אימה תוקפת אותנו בגשתנו לפרדס המיתוס. זהו עולם סתום, אבל זהו עולם אנושי. הוא לא רק עברנו, אלא גם במדה מרובה הוונו. וכשם שאין הפרט יכול להתכחש לתור ילדותו – שהרי גם המבוגר עלול בכל יום ושעה לעשות מעשי ילדות, ולא עוד אלא שאינו בטוח כלל, שלא ישוב ביום מן הימים למצבו הילדותי – כך אין החברה כולה רשאית להתעלם מן הקדומים שלה, המפעפעים במלוא החיוּת, אם כי בסתימא, בעולם של עכשיו. והכיצד נפרנס את שפע התועבות והמדוחים, הממלאים את העולם האלילי, שהוא נחלת החולף, אם לא נפרשו לעצמנו כעולם שלא חלף עדיין כלל ועיקר? מוזר הדבר, אבל כך הוא. הרבה חזיונות תמוהים יש, שאי אתה יכול ליישבם כלל כל זמן שהם בגדר פליאה, אלא אם כן אתה עוקרם מתוך ספירת המופלא ונועצם לתוך קו הטבע. פולחן העבודות הזרות הוא אחד מהם. כל כמה שצעיף המיתוס פרוש עליו והוא נתפס על ידינו כחזיון שהיה, אין הוא מושג לנו כלל ועצם היותו אי אז צורב את מוחנו ומתקעקע כתו הקלון בלבנו. אבל מוטב שנסתכל בנפשנו בהווה בשביל שיתברר לנו, שאותו אנושי קדמון לא היה כלל מין אדם נבדל משלנו ושכל הנטיות המשונות של הקדמון לעבודות זרות ולמעשים תעתועים טבועות גם בנו. ואם כך הרי אין החידה הקדומה עוד בגדר חידה אלא תופעה אנושית מתמדת, ששמה ותכנה האיוולת. עבודת המולך ובעל פעור אינה מתישבת על דעתנו, ולא יכלה להתישב גם על דעתו של האדם הקדמון, אבל היא נעשתה משום שדרך כסל היא באדם להתמכר למעשים מגונים, הלובשים צורות שונות בתקופות התפתחות שונות, שהצד השווה שבהם שהם תועבה. אין אדם עושה תועבה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות ועמים משתקצים מתוך אותה רוח שטות זו, הפועלת בקרבם כרוח עוועים. גם בזמנים, שבהם העבירו אבות את בניהם למולך, היתה מצויה אהבת הורים, אלא שדורות משוגעים לדבר אחד, משהגיע תור קרבנם, התגברו על רגש החמלה והתאכזרו לעולליהם. אין אנו צריכים משום כך לפרוש מסך של תמהון על כל הדורות ההם ולציינם כשקועים בבערות מכל הבחינות. אין אנו רואים את האיוולת כיסוד המשתלט על כל הנפש וטובע את חותמו בכל הספירות שלה, אלא כקלקול או כנגע, התופס רק חלק מה ישות. יכול אדם להיות חכם, המכיל בקרבו נקודה של שטות, הפועלת במצבים ידועים. כך יש דור דעה, הנגוע בחלקו בסימני בערות. תרבות יון משמשת לנו דוגמה נאה לתערובת יסודות האור והחושך, השכל והאיוולת, אהבת החופש והשגות עובדתיות. נהוג לומר, ששרידי מיתוס מפעפעים בכל תקופות התרבות. והגדרה זו אינה נכונה, כי מכללה יוצא, שהמיתוס הוא מחוץ לכלל תרבות. אין המיתוס אלא מכסה על גבי אותה תיבת צפעונים של פיגולים וגילולים המתנחלת מדור לדור ושמקורה באדם של כל הזמנים. אם כי גלוייהם של המעשים שונים זה מזה בזמנים השונים. עבודה זרה קיימת בכל דור. ואין היא אלא גלויה של המחשבה הזרה, של האיוולת הקשורה בלב.

