רקע
אמנון שמוש
קליאופטרה

הדוד שלי, אברהם, קרא לבתו קליאופטרה. אהבתי לספר זאת בחוג המשפחה ואמא היתה תמיד מתקנת: אלבר אחי לא היה מעלה על דעתו לקרוא לה כך. זאת אלגרה אשתו, עם השגעונות שלה. ח’אלאכּ (דודך) אלבר הוא איש רציני, שומר נפשו מרע. שם כזה לא מבטיח טובות לנערה.

סיפרתי על משפחתו של דודי זה בכמה הזדמנויות, אף הזכרתי את שם ילדיו האחרים, אך מעולם לא הזכרתי את קליאופטרה. כנראה הושפעתי מדעתה השלילית של אמא. במחשבה לאחור, קשה להשתחרר מההרגשה שאכן השם השפיע על גורלה של קליאופטרה, לגמרי אחרת מגורלם של אחיה ושתי אחיותיה. בבית קראו לה בקיצור קליאו, אך בכל מקום ציבורי הונו ראשים אליה כשהציגה את שמה, תמיד בקול רם וביהירות. אפילו בעודה ילדה.

חאלי אלבר, או בשמו העברי אברהם, עזב את חלבּ וירד מצרימה לשבור שבר בבנק שהזמין אותו לתפקיד ניהולי בלב העיר קהיר. ברוב הגינותו לקח איתו את סבי ואת סבתי, הוריו המבוגרים, להיות סמוכים על שולחנו בביתו החדש. זאת בעצם הסיבה שבגללה לא ראיתי אותם מעולם. אלגרה אשתו לא היתה “משלנו”, והרי לכם סיבה נוספת לשמחת אחיו ואחיותיו על נסיעתו ותפקידו הרם. תוך זמן קצר הוא קיבל את הנהלת הסניף.

הקשר בינו ובין אמי היה החזק ביותר והוא התחזק עם הגירת כל שאר האחים והאחיות למקסיקו. האח והאחות ובני משפחתם היינו נפגשים מידי שנה בשנה לחופשת קיץ ארוכה בהרי הלבנון, באמצע הדרך בין חלבּ לקהיר. בעצם, רחוק יותר מקהיר, שממנה יצאו ברכבת לאלכסנדריה ומשם באוניה עד ביירות ומביירות הגיעו בכרכרה אל עיירת הנופש שבה חיכינו להם, מתפללים גם עבורם את ברכת הדרך. והדרכים אז קשות ומשובשות ומלאות הרפתקאות.

סיפרתי פה ושם על מפגשים אלה לאורך שנות השלושים, שהולידו נישואים מאושרים של אחד האחים הגדולים שלי עם בת הדוד מקהיר. שניסו לעשות זאת גם ביני לבין הבת הצעירה של חאלי (דודי מצד אמי) אלבר. מעולם לא הזכרתי את הבת האמצעית, קליאופטרה. היא לא נשכחה מזיכרוני אבל הוכנסה למעין דירת סתרים. היא היתה הסקסית מבין שלוש האחיות, פחות יפה מן האחרות. היה בה משהו נועז ומתגרה וחסר מעצורים, שספק התאים לשמה ספק הושפע ממנו. כילד קטן סקרן ידעתי כל יום את צבע תחתוניה. והיא ידעה שאני יודע. תמיד היה תיאום בין צבעם לצבע הגרביים הקצרות שלרגליה. היה לה מבט שובב מעיניים בורקות. שיער ערמוני עם גוון ג’ינג’י כיסה תמיד אחת מעיניה והיא הטילה אותו לאחור בתנועת ראש זריזה, בעוד פיה מחפש בחדות איך להביך אותך. היתה גדולה ממני בשלוש שנים ואהבה להתגרות בי, מתוך קנאה שנועדתי להיות חתן לאחותה הקטנה, המפונקת והביישנית. מדובר בשתי ילדות וילד אחד בעשור הראשון של חייהם וביחסי אהבה וקנאה, חיזור והתעללות, התחכמויות והתנכלויות כמו בין גדולים. המתח הארוטי היה באויר הצח של הרי הלבנון. הריצות והנפילות והפצעים בברך היו בתעלות המים הזכים שהתפתלו בין המלונות הקטנים, הפזורים בשטח. לקליאו לא היה בן־זוג בגילה בין האחים שלי. הפכתי, איפוא, לאובייקט קנאה, התגרות והתחנחנות, למרות שהיה ברור לי ולה ולאחותה הקטנה בת־גילי ולכל המשפחה שנועדתי להיות בעלה החוקי של הקטנה בבוא העת, עד יומנו האחרון. בן זקונים לבת זקונים. דבר שלא התגשם.

