מכּרי, איסטניס ובן ‘עולם־הזה’ לפנים, שכמעט לא הכרתיו בשעה שפגשתיו בעיר־הנמל בארץ־ישראל אחרי שעבד שנים אחדות כסתת ב“גדוד־העבודה” בגליל, הפסיק פתאום את ויכוחנו על עתידותיה וזכות־קיומה של הקבוצה השתפנית בארץ־ישראל, הביט על סביבו כמואָר בברק־מחשבה ואמר:
– כאן, ברחוב הזה, אירע לי מאורע־נפש משונה ועצום, סמוך לבואי אל הארץ, מאורע כל־כך שונה ממאורעות החיים החדשים שהתחלתי אז להעמיס עלי ולחיותם, עד שנעשה לי סמל למעבר בין שני מיני חיים.
ישבנו בבית־הקהוה הערבי הקטן, שבחללו האפלולי והקריר כמרתף עמדו הדומים קטנים ובזיכי־נרגילה, ובדואים אחדים עטופי־גלימות ישבו בירכתיו, והערבי המשרת הגיש לנו ספלי־קהוה זעירים, בארשת־פנים ידידותית וחשדנית, צירוף נימוס ומזימה ועורמה. בחוץ, על פני הפתח, עברו סבלים ערביים, חלוצים חשופי־ברך ותיירים בלתי־מתמזגים במראה־הסביבה, ורוּח־ים רעננה ומשיבת־נפש, זו הרוח הצחה של ים־התיכון בקיץ, היתה נכנסת באין מעצור ומצננתנו.
ידידי החל לספר:
– העלמה הזרה, שפגשתי ברחוב זה היתה מכוסה צעיף דק וכחלחל, שירד משולי מגבעתה. מרחוק נצמדו חושי פתאום אל מהלכה הרך, שהיה בו בשבילי דבר־מה מיוחד, מזכיר ומבטיח. כשקרבה לעבור על פּנַי, חדרו עיני אל מתחת לצעיפה ונחו רגע – או דקות מספר, איני יודע – בתוך עיניה. הן היו זוהרות וטובות, אינטימיות, הן ידעו אותי ותמהו לקראתי. ידעו אותי? הן תמהו לקראתי. צדעיה החוירו, אך רשמי פניה לא נגלו לי. לבי התחיל לכאוב.
מהלכה השקט של הצעירה בא פתאום במבוכה. גוה פנה כה וכה, בצעדה עוד הלאה בפקפוק. ואולי חיפשה את מישהו. מאחד הבתים יצאה ילדה יחפה, ספק ספרדיה ספק ערביה.
– היכן לשכת־הנסיעה? – שאלה את הילדה.
נבהלתי. קולה, קול של בת־תרבות, היה ערב ונאמן, מודע. קולה דומה היה לעיניה. הרגשתי שגם אני לא הייתי יכול לפנות בשאלה כזאת אליה: איזה דבר גדול ואנושי קם פתאום בינינו, אשר עצר בעדנו מגעת בו במגע של חולין. תמהון רב הבהיר בי.
הילדה לא ידעה והביטה מן הצד, כאינה מבינה. ברק־השמש המעובה והרועד מילא את חלל־הרחוב והושלך בחזרה מן החומות הלבנות. בנמל הכחול, ממולי, עגנה ספינה לבנה. בודאי תסע היא בספינה זאת, ואולי בה עתה זה באה. התחלתי לבאר לה לעומדת את הדרך, שהיתה ידועה לי. נזכרתי פתאם כי מחר אני יוצא את העיר… כי אין להשיב. הן לפני שעה נרשמתי בלשכה ללכת מחר הגלילה, לגדוד־העבודה. כהרף־עין ארכה בי הכרה מתוקה ועצובה, כי הפּלאית הזאת נתנה לי במתנה אושר יקר ונסתר, קניין־חיים אנושי, שעלי לשמרו, פן תגע בו המציאות לרעה. כי המציאות שאליה התכוננתי בדחילה ורעדה. היתה כל־כך אחרת, כל־כך מלאה על גדותיה מלהכיל איזה אושר פרטי קטון און גדול, כל־כך קנאית ומוחלטת, ופגיעתה רעה בכל מה שאיננו היא! גם על מפתנה היה חרות: הפּרד־נא מעל הכל!
– הֲיִי מי שתהיי, –הרגשתי. – לי את טהורה ויקרה.
אותו רגע ידעתי כי היא לא חשדה בי בכוונה של צדיה מצדי. ידעתי כמו־כן שהיא כנה וענווה, צמאת חיים ואושר. מניין? מניין? פניה שכנו בעלטה.
בדברי, הרימה את כף־ידה, כאומרת להפשיל את הצעיף מעל פניה. נתחלחלתי. – לא! לא! – זעקה בי תנועה פנימית. ברק ההכרה כי גילוי הפנים יכול לשנות את קנייני הענוג ולהפכו לערטילאות חושית, לתת לי אולי יאוש מוצק חלף אמונת־החלום הרוחפת, לחמוס את הסוד האנושי (כי הסוד קניין האנושות בלבד הוא), לעשות את הרגשת־החיים שנתנה לי הפגישה ליותר טבעית ופחות רוחנית – הכרה זו הפחידתני. וכנראה, הרגישה היא בחפצי האילם, כי ידה שהורמה, עמדה בחצי־הדרך ותורד.
תודה ועצב גאו בקרבי. כיליתי לדבר. רגע חיכינו שנינו. אחר פנתה היא ללכת והפנתה אלי את מבטה: תודה ועצב היו בו.
