כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב

וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ

(עמוס ה' 19)

א

מדי יום ביומו היה בהרב יושב אל השולחן הכבד בחדרו וממיין את הבולים. באצבעותיו הקצרות והמחוספסות היה ממיינם. משקפיו מוגבהים על מצחו ושערו האפור־ברזלי גולש במרדנות על עיניו. זה לא כבר שב מן העיר, לאחר שהציג את סחורתו בפני שיינמן סוחר הבולים. אם תמיינם, הבטיח שיינמן, ניתן יהיה להעריכם.

שלושים וחמש שנה היה אוסף אותם. עשר השנים הראשונות הושמדו במלחמת השיחרור. פגז נחת בחדרו עת שמר בעמדה הדרומית ליד הבאר. עשרים וחמש שנותיו לאחר המלחמה נארזו מתוך עירבוביה בקופסאות הקרטון והוסעו העירה. עתה הוא מסדרם לפי גילם וערכם. ככל שיזקינו יעלה ערכם, גיחך שיינמן בגשר שיניו המלאכותיות. על שיינמן אפשר לסמוך. גוּץ וקולו נמוך, וידיו זריזות. ארבעים שנה במקצוע. ובהרב יקבל סכום כסף הגון.

ביקש להפתיע את שרונה בתו. כסף רב יביא לה. אפשר שתזמינוֹ להישאר אצלם בירושלים. עם גרשון ועם הנכדים. לא סיפר לה תכניתו. אף לא כתב במכתבים. לאיש לא סיפר. מסדרן העבודה ביקש יום חופש, ובאוטובוס המביא את הפועלים עם שחר יצא. יבלונסקי שכנו נתן עיניים חשדניות במזוודה, ואטקה האקונומית הציצה בו אלכסונית. רק כשהנהג התניע ויצא את שער המשק, העֵז ופתח את צווארון חולצתו ונשם מלוא חזהו אויר. הפרדסים באו בנחיריו כמזמנים אותו לשוב ולעבוד בתוכם. אלא שד“ר קארפּ אסר עליו להמשיך בעבודתו. הכתמים הצהובים המופיעים לסירוגין נגד עיניו. וידו השמאלית המרעידה פתאום, ללא סיבה. על כן ביקש ומצא לו עבודה חלקית בקונדיטוריה. משגיח על תבניות הבצק. חומו של חמסין בפרדס ולא חומם של תנורים חשמליים, היה חושב בליבו, בשבתו למיין את בוליו הצבעוניים. אף־על־פי־כן לא נתמעטו הכתמים הצהובים. אדרבה משתהים עתה לפרקי זמן רבים יותר, והסחרחורות תוכפות. ד”ר קארפּ הזהירוֹ מפני המאמץ הפיזי, ומפני הבדידות. ההתקף עלול לבוא בשעת עבודתו בפרדס, כגון בעת גיזום הייחורים, או בהעבירו ממטרות משורה לשורה. וזה יבוא פתאום. והוא ייוותר שם שׂרוע על הארץ, ואיש לא יידע.

אם כן, מה נעשה? נתחכם לו בהרב כנגד הרופא.

עבודה רוחנית נעשה. גיחך ד"ר קארפּ, וטפח לו על שכמו.

רק לאחר אותו ערפל פתאומי שתקפוֹ בעקבות הסחרחורת, נכנע בהרב. כשהתעורר כבר עמדה חשכה. לבדו היה שוכב על הארץ, ולבּו מכה בפראות. מעבר לקיר האזין יבּלונסקי כדרכו אל “הפינה לחקלאי” הקריין הסביר כיצד להדביר את המזיקים בפרדס בעונה זו של קטיף ההדרים. עד שפתחו בחדשות שקט לבּו. מעולם לא ויתר על הפינה לחקלאי ועל חדשות השעה שבע. והנה נרדם כך, בעודו שׂרוע על הארץ וליבו מדמים והולך. שוב היה רץ עם שחר במשעולי הפרדס, ויורם לצדוֹ, כתף־אל־כתף, מעפילים אל הגבעה בואכה בית העלמין, עוצרים ליד הברושים הזקופים, וכך, בעודם מתנשמים בכבדות, צופים הם אל הזריחה הכחלחלה־ארגמנית מעבר להרי אפרים. לפתע נושא יורם את עיניו אל צמרות הברושים ואומר בקול בוכים:

אי־אפשר לצייר אותם, אבא. אני רוצה אותם בשלכת.

צייר אותנו ירוקים, בן, לוחשת פנינה מאי־כה בסמוך.

ובהרב חש מעין התפשטות של שמחה מתוקה האופפת את כל גופו:

אמא צודקת, יורמי.

אבל יורם צוחק. הוא מתרחק במורד, וכל גופו הזקוף מפרכס בצחקוקים. אפילו עיניו הירוקות צוחקות.

שקרנים, בוכה יורם, לא תצליחו לרמות אותי, וגופו מפרכס ביפחות.

בהרב מבקש להשיג את בנו, להסביר, להצטדק. אולם רגליו לא נשמעות לו. אפילו השם יורם נותר בגרונו וחונק וחונק.

וכשהתעורר לבסוף מזעקתו הוא, מצא שעדיין גופו על הארץ, ורוח חמה זורמת מתוך החשכה ולופתת גרונו. ידיו נחו אין־אונים לצידיו ולא יכול היה להושיע את עצמו. כל אותו לילה ציפה לשחר. בבוקר שמע את דשדוש רגליו ונקישת מקלו של יבלונסקי, ואחר־כך חדשות השעה שש. קיווה שיבלונסקי ייכנס וישאל, אלא שידע, כי איש לא יבוא. מאז מותה של פנינה לא בא איש לחדרו, והוא לא זימנם. על־פי קרני השמש המסתננות לחדרו ידע את שעות היום. משמאלו עלתה השמש, מבין חריצי התריסים, ובאה למרגלותיו, מבעד לחלון הדרומי, עד שגוועה לימינו, וגופו נימוק והולך תחתיו, והוא טעם מראשית כליונו.

בערב הופיע סדרן העבודה. מן הצעירים הוא, מבני המקום שנרתמו בעול המשק. לנוכח האפלה עמד וגימגם שאין הוא מבקש אלא לדעת אם למצוא ממלא־מקום ליום המחר, מפני שהיום לא בא בהרב ולא הודיע מראש על היעדרוֹ. חסון היה, וגופו לא מצא מנוח לנוכח האפלה. היה מעביר את משקלו מרגל לרגל, ובהרב נתבייש בגמגומו. אחר־כך יצא בצעדים מהירים, ומקץ שעה קלה הופיע ד"ר קארפּ.

ב

בחג השבועות באה שרונה. היא והנכדים וגרשון. לא זמן רב נשארו. במוצאי החג נסעו באוטובוס הראשון. ובהרב לא סיפר להם קורות אותו לילה, ולא פגישתו עם שיינמן, ולא מעשיו עם הבולים בלילות החמסין מאחורי התריסים המוגפים.

שרונה, בבואה, פתחה את החלונות, ובקול שהזכיר את אמה, גוער ומלטף כאחד, אמרה, רוח הים, אבא. רוח הים בשעה זו היא סם החיים. זרועותיה העירומות, העסקניות, דחקו בו לשבת בכסנוע החדש. גרשון עודדו אף הוא לשבת, והכיסא היה מערסל את גופו בשלווה קרירה.

איזה ספר מבקש אבא? שרונה היתה פורטת באצבעותיה על פני כריכות ספריו שבארון. א. ד. גורדון? מאייתת היא אותיות שעל כריכות הבד העבות ונימת ליגלוג בקולה, ברל כצנלסון? יצחק טבנקין?

בהרב החווה מחווה בידו, נתרווח בכורסה ועצם את עיניו. גופה של פנינה עטתה שרונה. כתפיה וירכיה נתמלאו. קווּצת השיער שעל מצחה האפירה, ובשעת רוגזה מתופפות אצבעותיה על השולחן. פנינה מתה פתאום, ולא היתה לו לבהרב שהות להתרגל למותה ולבדידותו. יכול היה להישבע שאפילו פנינה לא הסכינה למות עצמה. פתאום היה הדבר. נסעה לבית־החולים ולא שבה. ועתה, ביום השנה למותה, הביאו שרונה וגרשון את הכסנוע. בלשון של תינוקות הסבירה שרונה לפנינה’לה:

“יום עצוב היום, לכן הבאנו לסבא מתנה נחמדה.”

גרשון טפח על גבו דרך ידידות:

“ומה, בקיבוץ לא יתנו לך לוקסוס כזה?”

בהרב הרים את ראשו והביט בפּנים המגולחות, המחייכות בהנאה.

“נחמיה אהרונוביץ עדיין מזכיר מועצת הפועלים אצלכם שם בירושלים?” שאל פתאום. ראה את עיני חתנו עוטות דוק של אטימות.

“אהרוני”, אמרה שרונה, “אולי החליף את שמו, נחמיה אהרוני”, היססה בתשובה.

“טוב מאוד”, אמר בהרב ושיקע את כתפיו.

“אבא מכיר את כל הוותיקים בירושלים”, הכריזה שרונה בלא שמחה.

חיוך ניצת בזוית שפתיו של בהרב, “טוב”, חזר וקבע, כמבקש לשכנע את עצמו. הושיט את ידו והטילה באוויר בתנועה חגיגית: “הבית לרשותכם — ואנוכי האורח!” עתה חש את עצמו נינוח בתוך כורסת נצרים זו המערסלת את כל־כולו.

שרונה הביאה קפה ועוגה.

בהרב ריחרח את מילוי הגבינה מעשה־מבין:

“גם בירושלים הגבינות טריות”, אמר, ופתאום הוסיף, “כשאת נולדת, התחלתי לאסוף בולים”.

“הו”, פלטה שרונה ולא הסירה את קווּצת השיער, שכיסתה על לחייה המסמיקות, “זה היה מזמן, אבא”, הציצה בגרשון כמבקשת אישורו.

“בשלושים ושש”, לא הירפה בהרב, “ובארבעים ושמונה נחת פגז על ביתנו ושרף הכל”.

שרונה הרכינה את ראשה כמנחשת המשכם של הדברים.

“באותו יום פינינו את הילדים לקיבוץ גבעת־השבעה, ואני נדרתי להתחיל הכל מחדש”.

שרונה לחשה: “לא ידעתי על הנדר”.

“שרידי רכושנות דבקו בי”, הסיר בהרב את משקפיו והרכיבם. גופו המשיך להתנועע, “וכך התחלתי הכל מחדש”, הציב את רגליו על הרצפה.

“כשאני הייתי נער…”, פתח גרשון, והחליק בידו על שערו המקורזל.

“אהבתי גם את אמנות הציור בבולים”, שיסעו בהרב ברוגזת־פתע.

“סבא עייף”, אמרה שרונה ועטפה את הילדים בשתי זרועותיה. היא הוליכתם החוצה, וכששבה סיפרה על מכתבו האחרון של יורם. בקול רם דיברה, כחוששת מפני הדממה. יורם דורש בשלום אבא, סיפרה. עסוק מאוד בציור, שם בפאריס, ועדיין מבקש שאבא יבין ויסלח.

בהרב התרומם וקרב אל החלון. קומתו האפילה על החלון. ראה את דני מיידה אבן בדרור שעל הענף. ביקש לגעור בו. הציפרים מתכנסות עתה לשנת הליל, ואסור להחרידן. עיסוקן האחרון שלפני הדממה הגדולה. אף־על־פי־כן עצר בלשונו. שרונה וגרשון פה, יחנכו הם את בנם. הנה, ביקש לחנך את יורם, ונמצא שהרחיקו עד פּאריס. אב אחראי לבנו אפילו בחברה הקיבוצית, שב והעלה ויכוחו עם עצמו. “אתה ממיט חרפה על אביך”, כתב לו משפטים נאים, “ושׂיבת אמך תוריד ביגון שאולה. בנו של בהרב יושב בגולה?!” חתם בזעקת אמת.

יורם השיב לו. ביקש שיבין. הוא לומד. בפּאריס יש ממי ללמוד ציור. הזכיר, שאף הוא, אביו מולידו, ביקש פעם לנסוע לפאריס וללמוד ציור.

ללוויית אמו בא. מזוקן. במכנסי ג’ינס מרופטים. וציפרניו מנוקדות בכתמי צבע. סיפר על פאריס. על העצים בשלכת. על הצבעים שאין למצוא כמותם בשום מקום בעולם. זקנקנו הבלונדיני נע מתחת לסנטרו כמצייר אף הוא את פאריס. השתמט מלפגוש את בני כיתתו.

בהרב הרכין את עצמו מעבר לחלון וגער בדני.

שרונה קראה: “אסור להרגיז את סבא!”