עלייתנו לארץ הפסיקה באחת את המפגשים בלבנון, שהיו במשך השנים לפסגת האושר של שתי המשפחות, מקטן ועד גדול. היחסים בין שני הזוגות המיועדים, בהבדל של עשרים שנה, בין הזוג המבוגר לזוג הילדותי המשיכו בצורת מכתבים בצרפתית ומתנות קטנות שנשלחו בימי הולדת ובחגים. קליאו נשכחה מלב. לא רק מלבי. דובר הרבה בבית על הגדולים ממנה ועל הקטנה ממנה. ועל הדוד, שמה לעשות, שבוי בקסמה של אלגרה. אישה זרה ומוזרה בעינינו שהחליטה, בין השאר, לשלוח את בתה הבכורה ללימודים תיכוניים במנזר. לדוד אלבר לא היה מה לומר. ככה זה כשמתחתנים עם נשים לא משלנו, יעני לא חלבּיות. הוא רק ידע לכתוב לאמא שבתו הבכורה מקבלת השכלה מעולה, כמעט כמו בפנימיה בשוייץ. אם כמו בפנימיה בשויץ, היתה אמי מתנחמת ומוזילה דמעה על המכתב, כשהיא קוראת אותו שתיים־שלוש פעמים, אז אולי יש בזה ברכה. ובל נשכח שמדובר היה בכלתה לעתיד, לא רק בבת אחיה. ואכן הנישואין האלה התקיימו בסוף שנות השלושים ועלו יפה. גם האח והאחות הקטנה של קליאו התחתנו עם בני עמנו ובנו משפחות לתפארת.

קליאו הלכה בדרכה. הימים ימי דואר ומברק. אין טלפון, לא להם ולא לנו. אך השמועות עשו את דרכן אל אוזניה של אמא והוציאו מפיה אנחות כבדות. קליאו הרתה פעם ופעמיים, השד יודע ממי ונאלצה לעשות הפלות לפחות פעמיים, היתה אמי אומרת, סופקת כפיה, מליטה את פניה בידיה ומתפללת שאלוהים יסלח לאלגרה שנתנה לה שם שיש בו אקסטרווגנטיות וחריגות. התפללה גם לשלומה של הנערה היפה והכואבת ותפילותיה נשאו פרי. הגיעה הידיעה המשמחת שהיא מצאה גבר יהודי מבוגר ממנה ואנחנו מוזמנים לחתונתם.

עברו שנה שנתיים בלי ידיעות מרעישות מקליאופטרה. והנה הגיע1 מכתב מהדוד, המספר על גירושין שנבעו מאי יכולתה ללדת.

קסמה ושנינותה ותעוזתה של קליאופטרה עמדו לה וכעבור שנים אחדות היא נישאה לקולונול קופטי בצבא המצרי. כדי לא לערער את מעמדו ולא להחשיד אותו בעיני מפקדיו היא ניתקה את יחסיה עם כל משפחתה היהודית, שחלקה היה כבר בארץ, ונותרה בודדה בבית ענק, מלא רהיטים עתיקים, עתיקות משוחזרות ואביזרים מודרניים; ריק מילדים, ממשפחה ומאושר.

איך אני יודע זאת? לא מהתכתבות שנפסקה כליל ולא מטלפון, שלא היה לא אצלנו ולא אצלה. באחת מנסיעותיי לקהיר, להרצות בפני סטודנטים מצרים במרכז האקדמי הישראלי, החלטתי לנסות וליצור קשר איתה. ידעתי את רגישותה ואת חששות בעלה הקולונל מקשרים עם ישראלי. אך לא יכולתי להתגבר על הרגשות שנשתמרו מילדות רחוקה ועל הסקרנות לראות אותה כאישה בשלה ולשמוע מפיה סיכום חיים יוצאי דופן.