בשתי דרכים הולך האדם לקבל את פני הנעלם ולחדור לתוך מסתריו: בדרך השכל וההכרה ובדרך אי השכל והאיוולת. אין הוא יודע מה משתי הדרכים הללו בטוחה יותר בידיו להביאהו אל מטרתו. רואה הוא שכל יגיעות רוחו ושכלו לא עמדו לו להסיר הלוט מעל רזי הבריאה, ולא עוד אלא שהן מנחילות לו מפח נפש. מתוך כך הוא בא לבעוט בתבונה ולנסות את כוחו בדרך הנגדית. תכונה יש בשכל שאפשר לכעוס עליו. השכל הוא בר תודעה וכדאי לכעוס עליו. מה יתמרמר האדם על ידו על רגלו, על קיבתו או על חושיו? אתה קוצף עליהם והם אינם יודעים. סומים וחרשים הם. אף על פי שהרבה מכאובים ותחלואים מגיעים לנו על ידיהם אין הם בגדר מי שאפשר לגעור בו. אולם השכל פקח הוא, יודע ומבין עליו אפשר לשפוך את כל החימה, אותו כדאי להכעיס, בו אפשר לעשות נקמות. והוא נראה לאמתו כבא־כוחו של הנעלם עלי אדמות ובתוך גופנו. לפיכך הוא הנתבע שלנו. כל המעשים התעתועים והעבודות זרות נתכוונו להכעיס את השכל הישר, ללכת לקראת נחשים, לדבק בעצם הנעלם באופן אי אמצעי. משאדם מתרחק מן השכל ואף מתכוון לבעוט בו ולהכעיסו הריהו מתגלגל במתכוון ויורד לדיוטה הנמוכה ביותר של תועבה וזוהמה. ממה נפשך, אם השכל אינו טוב ולא נמצא ראוי לשמש מורה דרך הרי כל מה שרחוק ממנו טוב הנהו ומהווה ציון בדרך לאורחא דמהימנותה. באמת אמרו: מתמכרים אל התועבות. אין פולחן האלילות נעשה אלא מתוך שכרון הנקמה, מתוך התלהבות הנקמה ובאבדן החושים. אם נאמר שכעס הוא עבודה זרה הרי פירושו של דבר, שעבודה זרה היא כעס. מתוך כעס על השכל שלא עלה בידו לקרבנו אל המטרה אנו מפליגים לתוך אי השכלי, שאף הוא בעצם חלק מעצמותנו. יכול אדם לעשות דברים נתעבים – הוי אומר צריך לעשותם. והרי יודע ומנחש הקדמון, כשם שיודע ומכיר בן התרבות, שהלחישות האויליות אף הן חלק מעצמותו. האויל יושב בסתר לבו. ומה שלא יעשה השכל אפשר יעשה אותו שוטה בהשגת כבשונו של עולם.

