רקע
שלמה צמח
בקהל עם ועדה

 

כוחה של שיחה    🔗

גדול רצוני לדבר עם בני־עמי עולי ארצות־ערב. אילמלא זקן אני כל כך, הייתי מהלך ממעברה למעברה, מפרבר לפרבר, משכונה לשכונה, מעיירה לעיירה, ממושב למושב והייתי מזדמן עמהם במקומות שהם מתאספים בשעות־הפנאי ומדבּר עמהם. עכשיו שזקן אני, וטלטול דרכים לא לפי כוחותי, אין לי ברירה אלא להשמיע דברי בכתב.

לא אלַמד אותם בינה ולא אשכּיל אותם; מי אני ומה כוחי שאמַנה את עצמי מגיד־מישרים עליהם? גם רמת־חייהם לא אעלה, ובנימוסיהם לא אפגע ואת מנהגיהם אקבּל. בשום פנים איני רוצה לעשות אותם לאנשי־מערב. חפצי לשוחח עמהם כדרך שמשיחים הבריות זה לזה; ולשם שיחה בלבד, מפני שלבי נמשך אליהם.

ואם אתה בן־עמי, איש המזרח, תשאלני – מה זכותך ומה רשותך לגזול זמני בדיבוריך, ומפני מה צריך אני להיענות לך, ואני אפילו את שמך לא ידעתי?" כלומר, אתה, שאין לך שום השפעה על תקיפי־עדתך האשכנזים, ואין בידך להשתדל לפניהם (ולהשיג מה שאתה משתדל להשיגו), שיעבירו בית־חרושת לעיירתי, שיתנו לי הלוואה נוספת עד יעבור זעם, שיפתחו בית־ספר תיכוני לקהילתי, שיעלו את מכסת המים במושבי, שיתנו רשות להרחיב שטח העגבניות או הכותנה באזורי – כלומר – אם אין לך כוח־השפעה על מהלך העניינים בארץ, מה תתן ומה תוסיף שיחה זו שבינינו? ולמה נבטל זמננו לריק?

אם זאת שאלתך, אם זאת טענתך, הרי תשובתי: אמת ונכון; אין בידי כלום לעשות למען הצרכים שאתה צריך להם, ומלבד רצוני לשוחח עמך אין לי מאומה. אבל אל יהא רצון זה קל בעיניך. צא וראה: גם אתה אינך יכול ליתן לי כלום מן הצרכים שלי. כמוני כמוך. אין בכוחך להגדיל את הפנסיה שלי; גם אתה לא תוכל להוציאני מן ההמולה והרעש של הרחוב בו אני יושב המטרידים עלי סוף־ימי, ועוד צרכים רבים אחרים אני נצרך להם ואתה אינך יכול ליתן אותם לי. זאת אומרת, גם בידך אין דבר ליתן לי אלא את עצמך. חוץ מעצמנו, שנינו ידינו ריקות. וכאן נקודת־השוויון שלנו. ומנקודה זו תיפתח שיחתנו. ממנה נתחיל לדבר זה אל זה. נדבר דברים גלויים ופשוטים ובלא חשבונות; דברים היוצאים מן הלב והנכנסים אל הלב. ועד מהרה תיווכח לדעת, כי ידי שנינו הריקות מלאו, מתוך שיחה זו, ברכה רבה!


אני קצת בעל־נסיון, ורצוני לספר לך על כך בשיחתי הראשונה עמך. כבר אמרתי לך, שזקן מופלג אני. אבל עדיין לא אמרתי לך, שיושב ירושלים אנוכי. והנה לפני כמה וכמה שנים, עוד בימי המעברות, הייתי עומד בתור כל יום בשעה ארבע אצל תחנה אחת של אוטובוס בשביל לנסוע למרכז העיר. באותה שעה הייתי מזדמן עם חבורה גדולה של פועלי־בניין, שהיו חוזרים מעבודתם לפחוֹניהם ולבדוֹניהם. הכל היו מעולי־המזרח ואפילו לשונם עדיין לשון־ערב. ואני עומד בתוכם לבוש מעילי המגוהץ והנקי והם לבושים בגדיהם הבלויים, שמלט וטיט ובוץ נדבקו אליהם לזהמם. לא היה כל מגע ביני לבינם. היינו בנים לשני שבטים נכרים ורחוקים, וכאילו עולמם ועולמי עומדים זה כנגד זה. ואף על פי שהערבית שבפיהם אינה זו השגורה בפי, אף על פי כן מקטעי הדיבורים שנשמעו לי הבינותי, שאינם פוסקים מלדבר בדירות הנאות שבשכונת רחביה ובפחוֹנים הכעורים של המעברה שלהם. ולא טובים היו הדברים שהשמיעו.

כרגיל, מעטים הנוסעים מתושבי־רחביה בשעה זו. ועל הרוב הייתי “האשכנזי” האחד בחבורתם של בני־מזרח אלה. אלא פעם אחת פרצו כמה בחורים ובחורות, כנראה בני תל־אביב שעלו לירושלים לשמחה, ועמדו לפנינו מצד ימין. העירותי להם, שסוף התור בצד האחר, משמאל, ולא השגיחו בי. והיה דין ודברים ביני לבין צעירים הללו בעניין העמידה בתור. וכשבא האוטובוס, עמדתי על שלי, וגם הנהג הסכים עמי, ולא נתן לפורצי־הגדר הללו לעלות עד שהגיע תורם. וההתרגשות היתה גדולה.

למחרת היום ניגש אלי אחד מהחבורה, הגדול שבּה, בעל זקן וכבן חמשים ואמר לי: “אנו רוצים לדבר עמך”. – “יפה”, השיבותי ונכנסנו לתוך החצר הסמוכה על־יד הגדר, וזה הגדול שבחבורה שוב פתח ואמר: “תור, יפה תור, אבל אם תור, למה לא שנינו, הכל תור? למה לא שנה אחת אנחנו בפחונים ואתם בבתי רחביה, ושנה אחת אתם בפחונים ואנחנו ברחביה?” – והוא הביט בפני חבריו, כמפגין על רוב חכמתו. והסברתי לו בנחת: אם ידרשו מתושבי רחביה, שיתדחקו בשביל לפנוֹת מקום לעולים, ודאי מוכן אני לפתוח דירתי ולהתחלק בחדרים שווה בשווה. ואף על פי כן אינו דומה תור בתחנת אוטובוס לישיבה בדירה. פחוֹן או בדוֹן אינם דירת־קבע. בקרוב יוציאו אתכם מן המעברה ויכניסו אתכם לבתים. אם לא יעשו זאת, על כורחה שתיפסק העלייה. אבל תור היה לפני אלפי שנים. אפילו בבית־המלכות; ‘ובהגיע תור אסתר’ כתוב במגילה. וכל זמן שבני־אדם נוסעים באוטובוסים, יהיה אחד שיקדים לבוא ואחד שיבוא אחריו. וכדי שלא תהא אנדרולמוסיה יעשו הסכם: בא ראשון נכנס ראשון. הסכם זה אינו חוק. נימוס הוא שאדם נוהג כלפי חברו. ויש במנהג זה גם רעיון גודל – בצורכי חיים ראשונים ורגילים הכל שווים ואין אדם גדול וחשוב מחברו. לפיכך הקפדתי כל כך עם בחורים ובחורות הללו. צעירים קלי־דעת וחסרי נימוס הם. ראו אתכם, פועלים לבושי בגדי־עבודה מלוכלכים, והתנשאו עליכם ואמרו בנפשם, כי ראויים הם להיכּנס לאוטובוס לפניכם. ולא נתתי להם לעשות מזימתם. אבל ישיבה בדירה לפי תור אינה מיישבת כלום. את כספנו צריך לקחת מאתנו, מסים כבדים צריך לגבות מאתנו ולבנות לכם בתים לשבת בהם בקביעות. זהו הצדק וזהו היושר…" והפסקתי באמצע, אף על פי שחברי, עולי־המזרח, הקשיבו לדברי, אבל ראיתי כבר אוטובוס שני מתקרב ועדיין אנו עומדים בחצר שטופים דיבּורים.

מיום זה ואילך נפתחו הלבבות והיינו מרבים בשיחה; בשעת המתנה ברחוב ובשעת נסיעה באוטובוס. שיחתנו נגעה בכל העניינים – בעסקי הפרט, משפחה ובחינוך הילידים; ובחיי הכלל, בסדרי המעברה ובמגע שבין בתי־אב לבתי־אב. ופעם אחת כשישבנו על ספסל אחד, אני וצפניה, אברך עיראקי גבה־קומה ובעל פנים רזות ודקות ועדינות, פנה אלי צפניה לאחר היסוס: “יודע אתה (לא קרא לי “אדון”), חשבתי הרבה הרבה על התור, שאמרת בשיחה ראשונה אתנו. היום, כמו בכל יום חמישי, אני יורד בתחנה של קופת־חולים. אני הולך, בשביל אשתי, לבית־מרקחת לקבּל צמר־גפן, אבקה ועוד בשביל הילדה שלנו. עד עכשיו אני הולך ישר אל האשנב מצד ימין, וכשצועקים העומדים בתור, אני אומר – “באתי רק לשאול שאלה”, ואני נותן הפתקאות ומקבל מה שביקשתי ומסתלק. היום לא אעשה זאת. היום אעמוד בתור. זה דבר גדול. כל החיים. חשבתי הרבה הרבה. כל החיים אחרים”.

יותר משדיבר צפניה, היה מנועע ידיו וכולו בושת־פנים וחרטה. הסתכלתי בפנים רוגשות וטובות הללו וגם לבי נרגש מאוד. הנה המעמקים הסוערים בנפשו של אחי, איש המזרח!


ויש לי עוד ראָיה אחת וגם זו מעשה שהיה. הדבר עגום מאוד, אכזרי מאוד, אסון אשר קרני. יליד פולין אני, וכל בית־אבי, אחיותי ובעליהן וילדיהן ונכדיהן היו שם. וכשבאו גייסות של היטלר שרפו את כולם, ביערות פוליסייה ובמערות־הקברים שבאודסה. רק שני בני־אחיות ניצלו מן הדליקה. שניהם באו לארץ. אחד, יחיאל, מהנדס לתעשיית־נייר היה. למד בצרפת. אין תעשיית־נייר מקצוע שהיהודים מתמַחים בו. הסטודנט היהודי הלך להיות רופא, עורך־דין, אדריכל, מלומד. אבל יחיאל הכין עצמו לארץ־ישראל ולמד תעשיית־נייר. המלחמה מצאה אותו בצרפת. מיד התגייס ללגיון־הזרים ובאֶלזאַס לקחו הגרמנים את גדודו בשבי. חמש שנים היה במחנה של שבויים־צרפתים־יהודים. וכשחזר לצרפת היה משקלו שלושים ושניים ק"ג, וריאותיו פגומות. והוא בחור גבה־קומה ויפה־תואר. שנה תמימה שכב בבית־חולים, וכשנתרפא ושב לאיתנו בא לארץ. אבל לא היתה בארץ תעשיית־נייר, ושנים אחדות עסק במה שעסק וחי בדוחק גדול. פתאום קרא בעתון שעומדים לבנות בית־חרושת לנייר בחדרה, וכבר יש משרד בתל־אביב הרושם פקידים ופועלים לעבודה. הלך לשם עם תעודותיו וקיבלוהו. ועם תחילת הבניין עבר לחדרה וישב בה עד יומו האחרון.

אדם מוכשר היה שידע את מקצועו על בוריו ואת עבודתו אהב. לא היה מן המהנדסים הנזהרים שלא להשחיר ידיהם בשמן מפויח. יחד עם הפועלים עמד, ובגדיו כבגדיהם, וכלי־המלאכה בידו ועובד. ובהמשך השנים היה לאחד מן המהנדסים החשובים בבית־החרושת, מקובל על ההנהלה ודרגתו גבוהה ופרנסתו ברורה. הכל עלה יפה. והנה קיטרוג השטן. יחיאל חלה בריאותיו, והמחלה לא טובה. ובשנה אחת נפל והלך לעולמו והשאיר אחריו אלמנה ושני יתומים.

אלא שלאחר מותו אירע לו דבר, שהוא גדול ונכבד בשבילו מכל מה שאירע לו בימי־חייו. כשבאה החברה קדישא של העדה האשכנזית בחדרה לטהר גופו של יחיאל, עמדו באי־כוחם של פועלי בית־החרושת לנייר, עולי־המזרח, ואמרו: “יחיאל הוא שלנו, אנחנו נטהר אותו, אנחנו נישא את מיטתו ואנחנו נביאו לקבורה”. והיו דין ודברים. הכיצד? הרי בן העדה האשכנזית הוא. אבל הפועלים בשלהם – יחיאל הוא שלנו!

