רקע
שמאי גולן
ברושים בשלכת

 

א    🔗

מדי יום ביומו היה בהרב יושב אל השולחן הכבד בחדרו וממיין את הבולים. באצבעותיו הקצרות והמחוספסות היה ממיינם. משקפיו מוגבהים על מצחו ושערו האפור־ברזלי גולש במרדנות על עיניו. זה לא כבר שב מן העיר, לאחר שהציג את סחורתו בפני שיינמן סוחר הבולים. אם תמיינם, הבטיח שיינמן, ניתן יהיה להעריכם.

שלושים וחמש שנה היה אוסף אותם. עשר השנים הראשונות הושמדו במלחמת השיחרור. פגז נחת בחדרו עת שמר בעמדה הדרומית ליד הבאר. עשרים וחמש שנותיו לאחר המלחמה נארזו מתוך עירבוביה בקופסאות הקרטון והוסעו העירה. עתה הוא מסדרם לפי גילם וערכם. ככל שיזקינו יעלה ערכם, גיחך שיינמן בגשר שיניו המלאכותיות. על שיינמן אפשר לסמוך. גוּץ וקולו נמוך, וידיו זריזות. ארבעים שנה במקצוע. ובהרב יקבל סכום כסף הגון.

ביקש להפתיע את שרונה בתו. כסף רב יביא לה. אפשר שתזמינוֹ להישאר אצלם בירושלים. עם גרשון ועם הנכדים. לא סיפר לה תכניתו. אף לא כתב במכתבים. לאיש לא סיפר. מסדרן העבודה ביקש יום חופש, ובאוטובוס המביא את הפועלים עם שחר יצא. יבלונסקי שכנו נתן עיניים חשדניות במזוודה, ואטקה האקונומית הציצה בו אלכסונית. רק כשהנהג התניע ויצא את שער המשק, העֵז ופתח את צווארון חולצתו ונשם מלוא חזהו אויר. הפרדסים באו בנחיריו כמזמנים אותו לשוב ולעבוד בתוכם. אלא שד“ר קארפּ אסר עליו להמשיך בעבודתו. הכתמים הצהובים המופיעים לסירוגין נגד עיניו. וידו השמאלית המרעידה פתאום, ללא סיבה. על כן ביקש ומצא לו עבודה חלקית בקונדיטוריה. משגיח על תבניות הבצק. חומו של חמסין בפרדס ולא חומם של תנורים חשמליים, היה חושב בליבו, בשבתו למיין את בוליו הצבעוניים. אף־על־פי־כן לא נתמעטו הכתמים הצהובים. אדרבה משתהים עתה לפרקי זמן רבים יותר, והסחרחורות תוכפות. ד”ר קארפּ הזהירוֹ מפני המאמץ הפיזי, ומפני הבדידות. ההתקף עלול לבוא בשעת עבודתו בפרדס, כגון בעת גיזום הייחורים, או בהעבירו ממטרות משורה לשורה. וזה יבוא פתאום. והוא ייוותר שם שׂרוע על הארץ, ואיש לא יידע.

אם כן, מה נעשה? נתחכם לו בהרב כנגד הרופא.

עבודה רוחנית נעשה. גיחך ד"ר קארפּ, וטפח לו על שכמו.

רק לאחר אותו ערפל פתאומי שתקפוֹ בעקבות הסחרחורת, נכנע בהרב. כשהתעורר כבר עמדה חשכה. לבדו היה שוכב על הארץ, ולבּו מכה בפראות. מעבר לקיר האזין יבּלונסקי כדרכו אל “הפינה לחקלאי” הקריין הסביר כיצד להדביר את המזיקים בפרדס בעונה זו של קטיף ההדרים. עד שפתחו בחדשות שקט לבּו. מעולם לא ויתר על הפינה לחקלאי ועל חדשות השעה שבע. והנה נרדם כך, בעודו שׂרוע על הארץ וליבו מדמים והולך. שוב היה רץ עם שחר במשעולי הפרדס, ויורם לצדוֹ, כתף־אל־כתף, מעפילים אל הגבעה בואכה בית העלמין, עוצרים ליד הברושים הזקופים, וכך, בעודם מתנשמים בכבדות, צופים הם אל הזריחה הכחלחלה־ארגמנית מעבר להרי אפרים. לפתע נושא יורם את עיניו אל צמרות הברושים ואומר בקול בוכים:

אי־אפשר לצייר אותם, אבא. אני רוצה אותם בשלכת.

צייר אותנו ירוקים, בן, לוחשת פנינה מאי־כה בסמוך.

ובהרב חש מעין התפשטות של שמחה מתוקה האופפת את כל גופו:

אמא צודקת, יורמי.

אבל יורם צוחק. הוא מתרחק במורד, וכל גופו הזקוף מפרכס בצחקוקים. אפילו עיניו הירוקות צוחקות.

שקרנים, בוכה יורם, לא תצליחו לרמות אותי, וגופו מפרכס ביפחות.

בהרב מבקש להשיג את בנו, להסביר, להצטדק. אולם רגליו לא נשמעות לו. אפילו השם יורם נותר בגרונו וחונק וחונק.

וכשהתעורר לבסוף מזעקתו הוא, מצא שעדיין גופו על הארץ, ורוח חמה זורמת מתוך החשכה ולופתת גרונו. ידיו נחו אין־אונים לצידיו ולא יכול היה להושיע את עצמו. כל אותו לילה ציפה לשחר. בבוקר שמע את דשדוש רגליו ונקישת מקלו של יבלונסקי, ואחר־כך חדשות השעה שש. קיווה שיבלונסקי ייכנס וישאל, אלא שידע, כי איש לא יבוא. מאז מותה של פנינה לא בא איש לחדרו, והוא לא זימנם. על־פי קרני השמש המסתננות לחדרו ידע את שעות היום. משמאלו עלתה השמש, מבין חריצי התריסים, ובאה למרגלותיו, מבעד לחלון הדרומי, עד שגוועה לימינו, וגופו נימוק והולך תחתיו, והוא טעם מראשית כליונו.

בערב הופיע סדרן העבודה. מן הצעירים הוא, מבני המקום שנרתמו בעול המשק. לנוכח האפלה עמד וגימגם שאין הוא מבקש אלא לדעת אם למצוא ממלא־מקום ליום המחר, מפני שהיום לא בא בהרב ולא הודיע מראש על היעדרוֹ. חסון היה, וגופו לא מצא מנוח לנוכח האפלה. היה מעביר את משקלו מרגל לרגל, ובהרב נתבייש בגמגומו. אחר־כך יצא בצעדים מהירים, ומקץ שעה קלה הופיע ד"ר קארפּ.


 

ב    🔗

בחג השבועות באה שרונה. היא והנכדים וגרשון. לא זמן רב נשארו. במוצאי החג נסעו באוטובוס הראשון. ובהרב לא סיפר להם קורות אותו לילה, ולא פגישתו עם שיינמן, ולא מעשיו עם הבולים בלילות החמסין מאחורי התריסים המוגפים.

שרונה, בבואה, פתחה את החלונות, ובקול שהזכיר את אמה, גוער ומלטף כאחד, אמרה, רוח הים, אבא. רוח הים בשעה זו היא סם החיים. זרועותיה העירומות, העסקניות, דחקו בו לשבת בכסנוע החדש. גרשון עודדו אף הוא לשבת, והכיסא היה מערסל את גופו בשלווה קרירה.

איזה ספר מבקש אבא? שרונה היתה פורטת באצבעותיה על פני כריכות ספריו שבארון. א. ד. גורדון? מאייתת היא אותיות שעל כריכות הבד העבות ונימת ליגלוג בקולה, ברל כצנלסון? יצחק טבנקין?

בהרב החווה מחווה בידו, נתרווח בכורסה ועצם את עיניו. גופה של פנינה עטתה שרונה. כתפיה וירכיה נתמלאו. קווּצת השיער שעל מצחה האפירה, ובשעת רוגזה מתופפות אצבעותיה על השולחן. פנינה מתה פתאום, ולא היתה לו לבהרב שהות להתרגל למותה ולבדידותו. יכול היה להישבע שאפילו פנינה לא הסכינה למות עצמה. פתאום היה הדבר. נסעה לבית־החולים ולא שבה. ועתה, ביום השנה למותה, הביאו שרונה וגרשון את הכסנוע. בלשון של תינוקות הסבירה שרונה לפנינה’לה:

“יום עצוב היום, לכן הבאנו לסבא מתנה נחמדה.”

גרשון טפח על גבו דרך ידידות:

“ומה, בקיבוץ לא יתנו לך לוקסוס כזה?”

