א.    🔗

אַל יתהלל בעל הכוח ביתרון הגבורה ואַל יחזיק טובה לעצמו איש הכשרון על שאר הרוח, שנפלו בחלקם ברצון מסבב הגורלות. תוקף הגבור וחן המחונן רק טפות דלות הן לעומת ים העוז והחכמה, אליו רצים וממנו שבים כל הנחלים הבודדים. כל פרט הוא אין ואפס כנגד המקור היוצר והשכל הכולל. ומאימתי הוא מגיע לבחינה של יש? משהוא נמדד ביש פחות ממנו. הגבור תקיף בהשוואה לחלש והנבון מבין יותר מן הכסיל או ממי שהוא בעל השגה קצרה ממנו. ובכן זה משמש קנה מידה לזה. והכיצד יתגאה המדוד על מודדו?

אין אנו בקיאים בכבשוני ההשגחה ואיננו יודעים מה טעם הסדרן במרומים מודד לנשמה זו ברדתה לגוף הענקה של כך וכך סגולות וכושרות ולפלונות הענקה פחותה משלה או יתירה עליה. אבל ברור, כי כל מה שניתן לנולדים, כגדול כקטן, כהדיוט כגאון, צידה לדרכם בעולם הבריאה, ממחסן המשותף לכל ניקח, מן המחצבת הקבוצית. הכיס של מעלה בוודאי כיס אחד לכולנו, ההון היסודי, הכוח שבכוח, כולנו יש לנו חלק בו. קורצנו מחומר אחד ומן הרוח הפועלת הכללית, הננו בני מכורה אחת וממכרה אחד נחצבנו. ואם אחד קבל מנה גדולה והשני מנה קטנה הרי יש בכלל מנתו של האחד רסיסים השייכים לשני. מכיוון שחוש נאמן אומר לנו, כי בנקודה הראשונה, בעיקרון הבראשית, נעוץ שוויון הכל. הוי אומר: פלוני הגדול, שקבל מנה אחת אפיים, מן הסתם לא זכות היא לו, לא מתנת חנם, אלא חובה כפולה, משימת משנה, עליו. נופך מה של יתרה שבידו שאול עמו, וכלל לא לשם שימושו הפרטי אלא לתכלית השירות לכלל הפרטים, שמחלקיהם נצטבר העודף שנפל בחלקו. תוספת כוח וכשרון לאחד לא תוספת אדנות היא לו, לא ציון יקר לרום מעלתו, לא אות הצטיינות וסימן לעליתו בדרגה, אלא שטר שעבוד עליו, תעודת התחיבות למלא את תפקידו המוטל עליו. אין עליה בכוח, שאינה מחייבת התאזרות בפועל.