וכן היה. טיהרו גופו ונתנו עליו תכריכי־מתים ועטפוהו בטליתו כדרך שמטהרים ומכריכים ועוטפים בעדות־המזרח. אמרו פרקי תהילים ותפילות בנגינה שלהן. והחזן קיצר ב“אל מלא רחמים” לפי הנוסח שלהן. ונשאו את הארון והורידוהו לקבורה כמקובל אצלן, מאות, מאות, כל פועלי בית־החרושת, הם ונשותיהם ואבותיהם הלכו אחרי מיטתו, ובכו עליו ונהגו עמו כבוד בהלויה לפי מנהגם.

מחמת מחלה לא יכולתי לילך לחדרה ולחלוֹק לבן־אחותי חסד אחרון. אבל כשסיפרו לי מה אירע – בתוך חשכת אבלי וצערי כאילו זרחה לי החמה, וראיתי אור גודל. כיצד זכה לגדולה כזאת? הרי לפי הרוח־הרעה השוֹרה בארץ, צריך היה להעלות בלבבות רק רגשי קנאה ושנאה. עדת אשכנז עדתו. אקדמאי היה. רמה מישׂרתו, גבוהה משׂכורתו, ומכונית צמודה ברשותו. ועל שום מה סלחו, פועלים הללו, לכל אלה? ולמה עינם לא היתה צרה בו? כיצד נסתלקו כל המחיצות בינם לבינו ונפש אדם נגעה בנפש אדם?

רבות הרהרתי בכל אלה. ולא מצאתי אלא טעם אחד – ידע יחיאל ז"ל לשוחח עם בני־אדם כדרך שהבריות משיחים זה לזה. ידע כל שמחות חבריו־לעבודה וכל דאגותיהם. קיבל אותם כמות־שהם שבכל מקום שידם מגעת הם מסייעים עמו. וכשיצאה נשמתו הטובה ונסתלקה מן העולם, לא כבתה אש־האהבה לידיד־נפשם, ויצאו כאיש אחד ועשו עם גופו המת חסד אחרון, חסד של אמת.

וזה כוֹחה של שיחה.


 

לוקחים ונותנים    🔗

לא טוב היות האדם מר־נפש. לא משום מי שנפשו מרה חובל באחרים. אלא משום שהוא מחבל בנפש עצמו. ומקשיב אני ושומע כל דיבור וכל צעקה היוצאים מאשדוד ומבאר־שבע ומאשקלון וכו' ואזני לוקחת מה גדולה שם המרירות בלבבות. והרי מידה זו מקעקעת את הנפש ומחריבה אותה; ואוצר זה צריך להיות יקר גם לך, איש המזרח, מכל יקר, ובשבע עיניים אתה חייב לשמור עליו.

ודאי רשאי אדם לכעוס על מי שמקפּח אותו, או על מי שמזלזל בו. הכעס רגש אנושי הוא. אם הציבור נותן לעולה ממערב דירה מרוּוחת יותר מן הדירה שהוא נותן לעולה בן־המזרח, אף־על־פי שבני־משפחתו של האחרון מרובּים מבני־משפחתו של הראשון – אם כך נוהגו, חייב הצד המקופח לכעוס כעס גדול. ורק הצביעות יכולה לתבוע ממנו שיוותר על שלו ויקבּל הפלייתו־לרעה בלא תרעומת. ודאי, פעמים יש יוצאים־מן הכלל. למשל, אם המשק בישראל זקוק למומחים מסוימים, ואינך מוצא אותם אלא בתנאים מיוחדים, על כורחך אתה מסכים לתנאים אלה. ומותר לעשות כן. אבל “מומחים” הללו אינם “עולים”. אפילו “בני־אדם” אינם. מכשירים הם, כלים שמחירם כך וכך, ואתה קונה אותם כשם שאתה קונה מכונת־חישוב או מיקרוסקופ אלקטרוני יקרים. ואנו מדברים כאן ביהודים “עולים”, השבים לארץ־אבות לאחר אלפי שנות־גלות־ונכר.

אבל מה הרשות לתבוע דווקא מהיהודי המזרחי, שיהא צדיק כל כך, ענו וצנוע כל כך ויקבל באהבה את קיפוחו ולא יכעס ולא יקבּוֹל? ובפרט, שהתובעים צדקוּת זו ועניווּת זו וצניעות זו הם קצת רשעים וקצת גאוותנים וקצת בזבּזנים. וחכם גדול אחד היה אומר: “הכעס הוא מידה המשמשת את האדם, ואף נצרך הוא למידה זו ובטבעו היא מונחת”. ואף־על־פי־כן אני חוזר וקורא אליך, איש־המזרח – לא טוב היות האדם מר־נפש. ובהמשך הדברים נראה מה בין כעס למרירות ומפני מה זה מותר וזוֹ אסורה?


כל עין רואה, שאין בלב הכלל האשכנזי ממידת הסבלנות כלפיך. אין, חס וחלילה, טינה בלבם אליך, אבל קוצר־רוח יש בו. נדמה להם, שאתה צריך להסתגל אליהם ולקחת מהם. אלא הם פטורים מלהסתגל אליך ומלקחת ממך. זאת הטעות הגדולה וזאת העוולה הגדולה. ומכאן המבוכה והמתיחות שבין עולים מארצות־המזרח ובין עולים ממדינות אירופה. בטבע הדברים, כיוון שחדשה עלייתך, שיהא נדמה מבחוץ, שאתה, איש המזרח, התובע תמיד, המתרעם תמיד, הרעב תמיד ולעולם אין להשביעך: רצונך שיבנו לך בתים. שילַמדו בניך, שיתנו לך עבודה ופרנסה. והרי זאת זכותך, בתורת עולה, לדרוש כל אלה מן האשכנזים – הם הגזבּרים, הם האוספים את הכספים והם הממוּנים על סדרי חלוקתם; הם המורים, המחנכים והמדריכים; הם המיישבים והם הבונים בתי־החרושת ובידיהם סחר־הארץ. אבל מה שאתה מבקש זה אינו אלא צורכי גוף וקיומו: דירות, פרנסה, בריאות, וגם החינוך – כאילו צורך גופני הוא – להשכיל בשביל ליהנות יותר מן הרווחה. את נשמת האשכנזי אינך מבקש. עם ערב, לאחר שעשית מלאכתך במרכזי החרושת והמסחר, אתה חוזר אל שכונתך ואתה בתוך קהל עדתך. לא כן האשכנזי. הוא אומר לך: “באנו הנה להיות עם, להיות אומה אחת, למַזג כל הגלויות. אין לנו צורך וגם סכנה לנו בהיבּדלות זו לשתי עדות – מזרח מזה ומערב מזה”. אלא האשכנזי, שאלה דבריו, באמת כוונתו, שאתה תוותר על המיוחד שבך ותהיה כמותו. וכלל לא עולה על דעתו, אולי טוב לעם ישראל, שהוא, האשכנזי, יהיה גם קצת כמוֹך.

האשכנזי דורש ממך שינוּי, שיכחה. ואתה מתפלא ושואל (ואני מתפלא עמך): “מפני מה? ולמה?” – וטוען אתה: "מוכן אני ללמוד את החקלאות החדשה ואת סדרי־העבודה בבתי־החרושת המודרניים; מוכן אני לשלוח בני לבתי־הספר וללמדם דעת ומלאכה. מכיר אני ויודע ומודה אני, שהארצות בהן ישבתי, אני ואבותי, דורות דורות לא היו מצוינות בקניינים הללו, שהציוויליזציה המערבית הקנתה לעמיה. ארצות־מוצאי כפותות היו מאות שנים לשלטון אכזרי נבער־מדעת ושונא כל תמורה ומתיירא מפני כל קו־אור של השכלה; ושקועות היו בתרדמת מסורתן הקנאית, ולא נתנו דעתן על העולם החדש שהולך ונבנה סביבותיהם. ומה הפלא, שהייתי גם אני כמוהם. אבל גם לאחר שאני מודה בירידתי ואני מוכן לתקן קלקלה זו שבי, אין אני מוכן ליתן את נפשי ולהמיר נשמתי. איש המזרח אני, ומפני מה אחדל מהיות את אשר הייתי עד כה? מפני מה אעקור את עצמי מן המזרח הזה אשר אתם, גולי־מערב, שבתם אליו, ואני מעולם לא יצאתי ממנו?

לפיכך אין לערבב שתי פרשיות הללו – פרשת הפיגור שלי ופרשת המזרחי שבנשמתי. מכיר אני בפיגורי ובכל מאמצי כוחותי אשתדל לצאת ממנו. ועד מהרה תיווכחו לדעת, שצפונים בנשמתי כוחות־ראשית, שעתידים להתגלות בהמשך הימים בכל עוזם ובכל תפארתם. אבל נדמה לי, גם כאן, גם בדרכי התיקונים, אין אתם, הטפסרים האשכנזים, נוהגים כשורה, ואפילו לא בתבונה רבה. במקום להביא את עולי־המזרח מבפנים לידי התעוררות גודלה ולתנועה רבּה כלפי תיקונים הללו ותמורות הללו בחייהם, אתם שותקים ואינכם משיחים עמהם; וסומכים אתם על המעשים בלבד, על אותם בתי־ספר שאתם פותחים ועל אותם בתי־חרושת שאתם בונים. ואתם מסיחים דעתכם מן האדם אשר בשבילו נעשו המעשים האלה. אבל טכניקה בלבד אינה מספיקה לתכלית שלפנינו – להביא לעולם, לא יהודי סתם שאינו מחובּר לקרקע, אלא יהודי טוב ואזרח מהוגן בישראל. הדרך הנכונה היא, שבתקופה זו של יציאה מן הפיגור תהא גם התעוררות הלבבות בעדות־המזרח לקראת תיקונים ותמורות הללו. בלא הסכמה מבפנים לכך מצד הנשמה המזרחית של כל פרט ופרט, מסופקני אם הליכה זו תביא, או אם הממונים על עדוֹת הללו יביאו אותן, אל המטרה הנכספת. על נקלה אפשר לתעות בדרך לא דרך, ועד מהרה יתגלגלו התמורות החיצוניות האלה במין “מזרחיות” מנוונת, זו המפורסמת לשמצה בשם “ליבאַנטיניוּת”; זו המנמיכה והמחריבה גם נפשם של דור ילידי־הארץ, בניהם ונכדיהם של עולי מדינות אירופה; וכבר נראו אותותיה בעדות מערב ומזרח כאחד".

הנה, לפי דעתי השיח־והשיג האמיתי שבין יהודי אשכנזי ליהודי מזרחי בישראל בשעה זו. כל הדיבּורים על העדות המפגרות וכל ההתנשאות הזאת עליהן אינם אלא דיבּורים בדויים ופסולים. וסוף סוף מה כוחם? מצומצמים הם בבדוּתם לימי מעבר קצרים ולשנות־הסתגלות מוטעות. אין הפיגור מתכוּנוֹת אוֹפיים של יהודי המזרח. לאחר עשרים שנה, כשמוסדות ההדרכה והחינוך בישראל יעשו כהלכה את המוטל עליהם לעשות, הרי לא יהיה זכר לכל דברי הבל אלה. ציוויליזאציה טכנית כשהיא מתחילה להתפשט, בכל העולם היא מתפשטת ועד מהרה היא נחלת הכל, כשם שהאש והגלגל היו בימי קדם לנחלת הכל.

אלא שציוויליזאציה טכנית, אף על פי שגדולה השפעתה על החברה וסדריה, אין בכוחה לשנות טבעו של אדם. ושום מדע וטכניקה לא ישנו ארבע רוחות־העולם. ויהיו קיימים מזרח־ומערב, ויהיו קיימים בני־אדם יושביהם ומשפחות עמים ומזגיהם ועברן ותרבותן ולשונן, כאשר היו קיימים עד עתה. ולפיכך שיח־ושיג זה שבין יהדות־המזרח ליהדות־אירופה אינו בין בני־אדם “מפגרים” לבין בני־אדם “מתקדמים”. המשא־ומתן הוא בין שתי נשמות יהודיות שבשתי העדות; בין שני גוֹני יהדות בתוך תרבות יהודית־עברית אחת. וכל גון וגון שבה רוצה לחיות ולרווֹת עתידה של תרבות זו מכוס־הרוויה של שפע עברו וטיב מסוֹרתו.

