מוסכם ומקובל, שהאמן זקוק לחוזר או לפרשן העומד על גבו לברר את סתומותיו, לפענח רמזיו ולדרוש תלי־תלים על כל תו ותג שביצירותיו, סברה זו איני יכול להולמה, מה צורך לנו במדרשי־אמנות? נתייחד עם היצירות ונדלה מתוכן כפי כושר השגתנו וכוח־קליטתנו. ואם האמן תנא ושייר – למה לנו להתעסק בשייר? נתרכז בתנא גופו. מה שלא רצה או לא יכול האמן עצמו להבהיר, כלום מי שהוא אחר יכול וצריך לעשות זאת? יש רואים בפרשנות תחבולה לקרב אל השכל מגמותיה וכוונותיה של מלאכת מחשבת הנעלות מבינתם של ההדיוטות. אבל כלום מסכת אמנות היא יין שמוהלים אותו במנות מרובות של מים שיהיה נוח לשתיה? היצירה באספקלריה של הפרשנות שוב אינה היא, אף לא בבואה שלה אלא משהו שונה או הפוך ממנה. והרי אין פירוש אחד אלא פירושים רבים הסותרים לפעמים זה את זה. דרך כלל מרבים לברר ולפרש את האמנים הגדולים, וריבוי הפירושים לא די שאינם מבהירים כלום, אף מאפילים עליהם. הקורא נבוך ואובד־דרך במערבולת הפרשנית, ושוב אינו יודע, למשל, מהו שיילוק, רשע, צדיק, נרדף, נוכל וכיוצא בזה הפרשנות אוכלת את התוך. המחקרים מקימים מחיצות בין היצירה לקהל; ואין צריך לומר, שרוב החקירות והחיטוטים בעניניה הצדדיים של המסכת, כגון בקורות האישים היוצרים, בשלשלת היוחסין שלהם ובהשפעות, באהבות ובמחלות, סותמים את הגישה הטבעית אל היצירות עצמן. לרבים מן החיבורים אי־אפשר כלל לגשת באופן אי־אמצעי משום תלי החקירות ודרשות הדופי, שנערמו עליהם. רוב ספרי המופת אי אפשר עוד לקרוא בזמננו בלי העיטורים שנעשו להם על ידי חוקריהם ופרשניהם ומחברי־תולדותיהם. אבל אילו באנו לקרוא רק את שקספיר בצירוף כל הפירושים שנכתבו עליו אין אנו מספיקים אפילו בכל שנות־חיינו.
אך זרם הפירושים והמחקרים אינו פוסק. החוקרים והמפרשים מקפידים שלא להניח אישיות יוצרת בלי פיקוח והשגחה ויש מהדרים המנערים סופרים ואמנים כדרך שמנערים כלי־מיטה לעתים מזומנות, מנערים ומנקים וחובטים אותם, פושטים מעליהם את הכסות, כל צפית שהיא, ואינם חוששים אפילו להוציא את בני־מעיהם מתוכם. הם משגיחים מכאן ומפרשים מכאן. משגיחים על האמנים החיים, שלא ימעלו כביכול בשליחותם ודורשים אל המתים לגלות בהם מפעם לפעם פנים חדשות וכוונות נסתרות, שלא עלו תחילה על הדעת.
המפקחים לכאורה באים לפקח את הגל מעל בני־אל־מות, ולאמתו של דבר הם עורמים על המצבות גל חדש של קמח טחון. והמשגיחים כל שכן שידיהן מלאות עבודה, אם כי טבעיהם שונים זה מזה ועיסוקיהם מגוונים, הם דרך כלל מחולקים לשני סוגים. משגיחים על הכשרות ומשגיחים על הטרפות. משגיחים על הטרפות הכיצד? קבלה היא בידי חוקרים רבים, שאין אמן ראוי לשמו אלא אם כן הוא אדם שלא כדרכו, יוצא־דופן לפי אורח־חייו. יוצא שורת השכל ושורת הרגש. אין השכינה שורה בזכות הנשמה היתירה, אלא דווקא בזכות חוסר־נשמה, בזכות איזה קלקול נפשי או גופני. לא העץ אלא הסיקוס שבו מגדל את הפרי. ואין זוכה לכתר אמן השלם אלא בעל מום רוחני, חדל־אישים. הבריאות היא פסול במשפחת האמנים; המחלה מקור הכשרון. אמן שומר־חוק חשוד על השעמום. לכן, רק שאינם במוסר ובדרך־ארץ ולא בתורה – גם האינטלקט הוא פגם בספירה – יירצו לכהונה גדולה. אין ההשגחה העליונה פוסקת כשרון ושאר־רוח, אלא למופקרים שבבריות.