קולה בטלפון עבר מתדהמה לשמחה, מגעגועים לדאגה. אתה יודע שבעלי… גמגמה, ואני מיהרתי להשיב לה שאני יודע, ואני אנקוט בכל הזהירות הדרושה, אבל לא אוותר על ביקור בביתה. ואז התחילה הקונספירציה. אף שקהיר ומצרים כולה היו מוצפים בתיירים ישראלים, הקולונל עמד בפני קידום רציני וחשש מביקור של ישראלי בביתו. קליאופטרה עמדה על שלה, שהיא תארח אותי בביתה ויהי מה. שזו הזדמנות חייה למפגש עם מישהו ממשפחתה ומבני עמה. אני עוקבת אחרי כל מה שנעשה בישראל, אמרה לי עוד בטלפון, ובעיקר ביחסים שלכם עם מצרים שלי.

אסרו עליי לטלפן שוב לביתם. נתנו לי מספר של איזו ידידה מצרית, רק למקרה חירום. הם טילפנו אליי למלון מטלפונים ציבוריים, והורו לי לחכות בשעה מסויימת על המדרגות ליד הקופה של קולנוע רקס. ממקום עמידתי ראיתי אותה חולפת על פניי במכונית מהודרת ומצביעה עליי לנהג שישב לצידה. כעבור כמה דקות התחילה סחרחורת, שלא קלטתי את מורכבותה. הועלתי וירדתי משלוש מכוניות עד שמהאחרונה הושבתי על ספסל בגינה ציבורית קטנה. לשם הגיעה קליאו, ציוותה עליי בתנועת ראש להתלוות אליה ותוך שלוש־ארבע דקות הגענו אל ביתה. בפתח הבית השתחררה באחת מן המתח הבלשי המופרז, חיבקה אותי בזרועותיה ושטפה את פניי בנשיקות ודמעות. גם בכתמי רוז' (שפתון אדום) שכיסו את פניי. כרבע שעה עמלה אחר כך לנקות את פניי מהם. האיפור הכבד, אף שלא היה לטעמי, העצים את יופיה ואת קסמה. עיניה היו ירוקות, יותר ירוקות משזכרתי. לקח לי זמן להבין שאלה עדשות מגע. היא היתה כבר מעבר לשיא הבשלות הנשית, אבל הסקס נטף ממנה, גם בטרם פתחה את פיה.

היא דיברה ודיברה ואני לא יכולתי להשתחרר מן התהיה, שהתעוררה בכל עוזה, האם לשם פרטי יכולה להיות השפעה גדולה על התנהגות האדם, על התפתחותו ועל גורלו.

בעלה היה גבוה ונאה ומרוחק. הוא לחץ את ידי בחום וביקש סליחה מנומסת, שלא יוכל להשתהות איתנו. משרת נובּי, לבוש גלימה לבנה שהבליטה את עורו הכהה, הגיש כיבוד מופרז. קערה ענקית של פיסטוק חלבי במרכזו. היו לנו הפסקות ארוכות בשיחה, נועצים עיניים זה בזה, ותוהים מה מותר לשאול ועל מה מוטב לפסוח. משטף דבריה, בצרפתית מתובלת בסלנג מצרי, למדתי על כאב של בדידות וערירות ותלישות, שאין להם סוף ואין מהם מוצא. אהבה גדולה בינה לבין הגבר העשיר והנאה, מוקפת חומה שבאה להסתיר את מוצאה ולהגן על הקריירה של הקולונל המשכיל. הבית היה משופע ברפליקות של עתיקות מצריות מרהיבות עיניים, סלים ותחריטים וציורים על פפירוס, מיניאטורות של פירמידות וספינקס. כיאות לקליאופטרה, חשבתי בליבי וצחוק עלה על פניי.