שרונה בת מסורה. עד שגרשון בא והוליכה לירושלים. אפילו חופה סירבו להעמיד בעין־השרון. לא רצו התחיבויות מוסריות, כך אמרו. לשווא הבטיחם בהרב חתונה מפוארת, כיאה לוותיקי השרון. שרונה התעקשה. פניה המארכים, השזופים, הביעו מורת רוחה. הגומות שבלחייה. זכותם לנהוג כרצונם. גם אביה עזב את בית אביו. בהרב ניסה בדרכי הגיון להסביר את ההבדל. אולם הם עמדו במריים. בהרב סירב לנסוע לחתונת בתו. רק בכיה של פנינה הכריעוֹ. אף לא סיפר לחברים על מטרת נסיעתו. בבית הרבנות בירכם הרב הצעיר והזמינם לשמוח בשמחת חתן וכלה. בהרב אנס את פניו לחייך, והרב בירך על היין והוסיף ואמר את ברכותיו, עד שנשמעה שבירת כוס החורבן, ואחריה היתה דממה מוזרה. אף היום זוכר בהרב את הדממה ההיא. ושמא רק באזניו עמדה הדממה?

שרונה הציעה להביא את ארוחת החג. יעשו חגם בבית־אביה ולא ייכווּ בלשונותיהם של החברים. אפשר שניחשה רצונו של בהרב. “פנינה’לה תשיר לנו וחג השבועות תעשה לך, ודני יקרא ממגילת רות”.

בהרב נתחייך אל בתו כקושר עמה קשר חשאי.

אולם גרשון סירב. הוא עמד על דעתו ללכת לחדר האוכל. חידוש יש בזה לילדים, ואף לו עצמו. לשם מה טרחו ובאו לקיבוץ?

בהרב הציץ בבתו, ולא פגש את עיניה.

“טוב, ילדים”, קרא בזעם עצור. הרכין את עצמו אל פנינה’לה וניסה לחקות את קולה, “נכון שצריך לשמוע בקול אבא?”

בזה אחר זה התקלחו ולבשו בגדים של חג. אף בהרב לבש כותונת לבנה. אחר־כך נטל, כהרגלו, את המוסף לחקלאי, וישב להמתין בכסנוע. מזוית עינו ראה את גרשון המספיג את פניו במי גילוח ריחניים, בורר לעצמו עניבה ועונדה לפני המראה. פיו לא חדל מלספר שבחן של ארוחות הנאכלות ברוב עם, “כמו האיסיים במערות קומראן”, סיים, עם פריפת העניבה בסיכה המוזהבת. פנינה’לה חגה סביב אביה בשמלתה הקצרצרה ומחאה כפיים. במכנסי השבת, הקצרים ממידות רגליו, עמד דני סמוך לדלת, וידו על הידית, כשומר־סף מיומן. גרשון הציע עניבה גם לבהרב. ינסה וייוכח, הפציר. בהרב רק חייך סתומות.

גרשון הפסיע בראש, באמצעה של המדרכה, לשני צדיו הילדים, שרונה בעקבותיהם, ובהרב בחיוכו הסתום סוגר על התהלוכה. מרחוק נשמעה הזמרה: מי יגור באהלך, מי ישכון בהר קדשך. האורות הציפו בכתמי זוהר את המדשאה שלפני חדר־האוכל. הם עצרו והמתינו שם, מנגד לדלתות הזכוכית המוגהות בזוהר הניאון, תחת מבטי החברים היושבים נינוחים בכסאותיהם.

כשפסקה השירה, נכנסו ונשאו את עיניהם סביב סביב, ולא נמצא מקום פנוי. זעיר פה זעיר שם עמדו כסאות שעונים באלכסון אל השולחנות, תחת עינם הפקוחה של הילדים השומרים. אף־על־פי־כן פסע בהרב לפנים, חותר בין המעברים, קומתו זקופה, פניו חרושי הקמטים נישאים למעלה וצעדו מתון. הוא לא השפיל את עיניו, והרי ידע כי מקום לא יימצא להם. שרונה הבחינה ברפי בן־כיתתה, שעמד על דוכן המנצחים, ימינו מורמת ושמאלו כנגד שפתיו, ממתין דרוך. ושוב היו בחוץ, מהלכים בשיירה דמומה, ושובלה של זמרת החג נשׂרכת אחריהם: סלינו על כתפינו… מקצות הארץ באנו…

אותו ערב אכלו בחדרם, ישר מתוך הפנכים. השתיקה הלכה וכבדה ככל שהעמיקוּ לתוך הערב. נשמעו רק נשימותיהם הקצובות של הילדים הישנים בחדר הסמוך. גרשון העביר יד מהססת בשערו, ולבסוף הושיטה אל הרדיו. בהרב נתחייך. רגיל הוא להאזין לצלילי המוסיקה בערבי החורף הארוכים, פתח וסיפר, בשבתו למיין את הבולים. דומה שציפה לשאלה כלשהי, וכשלא נשאל, אמר פתאום כממשיך חוט מחשבותיו:

“שרונה על שם עין־השרון”.

גרשון ניענע ראשו בהסכמה.

“היא הבכורה אצלנו”, אמר בהרב בעקשנות, והסיר את משקפיו.

“אבא”, נתערבה שרונה כיראה את ההמשך, “גרשון יודע בדיוק בת כמה אני”.

“אף־על־פי־כן לא נמצא לנו מקום בחדר־האוכל”, היה בהרב כמחטט בפצע.

“זה מפני שאיחרנו”. היססה שרונה.

“אבל כשאני עליתי על גבעת החול השוממה הזאת, היה מקום די והותר”, הניח בטריקה את ספל הקפה שבידו.

תחת מבטיה המצווים של שרונה קם גרשון וסגר את מקלט הרדיו. אחר־כך פתח את המזנון, שלף בקבוק קוניאק, ומזג לתוך שתי כוסיות.

בהרב נתן עיני חיבה בגרשון, הפך את הכוסית אל פיו, כיחכח בגרונו, ופתח בקול נרגש:

“הם לא האמינו שפה תקום עין־השרון. הם אמרו שאין מים, ובלי מים לא יקום הבית, וכשאין בית – אסור להביא ילדים לעולם. וכך, גרשון חתני, כמעט ונתקפחה רעיתך”, הציץ בשניים באותו חיוך של זוית שפתיו. “כשנודע להם על ההריון, דרשו שפנינה תלך אל הרופא בעיר ותשוב בלעדיה”, הושיט את שמאלו המרעידה מול שרונה. רגע ממושך נשארה אצבעו כך, גלמודה באויר, “ולא ידעו שילדים הם שמביאים את הבית ואת המים”. הוא קם וקרב אל גרשון והושיט את כוסיתו והציע לשתות להצלת חייה של שרונה. אחר־כך שתו לחיי המים בעין־השרון, ולחייה של פנינה בעולם הבא. משרוקן את הכוסית החמישית, איחל פתאום העלאה במשכורתו של גרשון “כדי שנשמח כולנו יחדיו, ולא רק בחגים”. עתה ישב, כאילו סיים משימה חשובה עם ברכתו זו האחרונה. עיניו נוצצו בברק מוזר מבעד למשקפיו. לחייו החיוורות, שפשט בהן הסומק, דומה שוּתפו אף הן באותה חדווה פנימית. “ועכשיו נספר לגרשון חתננו פרשת גילוי המים בעין־השרון”, השעין את גבו לאחור, הרכיב רגל על רגל, הניח את כפותיו על מסעדי הכורסה, וכבר פתח את פיו, אלא שאז הבחין בקריצת עינה של בתו אל גרשון. הוא סגר את פיו, הסיר את משקפיו, הרכיבם מחדש, וכמעודד את עצמו פתח:

“אין דבר, אין דבר, ילדים. ובכל זאת, חובה עלינו לסַפר, לשוב ולספר, וכל המרבה הרי זה משובח”. המשיך ותיאר את צמאון האדם, צמאון הבהמה והאדמה. הבאר הישנה הפיקה שישה מטרים מעוקבים של מים לשעה בלבד, ונטעי הפרדס הרכים, שהוא נטע במו ידיו, היו גוֹועים בצמא. השתילים היו בוכים כמו שרונה’לה הפעוטה.

דמעות נקווּ מעיניו. הסב את ראשו אל החלון ונשתתק. מבחוץ זרמו החושך וריח התפוזים המתקתק כשל גוויה מרקיבה.

אותם ימים, המשיך בהרב וסיפר, הוא הציע להתחיל בקידוח באר חדשה. הרחק בדרום. באותו מקום שאפילו שיכון הוותיקים לא נגע בו עד היום, והגדר עדיין עומדת במקומה הראשון. אם לא בטוב, אז ברע נוציא את המים, היה מעודד את החברים ספק בדברי ליצנות. ידם האחת אחזה בשלח, והשניה בגלגל הקידוח. מפרדסי הדרום של אום־כפרא ומפרדסי מיסקי שבמערב היו אורבים המרצחים — ואנחנו יכולנו להם. שנתיים ימים היו קודחים ומעמיקים ומחפשים, ולילה אחד זינקו המים. עד לשמי השמים עלו וכיסו בענן את הכוכבים. “ואנחנו היינו גומעים ומנשקים זה לזה נשיקות אחים”. נשתתק לרגע והוסיף בעצב, “ואתם הצעירים אינכם מאמינים. מעומק של מאה תשעים ושניים מטר משכנו והעלינו. מאה וחמישים קוב לשעה”. נשא את עיניו, ומשהבחין בפליאה שעל פני שרונה וגרשון, אמר בהתעוררות, “קשה להאמין, מה? זה היה נצחון העקשנות החלוצית, ילדים, כי האדם אסור לו להתיאש. איך אמרו אבותינו, אפילו חרב חדה מונחת…” קולו נתרסק פתאום לנוכח גל של יפחה. עמד וחיפש בארון, עד שמצא ממחטה והספיג בה את עיניו. שרונה הובילה אותו בחזרה לכורסה, והוא המשיך וסיפר בקול נמוך כיצד חגגו בצריף של חדר־האוכל את חג המים. אף פירט מי ומי באו מן האורחים, והזכיר את פרידמן מן החוצבים בהרי ירושלים, ואת אהרונוביץ מן הוועדה המרכזת, “ואיש לא אמר צר לי המקום”, לחש ונפנף בשמאלו כנגדם.

שרונה הבחינה ברעידות אצבעותיו וביקשה ללטפן, אך בהרב דחק בה לשבת. הוא עוד לא סיים. אין מה למהר. עוד הלילה ארוך, ועליהם לשבת ולהאזין.

“קישוטים שקישטנו אז את צריף חדר האוכל לא תמצאו בשרון כולו”, הבטיחם בהרב בקולו הנמוך, המבטיח, " ‘עלי באר ענו לה’, ציירנו על הקיר באותיות של ספר התורה, ועל הקיר מנגד כתבנו", בהרב רשם באצבעו בחלל, ושפתיו מאייתות, “‘בשמחת יוצרים ומרחיבים’. כאלה היינו אנחנו. וכשהעלינו אותך, שרונה’לה, על הבמה”, הוסיף בהתעוררות, “היו החברים רוקדים סביב ושרים מים מים בששון ממעינות הישועה. אפילו יושב־ראש הבית הלאומי עמד ודרש בשבחו של הפסוק ‘עלי באר’”, בהרב עמד עתה, גופו זקוף וקולו מרעים, “‘השיר שנדם במשך אלפיים שנה, שב עתה לתחיה בעין־השרון, ואני אומר לכם, חברים, כל טיפת מים חדשה במקום הצחיח הזה היא טיפת דם חדש בעורקי עמנו!’” הוא ישב עייף ומתנשף, ידו השמאלית מוסתרת מאחורי גבו, “והדם אוזל, ילדים”, מלמל בינו לבינו, “הולך ונעלם, במקום הצחיח הזה”.

למחרת, עם צאת האוטובוס הראשון, נסעו שרונה וגרשון והילדים. בהרב הפציר בהם להישאר, ולוּ יום אחד נוסף. הוא יוליך את פנינה’לה אל הרפת ואל הלול, ואת דני יושיב על טרקטור. הבטיח גם לספר לשרונה על תכנית הבולים. תכנית הקשורה לחיים חדשים, ולא פרט אילו חיים חדשים. אפשר שגרשון הבין, מפני שדחק בהם לנסוע. העבודה במשרד מרובה, והעבודה הנוספת מצפה לו. שרונה אמרה שאסור לילדים להפסיד ימי לימודים. יבוא נא אבא לירושלים, וישוחחו על התכניות.

“שום דבר לא בוער”, הבטיח גרשון.

ג

שרונה כתבה שלראש השנה מוכרח אבא לבוא. וכדי שהשנה החדשה תהיה מתוקה, עליו להביא גם דבש מן הכוורת של עין־השרון. דבש שנאגר מפריחתם של התפוזים. ועליך להקדים, אבא, כתבה שרונה, מפני שהחגים בירושלים מתחילים לפני חצות היום.