עד כאן משגיחים על הטרפות. כתשובת המשקל מצויים בכל הזמנים, ובמידה יתירה בימינו. פרשנים המשגיחים על כשרות היצירות מבחינת טובת־הנאה, שאפשר להפיק מהן לתיקון העולם. אמנם, המגמה לתיקון העולם באמנות אינה דבר בטל, קל וחומר שאינה פסול. היא יסוד כל עשיה ויצירה. אולם המשגיחים על הכשרות אינם מחפשים את התיקון בנשמת האמנות, אלא בנושאיה, בצד המועיל שבה לדברים העומדים בשעה זו על הפרק. המפקחים על הכשרות קצרי־נשימה הם. כיוון שתכלית האמנות גאולה, הם תובעים ממנה גאולה לאלתר, לחיי־שעה ממש. האמנות מושפלת לדרגת רקחת וטבחת, תפקיד ששומרי חומות הדת נהגו לייחדו למדעים.
המשגיחים על הכשרות פועלים כפקידי המלכות וכמזכירים בלשכות המועצות העירוניות. המבקרים הנעשים ראשי־דוכנא תובעים מאת האמנים לשמש מורי דרדקאות. בין מכנים זאת ראליזם סוציאליסטי בין ריאליזם לאומי – היינו הך. אין זה ריאליזם, אלא סילופו. האדם הריאלי הוא לא רק גוף. גם נשמה ושאר־רוח. נגלה שאין בו נסתר אף נגלה איננו. ריאליזם כולל כל סגולות האדם, כלל שאיפותיו, כל מגושם ונאצל שבו.
צדיקים נוקטים כלל זה: כל הגדול מחברו בכוח היוצר קופת התסביכים שלו עמוסה יותר. אמן במשמע סוטה או שוטה, מנוון. שכור לכל הפחות, מקורב לסיטרא אחרא בכל אופן. ובה במידה מרוחק מן הנימוס האנושי. צא וראה, כמה מקדישים מחקרים לפייטן הצרפתי ויויאן, שהיה גנב מועד, לרמבו שנתן גט־פיטורים לתרבות אירופה, לקזנובה ההולל. לדה־סאד ולקוינסי המשחתים, לניצשה ולמופסן שהלכו לעולם האמת דרך שער בית המשוגעים, לדוסטויבסקי, משום שהיה חולה נופל, לגוגן העריק לטאיטי, לביירון, שנתפס לסטיה מינית, לסטרינדברג שנתפרסם בעסקי גטין וקידושין, לקפקה שהביא לעולם במקום אנשים הנבראים בצלם אלהים רפאים המשוטטים בעמק הבכא, כאילו האדם נברא בצלם הכלב, העכבר והפרעוש.
המפקחים על הכשרות נתונים תמיד לפיקוח על ידי קובעי הקו ומחליפיו. אין דבר קבוע. ואף הקו אינו קבוע. הכל משתנה בהתאם לתכסיסי השעה.
המשגיחים, בין על הכשרות ובין על הטרפות, המצליחים להשפיע, כל גידוליהם כמותם. פרחי האמנים מחקים את הצדדים השליליים של קודמיהם. הללו מדריכים למסבאות ולבתי הקפה, והללו לקסרקטינים. לפי נוסח זה אמן סתם הוא בעל בלורית, משונה בלבושו, בהילוכו ובשיחו, כדי להמהם את הבורגני; לפי נוסח שני סתם אמן הוא בעל קרחת, נושא פנקס־חבר ואף נושא־אקדח, ומכל מקום הוא גופו בגדר לאקדח, היורה בשעה שמצווים עליו. לפי נוסח ראשון המחלה היא סימן כשרון. לפי נוסח אחרון, הכשרון הוא מין שור הבר או חמור לרכיבה עליו. הבריאות היא לא רק תכונה, אלא גם חובה אזרחית. כל סטיה קלה מן הפרוטוקול האזרחי היא בגדר בגידה. רגשות, הלך־נפש, עצבות, הם מרד במלכות. האמן חייב להיות תמיד בקו הבריאות ולהיות ב“קו”. אין הוא פועל על דעת עצמו, העושה ממילא שליחות למולדתו או למעמדו, אלא הוא מלכתחילה שליח. כל עיקרו שליח לדבר מצוה או לדבר עבירה, הכל לפי הצו והקו. הוא נכס הכלל ואינו של עצמו.
סילוף כנגד סילוף. שני סוגי המשגיחים מחולקים לכאורה בכיוונים, אבל מאוחדים בעיקר, שהמפתח לגילוי כבשוני היצירה הוא בידיהם. הם יודעים בדיוק במה מדליקין את מנורת המאור של הכשרון. הללו אומרים: היה חולה, מנוון, פרא־אדם ואתה זוכה לחלק בעולם היצירה. והללו אומרים: היה צייתן, נתין כדבעי, מוכן לצו, שומר קו, מהלך בתלם, מודרך ומאולף – ויינתן לך תואר מחנך הדור ומורה־דרך להמונים.
מן הראוי היה משכבר הדורות למנות משגיח על המשגיחים משני הסוגים לבל ישגיחו ולבל יחטטו לא בקוי הבריאות ולא במחלות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.