מכאן ואילך ענייני ודיני בספר בכללו. ואפתח בגלוי לכל עין. “הקרב” – כשמו כן הוא. סיפור המתאר סדרי מערכות־הצבא במדבר־סיני העושים מלחמה זה עם זה. והנה מעט מאד מספר הסיפורים שיצאו בדרך זו ודרכם הצליחה. ומכיוון שבפרשת־הסיפור אנו עומדים, נצא ונראה מה למשל נתנו הקרבות שערכה צרפת בסוף המאה השמונה־עשרה ובתחילת התשע־עשרה לרומאן שעלה אז ופרח בספרותה; והרי כל בר־בי־רב יודע, שכנגד שיפעת־הקלגסין של מלחמות נאפוליאון הגדול, ובאותה תקופה ממש, גדל ועלה אילנו של הרומאן הצרפתי ואבק פרחו כיסה כל שמי אירופה1 עצומה ורבה השפעת המהפכה הצרפתית ושלטון נפוליאוֹן ומלחמותיו על אבותיו של הרומאן; והרי אין לתאר מציאותו של סוג־ספרות זה בלא סטינדאל ובאלזאק. ודאי תמצא אצלם עקבות הקרבות, אבל סיפורי־מלחמה ממש לא כתבו2. טולסטוי הרוסי יוֹרשם, מי שקרא את רומאני סטינדאל וכל כרכי “הקומדיה־האנושית” של באלזאק; טולסטוי תלמידם והיוצא בעקבותיהם, הוא שניסה כוחותיו לעשות מה שלא ההינוּ אבותיו לעשותו, וכתב פרקי־הקרב המפורסמים ב“סבאסטוֹפּוֹל” וב“מלחמה ושלום” וההצלחה האירה לו פניה. אבל יוצא־מן־הכלל לעולם בא להעיד שהכלל אינו כמוֹתוֹ.

ודאי די לעניין שלפני במשל זה, שכן אין בדעתי לכתוב חיבור על תולדות סיפור־הקרבות בספרות־העולם. אלא שיצרי מגרה אותי להביא עוד ראָיה אחת ומאותה צרפת גופה, לאחר שהוּכּה חילו של נפוליאון השלישי בסודאַן בשנת 1870. והנה לאחר מפלה זו והמהפכות שלאחריה, שוב נתלש גל בחופו של הרומאן הצרפתי – הגל הנאַטורליסטי. וסופריה של תנועה זו היו מזדמנים לעתים מזומנות בקייטנה של זוֹלא במאַדאַן ומדיינים בהלכות ספרות. ופעם נמנו וגמרו להוציא לאור, בשם “נשפי־מאַדאַן”, קובץ סיפורים שנושאם מלחמת־השבעים, ויהא קובץ זה מעין גילוי־דעת של החבורה שריאליזם קיצוני דרכה בספרות, והנה העניין נכשל.

סיפור אחד בלבד “בּוּל־דאַ־סוּאִיף” – “כדור של שומן”), שמחברו סופר צעיר ולא־נועד ברבים נתקבל על דעת הקוראים ונתן פרסום גדול לשם גוּאי־דאַ מוֹפאַסאַן. ואילו תוכנו של הסיפור אין בו כלום משדה־הקרב. לפנינו התנגדותה של ריבה אחת (לא מן הצנועות) לשונא הרודה בעיירה צרפתית (הקצין הגרמני) ביד חזקה, ושרוצה לכבוש גם אותה ריבה ולהכניעה, והפעם, במערכה זו, ידו על התחתונה!

והארכתי בפרשה זו בשביל להראות שאין תימה ולא גנאי אם הפרקים ב“הקרב” שעניינם המלחמה גוּפה אינם מן המשובחים שבספרו. בכך קנה לו יריב בן־אהרן מקום בחברה גבוהה ונכבדה. ועל אחת כמה וכמה שבימינו, כשהמכונות הן הנלחמות ובני־האדם שבתוכן ומחוצה להן אינם אלא משמשיהן; בימינו בוודאי שהרבה להצטמצם השדה הסיפורי במתהווה הזה. ואותו הפירוט העקשני של מוכניוּת־המנגנונים שבכלי־הזיין (ויריב בן־אהרן גודש בו) אין בכוחו להציל את הפירוד המוחלט אשר בין המכונה המכרעת כאן את הכל לבין עולמו הרגשי הקטן של אדם בינוני דוגמת מוֹטקה או ברגמן (שהוא פחות בן־אדם ממוֹטקה) ששניהם חברים־לנשק של משה ובעצם בוויכוח שבין מוֹטקה למשה בדרכם לבתיהם חיים ובני־חורין, הדין עם מוֹטקה:

“… אתה מרוּמה, מה? – אומר מוֹטקה – אני נורא אוהב את אלה שמרוּמים, ואחר כך באים בטענות לכולם.”

“לא בא בטענות. אל תהא ציני, מוטקה!” התחטא [משה] כתינוק.

“… את טעם המלחמה לא מצאת. אתה חושב שתמצא את טעם החיים ביתר קלות? להיפך!”

“מוטקה אתה כל כך מליצי ומגוחך…”

אלא שהדין עם מוֹטקה. הדין עמו הואיל וקהל־הלוחמים רבי־עניין וכבדי־משקל המתוארים כאן אינם כך משום שהם נתונים לעניין שהם שייכים לו. יוצאי־ חלציהם הם של הכשרונות המעצבים והרוח־הקוֹנה הנתונים עליהם בלב המחבר. אבל כוחות אלה חסרי־אונים בשדה־הקרב. ומכונות הללו העושות ארץ לשמה אין להן עולם ומונחות הן לפניך באפיסותן ובהעדרן ואין להן תקנה. ויפה עשה יריב בן־אהרן, שהציל את חיי משה ולא נפטר ממנו מתוך ששילח בו טאנק שירסק אבריו תחת שרשראות ברזל. יש איזה רמז טוב בכך, שדווקא הטאנק שילחוֹ למעלה, אל המרומים! ויפה עשה המחבר שהחזיר את משה ואת מוטקה ואת יהודית חיים ובני־חורין מן המדבר אל בתיהם. אילמלא שיבה זו היה הסיפור נֵפל. אילמלא מחציתה השנייה של “הקרב” אין אנו רואים אלא כלי־עיצוב בלבד והללו בלבד אינם מספיקים.

למעלה הגדלתי ורוממתי כבודו של עיצוב והכרזתי: “אין לך מעשה־אמנות בלא עיצוב – על הגדרה זו אין חולקין.” וכאן באתי לומר, “כלי־עיצוב לבדם אינם מספיקים” – כלום הדברים אינם סותרים זה את זה? ותשובתי: אין בכך סתירה. הואיל ואיני רשאי להפוך את ההגדרה ולומר – “כל מעשה־עיצוב הריהו אמנות”, על כורחי שאני אומר: יש תנאי לעיצוב והוא הנותן לו סמיכה שיהא אמנות. תנאי זה מהו? שיהא למעוצב עולם שהוא עולמו של המעצב. עולם־של־שותפות זה השייך למעשה ולעושהו כאחד הוא המכוּנה בפינו בשם מקוֹריוּת. ובדיבור זה "מקור "צנועים שניים הסותרים זה את זה ואף־על־פי־כן הם אחוזים ולבודים זה בזה. הואיל ופירושו של “מקור” הוא פי־המעיין, כלומר הראשית הרחוקה שהיתה מכבר־הימים, אלא אף פירושו הוא זה שעדיין־לא־בא ועד עתה לא היה כמותו.

והנה במחצית השנייה של “הקרב” מתרקמת והולכת אותה יריעה שעל פתחו של עולם השותפות שבין המעצב למעוצב. לא כאן המקום להרבות בראיות לכך. אך עצתי לקורא שיעיין בכובד־ראש בשנים־עשר עמודים (מעמוד 177 עד עמ' 188): מתחילת עלייתו של משה ברפל אל ההר המיוער, אל סופה של עלייה שמתגלגלת בנפילה, כש“משה הצונח מטה מראשי הצוקים”. יש ממש בכתיבה כזאת! אלא אף ההכנה אל כל אלה בעשרים וששה עמודים שלפני העלייה בהר המיוער (עמ' 151 ואילך), הכל ערוך כהלכה וכתוב בקולמוס־אמונים וביד מאומנת: “… קולות מבחוץ באו לבשרו שהוא משורר, והוא לא אבה לשמעם. אין זה משלו ואין זה בו. כיהה בקול־ענות חלושה בקולות הנעלמים. יאפפוּהוּ הקולות האלה עד שיאמר: שלו הם, וישכב שעון על צדו, ויכתוב שברי־פסוקים, בדלי־רעיונות, נטפי־דמעה. תחילה אינו אוהב את הכתוב, אבל לאט־לאט, בהיסוס, יודה בו ויאמצו עד שלילה אחד יאסוף את הניירות ויציתם אחד־אחד, עד אפר”.