בהרב הרים את ראשו והביט בפּנים המגולחות, המחייכות בהנאה.

“נחמיה אהרונוביץ עדיין מזכיר מועצת הפועלים אצלכם שם בירושלים?” שאל פתאום. ראה את עיני חתנו עוטות דוק של אטימות.

“אהרוני”, אמרה שרונה, “אולי החליף את שמו, נחמיה אהרוני”, היססה בתשובה.

“טוב מאוד”, אמר בהרב ושיקע את כתפיו.

“אבא מכיר את כל הוותיקים בירושלים”, הכריזה שרונה בלא שמחה.

חיוך ניצת בזוית שפתיו של בהרב, “טוב”, חזר וקבע, כמבקש לשכנע את עצמו. הושיט את ידו והטילה באוויר בתנועה חגיגית: “הבית לרשותכם — ואנוכי האורח!” עתה חש את עצמו נינוח בתוך כורסת נצרים זו המערסלת את כל־כולו.

שרונה הביאה קפה ועוגה.

בהרב ריחרח את מילוי הגבינה מעשה־מבין:

“גם בירושלים הגבינות טריות”, אמר, ופתאום הוסיף, “כשאת נולדת, התחלתי לאסוף בולים”.

“הו”, פלטה שרונה ולא הסירה את קווּצת השיער, שכיסתה על לחייה המסמיקות, “זה היה מזמן, אבא”, הציצה בגרשון כמבקשת אישורו.

“בשלושים ושש”, לא הירפה בהרב, “ובארבעים ושמונה נחת פגז על ביתנו ושרף הכל”.

שרונה הרכינה את ראשה כמנחשת המשכם של הדברים.

“באותו יום פינינו את הילדים לקיבוץ גבעת־השבעה, ואני נדרתי להתחיל הכל מחדש”.

שרונה לחשה: “לא ידעתי על הנדר”.

“שרידי רכושנות דבקו בי”, הסיר בהרב את משקפיו והרכיבם. גופו המשיך להתנועע, “וכך התחלתי הכל מחדש”, הציב את רגליו על הרצפה.

“כשאני הייתי נער…”, פתח גרשון, והחליק בידו על שערו המקורזל.

“אהבתי גם את אמנות הציור בבולים”, שיסעו בהרב ברוגזת־פתע.

“סבא עייף”, אמרה שרונה ועטפה את הילדים בשתי זרועותיה. היא הוליכתם החוצה, וכששבה סיפרה על מכתבו האחרון של יורם. בקול רם דיברה, כחוששת מפני הדממה. יורם דורש בשלום אבא, סיפרה. עסוק מאוד בציור, שם בפאריס, ועדיין מבקש שאבא יבין ויסלח.

בהרב התרומם וקרב אל החלון. קומתו האפילה על החלון. ראה את דני מיידה אבן בדרור שעל הענף. ביקש לגעור בו. הציפרים מתכנסות עתה לשנת הליל, ואסור להחרידן. עיסוקן האחרון שלפני הדממה הגדולה. אף־על־פי־כן עצר בלשונו. שרונה וגרשון פה, יחנכו הם את בנם. הנה, ביקש לחנך את יורם, ונמצא שהרחיקו עד פּאריס. אב אחראי לבנו אפילו בחברה הקיבוצית, שב והעלה ויכוחו עם עצמו. “אתה ממיט חרפה על אביך”, כתב לו משפטים נאים, “ושׂיבת אמך תוריד ביגון שאולה. בנו של בהרב יושב בגולה?!” חתם בזעקת אמת.

יורם השיב לו. ביקש שיבין. הוא לומד. בפּאריס יש ממי ללמוד ציור. הזכיר, שאף הוא, אביו מולידו, ביקש פעם לנסוע לפאריס וללמוד ציור.

ללוויית אמו בא. מזוקן. במכנסי ג’ינס מרופטים. וציפרניו מנוקדות בכתמי צבע. סיפר על פאריס. על העצים בשלכת. על הצבעים שאין למצוא כמותם בשום מקום בעולם. זקנקנו הבלונדיני נע מתחת לסנטרו כמצייר אף הוא את פאריס. השתמט מלפגוש את בני כיתתו.

בהרב הרכין את עצמו מעבר לחלון וגער בדני.

שרונה קראה: “אסור להרגיז את סבא!”

שרונה בת מסורה. עד שגרשון בא והוליכה לירושלים. אפילו חופה סירבו להעמיד בעין־השרון. לא רצו התחיבויות מוסריות, כך אמרו. לשווא הבטיחם בהרב חתונה מפוארת, כיאה לוותיקי השרון. שרונה התעקשה. פניה המארכים, השזופים, הביעו מורת רוחה. הגומות שבלחייה. זכותם לנהוג כרצונם. גם אביה עזב את בית אביו. בהרב ניסה בדרכי הגיון להסביר את ההבדל. אולם הם עמדו במריים. בהרב סירב לנסוע לחתונת בתו. רק בכיה של פנינה הכריעוֹ. אף לא סיפר לחברים על מטרת נסיעתו. בבית הרבנות בירכם הרב הצעיר והזמינם לשמוח בשמחת חתן וכלה. בהרב אנס את פניו לחייך, והרב בירך על היין והוסיף ואמר את ברכותיו, עד שנשמעה שבירת כוס החורבן, ואחריה היתה דממה מוזרה. אף היום זוכר בהרב את הדממה ההיא. ושמא רק באזניו עמדה הדממה?

שרונה הציעה להביא את ארוחת החג. יעשו חגם בבית־אביה ולא ייכווּ בלשונותיהם של החברים. אפשר שניחשה רצונו של בהרב. “פנינה’לה תשיר לנו וחג השבועות תעשה לך, ודני יקרא ממגילת רות”.

בהרב נתחייך אל בתו כקושר עמה קשר חשאי.

אולם גרשון סירב. הוא עמד על דעתו ללכת לחדר האוכל. חידוש יש בזה לילדים, ואף לו עצמו. לשם מה טרחו ובאו לקיבוץ?

בהרב הציץ בבתו, ולא פגש את עיניה.

“טוב, ילדים”, קרא בזעם עצור. הרכין את עצמו אל פנינה’לה וניסה לחקות את קולה, “נכון שצריך לשמוע בקול אבא?”

בזה אחר זה התקלחו ולבשו בגדים של חג. אף בהרב לבש כותונת לבנה. אחר־כך נטל, כהרגלו, את המוסף לחקלאי, וישב להמתין בכסנוע. מזוית עינו ראה את גרשון המספיג את פניו במי גילוח ריחניים, בורר לעצמו עניבה ועונדה לפני המראה. פיו לא חדל מלספר שבחן של ארוחות הנאכלות ברוב עם, “כמו האיסיים במערות קומראן”, סיים, עם פריפת העניבה בסיכה המוזהבת. פנינה’לה חגה סביב אביה בשמלתה הקצרצרה ומחאה כפיים. במכנסי השבת, הקצרים ממידות רגליו, עמד דני סמוך לדלת, וידו על הידית, כשומר־סף מיומן. גרשון הציע עניבה גם לבהרב. ינסה וייוכח, הפציר. בהרב רק חייך סתומות.

גרשון הפסיע בראש, באמצעה של המדרכה, לשני צדיו הילדים, שרונה בעקבותיהם, ובהרב בחיוכו הסתום סוגר על התהלוכה. מרחוק נשמעה הזמרה: מי יגור באהלך, מי ישכון בהר קדשך. האורות הציפו בכתמי זוהר את המדשאה שלפני חדר־האוכל. הם עצרו והמתינו שם, מנגד לדלתות הזכוכית המוגהות בזוהר הניאון, תחת מבטי החברים היושבים נינוחים בכסאותיהם.

כשפסקה השירה, נכנסו ונשאו את עיניהם סביב סביב, ולא נמצא מקום פנוי. זעיר פה זעיר שם עמדו כסאות שעונים באלכסון אל השולחנות, תחת עינם הפקוחה של הילדים השומרים. אף־על־פי־כן פסע בהרב לפנים, חותר בין המעברים, קומתו זקופה, פניו חרושי הקמטים נישאים למעלה וצעדו מתון. הוא לא השפיל את עיניו, והרי ידע כי מקום לא יימצא להם. שרונה הבחינה ברפי בן־כיתתה, שעמד על דוכן המנצחים, ימינו מורמת ושמאלו כנגד שפתיו, ממתין דרוך. ושוב היו בחוץ, מהלכים בשיירה דמומה, ושובלה של זמרת החג נשׂרכת אחריהם: סלינו על כתפינו… מקצות הארץ באנו…

אותו ערב אכלו בחדרם, ישר מתוך הפנכים. השתיקה הלכה וכבדה ככל שהעמיקוּ לתוך הערב. נשמעו רק נשימותיהם הקצובות של הילדים הישנים בחדר הסמוך. גרשון העביר יד מהססת בשערו, ולבסוף הושיטה אל הרדיו. בהרב נתחייך. רגיל הוא להאזין לצלילי המוסיקה בערבי החורף הארוכים, פתח וסיפר, בשבתו למיין את הבולים. דומה שציפה לשאלה כלשהי, וכשלא נשאל, אמר פתאום כממשיך חוט מחשבותיו:

“שרונה על שם עין־השרון”.

