אימה תוקפת אותנו בגשתנו לפרדס המיתוס. זהו עולם סתום, אבל זהו עולם אנושי. הוא לא רק עברנו, אלא גם במדה מרובה הוונו. וכשם שאין הפרט יכול להתכחש לתור ילדותו – שהרי גם המבוגר עלול בכל יום ושעה לעשות מעשי ילדות, ולא עוד אלא שאינו בטוח כלל, שלא ישוב ביום מן הימים למצבו הילדותי – כך אין החברה כולה רשאית להתעלם מן הקדומים שלה, המפעפעים במלוא החיוּת, אם כי בסתימא, בעולם של עכשיו. והכיצד נפרנס את שפע התועבות והמדוחים, הממלאים את העולם האלילי, שהוא נחלת החולף, אם לא נפרשו לעצמנו כעולם שלא חלף עדיין כלל ועיקר? מוזר הדבר, אבל כך הוא. הרבה חזיונות תמוהים יש, שאי אתה יכול ליישבם כלל כל זמן שהם בגדר פליאה, אלא אם כן אתה עוקרם מתוך ספירת המופלא ונועצם לתוך קו הטבע. פולחן העבודות הזרות הוא אחד מהם. כל כמה שצעיף המיתוס פרוש עליו והוא נתפס על ידינו כחזיון שהיה, אין הוא מושג לנו כלל ועצם היותו אי אז צורב את מוחנו ומתקעקע כתו הקלון בלבנו. אבל מוטב שנסתכל בנפשנו בהווה בשביל שיתברר לנו, שאותו אנושי קדמון לא היה כלל מין אדם נבדל משלנו ושכל הנטיות המשונות של הקדמון לעבודות זרות ולמעשים תעתועים טבועות גם בנו. ואם כך הרי אין החידה הקדומה עוד בגדר חידה אלא תופעה אנושית מתמדת, ששמה ותכנה האיוולת. עבודת המולך ובעל פעור אינה מתישבת על דעתנו, ולא יכלה להתישב גם על דעתו של האדם הקדמון, אבל היא נעשתה משום שדרך כסל היא באדם להתמכר למעשים מגונים, הלובשים צורות שונות בתקופות התפתחות שונות, שהצד השווה שבהם שהם תועבה. אין אדם עושה תועבה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות ועמים משתקצים מתוך אותה רוח שטות זו, הפועלת בקרבם כרוח עוועים. גם בזמנים, שבהם העבירו אבות את בניהם למולך, היתה מצויה אהבת הורים, אלא שדורות משוגעים לדבר אחד, משהגיע תור קרבנם, התגברו על רגש החמלה והתאכזרו לעולליהם. אין אנו צריכים משום כך לפרוש מסך של תמהון על כל הדורות ההם ולציינם כשקועים בבערות מכל הבחינות. אין אנו רואים את האיוולת כיסוד המשתלט על כל הנפש וטובע את חותמו בכל הספירות שלה, אלא כקלקול או כנגע, התופס רק חלק מה ישות. יכול אדם להיות חכם, המכיל בקרבו נקודה של שטות, הפועלת במצבים ידועים. כך יש דור דעה, הנגוע בחלקו בסימני בערות. תרבות יון משמשת לנו דוגמה נאה לתערובת יסודות האור והחושך, השכל והאיוולת, אהבת החופש והשגות עובדתיות. נהוג לומר, ששרידי מיתוס מפעפעים בכל תקופות התרבות. והגדרה זו אינה נכונה, כי מכללה יוצא, שהמיתוס הוא מחוץ לכלל תרבות. אין המיתוס אלא מכסה על גבי אותה תיבת צפעונים של פיגולים וגילולים המתנחלת מדור לדור ושמקורה באדם של כל הזמנים. אם כי גלוייהם של המעשים שונים זה מזה בזמנים השונים. עבודה זרה קיימת בכל דור. ואין היא אלא גלויה של המחשבה הזרה, של האיוולת הקשורה בלב.

בשתי דרכים הולך האדם לקבל את פני הנעלם ולחדור לתוך מסתריו: בדרך השכל וההכרה ובדרך אי השכל והאיוולת. אין הוא יודע מה משתי הדרכים הללו בטוחה יותר בידיו להביאהו אל מטרתו. רואה הוא שכל יגיעות רוחו ושכלו לא עמדו לו להסיר הלוט מעל רזי הבריאה, ולא עוד אלא שהן מנחילות לו מפח נפש. מתוך כך הוא בא לבעוט בתבונה ולנסות את כוחו בדרך הנגדית. תכונה יש בשכל שאפשר לכעוס עליו. השכל הוא בר תודעה וכדאי לכעוס עליו. מה יתמרמר האדם על ידו על רגלו, על קיבתו או על חושיו? אתה קוצף עליהם והם אינם יודעים. סומים וחרשים הם. אף על פי שהרבה מכאובים ותחלואים מגיעים לנו על ידיהם אין הם בגדר מי שאפשר לגעור בו. אולם השכל פקח הוא, יודע ומבין עליו אפשר לשפוך את כל החימה, אותו כדאי להכעיס, בו אפשר לעשות נקמות. והוא נראה לאמתו כבא־כוחו של הנעלם עלי אדמות ובתוך גופנו. לפיכך הוא הנתבע שלנו. כל המעשים התעתועים והעבודות זרות נתכוונו להכעיס את השכל הישר, ללכת לקראת נחשים, לדבק בעצם הנעלם באופן אי אמצעי. משאדם מתרחק מן השכל ואף מתכוון לבעוט בו ולהכעיסו הריהו מתגלגל במתכוון ויורד לדיוטה הנמוכה ביותר של תועבה וזוהמה. ממה נפשך, אם השכל אינו טוב ולא נמצא ראוי לשמש מורה דרך הרי כל מה שרחוק ממנו טוב הנהו ומהווה ציון בדרך לאורחא דמהימנותה. באמת אמרו: מתמכרים אל התועבות. אין פולחן האלילות נעשה אלא מתוך שכרון הנקמה, מתוך התלהבות הנקמה ובאבדן החושים. אם נאמר שכעס הוא עבודה זרה הרי פירושו של דבר, שעבודה זרה היא כעס. מתוך כעס על השכל שלא עלה בידו לקרבנו אל המטרה אנו מפליגים לתוך אי השכלי, שאף הוא בעצם חלק מעצמותנו. יכול אדם לעשות דברים נתעבים – הוי אומר צריך לעשותם. והרי יודע ומנחש הקדמון, כשם שיודע ומכיר בן התרבות, שהלחישות האויליות אף הן חלק מעצמותו. האויל יושב בסתר לבו. ומה שלא יעשה השכל אפשר יעשה אותו שוטה בהשגת כבשונו של עולם.

מעלה יתירה ש לאי שכלי בעיני האדם, שמהווה, לפי השגתו, יסוד אי אמצעי. השכל מפריד בין הקרוץ מחומר לבין החומר. על ידי השכל התרומם האדם מעל הטבע. אבל נדמה שהאושר בחיק הטבע ינוח. מקנא הוא בילדי הטבע, החיים בתום ובשלום עם הבריאה. הצמח דבוק לאם אדמה, אף בעל החי צמוד אל מקורות החיים, ורק האדם חרג ממסגרות הבריאה ועמד על ייחודו שלו, עבודת האליל היא חזרה אל הטבע מתוך ויתור על העליונות ועל הפירוד הכרוך בה. נצמד האדם אל יצור נמוך שבנמוכים, או גם לעץ ואבן, שאין בהם רוח החיים, על מנת לשוב על ידם ולהשתפך גם כן לתוך החיים הכוללים מתוך אי ידיעת עצמו. עבודה זרה היא מרד בשכל, אותו מרד המתגלה בדרכים שונות ובתקופות שונות של התרבות האנושית. פולחן הבהמה מעורר ממילא את התבהמותו של האדם. גדולה מזו: מתוך צפיה בדחילו ורחימו לבהמי מגלה האדם בעצמו את היסוד הבהמי, שאינו כלל מבוטל הכמות והריהו מתחיל לטפחו ולעשותו גם כן פולחן. כל הדברים שהצנעה יפה להם ושמדרך הטבע להתבייש בהם, כל התהליכים הנמוכים, כל הצרכים, שיש בהם סיטרא דזוהמה, המשמשים גלויים לזיקה שבין בר הדעת אל הטבע, נעשים בעלי חשיבות מרובה ואף הוד של קדושה נאצל עליהם. השכל מקור האסונות, הגורם לפירוד, המניע להתבדלות האדם מכלל הטבעים, נראה לאור זה כמשגה הטבע או כתעלול של איזה אויב פנימי, מעשה שטן. וכי אין התפרצויות איבה לשכל תוקפות את האנושיות בכל הזמנים. התרבות והאוילות חיות על הרוב שלום זו על יד זו ואפילו ברשות אנושית אחת. התרבות סובלת את האוילות ותומכת אותה בצינעה, ואילו העולם האלילי הקדיש בגלוי אותה אוילות, המשמשת מקור חיים.

את אי השכלי אפשר לבזות או לקדש, דרך אמצעית אין. בכך סכנתו של אי השכלי. אין הוא פועל במשובה ונחת כשכל אלא דרך התפרצויות, שכרון ותוקפנות. השכל מבדיל בין הצנעה לפרהסיה, ביון המחשבה לדבור, בין הרצון להגשמה, ולא עוד אלא שיודע הוא, כי פעמים תהום חפורה בין הרצון להגשמה. אי השכלי פוסח על תהומות ואינו רוצה להבחין בין ראוי לרצוי. כל מה שמוצא הוא בחדרי חדרים הוא מוקיע לגלוי. הוא אומר: כל שהצנעה יפה לו הפרהסיה קודש לו. את התועבות מתמכרים לעשות דווקא ברוב עם ובהמון חוגג. אותה נטיה להשתפך לתוך הכוללות, הטבוע בכל יצור אנושי, מגבירה חילים משאדם בא לידי הכרה, כי הוא צריך לשתף את הכלל את כל מסתריו, את תאוותו ותועבותיו. ולא היו ימים טובים לאנושיות כתהלוכות רבות הפאר ורבות הניוול לכבוד אלוהי הפריה. חכמה כוחה ביחידות בשניים, בסוד חכמים. אבל איוולת יש לעשותה בצבור, הכרח לבצעה ברוב עם. שהרי לתכלית מה פונה אדם אליה? בשביל להיגאל מן הפירוד ולשוב לזרועות הכולל. ואם כך ככל שיגדל ההמון החוגג כן תגבר הרגשת האחדות המתחדשת באדם הנתלש והמובדל.

כי החכם נידון לבדידות – גלוי וידוע. אין אדם מחכים אלא ביחידות, מתוך ריכוז. וכך הוא התהליך. בשביל להשיג יסודות החכמה היחיד פורש והולך מן הצבור, משליך מעליו מגעים, פורק מעל עצמו זיקות, מתקלף והולך משכבות לאין שיעור עד שעומד על ייחודו שלו. הוא שוקע לתוך עצמו ומסתכל בנפשו כבמוקדת. היפוכה דרך האיוולת. עיני כסיל במרחקים משוטטות. נפשו מתפזרת והולכת לתוך הרבים. הוא יוצא מתוך עצמו ומשתפך לתוך הכולל. החכם הולך אל העולם דרך הפרט של עצמו, הכסיל הולך דרך הרבים. מחוז החפץ אחד ומשותף לשניהם: אחדות הבריאה.

כיוון שמצאנו את האיוולת כאחת מן הדרכים המובילות אל האחדות אין אנו יכולים עוד לראותה כחזיון חולף, כנקודה שאפשר לעוז עליה, הואיל וההליכה אל האחדות היא ללא גבול. נצח האיוולת, כשם שנצח היצר. כל מקום שאמרו דור דעה נקטו לשון מליצה. אין דור דעה כשם שאין בדור נקי מיצרים. ואם יצרי לב אנוש לא נשתנו מיסודם מימי בראשית מניין לנו הסברה, כי יש תרופה לאיוולת ושצפונה רפוי לה בחביון העתיד? הארץ לא תימלא דעה גם באחרית הימים כל עוד לא יגור זאב עם כבש וכל עוד יגור הזאב בקרב האדם. לתוכו של דבר, אין לאיוולת עצמיות משלה, היא ההגיון הפנימי והמוצנע, כשהוא פורץ לגלוי. כל צנעה שיוצאת לפרהסיה שלא כדין היא איוולת. אבל אין האדם יכול להצפין זמן ממושך את הגותו. על כרחה של זו להתפרץ. אין הפנים יכול להכיל משא זה לאורך ימים. חש האדם כי כל שבו הוא קנין הכלל. אף על הטמיר והנעלם חייב הוא דין וחשבון לכלל. האין האיוולת מין סוג של ודוי? הכסיל הוא הנדיב. הוא מגיש לצבור את שרעפי לבו. הוא מגלה יותר מטפח. חכמים ממשלים גינו את האויל לומר, שלב כסיל בלשונו. מום זה הוא גם מקור ישרו של השוטה. שמחה לו לכסיל לפרק מעל לבו מטען רב. האם לא משום כן רוב חכמים מתקנאים במנת הכסיל, ואילו עם השוטים שמח בחלקו? כמו בעיר נצורה יושב החכם. הכסיל מתהלך כצפור דרור. הוא מוציא את כל רוחו. איש רעים הוא. יותר ממה שהוא נוטל מאחרים הוא נותן להם. הוא מבדח דעתם של הבריות. אין הוא מטיל אימה עליהם, שהרי לבו ערום לנגדם.

