מוזר הדבר, אבל אי אפשר שלא לאומרו: בני אדם חומדים את האיוולת כמין מאכל תאוה, בני האדם, אף החכמים שביניהם במשמע. רבים מודים בגלוי, שהם אוהבים לשמוע שיחות כסילים והם נהנים מן הקריאה בספרי אוילים. מוצא אתה הרבה בעלי טעם, המשקיעים כוחות וזמן באיסוף כל מיני “קוריוזים” מודפסים וכל מיני תעודות, שיש בהן משום תוספת הוכחה לדרך הכסל של המין האנושי. אי אתה יכול להבין שורש התענוג שיש בהתקלסות במין האנושי, כאילו הלועגים לאדם רש אינם שייכים לאותו מין גופו. על כרחך אתה אומר, שאף הקלסה היא מין רוח של שטות. נמצא שהמגלגלים צחוק על איוולתו של הצבור מביעים בעצם את שמחתם על כך, שאין הם פרושים מן הצבור וכסילותם הפרטית הידועה להם יפה יפה. יש בדומה לה אצל כל הקהל. ולתוכו של דבר אין צורך כלל להביא ראיות מן המרחק לחמדה זו. יבוא הצחוק גופו שאנו מגלגלים על כל רעות רוח ויעיד על כך. אין לך מקור תענוג גדול מן הצחוק. אנו אוהבים תענוגות. וכיוון שכל משוגה נואלה מעוררת בנו צחוק, הרינו מחבבים את האיוולת ומכירים לה תודה על שום שהיא מבדחת את דעתנו. עכשיו צא וראה כמה נצרכת הדעת לעזרתה של הטפשות. בלי זו אף היא אינה יכולה להתבדח כלל וכלל. בידוע שחכמים גדולים נוהגים להקדים לדברי הלכה חמורים מילי דבדיחותא. והפקחים שביניהם משלבים לתוך כל פרק ממשנתם שיחות חולין, שיש בהן צחוק וקלות ראש, לקיים מה שנאמר טובה סכלות מעט. ומעשה בראשי מתבתות, מגידי שיעורים, שכל פעם שהיו רואים בשומעי לקחם, שהתנומה גוברת עליהם מפאת כובדו של הנושא ורצינותו היתירה, מיד היו משמיעים איזה פסוק תמהוני או מספרים איזו בדותה, שאין לה כל יסוד ושורש לא בהגיון ולא במציאות. וראה פלא: בו ברגע פקעו חבלי התרדמה ועירנות נכנסה בתלמידים, היתה רוח אחרת מסביב וגברה ההקשבה. צרה גדולה מעיקה על האנושיות, והיא אימת השעמום, וכנגדה אין כנראה תרופה אלא בזריקה של נסיוב האיוולת לתוך המוחות. אם מודים אנו בהנחה זו אין לנו ברירה אלא להודות בה בפה מלא ולהסיר את פתק הגינוי והזלזול מעל האיוולת, שטפלנו עליה ללא טעם ויושר ולקחתה אחר כבוד לתוך החברה המכובדה. תחת שהיתה לשעבר מנודה ומבוזה, חבויה במחתרת, חיה דרך מקרה ומתפרנסת בגניבה מנהמא דכיסופא, מתגנבת לתוכנו דרך סמטאות ומבואות נדחים, עלינו להכריז עליה כעל תופעה חוקית, גלויה ומקובלת, היונקת מן השרשים, שיש לה הזכות להשתמש במוצאות ובמבואות הראשיים. אין האיוולת אפיזודה, טעות הדפוס שבמוח, היא לחם חוקנו. תורה חכמה, ואולי גם יסוד הפקחות שבה אינו בעל כמות מבוטלת. רבים מייחסים לצחוק מעלה עליונה וטועמים בו טעם מחיה נפשות ממש. ולא עוד אלא שהם אומרים, שטוב לצחוק מכל מקום, יהא הגורם לו מה שיהיה. לשיטתם הרי אין לך חמדה גנוזה מן האיוולת ככוח הדוחף לזרמי הצחוק מן הפה. באמת אמרו: פלוני צוחק על שום שהשוטה שבו דוחפו לכך. אלא שיש לדייק ולומר: כל פלוני הצוחק אנוס לכך על פי צו השוטה שבו. אין צחוק בלי