א.

אף על פי שאין התרבות גורסת קדושה, היא עושה בה שימוש, כדי לקיים בכוחה אותו צרור המור של ערכין, שבלעדיו אין מציאות לשום איגוד מתוקן, של משפחה, של שבט ושל מדינה. אילמלא מוראה של מלכות הקדושה איש את רעהו חיים בלעו… אמנם, מה שאינו יונק מחוסן האמונה במוחלט, אינו בר־ערך הגנה על חיים שאינם בגדר קדושה עליונה אינה אפשרית כמעט. נמצא שהתרבות נושאת בחובה את סתירתה. אולם כיוון שפשטה מעליה את אדר היקר של הקדושה, איננה נרתעת גם מן הבלואות של הסתירה. אין התרבות אנינת הדעת. היא סופגת הכל, אם כי אינה מעכלת אלא מעט. בבית הבליעה שלה מזווגים ומקופלים יחד תורות שוא ושקר ודעות נאורות, אמונות תפלות ויעודים נשגבים, דרקונים ומפלצות של אלילי־קדם וחזון אחרית הימים; הבעל והפעור, אפולו ועשתורת; אבות המעבירים את בניהם למולך וצדיקים מעונים על קידוש השם; אוכלי בשר אדם ופושטים על הקברים, חדלי אישים ונביאים; משלי חכמים ולהג לצים. התרבות מכלכלת הכל, מבינה הכל, משלימה עם הכל, דורשת הכל כמין חומר בתורת הנפש ובמחקר דברי הימים. אין היא מקפחת שכרו של שום מעשה רשע או כסל, כאספקלריה לבינת־אדם ולחזות־עולם. היא מייחדת מקום נרחב באפריונה למכשפים, לידעונים ולמסיתים מתעתעים, לכל הבל ורעות רוח, גם למשיחי שקר ולכל מיני רופאי אליל. אין לה ענין באין־סוף, אך נחלתה בכל זאת בלי מצרים. במשק־בית מעונף זה יש מקום גם למיני גרוטאות ושרידי קדומים, המכונים קדושה ומוחלט. כלל גדול לבן־תרבות, שהוא בעל עין יפה ולב רחב, נדבן כלפי מטה ופזרן כלפי מעלה. יש מקום בראשו להניח תפלין של קודשא בריך הוא ושל הסמך מם. הוא מבין את פרנציסקוס הקדוש ואת טורקבמדו, את נירון שהצית אש ברומא ואת הרוסטרטוס שורף המקדש, את מזוך ואת דה סד, את אספרטקוס ואת טיטוס. אין נעוה הדמות שאין זה יודע לצור לו צורה, ואין חדל־אישים שאינו ראוי לעלות אצלו לכלל נפש הפועלת במחזה. הכל מובן ובלתי מובן כאחד. הכל מותר ואסור בה במידה… לכל חסר־טעם אפשר ליתן טעם ונימוק ואף לעשותו מטעם. ובאין פשר אומרים, שזהו יצר או תסביך, והכל נמצא מוסבר. אם כך אפשר לשבץ גם את הקדושה ואת המוחלט לתוך מסגרת של יצר או תסביך.

אולם קדושה ממקור יצר או התסביך אינה קדושה, והמוחלט, שאינו יוצר האדם, אלא תוצר שלו, אינו יש כלל. ערך, שאין ערך שאין למעלה ממנו, מה מן הערכיות בו? אך התרבות אינה זקוקה כלל לערכין, אלא לתחליפיהם ולבמקומיהם. באספקלריה שלה אין דברים, אלא כמו־דברים; אין אנשים, אלא מעין אנשים ואין עולם אלא כאילו־עולם. כל התרבות עומדת על כאילו. אם אין מקום קדוש, יש במקום־קדוש ובמקום־מקום־קדוש. די גם במוחלט יחסי. בבית האוצר של התרבות אין ערכין, אלא כוחות. אלהים הוא כוח; האדם בא־כוח; החברה צירוף של כוחות; המדינה המצבר של כלל הכוחות. היינו כוחות והיינו גורמים. הכוח מוליד כוח וגורם כוח. כל דבר אינו לעצמו אלא גורם לזולתו. אדם לאדם גורם. כלל היחידים גורמים לחברה. והחברה לא באה אלא לשמש גורם בונה ומקיים את המדינה.

אף מבחינה זו תרבות היא היפוכה של הקדושה. הקדוש מובדל ומופרש לעצמו, תכלית לעצמו. בתרבות אין שום דבר לשמו, אלא על מנת לשמש צוות לזולתו. מעטים המשרתים בקודש, כהנים הם. אבל בתרבות הכל משרתים. כל אדם כלי־שרת. כל אדם כלי. מעלתה של התרבות שהיא משמשת גם במשמע נימוס. הוגה התרבות מה שבלבה, אבל אין היא מפרשת את מלוא מחשבתה בפה. אף מלבה לפיה אינה מגלה את כל רחשי־רוחה. הואיל וחותמה נימוס היא נוהגת מעין כבוד, ומכל מקום דרך ארץ, גם בקודשה. אין היא זורקת את הטלית ותפלין לתוך הים, אלא בסערה עזה ונוראה. אותה שעה היא יוצאת מכליה ושופכת את כל חמתה על הקדושה ונושאיה. מוציאה להורג את כלי הקודש ומחרפת את כל מערכות האנשים המעלים על לשונם את השם הקדוש. הרוגי מלכות הרשעה הם בכל העתים טובי המין האנושי. כשנירון משתולל הוא מצוה על פטרוניוס סיניקו וכל יתר אנשי המעלה בדורו לצוות לביתם ולהתאבד. הרוגי מלכות רומא בישראל היו ר' ישמעאל, “שהיה משבעה יפים שהיו בעולם ופניו דומים למלאך ה' צבאות” ורבי עקיבא צדיק וחסיד, שניהם תארם בפי חכמי האגדה: אבות העולם; חנינה בן תרדיון “שהיה נעים בפני הקדוש ברוך הוא ובני אדם ומעולם לא עלתה קללת חברו על שפתו”; ר' יהודה בן בבא ש“משמונה עשרה שנה עד שמונים שנה לא טעם טעם שינה אלא כשנת סוס”. כל פעם שיוצאת סערה לעולם נשמדים בו הטובים – הקדושה. אותה שעה יוצאת בת קול מפי סמואל הרשע: אין קדושים, אין קדושה, אין קדוש.

ב.

בהבדלה בין הקודש לחול אנו עושים לכאורה פלסתר את יסוד הקדושה שבחיים. ממה נפשך, אם קדושת החיים יסודה במוחלט, הרי גם החולין שבהם עולים לכלל קדושה, ושוב אי אפשר להבדיל בין קודש לחול. פיקוח נפש וקיום כל נפש הוא דבר שבקדושה. המפרנס את בני ביתו, הבונה בית, הסולל כביש, החופר באר, הרוחץ את גופו – האכסנאי שלו – המטליא בגד והתופר נעליים, הרוכל המביא לכל עקרת בית מיני סדקית למכירה, אף מוכר היין לשמח לבבות, הליצן והמוקיון המשעשעים את הבריות ומגרשים ענני היגון, הם במעלות קדושים, ונמצא אדם עושה צדקה בכל עת. אם כך, מה משמעם של החולין ומי הם הדברים שמעלתם פחותה מן הקדשים? אף על פי כן אין להימנע מן ההבדלים ועל כרחנו אנו מבדילים. אם אין חולין, אין גם קדושה אין צביון לשום יש אלא מתוך ניגודו, כגון לשחור מן הלבן, ליום מן הלילה ולקודש מן החול. אנו עומדים על ההבדלה אפילו נתפסים על ידי כך לסתירה. נכון הוא, שהחיים בכללתם הם דבר שבקדושה. ובכל זאת גזירה עלינו לחלקם לרשויות שונות: כנגד חלקת המחוקק מערת פריצים, כנגד שדה תרומות שדה קוצים וחרולים, כנגד בני האור בני החושך הקולעים חצם האופל, כנגד הדופקים על שער הקדושה רבים הנטולים רגש הקדושה ובזים לה גם מדעת. אין אנו עושים הבדלה, כדי למעט את דמותה של יריעת החיים הגדולה, אלא כדי להעלות על נס את השאיפה למהות הקדושה הגנוזה בכל מה שנשמת חיים בו… אין בין קודש לחול, אלא מה שבין נסתר לנגלה. החולין נגלה והקדושה נסתר שבתוך הנגלה. החולין קדושים במידה שהננו מודים בניצוץ הקדושה הגנוז בהם ושוקדים בכל פעלינו, דיבורינו ומחשבותינו להוציאו מן ההעלם על הגלוי. כל החיים קדושים בזכות הרצון להעלות את החולין לכלל קדושה.