ואם לחשך אדם לומר: אם תועבת האלילות ממקור האוילות שופעת, מה טעם פרשה האנושיות צעיף של מסתורין על דברי ימיה הקדומים והמיתוס מניין? אף אתה ענה לו. ענינו של המיתוס הוא גופו דבר איוולת הוא. לאחר שהאנושיות עוברת שלב מסויים בהתפתחותה היא מתחילה להתבייש במעשי נערות שלה, ותחת להודות בגלוי על משוגותיה בעבר תפסה דרך הפוכה מזו ועושה אותן דברים שבקדושה ומטילה עליהן פרוכת של סוד. ואם תמצא לומר: היא מדברת אמת, אבל בשפה מחוכמת. לפיכך היא סותמת ואומרת יצר עבודה זרה, כאילו אותו יצר הוא בחינת רזי דרזין, שאין אנו בני ההווה מסוגלים עוד להשיגו. ואינו כן. דוק ותמצא שרידי מיתוס, וכלל לא שרידים כגרגירים קטנים, אלא הרים של מיתוס, רובצים עלינו בהווה. אין בין עולם האלילי לבין עולם התרבות אלא זו, שכל הצנעה שפרצה לפרהסיה בהילולות ובחינגות בפולחנים שונים, חזרה וזנקה לתוך הצנעה בחלקה, ואילו בחלקה הריהי מפעפעת גם על פני השטח הנגלה שלנו. הקרבן הוא יסוד המיתוס והקרבן מהווה גם הציר של החברה התרבותית. ההשתוללות בצבור מוצאת את גלוייה בעולמנו התרבותי במדה לא פחותה אולי מאשר בתקופות בראשית, אם כי בן התרבות מטיל מתחילה מסכה על פניו לפני שהוא נכנס לתהלוכה של הוללות. אין בין הפולחן הגלוי לעבודה זרה לבין עולם התרבותי אלא המסכה. נשפי מסכות, תהלוכות קרנוול, ברכות שחיה, קרשי הבימה, ימים טובים לאומיים, מהווים איי־היתר ליצרים, הפורצים מן הסוגר כבימים עתיקים. ודאי יש בכך משום חכמה, שאין אנו הולכים בדרכי חם לגלות את ערוות הדורות הקדמונים, ונוח לנו לפרוש עליהם את צעיף הסוד והתיקו מאשר להציגם באיוולתם שהיא גם איוולתנו. אולם כיבוד המיתוס מכשיר במדה מרובה את כשלונם של הדורות הבאים ומאריך את שלטונה של האיוולת, המתכסה בעלה התאנה של הסוד. חכמים רבים סבורים עד היום, שבזכות המיתוס אנו חיים, שאם נקרע מעליו הלוט יתאכזב מקור החיים. והרי זה בערך כמשל האדם, שנחש נצמד אליו ומוצץ את דמו, אלא שבמרוצת הימים הסתגל להעמיד מתוך דמו כוח חיסון כנגד וסבור הוא בטעותו שהנחש, הכוח המעורר לתסיסת דמיו, הוא מקור השפע לכוחותיו. הלכי רוח קדומים מפעפעים בקרבנו, זכירות מני קדם, הרגלים נושנים, שוועות דם, אבל לא מפיהם אנו חיים. מקור החיים עמוק ונעלה מגלמי חיים. כך יש סבורים שאין טעם אוכל אלא בבשר, בדם, באבר מין החי. וכך אין רבים מסוגלים לתפוס חיי נשמות, שאינם מתגשמים בחגים לאומיים, במאכלים מסרתיים, במאורעות הסטוריים. כאילו שר החיים יש לו מלכות מצומצמה בתוך הקיבה בלבדה. שתים רעות ביחסנו אל המיתוס, לא די שאנו מצדיקים אותו הננו גם מקדשים אותו. ואולי הקדשתו מכוונת להרחיקו מן השכל, שלא נבוא לידי הבנתו. שאם נבינו כהלכתו הרי נחפש דרכים להתחסן כנגדו.

אין עצה כנגד המיתוס אלא להגיה עליו אור השכל. לאי שכלי אין תרופה אלא השכלי. כל זמן שהמיתוס סתום וחתום הריהו מהווה מקור תחלואים. נפתח את בית הגנזים הזה ונכניס לתוכו אור ואויר. עברה של האנושיות אינו צריך לשמש לנו טרקלין לעת מצוא ולשיחה קלה ברגעים חגיגיים בלבד, אלא הוא בית חיינו. אנו הווים לא רק בהווה אלא גם בעבר. אנו חיים את העבר, שואפים את אוירו. ובמדה שאויר זה מעופש הריהו מזיק לנו בכל עת ובכל שעה. אילו ניתנה רשות לומר מה שהלב נוקף לפעמים הרי עתים לחש יש בנו, כי אחד ליצן מתעתע את מין האדם בדרכו על במתי עולם ובמתכוון מערפל לפניו ערפלים של קדושה על כל המשוגות החולפות. שהרי אין משוגה ואיוולת אלא ההתפרצות מן הצנעה לפרהסיה. בא הליצן ועוטף את העבר, שכבר נגלתה טומאתו בשוליו, בכפורת של קדושה, בשביל לכנס את הפרהסיה שוב לתוך הצנעה. אולם תפקידה של התרבות לצעוד קדימה ולא לשוב אחורנית. מה שיצא לגלוי יהא גלוי ועומד. ככל חלק מהנסתר משהוא נתגלה ואתה משיבו לתוך בית הגנזים הרי אתה הופכו לכוח מסכן. קדוש רק החי או שלא חי עדיין. מה שכבר יצא מן החיים אינו עוד קדוש. האין אנו אנשי המסורת חיים בהיפוך. אנו מקדשים את בית הקברות ועל ידי כך הננו הופכים את החיים לשדה קטל. אימה מפני המיתוס. משהוא מתהלך בין החיים. הדבר מתהלך בחדרינו.

מן הפולחן הדתי ומרוח השיר נולד התיאטרון. הוי אומר: מרוח העוועים וממקור האיוולת. הפולחן הדתי מיוסד על הקרבן, הבא לפייס את האל הזועם או את הגורל הקודר בשלמי תודה, בתפילה ובזמרה. ואף התיאטרון מביא שעיר לעזאזל: את הנפש הפועלת על הבמה, המוצגה לראוה, לרחמים, לשפטים ואף ללעג. היא מחייבת ודוי, כי האל הקנא והנוקם אינו מסתפק במתת יד, בתרומה או במעשה, ואף לא בקרבן החי, הבא כתמורה, אלא הוא דורש את כל האדם, את לבו. חובה להתוודות על הקרבן, לפתוח את סגור הלב, למסור בנאמנות את כל ההגות שמלפני ולפנים, היינו, את כל מלאי האיוולת. אמנם, כל זמן שדעתו של אדם צלולה עליו אינו מסוגל, עם כל רצונו העז, להוקיע בגלוי את רחשי לבו הטמירים – תעודה לאיוולתו וקלון לגאונו האנושי – אבל אין באים לפני אלהים בלי כרכורי התלהבות ומי שאינו נופל על פניו מעוצם שכרון אינו מתקדש לראות מחזות שדי. משוגע איש הרוח ומשוגע איש אלהים. כנוח רוח השיר על המשורר כך תנוח רוח האכסטזה על עובד אלהים. הוא רוח הוא דימון, הפוקד את האדם ומשנה לשעת הפקודה את מהותו מן הקצה אל הקצה, האני נסוג אחור ואיזה זולת נכנס לתוכו ודובר או פועל במקומו. ממלא מקום זה הוא מעין ממונה בית דין נוגש, הוא מתהלך בחדרי הלב הנכבש, סוקר את כל מסתריו, בוחן ובודק, וכיוון שהוא מבפנים וגם חיצוני הריהו מסוגל לגלות את צפונותיו של האדם. לתכלית הודוי יש צורך בהתחפשות. וכך עושה גם השחקן על הבמה: הוא לובש לשעה אני אחר, הוא מתחפש, הוא עושה לו נפש ומדבר מתוך גרונה דברים, שאין הפה מעיז להביעם בגוף ראשון. אמנם, נבדל התיאטרון מן המזבח בכמה בחינות. המזבח, מעלים את הקרבן ושורפים את בשרו לאפר והשחקן מת או מוּמת, סובל עינויים וסופג שפטים על דרך המשל וכל דבריו ומעשיו הם על טהרת הסמל. וכן נבדל השחקן מן הנביא או המשורר, שהוא משרה על עצמו את הרוח ברצונו הטוב ובבחירתו ואינו נתקף על כרחו על ידי רוח הקודש או הדימון. אף על פי כן במת החזיון היא נצר חוקי מגיא החזיון הקדמון וכהן הבמה של בית ישחק הנהו במידת מה כהן הבמה, גלגול מן הכהנים הזובחים על הבמות אשר מלפנים. אף התיאטרון הוא בית מועד, מקום כינוס, לרוב עם, פרהסיה לכל מה שהצנעה יפה לו. ואף הוא הורתו ולידתו באותה הרגשה קדומה, שבאה לידי בטוי בפי דוד המפזז והמכרכר לפני הארון: ואשחק לפני ה'. אלא שבמרוצת התפתחותו נתהוו שנויים מרובים בדרכי פעולתו וכהני הבמות התחילו לכוון עצמם בעיקר כלפי האדם. הם משחקים לפני האדם. גיא החזיון לא היה עוד מקדש אלא מקדש מעט. מעט זה הוא הקובע. כל דבר נוטה להתפתח אם בכיוון למעלה ואם למורד. כיוון שהתיאטרון נתן דעתו להיות מעט הלכה התפתחותו בכיוון של מתמעט והולך. היסוד הדתי פחת והלך וגבר בו הכיוון החילוני. ניטלה ממנו כובד רצינותו ולא נשתייר ממנו אלא אותם שרידים תוססניים קדומים, שאילולא הם ששימשו מעיקרם כוח דוחף להתהוותו ושאילולא הם, במיעוטם לפחות, אין לו קיום בשום זמן. בשפת החולין המתהלכת בחוגי התיאטרונים קוראים לכך בשם דם תיאטרלי, דם השגעון, בין השגעון הגדול ובין השגעון הקטן, הכשרון לפוצץ את האטום של האני הקטן, לצאת מן הכלים, להתחצף כלפי העולם הגדול ולהביע דברים נשגבים או נתעבים ללא בושה. הכהן מלפנים העולה הגדול ולהביע דברים נשגבים או נתעבים ללא בושה. הכהן מלפנים העולה על הבמה ופונה עצמו אל העצם העליון להביא לפניו מתת, להקריב לו קרבן, להגיש שי למרום, מתנהג בחוצפה כלפי שמיא. קל וחומר הכהן לבעל, המקריב את הנפש החיה: רוצח הוא למען אלוהיו. אף השחקן הוא במדה מרובה מחוצף כלפי מעלה או כלפי מטה, רוצח את האני הפרטי, מתפשט מן החומר שלו, מציג את מערומיו מוציא את הצינעה שלו, פוגם בחיי צנעה, פורץ לפרהסיה וזובח את הזבח. כל קרבן הוא הוללות, בין שלמים ובין עולות. אף גיא החזיון הוא מעשה הוללות והשתוללות. ואם כי המשחק אינו אלא משחק, היינו, מתלבש בתפקיד להוראת שעה ואינו חי בממש את העלילה, אף על פי כן הרי הוא גם חי אותה וכוחו להרעיל את קהל הצופים רק במדה שיש בו שריד של תמימות והוא תמים על פי דרכו עם אלוהי. דרושה מנה של אי משחק בשביל שהתפקיד יהיה נראה לקהל הצופים כקטע מן החיים ממש. הבמה היא לעולם מקום של נסך. נסך הדם, נסך היין, נסך השכרון וההתלהבות. אולם כיוון שהתיאטרון הוא בכל זאת מעשה בחירה, ענין מלומד ומותנה, מטוכס ומוכן מראש, הרי שיש בו קלות ראש לעשות דבר מה במקום חיים, המשול כחיים. השחוק נהפך לצחוק והכובד ראש של המשחק בפני הגורל ועם הגורל נהפך לקלות ראש.

היתה התמורה בתיאטרון. הוא התפתח בכיוון להיפוכו כמעט. וסופו שהגיע למין דבר והיפוכו. אין הוא משחק עוד את הגורל, אלא להיפך, לוחש לבריות, שיש בריחה מן הגורל ושאפשר להתבדח על חשבון הצרות. שיא החיים נועד התיאטרון להיות, פנים אל פנים עם הנעלם תפקידו לעמוד, והוא בורח מן החיים. בריחה זו מלווה את התיאטרון במשך דורות ומגלגלתו למדרון בלתי פוסק. את רוב מטענו הקדום פרק מעל עצמו. אבל יש מעמידים אותה על במת החיים כעולם בתוך עולם. היא מרי בעולם הקיים מבראשית, היא ערעור הסדר, היא שחיטה. כל מקדש בנוי על תלי חרבות של החיים.

