זה היה מקרה, לא פחות זר ותמוה מרוב המקרים. בבואו לגור במקום החדש, והנה הבית שממול מעונו אשר שׂכר לו הוא בית־יולדות. מפרק לפרק היה עולה באזניו קול זעקת שבר איומה, מחרידה. שונה בכל פעם היה הקול, אבל אחת היתה הזעקה שבכולם והאימה שביסודה.
מפרק לפרק היה רואה בעד חלונו את האמהות הצעירות יוצאות מן הבית, בלווית גבר או לבדן, והולד על זרועותן, כשהן פוסעות בזהירות על הסף, כאילו הן יורדות בספינה המתנועעת מתחת לרגליהן, וכשמבטן המורחב רואה סביבן בחידוש. פעמים אחדות ראה אותן יוצאות ריקם, גופן שבור במתניהן לשני פלגות וזרועותיהן עלובות כשרווּליו של גידם, ומסביב לעיניהן חרות כה ברור: היסורים הרעים מכולם הם היסורים שלא הביאו שום פרי.
פעם אחת לפנות בוקר העירה אותו הזעקה ההיא משנתו, והשאירה אחריה תו ארוך לאורך היום כולו. פעם אחרת, בשבתו אל שולחנו שקוע בעבודתו, פרצה הזעקה לתוך מעגלו הבלתי־נראה וקרעה את אֶרג־רוחו המוּחש. אבל, כאילו נאחז בחבלי כישוף, גם נסה לא ניסה לעקור את דירתו, וישב שם ימים רבים.
את מכּריו שהיו שואלים בתמיה של לצון, כמורגל בפי רוב היהודים, מה ראה על כך שאיווה לו לשכוֹן סמוך לבית־היולדות, היה עונה אף הוא בהלצה ובלשון נופל על לשון:
– כי חפצתי לראות מה ילד היום.
לימים פקדה את מעונו הנערה החמודה והאוהבת אשר דימה לאהוב אותה ואשר חימד. אהה! היא לא התלוצצה בפרוץ הזעקה הראשונה לדממת החדר. הלומה ונרעשת, אך מבליגה היטב על חרדתה, חמקה בחשאי לקרן זוית, כולה מכווצת ומעוּותת־פה, כאילו דרכה ברגלה על בעל־חי מרוטש, המעורר חמלה ופלצות כאחת.
היא חיכתה והוא שתק. הוא שתק, והיא הלכה ולא שבה עוד.
מקץ ימים ישב לכתוב אליה, בהשתוחח עליו הנפש; הוא חפץ לקרוא לה לבוא אליו, לקרוא לה בכל מיני לשון של בקשה וקצף ופיוס. ופתאום עלתה באזניו הזעקה הנוראה.
הוא לא הוסיף לכתוב.
לא עברו ימים מרובים עד שבאה אליו האשה החמודה והחכמה אשר אהבה את אהבתו אליה ואשר חמדה לה להשיב אהבה אל חיקוֹ, כי היתה האהבה דבר אהוב על נפשה ומצוות מזלה התקיפה. בחרדה מפריעה ציפה כבר לקול הזעקה ההכרחי, שיבוא, ותשואות כל חושיו הפורחים נבלו על פּיו, בכבשו את ראשו בערוגת־המוֹר שעל לבה.
בעין דואגת וצוחקת כאחת בחנה האשה החמודה את מבטו הפונה החוצה, לעֵבר היולדות. ופתאם נשמעה הזעקה הגדולה.
היא הבינה. הבנתה הגמורה, בת־הנסיון וחסרת־הקסם, גרמה לה לנחם אותו עוד לפני לכתה – העלובה ואינה עולבת! לולא ארשת החמלה הקלה, כחולת־העין, המהולה בקורטוב בוז עתיק שהפז את פניה בשמעה את זעקת האחרת, אולי לא היה מניח לה ללכת.
וכבר ההשגה המהתֶּלת התחילה עולה במוחו ואומרת לכבוש את סכום־הדברים, והנה הזעקה הפולחת את הלב נשמעה שנית, וגם הוא הבין פתאום:
הוא הבין שכל חייו אינם אלא ישיבה כזאת סמוך אל האבניים, עדות־תמיד של לידה זועקת, הממיתה על הפה, בקולו של הקץ, את התענוג של ההתחלה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.