רצוני להסביר את דברי במעשה שהיה. עם ראשיתה של שיבת־ציון ותחייתה של הלשון העברית קיבּלו עולי־אירופה את “המבטא המזרחי” (“הספרדי”). איני שואל, אם יפה עשו? אבל כבר נעשה המעשה ואין לשנוֹתו. ובימינו הכל מודים שהלשון, קולה, ודרכי צירופיה ודיבּורה, וההטעמה כוח ראשון הם הטוֹבע באומה אוֹפייה ותרבותה ועצמוּתה. וצאו וראו למה נהפך מבטא מזרחי זה של הלשון העברית בפי יושבי הארץ וילדיה. הוא מצוין במה שאין בו. אין הפה הוגה את הדיבּור באותיותיו; אינו מטעים עליהן, והעמיד את כל המבטא על הברה אחרונה, על המלרע. ואותה קריינית בראדיו, כשהיא אומרת “פרופיסור” ומטעימה על ה“סור”, ודאי סבורה שמבטאה מזרחי שבמזרחי. איני טוען כנגדה כלום. ידוע לי, שאין לדרוש מן היישוב האשכנזי שיקיים את כל חומרות ההיגוּי שבמבטא הספרדי. אבל עם כניסתן של מאות אלפי יהודים מארצות שכך דיבּורם הטבעי, כך המסורת של ההיגוּי בפיהם ושנשתמרה מדורי דורות, הרי נפתח פתח להשתמש במציאות חדשה זאת ולכַוונה שתתן מהשפעתה על הדיבּור העברי בארץ בכללו. כאן המקום ש“האשכנזיות” תתבולל ותיטמע בתוך ה“מזרחיות”. אבל לצערנו, לא נעשה כן, ולבוֹשת־פנינו עדים אנו לתהליך הפוך – בידים עוקרים (בבית־הספר, באולפנים וכו') מגרונם של עולי עיראק וסוריה וטוניס ולוב ומארוקו כל אות מוטעמת הגוּייה כהלכה ואונסים עליהם את הלהג המעוּות והנלעג שבפינו!

אין כל ספק, יש ליהדות המזרח מידות ונימוסים שראויים הם שיהיו קניינם של כלל האומה. ובתקופת המעבר, כשעדות הללו יוצאות מ“פיגורן” ונכנסות לציויליזאציה הטכנית, אסור להפקיר קנייני־רוח ותרבות הללו ולהחריבם. כשם שהפיגור אינו יהדות כך ציויליזאציה טכנית אינה יהדות. ישראל לא תרויח כלום, ובוודאי תפסיד את הכל, אם עדות־המזרח ישבו בדירות נאות ומזונותיהן מרובים וכל חייהן בשפע וברווחה, אבל בשביל להגיע למדרגה כזאת נסתלקה מהן יהדותן, מהותן המקורית ועכשיו הן לא כלום. סתם בני־אדם אוכלים ושותים ולובשים בגדים נאים והולכים לבתי־משתה ולמועדוני־בידור ונהנים מהעולם הזה.


זהו המצע למשא־ומתן ולשיחה בין שתי נשמות יהודיות אלה. לא כניעה וטשטוש מצד אחד ובליטה והתנשאות מצד אחר, אלא שאיבה מזה ומזה. ובהמשך הימים אולי נראה שהמידות שיהדות־המערב צריכה לקחת מיהדות־המזרח חשובות פי כמה וכמה מן החרושת והאלקטרוניקה, שהללו צריכים לקחת מיהודי המערב. אין כל ספק שמבטא־של־לשון חשוב לגבי תרבות של אומה עד אין ערוך יותר מחרושת־אריגה. הנה לפני שתים־עשרה שנים לא היה אלא מקום מצומצם לחרושת זו, ועכשיו פשטה והיתה לענף חשוב בחרושת־הארץ, ורוב פועליה בנים ובנות לעדות־המזרח! אבל לכמה דורות ולכמה כוחות ורצון צריכים בני־אדם בשביל להשליט בפיהם מבטא נכון ללשונם. כך דרכה של ציויליזאציה מסוימת. משפרצה סכריה והתחילה תקופת התפשטותה, את הכל היא גורפת כנהר גדול שעבר על גדותיו. לא כן תרבות של אומה. בחשאי־חשאין ולאט לאט היא אורגת מסכתה, ואין היא נקנית אלא מתוך יסורים ועקשנות רבה והתמדה גדולה, אבל בתחומה זרועות יהדות־המזרח וזרועות יהדות־המערב שלוחות זו לזו. כאן אין גבוהים ואין נמוכים. כאן פעם הללו נותנים והללו לוקחים, ופעם הללו לוקחים והללו נותנים. כאן גם המטרה אחת – תפארת האומה ורוב גדולתה. ואין אומה מגיעה לתפארת תרבותה אלא מתוך עשירותה, מתוך גיוונה, כל שהיא מגוּונת יותר אף הפאר שבה מרוּבה יותר.

לפיכך בדין אמרתי לכם, אחי מארצות המזרח – שמרו בכל כוחותיכם על כבודכם ועל זכויותיכם ואל תתנו אפילו ליד בן־עמכם לפגוע בהם. אבל כלכלו מעשיכם ביישוב־הדעת, והיו זהירים בדבר אחד: אל תתנו למרירות שתשלט עליכם, כי לא טוב היות האדם מר־נפש!


 

שתי פרשיות    🔗

שתי סיסמאות מתהלכות בתוכנו ושתיהן חביבות עלינו: “אור־לגויים” ו“מיזוג־גלויות”. סיסמה אחת – “אור־לגויים” – מכוונת כלפי חוץ, אל עמים אשר לא ידענום ואל ארצות רחוקות ונכריות אשר בתוכן לא ישבנו, והיא כולה כרוז גדול על תפארת גדולתנו, על הנכבדות ועל הגאון אשר בנו ועל חכמתנו כי רבה. והשנייה – “מיזוג־גלויות” – כולה מכוּונת כלפי פנים, אל עצמנו, אל בני־עמנו, אל החובה והאחריות אשר עלינו; והיא מנמיכה קומתה וצנועה היא ודיבּורה בלחש ולבּה רך, וכאילו אינה אלא ויתורים על שלה לטובת האחר, וכאילו כל דאגתה דאגת האחר.

אבל יש סכנה, בשעה שציבּור עושה את ההכרח שהתרחש לו, כאילו הוא המקוּוה אשר הכל ציפּו לו. ובסיסמה זו האחרונה – מיזוג־גלויות – יש מן הסכנה הזאת. כי צריך לשאול את השאלה: כלום באמת ראתה שיבת־ציון את העתיד הזה, ורצתה בו, והתכוונה אליו? כלום כך היה חפצה, שמדינת ישראל בשנות־קיומה הראשונות תהא מאוכלסת, כמעט ברוּבּה, יהודים מבני עדות המזרח? ומכאן רעיון זה, שעתידה ארץ־ישראל למַזג שתי עדות הללו? ו“מיזוג” זה היה כל ימיה גם משאת־נפשה? כלומר, המאורעות שאירעו רצתה בהם הציונות, ושאיפתה היתה שיתגלגלו כפי שהתגלגלו, ו“מיזוג־גלויות” היה האידיאל הנשגב אשר אליו נשאה את נפשה תמיד?

בשביל הפרשה שאנו עוסקים בה חשוב לנו, שתהא בידנו תשובה ברורה על השאלה הזאת. צריך לבדוק, אם לסיסמה הראשונה – “אור לגויים” – אין שום השפעה ושייכות לעניין יחסי־העדות בישראל. והנה סיסמה זו, אף־על־פי שמדבּרים בה בשם הכלל היהודי שבישראל, אף־על־פי־כן, בינינו לבין עצמנו נדבּר גלוּיות: אור זה, היוצא מישראל ומאיר לארצות רבות, מנת חלקו של היישוב האשכנזי הוא. אלא כל זמן שהדברים כלפי חוץ הם אין לנו, העוסקים ביחסי העדות, עניין בהם. אם בניינו של מלון, מעין “הילטון” בזעיר־אנפין, שבנה “סולל־בונה” באחת מבירות אפריקה, נותן לנו רשות להכריז על עצמנו, כי אנו “מדריכי עמים ומאַשריהם” – זה עניין של טעם. אבל אם הכרזה כזאת דרך נכונה היא לקירבת־עמים, דבר זה ברור לנו. כי שיבת־ציון כבר עסקה בשאלה זו, ויש בתשובה שהשיבה חשיבות לפרשה זו שאנו עוסקים בה.

ברעיון זה של הדרכת עמים מפגרים בשביל להקנותם תרבות, וכאילו לא נבראה מדינת ישראל אלא לשם הדרכה זו – ברעיון זה נתפסה בעיקר שיבת־ציון, כשנתקלה במציאותם של הערבים בארץ ובארצות אשר מסביב לה. כבר וייצמן בנאומי הסניגוריה שלו נתן לערבים נדוניה זו: אנו יהודי אירופה נסייע לחַנך את ארצות־ערב המפגרות ולהעלותן על דרכי תרבות המערב. הבטחות אלו ניתנו כהוספה להבּעתם של רגשי־האחווה הטבעיים שבינינו לבין הערבים, הואיל וגזענו אחד. ושיבת־ציון נתפסה למזל־תאומים זה, כאילו מצאה שלל רב. מצד אחד הדם והבשר, ומצד אחד הרוח. דמנו, גזענו מזרחיים הם, שמיים; רוחנו, ידיעותינו, יכולתנו – מערביים הם, אַריים. והנה כנגד סגנון כזה של סניגוריה ותעמולה כתב ד"ר מאַכּס נורדאו, בשנת 1918, עם הכרזת בלפור, דברים פשוטים וברורים מאד בזה הלשון: "הקירבה הגזעית לא מנעה את הפולנים והרוסים מלהילחם זה בזה מאות בשנים; את הנורווגים והשוודים לחיות זמן רב מתוך רגשות של שנאה הדדית לוהטת… ולהפך: מוצא מגוון אינו מכשול להארמוניה שלימה בין ספרדים לבּאסקים, בין הצרפתים לבריטונים… כלפי הערביים יש לנו אותם רגשי־האחווה שאנו רוחשים לכל ברייה אנושית. לשווא ולמותר לגַלוֹת קירבה מיוחדת.

ומשגה חמור אחר, שאנו צריכים להימנע ממנו, הוא – לומר לערבים, שאנו באים לארץ כדי לחַנכם לחיי תרבות, לקרבם להשכלת המערב, להורותם וללמדם בכלל. אפוֹטרוּפסוּת כזו, כעין זו של האדם העליון כלפי הפראי, אפוֹטרוֹפסוּת של מורה ומלמד דרדקי תפגע קשה בערבים ולא יסלחו את הדבר לעולמי עד. עדיין לא שכחו, שהם היו היורשים הרוחניים האמיתיים של התרבות היוונית הגדולה. שבמשך הדורות החשוכים של ימי־הביניים באירופה החזיקו – בבגדד, בקאהיר, בקורדובה – במסורות המאירות־עיניים של אותה תרבות והבהיקוה באור בהיר, במדעים, בפילוסופיה, בספרות, בזמן ששאר חלקי האנושות היו שקועים בערפל. נכון הדבר, שהתפתחותם נפסקה על ידי הגירוש הספרדי והכיבּוש התורכי. אבל צריך לדעת, שהערבים חיים תחת רושם עברם המפואר ויהיו מוכשרים להתמרד נגד כל עם זר, שישאף להוליך אותם בידם ולהביאם לגובה תרבותי עליון יותר. אל נתערב בחייהם להצעידם… אל נא נתפאר מראש לפני הערבים בתכניותינו; ולעולם אל נאמר כי מה שאנו רוצים לעשות מכוּון לתועלתם" (מאַכּס נוֹרדאו, כתבים, ד, תשכ"ב ע' 54–55).

יפים דברים אלה גם לשעתנו; ונאה שראשי־ממשלה וכל שריה וכל פקידיה הבכירים והזוטרים העוסקים ביחסי ישראל־ערב לא ימחו אפילו אות אחת מדברי אמת ויקר אלה. אלא אנו עומדים בפרשה אחרת – לא ב“אור לגויים” כי אם ב“מיזוג גלוּיוֹת”. ולא הבאתי את דברי נורדאו, אלא משום שגדולה הסכנה פי כמה וכמה, בשעה שסגנון של אפוטרופסות, של מלמדי דרדקי מתגנב לתוך המשא־ומתן שבין יהדות המערב ליהדות המזרח בישראל. גם יהודי ארצות־ערב יש להם עבר גדול ונפלא של זוהר ומרומים בתורה, בשירה, בהלכה ובפילוסופיה כשבקהילות אשכנז עדיין היהדות היתה שרויה באפלה. ועל הדר גאונו של עבר זה חיים עולי ארצות ערב. ומכאן מורא זה שאני מתיירא, שמא יתערב סגנונה המתרברב של הסיסמה, המכוּונת למרחקים של אומות נכריות, לתוך סגנונה של זו המכוּונת אל הקרוב מאד ואל היקר מאד שבלעדיהם אין לנו קיום בישראל.