התיאטרון הוא שכרון. אולם השכרון שנים מקורותיו. יש שכרון אלוהי ושכרון חילוני אם כי גם השכרון האלוהי נושא בחובו יסודותיה של הסיטרא אחרא. השכרון האלוהי, באדם הוא מתלקח ומקבל צביונו של הבשר והדם. שמן הקודש מצטבע בצבע הכלי. כוהני אלוהים אוכלים בשר השלמים ושותים את יין הנסך של המזבח. הקיא של היין, היוצא מפי האדם, השותה לשכרה, הרי צבעו אחד הוא בין שזה הוא יין קדשים ובין לאו. בית המקדש הנהו שכן קרוב עם המרזח להבדיל. אולם התיאטרון, שמוצאו מן המקדש הקדמון נתגלגל במשך הדורות למדרון המרזח. הטרגדיה, בת הטרגוס השעיר הקדמון, יצאה את התיאטרון לאחר שכהניו חדלו לשחק לפני אלהים וכיוונו עצמם לחלוטין כלפי האדם. אלוהים שואל את האדם: אייך? אבל האדם בורח מאלוהים ונחבא מפני הגורל. המון עם אין לבו לטרגדיה. היא מחפשת את היפוכה: את השכחה. ברם גם הקומדיה במובנה הנעלה, ברצינות הכוונה, אינה לרצון הקהל שוכח אלוהים או עושה המאמצים לשכוח אותו. הקומדיה הקדמונית כמוה כטרגדיה. יש בה כל היסודות הנשגבים שבטרגדיה ומצויים בה כל רמזי הצפיה לנעלם ואף יסודות ההפתעה שבהבאת הקרבן. הקהל הקדמון בא אל תיאטרון לחיות שם, להביא את הקרבן, וכל אחד מן הקהל היה שותף למשחק ואף היה מוכן ומזומן לשמש עצמו קרבן, היינו, להיות הוא גופו הנפש הפועלת, המוצגה לראווה על כל קלונה הנפשי ומומיה שמלפני ולפנים. אולם קיים מקום שאין בו טרגדיה אף הקומדיה לא יכירנה שם. אין להן דריסת רגל אם יעד התיאטרון להיות במקום החיים. כעת דרוש היה ממלא מקום גם לתיאטרון. הפרסה היא השולטת בכיפה. הפרסה והוודוויל הם פסלתן של הטרגדה והקומדיה. חביבות הם על הקהל על שום שאין בהם חיים, היינו, אין בהם הפתעות, אלו יש בהם דפוסים מוכנים ומזומנים מאז ומשכבר. הקהל בא אל התיאטרון לא רק בשביל לברוח מאלוהים, מהגורל, אלא גם בשביל לברוח מן החיים ומן התיאטרון. רוצה הקהל לראות על הבמה לא את עצמו, אלא מה שהוא ידוע לו מכבר, טפוסים גלמיים שאינו משייך עצמו אליהם. אפילו קרבן אינו רוצה להקרא, היינו, לא קרבן מחדש, לא תמידים כסדרם, אלא קרבן תמיד אחד. פלוני שלומיאלי, הגולם, הפתי הנתון בדפוס נושן, או צורות ערטילאיות, שיש להן רק דמות הגוף ולא גוף כל עיקר, רק מעין קול, ללא רוח חיים. הקהל בדורנו משתעמם לאין שיעור בתיאטרון. אין הוא חי שם אלא מפהק ומנמנם. ומוסד זה היה מתבטל משכבר אילולא הצורך, שאין להבליג עליו, הטבוע בלב כל איש להשתטות ולצאת מן הכלים. הכסיל הציל את התיאטרון לכמה דורות. ההעויה באה במקום התנועה החיה, הליצנות במקום הבקורת והתוכחה, הלהג במקום הודוי. את היסודות הבראשיתיים גרשו מן התיאטרון, אבל על יסוד אחד אי אפשר היה לותר, והוא המוקינות. הכהן הוא בא כוח העם, ראש העדה, כשם שהנביא הוא שליח. אף האמן ממלא שליחות פנימית, אם כי עיקרה נעשית על ידי בחירה מרצון. אולם המוקיון¹ אינו עושה כל שליחות, אינו בא כוח, אינו נציג, אינו כלל טיפוס, ואף אינו יוצר טיפוס. הטיפוס ירד מכבר מעל הבמה. ולא עוד אלא שגורש משם גם הכסיל הקדמון, הכסיל הבראשיתי, הכסיל היושב בתוך מצולות נפשנו. אף הכסיל בא לו ממלא מקום. ודומה כבר נשתכח הצורך הראשוני, שהשקה את מקורותיו של התיאטרון, והוא הצורך להתוודות, להוקיע את צפונות הנפש, להשליך החוצה את מלאי האיוולת, המצטבר והולך בכל דור. ונשתייר רק הזכרון של מה שהוא שיש בו משום השלכה, זכר לקרבן ההתנדבות לקרבן. לא העולם הנפשי מחפש לו תיקון בגיא החזיון של הדורות האחרונים, אלא הצורך בתנועת השרירים. אדם ישן בשביל לתת נופש לשריר התנועה, וכך אדם צוחק משום צורך שבשרירים. כמה מגוחך ומבהיל הדבר, קהל הצופים בא אל התיאטרון בשביל להיות צופים בלבד ולא משתתפים במחזה, יש שבאים אל התיאטרון לנוח בצלו כמו בצל חורשה, שבאים אליו לבלות, לצחוק מעט כילדים, שמראים להם צעצועים.

סימן ראשון לגירוש החיים הוא חרם על היחיד. משלקו מאורותיו של התיאטרון כבו כל כוכביו ויצא קול: להקה. איזה בלבול מוח! הרי הלהקה מצויה ועומדת למטה בקהל. הקהל הוא הלהקה. על הבמה יש מקום רק לכוכבים, לנפשות פועלות בכוח, בעצמה, ביזמה משלהן, לצורות בולטות, לאישיות האחת הנושאת למרום קולה וצועקת: האזינו השמים ותשמע הארץ כי פי האדם מדבר. פה מדבר עשוי להיות רק פה היחיד. תיאטרון שעיקרו אנסמבל, שכולו קבוץ, הוא מלאכה פשוטה וגסה ולא מלאכת מחשבת. רוח הקודש אינה שורה על אנסמבל, אלא על יחיד. השכרון האלהי משתפך מתוך מקורותיה של הנפש. אולם העלאת להקה על הבמה פירושה התרוקנותו של האולם. וכך הוא הדבר באמת. התיאטרון נשפך מן הריק אל הריק. הוא נתרוקן מתכנו הקדמון, נתרוקן מן האישיות הדימיונית והגורלית, המשמשת לפה לגורל והמסמלת בעצמה, בכל אורחותיה את דבר הגורל. תחילה הלך הנביא מן העולם. לאחר מכן גורש גם הכהן. הכל יצאו מן התיאטרון ואף התיאטרון גופו יצא מן התיאטרון, אם כי לא הורד המסך בזכות הכסיל, המכרכר עדיין על קרשי הבמה ועושה העויות של כסילות. רצה לומר, גם הכסילות בגדה בעצמה. אין היא חופרת עוד במכרות הקדומים של עצמה, אין היא יורדת למצולות ואינה מודדת תהומות. הכסיל החדש הוא שטחי, נבוב, ישן נושן, נדוש, דפוסי במחילה, שטאמס, בשפת הרחוב התיאטרלי.

מה תימה שצץ ובא תיאטרון הבובות? ומה פלא שכתוצאה מגלגולי התיאטרון למורד הופיע ראי נוע שאכל כמעט את התיאטרון על פרשו ועל קרביו? יצורים המתנוונים מתגלגלים בדרך הטבע להיפוכם. ראי הנוע אינו רק שונה מן התאטרון אלא מהווה ניגודו הגמור. כל שיש מהותו חוסר הממש וביטול להחיוני. לא גוף אלא דמות הגוף, לא צורה אלא גולם, לא חיים אל צל. הבימה נעקרה לגמרי ובמקומה בא הבד. בתיאטרון יש מגע חי בין האולם הצופים ובין קהל המשחקים. העינים רואות את פני המשחק, האזנים שומעות את קולו

והלב מרגיש בפועם לבו. יכול הקהל לקפוץ כל רגע על הבמה ולהתערב בקהל המשחקים. אבל מה אנו רואים ושומעים בצל של תיאטרון והכיצד אנו יכולים לקפוץ מן האולם על הבד? אמנם, אין להכחיש שחבה יתירה נודעת מן הקהל לגולם המתנועע ומסתבר מתוך תשוקת ההמונים אל הבד, שאף חיוּת שופעת משם אליהם. אבל לא כל חיות שופעת ממקור החיים או מבאר מים חיים טהורים. המונים להוטים ומשולהבים גם בבתי² קוביה ובמסבאה. כלום אין חיים ביין ואין משחק בקלפים? אבל לעולם לא יעלה על דעתו של איש לכנות את בתי היין ובתי הקלפים בשם מקדש או אפילו מקדש מעט. שמחת היין אינה שמחה של שלוה מטהרת ומעדנת. היא מסכסכת את הנפש. היא כלל אינה שמחה. היא אם של מרה שחורה. ואף על פי שגם היין מוציא סוד, הרי אין זה סוד שיש עמו ודוי, אלא זה קיא הנפש, המעורר לאחר מכן בושה וחרטה. ודאי השכור הוא כסיל. אבל כלום זו היא הכסילות הברוכה. החננית, המפרה את הנפש ומכשירה לקבלת חכמה חדשה? ומשל ליין המגביר את הצמאון עם כל לגימה ולגימה, כך תיאטרון הצל מושך את הלב בכך דווקא שאינו נותן לו כלום ואינו מרוו לעולם. עיקר יעודו של התיאטרון לטהר אינו בא לבטויו משום בחינה במשחק הצללים. לא השחקן בא על סיפוקו ולא הקהל נעשה שותף נאמן למתחולל אי שם על הבד המת. אין מגע. ואין מה שיבוא לידי מגע. חוגג האפס הגדול, האַל דמות, האל חיים, האל יש. ואין היש נוצר מן האין. אכן משנעיין בתאווה זו המלהטת את ההמונים לצלמי הבד נראה כי עיקר התענוג בא להם מתוך ראית המות השולט בכל. נועד התיאטרון להיות מישחק שלפני היאוש. ואילו תיאטרון הצללים הוא מישחק שלאחר יאוש. ואין זה קהל צופים אלא קהל מתאבדים לדעת. מתרחב הלב ומתמוגג למראה הגסיסה המתמדת ההווה בכל היקום, וכיצד הכל נמוג והולך שם על הבד ללא הפוגה. כל שמופיע נחטף ברגע כהרף עין. כל הדמויות עולות כרפאים מן הקברות. והעולם כולו נחזה כבית רפאים. העניים והדלים, מחוסרי כל, כל המקופחים שבחברה, צמאים ורעבים למראות הניגווים מן החדלון אל החדלון, שעל ידי כך הם מוצאים נחמה לנפשם: הכל הבל. הכל הוא מות ארוך. אפילו לא הכל עפר ואפר, אלא כל צל חולף, חלום שלא נחלם אפילו, פיהוקו של בורא העולם. העולם נשרף וכולו ערימה של אפר. אבל מי מתרושש מן השריפה הזאת? לא העולם מתרושש והולך. קהל הצופים ריקן נכנס וריקן יצא. ורבים הם אשר תוך כדי יציאתם מבית צללים אחד, הם מתחמקים והולכים, אמנם בבושת פנים, תוך כדי כך לבית צללים אחר, הואיל והם מפחדים לעמוד אפילו רגע אחד פנים אל פנים עם עצמם ועם החיים. מה הבושה הזאת? מדוע מחזרים המתמידים על בתי ראינוע כמתגנבים? בת קול לוחשת להם כי קלון הוא לצלם האדם לנוע על הצלמים ולחפש חיות ממה שאין בו רוח חיים. מדרך בני אדם להשכים וללכת לבית־התפילה, למקום תורה, להכנס לכל מקדש מעט. אבל בושה הוא לקום בבוקר ולרוץ לראי נוע. והבושה סימן הוא. רגש הבושה הוא המצפון. אפילו קוביוסטוסים מובהקים מאחרים שבת אל הקלפים, אבל אין חוצפתם עומדת להם להתחיל בריש גלי את משחקם מן הבוקר. זה הכלל: כל מורד חיים הוא מורד אור. כל מעשי הקלון דרך אדם לבצע בלילה. כעין סמל למשחק הצללים. שאין הוא יכול לעמוד בפני האור ורק המחשכים יפים לו. אמנם, נועד התיאטרון להוציא את מחשכי הנפש החוצה ולא להסתופף במחשכים. ניתן התיאטרון להעמיד את הכסיל על הבמה ולעשותו לראוה – והנה נהפך הגלגל. לא הכסיל משחק בתיאטרון אלא כל קהל מבקרי התיאטראות נשפך לעדת כסילים. לא שתיאטרון הצללים אינו מוציא את הצינעה לפרהסיה, אלא הוא מעביר מחק על כל הפרהסיה של החיים והופך את העולם האנושי לעדת עטלפים. הכסיל יורד מעל הבמה ונכנס לתוך החיים. פעולתו הצללית של התיאטרון הופך את העולם של האנשים לעולם של שוטים.

“מעוות לא יוכל לתקון – זו היא הטפשות” (קנט)

“אפילו האלים נלחמים לשוא עם האיוולת” (וולטר)