כשהננו מכוונים את עצמנו כלפי פנימיותו של איזה ענין הננו חותרים ליסוד הקדושה. כל הפנמה היא העמקה והעמקה היא הפלגה לתחום הנסתר. פשיטא שאין התרבות להוטה בכל עת לחלל את הקודש דווקא. על הרוב היא נוהגת בדברים שבקדושה יחס תרבותי, היינו, יחס פושר. אך סופו של הפושר להיעשות צונן. הצינה היא היפוכה של הקדושה, שלהבתיה. הקרירות המנשבת מן התרבות מביאה ממילא לידי הפרדה בין הקדושה והחיים, כגון הללו, התובעים הפרדת הדת מן המדינה, והם כוללים בתוך הדת, אם כי לאו דווקא במפורש, גם את המוסר, את היושר, את האמת, את הנדיבות, את האהבה ואת החסד שהם סימני־היכר לקדושה. אם המדינה מעל לכל ואינה מקבלת מרות של חוקים, כי היא החוק העליון, בודאי רשאית היא לדחוק את רגליה של הקדושה, של קדושת החיים. המדינה המושלת בכיפה, הפורקת מעליה כל פיקוח עליון, עושה עצמה ריבונה וממילא אינה מניחה עוד שום טמיר ונעלם ממנה ולא מעליה. היא מלאימה גם את המוחות ואת הנשמות. אין עוד סודות בעולם ולא באדם, אלא יש רק סודות המדינה.

ההסתייגות מן הקדושה גוררת אי־הודיה בנסתר וזו מביאה לידי עקירת החופש. התרבות ביחסה הפושר אל הקדושה מתעלמת מן הפגיעה הנגרמת על ידיה בטעם החיים. המניח את הכד ברשות הרבים ועברה רגל ושברתו, כלום יכול בעל הכד להביא בפלילים את השובר? אך התרבות מניחה את חיינו ברשות ההפקר נטול כל יסוד הקדושה, ולאחר כך היא תוהה על השבירות והעקירות וכל מעשי התעתועים, פועל יוצא מהזנחה זו.

אין היחס הפושר סימן מובהק של התרבות. אדרבה, יש שהיא מטפחת יצרים, מעוררת את הזריזות ופוסלת את העצלתיים, מטיפה לתוספת כיבושים והישגים. כיוון שהיא נתבעת להביע את זיקתה לדברים שבקדושה, מיד היא לובשת ענוה, מתינות, זהירות, נימוס וסייגים לסייגים. מזגה הרותח יורד לפושר ואף למטה מזה. אולם להיטות לחיים, שאינה מהולה התלהבות לקדושה, פוגעת לא רק בחיי הקדושה אלא גם בקדושת החיים. הרבה תירוצים לתרבות. היא כך אומרת: כלום אני איני דורשת במופלא ואיני שוחרת פנימיות או שמא איני נוטה להעמקה? לעולם הנני נוקבת ויורדת, חופרת בקברים נושנים, מחפשת אחרי עתיקות, מגלה גנזי נסתרות. כן, אבל לא כל אמודאי הוא עמקן לאמתו. הצולל למעמקים על מנת להעלות משם רכוש טמון אינו עדיין בגדר שוחר עמוקות. רבים בוזזים הם חופרי מחתרת ושוכני מרתפים. אולם אין עמקות אלא לשמה. אין הקדוש שוכן בתוך מערה, כדי לחפש שם אחרי גנזי אבנים טובות. הוא מתייחד עם עמקות המערה ודממתה. התרבות אינה שוחרת עמקות מתוך אהבת הדממה, אלא על מנת לעשות ממנה רעש. הכל תלוי במגמה, המניעה את המעמיק, אם פניו לתשואות או להתייחדות עם הנעלם.

מגמת התרבות ביזה ושלל. אין היא עמקנית אלא בשביל לשלות מן התוך אל החוץ. וחילופה בקדושה, הנוהרת מן החוץ אל הפנים. התרבות יותר ממה שהיא שוקדת על הקרן, נוהה אחרי הרבית ואין טיפולה בשום עצם למען עצמו, אלא כאמצעי לתכלית שאינה בו. אולם הקדושה מתבדלת ומתפרשת מכל ההוויות לשם יחוד עם האחת. בקדושה כל דבר הוא תכלית לעצמו. משום כך עלינו להסתייג מן הבחינה הדתית המבטיחה שכר בעד הקדושה, כאילו אין שכר מצוה בה עצמה. אפילו האומר שכר מצוה מצוה, פוגם בספירת המצוה הראשונה, שנעשתה מתוך כך מעברה לשניה. ובוודאי שאין הממשלים על העולם הזה משל הפרוזדור לטרקלין, נושאי דגל הקדושה לאמתה, אם כי רבים מהם מעשיהם נאמנים יותר ממשנתם והם קדשו את עולם הזה בחייהם ובמותם, ולא כפרוזדור בלבד, אלא כהדום אלהים. קדושי־אמת סולדים אף מן הדביקות בנעלם, שממנה עשויה לצאת מכשלה לאהבת היש. צדיקים גמורים אינם מתבטלים באלהי העולם עד כדי ללא־שייר להתרפקות על עולמו. בשר ודם, המתיימר להידבק בנאצל, אף הוא מן המגשימים. ההתפשטות הגמורה מן הגשמיות היא זריקת גט לבורא האדם. הכיצד יגיע הבטל ומבוטל לעצמו לידי עבודת הבורא? רק אדם־יש ולא אדם־אין הוא בגדר עובד. כשם שעבודת האדמה, שאין בה ניצוץ מעבודת יוצרה, היא אלילות, כך עבודת אלהים, שאין בה משום האצלה לישוב העולם, היא עבדות פשוטה. לעולם בני אדם צריכים לרחף על הגבולין של אם כבנים ואם כעבדים. בן, שאיננו עבד, ועבד, שאיננו בן, אינו לא בן אדם ולא בן אלהים. האדם הוא דבר והיפוכו. חיינו הם מיזוג־ניגודים. האמת היא שטר ושוברו בצדו. אין אנו משיגים את הנצח, אלא את הזמן בחינת הנצח, כך אין תופסים את הקדושה אלא את החולין מבחינת הקודש. דביקות קפואה אינה נקודה. אף בני עליה רוצים בדביקות שוטפת, אם אפשר לומר כך. אין מנוחה לצדיקים לא בעולם הזה ולא לעולם הבא, כלומר, אף לא בתוך נקודת הדביקות. הצדיק הוא הלך. המלאכים עומדים.

לא ניתנה התרבות למלאכים ואף לא לצדיקים ולקדושים. קדושים אינם עומדים ואף אינם רצים. לא שמענו מרוצות בקודש, אבל נאמר הליכות בקודש. הקדוש הוא בבחינת גל נעול. גל ואף נעול. מנעלים לו ברגליו וכשהוא בא לאדמת הקודש משילן מעליהן. אין זה קדוש, המקדש רק את עצמו, אלא הממשיך קדושה על כל סביבותיו הוא אוכל את החולין על טהרת הקודש.