גרשון ניענע ראשו בהסכמה.

“היא הבכורה אצלנו”, אמר בהרב בעקשנות, והסיר את משקפיו.

“אבא”, נתערבה שרונה כיראה את ההמשך, “גרשון יודע בדיוק בת כמה אני”.

“אף־על־פי־כן לא נמצא לנו מקום בחדר־האוכל”, היה בהרב כמחטט בפצע.

“זה מפני שאיחרנו”. היססה שרונה.

“אבל כשאני עליתי על גבעת החול השוממה הזאת, היה מקום די והותר”, הניח בטריקה את ספל הקפה שבידו.

תחת מבטיה המצווים של שרונה קם גרשון וסגר את מקלט הרדיו. אחר־כך פתח את המזנון, שלף בקבוק קוניאק, ומזג לתוך שתי כוסיות.

בהרב נתן עיני חיבה בגרשון, הפך את הכוסית אל פיו, כיחכח בגרונו, ופתח בקול נרגש:

“הם לא האמינו שפה תקום עין־השרון. הם אמרו שאין מים, ובלי מים לא יקום הבית, וכשאין בית – אסור להביא ילדים לעולם. וכך, גרשון חתני, כמעט ונתקפחה רעיתך”, הציץ בשניים באותו חיוך של זוית שפתיו. “כשנודע להם על ההריון, דרשו שפנינה תלך אל הרופא בעיר ותשוב בלעדיה”, הושיט את שמאלו המרעידה מול שרונה. רגע ממושך נשארה אצבעו כך, גלמודה באויר, “ולא ידעו שילדים הם שמביאים את הבית ואת המים”. הוא קם וקרב אל גרשון והושיט את כוסיתו והציע לשתות להצלת חייה של שרונה. אחר־כך שתו לחיי המים בעין־השרון, ולחייה של פנינה בעולם הבא. משרוקן את הכוסית החמישית, איחל פתאום העלאה במשכורתו של גרשון “כדי שנשמח כולנו יחדיו, ולא רק בחגים”. עתה ישב, כאילו סיים משימה חשובה עם ברכתו זו האחרונה. עיניו נוצצו בברק מוזר מבעד למשקפיו. לחייו החיוורות, שפשט בהן הסומק, דומה שוּתפו אף הן באותה חדווה פנימית. “ועכשיו נספר לגרשון חתננו פרשת גילוי המים בעין־השרון”, השעין את גבו לאחור, הרכיב רגל על רגל, הניח את כפותיו על מסעדי הכורסה, וכבר פתח את פיו, אלא שאז הבחין בקריצת עינה של בתו אל גרשון. הוא סגר את פיו, הסיר את משקפיו, הרכיבם מחדש, וכמעודד את עצמו פתח:

“אין דבר, אין דבר, ילדים. ובכל זאת, חובה עלינו לסַפר, לשוב ולספר, וכל המרבה הרי זה משובח”. המשיך ותיאר את צמאון האדם, צמאון הבהמה והאדמה. הבאר הישנה הפיקה שישה מטרים מעוקבים של מים לשעה בלבד, ונטעי הפרדס הרכים, שהוא נטע במו ידיו, היו גוֹועים בצמא. השתילים היו בוכים כמו שרונה’לה הפעוטה.

דמעות נקווּ מעיניו. הסב את ראשו אל החלון ונשתתק. מבחוץ זרמו החושך וריח התפוזים המתקתק כשל גוויה מרקיבה.

אותם ימים, המשיך בהרב וסיפר, הוא הציע להתחיל בקידוח באר חדשה. הרחק בדרום. באותו מקום שאפילו שיכון הוותיקים לא נגע בו עד היום, והגדר עדיין עומדת במקומה הראשון. אם לא בטוב, אז ברע נוציא את המים, היה מעודד את החברים ספק בדברי ליצנות. ידם האחת אחזה בשלח, והשניה בגלגל הקידוח. מפרדסי הדרום של אום־כפרא ומפרדסי מיסקי שבמערב היו אורבים המרצחים — ואנחנו יכולנו להם. שנתיים ימים היו קודחים ומעמיקים ומחפשים, ולילה אחד זינקו המים. עד לשמי השמים עלו וכיסו בענן את הכוכבים. “ואנחנו היינו גומעים ומנשקים זה לזה נשיקות אחים”. נשתתק לרגע והוסיף בעצב, “ואתם הצעירים אינכם מאמינים. מעומק של מאה תשעים ושניים מטר משכנו והעלינו. מאה וחמישים קוב לשעה”. נשא את עיניו, ומשהבחין בפליאה שעל פני שרונה וגרשון, אמר בהתעוררות, “קשה להאמין, מה? זה היה נצחון העקשנות החלוצית, ילדים, כי האדם אסור לו להתיאש. איך אמרו אבותינו, אפילו חרב חדה מונחת…” קולו נתרסק פתאום לנוכח גל של יפחה. עמד וחיפש בארון, עד שמצא ממחטה והספיג בה את עיניו. שרונה הובילה אותו בחזרה לכורסה, והוא המשיך וסיפר בקול נמוך כיצד חגגו בצריף של חדר־האוכל את חג המים. אף פירט מי ומי באו מן האורחים, והזכיר את פרידמן מן החוצבים בהרי ירושלים, ואת אהרונוביץ מן הוועדה המרכזת, “ואיש לא אמר צר לי המקום”, לחש ונפנף בשמאלו כנגדם.

שרונה הבחינה ברעידות אצבעותיו וביקשה ללטפן, אך בהרב דחק בה לשבת. הוא עוד לא סיים. אין מה למהר. עוד הלילה ארוך, ועליהם לשבת ולהאזין.

“קישוטים שקישטנו אז את צריף חדר האוכל לא תמצאו בשרון כולו”, הבטיחם בהרב בקולו הנמוך, המבטיח, " ‘עלי באר ענו לה’, ציירנו על הקיר באותיות של ספר התורה, ועל הקיר מנגד כתבנו", בהרב רשם באצבעו בחלל, ושפתיו מאייתות, “‘בשמחת יוצרים ומרחיבים’. כאלה היינו אנחנו. וכשהעלינו אותך, שרונה’לה, על הבמה”, הוסיף בהתעוררות, “היו החברים רוקדים סביב ושרים מים מים בששון ממעינות הישועה. אפילו יושב־ראש הבית הלאומי עמד ודרש בשבחו של הפסוק ‘עלי באר’”, בהרב עמד עתה, גופו זקוף וקולו מרעים, “‘השיר שנדם במשך אלפיים שנה, שב עתה לתחיה בעין־השרון, ואני אומר לכם, חברים, כל טיפת מים חדשה במקום הצחיח הזה היא טיפת דם חדש בעורקי עמנו!’” הוא ישב עייף ומתנשף, ידו השמאלית מוסתרת מאחורי גבו, “והדם אוזל, ילדים”, מלמל בינו לבינו, “הולך ונעלם, במקום הצחיח הזה”.

למחרת, עם צאת האוטובוס הראשון, נסעו שרונה וגרשון והילדים. בהרב הפציר בהם להישאר, ולוּ יום אחד נוסף. הוא יוליך את פנינה’לה אל הרפת ואל הלול, ואת דני יושיב על טרקטור. הבטיח גם לספר לשרונה על תכנית הבולים. תכנית הקשורה לחיים חדשים, ולא פרט אילו חיים חדשים. אפשר שגרשון הבין, מפני שדחק בהם לנסוע. העבודה במשרד מרובה, והעבודה הנוספת מצפה לו. שרונה אמרה שאסור לילדים להפסיד ימי לימודים. יבוא נא אבא לירושלים, וישוחחו על התכניות.

“שום דבר לא בוער”, הבטיח גרשון.


 

ג    🔗

שרונה כתבה שלראש השנה מוכרח אבא לבוא. וכדי שהשנה החדשה תהיה מתוקה, עליו להביא גם דבש מן הכוורת של עין־השרון. דבש שנאגר מפריחתם של התפוזים. ועליך להקדים, אבא, כתבה שרונה, מפני שהחגים בירושלים מתחילים לפני חצות היום.