קלות ראש. חכמים רציניים, כבדי־ראש, שכל מעיניהם שקועים בנושאים חמורים – וכל נושא הוא חמור – אינם צוחקים כמעט ואף אינם מגחכים. לכל היותר הם מחייכים. והגיעו בעצמכם איזו דמות היה לעולמנו אילו היינו כולנו חכמים כולנו נבונים. דמות של תשעה באב. ולא היינו שומעים לא קול צחוק ולא צליל שמחה. האיוולת היא החוגגת. כסילים מבדחים את הדעת וכסילים נותנים חיים. חוש נכון הנחה את השרים והמלכים בימי הביניים, שהיו מגדלים להם איש באחוזתו ובחצרו שוטה החצר משלו. באור פני שוטה החצר רואה המלך חיים. למראה העויותיו המשונות ודרכי המומם שלו מידשנים בני העליה ורבי המלכות העונג. הם הרבים המרובים, הם העשירים והשבעים, הם התקיפים, הם היושבים בסוד חכמים ונבונים, פני העדה, אבל בלי המסכה הנלעגה והעויות הפרצוף של השוטה האחד היו הללו משתעממים עד מות. גדולה מזו: בזכות הלהגן הזה, המתכרבל והמצטנף, הלובש צורות משונות של בעלי חיים, המתמקיין עד כדי התפקקות אבריו, נשמעת בתוך אוירה זו של חכמה עמילנית, לעתים מלה אנושית פשוטה, טבעית, אמתית, יוצאת מן הלב ומן השכל. השכל עצמו כביכול הנהו שלומיאלי ברוב הזמנים ואינו יכול לפתוח את פיו אלא אם כן בא תם או מקובל כגולם גמור ופותח לו את פיו ואף שם דברים בתוך פיו. השכל מנצל לשירותיו את חוסר השכל. ואם כך ראוי לו לשכל שלא להיות כפוי טובה, להודות לפחות בשני המובנים, שמקבל הוא עזרה וסיוע בצר לו – ואימתי אין הוא חש כי צר לו? חייב השכל לומר לאי שכל: אחי אתה!
כך הוא הדבר. כך ולא אחרת. הכל פוסקים ואומרים בנשימה אחת חן ושכל טוב. ומצוות האמת היא להפריד בין שני הדבקים האלה. אם עוד יש מי מחזיק בדעה הנושנה כי חוט של חן מתוח על אמרי השכל, בניגוד לעובדות המטפחות על פניו, יחזיק לו בשלו. אבל ראוי לו שיעיין מחדש בענין אם אין גם אין הכסל הטוב מעלה חן בעיני הבריות. ואמנם, הוא מעלה. אם אין דרך הבריות להשמיע בקול כי פלוני הוא שוטה נחמד, הרי צירוף מלים זה נלחש על הרוב מפה לאוזן. אישור הכסילות אינו מובע בגלוי ובקול רם, הואיל ובני אדם רוצים, משמע, לקיים אותה כחמדה גנוזה באמת. יש הלכות שאין מורין כן, ויש שמורין כן קובעים להלכה. וכי מי אמר שיש אמת אחת ויחידה? הרבה אמתות יש. יש אמתות יומיות ואמתות ליליות, אמתות לשעת אור ואמתות לשעת חשכה, אמתות לימי החול ואמתות לימות השבת, אמתות לכלל ואמתות לפרט, אמתות שמתביישים בהן ונאחזים בהן בתוקף ואמתות שנושאים אותן על כל לשון בגאון ובתפארת שלא לשלשל אותן מן הלשון ולפנים. הערצת החכמה וגנוי הכסילות הן אמת שבפה, אמת שאין הפה מגלה ללב. אמת של יומא דפגרה ולמצבים חגיגיים כגון שבאים לשאול עצה מאת החכם. אבל צרתם של החכמים, שכל חכם בא ומבטל את דברי חברו כעפרא דארעא. אף בענין העצה, למשל, כבר נזדרז חכם נודע בגויים ואמר, כי ניתנה עצה מפי חכם כדי שישאלו בה, אבל ללא כדי שיקיימו אותה, אלא כל אחד יעשה סוף סוף לפי מבינותו. ואם כך החכם – אין