אף מי שאינו מצוי אצל הקריאה בשירים, יש לו זיקה אל הפיוטיות לפי השגתו. גם הטרוד בעבודה גופנית או משוקע בעסקים, זוקף עתים את עיניו כלפי תכלת השמים ומסתכל באילן נאה, מלטף במבטו את הדשא, מתחקה על מעוף הצפרים במרומים, מתענג על מלל התינוק ומאזין לפרץ־מליו חסר השחר של השוטה. התענינות יתירה נודעת מכל נבון למירוץ פסוקים מבולבלים ומתלהלהים מפי המשוגע. ההתענינות היתירה במשוגע, והזיקה המיוחדת לשיחו, להעויותיו, לכלל התנהגותו, יש בהן כדי להעמידנו על קרבת־רוחנו לכלל נציגיה של השטות. אנו מתייגעים לא רק לעמוד על טיבו של השוטה אלא, דומה, גם טורחים ללמוד ממנו דבר־מה. נופך שטות יש בו מן המועיל. אין איש, שלא יעשה בו שימוש כל שהוא בשעת הצורך לתכלית העמדת פנים. אולם לא היינו מסוגלים לעשות שימוש כה מוצלח בנופך זה אילולא הוא טבוע בנו. הלובש צורה בוחר זו שהולמת את תוכו. מסוותינו הגלויים הם פרצופינו הנסתרים, בבואות־ישותנו. אין אדם יכול להתחפש כשוטה אלא אם כן הוא חובב בסתר את האיוולת. השטות היא לא רק כושר, אלא גם יצר, תאוה. כדרך שהעינים מתעייפות מן האור הגדול המסנוור, כך עיני שכלנו מתעייפות לפרקים מן השכל המבהיק. עייפים אנו מן הבינה היתירה. אין חכמה אלא ראיית הנולד. אבל יש ואין אנו רוצים לראות אותו הנולד לאלתר. ראייה זו חוסמת בעדנו את כושר ההנאה מן ההווה, היא מטעימה מראש את תוצאותיו המרות ואת האשליה הצפויה לנו ממנו. החכמה לעצמה היא בוודאי תענוג גדול, אבל כל תענוג צר־עין בכל תענוג אחר. אילו נגלה לכמה בני אדם באיצטגנינות־חכמתם עתידם הקודר, לא היו יכולים אולי לטוות להלן את חוט חייהם ואילו אדם רואה במפולש את יומו עד ערבו לא היה יכול אולי לקום בבוקר מעל משכבו. אנו חיים וקיימים בזכות טפשות מעט; בכוחה של אי הראיה הננו מחזיקים מעמד ובעזרת העוורון הננו צועדים קדימה. מן הסנוורים הננו שואבים מרץ ואמונה. מה תימה שחכמים רבים מתקנאים בשוטים? כל טיפש יש לו מראה חג. הוא מדלג על מעצורים רבים, הצומחים מתוך השכל. אין הוא כלוא בתוך חוקי־הדקדוק של ההגיון ואינו כבול בפסקי הטעמים של ההיקש. אין דיבוריו יוצאים מפיו מזווגים גזירות שוות. לא דבר יוצא אצלו מתוך דבר אלא דבר נופל על דבר הכל אצלו מקרי, לפיכך הוא על הרוב מקורי, עליז וצבעוניי. אם אתה מכיר פלוני החכם ודרך־הגיונו, יכול הנך להגיד מראש בקירוב את חוות דעתו על ענין זה או אחר. ואילו הטיפש לעולם מפתיע בחוות־דעתו. בגן־עדן השטות הוא גן המטעים של המופלא. הדעת מוגבלת וחוסר־דעה הוא מעיין המתגבר ומלכות האין־סוף. לפיכך יש רואים רק בשטות את הכוח המוליד וההשגה ההמונית מזהה ואתה עם ההפראה. קדמונים ייחסו לשוטים כשרון הנבואה.