תרגומה המדוייק של המלה כח הוא חיים. הוא הדין המלה כשרון. הגבור והמחונן נושמים בכל שניה נשימה רחבה יותר, הם בולעים לתוכם מנות חיים גדולות יותר, הם סופגים הרבה שמש, הרבה מראות, הרבה חום, הגברתן במובן הגס משמיד מאכלים הרבה פשוטם כמשמעם ונוטל לו שטח גדול לתפוסת יצורי גופו הגרמיים, הוא מתפשט לכדי ממדים רחבים. ואף החכמים והנבונים, הנוחלים כבוד, תופסים מקום גדול משל האחרים ומכבידים כביכול באישיותם המכובדת. משל אחרים הם לוקחים. לפיכך חייבים הם לאחרים יותר מן הבינוניים והנמושות. בני עליה ענינם הוא שהם עומדים על גבי אחרים כעליה על גבי קומה ובמשמעה הפשוט של עמידה זו. ההמונים הם המסד, היקום מתחת לרגליהם של אנשי מעלה. אילולא הקטן באדם לא היתה מציאות לגדול באדם. אילולא החלשים לא היו החזקים מבחינים כלל בעצמם שהם חזקים. כוח מחייב התעצמותו במה שאינו חזק כמותו. הגבור מתגבר על החלש. אין כוח בלי כוח אחר הדוחף אותו ומגביר בו את המתח. ובכן, אין הכוח מהות לעצמה, רבונית. לכוח אין משלו כלום. הוא שואב את עצמותו מן החוץ. הוא אינו חומר אלא יחס. אין לו לא קיום ולא מהות מצד עצמו ואין לו כל חוסן וזוהר בבדידותו. וכל אימת שהגבור מתפאר ואומר אני ואפסי הריהו מביע דבור הבל, שאין לו יסוד לא בהגיון ולא בטבע. לגבורה אין עצמיות, היא כולה ניזונה מאור חוזר. אין מלך בלי עם ואין גבור בלי עדת חלשים. ומה שנאמר על הכוח הולם מלה במלה את הכשרון. כשרון הוא כולו לקיחה, שאלה ושאילה מן השותפות. היוצר בשדה האמנות צר לפי הצורות הפורחות באוירו של הישוב שהוא שרוי בו. הוא מסתכל ביש ובכוח המדמה שלו הוא מדמה דבר לדבר ועושה דמויות. הוא אינו בורא יש מאין אלא נוטל כמעט מן המוכן. אין הוא יוצר את החומר אלא בתוך החומר – והחומר נתון. הגבורים והחכמים על הכלל פרנסתם ואין להם קיום בתוך חלל ריק. השרירים טעונים תרגילים מתמידים ובלי פעילות הם מתפקקים ונובלים. כוח שאינו יוצא אל הפועל חסנו נרדם עד שמתיישן לחלוטין. והוא הדין חכמה, שאינה שופעת מן הפנים אל החוץ, קופאת בתוך הבכוח, מעלה עובש עד שהתמשכות ממעינה פוסקת לגמרי. הגבורה והחכמה שתיהן אנוסות להשפיע בשביל שתהיינה קיימות. ואם הן אנוסות להשפיע הרי שהן המקבלות שפע. כל היוצא ללמד נמצא למד. ואם המלמד תלמיד יוהרה מניין לו לזה? והעמדת פני תקיף למה? כל הגדולים באיזה מקצוע נצרכים לקטנים מהם לא פחות ממה שקהל הקטנים נצרך להם. ואם גם נניח שאי תלותה של בריה מתירה לה את הגאוה הרי הגבור והחכם הגדלנים צריכים עוד להוכיח, שהם מסורים לגמרי ברשות עצמם.