צא וראה: כלום ספרנו הקדוש מספר רק פרקי עלילותיהם של הקדושים אשר בארץ? אמנם, הצו הוא קדושים תהיו והייתם לעם קדוש. פרשה אחת בחומש נקראת פרשת קדושים. אבל לא ניתנה התורה לקדושים בלבד ונושאי סיפוריה הם על הרוב פשוטי־עם, שאף הם נתבעים לכוון את פניהם אל מראות הקודש. הכל מצווים על השאיפה לקדושה. פרשיות התורה עוסקות גם בקין ועשיו, בדור הפלגה ובדור המבול, בפרעה, בבלק בבלעם ואף באתונו של בלעם, בשיחות עבדי האבות ובסכסוכי רועים. הבגד הוא לכאורה לפי יום־יום, אך התפרים קדושים. יתר על כן, ספרים הסובבים כל עיקרם על ציר חיי־קדושים יתכן שיש פגם בספירתם. דברי קודש נאה להם עטיפת החול. סוד שאינו מעוטף בפשט הוא חילול. החילול גרוע מן החולין. מעטה החולין הפרוש על ספרי הקודש הוא תריס בפני חילול. החילול גרוע מן החולין. מעטה החולין הפרוש על ספרי הקודש הוא תריס בפני החילול. ספר בראשית, הנשגב והקדוש שבספרי התנ"ך, עטיפתו יומיומית ממש. יעקב רואה בחלומו מלאכי אלהים רק לילה אחד ורק פעם אחת הוא נאבק במלאך אלהים, אולם חלום אהבתו לרחל מתמיד כל ימי חייו. פעם אחת בנה בית אל לעבודת הבורא, אך עבד את לבן ברחל שבע שנים ועוד שבע שנים.

מניין אותו אור הזרוע על דפי ספרי הקודש, שאנו קוראים אותם מאה פעמים ואחת ואין הלב נעשה גס בהם והשעמום אינו משתלט עלינו? ספר־חול מתיישן תמיד. יעמיקו כל חכמי העולם במדעם כמה שיעמיקו, לא יזיזו ממקומו כתוב ראשון לגמרי מלבנו. כיון שניטל הענין מתכנו פנה הודו, פנה זיוו. ואילו בספר הקדוש, אף על פי שתכנו ידוע לנו היטב, כל פרט או תג מפשוטו של מקרא לא נעלם מאתנו, אנו הופכים בו הרבה וכל פעם הננו מגלים חדשות ונצורות גם בתכנו וגם בבנין משפטין. הוד הקדושה מבלה את הזמן והוד האמנות – לאו. הנסתר שבמלאכת הקודש עולה ומתגלה לפנינו מפעם לפעם. כל מה שיש בו מטבע הפרדס זוכה לאריכות ימים וכל מה שאינו אלא פשט או רק רמז, רק דרוש ולא סוד, בלייתו קרובה.

התרבות אינה מסוגלת לשמור סוד. כל עיקרה גילוי, פענוח, התפתחות, היינו, פתיחה. צנצנת הבושם הפתוחה ריחה מתכלה והולך. רק הקדושה שומרת סוד, כי אין בה התפתחות. היא קפולה ומכונסה לתוך־תוכה. תומה בה וכל אוניה עמה תמיד. יעמיקו כל חכמי העולם במדעם כמה שיעמיקו, לא יזיזו ממקומו כתוב ראשון מספר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. בתרבות כל פעם שחופרים באר חדשה של דעת, נסתמת באר ישנה כנגדה כי תגלית אחרונה שמה לאל את קודמתה. לכן התורה נלמדת והתרבות נקראת. התורה מתשת כוחו של השעמום, ואילו התרבות משקיעה אותנו לתוך נבכיו. ילדים עם קדושים מסוגלים לשמוע כמה וכמה פעמים אותה אגדה. התורה נמשלה למעין שאינו נדלה. התרבות היא פלג העושה דרכו במעלות ובמורדות.

מושג הקדושה, שכבר עבר ובטל בימינו, לפי ההשערה, עודנו פועל בקרבנו בהסתר, מסתנן לתוך שטחי פעולה וספירות־רגש שונים. עין בינינו לבין הדורות הקודמים אלא זו, שדעתו של בן התרבות בזמננו איננה גורסת מכון לקדושה עם משמשים בקודש. אפילו הדוגלים בחילוניות יש להם זיקה של קדושה לגבי תופעות מסוימות, לרעיון־טיפוחם, לאישים נערצים עליהם, לסמלים יקרים להם. רגש זה מגיע פעמים עד כדי האצלת הוד־רוממות גם לחפצים. אוהב המולדת מוקיר את דגלה, האם גונזת למשמרת דוממים כזכרון קדוש את חיתולי ילדה, הגבר מנשק את נעל אהובתו. ידוע לכל בר דעת, שקיימים פכים קטנים כביבול, שהוא מוכן בשעת חירום למסור את נפשו עליהם. הכל מודים בקדושה, חיים ומתים עליה, אפילו כופרים בה בפה או מסיחים את הדעת ממנה. וכלום רגש הקדושה מהו, אם לא כושר ההתעלות מעל לתאוות ומעל לפניות עצמו, מעל לאני? קדושה שרשה בתרומה, בהרגשת חיים שלעילא מבשר ודם. אף הגבור, הפועל במסירות־נפש וקופץ לתוך הלא־נודע, הנהו קדוש. ניצוצות הגבורה, המתלקחים גם בלבבות האנשים הפשוטים, הם בני־רשף מתוך שלהבת הגבורה, המתלקחים גם בלבבות האנשים הפשוטים, הם בני־רשף מתוך שלהבת הגבורה הגדולה. הכל יודעים להתעלות ברגעי סגולה מעל לצרכי החומר. יכול שגם החלש יאמר לעצמו: איני מפחד! – ויהא גבור, נתרומם מעל הקטנות ונישא נפשותינו אל הגדולות. נהיה דרוכים להשגת החיים הצרופה. יאמר אדם לעצמו: איני מרגיש מחסור, איני נצרך לדבר, אף איני כפוף לתקוות, איני קובע ראיון עם מי שהוא, איני מבקש לעצמי בטחון ליום המחרת, איני מפחד מכאבים ולא מן המות. יאמר כך – ויתכן שתתעורר בו הרגשת הויה עילאית.

אין זו הטפה לקדושה שבפרישות מן החומר הגס והטמא להיעשות ראוי לגלוי שכינה כביכול. אף הרצון לקבלת שפע מהבורא בזכות מעשים טובים יש בו משום שעבוד. עבדים עושים רצון האדונים. אולם בן החורין חוצב ממקור עצמו חיים מזוקקים. כדרך שדולים מתוך המיתרים את הלחן נדלה מתוך מעמקי עצמותנו את החיים הגנוזים. אין מעמקי האני חשובים אלא במידה שהם מעורים במצולות הכלל. האני הוא נחל והכלל אוקינוס. פעולת הקדושה סוללת לפנינו את השביל אל הים הגדול. כל זמן שאדם שקוע באני אינו יוצא מן האגם. יש לצאת מתוך החוג הצר של האני בחומר וברוח. בין האדם ובין הבהמה, שאינו יודע להתגלגל לכלב ולהיות כלב כפשוטו, אינו מסוגל להתעלות גם לדרגות העליונות של ההשגה האנושית. שאינו שומע לחש מי שאינו מסוגל להיעשות צות ללא־הוא, הדשאים, ספק אם הוא מסוגל להקשיב לשיחת חברו, להקשיב ולא רק לשמוע. ההתלבשות בגופים זרים מחייבת התפשטות האני. הכושר להיות פרח, חתול, צמח, חמור, רמש. במובן זה יש לפרש את דרישת הקדמונים מאת הצדיק להיות חתיכה של רפש בעיני עצמו. פירושו של דבר: להיות גם זאת. ככל שהננו מסוגלים להתלבש בריבוי־צורות, כן הננו ראויים לתואר אנשי־צורה. על ידי גלגולים לתוך המוני חיים הננו מתקרבים למקור החיים, אל החיה הקדמונה.

שורש הקדושה בפדות מעצמו, בכושר הגלגול. אף האמן פושט ולובש צורות, אבל הקדוש בלבדו מתפשט גם ממהותו ומצביונו בשביל להתחבר עם נשמת החיים. את נפשו הוא נותן תמורת נפש כל חי. לפי משנת חסידים היה הצדיק בתפילתו מושך אליו עדר כבשים להאזין לו, הכירו בו הללו שאחיהם הגדול הוא. מרומז דבר זה גם באגדת האבנים, שהיו רבות ביניהן על מי יניח יעקב את ראשו. הכהן מקריב, האמן מקרב והקדוש נקרב. הוא נותן נפשו, שופך רוחו, נשבר לרסיסים להודיע אחוות היש. ולפי שפרק מעליו כלי־זינו במלחמת הקיום ייתכן, שכל הברואים כולם יעשו עמו שלום. אין בשר ודם מת אלא לפי שקפץ עליו רוגזו של אחד מיריביו המרובים בטבע, שבא להשיב לו מלחמה. החידק, הסרטן וכל גורמי המחלות הם גואלי הדם של יצור מקופח על ידינו. אילו נגאל האדם מתאוותיו, היה נגאל מן המוות וגובר על כל יריביו. תכלית הקדושה לרומם מעל לאני, מעל לכל, אף מעל שלטונו של מלאך המות. כאם המערה את חייה לתוך נפש הוולד, שגם במותה עליו תחיה בו, כך מערה הקדוש את חייו לתוך הכולל. המות אינו כליה אלא התרחבות, לא סוף־דבר אלא בראשית חדשה, לא חדלון אלא השתפכות הישות לתוך היקום. הרימה בקבר לא תטיל על הקדוש פחדים. גם בחייו נמשל לעצמו כרימה. הוא והתולע, הוא והפרח, הוא ורגב האדמה, חד הוא.