טעויות רבות מתהלכות בענינה של האיוולת, והמתמיהה שבהן היא ההשערה המשובשת, המוחזקה בידי רבים, שהשטות מצויה אצל השוטים בלבד. התבוננות כל שהיא בסוגיה זו תביא בלבנו את הידיעה הנכונה, שאין בין החכם לכסיל אלא זה, שזה כובש את איוולתו ושוקל הרבה בדעתו עד שהוא מוצא את המחשבה הנאותה להבעה וזה שולח את לשונו ללא עיון ובדיקה תחלה ולפיכך נמלטים מפיו אותן הדעות, הנואלות, הרוחשות גם בלב החכם אלא שאינן מגיעות אצלו לכלל דבורים. אם כך אין כל יסוד לראות את המוחזק כחכם כמי שהכסילות זרה לחלוטין לרוחו. אף הרהורים מצטרפים ליסוד מוסד שבנפש ומחשבות שאינן מובעות, מודחות או מדוכדכות, טובעות לא ספק את חותמן על הלך הרוח ועל חיי הרוח ואף חודרות בהשפעתן לתוך החיים המעשיים. גדולה מזו: פעמים איוולת גואלת עצמה בבטוי ופוטרת על ידי כך את מביעה מעשייה משובשת, ואילו העוצרה בחובה אפשר שיהא נדחק על ידה להביאה לידי גלוי באיזו צורה שהיא בהתנהגותו ובמשאו ובמתנו עם הבריות. ואכן מצויים נבונים בדבורם, שהם שוטים בעשייתם וחילופם בשוטים מופלגים בשיחה, שדרך פקחים להם במשאם ובמתנם עם הבריות. מפרט זה בלבדו אתה למד, שאין לנהוג פשטנות יתירה במיונם של בני אדם לפי קו הבינה והסכלות ולומר פלוני לפקח הוא ואילו פלמוני הוא שוטה גמור. מסתבר, שאין כלל שוטים גמורים, וממילא אין גם פקחים במאה אחוז. יש פקח מלבר שהוא שוטה מלגו, ולהיפך. עתים אתה חורץ את משפטך על אדם במחצית השעה הראשונה לשיחתך עמו, שאינו בר דעת כלל וכלל, ואילו במחצית השעה השניה אתה מופתע באופן נעים מבר שיחתך עד כדי לשנות את דעתך עליו מן הקצה אל הקצה. הוי אומר: אדם זה הוא שוטה לחצי שעה. אם אפשר לנסח הגדרה כזאת, היינו, לחצי שעה בלבד. ויש מי שפקחותו מספקת לו רק כדי מחצית השעה ועלול אתה להחזיק בהערכתך החיובית עליו רק אם נפרדת ממנו בסיומה של מחצית שעה זו. רבים נחזים כשוטים בצבור, אם כי הם מחוכמים מאד ביחידות ויש ראשי מדברים בחברה שדעתם מתבלבלת עליהם בינם לבין חבר לשיחת יחיד. זה פועל בתבונה רק כשהוא מצליח ומאַבד את עשתונותיו מיד שהשעה חדלה לשחק לו וזה דעתו מתישבת עליו דווקא בשעת מפלה קשה, המשיבה חכמים אחור. אילו לא היה באדם כלל שכל הפועל ואף לא שכל המדבר אלא שכל החושב בלבד ואילו ניתן לנו מד מחשבות לבחון גם את ההרהורים הכמוסים כלום לא היינו מכתירים בני אדם בשם חכמים וטפשים לפי מחשבותיהם בלבד? ומחשבות לב אנוש, ככל יצרי לב אנוש, חייבים אנו להביא גם עכשיו בחשבון. אמנם, לב אדם סתום וחתום לפנינו ואיננו יכולים לחדור לתוך מחשכיו. מכאן אי אתה למד אלא זה, שהאיוולת צפונה עמוק־עמוק בכל איש ואיש. לא רק החכמה עמוקה מני ים, אלא עמוקה כמותה, ואף עמוקה ממנה הכסילות. שכן את החכמה כל אחד מתאמץ לחפור אותה ממטמוניו ולהגישה לפנינו במידת יכלתו להתפאר בה. ואילו על האיוולת הקשורה בלבנו אנו מחפים ככל האפשר ודוחקים אותה כלפי פנים. ואם היא פורצת אצל זה ואינה באה לידי גלוי אצל זה, הרי סיבתו של דבר נעוצה על הרוב בכוח המעצור העומד לאחד ואינו מסייע בידי השני. אם נציין את האיוולת כיצר בלב האדם יהא נאה לייחס לפיקח את המידה הנאה של כבוש היצר, שאינה נתונה, על כל פנים אינה נתונה בשפע, לטפש המוסכם. אבל גם החכם הכובש את יצר איוולתו אינו משולל את היצר הזה. ורגלים לדבר, שהוא מפנק את יצרו זה בסתר כדרך שנוהגים ביתר היצרים הכבושים. וכיוון שפלוני שהכל מודים בתבונתו הרבה שוגה בסתר בהרהורי שטות ופלמוני המוחזק כאחד ממשיבי טעם משיישאל אפשר שיודה בגלוי לב, שהוא מבלה הרבה שעות בהזיות תפלות ובהרהורי הבאי ובהגיגים שמנקודת המציאות הם חסרי שחר, כלום אין בכך ראיה, שכל פסקי הלכה שלנו במסכת האיוולת טעונים עיון ובדיקה? אמנם, החכמים לא גילו לנו הרבה במישרים כמה מדת התוצרת של הבאי, של בטילות ושל תיפלות, היוצאת שעה שעה מבית היוצר של מחשבתם. החכמים עיניהם בראשם ומחסום לפיהם כל כמה שכסא חכמתם צפוי להתערער על ידי החשדנים שבין הבריות. לפיכך הם כותבים במפורש ספרי דעת וממשלים משלי חכמים ומפליגים בשבחה של מעלת החכמה במדה שהם מפריזים בגנותה של הכסילות וכן הם נוהגים ליתן סימנים מובהקים להכיר על פיהם את נושאי כתר החכמה עם שהם מטילים אותות בולטים בצורת דיוקנו של הכסיל, כגון שהחכם מדבר בנחת, צועד במתינות, שוקל מלה בסלע, שואל ומשיב כענין, מתנהג בנימוס, מקדם כל אדם בסבר פנים יפות, וכיוצא במעלות הטובות, שהיפוכן בגולם. וכנגד זה לא שמענו שאף הוא נכשל במה שהוא. לא שמענו, אבל ראינו וראינו. ואף בין השטין של דבריהם המחוכמים של החכמים אתה מכיר סימנים ורמזים של פועם היצר הטפשי.

אין אנו יודעים מי חכם ומי טפש, ועוד פחות מכך אנו בקיאים להבחין מה חכמה ומה טפשות. על עסקי חכמה שמענו רק מפי חכמים – והללו הרי מדברים תמיד בחכמה, היינו, בגלוי טפח ובכסוי טפחיים, אומרים ואינם אומרים, מפרשים וסותמים כאחד. והיושר מחייב לומר, שהרבה מהגדרותיהם אינן ניתנות להתקבל על הדעת, ועל כל פנים ראויות הן שנערער עליהן. דרך כלל אפילו גדולי המפרשים שבין החכמים מסמיכים תמיד את הזהיר לחכם, רצונם לומר, שסימנו הראשי של החכם מדת הזהירות שבו. ומה הדין אם פלוני שניתנה בו בינה יתירה לא נתברך בכל זאת בפחדנות מרובה והוא אומר גלוי ומפורש: אין בדעתי להיזהר ואיני גורס את הזהירות, ולא עוד אלא שהיא מעוסה עלי! סימן שני שמנו חכמים בחכמה היא האמירה בנחת. אבל גם הגדרה זו אינה משביעתנו נחת. מוצאים אנו כסילים מופלגים, המביעים את דברי התיפלות שלהם מתון־מתון כמונים מטבעות זהב, ולא עוד אלא שנראים אותה שעה כחוגגים את נצחונם. אכן, הכל יודעים שמצוי סוג של טפשים חגיגיים. ומדוע אין הכל יודעים, שאף שוטים מתונים ומיושבים בדעתם אינם יקרי המציאות? ולא עוד אלא שיש שוטים עמקניים ביותר, חריפים שבחריפים, עוקרי הרים ממש ומולידים איולת שאין כמותה. יש מטילים דגש חזק בענוותנותו של החכם ומעלים על כל מי שניכרים בו גלויי חוצפנות, ששוטה מופלג הוא. אבל כיוון שנגלה רז זה נזדרזו רבים מן השוטים ונתלבשו באיצטלה של ענווה בשביל לישא חן וחסד בעיני הבריות ולא נשתיירה דרגת השוטה אלא בשביל אלו, שלא נתבהלו משומרי המידות הטובות ולא הביאו את אומץ לבם ונועזות שכלם קרבן על מזבח של נשיאות חן. דרך כלל ענוה, מתינות, נימוס, הן סגולות שבאופי, המשוות לאדם חן אבל אינן קשורות כלל בשכל טוב ולא בכושר השיפוט. יש בעל מוח חריף ומחוכם, הפגום או המקוהה באפיו. אפשר שאדם דעתו קרה ומזגו נלהב. הוא מבין מה עליו להגיד בשעה זו במצב זה, אבל אינו יכול להגיד על שום טבעו הנרגש. ומשום כך אין כל יסוד גם לכלל הנודע, שגם אויל מחריש חכם יחשב. וכי משום שהאויל החליט ואף הצליח לשתוק הנהו חכם יותר מן הפיקח שלא החליט או לא הצליח לשתוק? פתגם זה מדגיש לנו בצורה מובהקת כלפי מה נתכוונו החכמים בתארי החכם והכסיל. החכם דבורו נאה והכסיל מקשקש דבורים ריקים וחסרי שחר. אולם הגדרה זו מצומצמת וחד צדדית היא ביותר. אין כלל הכרח שהשוטה יגבב הרבה מלים או אפילו יפתח את פיו בשביל שאיוולתו תהא ניכרת בו. יש שותק כטפש. הכסילות מבצבצת מכל תנועה והעויה, ממבט העיניים ומארשת הפנים. שוטה מופלג בת־צחוקו נותנת בו את אותותיה. והנבון אפילו נכשל הוא בכמה וכמה פליטות פה, אפילו גלגל מפיו במשך שעות הבלים לאין שיעור אינו יוצא על ידי כך מחזקת בר דעת. ניכר בעליל כי החכמים מרוב חרדתם להפליג במעלת החכמה הדגישו את הצד המעשי שבה, ונכון יותר, את הצד הדיבורי, את חלקה במשא ובמתן ובישוב העולם, את תפקידה כמליצה בין האנשים. אבל הרי חלק זה של חיים הנהו אחוז קטן, קטן מאד, מכלל חיינו. לפני המשא והמתן עם זולתו ולאחריו האדם נושא ונותן עם עצמו. רוב שיחותינו סובבות לא בין אדם לחברו אלא בין אדם לבין עצמו. שיעור מועט הננו חיים חיי ישוב, ואילו רוב כוח ומוח משוקע בתוך חיי הנפש, הזורמים בעוז בקרב כל אדם, אפילו הוא חרש שוטה וקטן. ומשאנו באים לציין את ערך החכמה ולהעמיד כנגדה את פחיתותה של האיוולת, עלינו לייחד את עיקר הסתכלותנו כלפי האדם בינו לבין עצמו, כלפי שיח־שיגו עם נפשו, מהו? חכם או שוטה בנפשו, נבון או כסיל ביחידותו? ואם חיי הנפש משמשים לנו מצע לתצפיתנו כלום לא נצטרך לשנות לעתים את הערכתנו מן הקצה אל הקצה בשעת מיון החכמים והשוטים לסוגיהם?

קנה מדה וקנה צופים שונים לחלוטין מן המקובלים דרושים לנו בשביל לעמוד על ייחודו של אדם בתוך חיי נפשו. הסברה נותנת כי מלאי הכסילות מרובה לאין שיעור אצל החכמים מאשר אצל ההדיוטות וחסרי דעה. מי שאין בו דעה מרובה אין לו גם המכשירים הדרושים לההביל ולהאוויל ולהתאוול. העמקן חופר עמוק־עמוק לתוך השתין של הכסילות והריהו נוקב ויורד לתוך שכבות ההבאי שבנפש. ואילו השטחי הוא כולו ואף איוולתו מונחים על גבי השטח. עומק אין בו. מרתף אין לו. והיכן תהא הטפשות הגדולה גנוזה? מי שיש בו אוצר הדעת הריהו בכלל בעל אוצרות – ואף טימטומו עלול שיהא מגיע לכדי אוצר. לא שוטים ישבו והתפלפלו על ביצים שלא נולדו ביום טוב ועל פרות שפרחו על גגות. לא אוילים טחנו הרים בסברה. לא ריקים ופוחזים חברו במעשיות של רבי בר בר חנא ולא מטומטמי מוח הפריחו בכל הדורות מגדלים באויר על נושאים פילוסופיים ותיאוסופיים והשחילו פילים בקופות של מחט במסכתות של חקירה. אם החכמה נמדדת במעשיות הרי עם הארץ הוא בעשייה בתכלית. הוא חורש, זורע ועובד כל עבודה קשה. אין לו עסק בדביר עיון וממילא אינו מטפיש. חכמים מומחים הם גם שוטים מומחים. בשביל להיות שוטה גדול צריך אדם להיות עשיר בפנאי והמון העם תמיד מוטרד הוא. קיצורו של דבר: רק במקום החכמה הנישאה שם גם הטפשות הממולחה והמפולפלה.

כל דמות ומהות שואפת להעמקה ולשכלול עצמה. וכי מה חיונה יכולה האיוולת לקבל מן המכשיר המחשבתי של האויל? שוטה חי על גבי השטח, תופס אף משיג בשטחיות יתירה. לאיוולתו יש טעם תפל. ומי יכול להמליח ולפלפל כהוגן, שיהא בו בנותן טעם? הוי אומר: החכם והחריף. פקח גדול מסוגל לההביל בצורה כזאת, שאלף טפשים לא יצליחו לעשותו כמותה. לפיכך חכמות בחוץ תרונה, ואילו הכסילות בונה לה את קינה לפני ולפנים ומתוך התוך של החכם דווקא. פלפול של תוהו, חריף וממולח, אי אפשר לו שייעשה הלכה אלא בבית היוצר של חכמים גדולים. אדם פשוט לא יעלה, למשל, על דעתו להרביץ מהלומות בגלי הים ולעשות בהם נקמה, ואילו קרח שהיה עשיר גדול וממילא גם חכם גדול, הכה את הגלים בשביל להחיש את מירוצם. גלים גדולים בים האיוולת רק חכמים גדולים מכים. שום בשר ודם פשוט לא הגיע באיולתו לידי האלהת עצמו, אולם גבורים ואנשי מעשה, שסדרו את כל ענין החיים בתבונה רבה ואף עסקו הרבה בישוב העולם, הן בדרך בנין והן בדרכי הרס וחורבן, ושלפי הגדרתם של חכמים מגיע להם כתר החכמה, הם שציוו על נתיניהם לחלוק להם כבוד אלוהות. מרום קץ האיוולת וההבלותה השיגו החכמים והגבורים הגדולים אשר מאז ומעולם. שום אדם מן השוק לא העלה בדעתו סברה נעווה כזו שעלתה במחשבתו של מוכתר בעטרה של פילוסוף, והיא, שבריאת עולמנו היא תוצאה מהתאבדותו של אלהים, ששלח יד בנפשו ויצר את העולם מתוך קרעי עצמו. בני תמותה פשוטים ראו עולם כלול בתופעות ברואיו ומראותיו ורק עמקי בינה והוגי דעות עמוקות בקשו לצמצם את כל הגדולה והתפארת שבעולם על קוצה של הגדרה מוחית ולהעמיד הכל על פרודה קטנה, על יסוד אחד המכוּנה חמצן או מימן, אש או רוח. רק מי שמחשבתו נותנת עצמה על הגדרות שבאין סוף חופר ומעמיק גם לתוך הטפשות שלאין סוף. אף כל חידודי מלים ופימוטי מלים, מדרשי פסוקים ורמזי לשון נופל על לשון, מכתמים ופתגמים, מעשי ליצנות ומילי דבדיחותא, שעיקר הגיחוך שבהם היא הכוונה להגחיך, כל פרשת העוקצין של ניבים דו משמעיים, שרבים שפקחים הם טועמים בהם פלפלא חריפתא, ולתוכם הם מהלכים שממון על הנפש היפה – כל פרי ההדר הזה צומח בגניהם של החכמים ונדרש כמין חומר בבתי מדרשותיהם. דוק ותמצא כי בטיב השכל גופו, באופן פעולתו ובעצם יעולו מותנית מציאותה של האיוולת. שכן השכל מהו עושה? הוא חופר, מסנן, מנפה, שוקל ומיישב. להיכן הוא חופר? לתוך מכרות האיוולת ומנפה את עפרוריות זהב החכמה שבתוך עפרות השטות ושוקל את רסיסי החכמה המוצלים בדרך נס ומיישב את המעקשים הזרועים בחביון הרוח. מרדה חופר אי אפשר שלא יידבק בו מסיגיו של החומר. ככל שהוא מעמיק לחפור כן הוא מידבק יותר. ככל שהשכל הוא יותר שכלי הוא טפשי יותר. אי אתה מבחין דבר אלא על ידי הדימוי. בשביל להשיג את ההגיוני יש לחדור היטב היטב לתוך אי ההגיוני, לתוך המבולבל והמטורף. רצה לומר, לחפור ולהעלות את ההגיוני, החבוי עמוק מתחת לאי הגיוני. ואולי את ההגיוני לאמיתו אין למצוא אלא בתוך מצולותיו של אי ההגיוני, כדרך שאי אתה מעלה את הפנינה אלא מתוך חשכי המעמקים. ואם אף על פי כן יצאו חכמים ואמרו, שקיימים מושכלות ראשונים, בדוק אחריהם ותדע שאין ממש בדבריהם. אין מושכלות ראשונים, אבל יש מוטפשות ראשונות ראשונים. ברק ראשון במוח: שלא כשכל הישר. ורק לאחר כמה וכמה ברקים, המאירים ראשית כל את נתיבות הפתלתולים והמחשכים הנפשיים, בא השכל ושוקל וזורה ובוחן ובודק ומוציא אם הוא מצליח להוציא מאלפי רבבות האפשרויות המבולבלות והמטורפות את האפשרות האחת המתקבלת על הדעת. שטח השכל לעומת שטח התוהו והטירוף שבנפש עולה לכדי אחוז אחד ממאה אם לא למטה מכך. לפתח ההגיון השגעון רובץ. וכמידת גדלו של ההגיון כן גדול הגרוי למרוד בתקיף גדול זה. מלך קטן כלום כדאי למרוד בו? אולם מלך מושל בעוז ובעריצות סוף סוף גלי מרי והתמרמרות פורצים כנגדו… ואילו חפר השכל בתוך תחום שאינו שלו, חפר בשקידה ובהתמדה, כמנהגו, היה גם כן מתקלקל מפאת רוב השימוש בעצמו, אבל צרה גדולה היא, שהשכל חופר בתוך של עצמו. הוא המכרה והוא הכלי לחפירה. הוא משתמש בעצמו כפלי כפליים. ואף הבלאיות חלה בו כפלי כפליים. מרוב טיפולו במעוקש ובנפתל – שאם לאו מה מלאכה בידו? – עלול גם הוא להתעקש ולקבל העויה משונה. את העיקשים הגדולים תמצא בין החכמים הגדולים. כיוון שבעלי דעה הם הריהם תקיפים בדעתם. וכל תקיף הוא תוקפן. מה תימה שמרוב תוקפנות נתקעים חכמים רבים לתוך איוולת, שאינה כלל במשוער אצל השוטים בתמימות, שאין להם עסק בכבשונם של דברים. הרבה לגלגו לתם שאינו מתחכם, ולפיכך שמו רבים את חלקו בין הטפשים. אבל כיוון שתם הוא אין בו לא הרבה קרעים ולא סדקים וקמטים בנפשו, היכן אתה מוצא בו מקומות נסתרים לשכן בהם מנה גדולה של איוולת? תם גדול אפשר שחכם גדול איננו, אבל שוטה גדול בוודאי איננו. וכיוון שגם טפש לפי תומו אינו יכול להפתיענו לא בעוצם טפשותו ולא בעמקו, מי הוא שנתברך באוצר גדול מלא מזן אל זן הבלות ותיפלות וכל מיני בוקי סריקי אם לא מי שדעתו רחבה ואף לבו רחב כפתחו של עולם ונפשו היא כלי קבול גדול לכל הבלי העולם הזה, המכוּנה עולם המחשבה?