אני פונה אל ימין ואני פונה אל שמאל בספרות העברית הצעירה ואין חזיון של כתיבה כזאת נפרץ בתוכה. אמורים הדברים בעברית טובה ומהוגנת המשתמשת כהלכה בכל רוֹ­בדי־לשונה; ואף־על־פי שאין עברית זו מוותרת על החדש שברובד אחרון, שעדיין הידיים טחות ומחפות בו את הרובד שמתחתיו, הריהי שומרת על לשדה ההיסטורי ועל הצחוּת שבה. זעות כאן המלים ברעדה ולעתים קרובות אסוּמה בהן חרדת־אלוהים עצורה ועל כורחן שהן נוגעות בנפש קוראיהן. מרתיתה לפניך המשיכה אל עולם שבכולו שלך הוא, וכל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך – עשה! ואף־על־פי שאתה יודע אל־נכון שלעולם לא תשיגהו, אף־על־פי־כן אל לא־אפשר זה את כל רצונך אתה שולח, והוא לבדו המשביע נפשך הרעבה, ובן לוויה שלך הוא בכל שעה טרופה בחייך ובכל מקום לא־ידע־אל. הואיל וכל זמן שהכוֹח בידך לצוות על עצמך מצווֹת עשה ולא־תעשה, אין עולם טוב מעולמך. ודאי “הקרב” אינו סיפור של מה־בכך. לילו ויומו הולכים במתרחש בתוך תוכה של נשמת־רוח־החיים שעל פני אדמת־המולדת. יש במסופר אכזריות של אדם כלפי עצמו; עולם של חשכת אבדן־העצות בתוך סבכי המאורעות שהביאו את שיבת־ציון שתשקיע עניינה וכל קיומה בכל־זיין ושפיכת־דמים. זהו איד ושבר שאין משה ברפל יכול לעמוד כנגדם; והוא אינו חס על עצמו. “על צדקו נפשו מאלהים,” כלומר משהחליט שהוא צדיק במעשיו יותר מאשר צדק ה' במעשיו עמו ועם ארצו ועמו באו לו כל אלה:

"… עמד על ההר ולרגליו מפורקד, עולפה־סוד, עמק גידולו, נוֹפוֹ שלו, ביתו ולא רק כחידה שלא נפתרה, כמו תעלוּמת חייו שלו, אלא גם כמחוז־חפץ שאליו לא הצליח להגיע. ארץ זו נבצרה ממנוּ. חייו שנראו לו מאחוריו היו בה (בארץ) מדבר שדוף ועיקש, מבוקע וחרר. כבר היתה הארץ כדי הישג־יד, כבר כדי ראוּת עינו היתה, ואף־על־פי־כן אין להשיגה.

… עוד אז בעת שעמוס פרץ יחידי בטנק שלו למחנה־האויב, והשמש עודנה חצויה ומהססת על קו האופק אז כבר נפלה ההכרעה."

וממילא נואש משה עד מוות מכל הפכּים הקטנים וגרגרי העשייה של יום־יום, ושהם־הם המצטרפים לאותו זרם־חיוני המביא את הגדוֹלות והנצורות; וכך נסתלק ממנו אותו זרם־של־קטנוֹת שמשה ברפל היה שקוע בו כל ימיו באהבה וביראה, עד כדי כך, שאפילו בשעותיו האחרונות כשהוא מטפס ותועה לאחר ההכרעה בהר המיוּער אל קִצו, לא פסק מלהרהר באהבה ובחרטה בעולמו זה, אשר עוד מעט וייפרד ממנו לעולמים; הואיל והיה ל“עולם מתייסר ומתלבט שם, ובתוכו מהלכת היתה כל השנים תמימותו הנבערת”:

“… לבו נתחמץ בקרבו בחשבו כי גָדי אנוס לעבוד היום בלעדיו, ועיניו תרו אחרי שדות־המשק הרחוקים בעמק הפורה. צר היה לו על גדי שאין הוא מסייע לו היום בענף. לא היה דבר אחר שציערו במידה זו. כל ימיו היתה לו יראת־קודש בפני העבודה. עבודה ללא תגמול, ללא שכר, בפרך מנת יום־יום. האם לא כך ביקש לעבוד בעצמו, כמי ששקוּד על פולחן חסר־פשר של יצירה והתמכרות עד כלות הכוחות?”

ואולם כל ההתרגשות־של־אמת הזאת גואל אין לה, ובשעה זו אף מן הגאולה אין בה; כל מעיינות־הישועה שלה הנותנים טעם לחיים חוֹרבו. לאחר שהוכרעה השעה ומשה ברפל כבר בקצה משעולו. לא בצלע ההר הוא ולא בצדו, בראשו הוא ומכאן ואילך אין לפניו אלא הנפילה. ואף־על־פי־כן על עברי־פי־פחת השאיר משה לנו לירושה נוף הררי ארצישראלי, אחד מן הנופים הרבים הפזורים בין דפי הספר הזה, ושאין רבים כמותו. ובלא יראת־הקודש של אדם אל ארצו אין שבע שורות כאלה נכתבות:

“… האופק היה מקדיר והולך, מקומט כמצח כבד־הגות. העמק הקדים לצלול באפלולית לפני ההר. קרני־אור אחרונות לא הזדרזו להמיש עצמן מכיפתו החשופה של ההר. היער נדלק בתוך האדמומית, כבשלכת־סתיו הזויה שעצי־אורן אלה לא ידעוה מעולם בחייהם (כמה נאה פסוק זה! ש.צ.). צפרים נתלו באמירי העצים בתשוקה להיאחז בקצה קרן אור אחרונה. שלווה אפלולית נפרשה על פני כל, כפרוכת כתומה שמחטי־האורן רוקמות על־פניה שתי־וערב של גוני אפור.”

בעצם כאן המקום לסיים רשימתי, אלא שאנוס אני להוסיף דברים אחדים. ודאי יתמהוּ, שלא אמרתי כלום בפרשת האהבה אשר בין משה ויהודית, המתמתחת ומתפתלת כחוט־הסיקרא מתחילת הסיפור עד סופו וכאילו היא המכוונת את כל המתהווה בסיפור זה. והרי בלא אֶרוֹס לא ייתכן סיפור של אמת. ובכן ב“הקרב” יש אֶרוֹס שלילי בלבד, וביודעין ובכשרון תיאר המחבר את האהבה הנעדרת הזאת. אסונו הגדול של משה שאת האהבה האמיתית לא ידע, והעדר־ידיעה זה ביטל ועשה לאַל בשאר תחומי חייו אף את אהבותיו האחרות הנאמנות והעמוקות. רגשות משה אל יהודית, אותה ילדה בת שש פליטת השֹואה שהקיבוץ אספה, רגשות משוגה הם, שהתלוננו בנפשו ימים רבים והביאוהו למעשי־תעתועים משונים. בכוחות הללו המושכים והדוחים שבין משה ליהודית יש הליכות־סלף שתום־דרך אין בהן. אלא עקשנותו של משה ועיקשותו ואכזריותו ואף קורטוב של כסילותו אינן מניחות לו לעמוד על טעותו ומפתות אותו לרמות את עצמו, וסופו שאותה אחיזת־עיניים מקיפה את המגע־והמשא עם יהודית מכל עבריו, והיא המקעקעת את יסודות עולמו הרגשי, וקימעה קימעה ובחשאי־חשאין היא מביאה אותו קרוב אל טירופו, ושיקול־דעתו מתערער. זהו האֶרוס השלילי ברומאן זה. כל השאר בעסקי בינו־לבינה שבסיפור הזה, לאורך מאתיים עמודים בקירוב, בין במדבר סיני ובין בקיבוץ אינם אלא נאפופים הללו שבנוסח הדור, שאין בהם כלום, אילמלא ניסה משה, בשובו אל ביתו, לשכּך בהם את יסוריו המדומים, כשיהודית אינה פותחת את דלתה הנעולה באישון־לילות ומטרות־עוז. אבל נאפופים אלה שמשה מנסה להשקיע את עצמו בהם אינם אלא דבר של מה בכך ולא יועילו ביוֹם עֶברה:

"…חיוך אכזרי אוילי הנץ בפניו שרשעות בהן. רוצה היה לשוב עכשיו ולישון, כמו להתכנס ברחם אמו, שכן נכמרו בו רחמיו על בדידותו המשמימה ודומעת בלי חשׂך. “אבל היא לא תקבל אותי אליה. רק האדמה תקבל אותי אליה לבסוף. אמא שלחה אותי לעולם, להילחם, לכבוש”.

ספרו של יריב בן־אהרן ספרו הראשון הוא, ומובטחני שהרבה קוראים יבואו עליו בטענותיהם. אבל יפה יפה אנו מכירים את הטוענים ואת הטענות כאחד, ואין משגיחים בהם.

אמת, הסיפור אכזרי, קשה, סוער, זועם ורבה בו חרדת הימים האלה; וכל המבקש את השלווה מוטב ולא יפנה אליו, אלא השלווה אינה ממידת סופר של אמת. וברוחו הסוערת מקיים יריב בן־אהרן את צוואתו של סופר גדול מאוד, מן הגדולים שבמספרי־העולם, טוֹלסטוֹי, ושכך היה אומר: “בשביל שחייך יהיו מהוגנים תהא פחוּז, מסתכסך, טועה, מתחיל ופורש, ושוב מתחיל ושוב פורש, וכל ימיך תהא נלחם ומבליג, אבל השלווה – נבלה עמה”.


הרומאן הוא שיר־אֶפי סוּבייקטיבי, בו המחבר דורש את הרשות לתקן עולם לפי דרכו. ולפיכך כאן עיקר השאלה, כלום יש לו אותה דרך. השאר משתבקשהו אין ספק סופך שתמצאנו. (גיתה)

אין אומה זוכה בדינה אלא אם כן היא גופה יכולה לדון דין עצמה. אבל אל מדרגה גבוהה זאת היא מגיעה באחרית־ימיה בלבד.

(גיתה)

אומרים: “שבח־עצמו של גדלות ריחו רע”. יכול כן הדבר; אבל מה ריחה של אותה גנות מוּזרה ולא נכונה, אין קהל מזוין בחוטם בשביל תכלית זו.

(גיתה)

אפילו הבינוני שברומאנים טוב מן הבינוני שבקוראיו, ואפילו הרע שברומאנים עדיין יש בו משהו מן המשובח שבסוגו בכולו.

(גיתה)

לא טוב המעשה אשר אתה עושה אם אתה מרבה ומאריך לשהות במופשט; אין הנסתר מזיק לך אלא אם כן בדעתו להיות לנגלה, החי הוא הטוב שבמלמדי החיים.

(גיתה)

בני־אדם המעמיקים במחשבה ומכבידים בה, הרי מעמדם כנגד הקהל מביא לידי צער.

(גיתה)


טלפן אלי י.ד. ברקוביץ ודיבּר עמי, כדרכו, על מיחושיו ובדידותו. הטלפון הגיעני לאחר שקרא ב“מאזנים” את מאמרי. הוא תמה עלי. עדיין אני מאמין, שאפשר לשנות סדריה של קריית־ספר שלנו על ידי דברי־פולמוס־וביקורת? אמרתי לו, לא עניין של אמונה כאן אלא עניין של חובה. אם אתה חב לספרות העברית על כורחך אתה מגן לה כנגד מהרסיה ומחרביה, ואתה אומר דבריך בין שהם נשמעים ובין שאינם נשמעים.