מעלה יתירה ש לאי שכלי בעיני האדם, שמהווה, לפי השגתו, יסוד אי אמצעי. השכל מפריד בין הקרוץ מחומר לבין החומר. על ידי השכל התרומם האדם מעל הטבע. אבל נדמה שהאושר בחיק הטבע ינוח. מקנא הוא בילדי הטבע, החיים בתום ובשלום עם הבריאה. הצמח דבוק לאם אדמה, אף בעל החי צמוד אל מקורות החיים, ורק האדם חרג ממסגרות הבריאה ועמד על ייחודו שלו, עבודת האליל היא חזרה אל הטבע מתוך ויתור על העליונות ועל הפירוד הכרוך בה. נצמד האדם אל יצור נמוך שבנמוכים, או גם לעץ ואבן, שאין בהם רוח החיים, על מנת לשוב על ידם ולהשתפך גם כן לתוך החיים הכוללים מתוך אי ידיעת עצמו. עבודה זרה היא מרד בשכל, אותו מרד המתגלה בדרכים שונות ובתקופות שונות של התרבות האנושית. פולחן הבהמה מעורר ממילא את התבהמותו של האדם. גדולה מזו: מתוך צפיה בדחילו ורחימו לבהמי מגלה האדם בעצמו את היסוד הבהמי, שאינו כלל מבוטל הכמות והריהו מתחיל לטפחו ולעשותו גם כן פולחן. כל הדברים שהצנעה יפה להם ושמדרך הטבע להתבייש בהם, כל התהליכים הנמוכים, כל הצרכים, שיש בהם סיטרא דזוהמה, המשמשים גלויים לזיקה שבין בר הדעת אל הטבע, נעשים בעלי חשיבות מרובה ואף הוד של קדושה נאצל עליהם. השכל מקור האסונות, הגורם לפירוד, המניע להתבדלות האדם מכלל הטבעים, נראה לאור זה כמשגה הטבע או כתעלול של איזה אויב פנימי, מעשה שטן. וכי אין התפרצויות איבה לשכל תוקפות את האנושיות בכל הזמנים. התרבות והאוילות חיות על הרוב שלום זו על יד זו ואפילו ברשות אנושית אחת. התרבות סובלת את האוילות ותומכת אותה בצינעה, ואילו העולם האלילי הקדיש בגלוי אותה אוילות, המשמשת מקור חיים.

את אי השכלי אפשר לבזות או לקדש, דרך אמצעית אין. בכך סכנתו של אי השכלי. אין הוא פועל במשובה ונחת כשכל אלא דרך התפרצויות, שכרון ותוקפנות. השכל מבדיל בין הצנעה לפרהסיה, ביון המחשבה לדבור, בין הרצון להגשמה, ולא עוד אלא שיודע הוא, כי פעמים תהום חפורה בין הרצון להגשמה. אי השכלי פוסח על תהומות ואינו רוצה להבחין בין ראוי לרצוי. כל מה שמוצא הוא בחדרי חדרים הוא מוקיע לגלוי. הוא אומר: כל שהצנעה יפה לו הפרהסיה קודש לו. את התועבות מתמכרים לעשות דווקא ברוב עם ובהמון חוגג. אותה נטיה להשתפך לתוך הכוללות, הטבוע בכל יצור אנושי, מגבירה חילים משאדם בא לידי הכרה, כי הוא צריך לשתף את הכלל את כל מסתריו, את תאוותו ותועבותיו. ולא היו ימים טובים לאנושיות כתהלוכות רבות הפאר ורבות הניוול לכבוד אלוהי הפריה. חכמה כוחה ביחידות בשניים, בסוד חכמים. אבל איוולת יש לעשותה בצבור, הכרח לבצעה ברוב עם. שהרי לתכלית מה פונה אדם אליה? בשביל להיגאל מן הפירוד ולשוב לזרועות הכולל. ואם כך ככל שיגדל ההמון החוגג כן תגבר הרגשת האחדות המתחדשת באדם הנתלש והמובדל.

כי החכם נידון לבדידות – גלוי וידוע. אין אדם מחכים אלא ביחידות, מתוך ריכוז. וכך הוא התהליך. בשביל להשיג יסודות החכמה היחיד פורש והולך מן הצבור, משליך מעליו מגעים, פורק מעל עצמו זיקות, מתקלף והולך משכבות לאין שיעור עד שעומד על ייחודו שלו. הוא שוקע לתוך עצמו ומסתכל בנפשו כבמוקדת. היפוכה דרך האיוולת. עיני כסיל במרחקים משוטטות. נפשו מתפזרת והולכת לתוך הרבים. הוא יוצא מתוך עצמו ומשתפך לתוך הכולל. החכם הולך אל העולם דרך הפרט של עצמו, הכסיל הולך דרך הרבים. מחוז החפץ אחד ומשותף לשניהם: אחדות הבריאה.