ב.    🔗

מי שאמר כוח הוא זכות לא זו שלא עמד בשכלו על גופו של ענין אלא גם לא נתן את דעתו על קול הרגש הטבעי, הנטוע בכל נברא. לרחם על החלש מתוך שהוא המקופח, רצה לומר, שמקור חולשתו בתקפו של זולתו וחסרונו נמסר לזה שהכוח בידו. תפקידו של החזק להיות חונן ונותן ולא לוקח ושודד. לא משלו הוא נותן אלא את חובו הוא משיב. כוח אינו זכות אלא חוב וחובה. דומה, שאין יצור בר דעת שאין מטבעו לרחם. הגבר מרחם על האשה, הגדול על הקטן, העשיר על העני, הבריא על החולה וכל מי שיש לו דבר בשפע לבו תובעו למלא בזה מחסוריהם של אחרים. אין הרחמנות וסגולת המתן מעשה צדקה אלא תשלום חוב. הלב הוא כאן ראש המדברים. בשביל שלא לתת לאביון צריך להקשות את הלב. הלב חכם מן השכל. השכל עלול לבוא לידי גדלות ולחשוב, כי בכוחו ועוצם ידו עשה חיל. אולם הלב יודע ומרגיש, כי אין אדם עושה יש מאין אלא הוא מושך ונוטל משל מי שהוא. המנדב אינו גומל טובה אלא משלם נדר, לפי שמלכתחילה חייב הוא להדיר הנאה מן המותרות. כל בעל רגש נכון יודע, כי הון ועושר, גבורה, חכמה וכל יתר הסגולות, הנופלות בחלקו של ברנש, אינם אלא פקדון בידו. מכבדים את העשיר, החכם, הגבור לא על שום רכושם הרב אלא על שום שנמצאו ראויים מטעם שר האוצרות להפקיד בידיהם חפצים בעלי ערך. השכל הפשוט, שיש בידו קבלה כמה מושכלות מורשה, שנתבלו משכבר, שופט עד היום בכוח כוחו של השיפוט הקדמון, שהשכינה שורה על החכם, הגבור והעשיר, עתיר נכסים, חמריים או רוחניים, מן הסתם הוא אדם הגון, בר מעלה ואיש המדות התרומיות. בגנזי הלשון, בית האוצר של אמונות עתיקות ורחשי לב הדורות, שמורים עד היום רמזי הזהות שבין השר ובין הישר, בין הגביר ובין בר הלב, בין החזק ובין זך הכוונה. הזכות כל שכן ששרשה בזוך. והכיצד יעלה על הדעת לעשות זכות שם דבר לכוח? ואם יש ממש לרמזי לשון – ולא ייתכן שאין ממש בהללו, המשמשים אבני יסוד למוסר האנושי – הרי עצם המונח כוח מניח ביסוד המוסד, שכבודו של כוח בהיותו כוח, היינו בהעלם מבלי לצאת לגלויו אלא מאונס, באין ברירה. איזהו גבור הכובש את גבורתו. יפה צנעה לגבורה כענוה לחכמה. אף את החכמה דרשו יודעי חן כוח־מה. שורש כל הסגולות בכוח הנעלם. וככל שכוח נעלם יותר כן תקיף הוא. והתקיף יותר סולד מגלויו, שכן גלויו כליונו. האש השורפת מכלה גם את עצמה, ככל שהיא מתגברת והולכת. לא את עצמה היא בוערת אלא את החמרים שהיא מלחכת. ואף הכוח לא עצמו הוא אלא מניעיו המותחים אותו. אבל כל מניע דין שישמש גם מניעה. כוח חייב בדרך ארץ. וכן החכמה. הדיוט קופץ בראש, שוטה מתרץ ובא, החלש רוגש ומקציף ומצווח לפרסם את עצמותו ולהניא את הכוחות העוינים שלא ימעכוהו. אבל אתה גבור, מה לך שאתה מבליט חזה ומנקר עיני רבים בשריריך, ואתה חכם מה לך שהנך מכריז ברמה על חכמתך, אשר הרינה עליה מהלכת בלעדיך בחוצות? מכלל שדואגים אתם למוניטין שלכם סימן שאינכם בטוחים בכוחותיהם. בסתר לבכם נגלה לכם רז, שדלים וריקים הנכם. אתה גבור הנך גבור למראית עין. וכן אתה חכם. אבל היכי תמצא גבור למראית עין אם תמצית גבורה בריכוזה, בהתיחדותה, בהתחרותה לפני ולפנים? וכן חכמה בסתר תשכון. הכסיל שולח לשונו, מרבה דברים, פורש בשמות, מוציא את רוחו החוצה. אבל החכם שומר במחבואיו כוח־מה. אפשר לומר מדוע הטפש הוא טפש, אבל קשה להסביר על הרוב מדוע פלוני הוא חכם. הכסיל חקוקה איולתו על מצחו, אבל על פני החכם לא כתוב כלום. לא כלום, איש פשוט אני, שום בליטה אין בי – זו היא סיסמתו של הנבון, אם בכלל ענין הסיסמאות חל על בעל הכוח ובר הדעת… מכיוון שהנפש היפה סולדת מהכרח במותר שיש לה על אחרים. בושה להיות חכם, בושה להיות גבור, בושה להיות משכמו ולמעלה גבוה מכל העם. לכל איש רב־סגולות יש הרגש הנכון, האומר לו, שבתוך תוכו אינו טוב מאחרים. והואיל ואף על פי כן חונן מידי הטבע בהענקת משנה הריהו נראה אשם בעיני עצמו. האחות היפה והאח המשכיל שבמשפחה מרגישים מעין עומס על עצמם ולא נוחה להם ישיבתם כשהם מתיחדים עם יתר בני המשפחה. שאר־רוח, שאר־גוף הם נטל על הכתפים. מעלה יתירה, שנתיחדה באדם, גורמת לו הרגשת מעילה. המדות הנכונות קרויות מדות ומי שמקבל חלק גדול מאחיו אינו מן המדה.