זאת אלא שאותו חכם מהולל נתכוון באמת לרמוז לנו, שניתנו החכמים על מנת שלא יעשו כל שימוש בעצותיהם ובהוראותיהם. וכי אין מכך ראיה שכל החכמה לבטלה היא וכי חכמת המסכן בזויה, והואיל ואין חכם שאינו מסכן הרי אין חכמה שאינה בזויה. בתוך התוך של התודעה אם כי למראית עין חולקים לה כבוד רב, חולקים לחכמה כבוד כדרך שנוהגים יראת הכבוד בתשמישי קדושה, בשרידי עתיקות, בחפצי ערך, שיש בהם מן המותרות. בני אדם, משנפטרו מכל הדאגות ויש להם שעה פנויה, כגון ביום חג לאחר שנת־צהריים, יש מעיין בספר חכמה או הולך לשמוע דרשתו של חכם מן הקתדרה, שומע ונפשו מתעדנת עליו וברוב התפעלות רגעית יאמר: אי, אי דברי פי חכם חן, שפתיים ישק! אבל שעת חג עוברת והעולם הוא עולם ולחיות צריך. אבל אין לחיות מן החכמה, כשם שאין להשביע את הקיבה בבשמים. אדם מביע טפשות גדולה מיד הכל מורים עליו באצבע ואומרים: שכזה לא יפתור בעיות העולם. צריך לתת לו איזה משען בחיים, ללמדו אומנות, למסור לידו התמנות, לעשותו גובה מסים או מנהל עסק קטן או גדול. או שפשוט אומרים: לחכמה לא יצלח ילך ויעסוק בדיני ממונות ויתעשר לפחות. והיה גם העולם נתון לו. בין כך וכך והעולם נמסר לידי השוטים, ואילו החכמים מצווים לפתור את בעיות העולם. כי את השוטים ממנים על הויות העולם ואת החכמים על בעיות העולם, דבר זה ניתן להסתבר גם על פי שכל. השוטים מרובים על החכמים וכן הויות העולם מרובות על בעיות העולם. ההויות כל רגע ורגע זמנן ואין לדחותן כלל ועיקר. ואילו הבעיות עשויות לצפות לשעת כושר עד שיבוא החכם המתאים לטפל בהן. שוטים יש להם מעלה יתירה, שהם מחזיקים זה ביד זה ותומכים זה בזה. מה שאין כן החכמים, שעיקר תפקידם להתווכח, לנתח, לחטט, לנקר, לפלג. וככל שהחכם מוכיח שלא עמדו על סוף דעתו ושאין לו שום נקודת שיתוף עם מי שהוא אחר לא מאשר לפניו ולא מאשר לאחריו, וככל שהוא מצליח להתגדר בתוך בדידותו השלימה, כך חכמתו מתעלה על הבריות וכך הוא גופו מתבצר בגדלותו. יחידים בודדים על כרחם ומתבודדים מרצון, מה כוח שלטון הם יכולים לרכוש לעצמם בתחומי העולם ובעניני העולם?
חכם אינו אוהב את חברו החכם. הכיצד יאהב את החכמה? חכם אינו חומד לשבת במחיצתו של חברו, אדרבא הוא נכווה מחופתו, מה טעם יחמוד את החכמה? בחכמה אין חומדים. אבל חומדים את האיוולת. החכמה היא אומנות וכל אומן שונא את בן אומנותו. אבל האיוולת אינה אומנות אלא גופי החיים, טבע. וחן הטבע על ברואיו. אמנם, הטבע ניצב בגאונו ובהדרו גלוי וחשוף ופורש לפנינו את כל טובו, ואילו האיוולת היא טבע ביישני, טבע שבמחתרת, טבע שאינו רוצה לפרוש בשם עצמו, טבע שנבעת פעם מפני עוית הלעג של החכמה הגאיוניה ונפל לתוך נחיתות ונשתלשל לתוך מחבואיו. מכאן אפשר רק ללמוד שקיימים שני מיני טבעים: טבע עומד וטבע בורח. טבע מתנוסס לאור השמש וטבע אוהב מחבואים ושוכן בצל. אולם טבע צללי זה פורש עצמו במלוא חיינו, משטח השטחים עד למעמק המעמקים. צלה של