בלכתי משם, דברתי אני עם לבי:

עומד האדם ומביט ורואה בעיניו את חברו־האדם מוטל ונישא באלונקה מהלכת־האימים ההיא, ולאחר שהגוף העלוב, השרוע בין המוטות, מוּרד ומוּסר לבור הכרוי, סובבת חוזרת לה האלונקה לקחת את האחר, שבתור – ואם האדם המביט ורואה זאת במו עיניו, הולך בכל זאת תוך כדי כך ושב אל… ואל… ואל… האין זאת כי במוּסדה של כל תודעתנו, במשתיתה, מונח משהו שלמעלה מכל ראייתנו, שיפוטנו והסקינו השכליים – האין זאת?

וננחת החץ:

שלמעלה?… ואולי משהו שלמטה, למטה?… וי, התילקח מן האדם גם זכותו לחתור עד היסוד? לתהות?

נעניתי: לא! זכותו זאת של האדם היא בבל־תגע! ושבתי אני ודברתי עם לבי:

… ואם האדם העומד ומביט ורואה זאת במו עיניו, הולך בכל זאת תוך כדי כך ושב אל… ואל… ואל… האין זאת כי ביסוד, במשתית, מונח משהו אטום, תוהיי, שלמטה מכל תודעה, מכל שכליות, מכל תבונה – האין זאת?…

ושאל בן־אדם, וחתור! חתור אל היסוד ואל יסוד־כל־יסוד, אם שהוא למעלה ואם שהוא למטה מכל דעת וטעם וסבר ושחר, כי היא זכותך, והיא גם כבודך וכבוד –

וכאן בקעה והתפרצה שאגת הלב:

– וכבוד צלמך־האלוהי, אשר שום אימי־חוץ ואימי־פנים ושום חתירות לא ינכרוהו. לא יוכלו נכּרהו! לא יוכלו! – –

כך התפרץ, כך שאג הלב –

ויהס?… ויחשה?…