לא לביקורת כוונתי. אין דברי אלא הרהורי־קריאה. רצוני ללמוד דבר מדבר ולדון דבר מדבר, ולימוד ודין הללו כולם רשות. והנה באמנות־הלשון דורשים אחרי טיבם של אֵלם ודוּמייה, של שתיקה ודממה, והוֹראתם של הללו אינה אחת. אבל כשאנו מדבּרים ב“שירה מחרישה”, מן הראוי שנדע תחילה במה אנו מדבּרים. כלום מתכּוונים אנו לשתיקה, כלומר להפסקה, לאותו יש שנולד עם היעדרו של קול? או כוונתנו לחיוּב שבהשמעת־קולות־וצירופיהם, שאיבתם זה לזה והרתעתם זה מזה, ודווקא אותם קולות שואבים ומרתיעים בתנועתם הם הנותנים לנו את הדממה? כידוע, שתי צורות אלה, אף שתיקה ואף דממה, מצוּיות בספרות. גדול מאוד כוח־השתיקה בתיאַטרוֹן, משנפסקו קולות המשׂחקים והבמה נאלמה. יש בה מן המתיחות ומן הצפייה וכו', והדברים ידועים, ויש ערך במילוֹנים על “הבמה המחרישה” (Silence on Stage).

אף בשירה, כיון שראשיתה בהשמעת־קולות, בקריאה־בציבור, ואפילו לדרגת דקלוּם (קריאה־בהטעמה) הגיעה, וסופה בלבד מעין קריאת־יחיד בלחש מתוך קליטה שבראייה של סימני־אותיות שבכתב – הרי יש שתיקה וכל הכרוך בה גם בשירה. ואף־על־פי־כן כשאומרים בימינו סתם “שתיקה שבשירה זו”, הכוונה היא ל“דממה שבשירה זו”, ואף־על־פי־כן יפה הבהירוּת במקום זה. ואיני משתמש ב“שירה מחרישה”, הואיל והכוונה דווקא לזו המשמיעה קולותיה ומַגדת דבריה. ומוטב שאייחד לה שם ואכנה אותה “שירה־של־דממה”. ובה ענייני כאן. כלומר, השירה – שירה היא, ממללת, מצרפת הברות ומלים ובונה פסוקים, אלא שכל אלה נותנים לנו את הדממה. אבל אין רצוני להאריך ולפרט בהילכותיה של שירה זו. מוטב ואביא דוגמה לה, והמבין יבין בלא פירוּשים; ולתכלית זו אני בא ומפריש משירו של ביאליק (“אחרי מותי”) פסוקים אחדים, שקולותיהם עתידים ליתן לנו את הדוּמה, את דממת הקבר.

צא וּראה, אפילו במלה “אך” לא רצה ביאליק להשתמש והחליפה ב“אף”, מלה דוממה יותר. אלא שרצוני להביא שני פסוקים של משה דור, שניסה כוחותיו בתחום זה:

ודומני, אילו נתן משה דור במקום “הצועקת” – “המשוועת” ובמקום “זעקת” “שוועת”, היה קרוב יותר למחוז־חפצו, הואיל ומשמע של “שַׁוֵּעַ” – זעקה, אלא שהמלה “שוע” דוֹממת. ולאחר עקיפין הללו נדון בענין גופו.

לפני רשימתו של יצחק עקביהו “תכנים וצורות בשירת רן עדי”. אודה ואבוש, הפסוקים בתוך שירי רן עדי לא קנו לבּי; אף־על־פי שעקביהו מרבה בדוגמאותיהם ואני קראתי את כולם וחזרתי וקראתים. אבל המדובּר כאן לא בשירים אלא “בשירת רן עדי” והדיבּור “שירה” מדרגתו גבוהה, ומעטים ונבחרים בלבד זוכים להגיע אליה. הווי אומר נולד לנו, כך באקראי בין־מנחה־למערב, משורר שיש לו “שירה”, ואני לא ידעתי. ובושׁתי מאד.

והנה שירה זו,

כאן רצוני לשאול שאלה פשוטה: כלום דיבּור זה “כמו” בסוף פסוק תובע את המשל (או אולי: הנמשל) אחריו, ואם מבוקשו זה אינו ניתן לו, הרי לפניך מובלעת של דממה (לכל היותר היא “שתיקה” ולא דממה". ואפילו “דממה” “היוּלית” אינה. – ש.צ.) היוּלית, שלא נכבשה על־ידי האמצעים הלשוניים, אלא כוּתרה “וכיתוּרה הוא הוא כיבושה”? או שמא אותו דיבּור “כמו” בסוף פסוק אין בו כוח־תביעה זה ואינו גורר כלום, וממילא אין מובלעת ואין דממה־היולית, ואין כיתוּר, וכשזה איננו, אף הכיבוש נעדר, וכל הבניין נופל תחתיו?