אשרי הפיטנים, שסכלות מעט נדרשת להם ומהם כתבלין, לפי דעה אחת, או כשאור, לפי דעה שניה, בשירה. הם אינם נאלצים, כיתר הבריות, לחפש לעצמם דרכי גלוי לאיוולתם, הכוססתם במסתרים, בכל מיני עקיפין, אלא מותר להם להוציא את כל רוחם בתכלית הפשטות ולהיות שוטים בפרהסיה. אפילו חכמים גדולים בדקו ומצאו, שמיטב השיר אי ההגיון שבו והמרד בשכלי וכל שדמיונו גדול מחברו מיטיב להמריא לשחקי השיר. כיוון שניתנה לדמיון שליטה על האדם הריהו נוהג בו כחפצו ומראה לו חלומות משונים ולוחש לו בדותות והבלותות. שאין שום בר דעת נשמע להן כלל וכלל. הדמיון לוחש וקולמוס המשורר חורז על הניר בבתי שיר. וראה פלא: כל מיני דבורים בטלים ולהגי רעיון, שהיו נשמעים לנו בפי כל איש בשר ודם רגיל כדברי רהב והתפארות, כשיחות נבובות או אף כפטפוט במחילה ומכל מקום כחוסר נימוס, כיוון שיצאו מבית היוצר של הפייטן ונתעטפו במחלצות הניבים הנאוים הריהם מעלים לפנינו חן רב ומשפיעים עלינו כתפארת הדבור. איוולת מיופה ומקושטה עריבה לנו יותר מדבר חכמה גלמי וגס. מכלל שאין אנו להוטים כלל אחרי חכמה חריפה אלא במידה שזו מחריפה ביותר וחידודה קודם לאמיתותה ויותר משהיא בינת חיים היא מדרשי מזימה ותככה עד שהיא גופה גובלת בשטות, כגון במעשי ליצנות ובדברי חוכא־ואיטלולא וכל שיש בו מן המהתלה… גדולה ורחבה מלכות השיר וכל צורות הביטוי הרוחשות בה מכוונות להתיר את אסירי ההגיון וכל מיני איסורים הבעתיים, הכובלים את הנפש, השואפת לגלוי עצמה ולמצוי תכניה. החל מן השיר הלירי, המשמש צנור לרחשי לבו ולהגיגים הטמירים, השוקקים בחביון רוחו של השר וגמור במכתם המחורז, הפורח כפרפר על כל הפרחים והפצעים לינוק כאן דבש ולזרוע כאן עוקצים, הכל בספירת הפיוט מכוון לגלות הלוט מעל הנפש, להביע בצורה, אמנם מפורכסת, את הנעלם והטמיר שבנפש הפרט, שאין להביע מטעמי הגינות, מטעמי נימוס ומטעמי פיקחות. כל מלאי האיוולת, שחל עליו עוצר בימים כתיקונם ואצל אנשים כתיקונם, נקרא לו דרור בנוח רוח השיר על מי שנתברך בשאר רוח או בהפקר בטוי. גדולה מזו: פייטנים ניתן להם היתר לא רק לשיר את אשר עם לבם וככל העולה על רוחם, אלא העניקו להם זכות יתירה לדבר ולפעול כאשר עם לבם ולהתנהג ככל העולה על רוחם. כל בני אדם חייבים להיות דומים זה לזה בהילוכם, בדיבורם, במלבושיהם ובכל הויותיהם, בהתאם לנוהג ולאפנה המקובלים בדור זה ובשעה זו, אולם חיבה יתירה נודעת למשורר ולכל כהן בהיכלה של האמנות, שמותר לו לעשות היכר בעצמו על ידי שינוי בלבושו ועל ידי הידור מיוחד בתסרקתו ובעניבתו, באורח חייו ובנוסח מליו. דין פייטן להיות מקורי בכל. אבל המקורי שוב אינו עולה בד בבד עם הישר, לא עם האורח הישר ולא עם השכל הישר. המקורי בכל הוא שונה ונבדל מכל ובכל. יש אמת אחת, הגיון אחד, בינה משותפת לכל אלה העומדים בתוך עיגול התודעה החיצוני, המאַחד את כל הבריות, הבאים במגע ובמשא זה עם זה. וכל אזרח ישר המקיים את המצוות המעשיות, המקובלות בחברה, חייב לקיים ולקבל על עצמו גם את מצוות ההגיון המקובלה ואסור לו להיות מקורי. כל בשר ודם אסור לו להיות מקורי, ואילו המשורר חייב להיות מקורי וערכו נקבע לפי מדת עצמאיותו. מה תימה שפייטנים מדברים על הרוב דברים מתמיהים ביותר, שאין הדעת סובלתם כלל וכלל, ואף מתנהגים בשגעון, משלחים להבות ותוכחות מפיהם, מפליגים במעלת ערך עצמם, קושרים כתר חכמים וכתר מלכים לראשם, ולא זו בלבד שאין ממחים בידם, אלא, להיפך, מנשאים אותם על שום הזרות שבפיהם ומייחסים להם גדולה על סמך התגדלותם לעצמם ועל שום הזרות שבפיהם ומייחסים להם גדולה על סמך התגדלותם לעצמם ועל שום שהם מתהלכים בגדולות ומדברים גבוהות. פינוק זה שנהגה אנושיות באמנים לא לטובתם אלא לטובתה שלה הוא מכוון. גועש ים האיוולת בלב, השוטה היושב בסתר כל איש ואיש דוחקו. ואילולא נפתח שסתום למלט משא האיוולת לא היו בני אדם יכולים עוד לעמוד בה ומה גם להצפינה. הפייטן הוא השסתום, הוא שליח הצבור. וכי לא בדין הכתירו אותו בתואר פה ההמונים? כל האברים משתוקקים לבטא, כל העצמות תאמרנה, ורק הפה מיופה כוח לדבר. מה שסתם בני אדם לבם לפיהם אינו מגלה ניתנה הרשות, ואף חובה, לגלותו במאמר המשורר. כל המאוויים הפסולים לבוא בקהל כל הרהורי שוטים וסוטים, כל היבלית שבנפש, כל ההגיגים, המתנדפים לבטלה, כל שאדם מתבייש בו בינו לבין עצמו, מוצא לו תיקון בענף פעולה זה, שהואיל ואין לו תואר ודמות, לא טעם והגיון בעולם העשיה, הרי נעתק למלכות היצירה. רק מתוך בורות למחצה וצביעות למחצה מנמקים רבים את זיקתם לדברי שירה על שום שהללו משקפים את החיים ועובדים את הצבור. יקר השירה וחינה ביסוד האגדה שבה ובשירותה לפרט דווקא. אנו אוהבים אותה רק כשהיא באה עלינו ברוב דמיונות ושגעונות, כשהיא פותחת לפנינו את חדרי הסתרים, הנעולים בשבעה מנעלים בסתם ימות החיים. אנו משתוקקים ללפיד השירה, לזרקוריה, שיגיהו את מחשכי תהומותינו, אפילו אם תוך כדי כך ישלחו אש בקמות החיים ויזיקו לישוב הדעת ולישוב העולם. לא שכל אנו רוצים ללמוד מפי השירה, אלא אי שכל, אל בינה, חוסר דעה.

בין שאנו מוצאים בה את הזהב והלהב הטהור של החזון ובין שמימיה נראים לנו רדודים ביותר מלרוות בהם את צמאוננו לזמרת הספירות, אין נפשנו סולדת מאותה דליחות עכורה של העויות ילדותיות, הנגרפת תמיד עם זרמה של ההתלהבות הגדולה ואף לא מאותה מוקיניות כורח, המלווה את המשפט לעיני כל הקהל בעולמות העליונים, בשביל לחשוף שם מלאכים ושרפים. גלוי וידוע, שהמגוחך מהלך תמיד שוב זרוע עם הנשגב, ולא יעלה על הדעת לפסול את האחרון מפני זיווגו עם הראשון. אבל כלום אין מקום להשערה, כי אף זכותו של המגוחך עומד לו לנשגב שיתחבב עלינו? מיכל בת שאול, משראתה את דוד מלכה מפזז ומכרכר מתוך התלהטות החושים לפני ארון הקודש, לא יכלה להתעלם מן הנלעג שבמעשה הזה. היא בזה למשורר התהלים, שנגלה כאחד הריקים לעיני האמהות ועבדיו. אמנם, דוד ענה לה תשובה ניצחת: ושיחקתי לפני ה‘: אולם מישחק לעולם הוא מישחק והתחפשות. תפקידו של המישחק להעטות על בעליו מסוה זר, משל הוא אינו הוא אלא גלגולו של גוף שני, ולפיכך רשאי הוא לפתוח את סגור לבו ולהוקיע משם את כל המרחשת של הרהורים תפלים ומאוויים אויליים. המישחק יוצא כביכול מתוך כליו, קפוץ מעורו. אלא שבתוך כדי קפיצה ויציאה הוא מתערטל ונראית הביטנה של ישותו. בקש דוד זכות לעצמו כי הוא משחק לפני ה’. אבל לא על שום כך בזה לו מיכל, שיצא לשחק, אלא על שום כך, שאגב מישחק נראה לה הפרצוף הפנימי של דוד מלכה, ניעור ויצא החוצה כל הספון והטמון במרתף הנפש. ראתה מיכל ותתחלחל. אבל אנו קוראים את שיריהם ומגילות של משוררי כל הדורות ואיננו מתחלחלים כלל וכלל. מיכל המסכנה, כסבורה היתה ברוב גאונה ותמימותה, שאישה המלך הוא מלך תמיד, מלך מבחוץ, מלך מבפנים ומלך מלפני ולפנים. היא לא רצתה לראות את המלך כשהוא ערום ושיערה כנראה, שהמלך עלול להיות ערום.

אנו משערים לנו את מלך האדם ערום ומשתוקקים לראותו במערומיו. אוהבים אנו ברנש כשהוא טפש על שום שהוא טפש, על שום שלא הטפיש לבו כל כך בחכמה עד שאיננו מסוגל עוד להיות שוטה נחמד. חשקה נפשנו ממגענו באדם כמות שהוא, כשהוא מתהלך בחדרי לבו, ולא שבעה נפשנו ממגענו עם האדם החיצוני. האדם החיצוני מדבר אלינו, אבל אנו רוצים לשמוע את קול האדם החיצוני. האדם החיצוני מדבר אלינו, אבל אנו רוצים לשמוע את קול האדם הפנימי, שדבורם שירה. האדם המשוחח סח לנו על הרוב מן השפה ולחוץ. אבל אנו מתגעגעים לקול הנפש. מתברר כי הנפש בסוד שיחה שוגה בהבלים. ומה בכך? אהובים עלינו הבליה ופטפוטה הנבוך מכל אמרות החכמים. היא הטבע האמתי. כשם שאין טבע אמתי אלא בסבך היערות ובנפתולי שיחיהם ולא בגנות העשויות והנחמדות לעין. חכם ומחוכם הגן הנטוע, בשדרותיו הנוהרות למישרים אתה צועד לבטח, אבל פרא קדמון הוא היער העבות ואף אין שלום בו ושלוה בנתיביו המפותלים. הכסיל מגלה לנו מה שכיסו מאתנו החכמים: הוא מוליך אותנו היערה. לא על שום כך הננו מתרפקים על בת השיר, שמשמשת לנו מזכרת ליער הקדום שבנפשנו?