גדיים שנעשו תיישים ומלמדים את אביהם כיצד לנהוג, צחק בהרב בלבו ברוב הנאה, ולא מיהר לנסוע. חושש היה שיעשו דירתו רשות הרבים. ציפורה מוועדת השיכון שאלה במפורש, האם יחוג בהרב את ראש־השנה בירושלים? עליה לדעת, כי אורחים רבים…. ניסה להשתמט, אולם כשציפורה דרשה תשובה במפגיע, התפרץ פתאום: האין הבית ביתו?! ובטרם יסע הגיף את התריסים עד תום, ולא נחה דעתו עד שפשפש ומצא חבל נהגים עשוי פשתן שזור, ענב עניבה וקשר בה את ידית התריס, ואילו את קצה החבל חיזק אל כרעי המיטה. אחר־כך נעל את הדלת נעילה כפולה, ושב ובדק מבחוץ.

רק בעלותו במדרגות התלולות בדירתם של גרשון ושרונה, רפתה המתיחות באבריו. אפשר מחמת ריחות תבשילי הדגים ולפתן השזיפים שבאו באפו. זכרונות עמומים העלו לחלוחית בעיניו, ושרונה נתנה בו עיניים תמיהות בהיכנסו. הוא השיב לה בחיוך מבויש והצביע על רגליו שנתיגעו במדרגות.

ארבעים וחמש שנה נמחקו כלא היו, ושרונה ממשיכה במסורת בית אביו: השולחן ערוך במפה לבנה ובנרות ובחלות.

“גרשון”, התנצלה שרונה, “עוד לא שב, עבודה נוספת. ככה זה.”

דברי בתו לא העכירו את רוחו. הוא התקלח בנחת, החליף את לבניו ולבש מקטורן. אף הקפיד שצוארון חולצת השבת יוּנח על דשי המקטורן. וכשישב במרפסת והשקיף אל הרחוב הלובש חג, חש שמזומנת לו שעה שיש בה חלק ששים מטעם גן־עדן, כדברי אביו בימים משכבר. אפילו כשגרשון שב מן העבודה וסרב להתלווֹת לבית־הכנסת, לא הקפיד עמו.

לבדו ירד לרחוב, נתערב בקהל לובשי־החג, ומשך ובא עמהם לבית־הכנסת. אולם הגבאי לא הניחו לבוא פנימה. בשלמתו הלבנה ובכיפתו הרקומה ירושלים בחוטי זהב הסביר לבהרב, שמקום צריך לקנות בדמים, ובעוד מועד, שהטורח בערב שבת, כמאמר הבריות…

בהרב הסיר את משקפיו במבוכתו והבטיח לשנה הבאה, מפני שעדיין חדש הוא כאן.

פניו הזועמות של הגבאי נתרככו, אפילו גבותיו נתרחקו זו מזו. עולים חדשים, אמר, זה ענין אחר. מצוות ישוב הארץ קודמת לכל, אף כי העברית בפי הזר שגורה היטב. הוא הושיב את בהרב בקצה הספסל, התוחם את המקומות השמורים, והוסיף שאם אדם מבקש לו מצווה בעצם הימים הנוראים, חובה לסייע בידו, שהרי הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים.

ניגוני החג ששמע בהרב אותו ערב, נתערבבו בריחות הבשׂומים של הרחוב, ובתבשילים ששרונה הגישה לסעודת החג. ובלילה בלילה ישב אצל אביו על הברכיים הרחבות, החמות, והיה משיב לו בהילכות פרשת השבוע.

למחרת בבוקר כבר מצא את גרשון רכון על מפת ירושלים, ועפרונו האדום שבידו משרטט מסלול הטיולים, שבהרב עתיד לערוך. גרשון הוא איש התכנון במשרד האוצר וקצין המודיעין בגדוד מילואים, לפיכך בקי הוא אף במפות של שטח בנוי. אפילו כתב את קווי האוטובוסים המהלכים לכנסת ולמוזיאון ולהיכל שלמה ולקבר הקדוש שבלב העיר העתיקה, ומשם העבירו לקבר דוד ועד בית־העלמין המקודש שבהר הזיתים בא. ואילו אל הכותל המערבי יילכו יחדיו, בעצם יום החג, שאז גם הילדים יתלווּ אליהם, וסבא יהיה רשאי לקנות לנכדיו ממתקים ברובע הארמני.

פתאום אמר בהרב: “אולי תמצאו לי מקום עבודה בירושלים?”

שרונה נבהלה, “למה לך עבודה, אבא?”, ומשהבחינה בחיוך נבוך על פניו הוסיפה, “אתה והליצנות שלך. כמעט שלא השתנית, אבא.”

רק גרשון אמר בבטחון: “אדם בגילך לא ימצא עבודה”.

בהרב קם וזקף קומתו ושאל כמתגרה: “לא?”

“לא.”, אמר גרשון בכובד ראש.

“ככה”, שאף בהרב מלוא ריאותיו אוויר, אחר־כך ישב ואמר, “אם פרידמן מן החוצבים עדיין ראש־העיר אצלכם, לא תחסר לי עבודה”.

“פרידמן”, חתך גרשון קצרות, “כבר איננו ראש־העיר”.

בהרב העביר פלאנלית יבשה על זגוגיות משקפיו בלי להסירן, ואמר חרש: “יחד חצבנו בהרי ירושלים. בימים שלפני עין־השרון”.

“אבל הוא כבר איננו ראש־העיר”, כמעט בצבצה שמחה בקולו, “איננו”, פסק.

“הלפרין”, ביקש בהרב, “הלפרין ודאי סגן ראש־העיר. הוא שבא לעזור לנו ביום החיפוש הגדול של הבריטים…”

גרשון כבר פתח את פיו להשיב, אולם שרונה הקדימתו ואמרה: “למה לך עבודה, אבא. הרי באת לנוח, לטייל עם הנכדים…”

ביום השני השכים ונסע למרכז העיר. אצל כל ידידיו משכבר הימים ערך ביקורים. משרדיהם שכנו במקומות העליונים, ומכיון שלא הסכין למעליות, היה מטפס ועולה במדרגות התלולות, ובין קומה לקומה עומד לפוש. והם שמחו לבואו. אף התבדחו ואמרו, שהגשמים הקדימו השנה, ונעלי הקיבוצניק שלנו מתנקות היטב במדרגות השיש. היו מעמידים אותו כנגד החלונות שטופי הגשם, ומורים באצבע על צריחי מגדלים ועל כיפות של מסגדים ועל גגות של בתי־הכנסת, וחוזרים ואומרים כבתפילה: קדוש, קדוש, קדוש. קדושה העיר ומלואה. ורק מחלון משׂרדם ניתן להבחין בערשׂן של שלוש הדתות. אחר־כך היו פונים אליו בפליאה: מה לו לבהרב ולעירם של בורגנים. אף עמדו והזכירו נבואתו על העיר בארץ־ישראל, שעליה התנבא הנביא: בעוד ארבעים יום נינוה נהפכת. אף־על־פי־כן זימנוהו לשבת, וכיבדוהו בתה, או בקפה, ויש שצירפו עוגה או בוּריקס. רק כשהיו שומעים משאלתו, היו נרתעים פתאום. וכי תמו המלאכות בעין־השרון, ניסו להתבדח. והרי אנחנו כבר בגיל, הוסיפו, שזכאים אנו לנוח על זרי דפנה, אחרי המים החיים שגילינו והשממות שהפרחנו. הם המשיכו ושאלו לעיסוקו בקיבוץ, וכששמעו שמומחה הוא בגידול הדרים, שיבחוהו על מקצועו, אלא שבירושלים, גיחכו, פשוט אין מגדלים הדרים. בכל זאת, הבטיחו, בלווֹתם את בהרב אל פתח היציאה, כל ישראל ערבים זה בזה, ואנחנו נמשיך להתענין.

רק גלבּר, גזברה של עין־השרון בעבר הרחוק, ועתה מנהל הבנק למשכנתאות, עיכבוֹ שעה ארוכה. הוא שב וליבב בעיניו את בהרב, כאילו כל אותן שנים ישב וציפה לביקור זה. אף פתח דלת נסתרת בארון הפוֹרמאיקה ומזג מן הקוניאק־תוצרת־חוץ לתוך גביעי בדולח רחבי כרס: מי היה מאמין, אמר כשהוא בוחן את הגביע כנגד אור החלון, שבהרב, אותו בהרב, אשר ראה בי, בגלבר, בוגד כשהודעתי על עזיבה… שום דבר לא ניתן לעריקים! זוכר את נאומך? וכך יצאתי בידיים ריקות. נקי מנכסים. בנקיון שיניים, כמו שאומרות הבריות. אבל לא גלבר האיש הוא שישמור טינה לבהרב. גלבר תמיד ידע להעריך את כוונותיו הרצויות של בהרב. ועל כן נמצא לך עבודה, קשישי, עבודה שלא רק מפרנסת את בעליה בכבוד, אלא גם מבטיחה פּנסיה ושאר זכויות סוציאליות, אף דמי אשפוז בבית־חולים.

בהרב התנצל, שיהיה זה חסד רב מדי. די לו במשכורת זעומה. קצת למחיתו וקצת למתנות של ערבי שבת. אלא שזקוק הוא גם לדירה, לא בדיוק דירה במובן המודרני, רק מקום להניח את הראש, לכן פנה אליו, כלומר אל גלבר, שהוא מנהל הבנק למשכנתאות…

כאן הפסיקו גלבר ואמר בקול חמוּר: משכנתא חובה להחזיר בתשלומים במשך שנים, וכמה שנים יוכל בהרב לעמוד בהתחיבויות כספיות. שהרי עלול בהרב, עד מאה ועשרים, בוקר אחד, חס וחלילה, וד"ל. אל נפתח פה לשטן. על כן עצת ידיד הוא מיעץ לו: ישוב לעין השרון וידרוש בתוקף דירה. אמנם לו, לגלבר, לא נתנו דבר, אולי מפני שרק עשר שנים עמל, כמו שאומרות הבריות, אבל ארבעים וחמש שנה, הן בכל זאת…

אותו ערב הודיע בהרב על שובו לעין־השרון. גרשון עודדו ואמר, שהלילות באמת קרירים, ובקרוב תפרוץ מגיפת השפעת. מזלך, בהרב, שביתך בשרון ולא בהרי ירושלים. כידוע, נוסעת לה דלקת הפרקים ובאה בעקבות השפעת, על כן מוטב שהאדם יסתגר בביתו.

שרונה ניסתה לעכב בעדו. הבטיחה שמזג־האוויר ישתפר. נשבעה שמזג האוויר ישתפר, ובעין־השרון ודאי יסתדרו בלעדיו, כמה ימים.

“הוא הדבר שמפניו אני ירא”, אמר בהרב חרש.

ד

חברי המזכירות זימנו את בהרב ליום השישי, בשעה עשר בבוקר, הלא היא השעה היעוּדה לישיבות המזכירות. ובהרב לא בא. אותה שעה היה עומד ליד תנור האפיה, וידיו בתבניות הבצק הנדחקות על גבי הסרט הנע לתוך לוע התנור. די לו ששיגר מכתב, ובו פירוט בקשתו לשכירת דירה צנועה בירושלים, וכן לתשלום קבוע למחייתוֹ בבחינת פנסיה, שכך יעץ לו גלבר מנהל הבנק. עתה אין בדעתו להיכנס לגוב האריות. יובל המזכיר שם, ומוֹישלה מרכּז המשק, ושלמה בנימיני יושב ראש ועדת החינוך, וכרמי הגזבר. כולם בני כיתתו של יורם בנו, ואף צעירים ממנו. ובהרב יודע שעדיין לא סלחו לו עזיבת בניו את עין־השרון. ואותי הם לא עזבו? היה מבקש לזעוק.

יובל הגיע מקץ חצי שעה. הוא לחץ על כפתור המכונה, והתבניות עצרו נצפפות כסומות. “לא ידענו שבהרב ינוס מן המערכה עוד לפני שהתחיל בה”, אמר יובל בקול רם.

בהרב נטל את מעילו הארוך, המשמשו גם בלילות השמירה, ויצא בעקבות יובל. ולא ידע שההליכה למזכירות כה קשה. במעלה הדרך הבוצית משך את נעליו הכבדות, ויובל בסנדליו מקדימו כדי שתיים־שלוש פסיעות. יורם בנו לא נבהל אף כשקראוהו לבירור בפני האסיפה הכללית. רק נעץ את עפרונות הציור שלו בכיס חולצתו בבחינת מגינים, וישב בתווך, בין אביו ואמו. המזכיר פתח בשבח מעשי האבות החלוצים שזיכוּנוּ במשק בנוי לתלפיות, וסיים באזהרה, שאם כל צעיר יזנח ככה את המשק ויסע לו לפאריס, ניהפך בקרוב למושב זקנים. אחד הוותיקים קם ומסר הודעה, שהם הקריבו את שנותיהם היפות ביותר למען מהפיכה זו. אולם יורם לא נבהל. אפשר מפני שישב בתווך, בין אביו ואמו. ושרונה מאחוריו. משפט אחד בלבד השיב להם: ינהג נא כל אחד לפי צוו מצפונו, כפי שאבותינו נהגו. עתה מצייר יורם את פאריס בשלכת, ושמו הולך לפניו בעתונים הלועזיים. רק אביו מושך את רגליו כנידון. ציוריו של אביו נולדו וקמלו בעודם בלבו, עת ידיו עסקו בעצי הפרדס.

