רקע
ישורון קשת
סנוורים בסדוֹם

לוט ישב בסדוֹם. הוא לא היה דומה לאנשי המקום, שהיו ידועים בכל קידמת אסיה בזדון לבם ומידותיהם הרעות, אבל לוֹט לא היה גם ‘מלאך’, כלומר – לא נמנה עם אותו קומץ קטן של יחידי־סגולה מוזרים, כאברהם דודו, שהטיפו לתורת מוסר חדשה והפיצו תיאוֹגוֹניה חדשה ברחבי התחום הפראי שבין ארם־נהרים ובין נחל־מצרים, ושבעיני הבריות (ובמידת מה גם בעיני עצמם) היו ‘מלאכים’, כלומר – שליחים מביאי בשוֹרה רחוקה מאופקי־חיים לא נודעים. איש בינוני היה לוֹט. אילו ישב עם אברהם דודו, כי אז ודאי סיגל לו את האמונות־והדעות של “המלאכוּת” האברמית; עכשיו שישב בסדום ביקש להסתגל אל מנהגי המקום. אפס כי לא הצליח בזה באותה המידה שדימה בלבבו. קוֹץ של עלבון מסותר נעוץ היה בנפשו בגלל שלא זכה בעיני דודו הנערץ: כי אברהם שעורר בו יראת־כבוד מאז, דחה אותו באמת־המידה הענקית של רוחו. וכשלא יכול לוֹט לסבול עוד את זלזולו של אברהם – עמד ונפרד מעליו. ולעלבון זה, שהיה צורב ביותר בגלל סַמיוּתוֹ של לוט בנוגע למהות גדולתו של אברהם, שהרגיש בה אך לא יכול להבינה, נתלווה עוד צער אחר: מרגיש היה, שלמרות הכל הריהו אחר ושונה לטובה מן הגוי הזה, שבקרבו הוא מבקש להתבולל, אלא ששוֹני זה לא די שאינו מועיל לו, אלא אף מזיק לו ומפריעו מהסתגל אל סביבתו בכל, כחפצו. רק שתי בנותיו כבר סדוֹמיוֹת גמורות היו לכל דבר, ואף ארושׂיהן מבני־סדוֹם, ואילו לוט עצמו נשאר קרח מכאן וקרח מכאן, אנשי סדום רואים בו זר, “בא־לגור”, ואף עוינים אותו במקצת, ואולי גם שונאים אותו שינאה כבושה, עיוורת. עצם קירבת־הדם של זר זה לאותו ‘מלאך’ שנוּא, שהגר מאוּר־כַּשדים הרחוקה והתאחז בכנען, דיה, כנראה, להטיל עליו צל בעיניהם. אבל כדרך מתבולל נוהג היה לוֹט להופיע בין הבריות גם במקום שמה לא קראוהו, כאילו למען הוכיח לעצמו שהוא ממש כאחד מאנשי הגוי הזה ואין הוא כלל נכרי בעיניהם עד כדי לעורר בהם שינאה, או הפלייה, והראָייה – הנה הוא יושב בשער, ואין איש מתאנה אליו להכלימו. אבל באותו זמן עצמו היה קול פנימי מצווהו להיות זהיר – וכשבנה את ביתו בנה אותו סמוך לשער, הרחק מטבור העיר, ואת דלתות הבית הסווה באופן שעין זר לא בנקל תבחין איה מקומן בטירה קטנה זו, שנראתה כאילו אין לה שום כניסה מן החוץ.

יום אחד באו אל לוט שני אורחים. לאמיתו של הדבר, לא אליו באו, אלא לתור את סדום באו, כדי לראות אם אפשר להטיף כאן לתורה החדשה לנוכח ההפיכה הממשמשת ובאה (הלא יתכן, סוף סוף, כי גם כאן, או בעמוֹרה הסמוּכה, הבחין מישהו, למרות סַמיוּת־הרוח הכללית באותותיה של הפיכה זו, כאשר הבחינו בה בבית־מדרשו של אברהם) – או הכצעקת תלמידי אברהם היא עיר זו, שאפילו עשרה צדיקים אין למצוא בה, כולה רשעוּת נחושה ואינה עלולה לקלוט תורת־חסד ואהבת הנאצל אפילו על פתחו של תָּפתֶּה ערוך. בעיניהם של שני השליחים לא היה לוט שונה הרבה מאנשי סדום, והם ידעו את יחסו של אברהם רבם אליו. אבל לוט, שהיה משוטט בשער, ראה אותם בבואָם והכיר מיד בטיבם ובשייכותם. וכאילו כדי להראות, ספק להם ספק לעצמו, שאף על פי שאזרח שאנן הוא בסדום, עוד לא ניתקו כל קשריו עם אברהם, העתיר עליהם וביקש כי יסורו אליו ויתארחו בביתו. תחילה סירבו, כי חפצם היה להתחקות על סדום מתוך המגע עם אנשי הרחוב – ולשם כך אמרו ללין בחוץ; אבל לוֹט פּצר בהם מאד – מין הסתמאוּת־מרצון היתה בו, להתעלם ממורת־הרוח שהראו לו כמעט בגלוי, כאילו מוּקצה הוא בעיניהם מחמת בדילות – לוט לא הרפּה מהם, עד שלבסוף נענו לו, כמו מרחמנות, והלכו עמו. אנשי העיר, בין זקן בין נער, שראו את הזרים בעברם, ליווּ אותם במבטי איבה בוטים כמדקרות חרב. הדבר לא נעלם מעיני שני אנשי “המלאֲכוּת” והם השתאו לעיוורונו של לוט.