ברקוביץ לפי מהותו אינו איש רעיונות ותחום העיוּן אינו תחומו. ברקוביץ אדם שלם בתכלית השלימות. יש לו עין מסתכלת ורואה, ויש לו כוחות המעצבים את אשר ראה. וכלי־השרת של כוחות הללו, הלשון, אף הם מושלמים ועומדים לו בכל שעה. אבל אין הוא מהרהר ושוקל את החזיונות העוברים לפניו. אם שהוא מקבל או שהוא דוחה אותם, אלא בין כך ובין כך הוא רואה אותם. הקבלה מהנה. הדחייה אינה מצערת אלא מביאה לידי התנגדות וביטול. אבל לאחר שעיצב אותה אף היא מהנה. וכך גם חשבון־נפשו עם הספרות: קבלה מתוך הנאה והסכמה ודחייה מתוך אדישות וביטול. שיקול־דעת לעצמו ושקלא־וטרייא עיונית בשדה ביקורת־הספרות אינם חביבים עליו, ולפיכך אינו רוצה לייגע מוחו עליהם וממילא אינו רואה צורך בהם, ובסופו של דבר אינם לפי השגתו. ומכאן החשד שבליבו כנגד הביקורת בכללה. וכל שהעיון מרובה בסוגייתה אף חשדו כלפיה רב יותר. ונמצא שעל פני מרחבי הידידות שלנו (והיא ריעות־של־אמת, מאוד נאמנה ומאוד מסורה וישרת־לב) יש שטח של שתיקה – אין אנו דנים בעיוני שבכתיבתי. ברקוביץ ודאי רואה בעיסוקי זה את חולשתי ולרחמים אני זקוק; ודאי הדבר מצער אותו, אלא שאין לי תקנה ויפה השתיקה. כך דרכו של אדם. דבר שאינו מעניינו אינו רוצה להשיגו ובסופו של דבר אינו משיגו. וצמצום זה שבטבעו הריהו מעבירו על חברו; ובשעת העברה מרשות לרשות מתגלגל הצמצום במוּם: לא הפגום בחסר אשר בו, אלא חברך עם כובד־הראש שלו הוא הלקוי ביתר. ומכיוון שאתה שותק וחס על חברך בעל־המום, הרי מוצאת הידידות חיזוק לעצמה בתחום שתיקה זה ואתמול על־יד הטלפון כל דיבור של ברקוביץ ושלי ספוג היה תנודות־נפש הללו, כשניים האוהבים באמת ובלבב שלם זה את זה, משום שוויתרו זה לזה. שכן אבן־פינתה של ידידות היא בוויתור הזה. ולא היתה שום תרעומת בלבי על ברקוביץ, כשהתחיל מגמגם על ספרי “השחוק” ששלחתי לו ודיבר, כביכול, בשבחו “שהוא עשוי כהלכה”. אבל ידעתי, שהוא רואה ספרי זה יגיעה־לריק.


הראשית והאחרית שאנו תובעים מן הכשרון הריהן אהבת־האמת.

(גיתה)

לא בכוחה של המאתימטיקה לסלק דעה־קדומה ולא ליַשר עקשות ולא לשכּך יצרי־מפלגה, ולא־כלום בגדר יכולתה מכל שבתחום הנימוסים.

(גיתה)

מה שאני יודעו כהלכה, אני יודע אותו לי לעצמי בלבד; דיבור שיצא מפי לעתים רחוקות בר־תביעה הוא; לרוב מעלה הוא ניגוד, קפאון ומעצור.

(גיתה)

קל יותר לעמוד על הטעות מאשר למצוא את האמת; ההיא מונחת על פני הדברים ועל נקלה אתה גומר פרשתה, והלזו שוכנת במעמקים ולחקור אותה לא מעניינו של כל אחד ואחד.

(גיתה)


אמש ישב אצלי ר' בנימין רבינוביץ־תאומים שעה ארוכה ולבו ולבי מצאו נתיב זה לזה. יהודי ליטאי הוא, תלמיד־חכם ובעל סגנון ומבאי ביתם של הרב מבריסק זצ“ל והרב קוק זצ”ל. וייחודו – למדן ליטאי שנפשו ערגה לחסידות!