– תודה, – אמרה בקולה הערב, המאמין. אז נעלמה אחרי הבתים. הייתי נבוך.
כל היום שוטטתי בחום החוצות, באי־מנוחה ממאירה. סקרנות לא היתה בי: לא חפצתי לדעת מי היא, אבל הרגשה, כי לא היתה זו פגישתנו הראשונה, עינתה אותי, כמו שמנגינה בלתי־נתפסת מענה את האמן־היוצר הטוֹוה אותה מקרבו. מתי ראיתיה? באור הרך של אחרי־הצהרים החלה לנשב קרירות.
ופתאום – והנה שוב היא לקראתי. מהלכת חרש, קצת נוּגה. מתוך עלטת הצעיף האירו עיניה, זהבהבות. עיניה…
מבטי נצמד אליהן, כמבט הצמא שראה מים. בקרבי רטטה שמחת־נצחון של מי שהחיים האירו לו פנים, יחד עם בושה בגלל שמחה זו. מה היה בעיניה? מסירות ועצב, מסירות ובדידות ענווה, קירבה וטוב־לב, פשטות וטוהר. ועוד איזה דבר. הדבר שישנו ביסוד כל משיכה אנושית שבין גבר לאשה, אם גדולה ואם קטנה: הלא הוא רגש הקניין, השייכות. בעיניה היתה שייכות אלי. הרגשתי פתאום ברור, כי היחס האוורירי שביני לבינה בא לנקודת־היפוך, כי נתחלף לי בדבר חדש. המשחק הזה ששיחקה נפשי עד כה עם אוצר־הגורל שמצאה, נהפך לה הוא עצמו לגורל, לסבל. חפץ האושר, שהזרה עוררה בי, היה בי פתאום לחובת־הלבב. שוב לא היתה זרה לי: ברית אנושית נכרתה דומם בינינו, שעל פיה נתחייבתי לסבול בסבלה. עתה מסוגל הייתי לשאת לא רק את קלסתר פניה המעורטלים, אלא את כל מערומי גורלה האנושי. ויהי מחריד כאבדון.
– יקרה! אמתית! – הרגשתי, בה בשעה שבת־צחוק רפה, מעוותת מתוגה, חלפה בין שנינו.
כל זה ארך כהרף־עין, וכבר היא עברה על פני במהלכה החרישי והנוּגה קצת. הפניתי את ראשי בחרדה פנימית מלאת־אור, ואראה את ראשה המופנה אלי בו ברגע שנעלמה אחרי הבתים.
לרוץ אחריה, להשיגנה? הייתי לאבן… ניבטתי לים המכחיל לנגדי וראיתי על פניו עיניים זהבהבות, מאירות. עיניה. אינני זוכר כיצד פנה היום ההוא לערוב.
לחלוחית הטל הקרירה הפיגה את שיתוק־מעייני הצורב. היתה אפלולית. הטל החודר עברני. נמשכתי אחרי דבר־מה ובאתי אל שפת־הים. הוא קידמני בהמולה עצובה, מתלוננת. הדבר אשר קרני היה כה גדול וחזק־ההד. המפני זה נמשכתי אל הים?
על חולות־החוף היתה שיכבת הטל. אבל על שפת התהום הרבה, שעליה עמדתי, לא היה טל.
יש אשר לחלוחית הנפש, עסיס החיים, זה שיקוי החלומות המשומר, יותן לאדם בקימוץ, במידה קלושה, ונשפך על פני רוחב חייו, כשיכבת טל על ערבה שוממה: מעט מעט יטעם ממנה, ברבות הימים, זעיר פה זעיר שם, תמיד בשטח אחד ובאין עומק. טל־אהבה. אבל יש כי מנת־אהבה זו שעלתה בחלקו תינתן לו כולה בבת־אחת, במשורה גדושה, ותיגלה לו כתהום לכל העומק. ברגע אחד יגמענה, יריקנה, והיתה כלא היתה. כי לא לאורך ימים הוא הנעלה והעמוק.
“ואולי היתה זו האהבה הגדולה שבימי חיי?”, חשבתי.
הגלים שקקו לרגלי כמו בשכרון, בהפצרה קודרת.
“מוזר הדבר”, חשבתי, “הן ישנם גלים, שוכני סלעי־החוף, שלעולם לא יבואו שמה, אל מרחב התהום ואל טבורה הנאדר: אך ישאפו לשוב, ומיד גלים חדשים, הבאים משם, יהדפום אחורנית, אל חולות־החוף. פה חיים הם את חייהם הנפתלים”.
כוכבים הבריקו. מאחורי, על ערבת החולות, היה פרוש ערפל של טל. לפני געש הים הזר. אולם את עצמי הרגשתי בין שניהם כגוש־חומר עכור וכבד.
כשנסעתי ממחרת־היום הגלילה עמדה הפלאית כחוצצת ביני ובין מראות הטרשים של שממות הארץ השזופה. דומה היה כאילו הניעה בראשה הרעול, ועינה הזוהרת רמזה רמיזה של פרידה מעל החיים ההם, אשר עזבתי מאחורי, חיי־הנפש בתענוגים, בהשלייות, בספקות, באבדות גדולות, בנחמות קטנות. כשאני מביט כיום לאחורי נדמה לי כי על כל הימים והירחים, להוטי החמה והעמל, שעברו עלי בשממה המקיצה הזאת, הנוגה והיקרה, מטפטף זהבה הטמיר של עין הפלאית הרחוקה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.