תוספת אימה לבעל הכוח והכשרון שמא לא יעשו בסגולתם את השימוש המועיל, ולא עוד אלא יעשו שימוש מזיק. הנושא עמו נשק צריך להזהר. סכין מסוכן אפילו ביד חכם. לפיכך תנאי לכוח ולכשרון הם יושר וזהירות. עצה וגבורה במלחמה וראשית חכמה יראה. לא שיערו להם חסידים מחונן ברוח דעת, שאינו מחונן גם ברוח יראה. למדן גדול מן הדין שיהיה בעל מדות יפות, איש הצורה חייב להיות גם בעל מעשים טובים. לכוח דרוש מרחב מחיה רב־דין הוא שיהא מלכתחילה מצמצם וכובש עצמו. הישר הוא זה שעושה שירות… אין הצדיק לעצמו אלא הוא עושה צדקות בכל עת. מי שניתן לו הרבה ממנו הרבה יידרש: תרומות ומעשרות.

ג.    🔗

בלשון עברית איש התרומות, בעל מדות תרומיות, על שום שהוא תורם והולך. תעניג הנבחר להפריש משלו. אהבת השויון נטועה בנו כיצר בראשית. אין אנו סובלים את המעוקם והנפתל, את הפורץ גדר והיוצא דופן. שוטה, בעל מום, חסר דעה, ננס ומי שמראהו כסנדל פוגעים בטעמנו, הואיל והם מערערים את רוח השלום והשלוה. את חן ההרמוניה ושיווי המשקל בכל, הדרושים לנו בשביל שנוכל להחזיק מעמד על כוכב לכת שלנו, השופע תנודות וזעזועים. אבל נודה כי נפשנו סולדת לא מעט כל פעם שנגלית לפנינו תופעה מחוננה ביתרון פאר, ביתרון כוח וביתרון הכשר. בטבע כן, באדם לא כל שכן. אף הנשגב מחרידנו וההד מטיל עלינו את מוראו. וכן האדם המפואר, כל כמה שהבריות חולקים לו כבוד ומעריצים אותו הרי גבוה הוא מאתנו ועלינו לשרבב את ראשינו, פעמים עד כדי כאב, אליו, מלמטה למעלה. אנו רוצים עין בעין, פנים אל פנים, פה אל פה, שכם אל שכם, ונוח לנו באמת רק בחברת הדומה לנו. קשה לנשום במחיצת גדולים. אפילו הרים רמים מדכאים אותנו על אחת כמה אנשים רמי מעלה, שאנחנו נראים כחגבים בעיניהם. על חטא לקלקול ההרמוניה חייב לתת לעצמו דין וחשבון כל מורם מעם. ואם רשאי עני לקרוא תגר על בעל ההון: מי התיר לך להיות עשיר ממני? האם לא בגזילתי מלאת את כיסיך? כך שמור קורטוב תרעומת בלב כל אדם פשוט כלפי השם: מי התיר לך?!