כיצד מחייצים ומבדילים בין שתי הסיסמאות שלא יתערבו זו בזו? כיצד צריך לנהוג, שהיד האשכנזית השלוחה לעדות־המזרח בשביל להוציאן מתוך פיגורן לא תהא בה לא מדכאון האפוטרופסות ולא מצער העלבון? לפי דעתי, צריך לצאת בשתי דרכים בכדי להיפטר מן הקלקלה הזאת. אחת דרך החינוך וההסבר; ואחת דרך של שותפות לחובה ולאחריות.

דרך החינוך וההסבר כיצד? לא דרשות ודברי חנף, אלא עיון בתולדות עברנו. היהודי בישראל אינו רוצה להכיר ולדעת את הגלות מוצאו; מתכחש הוא לאבותיו ולמעמדם בתוך הדלות והשעבוד שבחייהם. היהודי בישראל רואה את עצמו כאילו בן מלכים הוא. בבתי־הספר רצונו למחוק את הספרות המעלה לפניו מחזיונות הגולה בירידתה. ומה הפלא, שהוא מצהיב פניו ליהודי המזרח שעדיין עפרה של הגלות לא ננער מעליו; שכן ישראלי זה, לא זו בלבד שהוא משכיח בידיים עברו, אלא גם שונא ומבזה הוא אותו. לפיכך מן החובה להקנות לכל בני־היישוב בארץ, לכל הפחות, שתי פרשיות שבעברנו. אחת – ההגירה היהודית הגדולה מארצות רוסיה בשנות 1881–1900 (שכללה אז את יהדות פולין, ליטא, אוקראינה ורייסין וכו' קרוב לשבעה מיליון נפש!) ומארצות גאליציה ורומניה והונגריה לארצות הברית. צריך שכל יהודי בישראל ידע על בורייה פרשה זו, את נדודי היהודים הגולים האלה עד שהגיעו לחופי אמריקה; “אי־הדמעות” שהיה מקבל פניהם; משכנות העוני בפרברי־הכרכים וזוהמתם; העניות המנוולת, עבודת־הפרך ושׂכרה המועט ויום עבודה ארוך של חמש־עשרה שעות ואין שיעור למצוקתם ולסבלותיהם.

היו שם מאתיים וחמישים אלף “יאהודים”, פורטוגזים וספרדים ואשכנזים יוצאי־גרמניה לפי מוצאם, שהקדימו לבוא לאמריקה, וכבר מיושבים הם במולדתם החדשה ואזרחים נכבדים בה: בנקאים, עורכי־דין מפורסמים, סוחרים גדולים ורופאים ידועי־שם ואמריקאים הם לכל דבר. אבל אל אחיהם גולי אירופה המזרחית (גם כאן יהודי־מערב ויהודי־מזרח!) התנכרו והתנשאו עליהם, על היהודים הללו בבערותם ובפיגורם ובדלותם, ולא היה מגע בין אלה לאלה. לא היו בלבּם רחמים למיליון יהודים גולי רוסיה שירדו לאמריקה. “הרבה בתי־חרושת ובתי־מלאכה שבעליהם יהודים גמלו ‘חסד’ לאחיהם המהגרים, כותב דוּבּנוֹב, כשהם נותנים להם עבודה בשכר קטן, כמחצית או כשליש השכר המקובל, וכן היו מנצלים את אחיהם ‘הירוקים’. תחרות זו גרמה להורדת שכר העבודה בכלל ועוררה אל המהגרים כעסם של פועלי־אמריקה, שראו בהם מעין ‘הקולי הסיני’. אבל לאחר שמונים שנה עלה אבק־אדם זה בכוחות עצמו מעלה מעלה בחברה, בכוחו הכלכלי ובהשכלתו וברווחתו ובמשקלו המדיני; וכסמל ליהדות אמריקה האדירה נשלח, ארתור גולדברג, אחד מנכבדיה של ההגירה האומללה הזאת, ששורשו וכל הווייתו בעומקה של יהדות זו ומסורתה – נשלח על ידי אמריקה להיות נציגה באו”ם!

פרשה זו צריך כל יהודי אשכנזי וכל יהודי מארצות המזרח לדעת על בורייה, בשביל שתהא בפיו תשובה על השאלה: כיצד נעשו גדולות אלה? ולא תימצא תשובה אחרת אלא זו: משום שבני־חורין היו בדלותם; משום שלא היה להם על מי לסמוך אלא על כוחות עצמם; משום שלא היו אפוטרופסים להם. ודאי אמריקה הצפונית ארץ רחבת־ידיים וברכת כל טוב בה, ונאים התנאים לקליטת מיליונים של מהגרים. ואף־על־פי־כן הרי היו שם קבוצות־עמים אחרים, וגם לפניהם פתוחים היו אוצרותיה של הארץ הזאת, והם לא הגיעו למדרגתם של יהודי אמריקה. אין זאת כי אם היה גם מרץ־חיים־ופעלים המיוחד לכלל יהודי זה, יוצאי רוסיה ואוסטריה ורומניה, שגלו לארצות רחוקות ונכריות ועד מהרה עלו לגדולתם.

ובזה הגענו לפרשה שנייה, שחובה על כל יהודי לדעתה – פרשת אפוטרופסות האדמיניסטרציה הרוטשילדית וניוונו של הישוב החלוצי בארץ. אין כל ספק, שבניהן של העליות הראשונות (העליות הללו נפתחו בזמן שהתחילה ההגירה לאמריקה) אנשי ביל“ו ועולי תר”ן, הטובים שביהודים היו. ידו של הבארון רוטשילד לא היתה קמוצה. על שבעה או שמונה יישובים הוציא מאה ושלושים ושבעה מיליונים פראנקים זהב! הם היו בימים ההם הון עצום. ואף על פי כן הפירות שהביאו מעשים אלו לא היו פרי־הילולים. נתנוון יישוב זה עד מהרה וירד ובא עד כּכּר לחם. דווקא הדאגה היתרה הזאת, האפטרופסות הזאת, שהסירה אחריות ויזמה מעל שכם המתיישבים – דאגה זאת היא שהביאה לידי ירידה וניוון וגם לדלות ומחסור.

שתי הפרשיות הללו צריכות עדות בישראל ללמוד ולדעת ולהגות בהן יומם ולילה. כי שתיהן, זו שההצלחה האירה פנים לגולים בארץ חדשה, וזו שהביאה לידי תמוטה וייאוש במחנה חלוצים בארץ־אבותיהם – שתיהן מאירות לדרך הטובה והנכונה שנבור בשעה זו.

ודאי, ארץ ישראל אינה אמריקה הצפונית וכרכיה. וכשמכניסים לארץ משך שבע־עשרה שנים מיליון וחצי יהודים, ברובם עניים מרודים, אי אפשר להשאירם לבדם ושבכוחות עצמם ימצאו להם את דרכם. על כורחך אתה בונה בתים לגור בהם וחרושת לעבוד בה ומייסד כפרים וערים לחזור ולהקים קהילות בישראל, ואין צורך להאריך בזה. ואף־על־פי־כן גם אסור להסיח את הדעת אפילו לשעה קלה מן הלקח שלמדנו – כל מעשה שנעשה בשביל האחר צריך להיעשות ברצונו של האחר ובהסכמתו. אם לא ייעשה כן, סופו שנהפך למשטר של אפוֹטרוֹפסוּת שיחריב את הכל. לפיכך העדות האשכנזיות, שהקדימו לבוא ולהיאחז בארץ, המסייעות להשריש את עולי־ארצות־ערב שמקרוב באו לארץ, חייבות מן הפסיעה הראשונה לנהוג בכל מעשיהן מנהג שותפות. אם רוצים להקים בשבילם בית רב־קומות שיישבו בו – צריך לשאול את פיהם: רוצים הם בבתים כאלה, או אינם רוצים. אין גזירות של חכמים ונבונים שכל מעשיהם תכלית השלימות. דבר אשר קם והיה מתוך הסכם ושותפות של הציבור, שבשבילו ולטובתו מקימים את הדבר, אפילו אינו מושלם כל כך, יש בו כוחות־קיום גדולים פי כמה מאשר בזה המושלם, שהוקם על ידי שׂררה ואפוֹטרוֹפסוּת.

איני מעלה על הנייר תכנית־פעולה. עומד אני על עיקרים ואיני נכנס לסדריהם של דברים, אבל ישאל את עצמו כל משרד וכל מנהל וכל פקיד – כלום השתמשתי בעשייתי ועוררתי לפעולה את כל הכוחות הגנוזים, הבונים, הישרים והמשכילים שבציבור זה שאני עושה לטובתו? אם יצר השררה לא יתגבר עליו, מובטחני מה תהא התשובה לשאלה זו ששאל את עצמו. כשחוזרים ומשרישים אומה בארצה, הכל יש בו משום גאולה. ותהליך זה גופו, המכין את הקרקע להכות שורש בה, הוא הוא עצם הגאולה. וזו משמעה: ציבור בן־חורין העושה לעצמו ולא, חס וחלילה, כגולם מתוך שעבוד ואפוֹטרוֹפסוּת.


 

שווה בשווה    🔗

כלום היתה שאיפתה של שיבת־ציון, שהמרכז המדיני היהודי, העתיד לקום בארץ־ישראל, יהא מחובּר אל המזרח ויהא נכלל בתוכו? או שמלכתחילה ראתה הציונות את ייחודו של המרכז הזה בשתי הפנים שלו, בתערובת זו של מזרח ומערב כאחת, ומכאן שליחותה לתווך בין שני עולמות הללו, לגשור גשרים ולקרבם זה לזה?

לאמיתו של דבר, שיבת־ציון מעולם לא התעמקה בעניינים אלה ולא בררה אותם עד תומם. אבל עם העליות לארץ־ישראל וההיאחזות בה, יצא ה“מזרח” מן המופשט והכולל והיה לדבר של ממש – כלומר, שבטי־ערב שבתוך ארץ־ישראל גופה והארצות שלאורך גבולותיה ממזרח וצפון ודרום. וכשמזרח זה התחיל לגַלוֹת סימני התנגדות לשאיפותיה של שיבת־ציון, צף ועלה הרעיון כי בני־תערובת אנו ומקומנו בעולם זה להיות החולייה המאחדת שתי תרבויות שהתרחקו זו מזו. וכאילו אותה שליחות אוניברסלית נדיבת רוח, שנצטרפה לשיבת־ציון, מחַזקת את תביעותיה המדיניות ונוטלת עוקצה של ההתנגדות הערבית מהן. הרעיונות והנימוקים של הלך־רוח זה עדיין ניכּרים במשא ומתן שאנו מנהלים עם העולם עד היום הזה.

אלא שמצד הרגש והמנהג היו העליות הראשונות משך שלושים שנה – ביל“ו, תר”ן, עלייה שנייה – עד הצהרת בלפור, “מזרחיות” ממש. אליעזר בן יהודה כשבא לירושלים להחיות את הלשון העברית, הפגין את “המזרחי” שבו וחבש תרבוש לראשו! במושבות היתה העבייה השחורה של האפנדי וגם העגאל והכפייה מצויים; העולים מארצות אירופה הסתגלו עד מהרה אל מזונות הארץ (עגבניות, חצילים, במיה וכו') – מזונות שיהודי פולין וליטא לא ראו דוגמתם מעולם. במקום שומן בקר ואווזים באו שמני שומשמין וזית. ואכן הנטייה של עליות הללו היתה להכות שורש במזרח ולהסתגל אל מנהגיו ונימוסיו. “הדֶבּקה” הערבית היתה (“השומר”) לריקודם המקובל של חלוצי ישראל בארץ.

