סח פעם ר' עדו:

ידוע המעשה ב“ז' הקבצנים”. אך הקבצנים עם רב הוא, וגם המעשות בהם רבים ושונים. והנה –

ביום־גנוסיא אחד של מלך יצא כרוז: כל הרוצה להיכנס ייכנס ויבקש כל שיבקש.

ונכנס הקבצן. וכשנשאל מה בקשתו, השיב:

– אדוני המלך! במלתחתך נמצאות אדרות רבות. שאילתי שתנתן לי אחת.

השתאו. והוא הסביר: אנחנו הקבצנים עורכים נשף מסכות. ואני רוצה להתעטף באדרתך זו.

– ומה יהיה כשתתעטף באדרת זו?

– אקבל את הפרס בעד המסכה היפה ביותר.

ופה – המשיך ר' עידו – מחולקות הנוסחאות:

נוסחה אחת: הדבר יצא מפי הקבצן, וכל הפמליא צחקו צחוק גדול, והוא נדחף והוצא החוצה.

ונוסחה אחרת: כששמע המלך את דברי הקבצן, חייך ואמר אל הפמליא:

– הלזה ודאי מלכם הוא, מלך הקבצנים. ואם איננו – ראוי הוא להיות זה! עשו לכן בקשתו. ויקבל את הפרס.

ואז פנה ר' עידו אלינו ושאל:

– ואתם, איזו נוסחה מתקבלת על לבכם?

לבנו הלך מאד אחר הנוסחה השניה, אך התביישנו לומר זאת. רצינו לומר: “הנוסחה הראשונה”, ולא יכולנו. והשפלנו עינינו ועמדנו ושתקנו.

ור' עדו התהלך בחדר אנה ואנה, וכלפני עצמו לחש:

־ כן. כאן יש רק לשתוק – – –