בצעירותו היה מכור לנשים. ראה בהן חזות הכל. החיזורים נעמו לו לא פחות מהכיבושים. התמחה והצטיין בשיחות ארוטיות מרומזות, שהיו מענגות את בנות שיחו ומכינות אותן לבאות. להנאות הבאות. הנשים – הבנות בפי בני גילו – נמשכו אחרי עיניו המזמינות, לשונו המושחזת ואצבעותיו הנועזות והיודעות. הגברים – אחרי סיפוריו העסיסים וניסוחיו הציוריים הבוטים.

אמרו, חסר מעצורים, חריף וחצוף ומשעשע. היו שנתקנאו ברווקותו העליזה והבוטחת. היו שריחמו על בדידותו המזהרת הבסיסית, אליה שב יותר ויותר עם הגיל המתקדם. אפילו אצלו עשה הגיל את שלו.

מכל מקום, יצא לו שם של מבין בנשים. מומחה עם קבלות. פרי־לאנסר. ידען בעניינים שבינו לבינן. ותמיד נידב בסוף הסיפור בדיחה טובה, עסיסית, שנונה, ממזרית – כמנה אחרונה.

הזיקנה קפצה עליו בלי התראה מוקדמת. הכוונות והגינונים נותרו בעינם, אך הביצועים פחתו והלכו: היצירתיות דעכה. גם הנשים המוכרות נעשו פחות… איך להגיד? הרגליים התעייפו מהריצה אחריהן, האצבעות התמהמהו, והפה סירב להתפייט.

ממכור לנשים הפך בהדרגה למכור לטלויזיה. והיא סיפקה לו נשים, נבחרות. במיטבן ובקסם מערומיהן, מבלי לזוז מהכורסה. גם תכניות תרבות ופוליטיקה וספורט ובישול לא היו זרות לרוחו המזדקנת. סערות הרוח התחלפו בשערות מהאוזניים והנחיריים. היה מתכנן כל בוקר ורושם מה יראה ומה יעדיף ומתי יעבור מערוץ זה לאחר, לבל יחמיץ חלילה משהו מהנה וכובש. היה לו טעם טוב ותיאבון גדול ויכולת נדירה לשלות מתוך ערימות האשפה הטלויזיונית את התותים והדובדבנים הנדירים. הכין את עצמו לקראת הצפייה שהפכה כפייתית, כמו שהיה מכין בבחרותו את מהלכי ההשקעות, שביססו אותו כלכלית. עבר בקפידה על דפי התכניות בעיתון, כפי שהיה עובר, עם עיפרון מחודד ביד, על דפי המניות במוסף הכלכלי.

מכל הנשים בחייו ומכל כוכבות המסך מול הכורסה אהב את קאליסטה פלוקהארט, הלא היא אלי מקביל. היה מבטל הכל ומנתק את הטלפון לקראת השעה בה שודרה התכנית. אני שבור עליה, היה מתוודה, נהנה מהגיית שמה: שם עברי פשוט כל־כך, אלי מקביל ולועזי ומקסים ומגרה כל־כך, קא־ליס־טה פלוק־הארט. חמש הברות עתירות זרות ומוזרות וממזרות. בעליל. אילו יכול היה פעם אחת לעשות אהבה עם האשה היפה והסקסית הזאת, היה גומר ומת מאושר. כך הכריז פעם ופעמיים בפני חבריו, בתוספת “תאמינו לי”. והם האמינו לו. כהרגלם.

מאלי הקטנה, המוזרה והמקסימה למדתי – כך היה מרצה בפני כל מי שעוד הקשיב לו – שכל הגברים נמשכים אל השדיים ואל התחת של האשה, טועים בגדול. מפספסים את העיקר. הנה לכם אשה שטוחה, דלת־בשרים, ללא שדיים כמעט וללא אחוריים מפרכסים, והיא משגעת! זוקפת כפופים! מעוררת ישנים! רק העיניים, זוג העיניים היורה מבטים ומקרין הבעות־הפנים אירוטיות, רק בהן טמון היופי ואורב הסקס. הוסיפו¹ לכך את קסם השגעונות ההזיות והמוזרויות, התזזית והשובבות, שבלעדיהם אשה איננה אשה, ותבינו על מה אני מדבר: על מה אני מתרפק, בקיצור, חבר’ה, אלי מקביל היא האשה האולטימטיבית. והמין נובע מן העין. אתם יכולים לצטט אותי.

אז ציטטתי אותו. וסליחה עם הצעירים שלא ראו מעולם את אלי הרזה, המוזרה והקפריזית, עם הגמדים והרוחות הממלאים את דמיונה ההזוי הפרוע.

אגב, רציתי לשאול אותו אם הוא מאוהב באלי או בקאליסטה, אבל הוא היה כבר שקוע ב“סקס והעיר הגדולה” ולא העזתי להפריע. מכור.