לעולם הייתי מתיירא מפני רגשנוּת ליטאית. אלא שחסידות חב“ד אינה עולם רגשי בלבד. ולפיך לוויית־חן היא לליטאי חריף ובקי. ונמצא אף אוֹרחות־הכתיבה שלו זכו הרבה, ויש נוי בדקדוק לשונו, ויש מן הזהירות בבניין סגנונו שאינה מרבה להיזהר וזכה הקנה שנטל הרב ר' בנימין קולמוסו הימנו. ובאותו ערב־גשמים ורוחות היינו (והימים ימי מחלוקת “ב.ג.–לבון” בעיצומה) יושבים וכואבים על מריבה ופירוד־הלבבות שנשתלטו במחננו. ובהמשך השיחה סיפר לי: “פעם בהיותי אצל בנו של “הרב מבריסק” זצ”ל, והוא גופו רב העיר וגדול בתורה ומן המתנגדים הקשים לציונות ולכל הנעשה בבניין־הארץ, שאלתי אותו: מילא הכופרים, יכול יאמרו שכל הבניין הגדול הזה מאפס יסודו, אבל מאמין גדול כמותו, הכיצד נעשים כל המעשים האלה בלא השגחת הבורא ורצונו? וכיצד מתנגד הוא לרצונו של מקום?”

על הטענה הזאת השיב בנו של הרב מבריסק: “הרמב”ם אמר, שאותו האיש היה ממיישרי הדרך לפני המלך המשיח; כלומר, לא ידוע לנו מי הם שליחיו של השם יתברך; ודאי מאמין אני באמונה שלמה שמעשים הללו שנעשו בארץ הקדושה מאת השם יתברך יצאו הדברים, אלא שאין בהם אפילו אתחלתא דגאולה, ויש בהם משום יישור של דרך. והקב“ה פעמים שולח את הטומאה עצמה שתיישר דרך לקדוּשה. אלא שאני הקטן בישראל, שלא ידועות לו תעלומותיהם של כבשי־דרחמנא, אני אין לי אלא מה שעיני רואות – כלומר פושעי־ישראל ר”ל, וכלום רצונך שאכבד אותם ואתחבר עמהם?" – והרב ר' בנימין אמר לי: “לא, לא קל היה הוויכוח עמו.”

ובהמשך השיחה למדתי מפיו עוד דבר: טעות לומר, אילו הרב קוק זצ“ל חי ורואה את המדינה ומנהגיה, ודאי שהיה מתקומם כנגדה ונלחם עמה. הרב קוק זצ”ל, כמוך אתה, ובזה כיוונת לדעת גדולים, האמין שהעניינים בארץ־הקדושה אינם אלא עניין לימי־מעבר, אבל קדושת־הארץ סופה שידה תהא על העליונה, ותחזיר למוטב את כל היהודים שבאו להתאחז בארץ ולבנותה. לצערנו, בשעה זו פעמים רואים כאילו דווקא כאן רבתה הכפירה וגדל קלקול־המידות. ומובטחני, שהרב קוק זצ"ל היה מרעיש עולמות!

עד כאן דברי הרב ר' בנימין, שאני העליתים על הנייר מפי השמיעה והזכרון וממילא אני האחראי להם, לתוכנם ולצורתם. ולא היה בפי אלא הסכמה לדברים ששמעתי ונפרדנו כידידים בשעת צרה.


ובחוץ לא פסקה סערת הגשמים והרוחות – כל הלילה.



  1. כמה תאריכים יאירו עיני הקורא: נפוליאון נולד ב־1769 ומת ב־1821; סטינדאל היה בן 38 במותו; באלזאק היה אז בן 22; הוגו בן 19.  ↩

  2. אמת, סטינדאל פותח את הרומאן “מנזר של פארמה” ב“גל גברין דנצחין בקרבא”; “ב־15 במאי 1796 עשה הגנראל בוֹנוֹפארטה את כניסתו למילאַן בראש צבא עוּל־ימים, שהנה עבר על גשר לוֹדי…”. אבל על פני 567 עמודים אינך מוצא אלא אותו פאבריס נגרר אחרי חיל־המאסף של גיסות נפוליאון שעתידים להילחם בבלגיה ולהינגף בוואַטרלוֹ לפני חילות פרוסיה ואנגליה.

    לאחר שתי מלחמות־עולם בזמננו ידוע לי סופר חשוב אחד שעניינו מלמה – הטייס הצרפתי סאנט־אֶקזיפּאַרי (Saint–Exupery) ואשר אף נשמתו יצאה במרומי־האוויר.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47280 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!