הסתכל בנתיב המשורר, האזן לקולו ותבין להגיגי עצמך: תשוקתך למכורתך הרדומה. הרבה קילוסים קילסנו את החכמה, רוממות התבונה על כל לשון, שכן בכל עת היא ארוסתנו כחוק. האיוולת היא אהובתנו הנסתרה ואיתה אנו מתנים אהבים בצנעה. כבוד לחכם, אולם האויל הוא מחמד נפשנו. ותדע לך כי החכמים מאז ומעולם לא נהגו עין יפה בשירה, שנראתה להם אשה יפה וקלת דעת, אם לא סרת טעם. בני ישראל בקשו לגנוז את שיר השירים, שלא היה זה לפי מעלתם של משלי חכמים להיות שרויים במחיצה אחת עם מזמורי אהבה, המדברים בהתגלות לב ובהשתפכות נפש על ענינים שהצנעה יפה להם. ובאיזו שטות והתערטלות. זו אומרת: אשכול הכופר דודי לי, צרור המור דודי לי, בין שדי ילין, וזה אומר: הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים. ולא זו בלבד שכל אחד משבח ומקלס את בן זוגו ואת בת זוגו אלא אין הנפש הפועלת בשיר נמנעת כמנהג המשוררים לגמור את ההלל על חין ערך עצמה, כגון שחורה ונאוה ואני חבצלת השרון. זו אף זו: היא קורעת מעל עצמה כל מסוה, את הבושה האחרון היא קורעת מעל עצמה. זו היא האשה ללא צעיף, האהבה ללא כל מעטה בושה. נפתח שער הנפש ונתגלה לנו התוך עד היסוד בו. כל מה שאדם מסוגל להרהר על משכבו בלילות, כל מה שאין מספרים לא לאח ולא לאחות לא לאב ולא לאֵם, מוקע כאן בשער בת רבים. אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי. ומה בכך שמצאונו השומרים הסובבים בעיר, שהכוני ופצעוני? בעלות הנפש בלהבה מה איכפת לה מה יאמרו הבריות, מה לה לעג, מה לה קלסה, מה לה מראית עין, מה לה לעג וגיחוך? הראש סחרחר, הנפש אחוזה להבות, העולם כולו מסתובב בשגעון. כלום נכתב בזמן מן הזמנים ספר גלוי לב כזה, ספר כה שופך את כל הנשמה, עד השיור האחרון? ספר שתוכו רצוף אהבת נצחים ושיא האיוולת כשיר השירים? ופליאה נשגבה שהמשורר בחר באשה דווקא כמכשיר ההתגלות העצמית הזאת, אשר אוזן לא שמעה, באשה אשר עליה אמר החכם מכל אדם, שכבודה בת מלך פנימה, האשה הזאת, שטפוסה האידיאלי ניתן לנו בספרו של אותו חכם מכל אדם, בפרק האחרון, בת חיל, אשר פיה פתחה בחכמה, הצופיה הליכות ביתה, השולחת את ידיה בכישור המוצאת את מקומה בעולם הזה ולחם עצלות לא תאכל. אשה מסחרית, הפוסק שקר החן והבל היופי, מהווה ניגודה הגמור של אשת שיר השירים, כדרך שהתבונה המעשית מהווה ניגודה של האיוולת. ודומה שלא בדרך מקרה נדחתה מגילת שיר השירים, לאחר שבוטל עליה גזר דינה לגניזה לסופו של ספר הספרים וניתנה בשכנותו של איוב. ושני טעמים לדבר: א. לעשות את איוב חציצה בין משלי לבין שיר השירים, שלא להוציא מלב טועים, ששניהם ניתנו ממחבר אחד. ב. איוב לשיר השירים מהווה מעין שובר לשאר, רמז לאיוולת שבמעשי האהבים בעולם שהאושר בו כה רופף וחולף. כך נהגו בני ישראל במזמרי איוולתם. אבל כלום לא הצהיר ראש חכמי דבי אתונא על חובת גלות לפייטנים מן המדינה?

כן, כבוד לחכם. במה דברים אמורים, שאף הוא נוהג כבוד בחכמתו ויודע להסתיר דבר, לדבר ברמיזא, לטכס את מלותיו בנוסח של דברי חכמים וחדותם. דין חכם להכות בשוט את האיוולת, לשים אותה ללעג ולקלס, להזהיר את הבריות מפניה וכנגד זה להלל ולרומם את החכמה, היקרה מפז ומפנינים, כגון בלשון של מחבר משלי “עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם וכסילים ישנאו דעת” ואילו על החכמה נאמר: “שמעו כי נגידים אדבר ומפת שפתי מישרים, כי אמת יהגה חכי ותועבת שפתי רשע”. חכם מהלל עצמו וחכמתו כדרך התגרים מתקבל על הדעת. חכם שכזה לא יכשל אף פעם בלשונו להודות כי בתוך התוך של החכם מגובבות ערמות של טפשות וכי מתחת למעטה עולמו הפנימי, שהוא בעצם חיצוני, קיים עולם פנימי שבפנימי, המלא וגדוש ענבי פתיות, כיסופים להשתטות, השתוקקות עצומה לחשוב מחשבות זרות ולעשות מעשים מוזרים. חכם כזה לא יגלה סוד מחדריו הנסתרים. אבל היה מעשה בעם קטן במנין אוכלוסיו וגדול במנין בכמות חכמיו אשר יצאו מקרבו ומתוך משפחת החכמים קמה כת אחת של חכמים, שלא הסתפקו בעמידה על גבי הדיוטות העליונות של הנפש, אלא ירדו לתוך בתי גנזיה להתחקות שם על עקבות האיוולת הגנוזים במחבואי החכמה. מתוך החכמה יצאו הללו לחתור תחת אשיותיה. הם בקשו לגלות סודות מן החדר. הם עשו גדולה מזו: כיוון שהלכו לשווקים ולאסטרטיות לדבר שם את אשר עם לבם וככל העולה על רוחם, הרי אחזו בערבה להרכיב תכסיסי חכמה על האיוולת ולזווג אל גינוני החכמה את הפטפוט, שהוא מגלוייה של האיוולת. ראה קהל בני יון והתחלחל. לא היתה כזאת מאז ומעולם. דרך שוטים שלשונם מקשקשת והם מגלגלים בדבורים ללא דעת וחשבון, אולם טבע החכם לשים רסן לפיהם ולשוחח במשל ובמליצה. והנה כאן חכמים ללא רסן, מטיפים בשערים ללא מליצות, מורים לרבים והם מדברים כדבר איש אל רעהו, ואף למעלה מזו: כדבר איש אל נפשו במסתרי ביתו. חרדה השתלטה בלב תושבי יון. השכאלה יפיצו את מעינותיהם חוצה? הלא המים המאררים ניגרים מפיהם, רעל תיטופנה שפתותיהם. מרעילי בני הנעורים הם ולא מגידי מישרים ומטיפי מוסר. כל אחד מהם לא יחוה דעות שקולות ומדודות, ברורות ומוסכמות, אלא בתוך נפשו הוא חופר, את עצמו הוא שואל, את ספקותיו יוקיע. הוא המלמד נמצא למד ותחת להשיב הוא שואל או משיב מתוך שאלה ועל ידי שאלה. בפעם ראשונה היתה כזאת בתולדות ימי האדם כי חכמים ידברו ככסילים. אין זאת אלא שאמנם פתאים הם הללו, המתחפשים כחכמים לתפוש את בני הנעורים בלבם ולהטיף להם איוולת. גלוי וידוע היה שהחכמה אומרת אני שכנתי ערמה. אבל הכסילות התחכמה לפעול בערמה. תהפוכה היתה לעיני בני אתונא. מהפכה היא זו המתרגשת ובאה. מעמד הכסילים שם לו מסוה חכמים בשביל לשדד את המערכה ולהרוס את מוסדות עולם הישוב, הבנוי על אשיות החכמה, היודעת הכל, המבינה הכל, אשר בידה תמיד עצה ותושיה ולא קורטוב פקפוק ומבוכה. ואכן, הם המורים להמון העם לא המשיכו על עצמם כל איצטלה של חכמים, בניגוד לשם רע שהנחיל להם בדורות שלאחריהם הצד שכנגד. לא אנשי רהב, גאה וגאון היו הללו, הם לא דברו מפי הגבורה, הם לא התפארו שבאו בסוד החכמה. הם קראו לעצמם בשם צנוע סופיסטים, רצה לומר, אוהבי חכמה חוקרי החכמה. אולם דבר זה נזקף להם כחטאם החמור ביותר.

מה שייך לחקור את החכמה? החכמה היא החוקרת. לה העוז, לה המשרה, לה דעת הכל. היא הפלס, היא המשקלות. תמיד יש לדרוש אליה ולא לדרוש אותה שאם תעשינה כמין חומר, מי יודע איזה חומר או מה הם החמרים אשר יתגלו במטמוניה. קהל בני אתונא וקהל בני העולם בטוחים כי מקור החכמה ברוך ומה להללו החקרנים והנקרנים, הבודקים גם את מקור החכמה עצמה, שמא אינו ברוך כלל ועיקר? הנה כבר נאמר בספר החכם מכל אדם: אשרי אדם מצא חכמה, ואדם יפיק תבונה, כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה וכו' עד “דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”. וכאן מיני חכמים המרבים מחלוקת, המגלגלים ויכוחים ארוכים בכל האיסטרטגיות, החוקרים, החוקרים. אילו היו פייטנים אפשר היה להניחם במשוגתם שכך דרכם של הללו להיות כמתעתעים וחולמים בהקיץ. אבל הללו הרי מהווים ממש סכנה לחברה. מיהודה ועד יון מתוח הקו האחד: מות לכסיל! אסור לפטפט סודות מן הלב. “יהי לך לבדך ואין זרים אתך” – אמר החכם מכל אדם. וכל הרוצה לשתף את הזרים במה שהוא שלו לבדו כסיל הנהו.

מוזר הדבר, אבל אי אפשר שלא לאומרו: בני אדם חומדים את האיוולת כמין מאכל תאוה, בני האדם, אף החכמים שביניהם במשמע. רבים מודים בגלוי, שהם אוהבים לשמוע שיחות כסילים והם נהנים מן הקריאה בספרי אוילים. מוצא אתה הרבה בעלי טעם, המשקיעים כוחות וזמן באיסוף כל מיני “קוריוזים” מודפסים וכל מיני תעודות, שיש בהן משום תוספת הוכחה לדרך הכסל של המין האנושי. אי אתה יכול להבין שורש התענוג שיש בהתקלסות במין האנושי, כאילו הלועגים לאדם רש אינם שייכים לאותו מין גופו. על כרחך אתה אומר, שאף הקלסה היא מין רוח של שטות. נמצא שהמגלגלים צחוק על איוולתו של הצבור מביעים בעצם את שמחתם על כך, שאין הם פרושים מן הצבור וכסילותם הפרטית הידועה להם יפה יפה. יש בדומה לה אצל כל הקהל. ולתוכו של דבר אין צורך כלל להביא ראיות מן המרחק לחמדה זו. יבוא הצחוק גופו שאנו מגלגלים על כל רעות רוח ויעיד על כך. אין לך מקור תענוג גדול מן הצחוק. אנו אוהבים תענוגות. וכיוון שכל משוגה נואלה מעוררת בנו צחוק, הרינו מחבבים את האיוולת ומכירים לה תודה על שום שהיא מבדחת את דעתנו. עכשיו צא וראה כמה נצרכת הדעת לעזרתה של הטפשות. בלי זו אף היא אינה יכולה להתבדח כלל וכלל. בידוע שחכמים גדולים נוהגים להקדים לדברי הלכה חמורים מילי דבדיחותא. והפקחים שביניהם משלבים לתוך כל פרק ממשנתם שיחות חולין, שיש בהן צחוק וקלות ראש, לקיים מה שנאמר טובה סכלות מעט. ומעשה בראשי מתבתות, מגידי שיעורים, שכל פעם שהיו רואים בשומעי לקחם, שהתנומה גוברת עליהם מפאת כובדו של הנושא ורצינותו היתירה, מיד היו משמיעים איזה פסוק תמהוני או מספרים איזו בדותה, שאין לה כל יסוד ושורש לא בהגיון ולא במציאות. וראה פלא: בו ברגע פקעו חבלי התרדמה ועירנות נכנסה בתלמידים, היתה רוח אחרת מסביב וגברה ההקשבה. צרה גדולה מעיקה על האנושיות, והיא אימת השעמום, וכנגדה אין כנראה תרופה אלא בזריקה של נסיוב האיוולת לתוך המוחות. אם מודים אנו בהנחה זו אין לנו ברירה אלא להודות בה בפה מלא ולהסיר את פתק הגינוי והזלזול מעל האיוולת, שטפלנו עליה ללא טעם ויושר ולקחתה אחר כבוד לתוך החברה המכובדה. תחת שהיתה לשעבר מנודה ומבוזה, חבויה במחתרת, חיה דרך מקרה ומתפרנסת בגניבה מנהמא דכיסופא, מתגנבת לתוכנו דרך סמטאות ומבואות נדחים, עלינו להכריז עליה כעל תופעה חוקית, גלויה ומקובלת, היונקת מן השרשים, שיש לה הזכות להשתמש במוצאות ובמבואות הראשיים. אין האיוולת אפיזודה, טעות הדפוס שבמוח, היא לחם חוקנו. תורה חכמה, ואולי גם יסוד הפקחות שבה אינו בעל כמות מבוטלת. רבים מייחסים לצחוק מעלה עליונה וטועמים בו טעם מחיה נפשות ממש. ולא עוד אלא שהם אומרים, שטוב לצחוק מכל מקום, יהא הגורם לו מה שיהיה. לשיטתם הרי אין לך חמדה גנוזה מן האיוולת ככוח הדוחף לזרמי הצחוק מן הפה. באמת אמרו: פלוני צוחק על שום שהשוטה שבו דוחפו לכך. אלא שיש לדייק ולומר: כל פלוני הצוחק אנוס לכך על פי צו השוטה שבו. אין צחוק בלי קלות ראש. חכמים רציניים, כבדי־ראש, שכל מעיניהם שקועים בנושאים חמורים – וכל נושא הוא חמור – אינם צוחקים כמעט ואף אינם מגחכים. לכל היותר הם מחייכים. והגיעו בעצמכם איזו דמות היה לעולמנו אילו היינו כולנו חכמים כולנו נבונים. דמות של תשעה באב. ולא היינו שומעים לא קול צחוק ולא צליל שמחה. האיוולת היא החוגגת. כסילים מבדחים את הדעת וכסילים נותנים חיים. חוש נכון הנחה את השרים והמלכים בימי הביניים, שהיו מגדלים להם איש באחוזתו ובחצרו שוטה החצר משלו. באור פני שוטה החצר רואה המלך חיים. למראה העויותיו המשונות ודרכי המומם שלו מידשנים בני העליה ורבי המלכות העונג. הם הרבים המרובים, הם העשירים והשבעים, הם התקיפים, הם היושבים בסוד חכמים ונבונים, פני העדה, אבל בלי המסכה הנלעגה והעויות הפרצוף של השוטה האחד היו הללו משתעממים עד מות. גדולה מזו: בזכות הלהגן הזה, המתכרבל והמצטנף, הלובש צורות משונות של בעלי חיים, המתמקיין עד כדי התפקקות אבריו, נשמעת בתוך אוירה זו של חכמה עמילנית, לעתים מלה אנושית פשוטה, טבעית, אמתית, יוצאת מן הלב ומן השכל. השכל עצמו כביכול הנהו שלומיאלי ברוב הזמנים ואינו יכול לפתוח את פיו אלא אם כן בא תם או מקובל כגולם גמור ופותח לו את פיו ואף שם דברים בתוך פיו. השכל מנצל לשירותיו את חוסר השכל. ואם כך ראוי לו לשכל שלא להיות כפוי טובה, להודות לפחות בשני המובנים, שמקבל הוא עזרה וסיוע בצר לו – ואימתי אין הוא חש כי צר לו? חייב השכל לומר לאי שכל: אחי אתה!