גדיים שנעשו תיישים ומלמדים את אביהם כיצד לנהוג, צחק בהרב בלבו ברוב הנאה, ולא מיהר לנסוע. חושש היה שיעשו דירתו רשות הרבים. ציפורה מוועדת השיכון שאלה במפורש, האם יחוג בהרב את ראש־השנה בירושלים? עליה לדעת, כי אורחים רבים…. ניסה להשתמט, אולם כשציפורה דרשה תשובה במפגיע, התפרץ פתאום: האין הבית ביתו?! ובטרם יסע הגיף את התריסים עד תום, ולא נחה דעתו עד שפשפש ומצא חבל נהגים עשוי פשתן שזור, ענב עניבה וקשר בה את ידית התריס, ואילו את קצה החבל חיזק אל כרעי המיטה. אחר־כך נעל את הדלת נעילה כפולה, ושב ובדק מבחוץ.

רק בעלותו במדרגות התלולות בדירתם של גרשון ושרונה, רפתה המתיחות באבריו. אפשר מחמת ריחות תבשילי הדגים ולפתן השזיפים שבאו באפו. זכרונות עמומים העלו לחלוחית בעיניו, ושרונה נתנה בו עיניים תמיהות בהיכנסו. הוא השיב לה בחיוך מבויש והצביע על רגליו שנתיגעו במדרגות.

ארבעים וחמש שנה נמחקו כלא היו, ושרונה ממשיכה במסורת בית אביו: השולחן ערוך במפה לבנה ובנרות ובחלות.

“גרשון”, התנצלה שרונה, “עוד לא שב, עבודה נוספת. ככה זה.”

דברי בתו לא העכירו את רוחו. הוא התקלח בנחת, החליף את לבניו ולבש מקטורן. אף הקפיד שצוארון חולצת השבת יוּנח על דשי המקטורן. וכשישב במרפסת והשקיף אל הרחוב הלובש חג, חש שמזומנת לו שעה שיש בה חלק ששים מטעם גן־עדן, כדברי אביו בימים משכבר. אפילו כשגרשון שב מן העבודה וסרב להתלווֹת לבית־הכנסת, לא הקפיד עמו.

לבדו ירד לרחוב, נתערב בקהל לובשי־החג, ומשך ובא עמהם לבית־הכנסת. אולם הגבאי לא הניחו לבוא פנימה. בשלמתו הלבנה ובכיפתו הרקומה ירושלים בחוטי זהב הסביר לבהרב, שמקום צריך לקנות בדמים, ובעוד מועד, שהטורח בערב שבת, כמאמר הבריות…

בהרב הסיר את משקפיו במבוכתו והבטיח לשנה הבאה, מפני שעדיין חדש הוא כאן.

פניו הזועמות של הגבאי נתרככו, אפילו גבותיו נתרחקו זו מזו. עולים חדשים, אמר, זה ענין אחר. מצוות ישוב הארץ קודמת לכל, אף כי העברית בפי הזר שגורה היטב. הוא הושיב את בהרב בקצה הספסל, התוחם את המקומות השמורים, והוסיף שאם אדם מבקש לו מצווה בעצם הימים הנוראים, חובה לסייע בידו, שהרי הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים.

ניגוני החג ששמע בהרב אותו ערב, נתערבבו בריחות הבשׂומים של הרחוב, ובתבשילים ששרונה הגישה לסעודת החג. ובלילה בלילה ישב אצל אביו על הברכיים הרחבות, החמות, והיה משיב לו בהילכות פרשת השבוע.

למחרת בבוקר כבר מצא את גרשון רכון על מפת ירושלים, ועפרונו האדום שבידו משרטט מסלול הטיולים, שבהרב עתיד לערוך. גרשון הוא איש התכנון במשרד האוצר וקצין המודיעין בגדוד מילואים, לפיכך בקי הוא אף במפות של שטח בנוי. אפילו כתב את קווי האוטובוסים המהלכים לכנסת ולמוזיאון ולהיכל שלמה ולקבר הקדוש שבלב העיר העתיקה, ומשם העבירו לקבר דוד ועד בית־העלמין המקודש שבהר הזיתים בא. ואילו אל הכותל המערבי יילכו יחדיו, בעצם יום החג, שאז גם הילדים יתלווּ אליהם, וסבא יהיה רשאי לקנות לנכדיו ממתקים ברובע הארמני.

פתאום אמר בהרב: “אולי תמצאו לי מקום עבודה בירושלים?”

שרונה נבהלה, “למה לך עבודה, אבא?”, ומשהבחינה בחיוך נבוך על פניו הוסיפה, “אתה והליצנות שלך. כמעט שלא השתנית, אבא.”

רק גרשון אמר בבטחון: “אדם בגילך לא ימצא עבודה”.

בהרב קם וזקף קומתו ושאל כמתגרה: “לא?”

“לא.”, אמר גרשון בכובד ראש.

“ככה”, שאף בהרב מלוא ריאותיו אוויר, אחר־כך ישב ואמר, “אם פרידמן מן החוצבים עדיין ראש־העיר אצלכם, לא תחסר לי עבודה”.

“פרידמן”, חתך גרשון קצרות, “כבר איננו ראש־העיר”.

בהרב העביר פלאנלית יבשה על זגוגיות משקפיו בלי להסירן, ואמר חרש: “יחד חצבנו בהרי ירושלים. בימים שלפני עין־השרון”.

“אבל הוא כבר איננו ראש־העיר”, כמעט בצבצה שמחה בקולו, “איננו”, פסק.

“הלפרין”, ביקש בהרב, “הלפרין ודאי סגן ראש־העיר. הוא שבא לעזור לנו ביום החיפוש הגדול של הבריטים…”

גרשון כבר פתח את פיו להשיב, אולם שרונה הקדימתו ואמרה: “למה לך עבודה, אבא. הרי באת לנוח, לטייל עם הנכדים…”

ביום השני השכים ונסע למרכז העיר. אצל כל ידידיו משכבר הימים ערך ביקורים. משרדיהם שכנו במקומות העליונים, ומכיון שלא הסכין למעליות, היה מטפס ועולה במדרגות התלולות, ובין קומה לקומה עומד לפוש. והם שמחו לבואו. אף התבדחו ואמרו, שהגשמים הקדימו השנה, ונעלי הקיבוצניק שלנו מתנקות היטב במדרגות השיש. היו מעמידים אותו כנגד החלונות שטופי הגשם, ומורים באצבע על צריחי מגדלים ועל כיפות של מסגדים ועל גגות של בתי־הכנסת, וחוזרים ואומרים כבתפילה: קדוש, קדוש, קדוש. קדושה העיר ומלואה. ורק מחלון משׂרדם ניתן להבחין בערשׂן של שלוש הדתות. אחר־כך היו פונים אליו בפליאה: מה לו לבהרב ולעירם של בורגנים. אף עמדו והזכירו נבואתו על העיר בארץ־ישראל, שעליה התנבא הנביא: בעוד ארבעים יום נינוה נהפכת. אף־על־פי־כן זימנוהו לשבת, וכיבדוהו בתה, או בקפה, ויש שצירפו עוגה או בוּריקס. רק כשהיו שומעים משאלתו, היו נרתעים פתאום. וכי תמו המלאכות בעין־השרון, ניסו להתבדח. והרי אנחנו כבר בגיל, הוסיפו, שזכאים אנו לנוח על זרי דפנה, אחרי המים החיים שגילינו והשממות שהפרחנו. הם המשיכו ושאלו לעיסוקו בקיבוץ, וכששמעו שמומחה הוא בגידול הדרים, שיבחוהו על מקצועו, אלא שבירושלים, גיחכו, פשוט אין מגדלים הדרים. בכל זאת, הבטיחו, בלווֹתם את בהרב אל פתח היציאה, כל ישראל ערבים זה בזה, ואנחנו נמשיך להתענין.

רק גלבּר, גזברה של עין־השרון בעבר הרחוק, ועתה מנהל הבנק למשכנתאות, עיכבוֹ שעה ארוכה. הוא שב וליבב בעיניו את בהרב, כאילו כל אותן שנים ישב וציפה לביקור זה. אף פתח דלת נסתרת בארון הפוֹרמאיקה ומזג מן הקוניאק־תוצרת־חוץ לתוך גביעי בדולח רחבי כרס: מי היה מאמין, אמר כשהוא בוחן את הגביע כנגד אור החלון, שבהרב, אותו בהרב, אשר ראה בי, בגלבר, בוגד כשהודעתי על עזיבה… שום דבר לא ניתן לעריקים! זוכר את נאומך? וכך יצאתי בידיים ריקות. נקי מנכסים. בנקיון שיניים, כמו שאומרות הבריות. אבל לא גלבר האיש הוא שישמור טינה לבהרב. גלבר תמיד ידע להעריך את כוונותיו הרצויות של בהרב. ועל כן נמצא לך עבודה, קשישי, עבודה שלא רק מפרנסת את בעליה בכבוד, אלא גם מבטיחה פּנסיה ושאר זכויות סוציאליות, אף דמי אשפוז בבית־חולים.