נטיות הללו והרהורים הללו – בת קולם אתה שומע גם בספרות העברית, שהשפעתה גדולה על צעירי ישראל בגולה. כוונתי לדברי פייארברג בספורו “לאן?” והריהם ככתבם וכלשונם:

“הבה ואגיד לכם, אחי, כי לא אנחנו פנינו מועדות אל המזרח, אך המערב כולו נוסע זה כבר מזרחה… אנוכי – רשאים אתם לשחוק עלי – אנוכי יודע, כי ימים יבואו ומאות המיליונים אשר במזרח, – העצמות היבשות יתעוררו לתחייה; או יקומו עמים רעננים ומלאי חיים וייסדו את החברה החדשה… ואתם, אחי, בלכתכם עתה, מזרחה, עליכם לזכור תמיד כי מזרחיים אתם מלידה…. כי השונא היותר גדול של היהדות הוא – המערב. ולכן הנני חושב כדבר בלתי טבעי, שהעם העברי המזרחי יפיל גורל על המזרח ביחד עם עמי המערב… הנני מאמין, כי העם הגדול הזה, אשר אי אפשר לנו לצייר במחשבתנו את מצב העולם בלעדי ספריו ורוחו הגדול, יתן עוד פעם חיים לחברה; אבל החברה הזאת תהיה מזרחית… לכן, אחי, בנסעכם מזרחה אל תסעו כאויבי המזרח, אך כאוהביו ובניו הנאמנים… אם אמת הדבר כי יש תעודה לעם ישראל, יצור נא את תורתו ואת תעודתו וישא אותן אל המזרח כולו… אז ידע עמי כי הולך הוא בדרך סלולה וטבעית”. (כתבי מ. ז פייארברג, הוצ' “דביר”, עמ' 152–153).

אמור מעתה, היו בשיבת־ציון רגשות חיבה רומאנטיים כלפי המזרח. ויש גורסים, שאותו ניסוח על “מזרח עולה” כנגד “מערב שוקע” שבדברי פייארברג – יד אחד העם, עורך “השילוח”, היתה בו. מכל מקום החובה הזאת על העולים לציון, ללכת לשם כשזכרונם עמם, “כי מזרחיים הם מלידה”, והנוסעים אל המזרח “כאוהביו ובניו הנאמנים” יסעו – חובה זו ורגשות הללו נחת הכל היו, ולפני שישים ואחת שנה היו נחלתי ונחלת חברי.

ואף־על־פי־כן שיבת ציון לא ידעה אז סיסמה זו של “מיזוג גלויות”. ופשוטה מאד הסיבּה. שיבת־ציון העולה והבונה את מרכזה בארץ, לא סמכה ולא היתה זקוקה להסתייע בקהילות ישראל הפזורות בארצות ערב מקושטא עד מאַרוֹקוֹ. ורק השמד הגדול שמחה את שטי ישראל בפולין ובליטא מסֵפר החיים – שמד זה הוא שהביא לידי מעמד משונה זה, שבלא עלייתם של פזורי ישראל בארצות ערב, אין לשיבת־ציון, לאחר שהגיעה לתכליתה ומדינת ישראל ניתנה לה, ממש וקיום. ומעמד חדש זה, שאנו רגילים להסיח דעתנו ממנו, צריך שיהא מוסבר לכל הצדדים ולכל אמיתו – לעדת האשכנזים ולעדות המזרח כאחת.

אין כל ספק, שלא היה מקום אחר ללידתה של שיבת־ציון הממשית אלא בחיק יהדות רוסיה, הואיל ולאורכן של אלפיים שנות גלות, לאחר חורבן־בית־שני, מעולם לא היה מרכז בעל פרצוף עצמי ומיוחד במנהגיו, מרכז יהודי גדול כל כך במניינו ובבניינו דוגמת אותה יהדות. ודאי לא גוף אחד היתה, ומעלתה היתרה בגיוונה ובכך שהיתה שבטים שבטים. אבל כשיצאה יהדות זו לבנות ביתה בארץ־אבותיה, עד מהרה התברר כי “סרטיפיקטים” חסרים ולא יהודים שרצונם לעלות לארץ־ישראל. אדמה וכספים היו חסרים בשביל בניין כפרים ויישובים ולא יהודים שיתיישבו בהם. עין יפה של שלטון אהדתו היו חסרות, כדי הקים בתי חרושת ולא פועלים מומחים שיעבדו בהם ומנהלים שיעמדו בראשם. רבבות רבבות יהודים שבארצות מזרח אירופה התדפקו על שערי הארץ, שחוקי הגירה קצובה נעלו אותם.

לפיכך לא היתה שיבת ציון נצרכת לקהילות שבארצות ערב ולא היה טעם לעקור אותם ממקום גידולן. דווקא ישיבתן מדורי דורות במזרח היא שאמרה, כי מוטב שיוסיפו לשבת במקומן, כי ליהודים האלה – כך סברו – נועדה שליחות אחרת, שלא תיעשה על ידי שום קיבוץ אחר מלבדם: משתקום מדינת־היהודים המקוּוה בתוך המזרח הזה ובהסכמתו, הרי תהא נצרכת לנקודות משען בארצות־ערב ובבירותיהן בשביל שיתחזק מעמדה המדיני והכלכלי, וקהילות ישראל אלה כאילו נוצרו על ידי ההשגחה לתכלית נכבדה זו, ולא היה טעם לבטל קיומן במרכזים אלה ולהעלותן לארץ.

ודאי אין כלל בלי יוצא מן הכלל. וגם כאן היה כן – היציאה מתימן בימי העלייה השנייה. אולם התעוררות זו לא נולדה בתימן גופה ומתוכה. בידיים נעשתה ומן החוץ באה. על ידי שליחה של העלייה השנייה, ש“אשכנזית” היתה. ידועה ומפורסמת נסיעתו של יבנאלי לעדן ולצנעא – יהודי רוסי שהלך ליהודי תימן ובשורת הגאולה בפיו! אבל מי שישב אז בארץ וקרוב היה ומעורב בענייני העלייה השנייה, הרי נהיר וברור לו, כי הקול המבשר שיצא מן הארץ אל יהדות תימן בעיקרו קול ייאוש היה ושרבים וטובים מבני העלייה השנייה התנגדו לשליחות זו ולקול המבשר.

היו הימים ימי תסיסה במחנה עולי תרס"ד. כבר ודאי היה לכל אחד ואחד, שרעיון זה של “כיבוש עבודה” במושבות, יפה לשנים אחדות בלבד, אבל אורח חיים איננו, הואיל ושכרו של פועל יהודי בימים ההם לא הספיק לכלכל עובד ובני ביתו, אפילו כשצרכיהם מצומצמים מאוד, ואי אפשר לתבוע מבני אדם שיחיו חיי נזירים כל ימיהם. אבל מצד אחר כורח השעה היה להרבות את העבודה העברית במושבות. ובתוך כל שאר ההצעות הבאות כתשובה לשאלה “כיצד מרבין עבודה עברית בארץ?” עלתה גם ההצעה של יהודי תימן. יהדות זו, שלא כשאר קהילות ישראל בארצות ערב, קהילות קהיר, בֹגדד, דמשק, ארם־צובא ובירות, יהדות זו של צנעא נרדפת היתה ומנודה וענייה וחיתה במצוקה גדולה ובסכנה גדולה. ואמרו: כיוון שרגילים יהודים הללו לחיי דלות, ומטבעם שהם מסתפקים במועט וצורכיהם נמוכים, הרי עלייתם לארץ וקיומם כאן כפועלים חקלאיים במושבות יהיו להם גאולת גוף ונפש כאחת.

אבל מתוך טעמים אלה גופם, היו רבים מבני העלייה השנייה שהתנגדו לכניסתם של התימנים כפועלים במושבות כי אי אפשר לה לשיבת־ציון, הם טענו, שתוותר על רעיון החירות שבתוכה. ואסור תכלית איסור להעלות יהודים לארץ, מתוך כוונה תחילה שיהיו משועבדים, שיהיו שואבי מים וחוטבי עצים בבתיהם ובפרדסים של אשכנזים “מיוחסים” ונרפים הללו. כיבוש עבודה היתה תנועת חירות שלנו, טענו, אבל לא הלכנו לכרמים ולפרדסים, בשביל להיטיב עם הכורמים והפרדסנים ולהקל עליהם את אחריות בטלתם. לא כן בחירה זאת שבוחרים ביהודי תימן, שעניותם גדולה וצורכיהם מועטים כל כך, שאפילו שכר עבודה נמוך שנותנים לפועל ערבי, לא יהא נמוך בשבילם. ואם אנו הולכים וקוראים ליהודי תימן הללו לעלות לארץ בשם ציון וכיבוש עבודה, הרי לא לחירות אנו מעוררים אותם אלא לשעבוד.

אלא שפרשת עלייה זו יוצאת דופן היתה והשפעתה מצומצמת על מהלך החיים בארץ ולא כאן המקום להאריך בה. לפנינו עומדת השאלה במקומה: מה אירע פתאום, שיהדות ארצות ערב היתה לאותה גוֹלה, שבידה ההכרעה לשיבת־ציון ולמדינת ישראל ולכל עתידותיהן: לשבט או לחסד? והתשובה פשוטה מאד: שני מאורעות אירעו, והם שהפכו את שיבת־ציון על פניה. אחד השמד הגדול והנורא שהשמיד את קהילות ישראל בכל ארצות אירופה; ואחד, שמדינת ישראל לא קמה, כמקווה, מתוך הסכמה עם המזרח, אלא כנגד רצונו ולאחר התנגדות של שפיכת־דמים עמו. ותוצאותיהם של מאורעות אלה גם כן פשוטות מאד. בשעה שאומות העולם הסכימו והכריזו על מדינת ישראל בארץ האבות, לא היו יהודים בעולם שבשבילם הוכרזה המדינה! באירופה לא נשארו אלא פליטי מחנות, אודים עשנים ממשרפות וכבשנים. ודאי היו מיליונים יהודים בארצות הברית, בריאים ושלימים. אבל כל כך טוב להם באמריקה, שאין הם נצרכים למדינה אחרת, ואם נבראה מדינה ליהודים – לא בשבילם נבראה. הם מוכנים לסייע למדינה הזאת בממונם ובעצתם, אבל ללכת ולגור שם לא ילכו, וגם בניהם לא ישלחו שמה. ומהם ראו יהודי אנגליה, קאנאדה וכו' ועשו כמוהם. ודאי היתה יהדות רוסיה החביבה והיקרה המוכנה לכל דבר. אבל היא היתה בשבי ושלטון דמים נתן פחדו עליה, ושערי ארצה סגורים ומסוגרים.

והרי המזעזע והמחריד שבמעמדה של שיבת־ציון – עד תכליתה הגיעה, והמדינה וגבוליה לפניה, אבל הבנים השבים לגבולם אינם. היא היתה ככלה שנתאלמנה תחת חופתה. כאילו בא הגורל ועשה אותה לשחוק. ואי אפשר לומר יבוא דור אחר ויתקן מה שקלקל דור זה. כיון שמדינה זו באה לעולם לאחר סכסוכים ומלחמות עם עמי־ערב שלא נתיישבו עדיין, הרי דחקה לה שעתה. ואם לא יעלו רבבות רבבות שנה שנה ובלא שהיות ועיכובים, הכל יפול, חס וחלילה תחתיו.

ובשעת הכרעה זאת, לכאן או לכאן, לקיוּם או לכליה, פנתה שיבת־ציון ליהודי ארצות־ערב, ששמורים היו עמה לתכלית אחרת, שיבואו ויגאלו את הגאולה. והללו נענו לקול הקורא לעזרה. יפה יפה תפסו את המעשה הגדול אשר זימנה להם ההיסטוריה הישראלית. ואלפים ורבבות קמו כאיש אחד ויצאו בכל הדרכים, בתי־אב ומשפחות ושבטים, מן הים האַטלאַנטי באפריקה הצפונית עד הים האֶגאי, ומילאו את הארץ הקטנה והחלוקה, שנתרוקנה מתושביה, מחנות מחנות של יהודים עד אפס מקום!

לפיכך שטות ועוול עושים האשכנזים בארץ, כשהם מתנשאים על עדות המזרח “שבאו אל המוכן” ולא טרחו ולא סבלו, בשעה שהם, האשכנזים, היו מן הנחשונים וקיבלו על עצמם כל סבלות סוללי־דרכים ומחסוריהם. לאמיתו של דבר, אין מקום ל“סיווג” זה של ראשונים ואחרונים במעלה. ההיסטוריה התנהגה כאן בחכמה רבה וחילקה את חשיבות המעשים בין עדות מערב ומזרח שווה בשווה. הללו פתחו ובלא פתיחה זו שיבת־ציון אינה אלא חלום. והללו סיימו ובלא סיום זה שיבת־ציון אינה אלא חורבן, חס וחלילה. ואין הכרע במשקל חשיבות המעשים בין המתחילים לבין הגומרים לא לצד זה ולא לצד זה. כפות־המאזניים של ההיסטוריה מעוינות הן!