הכסילות פרושה על כל דבורינו, מעשינו וגם על כל מחשבות לב אנוש. יש מתענוו ולתוכו גאה יגאה. כזו היא הטפשות בכמה מגלוייה. אם כי בכמה אחרים אנו רואים אותה צועדת קוממיות ודעתה נוחה מאד מעצמה. אלא שזו היא השטות המטופשת, שאיננו נדרשים לה במחקר זה. אנו עיקר דיוננו בטפשות הענוותנית, הנפחדה, נשואת הפנים והמסורקת יפה יפה, המחוננת בנימוסים טובים עד כדי להיות ראויה להכנס לטרקלינים המשובחים. באמת אמרו: כשם שהצדיק הגמור והחכם המופלג הם יקרי המציאות כך ובמדה יתירה מזו נדיר השוטה המופלג, זה שמהלך בין הבריות ומכריז על עצמו בקולי קולות. אנו עסוקים הפעם בבינונים. ואף בשוטים בינונים ויקירי קרתא. חס וחלילה להללו להיות מחוצפים ולשבח את סחורתם בריש גלי. להיפך, הם מתביישים בה וכל עיקרם מסתופפים בצלם של חכמים ומתאבקים בעפר רגליהם של מאורות השכל והמדע. אלא שבסתר הם חומדים את השטות וניזונים ממנה לתיאבון. ועוד יש מיני פקחים, שאי אתה יכול לתפוס אותם כמעט בסכלותם וכשהם ישובים להם ליד השולחן הערוך של השכל, מתנהגים הם כתחכמונים גמורים, אבל בסתר הם שוגים בדברי הבל, זונים אחרי השטות בגלוייה השונים, מתייחדים עם נפשם לבלות בסתר עצמם שעה של הבלות ולהשתטות לפחות לפני הראי, כיוון שאינם מעיזים לעשות זאת בפרהסיה. הללו צבועים הם פשוטו כמשמעו, נחזים כבעלי דעת, הואיל ומנהגם של הבריות בכך הוא, אם כי צמאים הם ליסוד הטפשות וכל כיוונם הוא לסיטרא דטפשותא.
נאמרו הדברים בשביל להוציא את הדיון על מקומה של התבונה מאיזור העיון המופשט ולייחדו בתוך רשות היצר. פלוני אפשר מבין בשכלו כי ראוי לו להיות בר דעת, אבל יצר השטות מעכבו. וכנגדו אין לבוא בטענות מן ההגיון. ומה הפליאה על קורח זה או אחר שפקח הוא ואף על פי כן עשה מה שעשה? בדוק אחרי קורח זה או אחר ותראה, שפקח הוא השפה אל ולחוץ, רק להלכה בלבד, אבל למעשה שורש נשמתו נעוץ בהיכל השוטים. ואפילו מי שאינו חצוב כולו מתוך אותו החומר, שממנו נעשים גולמים ואיננו בער מלידה ומבטן, מה יעשה אם לבו נמשך להיכל ההוא. שם, בהיכל השוטים שמחה וששון. שם רוב עם. שם צחוק וקלות ראש. שם אין השעמום הכבד ולא אותם גמלי הרצינות, שמפילים החכמים על רוב הבריות. ופלא על כל פלא: רואה התושב והגר בהיכל ההוא, שמפעם לפעם מתגנב ובא על בהונות הרגלים אחד חכם, מציץ בסתר לתוך מושב לצים זה, מחייך בסתר מתוך הנאה ומשפשף את פדחתו בנחת. האח, אוהבים החכמים את השוטים, אוהבים אותם לא רק בשכל, אלא גם בלב ונפש. מלוא חפניים חומר הם שואבים מהם למען חכמתם. וכי מה היו עושים החכמים אילולא היו שוטים בעולם? למי היו מטיפים את אמרי השפר שלהם? חכם מפי חכם לא יקבל תורה. חכם לא יודה אפילו בהלצתו המחוכמה של חברו. וממה היו החכמים שואבים חומר לבדיחותיהם המרובות, המוציאות להם מוניטין של פקחים גדולים, אילולא הסתכלו במעשיהם של השוטים? הוא הדבר: אוהבים החכמים את השטות כאהוב היוצר את החומר שלו. החכמים