“אנחנו מוכנים”, קרא יובל וטפח בידו על השולחן.

בהרב לא חש שכבר נכנס וישב מולם. קולו הרך של בנימיני בא אליו כממרחקים: “המכתב אמנם הגיע לידינו ונתקבל ברגשות קשים.” רווחים עושה בנימיני בין משפט למשפט ומכחכח בגרונו, “חשבנו שאולי בשיחה ידידותית, בין חברים…”

בהרב השפיל את עיניו. שיפתחו בתוכחות ובאיומים. שהרי אלה ממילא יבואו. הסיר את משקפיו ונתן את עיניו בקיר מנגד. כמבעד לערפל קרא את הכתובת: “בזכותכם הגענו עד הלום”. היו שם תצלומיהם של קריגר ופילניק וגלר ורוזה ואגסי, ואפילו פנינה רעיתו שם. מנהג נאה עשו הצעירים בקבעם את דיוקנאות הוותיקים שוכני ה“גבעה”.

יבלונסקי נכנס פתאום. כדרכו, בצליעה מזורזת למרות זיקנותו, ומקלו מכה לפניו. “שמועות זדוניות הגיעוני”, בא לתוך דבריו של בנימיני בקולו הנמרץ, “אינני מאמין”, הביט בבהרב, כדורש הכחשה, “אנחנו הננו חיילים ותיקים, בהרב, וחיילים ותיקים אינם עוזבים את המערכה”.

יובל ביקש שלא יתפרצו בלא נטילת רשות, ואולם יבלונסקי שב והקיש במקלו, וקרא אל בנו: “שמנדריק, אל תפסיק אותי כשדנים בדיני נפשות!” הוא זקר את זקן השׂיבה שלו כנגד חברי המזכירות וישב.

בהרב לא דיבר. וכי מה יאמר להם? יספר להם בדידותו? מה הם מבינים? לגולל עליו את האשמה הם יודעים. יבלונסקי צמח ופשט בעין־השרון כמו הפרדסים בחולות מסביב. עשרים ושתיים נפשות מונה כבר שבט יבלונסקי. מדי ערב שבת עומד בנו הצעיר של יובל על משמרות הכסאות בחדר־האוכל. שישה שולחנות הם מצרפים ומשעינים עליהם את כסאותיהם באלכסון, ונכדו של יבלונסקי בידיים פשוטות ורגליים פּשׂוקות על המשמר.

“בחדר־האוכל”, אמר פתאום בהרב והרכיב את משקפיו כנבהל מפני קולו, “אין מקום בשבילי, זאת אומרת…”, נקש בלשונו. לא דברים אלה ביקש לומר.

“תסלח לנו, בהרב”, פתח מוישה’לה, שלמד באולפן שנתיים ימים כיצד ליעל את העבודה במשק, ועתה שיחקו אצבעותיו השזופות והארוכות בעט שבידו, “אנחנו עוסקים בבעיה עקרונית, ובתור שכזו אין מקום לסנטימנטים. במוסדות הוחלט, שלא ניתן יד לקעקע את היסודות המקודשים, שעליהם חונכו ויתחנכו בנינו”. הוא התרומם, השעין כפות ידיו על השולחן והביט סביבו, “היום בהרב, אתמול איני זוכר מי ומחר…”

בהרב ידע שגם היום לא ישנה ממנהגו. בשובו לחדרו יגיף את התריסים, יקשרם בחבל הנהגים וישתרע על מיטתו. כאילו אותה קשירה של ארעי היא שנוסכת בו אומץ לשוב ולשכב על מנת לקום. בנעליו ובבגדיו יצפה בעיניים פקוחות, עד שהחושך יכסה אף את החוץ. ובשעה שהחברים יכינו את עצמם בחדריהם לקראת השבת, יפסיע הוא יחידי במידרכות כשהפנכים בידו, ויבוא בכניסה האחורית למטבח. אחר־כך, מסוגר בחדרו יכלה את ארוחתו. אפילו בימות החול, בבואו לחדר האוכל, בוחר הוא לעצמו שולחן מרוחק. אפשר שירא את החברים. זוכרים לו התרסותיו כנגדם באסיפות. על מנהג איפָה ואיפָה במחסן הבגדים, ועל הטרקטורים שימי עבודתם כלים במוסכים, ועל הרווחים הקלים של הגזבר הצעיר ממסחרו בבורסה ובדוכני הפּיִס, ועל שאריות המזון המושלכות לאשפה.

בהרב קם פתאום ועמד, ושטח בקשתו בנשימה אחת: יתנו לו אלף לירות לשנת עבודה, ארבעים וחמש שנה…

כרמי הגזבר קפץ על רגליו והטיל את כפות ידיו הלבנות באויר, כמבקש שיפטרוהו מלהאזין לדברי סרק: “יודעים כמה ריבית נשלם? ריבית בנקאית?!” הוא אחז את ראשו בין כפותיו, כאילו אסון כבד הומט על שכמו פתאום. בחשאי הושיט ידו אל ניירותיו, שלף גליון והתחיל קורא בקול מאופק ושקט, על ימי העבודה שביטל חברנו בהרב אחרי מותה של חברתנו פנינה, כיצד היה עוקר אבנים ושותל פרחים על המצבות. דשאים קמלו, ושיחי הוורדים יבשו, והמידרכות הצמיחו עשב שוטה “והוא”, הושיט אצבע מאשימה כנגד בהרב, “היה מספר לנו שעובד בנוי המשק”.

יבלונסקי לחש: “ואת היש הגדול שיצרנו בעמל כפינו אתה מוכן להפקיר?”

יובל אמר בקול מתון כמסכם דברים ברורים ומוחלטים: “עין־השרון יכול תוכל לכלכל את האבות, כמו שהאבות כּלכּלוּ אותנו”.

בהרב, מבקש היה לספר להם געגועיו לשרונה בתו, ולדני, ולפנינה’לה. מוכן הוא להבטיח להם, שבערבי הסגריר הארוכים בירושלים המסולעת ידבר על אדמתה הזהובה של עין־השרון, ועל פריחת התפוז באביב, ועל גבורת חברינו בימי חפירת הבאר ובימות המלחמה. ולא יספר בדידותו בקרב החברים הרבים ובתוך היש הגדול שיצרו בעמל כפיים, כדברי יבלונסקי.

“אינכם מבינים”, גימגם בקול רם, “אני פה כמו… בנכר… בגולה…”

סנדר דרש מיד שבהרב יחזור בו מדבריו. בנימיני אמר, שאם זו הרגשתו של חבר ותיק…, ולא סיים מפני שכרמי הטיח לחלל, “אני קורא לזאת בגידה!” יבלונסקי הצליע החוצה ללא אומר. אז קם יובל ואמר מתונות:

“אין מנוס, חברים. צריך להביא את הענין בפני האסיפה הכללית.”

ובהרב ידע שדינו נחרץ. לאטוֹ, כחושש שלבּוֹ, המכה פתאום כך סתם בפראות, יקפוץ מחזהוּ, התרומם וגרר את רגליו אל הפתח. כל נימי גופו נדרכוּ אל גאוּת הדמים, שתבוא ודאי גלים גלים, ותשטפנו. וכשלא באה, שקט לבו, והיתה כמו שירה עתיקה מזדמרת על שפתיו:

ה

עם שחר עמד בהרב במקלחת והיה מפקיר את גופו למים הצוננים. ראש צלול בגוף רענן, חזר בינו לבינו על הפזמון, אותו פזמון שהיה משנן לבנו בעוד יורם עמו. כשהיו שבים מריצת הבוקר בין שבילי הפרדסים, היו רוחצים במים הקרים. אותם ימים התחיל מלמד את בנו להבחין בגוני הצבע של הזריחה. פעמים זכו אף לחזות בקשת גבוהה בשמיים. בבוקר מעונן נכרתה הברית מאופק לאופק. לא הכל, יורמי, שְחוֹר של עננים ובוהק של שמש.

עתה, מבעד לרסיסי המים, התבונן בקופסאות הבולים על שולחנו. גונן היה שחור כהה ולא גילו את פיסות הנייר הצבעוניות שבקרבן. הבולים שם סדורים וממוּינים כמו ששיינמן ביקש. רק את המעטפות של יום־הופעת־הבול הצפּין במקום סתר, בתחתית המזוודה.

בעוד המגבת משייפת את אבריו הקפואים, חזר ותיכנן את המשׂא־ומתן עם שיינמן. אמנם בהרב איש קיבוץ, אף־על־פי־כן דם אבותיו עדיין זורם בעורקיו. וזה יהיה מבחנו הסופי. את האלבום יטיל כקלף אחרון סופי ומנצח.

בצאתו ריווח את חלונות ביתו, ואת הדלת לא נעל. החבל הוּתר והושלך מתחת למיטה כסחבה מיותרת. גשם קיבל פניו בחוץ. הוא הישיר להביט לתוך עיניהם התמיהות של חברים שבאו מולו במדרכה, ולא פנה לא ימינה ולא שמאלה. רק בתחנה עמד והביט בעצב בפועלים־השכירים הנפלטים מתוך האוטובוס. אכן, יש מי שימלא את מקומנו. הוא הושיט את כספו לנהג ומבלי למנות את העודף ישב. חש בשאלותיהם האילמות של החברים. הם שאלו על בגדי השבת שעל גופו בעצם יום חול, ועל המזוודה שבידו. נסיעתם שלהם גלויה כשמש ביום קיץ. בכיסיהם מכתבים לצילום רנטגן ולבדיקת עיניים ולריפוי שיניים. מדווי גוף שאין להתבייש בהם.

רוח קרה נשבה מבעד לחריצי החלון וציננה את מצחו הלוהט. הניח את ראשו על זרועותיו ונתנמנם. שוב היה רץ במשעולי הפרדס, אלא שרגליו שוקעות בחול התחוח. נתקף אימה, שמא לא ייצא עוד מכאן, ויורם איננו לצידו. החברים ישבו סביב השולחנות, ואור קר של ניאון האיר את פניהם. ביקש לזעוק לעזרה, אך קולו לא נשמע. היה מטלטל את גופו ומושך את רגליו, אולם אדמת החמרה הקשה הלכה והתפוררה תחת כפות רגליו. לבסוף אחזה יד אמיצה בכתפו, והוא פקח את עיניו. הנהג זירזו לרדת. כבר הם בתחנה הסופית, והפועלים צריכים לנקות את האוטובוס.

על דלת חנותו של שיינמן מצא פתק: “תיכף אשוב”. בהרב עמד והמתין. כסוס יגע בתחנה הסופית עמד ולא מש ממקומו. רק את פלג גופו העליון הרכין מעל למזוודה כגג נגד המטר הסוחף. עיניו ננעצו בחלון הראווה. בולים השיבו לו בעיניים צבעוניות: משולשים כחולים, מלבֵּנים ורודים, מעוּינים צהובים. שמות של ארצות רחוקות צבטו את לבּוֹ בתוגה חרישית: טוֹגוֹ, האיטי, קאמרוּן — מקומות מסתור מפני כל. נצטער לרגע שכל ימיו עסק רק בבולי ארצנו.

שיינמן נתגלגל ובא על רגליו הגוצות. בקולו הנמוך והרוחש אמון התנצל, שתלה שלט, ‘תיכף אשוב’, והוא לא ידע. וכי מה יודע האדם, הוסיף בנעימה פילוסופית, אדם יודע רק בצאתו.

בהרב נכנס בעקבותיו ובזריזות שלף מתוך המזוודה את הקופסאות. המִכסים הורמו והבולים הדחוסים עלו וגלשו על הדפנות. הוא העביר את ידיו על מכנסיו כמזמן את עצמו למלאכתו, והציץ בשיינמן. אולם הסוחר היה מחליק מתוך אדישות במברשת הנוצות שבידו על פני המדפים, היה עולה על שלבים של סולם עץ, וידיו הקצרות מגיעות אף לפינות האפלות.

“אנחנו מוכנים!” קרא בהרב מעשה בן־חיל.

שיינמן קרב ותחב את אצבעותיו השמנמנות לתוך ערימות הבולים, ובהרב חש עוית של כאב בבטנו.

“יפה, יפה”, השמיע הסוחר שביעות רצונו, “כולם תוצרת הארץ?”

בהרב ניענע ראשו בחיוב.

“נאה”, שב והשמיע הסוחר, אלא שערכם אינו רב ביותר", המשיך כמדבר אל עצמו, הבולים ניגרו בין אצבעותיו ונערמו דומם על השולחן, “אני אקנה אותם לפי אומדן”, הציץ בבהרב, ושלח את ידו אל ארנק הכסף שבכיסו האחורי.

בהרב לא השיב. רק אצבעותיו התחילו אוספות דומם את הבולים.

“יש גם דרך שניה”, נזדרז שיינמן להצהיר, ושפתיו הדקות התרחבו בחיוך, “אלא שזו דרך ארוכה, ששכרה איננו רב ממה שהצעתי”, עשה אתנחתא כמצפה לדברו של בהרב, והמשיך, “אם כן, אפשר לשבת ולספור אחד אחד”.