כיוון שמצאנו את האיוולת כאחת מן הדרכים המובילות אל האחדות אין אנו יכולים עוד לראותה כחזיון חולף, כנקודה שאפשר לעוז עליה, הואיל וההליכה אל האחדות היא ללא גבול. נצח האיוולת, כשם שנצח היצר. כל מקום שאמרו דור דעה נקטו לשון מליצה. אין דור דעה כשם שאין בדור נקי מיצרים. ואם יצרי לב אנוש לא נשתנו מיסודם מימי בראשית מניין לנו הסברה, כי יש תרופה לאיוולת ושצפונה רפוי לה בחביון העתיד? הארץ לא תימלא דעה גם באחרית הימים כל עוד לא יגור זאב עם כבש וכל עוד יגור הזאב בקרב האדם. לתוכו של דבר, אין לאיוולת עצמיות משלה, היא ההגיון הפנימי והמוצנע, כשהוא פורץ לגלוי. כל צנעה שיוצאת לפרהסיה שלא כדין היא איוולת. אבל אין האדם יכול להצפין זמן ממושך את הגותו. על כרחה של זו להתפרץ. אין הפנים יכול להכיל משא זה לאורך ימים. חש האדם כי כל שבו הוא קנין הכלל. אף על הטמיר והנעלם חייב הוא דין וחשבון לכלל. האין האיוולת מין סוג של ודוי? הכסיל הוא הנדיב. הוא מגיש לצבור את שרעפי לבו. הוא מגלה יותר מטפח. חכמים ממשלים גינו את האויל לומר, שלב כסיל בלשונו. מום זה הוא גם מקור ישרו של השוטה. שמחה לו לכסיל לפרק מעל לבו מטען רב. האם לא משום כן רוב חכמים מתקנאים במנת הכסיל, ואילו עם השוטים שמח בחלקו? כמו בעיר נצורה יושב החכם. הכסיל מתהלך כצפור דרור. הוא מוציא את כל רוחו. איש רעים הוא. יותר ממה שהוא נוטל מאחרים הוא נותן להם. הוא מבדח דעתם של הבריות. אין הוא מטיל אימה עליהם, שהרי לבו ערום לנגדם.

ואם לחשך אדם לומר: אם תועבת האלילות ממקור האוילות שופעת, מה טעם פרשה האנושיות צעיף של מסתורין על דברי ימיה הקדומים והמיתוס מניין? אף אתה ענה לו. ענינו של המיתוס הוא גופו דבר איוולת הוא. לאחר שהאנושיות עוברת שלב מסויים בהתפתחותה היא מתחילה להתבייש במעשי נערות שלה, ותחת להודות בגלוי על משוגותיה בעבר תפסה דרך הפוכה מזו ועושה אותן דברים שבקדושה ומטילה עליהן פרוכת של סוד. ואם תמצא לומר: היא מדברת אמת, אבל בשפה מחוכמת. לפיכך היא סותמת ואומרת יצר עבודה זרה, כאילו אותו יצר הוא בחינת רזי דרזין, שאין אנו בני ההווה מסוגלים עוד להשיגו. ואינו כן. דוק ותמצא שרידי מיתוס, וכלל לא שרידים כגרגירים קטנים, אלא הרים של מיתוס, רובצים עלינו בהווה. אין בין עולם האלילי לבין עולם התרבות אלא זו, שכל הצנעה שפרצה לפרהסיה בהילולות ובחינגות בפולחנים שונים, חזרה וזנקה לתוך הצנעה בחלקה, ואילו בחלקה הריהי מפעפעת גם על פני השטח הנגלה שלנו. הקרבן הוא יסוד המיתוס והקרבן מהווה גם הציר של החברה התרבותית. ההשתוללות בצבור מוצאת את גלוייה בעולמנו התרבותי במדה לא פחותה אולי מאשר בתקופות בראשית, אם כי בן התרבות מטיל מתחילה מסכה על פניו לפני שהוא נכנס לתהלוכה של הוללות. אין בין הפולחן הגלוי לעבודה זרה