שתי העדות צריכות להכיר ולדעת את הדברים כהווייתם. ובעיקר חשוב, שהכרה זו, כי עדות המזרח הן הן שהיו “גואלי הגאולה”, תמלא את הלבבות של כל בני העדה הזאת, וגאוותם תהא על המעשה הגדול אשר עשו. הגאווה במקום זה אינה מידה מגונה. מידה טובה היא. לא את המרירות של מקופחים היא מרבה – הנה גדולות עשו ועל שכרם לא באו – אלא את האחריות היא מעלה – אחריות וחיבּה וחרדה ודאגה למעשה הגדול אשר עשו. ומידות אלו מַשרוֹת רוח טובה ופיוס בחברה, ומרבּוֹת שלום ואחווה בעולם – שותפות של חרדה ודאגה למעשה הגדול אשר עשו, שותפות של חרדה ודאגה למעשה שנעשה בשותפות.


 

הוויה היסטורית    🔗

בדברי עד עתה, היה עיקר שיחי־ושיגי השתלשלות־המאורעות כמו־שהיתה, ושהביאה את שיבת־ציון, שיהיו אוכלוסיה מעורבים – מחציתם יהודים שמוצאם ממדינות אירופה המזרחית, ועדתם אשכנזית; ומחציתם יהודים מארצות־ערב, ועדתם מזרחית. על יהדות זו, כמות־שהיא, הטילה ההיסטוריה היהודית להקים אומה ישראלית בארץ, להשרישה בה, שתהא בת קיום־היסטורי; ולצוּר צורות לאורחות־חייה של האומה, לנימוסיה ולתרבותה.

אלה שרוצים לחיות חיים קלים, ללא עול־מצוות־ומעשים, באים ומכריזים, כי שיבת־ציון השיגה את המדינה, מטרתה, ואין לה זכות לתקן וליישב את החיים במדינה זו לפי תביעותיה. עכשיו, הם אומרים, כיוון שאנו מדינה, כבר אנו אומה כשאר אומות־העולם, שחיי־רווחה וטכניקה בלבד תכליתן. אבל דיבּורים אלה, השתדלתי להוכיח, הם דיבּורים, שאין להם ממש. עדיין אנו בראשיתה של שיבת־ציון ולא בסופה. ויתר על כן, עיצוב צורות לאומה בתוך החומר הגלמי שלפנינו, קשה עד אין שיעור מקבלת הזכות הרשמית לעשות כן. והנה החומר הגלמי הזה שלפנינו, קשה עד אין שיעור מקבלת הזכות הרשמית לעשות כן. והנה החומר הגלמי הזה שלפנינו, אי־אפשר להתעלם ממנו. הוא ההוויה ההיסטורית המַתנה את התנאים, שקודם לכל משא־ומתן ועיצוב־צורות כל שהם, אנו מתחייבים לשמור על התנאים האלה. וזהו בעצם הדבר שהשתדלתי להסבירו: אנו, בני־הדור של מדינת־ישראל, חיים בתוך יהדות שעדותיה מעורבות, וכל מה שאנו עושים, בחיי הפרט ובחיי הכלל, לשם עיצוב צורות האומה העתידה להיוולד, מותנה הוא בהוויה היסטורית זו. ועל כורחו שיהא מכוּון כלפיה. לא קשיים ועיכובים כאן, שצריך ואפשר בהמשך הזמנים להתגבר עליהם, אלא הוויה כאן, שצריך לקבּלה כמות־שהיא ולעצב פניה.

מכאן ואילך אשתדל להוכיח, שהקלקלה העיקרית בחיי החברה הישראלית היא, שאינה נוהגת כך, שאינה מקבּלת על עצמה עוֹל של הוויתה המעורבת. בקלות־דעתה משתמטת היא מפניה בכל הדרכים והאופנים, מתוך תקווה מדומה שתעקוף עליה. ומכאן אותה דאג הנסתרת המלווה את כשלונות המדינה והמתגנבת אל תוך הכרתך – מי יודע, אולי כל קיומה של החברה הזאת עודנו בחזקת ספק; הרגשה שאינה אצל שום אומה ולשון בארץ מולדתה, אפילו כשאסונות גדולים מתרגשים ובאים עליה. לפני ימים אחדים אמר לי חברי, שחזר מאפריקה הדרומית – "כשהוכחתי את היהודים היושבים על עברי פי פחת, הואיל ולשלטון הלבנים בארץ הזאת לא נותרו אלא כמה עשרות שנים – מפני מה אינם מעבירים רכושם לישראל ועולים לארץ לשבת בה? – השיבו לי: “ואתם שם בטוחים יותר?”. אבל ישיבתם של יהודים בארץ־ישראל, כהוויה היסטורית, אינה כישיבת לבנים בתוך אפריקה.

הדוגמה שאני מביא, כיצד מתעלמים מן ההוויה ההיסטורית ותועים בעולם שאין לו ממש, תברר את כוונתי. מתוך המציאות הזאת, שאוכלוסי הארץ מעורבים הם, ישנן בארץ נקודות־יישוב, כפרים ועיירות, שאין בהן משיכה בשביל בעלי־מקצוע, שהשכלתם גבוהה, כגון רופאים ומהנדסים וכיוצא באלה. מצד אחר, מחסור זה מעכב גידולם הטבעי של מקומות־יישוב הללו, וממילא הם מתנוונים והולכים. ואנו בתוך מעגל, שאין מוצא ממנו: הפיגור ממעט את בעלי־המקצוע; ומיעוט זה מרבּה את הפיגור. והנה כלפי הרופאים, שהם ממש עניין של סכנת־נפשות, העלו דעה, שהממשלה תחייב את התלמידים בבית־הספר הגבוה לרפואה, שעם גמר־לימודיהם רשאי משרד הבריאות להעסיק אותם שנים אחדות ולשלחם לכל מקום שאין רופאים הולכים לשם.

כיצד החברה, הנוהגת לפי ההוויה הממשית שלה, היתה דנה וחותכת בבעייה כזאת? אילו הכרת־אחריותה בריאה ותקינה, היה העניין נחתך בתוך חוג התלמידים גופם. הם היו מתאספים ובאי־כוחם היו שולחים בשמם הודעה לממשלה: “אין צורך בחוק. אנו בעצמנו, בתוך ההתאגדות שלנו, נחייב את כל התלמידים הלומדים עכשיו רפואה, וגם נכניס סעיף לתקנות אגודתנו, שיחייב את התלמידים העתידים ללמוד רפואה בבית־ספרנו, להפריש שנים אחדות של עבודה לאותן נקודת־יישוב, שאין רופאים מצויים בהן”.

בכוונה פרקתי את המכתב של ועד־התלמידים אל משרד־הבריאות מכל תכשיטי־לשון, וניסחתי אותו בסגנון משרדי יבש, שאין בו זכר לרגש אנושי שבריפוי־חולים, ובלא בת־קול מוסרית לחובת יהודי־צעיר לעמו, השב לארץ־אבותיו. ואף־על־פי־כן כשאתה קורא את ההחלטה המדומה הזאת, הריהי כל כך רחוקה ממך, כל כך זרה ומשונה, כל כך אי־אפשר לה להעלות בדמיונך, שכך יכתבו תלמידי־רפואה הללו, שאתה מיד חש בבדוּתם של הדברים ואשתמש בלשונם ואשאל – מה יש? כלום לא ראויה שיבת־ציון, כלום כל כך נמוכה וחסרת־ערך משאת־נפש זו, שדור ילדיה הראשונים יעשו דבר מועט זה, ויתנדבו לשנות־שירות אחדות (במשכורת גבוהה מאוד ובמכונית צמודה!) באחת מנקודות־היישוב שלה?

לצערי ולחרפתי, כך הם הדברים למעשה. תלמידי בית־הספר לרפואה התאספו לאספה. הם העמידו פנים של בני־חורין. הם העמידו פנים של אנוּסים, של קרבנות־כפייה, והשמיעו דברי רהב וכזב על חופש הפרט. גם רמזו רמזי־איום על “ירידה”. אבל קול אחד לא נשמע, שיאמר במסירות ובענווה: בשמחה ובהכרה נעשה את החובה המוטלת עלינו. אכן חטאנו, אנחנו האבות, אם כאלה הם הבנים אשר גידלנו!

בבית־ספר לרפואה יש עשרות פרופסורים, וכמה וכמה מהם מוותיקי היישוב ומאזרחיו הנכבדים מאד. אבל הם עמדו, בויכוח זה, מן הצד, ולא אמרו מאומה לחניכיהם. מלמדים הם אותם הלכות־רפואה ולא הלכות־רופאים בישראל. והרי בית־ספר זה לרפואה אינו עסק פרטי, ששכר־הלימוד של התלמידים מקיימו. כל תלמיד ותלמיד, עד שהוא מגיע לסמיכה עולה לכלל־ישראל עשרות אלפי לירות. וכספי־הציבור המרובים האלה לא באו ליתן פרנסה נאה לאותו בחור, שהיה לתלמיד בבית־הספר לרפואה. לטובת שיבת־ציון ניתנו ולשלומה ולצרכיה. ורשאית היא להתנות תנאים לחניכי מוסדותיה. ספק גדול, אם התנאה כזאת צריך להביאה לפני הגוף המחוקק. חוזה כאן בין שני צדדים ועניינם של הצדדים האלה הוא. במה דברים אמורים, אם הכלל נוהג לפי הווייתו האמיתית ואינו משתעשע במליצות ריקות, שאין להן שום מגע עם החיים כהווייתם. חתימת־חוזה בין תלמיד, שהציבור מחנכהו על חשבונו לטובת הציבור, לבין מוסד לחינוך רפואה, אין בה בחתימה זו, כלום מעיקרי השעבוד והחירות. מי שאינו מסכים לתנאים המותנים, רשאי לפרוש ולעשות כל שלבּו חפץ. אין אדם שהטבע ייחדהו להיות רופא. לכלל לא איכפת, אם בחור זה שרוצה להיות רופא, אבל תנאי־הכניסה לבית־הספר לרפואה אינם לפי רוחו, יהא סנדלר או נגר. כשלמדתי חקלאות, היה לי חבר ויאֶטנאמי. וכששאלתיו, במה יעסוק לאחר גמר־לימודיו? השיב לי: אני לומד להיות מיניסטר לחקלאות. בארצו היו מעמדות שבניהם מיועדים לשלטון. ברוך השם, בישראל אין מעמדות כאלה. אבל אצלנו כל עניין של מה־בכך נושא הוא לוויכוחי־סרק על עיקרי החופש של הפרט ועל דרכי־הכפייה של הכלל. ונואמי ה“כנסת” מדברים גבוהה־גבוהה; והעתונים כותבים גבוהה־גבוהה; והתלמים העתידים להיות רופאים, מדברים גם הם גבוהה־גבוהה ובחוצפה יתרה, כאילו כל המדע בכיסם וכאילו כל עולמו של ישראל עומד עליהם, והרעש וההמולה אינם פוסקים שבועות וחדשים. כלומר, הכל נישא באוויר של לא־כלום ואין לו שום שייכות להווייתה של יהדות זו בארץ שמעורבת היא, ושעליה, כמות־שהיא, הטילה ההשגחה העליונה חובה זו להקים בית־ישראל בארץ הזאת.

ואל תאמר – כך מנהגו של עולם. צא וראה. יש בצרפת, שאינה מדינה שלפני עשרים ושלוש שנים עוד קיום לא היה לה) בית־ספר גבוה, יחיד במינו וכליל־השלימות, “אֶקוֹל־נוֹרמאַל־סוּפרייאֶר”, המכין מורים לבתי־ספר תיכונים. ממוסד זה יוצאים תלמידי־החכמים הצרפתים, שעתידים להיות שמנה וסולתה של צרפת הרוחנית. ואף־על־פי־כן, תלמידי בית־הספר הזה (גם בו נכנסים לאחר בחינות־התחרות קשות מאד), לאחר גמר־לימודיהם, מחלקת החינוך של ממשלת צרפת רשאית לשלחם להורות בבתי־ספר תיכונים בכל מקום בצרפת, לפי הצורך. את סארטר שלחו להורות בלֶא־האַוור והוא לא פצה פה, ולא הרעיש עולמות, ועשה בענווה רבה את חובתו. והרי המדובּר בסארטר, בעילוי, שכוחות־המחשבה־והדמיון שלו יוצאים מגדר הרגיל, ולא תלמיד־רפואה, שאינו אלא בחור בינוני שבבינוני ואינו מצוין בשום מידה מיוחדת ואינו מעשיר, כשם שהעשיר סארטר, במחזותיו ובפילוסופיה שלו ובביקורתו, את נכסי התרבות של עמו ושל התרבות האירופית בכללה. שנים אחדות עשה ב“לא ־האוור” (זאת היא העיירה “בּוֹביל”, המתוארת בסיפורו “הבחילה”, שם המורה בבית־הספר־התיכון מסתכל במימי הים ואומר: “יחיד אני ובן־חורין, אבל החירות הזאת דומה במעט למוות!”); ושעמומו גדול בעיר־חוף קטנה זו ובחברה הבורגנית הקטנה ואורח־חייה ונימוסיה המגוחכים. אבל סארטר יושב שם ומרביץ תורתו בבית־הספר ועושה חובתו, כי חתם על חוזה – כך וכך שנים הוא מלמד בערי־השדה.