משהננו יושבים על שפת ים גועש איננו שומעים מסביבנו אלא את קול דכיו של הים אפילו אם בסביבה הקרובה צפרים נעלסות מנעימות שיר. בקרבתו של אדם גדול אין שומעים אלא משק גליו. כל מקורביו הדורשים לשכנו והחוסים בצלו מצטמצמים ממילא ועל כרחם. הכל מספרים בשבחו של אותו גדול, את רוב חנו, צדקתו, חכמתו, גבורתו, ענוותנותו, טוב לבו וישרו. כל הישרים והטובים האחרים, מכיוון שאינם מגיעים למעלתו, מטילים פחתת יתירה בהם ואומרים שאינם שקולים כנגדו אלא כקליפת השום. במחיצתם של יחידי סגולה פורחים השקר, הצביעות, החנופה ואי הצדק. הכל נשמעים להם ושומעים אותם ועליהם. ואף הם כל אחד מהם, מכיוון שהנהו גברא רבא, אינו שומע אלא את עצמו. סופו שהוא מתחרט לעולם. חכם הוא, גבור הוא, עשיר הוא – הכל צריכים לו והוא אינו צריך לאיש. והדבר הוא שקר גמור. הוא צריך וצריך. תבודד אותו מובדל ונבחר – אוי לו ולכל מעלותיו הרמות. יתרונותיו ייהפכו לו לתקלות. הוא גבור ואין לו בבדידותו על מי להתגבר ומה לשבור. הוא טוב ואין מי שיקבל ממנו טובה. הוא רגיל לעורר התפעלות אצל רבים באמרי חכמתו – וכעת באין בקרבתו מתפעלים הריהו נחנק משפע חכמתו. חלב תבונתו עובר על גדותיו ואין לו למי להניק. ראשון נולד מושג האתה או ההוא ולאחר כך צמח האני. לילד ולפרא אין הכרת האני, אבל הם משתקפים לעצמם בגוף שני או שלישי. כל כל מצוי הוא בבואה של מה שמנגד לו. הכוח אינו מקנה זכות ורבונות על הזולת, שכן הזולת הוא שמקנה לנו את הכרת הכוח. השכן מייצב את גבולנו – ובאיזה זכות טוען גבר אלים, שכל מה שהוא אוחז בידו וטובע בו את עינו הוא שלו? כל כוח אינו אלא בא־כוח, מורשה וכפוף.

סכנה לעולם מן הכוחות והכשרונות. אם אינם יודעים לשמור על עצמם הריהם טעונים שמירה מעולה. גדולה סכנתם לעצמם לא פחות מן התקלה העלולה להתגלגל על ידיהם לאחרים. כל בר מעלה צריך שיהיה גם בעל מדות, היודע לשים רסן למעלתו ולגבול לה גבולים. החזק והמוכשר צריך שיהיה בעל אישיות המרסנת את סגולותיה, שלא יעברו מחוץ לתחומם. הכוח יש לו נטיה להתפשט ולהתמתח עד אין שיעור. ולפי שאין בריה, שלא הוצבו לה שיעורים, הרי סגולות וכושרות בשפע עשויים להיות לרועץ לבעליהם אם הלה אינו שליט ברוחו ואינו אדון על רכושו… הכהן הגדול, הוא במיוחד, עלול לצאת לתרבות רעה ולהיהפך לאחר. המתנשא על אחיו לא זו שהוא מועיל בשליחותו ואינו מעניק להם אלא בהזדקפותו כלפי מעלה מתרחק ממקור יניקתו שמלתתא. סופו שיאבד כל הבנה במסכת השיעורים, שיהא משתרבב ויוצא, מתגדל ומרברב ולא ירגיש כלל שנעשה בפרק משקלות. הוא מרד בשויון ויצא מכלל שיווי משקל. אפשר שעוד הוא שר להפליא, אם מנגן הוא, פיו מפיק מרגליות אם למדן הוא, אבל זמירותיו ואמרי חכמתו מתנדפים אי שם גבוה־גבוה, בתוך האויר הריק, שלשם רומם עצמו. חייב כל מחונן לומר לעצמו: אני איני אלא כלי שעשאוני, חליל בי מנגנים הכוחות העליונים – ומה יתגאה החליל על מנגנו? אי כאן מקום לגאוה? לא אני עשיתי עצמי כלי, לא אני חברתי את הקול, לא ממני מתחיל הניגון ולא עמי ימות. איני אלא כלי־שרת בהיכל העולם, שליח צבור, בא־כוח הקהל. חברי אמרו לי: עלה לדוכן! עליתי. יאמרו לי: רד! הריני מוכן ומזומן. מלכתחילה עצם עליתי ירידה היתה לי… הכוח והכשרון הם מתנות אלהים. אולם שונא מתנות יחיה.