עושים מטעמים מן הטפשות. בכך חולשתם של החכמים ובכך תקפם של השוטים. ואפשר לנבא ללא חשש התבדות, שכל זמן שיהיו חכמים בעולם, הגואלים מאת האיוולת תבן ולבנים וקש לעשות מהם לבנים לא יחדל הקשקוש מן העולם. משאתה רואה כיצד חכמים לשים וחוזרים ולשים ספורי מעשיות על שלומיאלים שונים, בשביל להצחיק בהם את הרבים והם יוצרים נפשות בעלי העויות מגוחכות ודבורים נלעגים, ולא עוד אלא שהחכמים הללו דורשים כל העויה, כל תג, כל פליטת פה, כל כשל בבטוי, כל שגגת בטוי, כנושא הראוי לעיון ולדיון, כתמונה שיש לגוללה בחזיונות מהתלים, וכשאתה רואה כיצד חכמים רבים, רבים, המכוּנים אמני הספור ואמני הבימה מלקטים בשקידה ובקפידה, בדחילו ורחימו, כל שטות של פרט ושל צבור, כל אופן דבר מסורס, כל מנהג תפל, כל אמונת הבל, והם רואים זאת כמשהו הראוי להצחיק בו, אי אתה יודע עוד מי כאן המצחיק ומי המוצחק, מי השוטה ומי החכם, מי עושה המטעמים ומי המטעם עצמו. רואה אתה מין דבר משונה כזה, שענין שהיה מתחילתו כולו מופרך, כולו מקושקש, שחותם האוילות טבוע על כל פרט שבו, כיוון שעברו עליו זמנים הריהו מתחכם כביכול, כגון אותן התועבות המתלבשות באיצטלה של קדושה בזכות המיתוס, וזה ענין שכדאי להושיב עליו מלומדים על הקתדראות בשביל להסבירו לרבים. אתה נמצא למד שלא די להם לבריות באוילות יומיומית אלא הם עוד מחדשים עלינו שטות מורשה, שטות שבחסותה של ההיסטוריה, שטות, החונה תחת כנפי המיתוס. כל כך חומדים הם את האיוולת, שאינם מסתפקים בכמות שבה המצויה בעין – וכמו זו עצומה לאין שיעור – אלא שעוד חופרים אותה מתוך מטמוני העבר. דור הולך ודור בא – ומכרות האיוולת לא זו בלבד שאינן פוחתות, אלא, להיפך מתרבות והולכות. דור לדור ינחיל הבל, וכל דור מוסיף נופך משלו לערמת הקש והגבבא, שנצטברו מאז ומעולם. אין מנוס מפני הכפילות, האופפת אותנו מבחוץ, הצומחת בתוכנו מבפנים בגידולי גידולים. היא זורמת עלינו כשלוליות סתו מכל מושב חברים ומכל מסיבה בציבור והיא בוקעת ועולה מתוך מעמקי נפשנו. היא צווחת אלינו מכל השווקים ומעל כל הקתדראות והיא ערוכה ושמורה באלפי רבבות כרכים על גבי האיצטבאות של הספריות. בת קולה נשמעת מתוך רוב אמונות ודעות, בין שהן טבועות בחותם דתי ובין שהן דוגלות בקשרי נאמנות להגיון השופט. מה נאמר ומה נדבר כנגד הטפשות, אם השכל עצמו הוא עוזרה הראשי ונושא כליה? כל מקום שבני אדם בקשו לתקן עולם ואדם בכוח שלטון השכל ההבילו והטפישו בשם הוד מעלת השכל לא פחות מאשר גדולי המהבילים בשם הוד מלכות הבערות. אין מנוס מן הכסל כדרך שאין מפלט מן הרשע. ולמה נשקר בפינו? מה טעם להתכחש לעצמותנו? אנו אוהבים להג וחומדים איוולת. הבה ונוציא את הפתיות מתוך ספירת ההסתכלות ושיקול הדעת ונייחד את מקומה כראוי להם במערכת התאוות, המפעפעות במסתרי לבנו. תאוות האיוולת היא חמדתנו הגנוזה ביותר. אין נקי ממנה, כחכם ככסיל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.