בהרב התנצל, שיהיה זה חסד רב מדי. די לו במשכורת זעומה. קצת למחיתו וקצת למתנות של ערבי שבת. אלא שזקוק הוא גם לדירה, לא בדיוק דירה במובן המודרני, רק מקום להניח את הראש, לכן פנה אליו, כלומר אל גלבר, שהוא מנהל הבנק למשכנתאות…

כאן הפסיקו גלבר ואמר בקול חמוּר: משכנתא חובה להחזיר בתשלומים במשך שנים, וכמה שנים יוכל בהרב לעמוד בהתחיבויות כספיות. שהרי עלול בהרב, עד מאה ועשרים, בוקר אחד, חס וחלילה, וד"ל. אל נפתח פה לשטן. על כן עצת ידיד הוא מיעץ לו: ישוב לעין השרון וידרוש בתוקף דירה. אמנם לו, לגלבר, לא נתנו דבר, אולי מפני שרק עשר שנים עמל, כמו שאומרות הבריות, אבל ארבעים וחמש שנה, הן בכל זאת…

אותו ערב הודיע בהרב על שובו לעין־השרון. גרשון עודדו ואמר, שהלילות באמת קרירים, ובקרוב תפרוץ מגיפת השפעת. מזלך, בהרב, שביתך בשרון ולא בהרי ירושלים. כידוע, נוסעת לה דלקת הפרקים ובאה בעקבות השפעת, על כן מוטב שהאדם יסתגר בביתו.

שרונה ניסתה לעכב בעדו. הבטיחה שמזג־האוויר ישתפר. נשבעה שמזג האוויר ישתפר, ובעין־השרון ודאי יסתדרו בלעדיו, כמה ימים.

“הוא הדבר שמפניו אני ירא”, אמר בהרב חרש.


 

ד    🔗

חברי המזכירות זימנו את בהרב ליום השישי, בשעה עשר בבוקר, הלא היא השעה היעוּדה לישיבות המזכירות. ובהרב לא בא. אותה שעה היה עומד ליד תנור האפיה, וידיו בתבניות הבצק הנדחקות על גבי הסרט הנע לתוך לוע התנור. די לו ששיגר מכתב, ובו פירוט בקשתו לשכירת דירה צנועה בירושלים, וכן לתשלום קבוע למחייתוֹ בבחינת פנסיה, שכך יעץ לו גלבר מנהל הבנק. עתה אין בדעתו להיכנס לגוב האריות. יובל המזכיר שם, ומוֹישלה מרכּז המשק, ושלמה בנימיני יושב ראש ועדת החינוך, וכרמי הגזבר. כולם בני כיתתו של יורם בנו, ואף צעירים ממנו. ובהרב יודע שעדיין לא סלחו לו עזיבת בניו את עין־השרון. ואותי הם לא עזבו? היה מבקש לזעוק.

יובל הגיע מקץ חצי שעה. הוא לחץ על כפתור המכונה, והתבניות עצרו נצפפות כסומות. “לא ידענו שבהרב ינוס מן המערכה עוד לפני שהתחיל בה”, אמר יובל בקול רם.

בהרב נטל את מעילו הארוך, המשמשו גם בלילות השמירה, ויצא בעקבות יובל. ולא ידע שההליכה למזכירות כה קשה. במעלה הדרך הבוצית משך את נעליו הכבדות, ויובל בסנדליו מקדימו כדי שתיים־שלוש פסיעות. יורם בנו לא נבהל אף כשקראוהו לבירור בפני האסיפה הכללית. רק נעץ את עפרונות הציור שלו בכיס חולצתו בבחינת מגינים, וישב בתווך, בין אביו ואמו. המזכיר פתח בשבח מעשי האבות החלוצים שזיכוּנוּ במשק בנוי לתלפיות, וסיים באזהרה, שאם כל צעיר יזנח ככה את המשק ויסע לו לפאריס, ניהפך בקרוב למושב זקנים. אחד הוותיקים קם ומסר הודעה, שהם הקריבו את שנותיהם היפות ביותר למען מהפיכה זו. אולם יורם לא נבהל. אפשר מפני שישב בתווך, בין אביו ואמו. ושרונה מאחוריו. משפט אחד בלבד השיב להם: ינהג נא כל אחד לפי צוו מצפונו, כפי שאבותינו נהגו. עתה מצייר יורם את פאריס בשלכת, ושמו הולך לפניו בעתונים הלועזיים. רק אביו מושך את רגליו כנידון. ציוריו של אביו נולדו וקמלו בעודם בלבו, עת ידיו עסקו בעצי הפרדס.

“אנחנו מוכנים”, קרא יובל וטפח בידו על השולחן.

בהרב לא חש שכבר נכנס וישב מולם. קולו הרך של בנימיני בא אליו כממרחקים: “המכתב אמנם הגיע לידינו ונתקבל ברגשות קשים.” רווחים עושה בנימיני בין משפט למשפט ומכחכח בגרונו, “חשבנו שאולי בשיחה ידידותית, בין חברים…”

בהרב השפיל את עיניו. שיפתחו בתוכחות ובאיומים. שהרי אלה ממילא יבואו. הסיר את משקפיו ונתן את עיניו בקיר מנגד. כמבעד לערפל קרא את הכתובת: “בזכותכם הגענו עד הלום”. היו שם תצלומיהם של קריגר ופילניק וגלר ורוזה ואגסי, ואפילו פנינה רעיתו שם. מנהג נאה עשו הצעירים בקבעם את דיוקנאות הוותיקים שוכני ה“גבעה”.

יבלונסקי נכנס פתאום. כדרכו, בצליעה מזורזת למרות זיקנותו, ומקלו מכה לפניו. “שמועות זדוניות הגיעוני”, בא לתוך דבריו של בנימיני בקולו הנמרץ, “אינני מאמין”, הביט בבהרב, כדורש הכחשה, “אנחנו הננו חיילים ותיקים, בהרב, וחיילים ותיקים אינם עוזבים את המערכה”.

יובל ביקש שלא יתפרצו בלא נטילת רשות, ואולם יבלונסקי שב והקיש במקלו, וקרא אל בנו: “שמנדריק, אל תפסיק אותי כשדנים בדיני נפשות!” הוא זקר את זקן השׂיבה שלו כנגד חברי המזכירות וישב.

בהרב לא דיבר. וכי מה יאמר להם? יספר להם בדידותו? מה הם מבינים? לגולל עליו את האשמה הם יודעים. יבלונסקי צמח ופשט בעין־השרון כמו הפרדסים בחולות מסביב. עשרים ושתיים נפשות מונה כבר שבט יבלונסקי. מדי ערב שבת עומד בנו הצעיר של יובל על משמרות הכסאות בחדר־האוכל. שישה שולחנות הם מצרפים ומשעינים עליהם את כסאותיהם באלכסון, ונכדו של יבלונסקי בידיים פשוטות ורגליים פּשׂוקות על המשמר.

“בחדר־האוכל”, אמר פתאום בהרב והרכיב את משקפיו כנבהל מפני קולו, “אין מקום בשבילי, זאת אומרת…”, נקש בלשונו. לא דברים אלה ביקש לומר.

“תסלח לנו, בהרב”, פתח מוישה’לה, שלמד באולפן שנתיים ימים כיצד ליעל את העבודה במשק, ועתה שיחקו אצבעותיו השזופות והארוכות בעט שבידו, “אנחנו עוסקים בבעיה עקרונית, ובתור שכזו אין מקום לסנטימנטים. במוסדות הוחלט, שלא ניתן יד לקעקע את היסודות המקודשים, שעליהם חונכו ויתחנכו בנינו”. הוא התרומם, השעין כפות ידיו על השולחן והביט סביבו, “היום בהרב, אתמול איני זוכר מי ומחר…”

בהרב ידע שגם היום לא ישנה ממנהגו. בשובו לחדרו יגיף את התריסים, יקשרם בחבל הנהגים וישתרע על מיטתו. כאילו אותה קשירה של ארעי היא שנוסכת בו אומץ לשוב ולשכב על מנת לקום. בנעליו ובבגדיו יצפה בעיניים פקוחות, עד שהחושך יכסה אף את החוץ. ובשעה שהחברים יכינו את עצמם בחדריהם לקראת השבת, יפסיע הוא יחידי במידרכות כשהפנכים בידו, ויבוא בכניסה האחורית למטבח. אחר־כך, מסוגר בחדרו יכלה את ארוחתו. אפילו בימות החול, בבואו לחדר האוכל, בוחר הוא לעצמו שולחן מרוחק. אפשר שירא את החברים. זוכרים לו התרסותיו כנגדם באסיפות. על מנהג איפָה ואיפָה במחסן הבגדים, ועל הטרקטורים שימי עבודתם כלים במוסכים, ועל הרווחים הקלים של הגזבר הצעיר ממסחרו בבורסה ובדוכני הפּיִס, ועל שאריות המזון המושלכות לאשפה.