החי בכולל אינו בן תמותה. שאינו נתון למרות המות, אף לתחלואים אין שליטה עליו. הכאב צומח מתוך מושגו, כשם שכוחו המזיק בא בעיקר מן הניזוק. לא יירתע החלש מפני החזק ולא יהא לגבור יתרון־כוח עליו. התקיף ברוחו אינו נפגע משום עלבון והשפלה. אין אדם נופל אלא מתוכו. אין המחלות נחלקות לממשיות ומדומות, אלא כל מחלה היא ברובה מדומה. כיצד מרפא בעל המופת את נכה הרגלים? הוא מצווה עליו: קום לך! והריהו הולך. הבטחון הוא הרופא. ולמה נשאב בטחון מן החוץ? יהא כל אחד רופא עצמו. סמכותו המלומדת מקנה לו תוקף ומראה־פנים המעודד בטחון בחולה. עצם ביקורו של הרופא נוטל חלק מן המחלה. משל הופעתו של הרופא מגרשת את כוחות ההרס. נציג המדע אינו יכול לתקן הרבה, אם אינו משתף לאומנותו את האמונה והבטחון. אין הרופא מרפא אלא רק במידה שיש בו מתכונת הקדוש. עלה עצמך במעלות הקדושה ולא תהא זקוק לרופאים. ימי־חיינו עפים כבני רשף – נגביה אף אנו לעוף. הכאבים אינם אלא פחדים. הם יצורי־דמיוננו – ובכן, ניתן גט כריתות לפחד. מה טעם יהא מי חורש עלינו רעה? מה אוון פעלנו ולמי הריעונו בהיוולדנו? מי מאבותינו הקדמונים השחית את מעשיו לפקוד את עוונו עלינו בני הבנים? תורת החטא הקדמון בשקר יסודה. לא חטאנו ולא אשמנו, לא חבנו כלום לבורא העולם ואין לנו לירוא מפניו. לא עשינו רע ואינו דין שיגמלו לנו רע.

אמונה באחדות היש היא תרופה לתחלואים ולמכאובים. אמור שלום לעליונים ולתחתונים ותהיה שלם עם נפשך. גדול כוחה של אמונה להעתיק הרים ולפורר סלעים. בכוח האמונה אתה עולה בהר ומתבצר כסלע איתן. עקור מלבך את התאווה לקנין הפרטי ויהיה העולם כולו קנינך. כל יהלום שבמצולות הים שלך הוא וכל כוכב נוצץ במרומים ירמוז אליך. שום משטר לא יעניק לך אפילו חלק אחד מאלפי אלפים ממה שעיניך רואות ולבך חומד מאוצרות העולם הזה. אם כך מוטב לך להדיר עצמך אף משרוכי־נעליך. הכל ניגר בין אצבעותיך. שא עיניך למרומים, שא, לא ישיגו ריסיהן את תכלתם. אפילו העיניים החומדניות חדלי־אונים למשוך ולקחת. אף אם אלף שנה תחיה לא תהא אלא מלקק טפות מים החיים. אין ביכלתנו למלא את נפשנו – הבה ננסה להריקה עד תומה, לשפכה לתוך הכולל. נצרור נפשנו בצרור החיים של כל הברואים וגם על העצים והאבנים נשפוך את נפשותינו. נתפשט מפרטיותנו בשביל להמשיך עלינו חיי־עולם. יאמר אדם: הנה פתחתי את שערי לרווחה ויכנסו לתוכי כל היצורים כולם מבראשית ועד היום. אהיה זבוב, אהיה נשר, אהיה תולע ואהיה ארי, אהיה צפור ואהיה קרנף. ובסיכומו של דבר אהיה גם שמש. אהיה כל העולם. אהיה אשר אהיה, ובלבד שלא אכמוש ואיבול לתוך יחידותי הדלה.

א.

אַל יתהלל בעל הכוח ביתרון הגבורה ואַל יחזיק טובה לעצמו איש הכשרון על שאר הרוח, שנפלו בחלקם ברצון מסבב הגורלות. תוקף הגבור וחן המחונן רק טפות דלות הן לעומת ים העוז והחכמה, אליו רצים וממנו שבים כל הנחלים הבודדים. כל פרט הוא אין ואפס כנגד המקור היוצר והשכל הכולל. ומאימתי הוא מגיע לבחינה של יש? משהוא נמדד ביש פחות ממנו. הגבור תקיף בהשוואה לחלש והנבון מבין יותר מן הכסיל או ממי שהוא בעל השגה קצרה ממנו. ובכן זה משמש קנה מידה לזה. והכיצד יתגאה המדוד על מודדו?

אין אנו בקיאים בכבשוני ההשגחה ואיננו יודעים מה טעם הסדרן במרומים מודד לנשמה זו ברדתה לגוף הענקה של כך וכך סגולות וכושרות ולפלונות הענקה פחותה משלה או יתירה עליה. אבל ברור, כי כל מה שניתן לנולדים, כגדול כקטן, כהדיוט כגאון, צידה לדרכם בעולם הבריאה, ממחסן המשותף לכל ניקח, מן המחצבת הקבוצית. הכיס של מעלה בוודאי כיס אחד לכולנו, ההון היסודי, הכוח שבכוח, כולנו יש לנו חלק בו. קורצנו מחומר אחד ומן הרוח הפועלת הכללית, הננו בני מכורה אחת וממכרה אחד נחצבנו. ואם אחד קבל מנה גדולה והשני מנה קטנה הרי יש בכלל מנתו של האחד רסיסים השייכים לשני. מכיוון שחוש נאמן אומר לנו, כי בנקודה הראשונה, בעיקרון הבראשית, נעוץ שוויון הכל. הוי אומר: פלוני הגדול, שקבל מנה אחת אפיים, מן הסתם לא זכות היא לו, לא מתנת חנם, אלא חובה כפולה, משימת משנה, עליו. נופך מה של יתרה שבידו שאול עמו, וכלל לא לשם שימושו הפרטי אלא לתכלית השירות לכלל הפרטים, שמחלקיהם נצטבר העודף שנפל בחלקו. תוספת כוח וכשרון לאחד לא תוספת אדנות היא לו, לא ציון יקר לרום מעלתו, לא אות הצטיינות וסימן לעליתו בדרגה, אלא שטר שעבוד עליו, תעודת התחיבות למלא את תפקידו המוטל עליו. אין עליה בכוח, שאינה מחייבת התאזרות בפועל.

