הייה חזק!
הוא שר קום התנערה עם חלכָה, הוא שר למָך ולזקן אנו פה חומת מגן, ולא ידע מה זה חלכה ומה זה מך. אבל הקצב והלהט והיחד(!!) הסעירו וחיזקו את רוחו. הוא בהה כשדיברו על המטריאליזם ההיסטורי ותהה כשהתווכחו על הפירמידה ההפוכה של בורוכוב. ורק רוזה לוכסמבורג העלתה חיוך של הבנה וחיבה על פניו, כי היתה לו דודה רוזה במושבה והיו לו בולים של לוכסמבורג באלבום. שני משולשים! ימי תנועת הנוער. שירת הנוער, שיר עתידנו. עידן סימני הקריאה!
עליה חופ־שית! מדינה עב־רית! בוז לספר הלבן! – קרא עם חבריו בהפגנות, לא נתפזר/בווין ממזר! לרגליו נעלי עבודה מפורזלות, עם חולצה כחולה טבולה בזיעה, ועם נחישות ודבקות במטרה הברורה. הנוער הזה, שהוא חלק ממנו, יקים את המדינה הנכספת, אור לגויים, מקלט ליהודים, סוף לאנטישמיות. והעיקר, הגשמת חזון הצדק והיושר של הנביאים.
כבן־בית גאה קרא את ברל, וכבר־פלוגתא חקרן וסקרן את ז’אבּו (ז’בוטינסקי) ואת הרב קוק. ידע בע"פ את עמוס וישעיהו ושיר השירים.
למראשותיו, על המדף עליו מתקפלת המיטה הצרה ביום, ביאליק וטשרניחובסקי, מתחרים על נפשו הרכה, הנסערת, הצמאה. קומו תועי מדבר, צאו מתוך השממה, עוד הדרך רב, עוד רבה המלחמה! וגם, תחזקנה ידי אחינו המחוננים (מה זה מחוננים??) היום אל ארץ חדשה אתה עובר! וטשרניחובסקי: עלה בהר ורעץ הכר, כל מה שתראה, רֵש! וגם, מי אתם דמיי רותחים בי?! ודור כובשי כנען בסופה.
תשתית נפשית בל תימחה.
הנער הזה הוא אני. הוא אנו־אנו. הוא דור מגש הכסף. דור ראשון ואחרון שלא סגד לכסף.
ובגימנסיה הרצליה, בית היוצר של העבריות המתחדשת, מלמד ומחנך המשורר הגדול שמעונוביץ', משורר הדור, מנסח האתוס הציוני (“מצבה”, “ביער בחדרה”) והוא כותב “אתה השואף ליושר וצדק – היה חזק! היה חזק והיית ישר, והיית צודק” ולא רעדה ידו. ולא קלטה דעתו מה הוא זורע ומה יהיה עלינו לקצור. היה חזק! – קריאה מחשלת. ומחשמלת. ומבלבלת!
שישים ושלוש שנים היא טורדת את מנוחתי, מאתגרת את אמונתי.
הספק כירסם מבפנים, מה עניין כוח לצדק ויושר. אך מבחוץ ההזדהות היתה מוחלטת. הנכונות להירתם למערכה על המדינה, על העצמאות ועל השויון המצופה לא השאירו מקום לספק: מקומו בפלמ"ח. בראש החץ. אנו־אנו, עד תבוא הגאולה ותתיר לו לשוב ולטפח את האני הפרטי, האנוכי… יש דברים שצריך לעשות לפני שמעלים על הדעת את השאלה, מה אני רוצה לעשות. אני צריך לרצות לעשות מה שצריך. מה שהעם צריך. כך חשב. כך הרגיש. זה היה המובן מאליו. זר לא יבין זאת. נער ישראלי במאה החדשה לא יבין זאת. עלילות סבא, סיפורי סבתא.
כן, הנער הזה הוא אני. הוא אתה. ואת. כל מי שגר באוהל ורקד הורה והאמין שנהיה חברה למופת.
היו לו פאטס – חותלות שהידקו את המכנסיים לנעליים הגבוהות. היה לו אגרופן עופרת בכיס – לשימוש בהפגנות אלימות. היו לו גאטקס מתחת למכנסיים בימי החורף. באימונים. כובע גרב על הראש וסטן ביד בלילות חשוכי כוכבים.
והיו לו ספיקות, שליוו אותו והטרידו את מנוחתו שנים, בדבר האתוס הציוני המסוכן שביטא המורה־המשורר הנערץ, שמא יש בו זרע פורענות.
עד שבאו אנשים חזקים (היה חזק!) כמו שרון וקצב ואולמרט וחלוץ ופרץ ואבו־חצירה ודרעי ויורם לוי וגונן שגב וקראדי וז’אקי מצא וליברמן ומנהלי/שודדי הבנקים ושולה זקן ומשפחות הפשע והירשזון וחבר המרעים הממַנים והממַמנים של כל החזקים האלה ושל דומיהם, שנשמטו מזכרוני (ואיתם הסליחה. והזיכוי מחוסר ראיות מספיקות) – כולם חזקים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה: כשאתה חזק אתה יכול לצפצף על הצדק ועל היושר. גם אתה כאדם חזק, גם המדינה שלך כשהיא חזקה, ומונהגת על־ידי מנהיגים חזקים. עם חזק בוחר מנהיג חזק להיות לו ראש ממשלה וראש מַכשלה, גם אם ועדת חקירה ממלכתית אוסרת עליו להיות אפילו שר ביטחון. חזק חזק ונתחזק. מכאן ואילך אין מעצורים, אין אור אדום, וההידרדרות חוגגת.
איך אומרים החבר’ה: החזק שם ז' על החוק.
רק מדינה חזקה יכולה לטפח מאחזים בלתי־חוקיים ולעודד מעשים בלתי חוקיים ו… לצפות שאזרחיה ישמרו חוק.
ועולה בזיכרון אותו ילד, מוכר העיתונים מכיכר המושבות, שקרא בקולי קולות “אנחנו חזקים מאד־מאד – הרבה ערבים נהרגו בירושלים!”. הוא לא רק תימצת את חדשות היום ודירבן את הקונים הוא ביטא את שכרון הכוח, ראשית התנוונותנו.
התחלתי לכתוב סיפור מחוייך, ונסחפתי למשהו אחר. עצוב. המציאות המרה והמדאיגה גברה על המספר הנינוח. המתרפק על נעוריו. ריח השריפה גבר על ריח הניחוח. אם האש תגיע אל היער, לא יהיה סיפור ולא יהיה נער. יישאר רק הצער.
הנער ההוא, שרצה להיות חזק וישר, הזדקן עם חולשה לחלשים. ועם תקווה לרפא את החזקים מן המחלה הממארת של רדיפת… הבצע והשררה. כמעט כתבתי: מרדיפת היושר והצדק.
מי יגלה עפר מעיניך, מורי האהוב, מורה הדור, דוד שמעונוביץ'. העם החלש שאותו ביקשת לחזק, הפך לעם חזק־על־חלשים, בתוכו וסביב לו. מי יתן ותנוח עליו הרוח להבין את מגבלות הכוח. ואת הסכנות האורבות למעריציו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.