ובהרב נשאר. הוא פשט את מעילו, הפשיל את שרווּלי חולצתו כביום חמסין בפרדס, ופתח במלאכת הספירה. מלאכה קלה, חשב. שהרי הבולים כבר היו נקיים וממוּינים לפי ערכם ושנת הופעתם. אלא ששיינמן ודאי יעמוד וישמור אצבעותיו. נשא את עיניו והתפלא לראותו יושב ליד שולחן זעיר, כשזכוכית מגדלת בידו האחת ובשניה מלקחיים. אפשר ששיינמן בכל זאת אדם הגון. הרי הוא שהדריכו לראשונה במיון הבולים, הוא שהבטיחו בבוא היום לשלם מלוא התמורה, ובמזומנים, ובכסף טוב. וכששאלו בהרב, מתי יהיה היום, השיב, שהוא, כלומר, בהרב יקבע את יומו. בהרב ביקש אף לדעת את סכום הכסף שיקבל, מפני שאפשר כי חייו תלויים בפיסות הנייר הללו. מה פירוש פיסות הנייר, העמיד שיינמן פנים נעלבות, הרי כל בול שווה כסף, ופעמים אף כסף טוב. והכל תלוי, חתם בפנים מסתירות סוד.

בהרב אמר פתאום, ספק מתלוצץ:

“זה כל מה שנותר לי מארבעים וחמש שנה…”, הצטחק ומחה ידו.

שיינמן לא השיב. ראשו המקריח נותר רכון מעל שולחנו. רק מדי פעם היה מנענעו ספק כלפי דבריו של בהרב, ספק כלפי גילוייו החדשים שמבעד לזכוכית המגדלת.

“אבל הם עוד יראו”, איים בהרב באגרוף כלפי ההם הסמויים, “אפילו גרשון יזחל לפני על ברכיו!”

שב ורכן והיה ממשיך ומחלק את הבולים למדורים. סוחר ותיק כשיינמן, חזקה עליו שיתן דעתו אף על נקיונם של הבולים. ניסה להעמיד נגד עיניו את דירתו החדשה. צנועה למראה, אך מלאה חמימות, כדברי המשורר. ישלם לבעל הבית בעד חמש שנים מראש. שנה כנגד כל קופסה. אינו מבקש יותר. דירת חדר. שירותים בחוץ. להתחיל הכל מחדש. כמו בעין־השרון. הצריף. ולהט החורב בקיץ. אחרי יום העבודה יוליך את פנינה’לה לגן החיות. כמו את יורמי ואת שרונה’לה, שהיה מביאם אל הלול, והם מגעגעים “'גוֹלוֹת”, 'גוֹלוֹת". ואפשר שיזמין את דני לריצת בוקר. בעמק המַצלבה יהיו מתחרים לא הרחק מביתם. בינות לעצים שענפיהם משמשים לצליבה. ובערבי שבתות יביא סבא מתנות, ראשית כל יביא לגרשון משקה מן המובחר. חתנו אנין הטעם יודע להעריך קוניאק מובחר. ברית שלום נכרות, לחמש שנים, גרשון. ולפנינה’לה מה נביא? בובה נביא לפנינה’לה. שממצמצת בעיניים ומזילה דמעות. ובשביל דני נתחיל לאסוף בולים מחדש.

בהרב פרץ בצחוק והביט סביבו בבהלה. שיינמן עמד והיה משלשל את התריסים כלפי מטה. אדם בגילו חייב לשמור על בריאותו, הצטדק, ואין לך כשנת הצהריים השומרת על בריאות הגוף. קרב והדליק מנורת לילה, כדי שבהרב יוכל להמשיך ולעבוד, שהרי על יושרו של איש קיבוץ אפשר לסמוך אף בעיניים עצומות, נצטחק ורמז כלפי המיטה המתקפלת שהעמיד באמצע החנות.

השעות נקפו, ובהרב לא ידע. טורי ספרות נתארכו על הגליונות הלבנים, וידו המשיכה מוכנית לרשום. פעמים נתמזגו הטורים למוטות ברזל שאיימו להכותו, והוא המשיך ורשם. אף לא שמע כאשר שיינמן קם ואסף את מיטתו, הרים את התריסים, מזג קפה והעמידו מַהביל בסמוך. רק כשסיים וקרא בקול ניחר, “הכל נגמר!”, הבחין בספל. נטלו בשתי ידיו והגישו אל פיו. עיניו לא מצמצו מול אלומת האור שזרמה פנימה מפנס הרחוב.

שיינמן קרב, וללא אומר גרף את הבולים לקופסאות. אחר־כך אחז בגליון הנייר, צירף את הספרות, הכפיל וחילק והוסיף וחיסר, וכל אותה שעה מלמלו שפתיו חרש כבתפילה.

בהרב עמד דרוך, קולט ניעי שפתיו של הסוחר, וחוזר ושונה: שבעת אלפים חמש מאות ששים וארבע פעם אגורה וחצי… שלושת אלפים שבע מאות חמישים ושבע פעם שלוש אגורות!… עד שחש טפיחה על שכמו וראה את גליון הנייר נתחב לידיו.

“אתה, ידידי, לעולם אל תתן אמון בסוחרי בולים” עודדו שיינמן לבדוק את החשבונות, “אף כי אמרו טוב שם טוב משמן טוב”. הוא שלף ארבעה שטרות בני מאה לירות, הניחם על הדלפק והוסיך בנדיבות לב, “את העודף שמור לעצמך”, התרחק אל שולחנו וקרא, “ומה יעשה קיבוצניק ברכוש כה רב, מה?”

אפשר ששתיקתו הזועמת של בהרב היא שלא הניחה לו לסוחר לשתוק. פתח בטרוניה על הזמנים החדשים שאין האדם בימינו שמח בחלקו. הנה, כשהוא היה חבר קיבוץ בגליל, די היה לו בכמה גרושים בחודש. עתה יקנה ידידנו איש הקיבוץ החבר בהרב מתנות לנכדיו. כמו בורגני אמיתי. לפנינה’לה, למשל. הרי בפירוש הזכיר את שמה. ואולי יקנה לעצמו כסנוע. לא מוכרחים להמתין בתור של ותיקי הקיבוץ. אנשים בגילנו אוהבים כסנוע. חוזרים לימי הינקוּת שבערישׂה, נתן קולו בצחוק רם.

בהרב עצם את עיניו. מבעד לריסיהן יכול היה להבחין בפניו האדומים של שיינמן, ובזיפי זקן השיבה, ובעיניו הלוהבות. שלוש פעמים כבר בדק את החשבונות והשווה עם לוח המחירים המודפס על נייר של ארגון סוחרי הבולים. ארבע מאות פחות שתי לירות. ושיינמן ממשיך ומעודדו לשוב ולבדוק. מפני שכמה וכמה מידידיו הטובים נפלוּ למשכּב, לא עלינו, בגלל תחושת קיפוח. ואם הכסף נראה לו לבהרב מועט, אדרבא, יפשפש בכיסיו או בתחתית המזוודה וימצא את הבולים יקרי הערך, את אלה ששווים מאות ואלפים, אותם ששנינו יכולים לעשות בהם עסקים.

בהרב קפץ ורכן אל המזוודה, ובחיוך של מנצח הניח את האלבום על הדלפק. בדריכות עקב אחרי ידו המושטת מרחוק של שיינמן, אצבעותיו המרפרפות בין הדפים, לבסוף הבחין בעקימת שפתיים של בוז.

“עשרים לירות בלבד”, סיכם שיינמן.

“ועוד אומרים עליך שסוחר הגון אתה”, נתן בו בהרב עיני טינה, ולא סיפר כיצד היה חוסך מתקציבו האישי למען מעטפות אלו.

הסוחר קרב ואחז את ידו. כרופא אל חולה דיבר. כמבקש להעביר רוע דבריו במגע ידו. על בהרב להבין. רבים קנו מעטפות אלו. וההיצע עולה על הביקוש. הרי גם בעורקיו של בהרב זורם דם אבותיו הסוחרים. “בולי ‘דואר עברי’ תן לי!” קרא שיינמן בלהט, “את ‘צפת במצור’ תן לי!”

בהרב השפיל את ראשו. “את נשמתי במצור אתן לך!” לחש־קרא. הוא נטל את הכסף, את האלבום הטיל למזוודה, וגרר את רגליו החוצה.

ו

שלוליות של גשם באו בנעליו, ועמן כוכבי השמיים ופנסי הרחוב. הוא לא חש ברטיבות רגליו. בני אדם בחלפם סביבו טילטלוהו וסחפוהו עמהם, והוא לא ידע.

“זה הסוף”, אמר פתאום בקול רם.

מישהו עצר וביקש סליחה, והתנצל שלא שמע שאלתו. בהרב לא השיב. מרחוק ראה חנות צעצועים ונכנס. הוא ביקש בובה. גדולה. ויפה. ושממצמצת בעיניה ומזילה דמעות. הזבנית התנצלה, שהבובות הגדולות והיפות בחנותם הן מתוצרת צרפת וקוראות מאַמאַ מאַמאַ. ובכלל, פסקה, אין הבובות בוכות.

בהרב קנה אחת ששערותיה שמש ופני מלאך לה. שילם ויצא ונסע לתחנה המרכזית, ומקץ שעתיים התדפק על דלת ביתה של בתו. בפתח עמד והצטדק. יודע הוא שהשעה מאוחרת, אלא שמוכרח היה להביא את המתנות.

שרונה באה מבוהלת מן המטבח. נדמה היה לה, כך אמרה, ששמעה דפיקה על הדלת ושלחה את גרשון לפתוח. אחר־כך נדמה היה לה, כך אמרה, ששמעה את קול אביה. היא מכירה את קול אביה. אפילו בשעות של מהומה או של דממה היא תכיר את קול אביה. היא התנצלה שידיה מלוכלכות. זה דם של דגים לשבת.

“כל־כך נבהלתי”, פרצה פתאום בבכי, והסיטה את שערותיה הארוכות אל עורפה. “הו, אבא, כמה נבהלתי”, התנפלה על צוארי אביה וכרכה זרועותיה סביבו.

ידיה ופניה היו לחות וחמימות, ובהרב ניסה להתבדח:

“מה יש פה לפחד?” אף שלף את הבובה מעטיפתה והעמידה על השולחן, “אסור לסבא מן הקיבוץ להביא מתנות?”

“כמובן שמותר, אבא’לה”, חייכה שרונה מבעד לדמעותיה, “כמובן שמותר, אבל בשעה כזו?” שבה ונתנה עיניים נפחדות באביה.

בהרב ביקש בקול ענייני שיביאו לפניו את הנכדים. מיד. בזה הרגע. גרשון ניסה למחות. לא עכשיו. עליו לסיים הערב את הדו"ח הכספי של אחד הלקוחות, שהבטיח לשלם היטב. אולם בהרב לא ויתר. ופנינה’לה הובאה בזרועות אמה. ידיה הקטנות נברו בארובות עיניה הסגורות. דני, בפיג’מה קצרה ממידות רגליו, הפסיע בעקבותיהם בצעד מהסס, כדורך על גבי זכוכית. בהרב תחב את הבובה אל חיקה של פנינה’לה ואת האלבום נתן תחת שחיו של דני.

“בקרוב ימלאו לך שלוש־עשרה”, מלמל, “הגיעה השעה שתתחיל לאסוף בולים, מעטפות־של־היום־הראשון”, נתן קולו בצחוק פרוע, “אי אפשר לדעת מה יילד יום!”

שרונה העבירה את הילדה לידי גרשון ונשקה על לחייו של אביה. “אתה נורא מצחיק, אבא”, אמרה בעצב.

בהרב שלף את שארית כספו והניחו על השולחן, שרונה יצאה חרש עם הילדים. גרשון עשה בידו תנועה של סירוב. אף־על־פי שהסכום מועט, מבקש בהרב, שיפרישו גם ליורם כשישוב מפּאריס. והוא יבוא בקרוב. מוכרח לשוב. ובכסף יקנה צבעים. ויצייר ברושים. הרבה ברושים יש על הגבעה בעין־השרון. “ושיצייר אותם בשלכת”, חתך בקול מצווה.

גרשון פתח את פיו ולחש: “אין ברושים בשלכת”. אך מיד שמט ידיו בחוסר אונים. הוא עמד רגע מהסס, אחר־כך מזג שתי כוסיות קוניאק, קרץ בעינו כלפי הכסף על השולחן וקרא: “לכבוד הדודים מאמריקה!”

בהרב לא השיב. רק נטל את מעילו, העבירו מיד ליד כאומד משקל המים הספוגים בו, ואמר שעליו לשוב הביתה. המשק מצפה לו. סדרן העבודה לא ימצא לו מחליף. לא כל צעיר מן הקיבוץ יכול להחליף את בהרב.

גרשון אמר ברוב משמעות: “אני מבין”.

“מה אתה מבין”, נתן בו בהרב עיניים קשות.