תרגומה המדוייק של המלה כח הוא חיים. הוא הדין המלה כשרון. הגבור והמחונן נושמים בכל שניה נשימה רחבה יותר, הם בולעים לתוכם מנות חיים גדולות יותר, הם סופגים הרבה שמש, הרבה מראות, הרבה חום, הגברתן במובן הגס משמיד מאכלים הרבה פשוטם כמשמעם ונוטל לו שטח גדול לתפוסת יצורי גופו הגרמיים, הוא מתפשט לכדי ממדים רחבים. ואף החכמים והנבונים, הנוחלים כבוד, תופסים מקום גדול משל האחרים ומכבידים כביכול באישיותם המכובדת. משל אחרים הם לוקחים. לפיכך חייבים הם לאחרים יותר מן הבינוניים והנמושות. בני עליה ענינם הוא שהם עומדים על גבי אחרים כעליה על גבי קומה ובמשמעה הפשוט של עמידה זו. ההמונים הם המסד, היקום מתחת לרגליהם של אנשי מעלה. אילולא הקטן באדם לא היתה מציאות לגדול באדם. אילולא החלשים לא היו החזקים מבחינים כלל בעצמם שהם חזקים. כוח מחייב התעצמותו במה שאינו חזק כמותו. הגבור מתגבר על החלש. אין כוח בלי כוח אחר הדוחף אותו ומגביר בו את המתח. ובכן, אין הכוח מהות לעצמה, רבונית. לכוח אין משלו כלום. הוא שואב את עצמותו מן החוץ. הוא אינו חומר אלא יחס. אין לו לא קיום ולא מהות מצד עצמו ואין לו כל חוסן וזוהר בבדידותו. וכל אימת שהגבור מתפאר ואומר אני ואפסי הריהו מביע דבור הבל, שאין לו יסוד לא בהגיון ולא בטבע. לגבורה אין עצמיות, היא כולה ניזונה מאור חוזר. אין מלך בלי עם ואין גבור בלי עדת חלשים. ומה שנאמר על הכוח הולם מלה במלה את הכשרון. כשרון הוא כולו לקיחה, שאלה ושאילה מן השותפות. היוצר בשדה האמנות צר לפי הצורות הפורחות באוירו של הישוב שהוא שרוי בו. הוא מסתכל ביש ובכוח המדמה שלו הוא מדמה דבר לדבר ועושה דמויות. הוא אינו בורא יש מאין אלא נוטל כמעט מן המוכן. אין הוא יוצר את החומר אלא בתוך החומר – והחומר נתון. הגבורים והחכמים על הכלל פרנסתם ואין להם קיום בתוך חלל ריק. השרירים טעונים תרגילים מתמידים ובלי פעילות הם מתפקקים ונובלים. כוח שאינו יוצא אל הפועל חסנו נרדם עד שמתיישן לחלוטין. והוא הדין חכמה, שאינה שופעת מן הפנים אל החוץ, קופאת בתוך הבכוח, מעלה עובש עד שהתמשכות ממעינה פוסקת לגמרי. הגבורה והחכמה שתיהן אנוסות להשפיע בשביל שתהיינה קיימות. ואם הן אנוסות להשפיע הרי שהן המקבלות שפע. כל היוצא ללמד נמצא למד. ואם המלמד תלמיד יוהרה מניין לו לזה? והעמדת פני תקיף למה? כל הגדולים באיזה מקצוע נצרכים לקטנים מהם לא פחות ממה שקהל הקטנים נצרך להם. ואם גם נניח שאי תלותה של בריה מתירה לה את הגאוה הרי הגבור והחכם הגדלנים צריכים עוד להוכיח, שהם מסורים לגמרי ברשות עצמם.

ב.

מי שאמר כוח הוא זכות לא זו שלא עמד בשכלו על גופו של ענין אלא גם לא נתן את דעתו על קול הרגש הטבעי, הנטוע בכל נברא. לרחם על החלש מתוך שהוא המקופח, רצה לומר, שמקור חולשתו בתקפו של זולתו וחסרונו נמסר לזה שהכוח בידו. תפקידו של החזק להיות חונן ונותן ולא לוקח ושודד. לא משלו הוא נותן אלא את חובו הוא משיב. כוח אינו זכות אלא חוב וחובה. דומה, שאין יצור בר דעת שאין מטבעו לרחם. הגבר מרחם על האשה, הגדול על הקטן, העשיר על העני, הבריא על החולה וכל מי שיש לו דבר בשפע לבו תובעו למלא בזה מחסוריהם של אחרים. אין הרחמנות וסגולת המתן מעשה צדקה אלא תשלום חוב. הלב הוא כאן ראש המדברים. בשביל שלא לתת לאביון צריך להקשות את הלב. הלב חכם מן השכל. השכל עלול לבוא לידי גדלות ולחשוב, כי בכוחו ועוצם ידו עשה חיל. אולם הלב יודע ומרגיש, כי אין אדם עושה יש מאין אלא הוא מושך ונוטל משל מי שהוא. המנדב אינו גומל טובה אלא משלם נדר, לפי שמלכתחילה חייב הוא להדיר הנאה מן המותרות. כל בעל רגש נכון יודע, כי הון ועושר, גבורה, חכמה וכל יתר הסגולות, הנופלות בחלקו של ברנש, אינם אלא פקדון בידו. מכבדים את העשיר, החכם, הגבור לא על שום רכושם הרב אלא על שום שנמצאו ראויים מטעם שר האוצרות להפקיד בידיהם חפצים בעלי ערך. השכל הפשוט, שיש בידו קבלה כמה מושכלות מורשה, שנתבלו משכבר, שופט עד היום בכוח כוחו של השיפוט הקדמון, שהשכינה שורה על החכם, הגבור והעשיר, עתיר נכסים, חמריים או רוחניים, מן הסתם הוא אדם הגון, בר מעלה ואיש המדות התרומיות. בגנזי הלשון, בית האוצר של אמונות עתיקות ורחשי לב הדורות, שמורים עד היום רמזי הזהות שבין השר ובין הישר, בין הגביר ובין בר הלב, בין החזק ובין זך הכוונה. הזכות כל שכן ששרשה בזוך. והכיצד יעלה על הדעת לעשות זכות שם דבר לכוח? ואם יש ממש לרמזי לשון – ולא ייתכן שאין ממש בהללו, המשמשים אבני יסוד למוסר האנושי – הרי עצם המונח כוח מניח ביסוד המוסד, שכבודו של כוח בהיותו כוח, היינו בהעלם מבלי לצאת לגלויו אלא מאונס, באין ברירה. איזהו גבור הכובש את גבורתו. יפה צנעה לגבורה כענוה לחכמה. אף את החכמה דרשו יודעי חן כוח־מה. שורש כל הסגולות בכוח הנעלם. וככל שכוח נעלם יותר כן תקיף הוא. והתקיף יותר סולד מגלויו, שכן גלויו כליונו. האש השורפת מכלה גם את עצמה, ככל שהיא מתגברת והולכת. לא את עצמה היא בוערת אלא את החמרים שהיא מלחכת. ואף הכוח לא עצמו הוא אלא מניעיו המותחים אותו. אבל כל מניע דין שישמש גם מניעה. כוח חייב בדרך ארץ. וכן החכמה. הדיוט קופץ בראש, שוטה מתרץ ובא, החלש רוגש ומקציף ומצווח לפרסם את עצמותו ולהניא את הכוחות העוינים שלא ימעכוהו. אבל אתה גבור, מה לך שאתה מבליט חזה ומנקר עיני רבים בשריריך, ואתה חכם מה לך שהנך מכריז ברמה על חכמתך, אשר הרינה עליה מהלכת בלעדיך בחוצות? מכלל שדואגים אתם למוניטין שלכם סימן שאינכם בטוחים בכוחותיהם. בסתר לבכם נגלה לכם רז, שדלים וריקים הנכם. אתה גבור הנך גבור למראית עין. וכן אתה חכם. אבל היכי תמצא גבור למראית עין אם תמצית גבורה בריכוזה, בהתיחדותה, בהתחרותה לפני ולפנים? וכן חכמה בסתר תשכון. הכסיל שולח לשונו, מרבה דברים, פורש בשמות, מוציא את רוחו החוצה. אבל החכם שומר במחבואיו כוח־מה. אפשר לומר מדוע הטפש הוא טפש, אבל קשה להסביר על הרוב מדוע פלוני הוא חכם. הכסיל חקוקה איולתו על מצחו, אבל על פני החכם לא כתוב כלום. לא כלום, איש פשוט אני, שום בליטה אין בי – זו היא סיסמתו של הנבון, אם בכלל ענין הסיסמאות חל על בעל הכוח ובר הדעת… מכיוון שהנפש היפה סולדת מהכרח במותר שיש לה על אחרים. בושה להיות חכם, בושה להיות גבור, בושה להיות משכמו ולמעלה גבוה מכל העם. לכל איש רב־סגולות יש הרגש הנכון, האומר לו, שבתוך תוכו אינו טוב מאחרים. והואיל ואף על פי כן חונן מידי הטבע בהענקת משנה הריהו נראה אשם בעיני עצמו. האחות היפה והאח המשכיל שבמשפחה מרגישים מעין עומס על עצמם ולא נוחה להם ישיבתם כשהם מתיחדים עם יתר בני המשפחה. שאר־רוח, שאר־גוף הם נטל על הכתפים. מעלה יתירה, שנתיחדה באדם, גורמת לו הרגשת מעילה. המדות הנכונות קרויות מדות ומי שמקבל חלק גדול מאחיו אינו מן המדה.