כך הוא הדבר. כך ולא אחרת. הכל פוסקים ואומרים בנשימה אחת חן ושכל טוב. ומצוות האמת היא להפריד בין שני הדבקים האלה. אם עוד יש מי מחזיק בדעה הנושנה כי חוט של חן מתוח על אמרי השכל, בניגוד לעובדות המטפחות על פניו, יחזיק לו בשלו. אבל ראוי לו שיעיין מחדש בענין אם אין גם אין הכסל הטוב מעלה חן בעיני הבריות. ואמנם, הוא מעלה. אם אין דרך הבריות להשמיע בקול כי פלוני הוא שוטה נחמד, הרי צירוף מלים זה נלחש על הרוב מפה לאוזן. אישור הכסילות אינו מובע בגלוי ובקול רם, הואיל ובני אדם רוצים, משמע, לקיים אותה כחמדה גנוזה באמת. יש הלכות שאין מורין כן, ויש שמורין כן קובעים להלכה. וכי מי אמר שיש אמת אחת ויחידה? הרבה אמתות יש. יש אמתות יומיות ואמתות ליליות, אמתות לשעת אור ואמתות לשעת חשכה, אמתות לימי החול ואמתות לימות השבת, אמתות לכלל ואמתות לפרט, אמתות שמתביישים בהן ונאחזים בהן בתוקף ואמתות שנושאים אותן על כל לשון בגאון ובתפארת שלא לשלשל אותן מן הלשון ולפנים. הערצת החכמה וגנוי הכסילות הן אמת שבפה, אמת שאין הפה מגלה ללב. אמת של יומא דפגרה ולמצבים חגיגיים כגון שבאים לשאול עצה מאת החכם. אבל צרתם של החכמים, שכל חכם בא ומבטל את דברי חברו כעפרא דארעא. אף בענין העצה, למשל, כבר נזדרז חכם נודע בגויים ואמר, כי ניתנה עצה מפי חכם כדי שישאלו בה, אבל ללא כדי שיקיימו אותה, אלא כל אחד יעשה סוף סוף לפי מבינותו. ואם כך החכם – אין זאת אלא שאותו חכם מהולל נתכוון באמת לרמוז לנו, שניתנו החכמים על מנת שלא יעשו כל שימוש בעצותיהם ובהוראותיהם. וכי אין מכך ראיה שכל החכמה לבטלה היא וכי חכמת המסכן בזויה, והואיל ואין חכם שאינו מסכן הרי אין חכמה שאינה בזויה. בתוך התוך של התודעה אם כי למראית עין חולקים לה כבוד רב, חולקים לחכמה כבוד כדרך שנוהגים יראת הכבוד בתשמישי קדושה, בשרידי עתיקות, בחפצי ערך, שיש בהם מן המותרות. בני אדם, משנפטרו מכל הדאגות ויש להם שעה פנויה, כגון ביום חג לאחר שנת־צהריים, יש מעיין בספר חכמה או הולך לשמוע דרשתו של חכם מן הקתדרה, שומע ונפשו מתעדנת עליו וברוב התפעלות רגעית יאמר: אי, אי דברי פי חכם חן, שפתיים ישק! אבל שעת חג עוברת והעולם הוא עולם ולחיות צריך. אבל אין לחיות מן החכמה, כשם שאין להשביע את הקיבה בבשמים. אדם מביע טפשות גדולה מיד הכל מורים עליו באצבע ואומרים: שכזה לא יפתור בעיות העולם. צריך לתת לו איזה משען בחיים, ללמדו אומנות, למסור לידו התמנות, לעשותו גובה מסים או מנהל עסק קטן או גדול. או שפשוט אומרים: לחכמה לא יצלח ילך ויעסוק בדיני ממונות ויתעשר לפחות. והיה גם העולם נתון לו. בין כך וכך והעולם נמסר לידי השוטים, ואילו החכמים מצווים לפתור את בעיות העולם. כי את השוטים ממנים על הויות העולם ואת החכמים על בעיות העולם, דבר זה ניתן להסתבר גם על פי שכל. השוטים מרובים על החכמים וכן הויות העולם מרובות על בעיות העולם. ההויות כל רגע ורגע זמנן ואין לדחותן כלל ועיקר. ואילו הבעיות עשויות לצפות לשעת כושר עד שיבוא החכם המתאים לטפל בהן. שוטים יש להם מעלה יתירה, שהם מחזיקים זה ביד זה ותומכים זה בזה. מה שאין כן החכמים, שעיקר תפקידם להתווכח, לנתח, לחטט, לנקר, לפלג. וככל שהחכם מוכיח שלא עמדו על סוף דעתו ושאין לו שום נקודת שיתוף עם מי שהוא אחר לא מאשר לפניו ולא מאשר לאחריו, וככל שהוא מצליח להתגדר בתוך בדידותו השלימה, כך חכמתו מתעלה על הבריות וכך הוא גופו מתבצר בגדלותו. יחידים בודדים על כרחם ומתבודדים מרצון, מה כוח שלטון הם יכולים לרכוש לעצמם בתחומי העולם ובעניני העולם?

חכם אינו אוהב את חברו החכם. הכיצד יאהב את החכמה? חכם אינו חומד לשבת במחיצתו של חברו, אדרבא הוא נכווה מחופתו, מה טעם יחמוד את החכמה? בחכמה אין חומדים. אבל חומדים את האיוולת. החכמה היא אומנות וכל אומן שונא את בן אומנותו. אבל האיוולת אינה אומנות אלא גופי החיים, טבע. וחן הטבע על ברואיו. אמנם, הטבע ניצב בגאונו ובהדרו גלוי וחשוף ופורש לפנינו את כל טובו, ואילו האיוולת היא טבע ביישני, טבע שבמחתרת, טבע שאינו רוצה לפרוש בשם עצמו, טבע שנבעת פעם מפני עוית הלעג של החכמה הגאיוניה ונפל לתוך נחיתות ונשתלשל לתוך מחבואיו. מכאן אפשר רק ללמוד שקיימים שני מיני טבעים: טבע עומד וטבע בורח. טבע מתנוסס לאור השמש וטבע אוהב מחבואים ושוכן בצל. אולם טבע צללי זה פורש עצמו במלוא חיינו, משטח השטחים עד למעמק המעמקים. צלה של הכסילות פרושה על כל דבורינו, מעשינו וגם על כל מחשבות לב אנוש. יש מתענוו ולתוכו גאה יגאה. כזו היא הטפשות בכמה מגלוייה. אם כי בכמה אחרים אנו רואים אותה צועדת קוממיות ודעתה נוחה מאד מעצמה. אלא שזו היא השטות המטופשת, שאיננו נדרשים לה במחקר זה. אנו עיקר דיוננו בטפשות הענוותנית, הנפחדה, נשואת הפנים והמסורקת יפה יפה, המחוננת בנימוסים טובים עד כדי להיות ראויה להכנס לטרקלינים המשובחים. באמת אמרו: כשם שהצדיק הגמור והחכם המופלג הם יקרי המציאות כך ובמדה יתירה מזו נדיר השוטה המופלג, זה שמהלך בין הבריות ומכריז על עצמו בקולי קולות. אנו עסוקים הפעם בבינונים. ואף בשוטים בינונים ויקירי קרתא. חס וחלילה להללו להיות מחוצפים ולשבח את סחורתם בריש גלי. להיפך, הם מתביישים בה וכל עיקרם מסתופפים בצלם של חכמים ומתאבקים בעפר רגליהם של מאורות השכל והמדע. אלא שבסתר הם חומדים את השטות וניזונים ממנה לתיאבון. ועוד יש מיני פקחים, שאי אתה יכול לתפוס אותם כמעט בסכלותם וכשהם ישובים להם ליד השולחן הערוך של השכל, מתנהגים הם כתחכמונים גמורים, אבל בסתר הם שוגים בדברי הבל, זונים אחרי השטות בגלוייה השונים, מתייחדים עם נפשם לבלות בסתר עצמם שעה של הבלות ולהשתטות לפחות לפני הראי, כיוון שאינם מעיזים לעשות זאת בפרהסיה. הללו צבועים הם פשוטו כמשמעו, נחזים כבעלי דעת, הואיל ומנהגם של הבריות בכך הוא, אם כי צמאים הם ליסוד הטפשות וכל כיוונם הוא לסיטרא דטפשותא.

נאמרו הדברים בשביל להוציא את הדיון על מקומה של התבונה מאיזור העיון המופשט ולייחדו בתוך רשות היצר. פלוני אפשר מבין בשכלו כי ראוי לו להיות בר דעת, אבל יצר השטות מעכבו. וכנגדו אין לבוא בטענות מן ההגיון. ומה הפליאה על קורח זה או אחר שפקח הוא ואף על פי כן עשה מה שעשה? בדוק אחרי קורח זה או אחר ותראה, שפקח הוא השפה אל ולחוץ, רק להלכה בלבד, אבל למעשה שורש נשמתו נעוץ בהיכל השוטים. ואפילו מי שאינו חצוב כולו מתוך אותו החומר, שממנו נעשים גולמים ואיננו בער מלידה ומבטן, מה יעשה אם לבו נמשך להיכל ההוא. שם, בהיכל השוטים שמחה וששון. שם רוב עם. שם צחוק וקלות ראש. שם אין השעמום הכבד ולא אותם גמלי הרצינות, שמפילים החכמים על רוב הבריות. ופלא על כל פלא: רואה התושב והגר בהיכל ההוא, שמפעם לפעם מתגנב ובא על בהונות הרגלים אחד חכם, מציץ בסתר לתוך מושב לצים זה, מחייך בסתר מתוך הנאה ומשפשף את פדחתו בנחת. האח, אוהבים החכמים את השוטים, אוהבים אותם לא רק בשכל, אלא גם בלב ונפש. מלוא חפניים חומר הם שואבים מהם למען חכמתם. וכי מה היו עושים החכמים אילולא היו שוטים בעולם? למי היו מטיפים את אמרי השפר שלהם? חכם מפי חכם לא יקבל תורה. חכם לא יודה אפילו בהלצתו המחוכמה של חברו. וממה היו החכמים שואבים חומר לבדיחותיהם המרובות, המוציאות להם מוניטין של פקחים גדולים, אילולא הסתכלו במעשיהם של השוטים? הוא הדבר: אוהבים החכמים את השטות כאהוב היוצר את החומר שלו. החכמים עושים מטעמים מן הטפשות. בכך חולשתם של החכמים ובכך תקפם של השוטים. ואפשר לנבא ללא חשש התבדות, שכל זמן שיהיו חכמים בעולם, הגואלים מאת האיוולת תבן ולבנים וקש לעשות מהם לבנים לא יחדל הקשקוש מן העולם. משאתה רואה כיצד חכמים לשים וחוזרים ולשים ספורי מעשיות על שלומיאלים שונים, בשביל להצחיק בהם את הרבים והם יוצרים נפשות בעלי העויות מגוחכות ודבורים נלעגים, ולא עוד אלא שהחכמים הללו דורשים כל העויה, כל תג, כל פליטת פה, כל כשל בבטוי, כל שגגת בטוי, כנושא הראוי לעיון ולדיון, כתמונה שיש לגוללה בחזיונות מהתלים, וכשאתה רואה כיצד חכמים רבים, רבים, המכוּנים אמני הספור ואמני הבימה מלקטים בשקידה ובקפידה, בדחילו ורחימו, כל שטות של פרט ושל צבור, כל אופן דבר מסורס, כל מנהג תפל, כל אמונת הבל, והם רואים זאת כמשהו הראוי להצחיק בו, אי אתה יודע עוד מי כאן המצחיק ומי המוצחק, מי השוטה ומי החכם, מי עושה המטעמים ומי המטעם עצמו. רואה אתה מין דבר משונה כזה, שענין שהיה מתחילתו כולו מופרך, כולו מקושקש, שחותם האוילות טבוע על כל פרט שבו, כיוון שעברו עליו זמנים הריהו מתחכם כביכול, כגון אותן התועבות המתלבשות באיצטלה של קדושה בזכות המיתוס, וזה ענין שכדאי להושיב עליו מלומדים על הקתדראות בשביל להסבירו לרבים. אתה נמצא למד שלא די להם לבריות באוילות יומיומית אלא הם עוד מחדשים עלינו שטות מורשה, שטות שבחסותה של ההיסטוריה, שטות, החונה תחת כנפי המיתוס. כל כך חומדים הם את האיוולת, שאינם מסתפקים בכמות שבה המצויה בעין – וכמו זו עצומה לאין שיעור – אלא שעוד חופרים אותה מתוך מטמוני העבר. דור הולך ודור בא – ומכרות האיוולת לא זו בלבד שאינן פוחתות, אלא, להיפך מתרבות והולכות. דור לדור ינחיל הבל, וכל דור מוסיף נופך משלו לערמת הקש והגבבא, שנצטברו מאז ומעולם. אין מנוס מפני הכפילות, האופפת אותנו מבחוץ, הצומחת בתוכנו מבפנים בגידולי גידולים. היא זורמת עלינו כשלוליות סתו מכל מושב חברים ומכל מסיבה בציבור והיא בוקעת ועולה מתוך מעמקי נפשנו. היא צווחת אלינו מכל השווקים ומעל כל הקתדראות והיא ערוכה ושמורה באלפי רבבות כרכים על גבי האיצטבאות של הספריות. בת קולה נשמעת מתוך רוב אמונות ודעות, בין שהן טבועות בחותם דתי ובין שהן דוגלות בקשרי נאמנות להגיון השופט. מה נאמר ומה נדבר כנגד הטפשות, אם השכל עצמו הוא עוזרה הראשי ונושא כליה? כל מקום שבני אדם בקשו לתקן עולם ואדם בכוח שלטון השכל ההבילו והטפישו בשם הוד מעלת השכל לא פחות מאשר גדולי המהבילים בשם הוד מלכות הבערות. אין מנוס מן הכסל כדרך שאין מפלט מן הרשע. ולמה נשקר בפינו? מה טעם להתכחש לעצמותנו? אנו אוהבים להג וחומדים איוולת. הבה ונוציא את הפתיות מתוך ספירת ההסתכלות ושיקול הדעת ונייחד את מקומה כראוי להם במערכת התאוות, המפעפעות במסתרי לבנו. תאוות האיוולת היא חמדתנו הגנוזה ביותר. אין נקי ממנה, כחכם ככסיל.