בהרב קם פתאום ועמד, ושטח בקשתו בנשימה אחת: יתנו לו אלף לירות לשנת עבודה, ארבעים וחמש שנה…

כרמי הגזבר קפץ על רגליו והטיל את כפות ידיו הלבנות באויר, כמבקש שיפטרוהו מלהאזין לדברי סרק: “יודעים כמה ריבית נשלם? ריבית בנקאית?!” הוא אחז את ראשו בין כפותיו, כאילו אסון כבד הומט על שכמו פתאום. בחשאי הושיט ידו אל ניירותיו, שלף גליון והתחיל קורא בקול מאופק ושקט, על ימי העבודה שביטל חברנו בהרב אחרי מותה של חברתנו פנינה, כיצד היה עוקר אבנים ושותל פרחים על המצבות. דשאים קמלו, ושיחי הוורדים יבשו, והמידרכות הצמיחו עשב שוטה “והוא”, הושיט אצבע מאשימה כנגד בהרב, “היה מספר לנו שעובד בנוי המשק”.

יבלונסקי לחש: “ואת היש הגדול שיצרנו בעמל כפינו אתה מוכן להפקיר?”

יובל אמר בקול מתון כמסכם דברים ברורים ומוחלטים: “עין־השרון יכול תוכל לכלכל את האבות, כמו שהאבות כּלכּלוּ אותנו”.

בהרב, מבקש היה לספר להם געגועיו לשרונה בתו, ולדני, ולפנינה’לה. מוכן הוא להבטיח להם, שבערבי הסגריר הארוכים בירושלים המסולעת ידבר על אדמתה הזהובה של עין־השרון, ועל פריחת התפוז באביב, ועל גבורת חברינו בימי חפירת הבאר ובימות המלחמה. ולא יספר בדידותו בקרב החברים הרבים ובתוך היש הגדול שיצרו בעמל כפיים, כדברי יבלונסקי.

“אינכם מבינים”, גימגם בקול רם, “אני פה כמו… בנכר… בגולה…”

סנדר דרש מיד שבהרב יחזור בו מדבריו. בנימיני אמר, שאם זו הרגשתו של חבר ותיק…, ולא סיים מפני שכרמי הטיח לחלל, “אני קורא לזאת בגידה!” יבלונסקי הצליע החוצה ללא אומר. אז קם יובל ואמר מתונות:

“אין מנוס, חברים. צריך להביא את הענין בפני האסיפה הכללית.”

ובהרב ידע שדינו נחרץ. לאטוֹ, כחושש שלבּוֹ, המכה פתאום כך סתם בפראות, יקפוץ מחזהוּ, התרומם וגרר את רגליו אל הפתח. כל נימי גופו נדרכוּ אל גאוּת הדמים, שתבוא ודאי גלים גלים, ותשטפנו. וכשלא באה, שקט לבו, והיתה כמו שירה עתיקה מזדמרת על שפתיו:

באה מנוחה ליגע

ומרגוע לעמל…


 

ה    🔗

עם שחר עמד בהרב במקלחת והיה מפקיר את גופו למים הצוננים. ראש צלול בגוף רענן, חזר בינו לבינו על הפזמון, אותו פזמון שהיה משנן לבנו בעוד יורם עמו. כשהיו שבים מריצת הבוקר בין שבילי הפרדסים, היו רוחצים במים הקרים. אותם ימים התחיל מלמד את בנו להבחין בגוני הצבע של הזריחה. פעמים זכו אף לחזות בקשת גבוהה בשמיים. בבוקר מעונן נכרתה הברית מאופק לאופק. לא הכל, יורמי, שְחוֹר של עננים ובוהק של שמש.

עתה, מבעד לרסיסי המים, התבונן בקופסאות הבולים על שולחנו. גונן היה שחור כהה ולא גילו את פיסות הנייר הצבעוניות שבקרבן. הבולים שם סדורים וממוּינים כמו ששיינמן ביקש. רק את המעטפות של יום־הופעת־הבול הצפּין במקום סתר, בתחתית המזוודה.

בעוד המגבת משייפת את אבריו הקפואים, חזר ותיכנן את המשׂא־ומתן עם שיינמן. אמנם בהרב איש קיבוץ, אף־על־פי־כן דם אבותיו עדיין זורם בעורקיו. וזה יהיה מבחנו הסופי. את האלבום יטיל כקלף אחרון סופי ומנצח.

בצאתו ריווח את חלונות ביתו, ואת הדלת לא נעל. החבל הוּתר והושלך מתחת למיטה כסחבה מיותרת. גשם קיבל פניו בחוץ. הוא הישיר להביט לתוך עיניהם התמיהות של חברים שבאו מולו במדרכה, ולא פנה לא ימינה ולא שמאלה. רק בתחנה עמד והביט בעצב בפועלים־השכירים הנפלטים מתוך האוטובוס. אכן, יש מי שימלא את מקומנו. הוא הושיט את כספו לנהג ומבלי למנות את העודף ישב. חש בשאלותיהם האילמות של החברים. הם שאלו על בגדי השבת שעל גופו בעצם יום חול, ועל המזוודה שבידו. נסיעתם שלהם גלויה כשמש ביום קיץ. בכיסיהם מכתבים לצילום רנטגן ולבדיקת עיניים ולריפוי שיניים. מדווי גוף שאין להתבייש בהם.

רוח קרה נשבה מבעד לחריצי החלון וציננה את מצחו הלוהט. הניח את ראשו על זרועותיו ונתנמנם. שוב היה רץ במשעולי הפרדס, אלא שרגליו שוקעות בחול התחוח. נתקף אימה, שמא לא ייצא עוד מכאן, ויורם איננו לצידו. החברים ישבו סביב השולחנות, ואור קר של ניאון האיר את פניהם. ביקש לזעוק לעזרה, אך קולו לא נשמע. היה מטלטל את גופו ומושך את רגליו, אולם אדמת החמרה הקשה הלכה והתפוררה תחת כפות רגליו. לבסוף אחזה יד אמיצה בכתפו, והוא פקח את עיניו. הנהג זירזו לרדת. כבר הם בתחנה הסופית, והפועלים צריכים לנקות את האוטובוס.

על דלת חנותו של שיינמן מצא פתק: “תיכף אשוב”. בהרב עמד והמתין. כסוס יגע בתחנה הסופית עמד ולא מש ממקומו. רק את פלג גופו העליון הרכין מעל למזוודה כגג נגד המטר הסוחף. עיניו ננעצו בחלון הראווה. בולים השיבו לו בעיניים צבעוניות: משולשים כחולים, מלבֵּנים ורודים, מעוּינים צהובים. שמות של ארצות רחוקות צבטו את לבּוֹ בתוגה חרישית: טוֹגוֹ, האיטי, קאמרוּן — מקומות מסתור מפני כל. נצטער לרגע שכל ימיו עסק רק בבולי ארצנו.

שיינמן נתגלגל ובא על רגליו הגוצות. בקולו הנמוך והרוחש אמון התנצל, שתלה שלט, ‘תיכף אשוב’, והוא לא ידע. וכי מה יודע האדם, הוסיף בנעימה פילוסופית, אדם יודע רק בצאתו.

בהרב נכנס בעקבותיו ובזריזות שלף מתוך המזוודה את הקופסאות. המִכסים הורמו והבולים הדחוסים עלו וגלשו על הדפנות. הוא העביר את ידיו על מכנסיו כמזמן את עצמו למלאכתו, והציץ בשיינמן. אולם הסוחר היה מחליק מתוך אדישות במברשת הנוצות שבידו על פני המדפים, היה עולה על שלבים של סולם עץ, וידיו הקצרות מגיעות אף לפינות האפלות.

“אנחנו מוכנים!” קרא בהרב מעשה בן־חיל.

שיינמן קרב ותחב את אצבעותיו השמנמנות לתוך ערימות הבולים, ובהרב חש עוית של כאב בבטנו.