תוספת אימה לבעל הכוח והכשרון שמא לא יעשו בסגולתם את השימוש המועיל, ולא עוד אלא יעשו שימוש מזיק. הנושא עמו נשק צריך להזהר. סכין מסוכן אפילו ביד חכם. לפיכך תנאי לכוח ולכשרון הם יושר וזהירות. עצה וגבורה במלחמה וראשית חכמה יראה. לא שיערו להם חסידים מחונן ברוח דעת, שאינו מחונן גם ברוח יראה. למדן גדול מן הדין שיהיה בעל מדות יפות, איש הצורה חייב להיות גם בעל מעשים טובים. לכוח דרוש מרחב מחיה רב־דין הוא שיהא מלכתחילה מצמצם וכובש עצמו. הישר הוא זה שעושה שירות… אין הצדיק לעצמו אלא הוא עושה צדקות בכל עת. מי שניתן לו הרבה ממנו הרבה יידרש: תרומות ומעשרות.

ג.

בלשון עברית איש התרומות, בעל מדות תרומיות, על שום שהוא תורם והולך. תעניג הנבחר להפריש משלו. אהבת השויון נטועה בנו כיצר בראשית. אין אנו סובלים את המעוקם והנפתל, את הפורץ גדר והיוצא דופן. שוטה, בעל מום, חסר דעה, ננס ומי שמראהו כסנדל פוגעים בטעמנו, הואיל והם מערערים את רוח השלום והשלוה. את חן ההרמוניה ושיווי המשקל בכל, הדרושים לנו בשביל שנוכל להחזיק מעמד על כוכב לכת שלנו, השופע תנודות וזעזועים. אבל נודה כי נפשנו סולדת לא מעט כל פעם שנגלית לפנינו תופעה מחוננה ביתרון פאר, ביתרון כוח וביתרון הכשר. בטבע כן, באדם לא כל שכן. אף הנשגב מחרידנו וההד מטיל עלינו את מוראו. וכן האדם המפואר, כל כמה שהבריות חולקים לו כבוד ומעריצים אותו הרי גבוה הוא מאתנו ועלינו לשרבב את ראשינו, פעמים עד כדי כאב, אליו, מלמטה למעלה. אנו רוצים עין בעין, פנים אל פנים, פה אל פה, שכם אל שכם, ונוח לנו באמת רק בחברת הדומה לנו. קשה לנשום במחיצת גדולים. אפילו הרים רמים מדכאים אותנו על אחת כמה אנשים רמי מעלה, שאנחנו נראים כחגבים בעיניהם. על חטא לקלקול ההרמוניה חייב לתת לעצמו דין וחשבון כל מורם מעם. ואם רשאי עני לקרוא תגר על בעל ההון: מי התיר לך להיות עשיר ממני? האם לא בגזילתי מלאת את כיסיך? כך שמור קורטוב תרעומת בלב כל אדם פשוט כלפי השם: מי התיר לך?!

משהננו יושבים על שפת ים גועש איננו שומעים מסביבנו אלא את קול דכיו של הים אפילו אם בסביבה הקרובה צפרים נעלסות מנעימות שיר. בקרבתו של אדם גדול אין שומעים אלא משק גליו. כל מקורביו הדורשים לשכנו והחוסים בצלו מצטמצמים ממילא ועל כרחם. הכל מספרים בשבחו של אותו גדול, את רוב חנו, צדקתו, חכמתו, גבורתו, ענוותנותו, טוב לבו וישרו. כל הישרים והטובים האחרים, מכיוון שאינם מגיעים למעלתו, מטילים פחתת יתירה בהם ואומרים שאינם שקולים כנגדו אלא כקליפת השום. במחיצתם של יחידי סגולה פורחים השקר, הצביעות, החנופה ואי הצדק. הכל נשמעים להם ושומעים אותם ועליהם. ואף הם כל אחד מהם, מכיוון שהנהו גברא רבא, אינו שומע אלא את עצמו. סופו שהוא מתחרט לעולם. חכם הוא, גבור הוא, עשיר הוא – הכל צריכים לו והוא אינו צריך לאיש. והדבר הוא שקר גמור. הוא צריך וצריך. תבודד אותו מובדל ונבחר – אוי לו ולכל מעלותיו הרמות. יתרונותיו ייהפכו לו לתקלות. הוא גבור ואין לו בבדידותו על מי להתגבר ומה לשבור. הוא טוב ואין מי שיקבל ממנו טובה. הוא רגיל לעורר התפעלות אצל רבים באמרי חכמתו – וכעת באין בקרבתו מתפעלים הריהו נחנק משפע חכמתו. חלב תבונתו עובר על גדותיו ואין לו למי להניק. ראשון נולד מושג האתה או ההוא ולאחר כך צמח האני. לילד ולפרא אין הכרת האני, אבל הם משתקפים לעצמם בגוף שני או שלישי. כל כל מצוי הוא בבואה של מה שמנגד לו. הכוח אינו מקנה זכות ורבונות על הזולת, שכן הזולת הוא שמקנה לנו את הכרת הכוח. השכן מייצב את גבולנו – ובאיזה זכות טוען גבר אלים, שכל מה שהוא אוחז בידו וטובע בו את עינו הוא שלו? כל כוח אינו אלא בא־כוח, מורשה וכפוף.

סכנה לעולם מן הכוחות והכשרונות. אם אינם יודעים לשמור על עצמם הריהם טעונים שמירה מעולה. גדולה סכנתם לעצמם לא פחות מן התקלה העלולה להתגלגל על ידיהם לאחרים. כל בר מעלה צריך שיהיה גם בעל מדות, היודע לשים רסן למעלתו ולגבול לה גבולים. החזק והמוכשר צריך שיהיה בעל אישיות המרסנת את סגולותיה, שלא יעברו מחוץ לתחומם. הכוח יש לו נטיה להתפשט ולהתמתח עד אין שיעור. ולפי שאין בריה, שלא הוצבו לה שיעורים, הרי סגולות וכושרות בשפע עשויים להיות לרועץ לבעליהם אם הלה אינו שליט ברוחו ואינו אדון על רכושו… הכהן הגדול, הוא במיוחד, עלול לצאת לתרבות רעה ולהיהפך לאחר. המתנשא על אחיו לא זו שהוא מועיל בשליחותו ואינו מעניק להם אלא בהזדקפותו כלפי מעלה מתרחק ממקור יניקתו שמלתתא. סופו שיאבד כל הבנה במסכת השיעורים, שיהא משתרבב ויוצא, מתגדל ומרברב ולא ירגיש כלל שנעשה בפרק משקלות. הוא מרד בשויון ויצא מכלל שיווי משקל. אפשר שעוד הוא שר להפליא, אם מנגן הוא, פיו מפיק מרגליות אם למדן הוא, אבל זמירותיו ואמרי חכמתו מתנדפים אי שם גבוה־גבוה, בתוך האויר הריק, שלשם רומם עצמו. חייב כל מחונן לומר לעצמו: אני איני אלא כלי שעשאוני, חליל בי מנגנים הכוחות העליונים – ומה יתגאה החליל על מנגנו? אי כאן מקום לגאוה? לא אני עשיתי עצמי כלי, לא אני חברתי את הקול, לא ממני מתחיל הניגון ולא עמי ימות. איני אלא כלי־שרת בהיכל העולם, שליח צבור, בא־כוח הקהל. חברי אמרו לי: עלה לדוכן! עליתי. יאמרו לי: רד! הריני מוכן ומזומן. מלכתחילה עצם עליתי ירידה היתה לי… הכוח והכשרון הם מתנות אלהים. אולם שונא מתנות יחיה.

ד.