האין באהבת השטות ניצוץ מאהבתנו לבת השיר? האין בנהייתנו אחרי האיוולת מיקוד־געגועינו על חג? האין הטפשות מלובבת על שום שהיא עשויה לשמש לנו מקור השעשועים? ועתים אנו מעודדים את הכסילים בחיוכים, מאחר שהם נראים לנו כאנשי שאר־רוח. אנו אוהבים את השטות גם על שום שהשכל גופו שוטה הוא בחלקו. הרי נגזר עליו לפשפש הרבה בעצמו עד שהוא מגיע אל הנקודה הנכונה של הענין, מכאן ראיה, שבתבונה עצמה מובלעים חמרי־שטות, שאין היא יכולה לסלקם אלא ביגיעה מרובה. אילו השכל חכם לאמתו היה משיג את האמת מיד ללא שהיות. אבל הוא אנוס להתלבט הרבה עד שהוא מוציא מסקנה נכונה, שוקל לכאן ולכאן, תוהה ומגשש, נכשל בטעויות, קונה נסיונות, מתחבט בתכסיסים, לבסוף הוא בכל זאת על הרוב כסיל. אילו השכל טוחן רק חכמה! אבל הוא טוחן שטויות ללא שיעור. ואם כל היוצא מאיזה עצם הוא שלו ושכמותו, הרי שאין לך איוולת שאינה בתו החוקית של השכל. אנו אומרים: “מושכל ראשון”. אבל כמה מצויים אצלנו מושכלות ראשונים? רוב המושכלות נתחשלו רק מתוך נסיונות ממושכים ונרכשו בעמל הדורות. אף הללו אינם אלא מיעוט מבוטל בתוך המבוכות הרבות, המורידות אותנו על הרוב לדרגת שוטים. בכל ענין מגלה השכל כמה פנים. וכלום אפשר שתהינה פנים מרובות? הקו הישר בין שתי נקודות אינו אלא אחד. עצם הצירוף “שכל הישר” מוכיח, שהשכל לעצמו עשוי להיות גם בלתי ישר, היינו, בלתי חכם. או שמא אין בו כל עיקר מן החכמה, כדרך שהדקר החופר באדמה אינו מהווה את המיים, המחופשים על ידו. המיים החיים של החכמה מפעפעים רק לאחר יגיעותיו המרובות של השכל, הנבדל מן הדקר בכך, שמכשיר המתכת חופר בתוך לא־לו, ואילו השכל בתוך עצמו הוא תוחח וזורה הלאה משל עצמו גושים של כסילות ושכבות שטות ותיפלות. ואכן, מניין כל הסרק הזה, ערימות ההבאי, הטעויות והבלבולים, בתחומי השכל, אם לא ממנו גופו? אף הסופר המנוסה מצווה להעביר פעמים רבות את קולמוסו על כל שורה, שלא תהא מבולבלת ומטופשת, שלא תצרום את האוזן בהבלות, וזה לאחר שוכח השופט – הקולמוס הנסתר – עושה לפני כן הגהות והשמטות במחשבה. אילו היו אפילו גדולי החכמים רושמים את הגיגיהם על הגליון כמות שהם, ללא בדיקות מוקדמות ומחיקות לאחר כך, ללא ליטוש הסגנון ונפוי התוכן, היינו מסתמא נדהמים ממחסן־השטות העצום, הגנוז גם במסתרי־לב המשכילים. מכאן ראיה, שאדם יסודו מאיוולת. אין השכל אלא התנוצצות דלעילא, דוק דק, רקום וקנוי, על גבי שכבת הבראשית של הכסילות. הנפש הבהמית היא המשתית של ישותנו. אפשר לרסן מקצת את הכסיל שבקרבנו, אבל אין להשליכו מתוכנו. הוא המנצח עלינו ובעל הבית שלנו. אין הוא אלא בעל הבית נבון, שמסר את האדם בחכירה לשכל, שהלה ינהוג בו במקום האדון האמתי ארעית. וזה הוא אולי ההבדל בין החכמה ובין הכסילות, שאת הראשונה אנו הוגים והורים, ואילו האחרונה הורה והוגה אותנו. במעמקנו היא חבויה, לחשנית הסתר שלנו. במעמקים נטווים גופי חיינו. ואילו השכל נוהג שררה רק בקומה העליונה והאורירית.