הארכתי את הדיבור בדוגמה זו, הואיל וטיפוסית היא לאזלת־ידה של חברה, שאינה נוהגת לפי המציאות ולפי הווייתה האמיתית. מדינה וממשלתה המוציאה שנה שנה מיליונים בשביל להכין רופאים חניכי הארץ, אין ביכולתה לכוון את הרופאים שגידלה לטובת עצמה, אל המקומות שנצרכים להם, מכיוון שהיא משעבדת את עצמה להשגה משונה של רעיון החירות, ומשום שיש בה מן המידה המבישה והמגוחכת, שהביאה עמה מן העיירה שבגלות, לעמוד עמידה של ביטול עצמי לפני דוקטור, מה שייך? אדם שיש לו דיפלומה, אקדמאי! והרי בתחומים אחרים אין השלטון בישראל איסטניס כל כך, ואינו חושש כל כך שמא תיפגע חירות הפרט, והנה חזיון משונה: צרפת יכולה לשלוח בחירי־בניה לכל מקום שהיא רוצה, ואין לומר, למשל, שידיעתו של סארטר, מה זה פרט וחירות מהי, פחותה מידיעתם של אותם בחורים, שלמדו מעט רפואה על חשבונה של שיבת־ציון, ועכשיו הם מסרבים לסייע עמה ולרפא חולים ביישוביהן של עדות־המזרח בנגב משום שתביעה זו שתובעים מהם, פגיעה היא בחירותם הפרטית. אני כשלעצמי, אם זוהי מידתה של חירות וזהו ייחודו של פרט, מוטב שאהיה עבד נרצע, ולא יהא חלקי עם בני־חורין הללו.

ואביא עוד דוגמה אחת, והיא כללית יותר, אבל גם היא סימן לחברה, שאינה נוהגת חייה לפי הווייתה האמיתית. אצלנו, על כל תקלה שלא תבוא, מושכים בכתפיים ומשתמטים ואומרים: “מה לעשות? כך זה עכשיו בכל העולם”, ותשובה זו מתרצת את הכל – מעבריינות הנוער, עד תכנית הלימודים בבתי־ספר תיכונים וגבוהים. אין אני מקל ראש בכוחותיהן של הרוחות המהלכות בזמן, או כפי ששגור עכשיו בפיות, בעידן מסוים, והמשתלטות על רגשות־הדור ועל יצרי־לבו ועל כל עולמו המוסרי ויושר־הנהגתו. רוחות־רעות הללו הן הן אבני־הנגף הכבדות, שאתה עלול להיכשל בהן בהליכתך אל התכלית אשר לפניך, אבל בשום פנים אין ברוחות הללו שטר־שחרור, הפוטר אותך מן האחריות, שהווייתך ההיסטורית הטילה עליך. בימי מגיפה מרבים בשמירה על הנקיון, ואין אומרים לא יועיל כלום, עכשיו מגיפה.

והוויה של שיבת־ציון אינה מן המצויות בעולם. היכן האומה אשר גלתה מארצה, ואלפיים שנה היא מפוזרת ומפורדת בין העמים; והנה פתאום, לפני שמונים שנה התחילה שבה אל ארצה ושוב בת־חורין היא להקים ולבנות ביתה ולחדש כפריה ועריה. לא חביבה שאלה זו על היישוב שהשריש בארץ, בכל הדרכים הוא בורח מפניה. מוטב להרגיע את הלב בתירוץ “מה נעשה?” מאשר לעמוד פנים אל פנים כנגד הווייתך האמיתית.

חברי, אחד הסופרים, כתב על הלעז הגובר בלשון העברית ועל החידושים, הפרים ורבים ללא צורך, ודוחקים את המלים העבריות הטובות והכשרות. איני שוקל עכשיו דעות אלו של חברי ואם הדין עמו. ענייני בתשובה שהשמיע פרופיסור אחד באוניברסיטה אחת: “שום דבר לא יועיל, כך בכל הלשונות ובכל המקומות”. וכשתנסה להשיג עליו: אפילו תאמר מנהג העולם כך, אבל אנו הווייתנו אינה כהוויית לשונותיהן של אומות אירופה וארצות הברית – אנו בתוך תוכו של תהליך החייאת לשון, שהיתה כמעט אילמת משך אלפיים שנה, ואי אפשר לנו לקבל גזר־דינה של הווייה נכרייה – על טענה זו ישיב לך הפרופיסור הבלשן בנחת: “אני דן את החזיונות מתוך אובייקטיביות מדעית, ואיני נותן לאֶמוֹציות שיתגברו על שיקול־דעתי, ואתה בא ומושך אותי לתחומה של שיבת־ציון ומה שרצוי לה – כלומר אין לשון אחת לשנינו”. ונסתתמו כל הטענות. פרופסור זה הוא הרואה את עצמו איש־המציאות, שקיבל עליו גזר־דינן של הרוחות הרעות המנשבות בעידן זה שלפנינו. ואותי הוא רואה כהוזה ורועה־רוח המבלה עולמו, הואיל ורוצה אני לעשות ולהתנהג לפי הווייתי הממשית, אף על פי שהרוחות הרעות של “עידני” דוחקות אותי ואת מעשי ואינן מסייעות עמי.

ולא הבאתי כל זאת אלא משום הסוף, כשהתחלתי לפרסם ברבים את הרהורי בענייני העדות בישראל, נזדמן לי ברחוב, מרחובות ירושלים, חבר אחד, ועיכב אותי ואמר לי: “קראתי דבריך, דברים נאים. אבל צר לי מאוד על טירחתך. לא יועיל כלום, עכשיו כך בכל העולם. הנה אנגליה פתחה שעריה לנתיני מושבותיה, מיד צרות צרורות לה, סכסוכים של יישוב מעורב, שרמת־תרבותו אינה שווה. לא יועיל כלום, כך בכל העולם”. וחברי ברכני לשלום והלך לו. עתה צא וראה עד היכן גולם זה “כך בכל העולם”, הגיע!


 

מה לעשות?    🔗

כיוון שהגענו לשיחה ששית, והאחרונה שבשיחותי, רשאי הקורא לשאול – “ובכן מה לעשות?”, אבל קודם שמשיבים לשאלת־מה זו יש לשאול שאלת מי ומי העושים? וזאת הצרה. אין לשאלת־מי זו תשובה. אילו לפניך העושים הנאמנים והנכונים, כבר היו המעשים הנאמנים והנכונים לפניך, והכל התיישב כהלכה. דברים אלה אינם סתם דברי־פלפול לשם חידוד־המוחות. דברי אמת לאמיתה הם. אין תמורות ביחסי־עדות לא עניין מושכל ולא עניין טכני. התעוררות שמבפנים הן, התעוררות שמקומה ברחשי־נפש של היחיד ובמצב־רוחם של הרבּים, שמביאים לידי סילוק־מחיצות ופתיחת־שערים, עד שהעדות מסבירות פניהן זו לזו. וסבר־פנים זה הוא השינוי המבוקש והנכסף.

כשבאים עולים ותגרים היו בחו"ל ומעולם לא עסקו בחקלאות, ואני הממונה עליהם בשביל ליישבם על הקרקע – הרי אם ידועים לי התנאים לעבודת־אדמה במקום זה (טיב־הקרקע, כמות־המים, טיב־האוויר וכו'); ואם אני חקלאי מנוסה היודע מלאכתו, ויש לי כוח־הסברה ומידת הסבלנות של מדריך; ואני יודע כיצד להתהלך בתוך בני־אדם הללו, ונוהג בהם כך, שיהא נדמה להם, שלא אני עומד על־גבם ומכוון כל מעשיהם, אלא הכל מעשה־ידיהם וגם ההצלחה הצלחתם, הרי מובטח לי, שלאחר שנים מעטות ייבנה כאן יישוב בר־קיימא. ואתם יודעים מה פסיעתי הראשונה? אוסף אני את חניכי ומביא אותם לכפר־כנרת ומראה להם את שדות־הירקות במושבה זו ואת הרווחה שבבתי איכריה, ואומר לחניכי: “סבורים אתם, איכרי כפר־כנרת, האשכנזים הללו, ידענים גדולים הם ומי ידמה ומי ישווה להם? אם כך אתם סבורים, טועים אתם טעות גסה. מאומה לא ידעו “חכמים” הללו, הרבה שנים ישבו על שפת הכנרת ולא ידעו שאפשר לשאוב מים ולהשקות בהם את השדות. עבודת־פרך עבדו ולא העלו כלום. ועניים מרודים היו והדלות והרעב בבתיהם”. וידעתי, מכאן ואילך פתוחה דרכי אל החניכים הללו, שאני צריך להדריכם וליישבם על הקרקע.

אבל אם ישאל אותי איש, מעדות־המזרח, כיצד מביאים את לבבותיהם של איכרי כפר־כנרת ואת לבבותיהם של עולים חדשים שיהיו פתוחים זה לזה? אין בפי אלא תשובה אחת: הנה אתה השואל ואני, שניים אנחנו שרוצים בדבר אחד; שניים אנחנו שכבר הסכמנו להזדמן יחד, שביתך כבר פתוח לפני וביתי פתוח לפניך, שתמיד יש בפי מה לספר לך, כשם שתמיד יש בפיך מה לומר לי, ובדרך זו שניים אנחנו, שמצאנו התשובה לשאלת “מה לעשות?” הואיל ואנחנו העושים הנכונים גם מעשינו המעשים הנכונים.

ואנחנו כך, לא משום שאני סבור, שדעותינו שוות וחינוכנו אחד והשכלתנו אחת. אנחנו שנינו איננו צריכים להחליק־שפתיים ולהחניף זה לזה, אדרבה, ברור וידוע לנו, כי שונים מאוד אנו, ואף־על־פי־כן, מתוך שחובה אחת ואחריות אחת מונחות על כתפנו, באנו לעמק־השווה, ובדעת אנו מוותרים על הרבה ומבליעים את השוני שבנו. גם ידידות פשוטה בין אדם לחברו יסודה באותו ויתור ובאותה הבלעה. אין שני בני־אדם שווים בטעמם, ברגשותיהם, במזגם ובהליכותיהם. ואם כל אחד יתכּנס ויתעקש מתחת קליפתו הקשה של השונה, אי אפשר לה לידידות שתבוא לעולם. אימתי היא נולדת? כשאתה מקבל מלכתחילה, שחברך על כורחו שהוא אחר, שאינו כמוֹתך ורשאי הוא להיות כן; הנה אתה, שמאַרוֹקאי אתה ועדתך מזרחית, ואני שבן־פולין אני ועדתי אשכנזית, קיבלנו על עצמנו חובת־ויתור זאת, וממילא ניתנה התשובה לשאלת “מה לעשות?”.

אבל אם אין בפינו תשובה לשאלה “מי ומי העושים?”, אלא מגמגמים אנו ואומרים: העושים הם העושים, הרי גלוי לנו וידוע מי ומי אינם יכולים להיות העשים. למשל, אין הפקידות, בין שהיא מטעם הסוכנות ובין שהיא מטעם המדינה, מסוּגלת, לפי טבע בּרייתה, להביא לידי קירוב־הלבבות בין העדוֹת. לעולם עוסק הפקיד בהשתלמות טכנית; בין שהיא במישרים עניין של אימון־ידיים ולימוד, ובין שהיא הנהלת־משק של פרט או של מוסדות־ציבּור. וכיוון שלכל הפחות בפרק־הזמן שאנו עומדים בו, יהיו המאמנים, המדריכים והמחנכים מבני־העדה האשכנזית; ומכיוון שעבודות־אימון, הדרכה וחינוך, בין שהן בתחום החקלאות ובין שהן במלאכה וחרוֹשת או במוסדות־הכשרה ובתי־ספר, מחייבות משמעת וכפיפה לפקודת הממוּנה עליך, הרי ממילא היחסים הם של שני צדדים: מצד אחד, ציבּור שהוא חש בליקוי שבו, ומצד אחר, זה שנתמנה עליו בשביל למלאות ולתקן ליקוי זה. ואי אפשר שבתוך אוויר זה תצמח ישועה גדולה, ששמה קירבת־הלבבות.