ד.    🔗

ומבית מדרשו של מי יצא הכרוז: צדק הוא כוח! תמצא לומר מפי הגבורה עצמה – למה לגברתן הכשר הצדק על מעשי ידיו? הוא התקיף – ומי יאמר לו מה תעשה? הוא אוחז ביד – ומי יהין לריב עמו? טרפו בפיו – ומי יוציאנו משם? וראה פלא גדול מזה: בעלי התורה של “יד חזקה” מביאים חיזוק לעצמם מן הטבע. מה הטבע ויצוריו המהלכים על ארבע פועלים בכוח היצרים הטבעיים ללא רתוי ונוהגים לפי דין כל דאלים גבר כך יש לאחוז במדה זו גם בין אדם לחברו. אבל כלום הטבע זקוק לביסוסים עיוניים? וכלום ראינו חיה פותחת את פיה להצדיק את פעלה. החיה מסתפקת בכוח ואינה רואה חובה לעצמה להזדיין נוסף על כך בתעודת יושר. ואילו פלוני תקיף, מכיוון שפצה את פיו לבטא נוסחה “כוח הוא צדק” או “צדק הוא כוח” הרי העיד על עצמו, שבסתם חטיפה ולקיחה לא נחה עליו דעתו ולא נתיישב עליו מצפונו. לבו נוקפו למשוך ולחמוס באופן גלוי וגלמי בלי איזה חפוי של דבר חוק. אמנם, הוא עושה דין לעצמו, אבל הרי הוא זקוק למעין מראה דין, למין צל של הלכה, של גושפנקה מוסרית, בשביל מעשי השוד שלו. בין שהוא נוהג כך מתוך נדנוד של יראת חטא, שאינו נטול כנראה אפילו מלב החמסן והפורע, ובין שהוא אנוס לעלה תאנה מוסרי מפני אימת הצבור, שאינו מוותר לעולם על חלקו העשוק אפילו כשהוא נכנע לאימתן באין ברירה – בין כך וכך עובדה היא, שבכוח הכוח בלבדו אי אפשר לרשת נחלאות גזולות ולהחליטן בידי העושק. אפילו איש השחץ, רומס כל חוק, בוזה כל הדינים, משייר לעצמו כזית של זכות וחוקיות לפעול בשמן. ומסתבר, כי לא רק בשביל לגנוב בהן את דעת הקהל אלא גם בשביל לאחז בהן את עיני עצמו. סוף־סוף האדם אינה חיה, אינו גוש טבע גלמי, אינו רק טבע ולא יותר. הוא פחות או יותר מטבע. אבל אין להקיש מן הטבע עליו וממנו על הטבע ללא כל הבדלה והסתייגות. בטבע כל דאלים גבר, ואילו אדם אלים יכול להתגבר רק אם נוסף על עוצם כוחו הנהו מוחזק עוד צדיק וישר, בעיני אחרים ובעיקר בעיני עצמו. בלי הנוסחה “כוח הוא צדק”, או להיפך, אין האדם בטוח בכוחו ואינו מסוגל להפעילו כל צרכו. בכוח כובשים אולי, אבל בכוח אין מחזיקים זמן רב את הנכבש, אלא אם כן מכניסים לתוך תודעתו של הקרבן את הכרת הצדקות של מקריבו. משום כן זקוק גם הגברתן לביסוס כוחו על זכותו או לזיהוהם של שני הדברים האלה. אולם עצם ההכרח בנוסחה זו משמש שובר לה. חולשתו של הכוח בכך, שהוא רוצה להיות גם זכות וצדק, מכיוון שבעל הכוח מזקק עצמו לזכות פקע כוחו. כוח אינו סובל שותפות, אינו מסוגל כלל לדור בכפיפה אחת לא עם יסוד מתחרה ולא עם יסוד המסייע בידו. ממה נפשך אם אתה נצרך לסיוע מה בעל כוח הנך – הרי אתה נצרך! ואכן, נוסחה זו, הנושאת בחובה את סתירתה, מתנקמת ככל סתירה במשתמש בה. כל גאוותן היוצא לדרוך על במתי הכוח, אינו צועד על מישור רחב ידיים, אלא על גבי מדרון של סתירות ופירכות. הוא תקיף לעצמו ואינו יכול להיות מושל בכפה אם אין לו עדת נכנעים, הוא כולו טוב וישר בעיני עצמו ואף בעיניה של עדת חונפיו, אבל כל התופים והחצוצרות של מהללי הכזב אינם יכולים להחריש את אנקת העניים והעשוקים המנסרת מסביבו, הוא תולה על חזהו סרטי כבוד ומעמיד לכבוד עצמו שערי נצחון על אויביו ואינו יכול להתעלם מן הדבר, שמכבדיו מאונס אינם רוחשים לו אהבה ויקר ושאין נצחון אמתי על אוייב, שאינו מקבל עליו את כניעתו בלב שלם. גדולה מזו: לא די שלא שכנע את יריביו בגדולתו ובחכמתו אלא לבו הנוקפו מטיל בו את הפקפוק הזה בקול שאינו פוסק. סוף־סוף אינו חיה, אינו סתם גולם, שכוחו כברזל. הוא השואף לגדולות אינו יכול בוודאי להשלים עם דמיון האדם אל החיה, הכבולה בתנאי מקומה, טבעה וכוחותיה המצומצמים. כלום חיה עם כל עזוזה וגבורתה מסוגלה למרוד בגורל קדומים שלה? החיה הוא כולה חוק, כולה צמצום, כולה כניעה ליצר בראשית שלה. מה שאין כן האדם השגיא והנאור: הוא יפרוץ גדר, ישנה סדרי בראשית, הוא ימריא אל על, יברוא חדשה. כן, אין הוא רק טבע, אין הוא חיה בלבד, אין הוא גם אדם בלבד. יש בו יתרון־מה, יש בו דבר־מה שלא היה לעולמים. הוא האדם העליון. הוא חסר מעט מאלהים. הוא אלהים.