אף מי שאינו מצוי אצל הקריאה בשירים, יש לו זיקה אל הפיוטיות לפי השגתו. גם הטרוד בעבודה גופנית או משוקע בעסקים, זוקף עתים את עיניו כלפי תכלת השמים ומסתכל באילן נאה, מלטף במבטו את הדשא, מתחקה על מעוף הצפרים במרומים, מתענג על מלל התינוק ומאזין לפרץ־מליו חסר השחר של השוטה. התענינות יתירה נודעת מכל נבון למירוץ פסוקים מבולבלים ומתלהלהים מפי המשוגע. ההתענינות היתירה במשוגע, והזיקה המיוחדת לשיחו, להעויותיו, לכלל התנהגותו, יש בהן כדי להעמידנו על קרבת־רוחנו לכלל נציגיה של השטות. אנו מתייגעים לא רק לעמוד על טיבו של השוטה אלא, דומה, גם טורחים ללמוד ממנו דבר־מה. נופך שטות יש בו מן המועיל. אין איש, שלא יעשה בו שימוש כל שהוא בשעת הצורך לתכלית העמדת פנים. אולם לא היינו מסוגלים לעשות שימוש כה מוצלח בנופך זה אילולא הוא טבוע בנו. הלובש צורה בוחר זו שהולמת את תוכו. מסוותינו הגלויים הם פרצופינו הנסתרים, בבואות־ישותנו. אין אדם יכול להתחפש כשוטה אלא אם כן הוא חובב בסתר את האיוולת. השטות היא לא רק כושר, אלא גם יצר, תאוה. כדרך שהעינים מתעייפות מן האור הגדול המסנוור, כך עיני שכלנו מתעייפות לפרקים מן השכל המבהיק. עייפים אנו מן הבינה היתירה. אין חכמה אלא ראיית הנולד. אבל יש ואין אנו רוצים לראות אותו הנולד לאלתר. ראייה זו חוסמת בעדנו את כושר ההנאה מן ההווה, היא מטעימה מראש את תוצאותיו המרות ואת האשליה הצפויה לנו ממנו. החכמה לעצמה היא בוודאי תענוג גדול, אבל כל תענוג צר־עין בכל תענוג אחר. אילו נגלה לכמה בני אדם באיצטגנינות־חכמתם עתידם הקודר, לא היו יכולים אולי לטוות להלן את חוט חייהם ואילו אדם רואה במפולש את יומו עד ערבו לא היה יכול אולי לקום בבוקר מעל משכבו. אנו חיים וקיימים בזכות טפשות מעט; בכוחה של אי הראיה הננו מחזיקים מעמד ובעזרת העוורון הננו צועדים קדימה. מן הסנוורים הננו שואבים מרץ ואמונה. מה תימה שחכמים רבים מתקנאים בשוטים? כל טיפש יש לו מראה חג. הוא מדלג על מעצורים רבים, הצומחים מתוך השכל. אין הוא כלוא בתוך חוקי־הדקדוק של ההגיון ואינו כבול בפסקי הטעמים של ההיקש. אין דיבוריו יוצאים מפיו מזווגים גזירות שוות. לא דבר יוצא אצלו מתוך דבר אלא דבר נופל על דבר הכל אצלו מקרי, לפיכך הוא על הרוב מקורי, עליז וצבעוניי. אם אתה מכיר פלוני החכם ודרך־הגיונו, יכול הנך להגיד מראש בקירוב את חוות דעתו על ענין זה או אחר. ואילו הטיפש לעולם מפתיע בחוות־דעתו. בגן־עדן השטות הוא גן המטעים של המופלא. הדעת מוגבלת וחוסר־דעה הוא מעיין המתגבר ומלכות האין־סוף. לפיכך יש רואים רק בשטות את הכוח המוליד וההשגה ההמונית מזהה ואתה עם ההפראה. קדמונים ייחסו לשוטים כשרון הנבואה.

האין באהבת השטות ניצוץ מאהבתנו לבת השיר? האין בנהייתנו אחרי האיוולת מיקוד־געגועינו על חג? האין הטפשות מלובבת על שום שהיא עשויה לשמש לנו מקור השעשועים? ועתים אנו מעודדים את הכסילים בחיוכים, מאחר שהם נראים לנו כאנשי שאר־רוח. אנו אוהבים את השטות גם על שום שהשכל גופו שוטה הוא בחלקו. הרי נגזר עליו לפשפש הרבה בעצמו עד שהוא מגיע אל הנקודה הנכונה של הענין, מכאן ראיה, שבתבונה עצמה מובלעים חמרי־שטות, שאין היא יכולה לסלקם אלא ביגיעה מרובה. אילו השכל חכם לאמתו היה משיג את האמת מיד ללא שהיות. אבל הוא אנוס להתלבט הרבה עד שהוא מוציא מסקנה נכונה, שוקל לכאן ולכאן, תוהה ומגשש, נכשל בטעויות, קונה נסיונות, מתחבט בתכסיסים, לבסוף הוא בכל זאת על הרוב כסיל. אילו השכל טוחן רק חכמה! אבל הוא טוחן שטויות ללא שיעור. ואם כל היוצא מאיזה עצם הוא שלו ושכמותו, הרי שאין לך איוולת שאינה בתו החוקית של השכל. אנו אומרים: “מושכל ראשון”. אבל כמה מצויים אצלנו מושכלות ראשונים? רוב המושכלות נתחשלו רק מתוך נסיונות ממושכים ונרכשו בעמל הדורות. אף הללו אינם אלא מיעוט מבוטל בתוך המבוכות הרבות, המורידות אותנו על הרוב לדרגת שוטים. בכל ענין מגלה השכל כמה פנים. וכלום אפשר שתהינה פנים מרובות? הקו הישר בין שתי נקודות אינו אלא אחד. עצם הצירוף “שכל הישר” מוכיח, שהשכל לעצמו עשוי להיות גם בלתי ישר, היינו, בלתי חכם. או שמא אין בו כל עיקר מן החכמה, כדרך שהדקר החופר באדמה אינו מהווה את המיים, המחופשים על ידו. המיים החיים של החכמה מפעפעים רק לאחר יגיעותיו המרובות של השכל, הנבדל מן הדקר בכך, שמכשיר המתכת חופר בתוך לא־לו, ואילו השכל בתוך עצמו הוא תוחח וזורה הלאה משל עצמו גושים של כסילות ושכבות שטות ותיפלות. ואכן, מניין כל הסרק הזה, ערימות ההבאי, הטעויות והבלבולים, בתחומי השכל, אם לא ממנו גופו? אף הסופר המנוסה מצווה להעביר פעמים רבות את קולמוסו על כל שורה, שלא תהא מבולבלת ומטופשת, שלא תצרום את האוזן בהבלות, וזה לאחר שוכח השופט – הקולמוס הנסתר – עושה לפני כן הגהות והשמטות במחשבה. אילו היו אפילו גדולי החכמים רושמים את הגיגיהם על הגליון כמות שהם, ללא בדיקות מוקדמות ומחיקות לאחר כך, ללא ליטוש הסגנון ונפוי התוכן, היינו מסתמא נדהמים ממחסן־השטות העצום, הגנוז גם במסתרי־לב המשכילים. מכאן ראיה, שאדם יסודו מאיוולת. אין השכל אלא התנוצצות דלעילא, דוק דק, רקום וקנוי, על גבי שכבת הבראשית של הכסילות. הנפש הבהמית היא המשתית של ישותנו. אפשר לרסן מקצת את הכסיל שבקרבנו, אבל אין להשליכו מתוכנו. הוא המנצח עלינו ובעל הבית שלנו. אין הוא אלא בעל הבית נבון, שמסר את האדם בחכירה לשכל, שהלה ינהוג בו במקום האדון האמתי ארעית. וזה הוא אולי ההבדל בין החכמה ובין הכסילות, שאת הראשונה אנו הוגים והורים, ואילו האחרונה הורה והוגה אותנו. במעמקנו היא חבויה, לחשנית הסתר שלנו. במעמקים נטווים גופי חיינו. ואילו השכל נוהג שררה רק בקומה העליונה והאורירית.

עד שבא ניוטון וגילה מתוך הסתכלותו בתפוח את סוד נפילתו היו סבורים, שהעצמים נופלים למטה ללא סיבה. מניוטון ואילך נודע שהעצמים אינם נופלים, אלא נמשכים למטה, בחוקיות, אל יסוד הלתתא. אף האדם, הנוהג כביכול בכל על פי חוקי השכל, נמשך בראשו ורובו אל ה“תחתיות” של ישותו, אל שכבות־השטות המעורמות בקרבו. כל מאושר מזמין לעצמו שוטה, שיהא נתון בקרבתו כדי להגדיל את מנת־אשרו או, יתר על כן, לאפשר לו את ההנאה מאשרו. לפי־כך היו בעלי הגופים, הנסיכים, האפיפיורים ועתירי־הנכסים, מארחים שוטים ב“חצרותיהם”, או לפחות “פייטני החצר”, שהם והשוטים מוחזקים בעיני הבריות כנושא אחד בכפל מונחים. אפשר ולא עמדנו עדיין כראוי על קשרי־הזיקה, הקיימים בין האושר ובין השטות. כל מדושן נחת מיטפש לשם הרחבת דעת עצמו. כל אוהב מרבה להג עם רעייתו. הורים מתילדים בחברת ילדיהם הנחמדים. אין הילולה, שלא תהא הומה פטפוטים וזמירות אויליות, קלמבורים ובוקי סרוקי. רבים, שאינם שוטים כל עיקר, ממשיכים לעתים על עצמם במתכוון מסוה של השטות לבדח את הבריות בשעת חדוה שאינה עולה יפה או בשמחה של מצוה, שאין הלבבות פתוחים לקראתה. הללו הם האנשים הטובים והרחמנים… אין חתונה בלי כלי זמר ובדחנים. וככל שהאחרונים מרבים איוולת, כן משמחים הם את החתן והכלה והמחותנים ומצליחים יותר במקצועם. יש מתחפשים כטפשים לשם טובת־הנאה, שעל ידי כך קונים לעצמם דריסת־רגל בחוגי־חברה שונים ונפתחות לפניהם דלתות, הסגורות בפני האחרים. יש שמצליחים בחכמת השטות להיעשות בני־בית בתיאטראות וקרקסאות ואולמי השעשועים ללא כרטיס והזמנה ומתוך שטופחים ידידותית לרמי־מעלה על שכמיהם כאילו הם אנשים אחים לו, עושים אותם ממילא לאנשי־שלומם וזוכים להיכנס למחית גדולים.

השטות היא לעתים הצלה מכמה תקלות ועתים ריווח נקי. החכמה היא מעיל צר. השכל מחוך. שמא מצחי החכמים חרושים קמטים על שום שהשכל מעסיק את בעליהם בעבודת פרך. כל חכם עייף מאד. כדרך שמתעייף המהלך מלובש במשך ימים ולילות רצופים. רוצה הגוף להתערטל לכמה שעות ביממה, להרגיש במערומיו מגע אויר. גם הנפש אוהבת שעות־מערומים. אין אדם ישן בלילה בבגדיו. אין חכם בלילה. “אין חכם־מדינה על משכבו” – סח בלפור, חכם מדיני. אפילו בעלי התריסין בעיון אינם מדיינים בינם לבין עצמם במטותיהם בתורת ההגיון. יתכן, שמלבד ההגיון הכללי, שבני אדם משתמשים בו במשאם ובמתנם זה עם זה, קיים איזה הגיון אישי לגמרי, ביתיי, סודי, בו אדם מתגלה לעצמו בלבד. כל אחד משרת בסתר את ההגיון הפרטי הזה דווקא, בו הוא הוגה הרבה ובחשק. משולה התבונה הרשמית לאשה חוקית והבלתי רשמית – לאהובה. יתכן, שאפילו חכמים גדולים, בשעות הפנאי שלהם, כשהם מייחדים יחודים בסוד־שיח עם עצמם, משתעשעים בחכמת הטפשות! בשעות הפנאי שלהם, כמובן. מדרך החכמים שהם מעוסקים בעניני הכלל, בכתיבת חיבורים המשכילים את הרבים ובמתן עצות טובות לאחרים. אין להם פנאי להתייחד עם עצמם, אין להם פנאי להיות טפשים. אבל אילו היו גם המעולים שבין החכמים מתהלכים בטל, כיצד היו נוהגים, דרך משל, בעסקי שכל הישר?