בהסיבו עם אורחיו בסעודה שמע לוט מפיהם דברים מתמיהים, שהטילו מבוכה גדולה ברוחו, דברים שלא יכלו מעולם להיגלות לו ולשכמותו ושמקורם היה בדעת צפונות־העולם הנשׂגבות מבינת־אדם. סוד נורא ונעלה היה זה, שנשקף מזיו עיניהם האיומות של ‘המלאכים’ והפעים את לוט, אבל נשאר סתום ובלתי־מובן לו. השליחים המופלאים, שחמלו פתאום על לוט – סוף סוף הלא בן־אחיו של אברהם רבם הנהו! – גילו את אָזנו על סכנה משונה, הנשקפת לסדום, וכן לעמוֹרה שכנתה ולכל הכיכר הפוריה הזאת, הקרויה “גן־אדני” והנמשלת בפי הכנענים לארץ מצרים. הפיכת איתנים קרבה לבוא, זרם אש וגפרית עומד לרדת מן ההרים המתגעשים ולהחריב את כל הישוב הפורח. עונש מן השמים יהיה זה על חטאת האנשים הרשעים האלה, אמרו השליחים – והוסיפו: קום, לוט! קח את בני משפחתך ונוּס, הימלט, חיש מהר!

לוֹט קם ויצא לספר את הדברים לאנשי ביתו. אבל הם קיבלום במנוֹד ראש, כאילו הוא מצחק בהם, עד שלבסוף התחיל אף הוא עצמו לפסוח על שתי השׂעפים והתנודד בין רושם דברי השליחים, שחדרו עמוק לנפשו, אף־על־פי שלא יכלו כלל להתקבל על הדעת, ובין רושם דברי חתניו, שלעגו לו בשם השכל הישר, אותו השכל הישר, שברית נכרתת בנקל בינו ובין סנוורי הרוח. אותה שעה אף לוט כמוּכּה סנוורים היה ולא ידע מה לעשות.

ועתה נניח את לוט ואת הנעשה בביתו ונפנה אל המתרחש בקרב המוֹנה של סדום.

מראיהם הנישׂא של ‘המלאכים’ הזרים והבעת פניהם המופלאה הרגיזו את עם הארץ וגרו את שחצם התוקפני. דברי איבה וגידופים נזרקו מפי עוברים־ושבים בחוץ, נתגלגלו מאיש לאיש בשׂאֵת פּוֹשׂה, ומתוך פעולת־גומלין זו היתה השנאה מתנפּחת והולכת, הולכת וגדלה, עד שנעשתה כמין אוירת קטב עכורה כתבלוּל, שצנפה את כל הרוחות והכתה אותם בסנוורים של חימה שפוכה. לא יצאה שעה ארוכה ואספסוף פרוע להשחית התחיל להתגודד בקולי־קולות בחוץ, באפלת הערב, ולנהור לעבר השער, אל ביתו של לוט, ועד־מהרה הוקף הבית קהל בריונים מקללים ומגדפים, רוגמים באבנים ומפרכסים בתאוות הרס עיוורת, כאומרים להרוס אל תוך הבית, כשהם צועקים: “איה האנשים אשר באו אליך, לוֹט? הוציאו אלינו את הזרים ונעשה בהם כמשפטנו!”

לוט נתחלחל ונתבלבל, אבל החליט כי בשום־אופן לא יחלל את מידת הכנסת־אורחים, הקדושה לעדת אברהם ומלאכיו – ויעבור עליו מה! אולי הבושה מפני ‘המלאכים’ והפחד שמא תיוודע חולשתו לאברהם הם שהוסיפו לו אומץ לסרב לבני־הבליעל. במצוקת רוחו יצא אל ההמון הסוער – כמתגנב יצא, ואת הדלת המוּסווית סגר אחריו בלאט, לבל יראוּה הזדים – פּשט ידיו וביקש לשדלם בדברי תחנונים. וכשראה כי אין שומע לו, והפּורעים ניגשים לפרוץ את הבית בכוח, צעק במר יאושו והציע להם את שתי בנותיו, תחת האורחים. “וארוּשׂיהן?” – חלפה מחשבה במוחו. – “יקחם אופל!”, ענה קול־חרון בקרבו, “גם הם בני־סדום! למה אינם יוצאים להגן על ארושותיהם?”