ומבית מדרשו של מי יצא הכרוז: צדק הוא כוח! תמצא לומר מפי הגבורה עצמה – למה לגברתן הכשר הצדק על מעשי ידיו? הוא התקיף – ומי יאמר לו מה תעשה? הוא אוחז ביד – ומי יהין לריב עמו? טרפו בפיו – ומי יוציאנו משם? וראה פלא גדול מזה: בעלי התורה של “יד חזקה” מביאים חיזוק לעצמם מן הטבע. מה הטבע ויצוריו המהלכים על ארבע פועלים בכוח היצרים הטבעיים ללא רתוי ונוהגים לפי דין כל דאלים גבר כך יש לאחוז במדה זו גם בין אדם לחברו. אבל כלום הטבע זקוק לביסוסים עיוניים? וכלום ראינו חיה פותחת את פיה להצדיק את פעלה. החיה מסתפקת בכוח ואינה רואה חובה לעצמה להזדיין נוסף על כך בתעודת יושר. ואילו פלוני תקיף, מכיוון שפצה את פיו לבטא נוסחה “כוח הוא צדק” או “צדק הוא כוח” הרי העיד על עצמו, שבסתם חטיפה ולקיחה לא נחה עליו דעתו ולא נתיישב עליו מצפונו. לבו נוקפו למשוך ולחמוס באופן גלוי וגלמי בלי איזה חפוי של דבר חוק. אמנם, הוא עושה דין לעצמו, אבל הרי הוא זקוק למעין מראה דין, למין צל של הלכה, של גושפנקה מוסרית, בשביל מעשי השוד שלו. בין שהוא נוהג כך מתוך נדנוד של יראת חטא, שאינו נטול כנראה אפילו מלב החמסן והפורע, ובין שהוא אנוס לעלה תאנה מוסרי מפני אימת הצבור, שאינו מוותר לעולם על חלקו העשוק אפילו כשהוא נכנע לאימתן באין ברירה – בין כך וכך עובדה היא, שבכוח הכוח בלבדו אי אפשר לרשת נחלאות גזולות ולהחליטן בידי העושק. אפילו איש השחץ, רומס כל חוק, בוזה כל הדינים, משייר לעצמו כזית של זכות וחוקיות לפעול בשמן. ומסתבר, כי לא רק בשביל לגנוב בהן את דעת הקהל אלא גם בשביל לאחז בהן את עיני עצמו. סוף־סוף האדם אינה חיה, אינו גוש טבע גלמי, אינו רק טבע ולא יותר. הוא פחות או יותר מטבע. אבל אין להקיש מן הטבע עליו וממנו על הטבע ללא כל הבדלה והסתייגות. בטבע כל דאלים גבר, ואילו אדם אלים יכול להתגבר רק אם נוסף על עוצם כוחו הנהו מוחזק עוד צדיק וישר, בעיני אחרים ובעיקר בעיני עצמו. בלי הנוסחה “כוח הוא צדק”, או להיפך, אין האדם בטוח בכוחו ואינו מסוגל להפעילו כל צרכו. בכוח כובשים אולי, אבל בכוח אין מחזיקים זמן רב את הנכבש, אלא אם כן מכניסים לתוך תודעתו של הקרבן את הכרת הצדקות של מקריבו. משום כן זקוק גם הגברתן לביסוס כוחו על זכותו או לזיהוהם של שני הדברים האלה. אולם עצם ההכרח בנוסחה זו משמש שובר לה. חולשתו של הכוח בכך, שהוא רוצה להיות גם זכות וצדק, מכיוון שבעל הכוח מזקק עצמו לזכות פקע כוחו. כוח אינו סובל שותפות, אינו מסוגל כלל לדור בכפיפה אחת לא עם יסוד מתחרה ולא עם יסוד המסייע בידו. ממה נפשך אם אתה נצרך לסיוע מה בעל כוח הנך – הרי אתה נצרך! ואכן, נוסחה זו, הנושאת בחובה את סתירתה, מתנקמת ככל סתירה במשתמש בה. כל גאוותן היוצא לדרוך על במתי הכוח, אינו צועד על מישור רחב ידיים, אלא על גבי מדרון של סתירות ופירכות. הוא תקיף לעצמו ואינו יכול להיות מושל בכפה אם אין לו עדת נכנעים, הוא כולו טוב וישר בעיני עצמו ואף בעיניה של עדת חונפיו, אבל כל התופים והחצוצרות של מהללי הכזב אינם יכולים להחריש את אנקת העניים והעשוקים המנסרת מסביבו, הוא תולה על חזהו סרטי כבוד ומעמיד לכבוד עצמו שערי נצחון על אויביו ואינו יכול להתעלם מן הדבר, שמכבדיו מאונס אינם רוחשים לו אהבה ויקר ושאין נצחון אמתי על אוייב, שאינו מקבל עליו את כניעתו בלב שלם. גדולה מזו: לא די שלא שכנע את יריביו בגדולתו ובחכמתו אלא לבו הנוקפו מטיל בו את הפקפוק הזה בקול שאינו פוסק. סוף־סוף אינו חיה, אינו סתם גולם, שכוחו כברזל. הוא השואף לגדולות אינו יכול בוודאי להשלים עם דמיון האדם אל החיה, הכבולה בתנאי מקומה, טבעה וכוחותיה המצומצמים. כלום חיה עם כל עזוזה וגבורתה מסוגלה למרוד בגורל קדומים שלה? החיה הוא כולה חוק, כולה צמצום, כולה כניעה ליצר בראשית שלה. מה שאין כן האדם השגיא והנאור: הוא יפרוץ גדר, ישנה סדרי בראשית, הוא ימריא אל על, יברוא חדשה. כן, אין הוא רק טבע, אין הוא חיה בלבד, אין הוא גם אדם בלבד. יש בו יתרון־מה, יש בו דבר־מה שלא היה לעולמים. הוא האדם העליון. הוא חסר מעט מאלהים. הוא אלהים.

פולחן הכוח, המתגלגל מהכרח לפולחן עצמו, הורס באדם את האדם. מי שרומס חוקי המוסר סופו לרמוס גם את חוקי ההגיון. הסתירה שבנוסחה גוררת אחריה סתירה בכל הנוסחאות. האדם העליון ישתגע, קרוב לוודאי שישתגע. רבן הכוח הוא בעצם חיה משוגעה – שכן הוא שב למצב החיה הפועלת באלימות, אלא שבניגוד לה הוא רוצה לבסס את היצרים החיתיים על הזכות, החצובה מתוך ספירה נעלה משל החיה – לאחר מכן הוא משתגע באדם. וסופו להיות אלהים משוגע. כל גאון הפורץ בחזקה, המתאמר לחקוק את שמו המפורש, את הגושפנקה הפרטית שלו, על לוחות הברית של התולדה, המתימר לעשות בעולם, או באיזו ספירת חיים שהיא, כבתוך שלו, השגעון יפקדנו, סמל לגלות שנגזרה עליו מתוך עולם הישוב. הוא שמרד בכלל הנבראים ועשה עצמו עליון עליו, הכלל פולטו מתוכו. הוא התחצף להיות רועה לעם, לצבור גדול, או לצבור כל העולם – רועה רוח הוא. ירעה עד שיסתאב. פורש מן הצבור – חרם הוא. כוח וכשרון משרתי הקהל ולא אדוניו הם. החוטא כנגד ההרמוניה זמורת זר הוא במין האדם.

מוסכם ומקובל, שהאמן זקוק לחוזר או לפרשן העומד על גבו לברר את סתומותיו, לפענח רמזיו ולדרוש תלי־תלים על כל תו ותג שביצירותיו, סברה זו איני יכול להולמה, מה צורך לנו במדרשי־אמנות? נתייחד עם היצירות ונדלה מתוכן כפי כושר השגתנו וכוח־קליטתנו. ואם האמן תנא ושייר – למה לנו להתעסק בשייר? נתרכז בתנא גופו. מה שלא רצה או לא יכול האמן עצמו להבהיר, כלום מי שהוא אחר יכול וצריך לעשות זאת? יש רואים בפרשנות תחבולה לקרב אל השכל מגמותיה וכוונותיה של מלאכת מחשבת הנעלות מבינתם של ההדיוטות. אבל כלום מסכת אמנות היא יין שמוהלים אותו במנות מרובות של מים שיהיה נוח לשתיה? היצירה באספקלריה של הפרשנות שוב אינה היא, אף לא בבואה שלה אלא משהו שונה או הפוך ממנה. והרי אין פירוש אחד אלא פירושים רבים הסותרים לפעמים זה את זה. דרך כלל מרבים לברר ולפרש את האמנים הגדולים, וריבוי הפירושים לא די שאינם מבהירים כלום, אף מאפילים עליהם. הקורא נבוך ואובד־דרך במערבולת הפרשנית, ושוב אינו יודע, למשל, מהו שיילוק, רשע, צדיק, נרדף, נוכל וכיוצא בזה הפרשנות אוכלת את התוך. המחקרים מקימים מחיצות בין היצירה לקהל; ואין צריך לומר, שרוב החקירות והחיטוטים בעניניה הצדדיים של המסכת, כגון בקורות האישים היוצרים, בשלשלת היוחסין שלהם ובהשפעות, באהבות ובמחלות, סותמים את הגישה הטבעית אל היצירות עצמן. לרבים מן החיבורים אי־אפשר כלל לגשת באופן אי־אמצעי משום תלי החקירות ודרשות הדופי, שנערמו עליהם. רוב ספרי המופת אי אפשר עוד לקרוא בזמננו בלי העיטורים שנעשו להם על ידי חוקריהם ופרשניהם ומחברי־תולדותיהם. אבל אילו באנו לקרוא רק את שקספיר בצירוף כל הפירושים שנכתבו עליו אין אנו מספיקים אפילו בכל שנות־חיינו.