אילו בידי הפקידות להצמיח ישועה זו, הריהי באמת פשוטה מאוד וקרובה מאוד. הסוכנות, או הממשלה, קוצבת תקציב ופותחת משרד וממַנה לו מנהל, והוא בוחר בחבר עובדיו, והללו מאספים אספות־עם, כל אחד במחוז המיוחד לו, אספות מעורבות של אשכנזים ועדוֹת־המזרח יחדיו, ונואמים לפניהם בהתלהבות רבה שצריך… שצריך… כדרכם של מטיפים, ועורכים טיולים מעורבים ונשפי־בידור ופותחים מועדונים מעוֹרבים, והלבבות מתקרבים מאליהם ואין חשד ואין טינה ואין התנשאות ואין שתיקה אילמת, כלו כל התקלות ובמקומן רק אהבה וריעות. ובכן, ברעש והמולה אלה לא יישמע לחשה של קירבת־הלבבות שאנו מבקשים אותה. שפיכת־שיח זו אין הילוכה מלמעלה למטה, מן המנגנון המת אל הנפש החיה. נתיבות־שלום אלה לעולם נמשכות מלמטה למעלה ומן המועט אל המרוּבּה. התעוררות הלבבות אינה ענין למוסדות ופקידיהם. פרחים ענוגים הללו של קירבת־לבבות, אורך־רוח, ויתור – פרחים ענוגים הללו אינם גדילים באוויר־של־פקידות המלא עליונים ותחתונים, דרגות ומעלות, תחרות וקנאה.

אבל גם מתוך העסקנות הציבורית ומפלגותיה לא תתלקח התעוררות זו. קיומה של מפלגה הוא בהתנגדות שהיא מתנגדת לדעות מפלגה אחרת והשקפותיה ושאיפותיה. בשביל שיהא קיום לצורה־ציבּורית הקרויה מפלגה, צריך, לכל הפחות, שתי מפלגות. וכשבטלו כל המפלגות ונותרה רק אחת, פסקה מלהיות מפלגה והיתה לשלטון־של־זדון. והרי אנו מדבּרים בקיומן של שתי עדוֹת בלא התנגדות זו לזו. עדה אפשר שתתקיים גם כשהיא אחת. כי משמעה אורחות־חיים ונימוסים ומנהגים בלבוש ובמאכל ובמשתה ולא כוחות שלטון ושררה. וצריך לומר לשבחן של עדות־המזרח, הן תפסו מתוך הרגשה פנימית, שאין להן לבקש הטבה ופיצוי לצער עלבונן במרידה במוסדות הממשלה ובמפלגות היישוב העברי. אף־על־פי שרבים מן האשכנזים רוצים להיבּנות בשדה המדיני מן התרעומת שבעדות־הללו, ואפילו מלבּים אש זרה זאת, הרי עולי־ארצות־ערב אינם מתפתים על נקלה להיבדל מן המפלגות הקיימות ולהתאחד בתורת עדה כנגדן. אמת, הן רוצות להיות כוח בתוך מוסדות־השלטון והמפלגות. אבל הן אינן אומרות: תתפלג הסתדרות־העובדים לשתי פלגות – אחת אשכנזית ואחת מזרחית. רצונן בהשפעה על מהלך העניינים לטובתם בתוך התחומים שמצאו אותם בארץ. וכאמור, מתוך חוש פנימי והרגשה טבעית הן נוהגות כך. יפה הן יודעות, כל היבּדלות בתחומים אלה מיד היא מביאה לידי מחלוקת בין עדה לעדה, מחלוקת לדורות, שתחריב את הכל. ואף־על־פי שבבחירות האחרונות לכנסת כאילו נתפקקה החברה הישראלית וכאילו גברו הריב וההפקרות, אף־על־פי־כן אין בכנסת חבר שנשלח על ידי מתבדלים לפי העדות, הגם שנתרבו הפעם חברי־כנסת מבני העדות הללו, שנבחרו בתוך הרשימות של המפלגות הכלליות. מעמד זה נותן כבוד לעדות־המזרח הואיל והוא מעיד על האחריות הגדולה לשלומה של מדינת ישראל שבלבּן של עדות הללו.

חבר אחד, סופר חשוב, משכיל ואיש נבון, כותב לי בעניין הזה: “התימני שלך, שכתב לך “אולי אתה מל”ו הצדיקים”, הרי בתימן מוכרח היה לרדת מן המדרכה כשערבי נזדמן לו לפניו. ומי שראה את ה“מיללאס” בצפון אפריקה, יודע כמה גדולות עשתה להם המדינה. הם אינם משגיחים בכך. הנימוסים המשובּשים של “משלנו”, ההתנהגות המכוערת של האשכנזים מסמאות את עיניהם ואינם רואים את הנס שהתרחש להם". אולי כך הרושם על פני שטחם של הדברים, אבל מי שירד לעומקם, יודע אל נכון, שיהודי המזרח מכירים את גאולתם ומוכנים למסור נפשם עליה.

והנה גם שותפות־המעשים בשדה המדיני של שתי העדות אינה מוליכה אל קירבת־הלבבות, כשם שהמגע בחקלאות ובחרושת ובפקידות ובמקח־וממכר אינו מביא לידי כך. ידועים לנו הדברים מן הגלות. יהודים מזדמנים, אפילו בימינו בארצות־הברית, עם לא־יהודים והם נושאים־ונותנים בעסקי ממון וסחר וגם דנים בעסקי המדינה, כי אלה ואלה חברים במפלגות הגדולות השולטות באמריקה, ואפילו סועדים יחד בחטיפה סעודת־צהרים, ודומה חיי היהודים והלא־יהודים אחוזים זה בזה מתוך אחווה וריעות. ובאמת אין הדברים כן. עם ערב כשהם יוצאים ממרכז הכרך ונפטרים לבתיהם, מיד ניתקו כל הקשרים שביניהם. הגוי חוזר אל בדילוּתוֹ הגמורה, ואולי חוזר הוא גם אל שנאת־ישראל שבלבּו, הואיל ונעולים שערי השכונה הגוֹיית לפני היהודי ואין זיקה בעולם העסקים והמסחר אל חיי הבית והמשפחה ונימוסיהם ומנהגיהם. הוא הדין כשאני מדבר ביחסי שתי העדות בארץ. אין כוונתי לחברוּת במושב־עובדים ולא באגודה־מקצועית, ולא לחברוּת במפא“י וגח”ל. כוונתי לאותם החיים שאדם חי עם עצמו ועם הקרוב לו, לאחר שנפטר מכל העסקים, עסקי פרט ועסקי ציבור, והוא נח בין כותלי חדריו עם בני־ביתו ועם ידידיו וחבריו. כוונתי לרצון ולצורך שישנם באדם להזדמן עם חבריו ולשוחח לשם שיחה בלבד בלא אבק ריווח ותועלת. וכשאני אומר, חפצי בקירבת־הלבבות, הרי פירושה של אמירה זו – חפצי לראות את שתי העדות כשהן קונות להן חברים זה מזה.

חיזוק היחסים הפנימיים והאישיים בין שתי העדות תהליך אטי הוא בראשיתו, אבל אם באמת ובתוֹם־לב רוצים בו, עד מהרה והוא מצטרף לחשבון גדול. תחילתו בשכנוּת מתוך הדירות והשכוּנות. עד עכשיו כאילו משתמטות שתי העדות מהיות “שכנים”, אפילו כשהם יושבים בבית אחד. כאילו מתייראים הם להיפגש, ושתיקה לא־טובה מחייצת ביניהם. יודע אני את הדבר מן הנסיון. בבית שאני דר בו יש חמש משפחות אשכנזיות (שלוש מעולי־גרמניה, אחת מהונגריה ואחת ותיקה בארץ ומכורתה פולין) ומשפחה אחת מיהודי־המזרח, זוג צעיר ושניהם ילידי הארץ. ודומני, רק עכשיו, לאחר כמה וכמה שנים של פיוס וריצוי, מתחילה משתתקת הרוח הרעה של חשדים ואותו אלם של כוונות רעות ונכר שאין להם שחר. ואני שואל את עצמי: מדוע אין יהודי אחד מיהודי־מזרח מבאי־ביתי? ואני הלוא יושב בירושלים עשרים ושמונה שנים; ואני הלוא נקי לגמרי מרגשי התנשאות על יהדות זו, ואדרבה, חביבה היא עלי, ואף־על־פי־כן אין מגע של ממש ביני לביניהם. מדוע ולמה?

יש שאין דאגותינו נראות להם, והם אומרים, שאנו מגזימים ומשחירים את פני הדברים, ובאמת בעוד דור או שני דורות והדברים יתיישבו מאליהם. יתרבו בעדות מי שלמדו בבתי־הספר הבינוניים והגבוהים, והשכלתם תגדל ורמת־חייהם תעלה וישתוו המנהגים והנימוסים, וכלו הזרות והנכר מן העדות. אבל “מדוע ולמה”, ששאלתי למעלה כלפי עצמי, אינם מעידים, כי אמנם כך הדברים עתידים להתגלגל מאליהם. יש בירושלים משכילים רבים מבני עדות־המזרח ורמת־חייהם אינה נמוכה, ואולי גבוהה היא מרמת־חיי, ואני מכיר אותם והם מכירים אותי והיינו מזדמנים באספות ואף־על־פי־כן אינם מבאי ביתי. הווי אומר ביחסי־עדות אם אין אתה מצמצם בידיים את רגשי־הנכר, אלא נותן להם לגדל פרע, סופם שהם מתגדלים על הכל, גם על ההשכלה וגם על רמת־החיים. הואיל ועם עלייתן של שתי אלה (השכלה ורמת־החיים) גם חריפות החשדים ורגש־העלבונות עולים עמהן. ופתאום גחלים הללו, שהיו לוחשות שנים רבות בחשאי ובסתרים, יוצאות באש־קנאה האוכלת את הכל.

כנגד רואי־לבנות אלה המאמינים, שהדברים יתיישבו מאליכם, יש רואי־שחורות, שהתייאשו מן העדות, ודעתם, שיחסים הללו שנתקלקל – קלקלה זו אין לה תקנה, בכייה־לדורות היא, ואין לעשות כלום, הואיל וכלום לא יועיל. ודאי לא הרי רואה־לבנות כהרי רואה־שחורות. הצד השוה שבהם – שניהם הגיעו לאפס־מעשה. ועוד צד שווה בהם – שניהם מרמים את עצמם. הרואה־לבנות מרחיק דאגה מלבו, כשהוא סומך על הכלל של שוטים וקלי־דעת: “איך שהוא כבר יסתדר העניין”. הרואה־שחורות כסבור, שאפשר להתייאש למחצה, מן עדות־המזרח בלבד. ומסיח דעתו, שאי אתה יכול להתעכב באמצע. וכשאמרת נואש לעדות־המזרח על כורחך אתה אומר נואש גם לעדה האשכנזית, כלומר אתה מתייאש מן הכל. אבל בני־אדם חיים, ובייחוד יהודים, אין דרך הייאוש דרכם. בכל מעמד ובכל אופן הם עושים חובתם לתקנת הקלקלה שלפניהם.

היוצא מדברינו., אין דרך סלולה ורחבה וכל ההולך בה מיד מסלק את פירוד־הלבבות מן העדות בישראל. קסמים כאלה אין בידי. כל אחד ואחד שלבּו ער לסכנות הכרוכות בפירוד זה, יבקש חשבונו ויבוֹר לו משעולו ויהא מהלך בו עד שיגיע אל תכליתו. אבל לעולם יהא מוראו של הפירוד עליו. ועל הכל מצוּוים אנו לדבּר ביחסים אלה ולדון בהם ולבררם ולציין מה שיש בהם ומה שאין בהם. וזאת בעצם היתה כוונתי בשש השיחות האלה: לפרוץ את חומת־השתיקה המקיפה את יחסי־העדות בישראל, כי אין סכנה גדולה מן השתיקה החוֹרשת־מזימות הזאת. ואם החרדתי כמה לבבות בישראל ועוררתי אותם לחשב דרכם – היה שכרי הרבה מאוד!


ספטמבר 1965, תשרי תשכ"ו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13293 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!