כאשר שמעו שני השליחים את דברי לוט, הצועק בחוץ: “הנה־נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש, אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם! רק לאנשים האלה אַל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קורתי!” – הביטו זה אל זה, כנדים למזיגה העגומה של מידת הכנסת־אורחים מקודשת, כמסורת בית־אברהם, עם הפקרת בנות לבהמיותם של אנסים, כמנהג סדום. גביר מסכן זה, שניתק משרשו, ובסַמיוּת רוחו הוא מבקש לאחד בקרבו הפכים כאלה! אכן ניכרות בו שתי ההשפּעות השונות ומתנגדות: מורשת בית אברהם וההשגה של אנשי סדום! כלפי שליחי אברהם הוא מחזיק בעיקריו של זה, וכלפי בנותיו הסדומיות הוא סדוֹמי.

בינתים קרה דבר משונה, שסופרי העתים אשר רשמו אחרי־כן את המאורע בספר לא ידעו להסבירו וזקפוהו על חשבון אותן הנפלאות אשר ‘המלאכים’ נודעו בהן בקרב המון־העם, שזה דרכו לאהוב כל דבר סתום ואגדי. אמנם רק למראית עין היה זה דבר “משונה”, ובאמת לא היה אלא דבר טבעי בהחלט, ואף הכרחי. הרשעות הזידונה, שהתלקחה כמין קדחת רעה בנפשם של אנשי סדום והציפה את חושיהם בחמת שׂינאָה, פעלה כמו רעל, ששיתק בהם את כוח־המחשבה ונטל מהם את חוש־ההבחנה ואת הכוח השופט. כאחוזי שגעון התרוצצו תחתיהם, ממש כעיוורים היו, אף מבחינה גופנית, ולא ידעו בעצמם כיצד ובמה יכַלו את רציחתם הבוערת. בעוית של שכרון־הרס דומים היו לעקרבים מוקפי אש, העוקצים את עצמם וטורפים חייהם בכפּם. להשמיד ולאבד ולפרוץ ולהרוס השתערו, אך שוב לא ידעו מה ישמידו ובאיזו דרך יהרסו. לפתע פתאום הוכו בסנוורים כולם, מקטון ועד גדול, טירוף של עיוועים תקף אותם כצבאָם על הבית, כהמוּמים גיששו וכעטלפים התלבטו בבקשם את דלת הבית, אבל נילאו למצוא את הפּתח. ובאמצע השתוללותם העיוורת מצאה אותם ההפיכה האיומה.

יתר הפרטים של מאורע סדום ומעשה לוֹט אינם מענייננו כאן. הלא הם כתובים בחוּמש. לא באנו לרשום כאן אלא צד אחד של אותה פרשה, שבעינינו היא ראויה להיקרא פרשת העיוורון האנושי: עיוור היה לוט בהיפרדו מעל בית־אברהם, כאשר נכווה מגחלתו; עיוור היה בבחרו לו את סדום להתנחל בה; עיוור בחשבו כי יוכל להתבולל בגוי זה; עיוור בנוגע לשליחותם של ‘המלאכים’; ועיוור נשאר גם משניצל מן ההפיכה וישב במערה בהר עם בנותיו סומאות־הרוח.

אבל עיוורים פי שבעים ושבעה היו אנשי סדום, שרעל שנאתם המפעפע הכה בסנוורים גם את חושיהם – כדרך הטבע… וכלום יש ספק כי אמנם כן יאבדו כל הרשעים, עבדי השינאָה?

ואשר למלאכי אברהם, יודעי החכמה הנסתרת – מי יודע אם לא היה, אחרי ככלות הכל, שמץ של עיוורון – עיוורון של שליחים, החיים באמוּנתם – גם בזה, שהם ראו קשר של סיבה־ומסוּבּב בין יצרם הרע של אנשי סדום ובין איתני ההפיכה הנסתרים? עיוורון גמור בודאי לא היה כאן: שהרי מכל מקום יש לומר, שאילו לא התמכרו אנשי סדום בזדון כזה לתאוותיהם ההרסניות, כי אז אולי היו מסוגלים להבחין מעט בכוחות הנסתרים אשר למעלה מעצמם ובהרס הנשקף להם, ואז אולי יכלו אף לקדם את פני הרעה ולהינצל מן החורבן (כאשר ניצל לוט בחכמת זוּלתוֹ). אבל מי לידנו יתקע כי מחשבת ‘המלאכים’, שלוט ראוי היה להינצל בזכות לא־לוֹ, אין עמה, סוף סוף, שמץ סנוורים – סנוורי האהבה והרחמים?

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47280 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!