פולחן הכוח, המתגלגל מהכרח לפולחן עצמו, הורס באדם את האדם. מי שרומס חוקי המוסר סופו לרמוס גם את חוקי ההגיון. הסתירה שבנוסחה גוררת אחריה סתירה בכל הנוסחאות. האדם העליון ישתגע, קרוב לוודאי שישתגע. רבן הכוח הוא בעצם חיה משוגעה – שכן הוא שב למצב החיה הפועלת באלימות, אלא שבניגוד לה הוא רוצה לבסס את היצרים החיתיים על הזכות, החצובה מתוך ספירה נעלה משל החיה – לאחר מכן הוא משתגע באדם. וסופו להיות אלהים משוגע. כל גאון הפורץ בחזקה, המתאמר לחקוק את שמו המפורש, את הגושפנקה הפרטית שלו, על לוחות הברית של התולדה, המתימר לעשות בעולם, או באיזו ספירת חיים שהיא, כבתוך שלו, השגעון יפקדנו, סמל לגלות שנגזרה עליו מתוך עולם הישוב. הוא שמרד בכלל הנבראים ועשה עצמו עליון עליו, הכלל פולטו מתוכו. הוא התחצף להיות רועה לעם, לצבור גדול, או לצבור כל העולם – רועה רוח הוא. ירעה עד שיסתאב. פורש מן הצבור – חרם הוא. כוח וכשרון משרתי הקהל ולא אדוניו הם. החוטא כנגד ההרמוניה זמורת זר הוא במין האדם.