שרונה באה בסינרה המוכתם וחצצה בין אביה לבין דלת היציאה. על אבא לשכב לישון, ציוותה. תיכף ומיד. ומחר יאכל אצלם מן הדגים שהכינה לשבת. בדירה יש מקום לכולנו. אם רצונו של אבא, בבקשה, חדר השינה כולו לרשותו. “במיטה הכפולה תנוח מנוחה כפולה”, פסקה בחיוך, ועיניה השחורות רציניות.

אולם בהרב עמד על דעתו, חושש הוא אף מפני מזג האוויר. דלקת הפרקים נפוצה מאוד בעונה זו בירושלים. אדם בגילו חייב לנהוג בזהירות. פנינה אמה מתה פתאום. הצטננות קלה לכאורה. שרונה ודאי זוכרת כיצד ניסתה האחות לרפאה באספירין. “ועכשיו היא נחה”, חתם בחיוך מוזר, “במיטה כפולה ומכופלת”. בזריזות רכן והעביר את שפתיו הקרות על מצח בתו. לחיצת ידו של גרשון היתה אמיצה כיאה לגברים.

עם שחר שב בהרב לעין־השרון. הוא היה עייף מאוד ובגדיו לחים. האוטובוס היָשיר לחיפה עצר למענו בעיקול הדרך. השעה היתה אחרי חצות הליל ולרגע עלתה בדעתו המחשבה לבקש מן הנהג, שינהג לפנים משורת הדין, ויביאנו לשערי המשק. אולם עד שמצא נימוק של זכות, כגון שנפצע בימי המאורעות כשהיה מאבטח את פועלי הפרדסים בנסיעתם בכביש זה, כבר עמד האוטובוס, ובָהרב גרר את רגליו במורד הכבש. מבלי להתעכב המשיך והפסיע בכביש הסלול, בודד וכבד. דרך ארוכה הלך, ונתארכה כמו בימי נסיעתו בטנדר לפני מכונית הפועלים, בחיפושיו אחרי המוקשים הטמונים באדמה.

הוא לא בא בשער הראשי, הלילה שומר ליד השער בנימיני, ולא רצה בשאלותיו. בפרצה שבפרדס נכנס. הוא בא אל העשב הלח, הניח את מזוודתו הריקה למראשותיו, השתרע מלוא קומתו, ונתן את עיניו בצללים הכהים מעל ראשו. אט לאט הוורידו התפוזים מתוך השחור. מוזר, חשב, מעולם לא ראה אותם נולדים עם שחר. והם כבר עזים וברורים ורעננים. עוד מעט יבואו פועלי עונת הקטיף בשׂקיהם ובמזמרותיהם, וימצאוהו מוטל כך, כעשב השוטה הזה.

זחל וקרב אל אחד הגזעים, אחז בו בכפותיו והתרומם. לאיטו השתרך לביתו, עובר מגזע אל גזע, ספק תומך בהם, ספק נתמך. בחשאי נכנס לחדרו, ושם עמד וצפה מבעד לחלון. עתה לבש הפרדס את גונו הירוק כהה, ורכסי ההרים נצטבעו בכחלחל הארגמני. אכן, הצבעים נותרו עזים וברורים וניחוחים, אף כשהגיף את התריסים.

א

הזֵרים באו בהמולה רועשת. ורדים היו שם ואיריסים וגלאַדיוֹלוֹת וציפרנים וחרציוֹת־הבּר, ואיתן מתמרן ביניהם בכיסא הגלגלים, וידיו לבנות כנגד האוֹפנים. אורחים רבים באו להקביל את פניו כאת פני החתן ומבטיהם בזרים שבידיהם. אף הוא נתן עיניו הלאוֹת בפרחים. טוב שלא הביאו אותם קלועים ועטופים צלוֹפן מבריק, שהרי את אלו מניחים על הקבר הרענן והוא הלא בריא לחלוטין. מתוך פניו התפוחות ראה אותם נכנסים בשניים ובשלושה, כנושאי תויוֹת של משלחות. הנה אַלכּס וסימון קלמנוביץ מטעם הבנק לסחר פנים, ענובים ומסוגרים בחולצות מעומלנות הצוארון. גם ועד דיירי הבית הופיע בהרכב מלא כלאסיפת דיירים ועוּגת־הקרם מהלכת לפניהם בידיה של הגברת תירוש. קצין הקישור של גדודו ומזכירתו הצטדקו שהמג"ד לא יכול היה לבוא, שהרי הגדוד השתחרר זה כבר, ורק הפּצועים, כגון איתן, עדיין נשארו בשרות פעיל. נציגים באו אף מטעם מחלקת השיקום ומטעם חברי מועדון הטניס של יום שישי ומטעם בית־הספר התיכון בו למד בימי נעוריו, וכן מטעם הדור הצעיר של סניף המפלגה. כשהביעו צערם על פציעתו הקשה היו פניהם רציניות כאילו אשמתם היתה זו, אף ניסו לעודדו בטפיחות כתף, שהנה הבריא ושב הביתה. הוא לא עודדם בחיוכי שפתיים ולא במלוֹת נימוס. מבעד לריסי עיניו המוגפות שמע את פּטפּוטיהם ומצמוצי השתייה.

“מרגיש לא טוב?” שאלה נילי, ובטרם ישיב כבר הכריזה, “איתן מרגיש בסדר גמור!”. שילבה ידיו על חזהו, “הנח לגלגלים האלה, איתן!” חזרה על שמו בחומרה, בהברה מלרעית. כך ודאי נוזפת בתלמידיה שסרחו.

הם יצאו בחשאי. השיקו כף אל כף באיחולי הצלחה ונעלמו מאחרי הדלת הכבדה. גם אבא ואמא איחלו הבראה שלמה ורמזו שאינם רוצים להפריע לבני הזוג ביומם הראשון.

הדממה קשתה מן ההמולה. אחר־כך נשמע שקשוק הכלים מן הכיור. הפתח, הצר ממידות עגלתו, חסם בעדו את הדרך למטבח. המים הגבירו זרימתם והיו ניגרים על כלי הפלאסטיק. נטל קביו ודידה פנימה. רגליו הזרות גררו עצמן ביבבה קלה. ביקש ללפות אותה מאחור כמו בליל חופשתו, ולא עמד בו הכוח. ידע שאם ירפה מקבּיו יתמוטט ויקרוס תחתיו. שב והחיה בו מחדש אותו ערב גנוב.

הוא הופיע על נשקו ובגדיו מאובקים. שפתיו הצרוּבוֹת כאבוּ בחייכו אל עיניה הצוחקות. לשעה קלה נכנס, אמר, והוא בדרכו ממטה הפּיקוד לבקעה. היא באה בין זרועותיו רכּה, וידיו חסרות סבלנות. אתה מכאיב לי, ציחקקה. בלילות של מארבי קיץ ארוכים דימה רגע זה. הכל כל־כך פתאומי, אחזה ידיו כמתגוננת. אולי תאכל משהו, הציעה, כדאי שנעורר את הילדים ותאמר להם שלום. תיקנה שׂערה הסתור וחמקה למטבח. דבק בה במטבח. אולי תתקלח, ביקשה. אני לא התכוננתי כלל… חפן שׁדיה בכפּוֹתיו. הסדינים נקיים, איתן… נשימתו כבדה, גופו חתר בגופה והוא זר לעצמו. ומפחיד. אחר־כך התנצל. כשישבו ושתו את הקפה, התנצל. בבקעה הלוהטת הזאת אדם מאבד צלם אדם, הופך לחיה בתוך עדר גברים. הלילות ארוכים, נילי, אפילו בקיץ, וחמים. אנחנו ממעטים לדבר בחוֹם הזה. האינסטינקטים, נילי, החושים, מתפּתחים כמו אצל חיה. אדם חיה. הרעב לאשה, כשאתה שוכב במארב ודבק באדמה החמה. שוכב ללא תנועה. מפני שאם הם יגלו אותך ראשונים, אנחנו צוחקים ואומרים, לא כדאי… הוא דיבר בלהיטות, מבקש לבדר דעתה, להפסיק שתיקתה. פעם נתקלנו בהם, ואחד מהם הצליח להיכנס בינינו עם הרימון. היה רץ בתוך המעגל כחיה לכוּדה. והרימון בידו. נזהרנו שלא לפגוע בו מטווח כה קרוב. הרימון, אַת מבינה, מסוכן. שידפוק את עצמו ולא אותנו. חיוֹת, מה? מתרגלים. ואפילו נרדמים במארב. לנוכח המוות להירדם. וכשחוזרים ועולים על הזחל“ם, ממשיכים בשתיקה. מנומנמים. ורק לעת הצהריים בא הדיבור. פורץ בבת־אחת. עם צלחת המרק והזבובים והבּרחש והזיעה. מה אַת יודעת על כך. אחז כתפיה וניסה להסב פניה אל פניו. עד שפותחים במשחק ה”אילו", דיבר שוב. אילו הייתי בבית. אילו המקרר פה. אילו האשה. האשה האשה האשה. כל ההזיות שמעלים באוהל. אפשר לחוש בתאווה הזורמת מבעד למלים. מלים מאוננות, נילי, שמעת על מלים שמאוננות? המילואים האלה, איתן, אמרה נילי. איתן במלרע אמרה, ולא הוסיפה. דימה לשמוע קולה שגוערת בו, כמו בילדי כיתתה. עוד מעט תאמר, ידיים שלב, איתן.

רגע ארוך עמד בפתח המטבח, ראשו מושפל וידיו צובטות משענותיו עד כאֵב.

המיטה הרחבה זרה היתה לו. נילי שכבה לצדו, וידיה הדיפו ריח של סבון כלים. תחת אצבעותיו המהססות היה גופה כקביים המצריכים לימוד מחדש. ריח הסינטאבוֹן הזה. לוּ הזליפה מי־בושׂם על גופה. מאלו שהביא לה מן השק"ם. עיניה היו נעוצות בתקרה. לוּ הושיטה ידה אל גופו. לוּ חש אצבעותיה.

“אפילו לא מסתכלת בי”, אמר ביאוש.

הביטה בנקודה סמויה בתקרה ולחשה: “חשבתי שלא תרצה… כלומר… שאביט… אתה יודע, הפצעים…”

“אני יודע”, נשך לשפתיו.

“שום דבר אינך יודע!” הטיחה בו.

“אולי”, אמר ברוב משמעות ומשך את השמיכה על ראשו. כמו בימי ילדותו, לאחר שאמא הלכה והוא פקק אזניו במוֹך השמיכה. כדי לא לשמוע את הרחשים הסמויים מפינות החדר. התהפך והניח בזהירות את בטנו על המזרן. העייפות נתכנסה בעצמותיו. הוא חלם שעליו לרוץ באיזוֹ שליחות חשובה. אמו ציוותה עליו להגיע לרחוב הנביאים. עליו למהר, אבל הוא אינו יכול. קביו מעיקים עליו. התעורר בבהלה. העביר ידו על מצחו. היד היתה לחה. הציץ ברעיתו. פניה היו צהובים לאור נוּרת הלילה. שׂערה עיטר את פניה בהילה שחורה.

“שאלו מן המשרד מתי תשוב”, שמע קולה. כמשוחחת עם עצמה דיברה. אפשר שקוֹלה הוא שהעיר אותו. “נותרו לך אז ששה ימים עד השחרור”, המשיכה בלי להביט בו. “אמרתי, בקרוב. שלא תשמרי אותו רק לעצמך, הם אמרו בטלפון”. ראה את שפתיה מתפרדות לחיוך. אפשר שהיא ציוותה עליו לרוץ. הוא רצה להוכיח לה. “אין לי כל רשות לשמור אותו לעצמי, אמרתי להם”. עתה הביטה בו. עיניה החוּמוֹת היו עצובות. כמו בשעות של פיוס לאחר הרוגז. הרופא שציוה לשתוֹק, חכם היה. תמיד חש עצמו אשם בפניה. עיניה העצובות הוכיחו אשמתו. הבחין בהן זיק של רחמים. הגיף את עפעפיו. שתחשוב כי הוא ישן. אם תניח אצבעות ידיה על שמורות עיניו, ינשקן בעפעפיו. ודאי קרירוֹת כמו כּרית שאמא החליפה ציפּויהּ. “לא סיפּרת איך זה קרה. כאב? עוד כואב”? נטיות הפועל כאב. מורה נשארת תמיד מורה, נהגה להתפּאר. “הילדים שובבים כל־כך. מאז שהלכת נעשו פּראים. וכשלא שׁבת… המציאו שיר”, שכחה שכבר סיפרה לו שירם בעודו שוכב בבית־החולים, “א־בּא־בּא־בּ־האָא־לי”. זימרה חרש, שפתיה נעו לאט. התרוממה על מרפּקיה. “אני פוחדת מעיניהם, איתן. עיניו של רוני נוצצות. זוממות”, דיברה במהירות. הבחין בחזה מבעד לפתח חולצתה ושוב חש באינאוֹנוּתו. “אתה יודע, כּשרוֹני לובש מכנסי הג’ינס שקנית לוֹ לפני שיצאת לשרות המילואים, הוא נראה כמו גבר קטן. אַת בודדה, אמא, אמר. אני לא אשאיר אותך אף פעם לבד. אם תרצי, אישן במיטה הגדולה במקום אבא”.