“יפה, יפה”, השמיע הסוחר שביעות רצונו, “כולם תוצרת הארץ?”

בהרב ניענע ראשו בחיוב.

“נאה”, שב והשמיע הסוחר, אלא שערכם אינו רב ביותר", המשיך כמדבר אל עצמו, הבולים ניגרו בין אצבעותיו ונערמו דומם על השולחן, “אני אקנה אותם לפי אומדן”, הציץ בבהרב, ושלח את ידו אל ארנק הכסף שבכיסו האחורי.

בהרב לא השיב. רק אצבעותיו התחילו אוספות דומם את הבולים.

“יש גם דרך שניה”, נזדרז שיינמן להצהיר, ושפתיו הדקות התרחבו בחיוך, “אלא שזו דרך ארוכה, ששכרה איננו רב ממה שהצעתי”, עשה אתנחתא כמצפה לדברו של בהרב, והמשיך, “אם כן, אפשר לשבת ולספור אחד אחד”.

ובהרב נשאר. הוא פשט את מעילו, הפשיל את שרווּלי חולצתו כביום חמסין בפרדס, ופתח במלאכת הספירה. מלאכה קלה, חשב. שהרי הבולים כבר היו נקיים וממוּינים לפי ערכם ושנת הופעתם. אלא ששיינמן ודאי יעמוד וישמור אצבעותיו. נשא את עיניו והתפלא לראותו יושב ליד שולחן זעיר, כשזכוכית מגדלת בידו האחת ובשניה מלקחיים. אפשר ששיינמן בכל זאת אדם הגון. הרי הוא שהדריכו לראשונה במיון הבולים, הוא שהבטיחו בבוא היום לשלם מלוא התמורה, ובמזומנים, ובכסף טוב. וכששאלו בהרב, מתי יהיה היום, השיב, שהוא, כלומר, בהרב יקבע את יומו. בהרב ביקש אף לדעת את סכום הכסף שיקבל, מפני שאפשר כי חייו תלויים בפיסות הנייר הללו. מה פירוש פיסות הנייר, העמיד שיינמן פנים נעלבות, הרי כל בול שווה כסף, ופעמים אף כסף טוב. והכל תלוי, חתם בפנים מסתירות סוד.

בהרב אמר פתאום, ספק מתלוצץ:

“זה כל מה שנותר לי מארבעים וחמש שנה…”, הצטחק ומחה ידו.

שיינמן לא השיב. ראשו המקריח נותר רכון מעל שולחנו. רק מדי פעם היה מנענעו ספק כלפי דבריו של בהרב, ספק כלפי גילוייו החדשים שמבעד לזכוכית המגדלת.

“אבל הם עוד יראו”, איים בהרב באגרוף כלפי ההם הסמויים, “אפילו גרשון יזחל לפני על ברכיו!”

שב ורכן והיה ממשיך ומחלק את הבולים למדורים. סוחר ותיק כשיינמן, חזקה עליו שיתן דעתו אף על נקיונם של הבולים. ניסה להעמיד נגד עיניו את דירתו החדשה. צנועה למראה, אך מלאה חמימות, כדברי המשורר. ישלם לבעל הבית בעד חמש שנים מראש. שנה כנגד כל קופסה. אינו מבקש יותר. דירת חדר. שירותים בחוץ. להתחיל הכל מחדש. כמו בעין־השרון. הצריף. ולהט החורב בקיץ. אחרי יום העבודה יוליך את פנינה’לה לגן החיות. כמו את יורמי ואת שרונה’לה, שהיה מביאם אל הלול, והם מגעגעים “'גוֹלוֹת”, 'גוֹלוֹת". ואפשר שיזמין את דני לריצת בוקר. בעמק המַצלבה יהיו מתחרים לא הרחק מביתם. בינות לעצים שענפיהם משמשים לצליבה. ובערבי שבתות יביא סבא מתנות, ראשית כל יביא לגרשון משקה מן המובחר. חתנו אנין הטעם יודע להעריך קוניאק מובחר. ברית שלום נכרות, לחמש שנים, גרשון. ולפנינה’לה מה נביא? בובה נביא לפנינה’לה. שממצמצת בעיניים ומזילה דמעות. ובשביל דני נתחיל לאסוף בולים מחדש.

בהרב פרץ בצחוק והביט סביבו בבהלה. שיינמן עמד והיה משלשל את התריסים כלפי מטה. אדם בגילו חייב לשמור על בריאותו, הצטדק, ואין לך כשנת הצהריים השומרת על בריאות הגוף. קרב והדליק מנורת לילה, כדי שבהרב יוכל להמשיך ולעבוד, שהרי על יושרו של איש קיבוץ אפשר לסמוך אף בעיניים עצומות, נצטחק ורמז כלפי המיטה המתקפלת שהעמיד באמצע החנות.

השעות נקפו, ובהרב לא ידע. טורי ספרות נתארכו על הגליונות הלבנים, וידו המשיכה מוכנית לרשום. פעמים נתמזגו הטורים למוטות ברזל שאיימו להכותו, והוא המשיך ורשם. אף לא שמע כאשר שיינמן קם ואסף את מיטתו, הרים את התריסים, מזג קפה והעמידו מַהביל בסמוך. רק כשסיים וקרא בקול ניחר, “הכל נגמר!”, הבחין בספל. נטלו בשתי ידיו והגישו אל פיו. עיניו לא מצמצו מול אלומת האור שזרמה פנימה מפנס הרחוב.

שיינמן קרב, וללא אומר גרף את הבולים לקופסאות. אחר־כך אחז בגליון הנייר, צירף את הספרות, הכפיל וחילק והוסיף וחיסר, וכל אותה שעה מלמלו שפתיו חרש כבתפילה.

בהרב עמד דרוך, קולט ניעי שפתיו של הסוחר, וחוזר ושונה: שבעת אלפים חמש מאות ששים וארבע פעם אגורה וחצי… שלושת אלפים שבע מאות חמישים ושבע פעם שלוש אגורות!… עד שחש טפיחה על שכמו וראה את גליון הנייר נתחב לידיו.

“אתה, ידידי, לעולם אל תתן אמון בסוחרי בולים” עודדו שיינמן לבדוק את החשבונות, “אף כי אמרו טוב שם טוב משמן טוב”. הוא שלף ארבעה שטרות בני מאה לירות, הניחם על הדלפק והוסיך בנדיבות לב, “את העודף שמור לעצמך”, התרחק אל שולחנו וקרא, “ומה יעשה קיבוצניק ברכוש כה רב, מה?”

אפשר ששתיקתו הזועמת של בהרב היא שלא הניחה לו לסוחר לשתוק. פתח בטרוניה על הזמנים החדשים שאין האדם בימינו שמח בחלקו. הנה, כשהוא היה חבר קיבוץ בגליל, די היה לו בכמה גרושים בחודש. עתה יקנה ידידנו איש הקיבוץ החבר בהרב מתנות לנכדיו. כמו בורגני אמיתי. לפנינה’לה, למשל. הרי בפירוש הזכיר את שמה. ואולי יקנה לעצמו כסנוע. לא מוכרחים להמתין בתור של ותיקי הקיבוץ. אנשים בגילנו אוהבים כסנוע. חוזרים לימי הינקוּת שבערישׂה, נתן קולו בצחוק רם.

בהרב עצם את עיניו. מבעד לריסיהן יכול היה להבחין בפניו האדומים של שיינמן, ובזיפי זקן השיבה, ובעיניו הלוהבות. שלוש פעמים כבר בדק את החשבונות והשווה עם לוח המחירים המודפס על נייר של ארגון סוחרי הבולים. ארבע מאות פחות שתי לירות. ושיינמן ממשיך ומעודדו לשוב ולבדוק. מפני שכמה וכמה מידידיו הטובים נפלוּ למשכּב, לא עלינו, בגלל תחושת קיפוח. ואם הכסף נראה לו לבהרב מועט, אדרבא, יפשפש בכיסיו או בתחתית המזוודה וימצא את הבולים יקרי הערך, את אלה ששווים מאות ואלפים, אותם ששנינו יכולים לעשות בהם עסקים.

בהרב קפץ ורכן אל המזוודה, ובחיוך של מנצח הניח את האלבום על הדלפק. בדריכות עקב אחרי ידו המושטת מרחוק של שיינמן, אצבעותיו המרפרפות בין הדפים, לבסוף הבחין בעקימת שפתיים של בוז.

“עשרים לירות בלבד”, סיכם שיינמן.

“ועוד אומרים עליך שסוחר הגון אתה”, נתן בו בהרב עיני טינה, ולא סיפר כיצד היה חוסך מתקציבו האישי למען מעטפות אלו.