עד שבא ניוטון וגילה מתוך הסתכלותו בתפוח את סוד נפילתו היו סבורים, שהעצמים נופלים למטה ללא סיבה. מניוטון ואילך נודע שהעצמים אינם נופלים, אלא נמשכים למטה, בחוקיות, אל יסוד הלתתא. אף האדם, הנוהג כביכול בכל על פי חוקי השכל, נמשך בראשו ורובו אל ה“תחתיות” של ישותו, אל שכבות־השטות המעורמות בקרבו. כל מאושר מזמין לעצמו שוטה, שיהא נתון בקרבתו כדי להגדיל את מנת־אשרו או, יתר על כן, לאפשר לו את ההנאה מאשרו. לפי־כך היו בעלי הגופים, הנסיכים, האפיפיורים ועתירי־הנכסים, מארחים שוטים ב“חצרותיהם”, או לפחות “פייטני החצר”, שהם והשוטים מוחזקים בעיני הבריות כנושא אחד בכפל מונחים. אפשר ולא עמדנו עדיין כראוי על קשרי־הזיקה, הקיימים בין האושר ובין השטות. כל מדושן נחת מיטפש לשם הרחבת דעת עצמו. כל אוהב מרבה להג עם רעייתו. הורים מתילדים בחברת ילדיהם הנחמדים. אין הילולה, שלא תהא הומה פטפוטים וזמירות אויליות, קלמבורים ובוקי סרוקי. רבים, שאינם שוטים כל עיקר, ממשיכים לעתים על עצמם במתכוון מסוה של השטות לבדח את הבריות בשעת חדוה שאינה עולה יפה או בשמחה של מצוה, שאין הלבבות פתוחים לקראתה. הללו הם האנשים הטובים והרחמנים… אין חתונה בלי כלי זמר ובדחנים. וככל שהאחרונים מרבים איוולת, כן משמחים הם את החתן והכלה והמחותנים ומצליחים יותר במקצועם. יש מתחפשים כטפשים לשם טובת־הנאה, שעל ידי כך קונים לעצמם דריסת־רגל בחוגי־חברה שונים ונפתחות לפניהם דלתות, הסגורות בפני האחרים. יש שמצליחים בחכמת השטות להיעשות בני־בית בתיאטראות וקרקסאות ואולמי השעשועים ללא כרטיס והזמנה ומתוך שטופחים ידידותית לרמי־מעלה על שכמיהם כאילו הם אנשים אחים לו, עושים אותם ממילא לאנשי־שלומם וזוכים להיכנס למחית גדולים.
השטות היא לעתים הצלה מכמה תקלות ועתים ריווח נקי. החכמה היא מעיל צר. השכל מחוך. שמא מצחי החכמים חרושים קמטים על שום שהשכל מעסיק את בעליהם בעבודת פרך. כל חכם עייף מאד. כדרך שמתעייף המהלך מלובש במשך ימים ולילות רצופים. רוצה הגוף להתערטל לכמה שעות ביממה, להרגיש במערומיו מגע אויר. גם הנפש אוהבת שעות־מערומים. אין אדם ישן בלילה בבגדיו. אין חכם בלילה. “אין חכם־מדינה על משכבו” – סח בלפור, חכם מדיני. אפילו בעלי התריסין בעיון אינם מדיינים בינם לבין עצמם במטותיהם בתורת ההגיון. יתכן, שמלבד ההגיון הכללי, שבני אדם משתמשים בו במשאם ובמתנם זה עם זה, קיים איזה הגיון אישי לגמרי, ביתיי, סודי, בו אדם מתגלה לעצמו בלבד. כל אחד משרת בסתר את ההגיון הפרטי הזה דווקא, בו הוא הוגה הרבה ובחשק. משולה התבונה הרשמית לאשה חוקית והבלתי רשמית – לאהובה. יתכן, שאפילו חכמים גדולים, בשעות הפנאי שלהם, כשהם מייחדים יחודים בסוד־שיח עם עצמם, משתעשעים בחכמת הטפשות! בשעות הפנאי שלהם, כמובן. מדרך החכמים שהם מעוסקים בעניני הכלל, בכתיבת חיבורים המשכילים את הרבים ובמתן עצות טובות לאחרים. אין להם פנאי להתייחד עם עצמם, אין להם פנאי להיות טפשים. אבל אילו היו גם המעולים שבין החכמים מתהלכים בטל, כיצד היו נוהגים, דרך משל, בעסקי שכל הישר?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.