לא יכול היה לשאת את מלותיה. שתפסיק. שתשוב הדממה. הוא כל־כך לֵאה. ראה אותה מתרוממת ויושבת. ובלבד שלא תבוא אל גדמי רגליו. כל תנועה שלה במיטה מטריפה עליו דעתו. עוד מעט תשב על קרסוליו שאינם ותבטיח לנהוג בו יפה. “אני יודעת שאתה מאזין, איתן. ואתה שותק”, הניחה יד קלה על כתפו. מוכנית הרתיעה. שרוֹני יישן במיטתו, דיבר אליה מבלי לפתוח את פיו.

“נילי”, אמר חרש, “נילי, אני אהיה בסדר”.

“אני יודעת, איתן”, נשקה לו על מצחו. ריח הסינטאבון הזה. נתקף עווית של בחילה. ביד רועדת כיבה את נוּרת הלילה והפנה אליה גבּוֹ.

ב

עם בוקר ראה את נילי קרבה בדחילו ומניחה ספל קפה לצד מיטתו. מזווית עינוֹ צד מבטה. היא נסוגה בפסיעות מהירוֹת.

“אני מפחיד אותך”? שאל בלאט.

“מה פתאום”, שבה אליו מהססת.

“ברחת”, לא הרפּה.

“העיניים שלך”… גמגמה.

“אני מפחיד אותך”! זעק. היא שבה והתרחקה. אולם הוא לא הרפּה. “לא ביקשתי קפה למיטה”, רדף אחריה בקולו, “אינני חולה!” חש כאילו פצעיו נפתחים מחדש. היא חזרה והושיטה ידה אל הספל. אז לפת קיבורת ידה, “שתשבי פה רגע”, ביקש־ציוה. העביר ידה על ירכוֹ המצולקת. “אַת יודעת”, דיבר אל היד, “לאחר שהמוֹקש התפוצץ, הייתי בהכרה מלאה. וחשבתי זה בכל זאת קרה לי. אחר־כך חשבתי איך אחיה בלי רגליים. באותו רגע הייתי אפילו סקרן. אחר־כך רציתי למות. ואַת?” שאל במפתיע. הוא צמצם שפתיו בציפייה.

“אני”? גימגמה וניסתה לקום.

“אַת לא עלית על מוקש”, לא הרפּה מידה. אצבעותיה היו נוקשות, מכאיבות לירכוֹ. “רק אני מבּין שנינו”, ייחל למלת ניחומים, והיא שתקה. “הייתי רוצה שתדעי את זה כמו שאני יודע”, אמר בנימה רכה.

“כמובן, אני אלמד”, משכה ידה והניחתה לצד ירכה.

“איך”? שאל, מתאמץ להסתיר מורת רוחו.

“כמו שתאמר לי”, יבשוֹת דיברה.

“בואי”, משך מתניה.

“מה פתאום, איתן. עכשיו כבר בוקר. העבודה…”

“בואי”, לא הרפּה.

“מיד”, אמרה, “רק אלך לכבות את הכיריים”.

עם צלצול פעמון הדלת שבה. “מיד אבוא”, פלטה ונעלמה. שמע פתיחת הדלת וקולות עמומים.

“מדוע מלחשים שם!” קרא. זר הדהד קולו בבית.

נילי באה במרוצה. “החלבן, איתן, אינך רוצה שנישאר בלי חלב, איתן”, דיברה כמורה.

ישב זקוף, לשווא מנסה להשקיט רוגזו.

“הרופא אמר שאסור לך…” פתחה.

“אני יודע בעצמי מה מותר ומה אסור”, קבע.

חייכה אליו, “כמובן, איתן. ממתי מציית איתני שלי להוראות הרופאים”, ישבה בקצה המיטה והגביהה סנטרו. “החוקים נוצרו על ידי החלשים למען החלשים, זוכר?”

“אבל אנחנו מצפצפים עליהם ועל חוקותיהם”, צחק בקול.

“בדיוק כך אמרת”, דיברה בהתעוררות, “חוקותיהם. ואת כל המשפט המפוצץ הזה אמרת רק כדי לנשק אותי בבית־הקפה, נגד כל העיניים שבעולם. מנהל המחלקה בבנק לסחר־פּנים והמורה בבית־הספר הממלכתי”, צחקה, “ועוד אבא ואמא לשני ילדים. אכן דוגמה למופת”, שבה והחליקה על סנטרו.

“הבטחת לשוב מיד!” שינה לפתע נעימת קולו. חוקר היה. תובע תשובה.

“אבל אני כאן, איתן”, נעה על המיטה כחוששת להכאיבו, “הערב נצא לקולנוע”, הוסיפה כממתיקה סוד.

“לקולנוע!” הטיח בקול דוחה.

“מדוע לא?” תמהה.

“כדי שכולם יביטו בנו וירחמו עלינו…”

“מפחד?” התגרתה בו.

שוב לפת ידה. כל עצמת רוגזתו נתמקדה בין אצבעותיו.

“ככה לא תוכיח שום דבר”, אמרה בשקט ומשכה ידה.

הרפּה והשעין גבוֹ אל הקיר. “מה לעשות, מה לעשות, מה עלי ל־ע־שות”, חזר ותבע תשובה.

“להתחיל הכל מחדש”, אמרה כמו סיסמה.

“כמו בימים ההם”, לגלג.

“כמו בימים ההם”, אישרה בניע ראש.

“לחַזר אחריִך”, אמר בקשיות.

“לחזר”, אמרה.

“בלי רגליים”, הצביע על גדמיו, ונצטחק במרירות.

“כדי לחזר אין צורך ברגליים”, סבר פניה היה חמוּר.

“אינך מרחמת עלי”, פלט במפתיע.

“לרחם אפשר שבוע־שבועיים”, דיברה כמהרהרת בקול, “אחר־כך עוד אשנא אותך”.

“התחילי ברחמים, ואחר־כך נראה”, ניסה לגחך. העביר ידו בשׂערה ושב ומשכה אליו ונשק לה על עפעפיה ושפתיה.

“איתן”, לחשה קשות.

“אַת אשתי…”

“אז מה, בעלי”, עוֹקצי רוֹע הבריקו רגע בעיניה וכבו.

“ני־לי”, האריך בהיגוי ההברות, מפרש שמה בלגלוג, “נצח ישראל לא ישקר”, ניסה לפייסה; “יודעת כמה רציתי לשוב הביתה!” שתק והביט בראשה המורכן; “הרופאים אמרו שהרצון הכביר הזה, כך אמרו, הכביר הזה — הוא שהבריא אותי. אַת הלא מכירה את הרצון הזה”, גיחך, “לרווקים, הם אמרו, קשה יותר להבריא, מפני שאין להם בית ולא אשה דואגת ולא ילדים שיבדרו דעתנו. אמא, הם אמרו, היא רק אמא, היא לא אשה שגבר זקוק…”

“הם צדקו”, קטעה דבריו, “הבית מוכן, רואה?” העבירה זרועה סביב, “אפילו את הילדים שלחתי להורי…”

“אני יודע, נילי, יודע”, נשתתק והניח את גופו עמוק מתחת לשמיכה. עד צוואר משך את השמיכה, ועדיין נותרה ארוכה. “רק שלאמא”, אמר לפתע במרירות, “לא צריך להוכיח דבר. ואמא תשוב ותספר איזה תלמיד טוב הייתי בבית־הספר ואיך המנהל אמר בטכס החגיגי שאני חזק מאוד במתימטיקה פותר בעיות של נעלמים וכשהייתי תינוק זוחל על ארבע כבר לא הרטבתי במיטה ואמא…”

“אמא…” קטעה דיבורו בבוז.

בשכבו בבית־החולים תיכנן שובו. ואחר־כך במחלקת השיקום, תיכנן. מיד כשיוותרו לבדם יוכיח לה. חשוב היה לו להוכיח. בקביו יבוא עליה ויוכיח. הרופאים הבטיחו שהוא בריא. לולא היה בריא ודאי לא היו משלחים אותו הביתה. בכיסא הגלגלים הושיבוהו והניחו קביו לצידיו. האחות ציחקקה. זרועות עירומות היו לה בתמכה שחיוֹ. וכתפה רכּה. הוא היה ירא את בשׂרה העירום. בהרכינה ראשה מעליו היה תמיה מחדש על פּלומת שׂערה הזהוב בקצות תלתליה השחורים. קדימה, איתן, עודדה אותו בטפסו על כבשׁ האמבולאנס בדרכו הביתה, כאילו עמד להבקיע שער היריב.

נילי העבירה ידה בשערות ראשו ואמרה רכּוֹת:

“תעודת־השחרור שלך מבית־החולים אומרת שאתה בריא מאה אחוז”.

“כמובן”, נזדרז לאשר דבריה, “אני בריא מאה אחוז”, לפי חיוּכה שרטט בקצה שפתיה, ידע מחשבותיה. עיניה נתלחלחו. העבירה ידה מתחת לאַפּה. כמו טלי בשעת בכי. רוצה היה לחוש לחיה על חזהו. ושתלחש חרישית, תמלמל לא חשוב מה. כמו צעדיה החרישיים כשהבחין לראשונה בכניסתה לחדרו שבבית־החולים. אפשר שפעמים רבות באה, והוא לא ידע בבוֹאה. מבעד לתחבושות שהותירו סדקים צרים לעיניו ראה אותה בכניסתה. חובקת אגד פרחים כבשעת לוויה. תחילה סידרה את הפרחים באגרטל, ואת הנותרים פיזרה למראשותיו למען יריח בהם בכל עת שירצה. ידידיהם לא רצו להטרידו, על כן שלחו אותם בידיה, סיפרה. אחר־כך ישבה למרגלותיו, והוא חש עצמו קטן ללא כפּוֹת רגליו. תינוק מחותל ומעונב. מרגע בואה לא חדל לשנן לעצמו אותו משפט אוילי, היא שלי היא שלי היא שלי. כתפילה נקבעו המלים בלבו. הרופא ציווה עליו לשתוק, והוא שמח בשתיקתו. הרופא ואיסוריו. יכול היה לצווֹת עליו לא להלך. אבל כשחתם על תעודת השחרור, ציווה עליו להלך ולדבר ולהתבדר. הרופא השמנמן בעל השפתיים העבות והמבטא האנגלו־סאכסי: אוֹ־קיי בחור־אתה־בסדר־גמור־מאה־אחוז. נילי דיברה וסיפרה על ההליקופּטר. שמח שאזניו נשארו מחוץ לתחבושות, אף־על־פי שגם הן נפגעו מהתפוצצות המוקש. בולטות היו וצהובות כמו קרניים. איך אָזני, רצה לקרוא בקול. ההליקופטר הטס ישר ל“הדסה”, דיברה נילי. קשה לחיות את זה. מן הבקעה בקו ישר. האורות האדומים בבטנו. כמו פצעים. שלושה חיילים נפצעו, הודיע דובר צה"ל. ידעתי שאתה ביניהם. לא אמרו קל או בינוני או קשה. הרגשתי שזה אתה.

היא היתה נילי שלוֹ. נילי בה רצה אף בהתפתלו במכאוביו, זה קולה הלוחש, הצרוד מעט. כל פעם, סיפרה נילי, שהמסוק היה עובר מעל הבית, נהגה לרוץ אל המרפסת. אפילו בשנתה היתה רואה את סכיני־המדחפים. ננעצים ונוחתים על גג ביתנו. פתחה את ארנקה בתנועת אצבעות שגורה ושלפה מראַה זעירה. ידעתי שהמסוק המגיע בלילה מביא רק פצועים. הפסיקה והביטה באיתן, ובלי להתבונן במראה החזירתה למקומה. זזה על המיטה, והוא חש כאב חריף ברגליו. באותו מקום שפעם היו רגליו. הזיוֹת, הרגיע את עצמו. עיניה שוטטו על המחיצה הלבנה שהאחות העמידה להם למסתור, כדורשת במפגיע שיתיחדוּ. כיאה לבעל ואשה לאחר פרידה ממושכת. ואולי חששה מפני עיניו העיוורות של נחשון. כשהמסוק עובר מעל לבית, שרים הילדים הלי־הלי־קוֹפּטר. אומרים מסוק, אני גוערת בהם. הבטן כמו צפרדע, הם שרים. טפשי להתיחס כך אל דומם. אינם מבחינים בין דומם לחי. כשהוא חולף מעלינו, אני מחכה לצלצול הטלפון. תמיד מוכנה. הילדים יודעים. לכן קוראים: אמא, הליקוֹפּטר. שקט ילדים, אומרים מסוק. אבל הליקופטר זה יותר יפה, הם מבַקשים, זה מין כזה הלי־הלי־הלי. המציאו ריקוד. שרים לפי מנגינת עוגת־עוגה־עוגה הלי־הלי־האֶאאלי…

“האחות”, אמר לפתע, “שבבית־החולים, היא רקדה לפני מיטתו של נחשון. היו לה שׂערות בהירות על עורפה. ונחשון היה עיוור, עיוור”, חזר ואמר, “והיא רקדה עד שנחשון התחיל למחוא כפיים בקצב רקיעות רגליה”, הפסיק לרגע והמשיך בקול נמוך, עיניו מחפשות לשווא מבטי עיניה של רעיתו, “בקצב ההֶ־לי…”

“על הפצועים”, אמרה נילי, מתעלמת מדבריו, מרחיקה גופה, “אינם מודיעים שום דבר, לא גיל ולא שם. מודיעים רק שרכבּם עלה על מוקש דרומית ל… או מזרחית ל… או מערבית ל… רוחות השמיים הן החשובות. אבל עכשיו נגמר הסיוּט”, העמידה קול עליז, “רואה?” הניעה עגילי אזניה; “התקשטתי”. ורידי צווארה היו כשני מיתרים. כשבאה לחדר־החולים היו העגילים באזניה. מה פתאום אמא עגילים, חיקתה קולה של טלי. בושׂם זילפתי על גופי למענך. קירבה גופה אל פניו החבושים למען יריח בו והוא הסב ראשו. אתה אוהב בושׂם, אמרה בתרעומת, וניגבה עיניה בממחטה. אם תחייך, איתן, אדע שעדיין אתה אוהב אותי. לא חשוב. אינך חייב. העיקר שאני יושבת לידך. טלי אמרה, גם אני רוצה. אתה יודע, הקטנים, הכל הם רוצים.