לשאלה פשוטה זו יש תשובה פשוטה: לדיבור “כמו” בסוף־סוק אין שום תביעה! כך על־כל־פנים דעתם של יהושע שטיינברג ושל רש“י פין: הראשון: “אספרה כמו – בעצם הענין, מבלי גרוע דבר”; ורש”י פין: “המלה “מו” אין לה הוראה בפני עצמה כלל, אלא שהיא מורכבת לאותיות ב‘, ל’, כ'… המלה ‘כמו’ אפשר שתבוא בחינת תואר הפועל, למשל – ‘אם אמרתי אספרי כמו’ (תהלים ע“ג, ט”ו) ופירושו כאן של כמו: לספר הכל כמו שהוא”. עכ"ל.

נמצינו למדים: דיבור זה “כמו” בסוף־פסוק יכול שעוּרו גמר, סיוּם, ואי־אפשר לו העדר שהוא גורר ותובע משהו אחריו, וכשזה הצפוי אינו בא, מייד מתגלגל העדר זה במשהו מחריש. הדבר אינו כן – פירושו של “ברוש בודד הוא כמו”, שהוא כל עצמו ברוש בודד, במפורש בודד הוא, במוחלט ובשום פנים אין בו משום “היסוס מגומגם”. ודומני שהאבן (אותה פתיחה ב“המשלה ללא משל”), שהיתה לראש־פינה ב“שירתו” של רן עדי ובבנייתו של עקביהו – אבן זו נשמטה ממקומה ואינה מסבירה את הדממה, הואיל ואין בכוחה לעמוד בפני ה“כמו” השׂבע והרווי, החי וקיים וממלל ואינו נצרך לשום משען וסיוע.

וכמדומה אני, אין אצל שירי רן עדי הכוח והיכולת ליתן דממה שהקולות מעלים אותה, הואיל ואין לפסוקי־שיריו כוחות־שואבים וכוחות־מרתיעים מבפנים, בחביוני מחרוזות ההברות ושרשרות הדיבורים ומשמעם, ועל כורחם שמרוסקים הם וקשקשנים. וכיצד ישתכן בשירים קולניים הללו קול־דממה? לשון־נופל־על־לשון לעצמו אינו מספיק. האליטראציות לבדן (ומעינו של עקביהו לא נעלם הדבר: “ציד המלים, הוא כותב, לא תמיד עולה יפה” – ואני גורס “לעולם אינו” במקום “לא תמיד” – ש. צ.) לעולם אינן פודות ואינן מצילות. משנעדרה האמת הלירית וכשעדי רן אומר:

או:

לא אמר כלום, והחצץ בבחינת “אץ קוצץ” אי אפשר לו שלא יקשקש. ודומני כאן טעותו של עקביהו. טעותו בסלחנוּת שבו. אצל משורר־של־אמת ולא אצל ידען, שמדומה־הוא, כי ידועים לו הכללים כיצד צריכים לחבר שירים, וגלויים לו מסתרי כתיבתם – אצל משורר־של־אמת אין תחילה רעיון, רגש. כלומר נושׂא הרודף אחרי מלים וצורות שיביעוהו, שיתנוהו. הלך־הנפש שלו הפוך הוא. תחילה יש הברות ומלים וניגונן, שהם חומר וצורה כאחת, והם הדוחקים לגאולתם וליציאתם לאוויר עולמם ולהיות מציאוּת וממש שמשמעותם שלימה בצורתם ובתוכנם כאחד. וכך אף דרכה של הדממה בשירה. עגולה־תמימה כאן השרשרת, וקצותיה מחובּרים הם זה לזה, וסוף אין לה. קולות השיר נותנים קול־דממה, ואת לחשה הלירי, המיית ליבּו, לוחשת לנו הדממה; ושוב זו מעלה קולותיה; והללו, כאמור, נותנים את הדממה. וכך חוזר חלילה וחוזר חלילה, עד אין סוף.

אצל רן עדי יש: “ניגון ירוק נוּגה מכינור יקרות”; או: “נמחק כל רחוק / ונמחץ כל חוצץ”. – לא־מאומה.