לבין עולם התרבותי אלא המסכה. נשפי מסכות, תהלוכות קרנוול, ברכות שחיה, קרשי הבימה, ימים טובים לאומיים, מהווים איי־היתר ליצרים, הפורצים מן הסוגר כבימים עתיקים. ודאי יש בכך משום חכמה, שאין אנו הולכים בדרכי חם לגלות את ערוות הדורות הקדמונים, ונוח לנו לפרוש עליהם את צעיף הסוד והתיקו מאשר להציגם באיוולתם שהיא גם איוולתנו. אולם כיבוד המיתוס מכשיר במדה מרובה את כשלונם של הדורות הבאים ומאריך את שלטונה של האיוולת, המתכסה בעלה התאנה של הסוד. חכמים רבים סבורים עד היום, שבזכות המיתוס אנו חיים, שאם נקרע מעליו הלוט יתאכזב מקור החיים. והרי זה בערך כמשל האדם, שנחש נצמד אליו ומוצץ את דמו, אלא שבמרוצת הימים הסתגל להעמיד מתוך דמו כוח חיסון כנגד וסבור הוא בטעותו שהנחש, הכוח המעורר לתסיסת דמיו, הוא מקור השפע לכוחותיו. הלכי רוח קדומים מפעפעים בקרבנו, זכירות מני קדם, הרגלים נושנים, שוועות דם, אבל לא מפיהם אנו חיים. מקור החיים עמוק ונעלה מגלמי חיים. כך יש סבורים שאין טעם אוכל אלא בבשר, בדם, באבר מין החי. וכך אין רבים מסוגלים לתפוס חיי נשמות, שאינם מתגשמים בחגים לאומיים, במאכלים מסרתיים, במאורעות הסטוריים. כאילו שר החיים יש לו מלכות מצומצמה בתוך הקיבה בלבדה. שתים רעות ביחסנו אל המיתוס, לא די שאנו מצדיקים אותו הננו גם מקדשים אותו. ואולי הקדשתו מכוונת להרחיקו מן השכל, שלא נבוא לידי הבנתו. שאם נבינו כהלכתו הרי נחפש דרכים להתחסן כנגדו.

אין עצה כנגד המיתוס אלא להגיה עליו אור השכל. לאי שכלי אין תרופה אלא השכלי. כל זמן שהמיתוס סתום וחתום הריהו מהווה מקור תחלואים. נפתח את בית הגנזים הזה ונכניס לתוכו אור ואויר. עברה של האנושיות אינו צריך לשמש לנו טרקלין לעת מצוא ולשיחה קלה ברגעים חגיגיים בלבד, אלא הוא בית חיינו. אנו הווים לא רק בהווה אלא גם בעבר. אנו חיים את העבר, שואפים את אוירו. ובמדה שאויר זה מעופש הריהו מזיק לנו בכל עת ובכל שעה. אילו ניתנה רשות לומר מה שהלב נוקף לפעמים הרי עתים לחש יש בנו, כי אחד ליצן מתעתע את מין האדם בדרכו על במתי עולם ובמתכוון מערפל לפניו ערפלים של קדושה על כל המשוגות החולפות. שהרי אין משוגה ואיוולת אלא ההתפרצות מן הצנעה לפרהסיה. בא הליצן ועוטף את העבר, שכבר נגלתה טומאתו בשוליו, בכפורת של קדושה, בשביל לכנס את הפרהסיה שוב לתוך הצנעה. אולם תפקידה של התרבות לצעוד קדימה ולא לשוב אחורנית. מה שיצא לגלוי יהא גלוי ועומד. ככל חלק מהנסתר משהוא נתגלה ואתה משיבו לתוך בית הגנזים הרי אתה הופכו לכוח מסכן. קדוש רק החי או שלא חי עדיין. מה שכבר יצא מן החיים אינו עוד קדוש. האין אנו אנשי המסורת חיים בהיפוך. אנו מקדשים את בית הקברות ועל ידי כך הננו הופכים את החיים לשדה קטל. אימה מפני המיתוס. משהוא מתהלך בין החיים. הדבר מתהלך בחדרינו.