אך זרם הפירושים והמחקרים אינו פוסק. החוקרים והמפרשים מקפידים שלא להניח אישיות יוצרת בלי פיקוח והשגחה ויש מהדרים המנערים סופרים ואמנים כדרך שמנערים כלי־מיטה לעתים מזומנות, מנערים ומנקים וחובטים אותם, פושטים מעליהם את הכסות, כל צפית שהיא, ואינם חוששים אפילו להוציא את בני־מעיהם מתוכם. הם משגיחים מכאן ומפרשים מכאן. משגיחים על האמנים החיים, שלא ימעלו כביכול בשליחותם ודורשים אל המתים לגלות בהם מפעם לפעם פנים חדשות וכוונות נסתרות, שלא עלו תחילה על הדעת.

המפקחים לכאורה באים לפקח את הגל מעל בני־אל־מות, ולאמתו של דבר הם עורמים על המצבות גל חדש של קמח טחון. והמשגיחים כל שכן שידיהן מלאות עבודה, אם כי טבעיהם שונים זה מזה ועיסוקיהם מגוונים, הם דרך כלל מחולקים לשני סוגים. משגיחים על הכשרות ומשגיחים על הטרפות. משגיחים על הטרפות הכיצד? קבלה היא בידי חוקרים רבים, שאין אמן ראוי לשמו אלא אם כן הוא אדם שלא כדרכו, יוצא־דופן לפי אורח־חייו. יוצא שורת השכל ושורת הרגש. אין השכינה שורה בזכות הנשמה היתירה, אלא דווקא בזכות חוסר־נשמה, בזכות איזה קלקול נפשי או גופני. לא העץ אלא הסיקוס שבו מגדל את הפרי. ואין זוכה לכתר אמן השלם אלא בעל מום רוחני, חדל־אישים. הבריאות היא פסול במשפחת האמנים; המחלה מקור הכשרון. אמן שומר־חוק חשוד על השעמום. לכן, רק שאינם במוסר ובדרך־ארץ ולא בתורה – גם האינטלקט הוא פגם בספירה – יירצו לכהונה גדולה. אין ההשגחה העליונה פוסקת כשרון ושאר־רוח, אלא למופקרים שבבריות.

עד כאן משגיחים על הטרפות. כתשובת המשקל מצויים בכל הזמנים, ובמידה יתירה בימינו. פרשנים המשגיחים על כשרות היצירות מבחינת טובת־הנאה, שאפשר להפיק מהן לתיקון העולם. אמנם, המגמה לתיקון העולם באמנות אינה דבר בטל, קל וחומר שאינה פסול. היא יסוד כל עשיה ויצירה. אולם המשגיחים על הכשרות אינם מחפשים את התיקון בנשמת האמנות, אלא בנושאיה, בצד המועיל שבה לדברים העומדים בשעה זו על הפרק. המפקחים על הכשרות קצרי־נשימה הם. כיוון שתכלית האמנות גאולה, הם תובעים ממנה גאולה לאלתר, לחיי־שעה ממש. האמנות מושפלת לדרגת רקחת וטבחת, תפקיד ששומרי חומות הדת נהגו לייחדו למדעים.

המשגיחים על הכשרות פועלים כפקידי המלכות וכמזכירים בלשכות המועצות העירוניות. המבקרים הנעשים ראשי־דוכנא תובעים מאת האמנים לשמש מורי דרדקאות. בין מכנים זאת ראליזם סוציאליסטי בין ריאליזם לאומי – היינו הך. אין זה ריאליזם, אלא סילופו. האדם הריאלי הוא לא רק גוף. גם נשמה ושאר־רוח. נגלה שאין בו נסתר אף נגלה איננו. ריאליזם כולל כל סגולות האדם, כלל שאיפותיו, כל מגושם ונאצל שבו.

צדיקים נוקטים כלל זה: כל הגדול מחברו בכוח היוצר קופת התסביכים שלו עמוסה יותר. אמן במשמע סוטה או שוטה, מנוון. שכור לכל הפחות, מקורב לסיטרא אחרא בכל אופן. ובה במידה מרוחק מן הנימוס האנושי. צא וראה, כמה מקדישים מחקרים לפייטן הצרפתי ויויאן, שהיה גנב מועד, לרמבו שנתן גט־פיטורים לתרבות אירופה, לקזנובה ההולל. לדה־סאד ולקוינסי המשחתים, לניצשה ולמופסן שהלכו לעולם האמת דרך שער בית המשוגעים, לדוסטויבסקי, משום שהיה חולה נופל, לגוגן העריק לטאיטי, לביירון, שנתפס לסטיה מינית, לסטרינדברג שנתפרסם בעסקי גטין וקידושין, לקפקה שהביא לעולם במקום אנשים הנבראים בצלם אלהים רפאים המשוטטים בעמק הבכא, כאילו האדם נברא בצלם הכלב, העכבר והפרעוש.

המפקחים על הכשרות נתונים תמיד לפיקוח על ידי קובעי הקו ומחליפיו. אין דבר קבוע. ואף הקו אינו קבוע. הכל משתנה בהתאם לתכסיסי השעה.

המשגיחים, בין על הכשרות ובין על הטרפות, המצליחים להשפיע, כל גידוליהם כמותם. פרחי האמנים מחקים את הצדדים השליליים של קודמיהם. הללו מדריכים למסבאות ולבתי הקפה, והללו לקסרקטינים. לפי נוסח זה אמן סתם הוא בעל בלורית, משונה בלבושו, בהילוכו ובשיחו, כדי להמהם את הבורגני; לפי נוסח שני סתם אמן הוא בעל קרחת, נושא פנקס־חבר ואף נושא־אקדח, ומכל מקום הוא גופו בגדר לאקדח, היורה בשעה שמצווים עליו. לפי נוסח ראשון המחלה היא סימן כשרון. לפי נוסח אחרון, הכשרון הוא מין שור הבר או חמור לרכיבה עליו. הבריאות היא לא רק תכונה, אלא גם חובה אזרחית. כל סטיה קלה מן הפרוטוקול האזרחי היא בגדר בגידה. רגשות, הלך־נפש, עצבות, הם מרד במלכות. האמן חייב להיות תמיד בקו הבריאות ולהיות ב“קו”. אין הוא פועל על דעת עצמו, העושה ממילא שליחות למולדתו או למעמדו, אלא הוא מלכתחילה שליח. כל עיקרו שליח לדבר מצוה או לדבר עבירה, הכל לפי הצו והקו. הוא נכס הכלל ואינו של עצמו.

סילוף כנגד סילוף. שני סוגי המשגיחים מחולקים לכאורה בכיוונים, אבל מאוחדים בעיקר, שהמפתח לגילוי כבשוני היצירה הוא בידיהם. הם יודעים בדיוק במה מדליקין את מנורת המאור של הכשרון. הללו אומרים: היה חולה, מנוון, פרא־אדם ואתה זוכה לחלק בעולם היצירה. והללו אומרים: היה צייתן, נתין כדבעי, מוכן לצו, שומר קו, מהלך בתלם, מודרך ומאולף – ויינתן לך תואר מחנך הדור ומורה־דרך להמונים.

מן הראוי היה משכבר הדורות למנות משגיח על המשגיחים משני הסוגים לבל ישגיחו ולבל יחטטו לא בקוי הבריאות ולא במחלות.