לפני לכתי, במסלול מתוכנן היטב כמו בואי לכאן, שאלתי אותה שאלה, שעוד אתחרט עליה. אמרתי לה, זה לא ביקורי הראשון במצרים. ראיתי את כל המסלולים המקובלים על התיירים. את מצרים הפרעונית. הייתי רוצה לחוות חוויה מצרית ערבית אותנטית. לך, כבת המקום, אולי יש הצעה? הרהרה ואמרה: אני לא יוצאת לשום בילוי, אבל בעיתונות אני קוראת על מופע במועדון שמתיימר להציג תרבות ובעיקר מוזיקה בין־ערבית מעולה. המנחה מוכר לי מהטלוויזיה. חתיך. העיתונות משבחת. מן העיתון היא קראה לי את מספר הטלפון ואת הכתובת. הוא קצת מרוחק ממרכז העיר, הוסיפה. המום מפגישתי עם קליאופטרה, לא זכרתי את אזהרתה של אמי, לא לקבל עצות מאנשים יוצאי דופן.

בפגישתי למחרת עם אנשי האקדמיה מישראל, שהגיעו כמוני, להרצות במרכז האקדמי בקהיר, סיפרתי על רצוני לטבול בתרבות מצרית אמיתית, ערבית ולא פרעונית. שניים מן המרצים הסכימו להצטרף אליי. בערב התלבשנו פראנג’י בחליפות ויצאנו במונית למועדון המרוחק. היה זה אולם בינוני ובו כעשרים שולחנות קטנים, מואר באפלולית רומנטית, אם כי כל היושבים בו היו גברים. בגילים שונים. בתלבושות שונות; ערביות רובן ככולן. על השולחנות היה מונח כיבוד צנוע, שבמרכזו פוּל ופלאפל. עגלה עם משקאות קלים וחריפים עברה בין השולחנות לבחירה. על הבמה ישבה תזמורת ערבית קלאסית שהשמיעה נעימות מוכרות מן הקנוּן, העוּד, הדרבוקה והכמנג’ה. התישבנו סביב שולחן מרוחק, כדי לא לתפוס תשומת לב. אמנם הימים ימי שלום ושלווה והישראלים מתהלכים ברחובות קהיר כמו ברחובות לונדון ופריז, אבל בכל זאת.

התוכנית התחילה בשיר אחד של אום־כולת’ום ובשיר אחד של עבדול־ווהאבּ, לכבוד הקלאסיקה הערבית ומצרים המארחת. היא הסתיימה בריקוד בטן, שלא זכינו לראות. גוף התוכנית היה מורכב מפניה של המנחה לכל שולחן ושולחן, שואל מה המוצא, איזה שיר בוחרים, וברכות לעם ולמנהיג שממנו הגיעה החבורה. השולחן הראשון אליו פנה היה מוקף תוניסאים. המנחה סיפר על ביקורו בתוניס היפה, מוצפת התיירים האירופים והעלמות בביקיני, ודובר השולחן, שעמד על רגליו, שיבח את ארצו ואת הראיס בן־עַלי ואשתו, ובחר בשיר לא מוכר לי. התזמורת התנפלה על השיר שהסתיים במחיאת כפיים סוערות מכל השולחנות. השולחן השני היה בגדדי (עם אחד מבצרא), השלישי קטארי, והרביעי סעודי. הסכנה הלכה וקרבה אלינו, ואנחנו מסתכלים זה בזה ומקווים לשווא שיפסחו עלינו. והנה, אחרי הסעודים פונה המנחה אלינו: אתם השולחן המרוחק עם שלשת הג’נטלמנים. מניין אתם, ואיזה שיר תבקשו. למרות התאורה האפלולית ראיתי את עיניהם של חבריי יוצאות מחוריהן. קמתי על רגליי ואמרתי, אנחנו ילידי העיר חלבּ, עיר השווקים העתיקים והאוניברסיטה המפוארת החדישה. ואנחנו מבקשים את השיר “עלא־דלעונא”. המנחה התלהב מאורחיו החלבּים, פתח בשבחים על המנהיג המופלא חאפז אל־אסד, והודיע שינגנו את השיר שביקשנו ואפילו יוסיפו את ה“חלבּייאת”. התזמורת שלנו, אמר המנחה, אוהבת במיוחד את הסדרה המודרנית הנקראית “חלבּייאת” ונשמח לנגן אותה במלואה.