באותה חוברת “מאזנים” שוב אותו עניין. ראובן רבינוביץ עוסק ב“מוטיב הדממה בשירי נתן אלתרמן” (רבינוביץ צנוע יותר: “בשיריו” הוא גורס ולא “בשירתו”). מקדים הוא דברים לפי הנוסח השגור בימינו עד שהוא מגיע לכלל זה:

והנה בשום־פנים לא אתפתה לחזור ולפתוח בסוגיית “המוטיב”, שהעלתה תורת־הביקורת הגרמנית לפני ארבעים שנה. כבר נתבהרה ונתלבּנה הלכה זו כל צוֹרכּה וכבר גילו כל חולשותיה, ואין טעם לשוב לימי ליאוֹ שפיטצר ולראות כל מלה, החוזרת על עצמה בתוך שיריו של משורר, כאילו היא עֵדוּת ברורה למציאותה של חוויה – משמעותה של המלה – וזו שהיא מרכז עולמו של המשורר. בימינו גלוי וידוע, שלא מבקרים בלבד מעיינים בסוגייתו של שפיטצר, אף “המשוררים” עושים כן, ולעתים קרובות הם משתמשים בתחבולות הללו בידיים ומביאים וחוזרים ומביאים בדעת ובהכרה (כלומר לא באֵלם ושתיקה) בשיריהם מלים מסוימות, בשביל שהביקורת תעיד אחר־כך עליהן שהן ה“מוטיב” הנסתר המביע חביוני חוויותיו של הפייטן. ואף־על־פי־כן מאמרו של ראובן רבינוביץ כופה אותי לומר בעניין זה דברים אחדים.

הצרה היא, כי מר רבינוביץ אינו סתם קורא שירים, ולאחר קריאתם הוא תוהה עליהם בשביל לדעת פשר־דברם. קודם לקריאתם כבר השירים מפורקים לפניו, וכל פירור ופירור מגיד לו מה צפון בתוכו. ואם השיר עצמו, בכולו, מכחיש ומתנגד לכל הטוב הספון והצפון בגל זה של פתותי־אמרים, אין בכך כלום: אין משגיחין בהכחשה ובהתנגדות הללו. לעולם ההלכה במשמעות הזאת, הגנוזה בשברי הפסוק ותיבותיו. וכיוון שרבינוביץ מוצא אצל אלתרמן את המלה “דממה” (והשמות הנרדפים לה) הרי ודאי לו שהיא היא המוטיב בשיריו.

וכמדומה אני שרבינוביץ טועה במוֹטיב זה. אין שרים “על הדממה”. שרים “את הדממה”. שתיקה־של־אמת בשירה אינה מוֹטיב. היא גופה שירה וכל משורר שתכנו והברתו ברורים ומיוצגים בטור שלו (למשל שלונסקי, אלתרמן) אינו מגיע אל הדממה אלא לעתים רחוקות מאד. העדר זה אינו מוּם ואינו פחָת. שירי שלונסקי ואלתרמן מצוינים במעלות רבות וטובות אחרות, אף־על־פי שאין בהם קולות־דממה. בכלל האימאג’יזם לא ידע אותם, שכן בכוונה תחילה נמנע מלהשתמש בדיבורים והברותיהם, שאין ממידתם להתוודע במראָתם ולהיות במלוא־חיוּתם בתוך בבואתם; וממילא שירים הללו אינם דורשים אחרי הדממה.

ודאי רשאי המשורר לדון ב“דממה”, לכתוב למשל: “כי הסוף, אחים, הוא אֵלם”. אבל הפסוק הזה דינו ב“סוף” (במוות), ואין הוא מגיד לנו אלא הודעה לא־פיוטית זו: “האֵלם הוא ממידתו של הסוף”. ואי אפשר לומר שיש שירה בהודעה זו. הודעה זו אינה אילמת כל עיקרה. דברנית היא וקולנית. אלא אף כאן טועה רבינוביץ אותה טעות. כסבור הוא, כל מי שמדבר על דממה כבר מקבל הוא שכרו על השתיקה, ואינו נותן דעתו על אפשר אחר: ייתכן לדבּר על דממה ועל שקט ועל אֵלם ועל לילה, ולצאת בשעת הדיבור הזה בתופים ומנענעים ובצלצלים!

מספרים, חבורה של סופרים, ובתוכם ביאליק ושלונסקי, נזדמנו פעם לבית־קפה אחד בתך־אביב. ומשיחה לשיחה נתחדדה והלכה דעתו של ביאליק והיה משמח את כל הלבבות באמרותיו המבדחות. והנה פנה אל שלונסקי ואמר לו: “אתה אונס את הלשון העברית!” קפץ שלונסקי והחזיר לו: “גם אתה עושה כן!” – צמצם ביאליק עיניו והסתכל בבר־פלוגתא שלו והצטחק: “אמת דיברת, אונס אף אני נערה־מאורשה זו, אבל אצלי הנערה אינה צועקת, ואילו אצלך בקולי־קולות היא צועקת!” וזאת הצרה, הדממה “האנוסה” של אלתרמן – למשל: “דוּמיית־חצות ניצבת בככר שוקטת בסחרחורת מגדליה” – צועקת בקולי־קולות!

כאן, בשתי שורות אלה, באמת אתה שומע קול דממה, לקיים מה שכתוב בספר איוב (ד' ט"ז):