דפיקה עזה בדלת. השעה שמונה בבוקר, ג’וחא פורץ פנימה בחוצפתו הידועה ברבים. נעצר בפתח חדר השינה וקורא בקולו הרדיופוני “קום יא עצלן! באתי לקחת אותך למקום מופלא. קפוץ! אין לנו זמן. הצלם מחכה לנו במכונית. והמחנה מחכה לשלושתינו.” הוא מציץ מתחת למיטה, בלי בושה, וצוחק בצחוקו הקולני, המוכר: “אתה זוכר שלך ולי היתה בזוקה מתחת למיטה? איתה רצנו אל תותח הנ”מ שחיכה לנו על הגדר?"
ג’וחא הוא עיתונאי צמרת, ממש סלב, שבחמישים הימים האחרונים שפך עלינו את ידענותו ואת פרשנותו בכל כלי התקשורת, בכל נושא שבעולם ובעיקר, במה שהוא קרא, ב“חוטף עזה”. הוא אחד ממייסדי הקיבוץ שלי, דברן ופעלתן ושאפתן, שהודיע ברבים שהוא אוהב את הקיבוץ, אבל בעצם, הקיבוץ הוא בשבילו מקפצה לחלונות הגבוהים. למעלה למעלה. ובשנות החמישים, אכן היה הקיבוץ מקור לא אכזב של מנהיגים ומנהלים, שעלו על כנפי מפא"י והגיעו לגדולות. ג’וחא היה אחד מהם. דיבר גבוהה גבוהה ושאף גבוהה גבוהה והגיע למה שהגיע.
כאשכנזי למהדרין, סלח לי בחיבה עזה שאני לא. וכאשר קיבלתי את פרס ירושלים ע"ש עגנון, הוא כתב לי ברכה על קבלת פרס בורלא. כזה היה ג’וחא וכזה נשאר.
כשנכנסנו למכונית, עשה לי הכרה חטופה עם הצלם, גם הוא ידוע ברבים, ופתח בשטף דיבור, שהזכיר לי שאנחנו ב“צוק איתן”.
“שמע, אני לוקח אותך לסח’נה. שם הוקם מחנה לתפארת מדינת ישראל. המימסד קורא לו מחנה האימהות והחבר’ה קוראים לו מחנה גיידמאק. ממשלת ישראל ומיקוד העורף שלה פעלו בזמן הנכון ובצורה הנכונה והקימו שם מחנה לתפארת לאימהות ולילדים, מכל “חוטף עזה”. בעוד מועד. ובטוב טעם. ובתכנון מראש. שורות שורות של צריפים ממוזגים. מעגלים מעגלים של אוהלים עם מאווררים ענקיים. קרוואנים חדשים וצוות מאומן שמפעיל את הילדים שספגו מספיק חרדות בביתם המוקף וראויים לפינוק של המדינה. אתה תראה בעיניך, למרות שהן אינן רואות (לזה אנחנו, הפרשנים, רגילים) ואתה תכתוב על זה מה שאסביר לך, כי אם אני כותב, הקוראים חושבים שאני משוחד, יעני, “מטעם”. ואני בא לשרת את הבוסים האמיתיים, שהשקיעו המון מחשבה והמון כסף, כדי להקל את החיים על האימהות ועל הילדים, שאבותיהם נשארו לשמור על הקיים, לחלוב את הפרות ואת האוצר.”
כשהתקרבנו למקום וראיתי את גודלו ואת יופיו ואת מאות הילדים משכשכים במים ואת המוני האימהות המחייכות ומביאות תירס חם לילדים שלהם, שאלתי את ג’וחא “זה משהו אדיר. מאין כל הכסף? זה הרי עולה מיליונים?!” ועיתונאי הצמרת השיב כשחיוך רחב מותח את פניו המזוקנים בעדינות: “כשהיו צריכים ללמד לקח את המועצה להשכלה גבוהה, לא נמצאו ביום אחד, חמישים מיליון לאוניברסיטת אריאל? וכשצריכים להשתיק את זעמו של זמביש, לא מוצאים עשרים מיליון להתנחלויות? אז גם לתושבי הדרום, הסובלים שנים, לא מגיע פירור או שניים? מקדמה מיצחק תשובה על חשבון תמלוגי הגז ולא צריך חסדים של גיידמאקים.”
ותוך כדי סיור, בין מאות הילדים, שהצביעו על ג’וחא, המוכר להם מן הטלוויזיה, ערב ערב, הוא נעמד מולי, הצביע על מצחו ואמר “הכותרת של המאמר שלך תהיה – סוף מעשה במחשבה תחילה. וכותרת משנה – המנהיגות השוקדת מראש על בטחון אזרחיה המותקפים. ואתה יודע מה, הוסיף ג’וחא, כדאי לך להדגיש שגזברי הקיבוצים והמושבים המותקפים, יומם ולילה, זומנו לאוצר וקיבלו מקדמה של מיליון שקל לכל יישוב, עד שיעשו את החשבון המדויק. בינתיים צריך לאכול, לא?!”
“עכשיו אני אפתיע אותך ואת הקוראים שלך. (אתה הרי תכתוב. תמיד היה לנו אותו חיידק) אתה יודע איך הוסעו כל מאות המשפחות מבתיהם המופגזים למחנה הנופש הנפלא הזה? מיקוד העורף הוציא צו 88 (הגיל הממוצע) לפנסיונרים של צה”ל, מסרן ועד אלוף, לצאת עם מכוניותיהם הצנועות לדרום, ובתיאום מראש, כל אחד יסיע משפחה אל מחנה האימהות ויתחייב להחזיר אותה הביתה לאחר שרצועת עזה תפורז. וביבי ובוגי יקבלו פרס נובל לשלום."
התעוררתי מן החלום ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.