התיישבתי והתזמורת פתחה בנגינות. אחד משני חבריי, בעל עבר צבאי, לחש לנו: בחסות מחיאות הכפיים בסוף המנגינה, אנחנו עושים “ויברח” אלגנטי זהיר וזריז. הנדנו ראשינו בהסכמה. רק חסר לנו… גמגם השני וכבר הכנו את רגלינו לנסיגה הטקטית. עם מחיאות הכפיים הסוערות, קמנו ויצאנו. את המדרגות עשינו כבר בריצה קלה. יצאנו בבהילות לרחוב והמשכנו לרוץ. בלי להסתכל לאחור. היינו ברחוב חשוך ובחרנו לרוץ בכיוון האורות הרחוקים ממרכז העיר. לאחר שהתעייפנו מן הריצה, האטנו ושאלנו את עצמנו, איך נמצא מונית. איך נגיע לטלפון כדי לקרוא למונית. לא ידענו מה לעשות. המשכנו ללכת בתקווה, עייפים ומתנשפים. השעה היתה מעט אחרי חצות. לאחר זמן מה, ראינו בקצה הרחוב משמאלנו, בית קפה שכונתי קטן, שבעליו מרימים את כיסאותיו על השולחנות ומתכוונים לשטוף את רצפתו. אב ובנו. הרגשנו שניצלנו. בעל בית הקפה קיבל אותנו בהפתעה ובשמחה גדולה. כיוון שהתחיל כבר יום חדש, אמר, אתם ה“איסתיפתח” שבא לי משמיים. הכין לנו שלושה שרפרפים קלועים סביב שולחן קטן ובשומעו את בקשתנו “טלפון!!!” ציווה על בנו להכין שתי נרגילות ואמר לי, בוא אקח אותך אל בית שיש בו טלפון. זה לא עניין של “שרבת סיגרה” אלא עניין של “שרבת נרגילה”, יעני, זה קצת רחוק. בדרך הוא סיפר לי על יחסיו עם בעל הטלפון, שהוא רופא שיניים שלו. אני שונא ללכת אליו, אמר, בגלל מכשירי התופת שלו. אז מה סחבק עושה? הוא רק מתקרב אל הכסא שעליו אני שוכב, אני תופס אותו בביצים ואומר לו: דוקטור, אתה לא תכאיב לי, אני לא אכאיב לך. הקמנו משנתו את רופא השיניים המצרי בעל הטלפון, והזמנתי מונית.

כשהגענו למלון, מיוזעים וצוהלים, סיפרתי להם מי נתן לי את העצה. ושניהם פרצו בקריאה: קליאופטרה, מה עשית?

בימים ההם היתה נפוצה הבדיחה על הבמאי שביים את המחזה “אנטוניוס וקליאופטרה”, שהנחה את אנטוניוס לנשום שתי נשימות אחרי הפניה אל קליאופטרה, בטרם ישאל אותה: מה עשית? והשחקן שאף באפו פעמיים כאילו ריח רע עלה ממנה.

בפעם האחרונה פגשתי את קליאופטרה בירושלים, כשבאה לבקר את אחיותיה. עדיין היה לבושה נועז, בהתחשב בגילה המתקדם. החמצה וחמיצות העיבו על ברק הממזרות שאפיין את עיניה. עדיין ירוקות, עדנה לא היתה לה בעת בלותה. התלבטתי והחלטתי לא לספר לה על ההרפתקה במועדון בקהיר. הרי רק מתוך תמימות שלחה אותנו אל גוב האריות בפרברים החשוכים. סיפרתי לה את הבדיחה על קליאופטרה והיא הגיבה בצחוק הפעמונים המיוחד שלה, שהזכיר לי את ילדותנו המשותפת בהרי הלבנון. בתמורה, סיפרה לי בדיחה לא מצחיקה על יהודי, מוסלמי וקופטי שהלכו אל הספינקס לשאול אותו על עתיד הדמוקרטיה במצרים.



  1. במקור: “הגיעה”, הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2632 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!