הסוחר קרב ואחז את ידו. כרופא אל חולה דיבר. כמבקש להעביר רוע דבריו במגע ידו. על בהרב להבין. רבים קנו מעטפות אלו. וההיצע עולה על הביקוש. הרי גם בעורקיו של בהרב זורם דם אבותיו הסוחרים. “בולי ‘דואר עברי’ תן לי!” קרא שיינמן בלהט, “את ‘צפת במצור’ תן לי!”

בהרב השפיל את ראשו. “את נשמתי במצור אתן לך!” לחש־קרא. הוא נטל את הכסף, את האלבום הטיל למזוודה, וגרר את רגליו החוצה.


 

ו    🔗

שלוליות של גשם באו בנעליו, ועמן כוכבי השמיים ופנסי הרחוב. הוא לא חש ברטיבות רגליו. בני אדם בחלפם סביבו טילטלוהו וסחפוהו עמהם, והוא לא ידע.

“זה הסוף”, אמר פתאום בקול רם.

מישהו עצר וביקש סליחה, והתנצל שלא שמע שאלתו. בהרב לא השיב. מרחוק ראה חנות צעצועים ונכנס. הוא ביקש בובה. גדולה. ויפה. ושממצמצת בעיניה ומזילה דמעות. הזבנית התנצלה, שהבובות הגדולות והיפות בחנותם הן מתוצרת צרפת וקוראות מאַמאַ מאַמאַ. ובכלל, פסקה, אין הבובות בוכות.

בהרב קנה אחת ששערותיה שמש ופני מלאך לה. שילם ויצא ונסע לתחנה המרכזית, ומקץ שעתיים התדפק על דלת ביתה של בתו. בפתח עמד והצטדק. יודע הוא שהשעה מאוחרת, אלא שמוכרח היה להביא את המתנות.

שרונה באה מבוהלת מן המטבח. נדמה היה לה, כך אמרה, ששמעה דפיקה על הדלת ושלחה את גרשון לפתוח. אחר־כך נדמה היה לה, כך אמרה, ששמעה את קול אביה. היא מכירה את קול אביה. אפילו בשעות של מהומה או של דממה היא תכיר את קול אביה. היא התנצלה שידיה מלוכלכות. זה דם של דגים לשבת.

“כל־כך נבהלתי”, פרצה פתאום בבכי, והסיטה את שערותיה הארוכות אל עורפה. “הו, אבא, כמה נבהלתי”, התנפלה על צוארי אביה וכרכה זרועותיה סביבו.

ידיה ופניה היו לחות וחמימות, ובהרב ניסה להתבדח:

“מה יש פה לפחד?” אף שלף את הבובה מעטיפתה והעמידה על השולחן, “אסור לסבא מן הקיבוץ להביא מתנות?”

“כמובן שמותר, אבא’לה”, חייכה שרונה מבעד לדמעותיה, “כמובן שמותר, אבל בשעה כזו?” שבה ונתנה עיניים נפחדות באביה.

בהרב ביקש בקול ענייני שיביאו לפניו את הנכדים. מיד. בזה הרגע. גרשון ניסה למחות. לא עכשיו. עליו לסיים הערב את הדו"ח הכספי של אחד הלקוחות, שהבטיח לשלם היטב. אולם בהרב לא ויתר. ופנינה’לה הובאה בזרועות אמה. ידיה הקטנות נברו בארובות עיניה הסגורות. דני, בפיג’מה קצרה ממידות רגליו, הפסיע בעקבותיהם בצעד מהסס, כדורך על גבי זכוכית. בהרב תחב את הבובה אל חיקה של פנינה’לה ואת האלבום נתן תחת שחיו של דני.

“בקרוב ימלאו לך שלוש־עשרה”, מלמל, “הגיעה השעה שתתחיל לאסוף בולים, מעטפות־של־היום־הראשון”, נתן קולו בצחוק פרוע, “אי אפשר לדעת מה יילד יום!”

שרונה העבירה את הילדה לידי גרשון ונשקה על לחייו של אביה. “אתה נורא מצחיק, אבא”, אמרה בעצב.

בהרב שלף את שארית כספו והניחו על השולחן, שרונה יצאה חרש עם הילדים. גרשון עשה בידו תנועה של סירוב. אף־על־פי שהסכום מועט, מבקש בהרב, שיפרישו גם ליורם כשישוב מפּאריס. והוא יבוא בקרוב. מוכרח לשוב. ובכסף יקנה צבעים. ויצייר ברושים. הרבה ברושים יש על הגבעה בעין־השרון. “ושיצייר אותם בשלכת”, חתך בקול מצווה.

גרשון פתח את פיו ולחש: “אין ברושים בשלכת”. אך מיד שמט ידיו בחוסר אונים. הוא עמד רגע מהסס, אחר־כך מזג שתי כוסיות קוניאק, קרץ בעינו כלפי הכסף על השולחן וקרא: “לכבוד הדודים מאמריקה!”

בהרב לא השיב. רק נטל את מעילו, העבירו מיד ליד כאומד משקל המים הספוגים בו, ואמר שעליו לשוב הביתה. המשק מצפה לו. סדרן העבודה לא ימצא לו מחליף. לא כל צעיר מן הקיבוץ יכול להחליף את בהרב.

גרשון אמר ברוב משמעות: “אני מבין”.

“מה אתה מבין”, נתן בו בהרב עיניים קשות.

שרונה באה בסינרה המוכתם וחצצה בין אביה לבין דלת היציאה. על אבא לשכב לישון, ציוותה. תיכף ומיד. ומחר יאכל אצלם מן הדגים שהכינה לשבת. בדירה יש מקום לכולנו. אם רצונו של אבא, בבקשה, חדר השינה כולו לרשותו. “במיטה הכפולה תנוח מנוחה כפולה”, פסקה בחיוך, ועיניה השחורות רציניות.

אולם בהרב עמד על דעתו, חושש הוא אף מפני מזג האוויר. דלקת הפרקים נפוצה מאוד בעונה זו בירושלים. אדם בגילו חייב לנהוג בזהירות. פנינה אמה מתה פתאום. הצטננות קלה לכאורה. שרונה ודאי זוכרת כיצד ניסתה האחות לרפאה באספירין. “ועכשיו היא נחה”, חתם בחיוך מוזר, “במיטה כפולה ומכופלת”. בזריזות רכן והעביר את שפתיו הקרות על מצח בתו. לחיצת ידו של גרשון היתה אמיצה כיאה לגברים.

עם שחר שב בהרב לעין־השרון. הוא היה עייף מאוד ובגדיו לחים. האוטובוס היָשיר לחיפה עצר למענו בעיקול הדרך. השעה היתה אחרי חצות הליל ולרגע עלתה בדעתו המחשבה לבקש מן הנהג, שינהג לפנים משורת הדין, ויביאנו לשערי המשק. אולם עד שמצא נימוק של זכות, כגון שנפצע בימי המאורעות כשהיה מאבטח את פועלי הפרדסים בנסיעתם בכביש זה, כבר עמד האוטובוס, ובָהרב גרר את רגליו במורד הכבש. מבלי להתעכב המשיך והפסיע בכביש הסלול, בודד וכבד. דרך ארוכה הלך, ונתארכה כמו בימי נסיעתו בטנדר לפני מכונית הפועלים, בחיפושיו אחרי המוקשים הטמונים באדמה.

הוא לא בא בשער הראשי, הלילה שומר ליד השער בנימיני, ולא רצה בשאלותיו. בפרצה שבפרדס נכנס. הוא בא אל העשב הלח, הניח את מזוודתו הריקה למראשותיו, השתרע מלוא קומתו, ונתן את עיניו בצללים הכהים מעל ראשו. אט לאט הוורידו התפוזים מתוך השחור. מוזר, חשב, מעולם לא ראה אותם נולדים עם שחר. והם כבר עזים וברורים ורעננים. עוד מעט יבואו פועלי עונת הקטיף בשׂקיהם ובמזמרותיהם, וימצאוהו מוטל כך, כעשב השוטה הזה.

זחל וקרב אל אחד הגזעים, אחז בו בכפותיו והתרומם. לאיטו השתרך לביתו, עובר מגזע אל גזע, ספק תומך בהם, ספק נתמך. בחשאי נכנס לחדרו, ושם עמד וצפה מבעד לחלון. עתה לבש הפרדס את גונו הירוק כהה, ורכסי ההרים נצטבעו בכחלחל הארגמני. אכן, הצבעים נותרו עזים וברורים וניחוחים, אף כשהגיף את התריסים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49249 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!