הגבר הגלמוד יצא בעקבות ההמון הנוהר אל מגרש־המשחקים. בלב החלל הריק והקדורני, שבו הרגיש את עצמו מוקף תמיד כמו במעטה צר, ושהלך עמו כגלגל־שבתאי אל כל אשר פנה, ראה האיש הבודד במועדיו, בבהירות של ניגוד, את הפנים הצוהלים או התאבים, כמחוכמים שבהם כטפשיים שבהם, של התושבים המחישים את צעדיהם למען לא יאחרו לתפוס לעצמם מקום־מצפה במזח הקהל הצפוף, המשחיר מסביב למגרש רחב־הידים, ולמען לא ידחקו אחרים, זריזים יותר, את רגליהם. גם נשים נושאות־תינוקות ונערות לבושות־צבעונין נראו בקרב המחנה.

הזר קרב אף הוא ועמד על גבנון־אדמה שבירכתי משוכת חוחי־הברזל, שרבב את צוארו, כשידיו שלובות לו בחדלון לאחוריו, ובלי עשות מאמצים יתרים ביקש לראות, מעל לחומת־האנשים המרטטת והמהבילה באור־החמה הרווה, בהתרוצץ הבחורים החסונים, שזופי־העור וחשופי־הברך, אנה ואנה, כאילו מתאמצים הם לתפוס תרנגולת המשתמטת מתחת ידיהם, הקופצת פתאום וחוזרת וקופצת באוויר וטסה במחי אחד לקצה־המגרש השני, כשכל הבחורים רצים אחריה כאילו בנפשם הדבר. הנה זינקה שנית: מטלית־עור עבה, תפורה בצורת כדור, דומה לכלי־מלחמה סואן. ובעוד הגבר תפוס־העגמה נותן את דעתו על מיעוט הערך הדרוש לעצם מן העצמים כדי להיות למרכז עניינם, לנושא התלהבותם, למשוש חייהם, של רבואות אנשים בעלי־שכל ובעלי־שאיפות – ראה פתאום והנה ילדה קטנה, כבת חמש, שניתקה כנראה בתוך הדוחק מעל אמה או מלוויה, והיא לא ידעה או לא חששה, מתרוממת סמוך אליו על בהונות רגליה הקטנות ומגששת באויר בזרועותיה, יותר כדי למצוא אחיזה במשהו מאשר כדי להבקיע לה דרך בין רגלי העומדים והמתנועעים.

פניה העירניים של הילדה יפת־העינים ומחודדת־הסנטר הפתיעו את הזר במשהו בהבעתם, השונה לטובה מהבעת פני הגדולים: יסוד ההבל והסכלות הבולט בסקרנותם של הגדולים והחקוק ברורות סחור לעיניהם, הלטושות אל הנעשה במגרש, ומסביב לפיהם הרפה והמוכן לדובב השתתפות – היסוד הלז נעדר בפניה של הקטנה, ולעומת זה רחש פרצופה החמוד מין כובד־ראש רענן עם תמיהת־בראשית שקטה, יסודית, לא־מקרית: ברור היה כי לה כל העצרת הזאת היא חידוש־חיים, לא בידוח־הדעת. הזר הרכין את עצמו, נטל על זרועותיו את הילדה – מה קל היה משקלה! – והזדקף עם משאו החמים על הגבשושית שעליה עמד, למען תוכל הקטנה לראות מעל לראשי ההמון את כל התכונה הרבה והמגוּונת, המושכת בודאי את לבה.

אבל כאן קרה משהו בלתי־צפוי, משהו מפתיע.

הילדה, שברגע התכופף אליה הגבר לקחתה הציצה בו בלי תמהון, השהתה כעת, בשבתה על זרוע ימינו כעל כסא רם, את מבטה, מבט חמלה, על עיני האיש המצטחקות בביישנות כל־שהיא ובתוגה מוסתרת, כאשמות. דומה היה כי שכחה לגמרי את כל המחזה המרהיב. ופתאום הרגיש הגבר כי זרם נסתר של אמהות יוצא מן ההווייה הקטנה הנמצאת כעת בגובה אחד עמו – ומציף את ישותו. כן, אמהות! רחש לב־אם, יסוד בלתי־ממוזג שאין לטעות במהותו, השתפך אל קרבו כגל טמיר מתוך הגוף הפעוט, הרך והקל, שעל זרועו. והילדה הושיטה את כפה, ובמגע קליל וטהור, מגע נפלא אשר לא ישיגוהו משיגי־הגוף, החליקה לו פעם ופעמיים לגבר העצוב על לחיו. והגבר הרגיש כי לא הוא עושה טובה עם הילדה, כי אם, להיפך, היא העושה עמו חסד – חסד יקר־מציאות, נעלה כאור־הכוכבים ומשפּיע כמוהם על מזלו של האדם. והגבר קשה־המזל ומר־הנפש הרגיש את עצמו בפני האֵם הקטנה שבזרועותיו כתינוק עזוב אך מרוחם.

פתאום קרא מישהו לילדה בשמה: אביה הרגיש, כנראה, בינתיים בהעדרה ופנה לבקש אותה. והילדה, שנמשכה בזרועותיה ובפלג־גופה העליון אל אביה המצטחק לקראתה, הפנתה עוד, ברגע עברה מזרועות הזר אל זרועות האב, את ראשה אל האיש שנשאר עומד בזרועות פתוחות וריקות, שחשו עוד במה שניטל מתוכן, ובמבטה הבהיר היו רחמים על האיש שנשאר יתום, רחמי אֵם.