“הילדים!” קרא לפתע בשמחה.

“הם יבואו מחר. חשבתי שתרצה לנוח יום־יומיים”, דיברה בקול נעלב.

“הילדים!” חזר בעקשנות.

“היום?”

“עכשיו”, דיבר בלהיטות, “מיד, צריך לנסוע מיד. שיבואו”.

בטוח היה שהם ישנוּ הכל.

ג

הוא ישב בכורסה כשבאו הילדים. דומה שלא ניכר בו מומו מבעד לנעליו המצוחצחות. אף־על־פי־כן יראו להתקרב אליו. רוני העז ונשק לו על לחיוֹ המגולחת וניגב שפתיו ושאל אם אבא הביא סוכריות מן השק"ם. כמדקלם משפט שלמד בעל פה, — שאל. אחר־כך עשה את הקביים סולמות והיה עולה ויורד וקורא: אני יותר גבוה. טלי אף לא נשקה לו. ישבה בעגלתו והתבוננה בו מבעד לשׂערה הבהיר הגולש על מצחה. רמז לה שתבוא אליו. אולם היא התכנסה בין דפנות העגלה והניעה ראשה בעקשנות משמאל לימין. הסביר לה כיצד לשחרר את מעצור היד וכיצד לגלגל את האופנים. נילי עודדה אותה: “לכי, טלי, תסעי אל אבא. בואי, בת, זוכרת?” נתנה קולה בשיר, “אבא בא בהֶלי…” קלילות דחפה לעגלה. טלי נפלה. אַפּה שתת דם, ורגליו קצרות היו מהושיעה. נילי רחצה פניה ולא הפצירה בה עוד.

בימים שבאו אחר־כך התעטף בשתיקה, כאילו עדיין חזקה עליו פקודת הרופא. בבוקר, בעודו שוכב על מיטת האורחים המתקפלת (הוא דרש להפריד משכבם עד שיחדל מלכאוב) טורחת נילי להכין את הילדים לבית־הספר ולגן. לבסוף הם יוצאים, רוני וטלי לשני צדיה כשני שומרי ראש, ורוני משלב זרועו בזרוע אמו כדרכו של אביו. אחר־כך שבה הדממה, ולקום כבר לא כדאי. הוא רק מדדה אל מיטתם הגדולה, השומרת עדיין על חום גופה של רעיתו, נושם עמוקות וצולל מתחת לשמיכה. כמו רוני וטלי בעודו בצבא. הם שחנכו את המיטה. לפני שיצא לשירות הזמינו אצל הנגר את מיטתם החדשה. עד שהביאו את המזרנים עמדה ריקה. כמו ארון קרשים פתוח, ניסתה נילי לבדר דעתו בשכבו בבית־החולים. אך מיד הפשילה שפתה העליונה על זו התחתונה ואמרה, המיטה עמדה כמו בריכה. רוני וטלי חנכו אותה בשׂחיית חזה וגב וצד מפני שאתה איתני ילד רע לא לקחת אותם לבריכה, דיברה בקול מתפנק. לוּ שמרה על קולה זה אפשר שהמיטה היתה לבריכה אף למענו. אלא שכאן המחנק רב מדי, והוא זוחל החוצה ומניח גדמיו בסד החווקים ויוצא למסע על פני דירתו. עדיין תנועותיו מגושמות, והוא נזהר שלא לפגוע בפסלונים. אגרטלי הזכוכית והחרס אף הם מנסים להכשיל דרכוֹ. רק בחדר הילדים הוא עוצר ויושב לנוח על מרבד הפסים. כאן היה מגליש את רוני מברכיו הגבוהות, הנטויות כגשר, אל כפוֹת רגליו היחפוֹת. יו־הו, עדיין מהדהדת סיסמת האינדיאנים בפיו של רוני המנפנף ידו באויר. איתן משתטח על גבו. בעזרת ידיו הוא אוסף ומרים ברכיו, והן צופות בו כאשמות. עד שמטיח בהן אגרופיו בשתיקה זועמת.

אף בשעת ארוחת הצהריים הוא שותק. בימים הראשונים ניסה לבדר את ילדיו. מן הלחם היה צר ראשי ציפרים ורגלי אדם. אחר־כך חדל. נילי אמרה, אסור לקלקל לחם, והוא ציית לה. אחר־כך שוכבים לנוח. מנהג חדש הביאה נילי, מנוחת צהריים, סײֶסטה, אמרה נילי. מפי סגן־המנהל אשר שב זה לא כבר משליחות הסוכנות באחת מארצות דרום אמריקה, למדה. על איתן להבין, שהיא אדם עובד, תיקוני מחברוֹת של תלמידים, הכנת שיעורים, וגם רוני וטלי אינם מקלים מלאכתה. פרועים נעשו. פראי אדם. סגן־המנהל מזמין מדי פעם את רוני לחדרו, ובמעמד אמו המורה הוא מייסרוֹ. דרושה יד תקיפה של גבר בבית הזה. ובכן, ילדים, קדימה למיטות.

ושוב הוא נותר לבדו בכורסה, מעיין בעתון הצהריים. השעון המעורר מתקתק זמנו ומוליך אל השעה, בה תקיץ רעיתו, והוא שוב ייוותר לבדו. עיניו מרפרפות על עמודי העתון, עד שמוצאות מבוקשן. תחילה מנסה לפענח, מבעד לאותיות שבמסגרוֹת השחורות, מי מת מוֹת גיבורים ומי רק נפל בעת מילוי תפקידו. הבחנה ברורה. הפצועים לא באו במנין השמות. לפחות שמו של איתן צריך היה לבוא. כגון, משפחת עובדי הבנק לסחר־פנים משתתפת בצערם של נילי וילדיה בהילקח בטרם עת רגליו של יקירכם איתן קרן (קרסנילסקי), או, מבכים מרה על פציעת חברנו סמל איתן קרן ה' ינקום דמו אשר רגליו נקטפו בדמי ימיו ומשתתפים בצער המשפחה חבריו במועדון הטניס, או, לנילי קרן ולמשפחתה, מזועזעים מפציעת בעלך איתן מחבריך לעבודה חורחה־יוסף סגן מנהל בית־הספר (מנהל בפועל) וחבר המורים.

הזבוב המכה על זגוגית החלון קוטע מחשבותיו, מערפל חושיו, והוא שוקע בנמנום טורדני. כמו בזחל"ם, כשהוא שב ממארב הלילה, ואורות המחנה הקרים קורצים מרחוק. הרעש שהוא שומע הוא צליל השעון המעורר את נילי. אפשר לשמוע אותה בקוּמה. ראשה הפרוע מופיע לרגע בפתח ונעלם. אחר־כך המים הניגרים ושיוף מברשת השיניים. כאילו בוקר עתה, והיא מזמנת עצמה למלאכת יומה. בעסק רב הוא מקפל את העתון. למען תשמע קול רשרוש הדפים ותבוא. אולם היא לא באה. ממהרת להלביש את הילדים. שיספיקו לשחק בחוץ ולחזות בטלויזיה בשעה שש. רובין הוד מופיע בדיוק בשעה שש. צריך להיות חזקים, היא אומרת. להחזיק מעמד כאילו דבר לא קרה. אבא אמר, כאלה צריכים אנחנו להיות. עדיין כרוכה נילי אחרי אביה. בת יחידה היא לאביה בעל חנות התכשיטים. אפשר שעדיין כועסת שלא הסכים ללכת עם אביה לבית־הכנסת באותו בוקר של שבת. מאז המלחמה האחרונה הוא מבקר שם. ימינו חודשו כקדם. ואתם הצעירים אינכם תופסים את מהות השעה העמוקה. שעה מוקדמת של בוקר שבּת היתה זו, ולמחרת עמד לצאת לשרות המילואים. ידע מחשבותיה ואמר, שלוש מלחמות, נילי, בלי שריטה אחת ובלי בית־כנסת אחד. שיילכו להם הזקן שלך ושעתו העמוקה, צחק והסיר מעליו את הפיז’מה. הוא התמתח לפניה כמבקש להוכיח גבריות אבריו. הילדים, נבהלה נילי, עלולים להיכנס פתאום. משך אותה אליו וצחק על אזנה, אסור להתבייש באמת העירומה. ניסתה לחמוק מחיבוקו, אבא מחכה. ברגליו העירומות הצמית תחתיו קרסוליה. אז ראה שפתיה מתעוותות בלגלוג, לא הכל אפשר להשיג ברגליים. ממתי נשמע איתן לפקודות? ישב, כשחמקה מתחתיו, סוקר את גופו, מרקיד שרירי בטנו וחזהו, כמתגרה בה. למענך, איתן, התחננה. לי אל תדאגי, נילי, איתן בעצמו יודע מה טוב בשבילו, שב והציץ בשרירי זרועותיו. אתמול זכיתי באליפות מועדון הטניס, ובעוד שנה אזכה במשרת מנהל הסניף. משראה אותה באכזבתה, העביר ידו על גבה, כשאהיה בגילו של אביך, אבוא אף אני לבית־הכנסת, הבטיח חגיגית. אתה בלתי נסבל, נענתה למסע אצבעותיו. שניהם צחקו. תמיד כשחשה עצמה מנוצחת, היא אומרת, אתה בלתי נסבל.

עתה מחתכת בוודאי מלפפון לארבע רצועות מאונכות ומקצצת בהם על הדף כמו בגוף הקרפיון. דואגת לדיאֶטה שלוֹ. כיון שיושב כל היום, נוטה גופו להשמנה, הסבירה לו, על כן אסור לו לאכול עמילנים. מסאַלאטים עליו להיזון. הרבה סאַלאַטים. או שיפסיק לשבת ולקרוא. אתה מתמסר לעתונים כמו לסמים. מה יש שם חדש שלא קראת אתמול. רק מפחלצים את המוח. סיפורי מעשיות ומעשי פרשנות. שיקרא משהו רציני. איזה ירחון, רבעון. אם ירצה תביא מחדר המורים. מדף שלם גדוש בהם. סגן המנהל חתם על כולם. אפילו על מאספים. שיקרא ספר רציני. מאלה העוסקים באדם אמיתי.

“נילי!” קרא לפתע, “מצאתי ספר רציני!”. הבוקר תוך מסע שיוטיו בחדרים גילה אותו. בדף הפנימי רשום היה, לחניך המצטיין איתן קרן ממפקד קורס הצלפים.

“ספר, נילי!” שב וקרא וחש בהשתרג הוורידים על צווארו. בטנו כואבת כשהוא צועק. אף־על־פי־כן איננו מרפה, “רוצה לשמוע מה כתוב בו?” וכבר לא המתין לתשובה. פתח והתחיל קורא: “עד לפני זמן קצר יחסית (ראשית שנות ה־60) נהוג היה להגדיר רסיס קטלני (המסוגל להרוג אדם) כרסיס אשר בפגיעתו יש לו אנרגיה של כ־8 ק”ג/מטר. התברר שקריטריון זה אינו מתאים למציאות, שכן קיימים גורמים נוספים אשר להם חשיבות מכרעת באשר ליכולתו של רסיס (או קליע) להרוג או לפצוע. שני קליעים או שני רסיסים, בעלי תכולת אנרגיה שוה אך בעלי צורה שונה — האחד שטוּח והאחר בצורת חץ דק — יחדור החץ הדק לתוך הגוף, ויגרום לנזק פנימי חמוּר או אף למות, בקלות רבה יותר מן הרסיס השטוח. למה הדבר דומה? כאילו לקחנו שתי משקולות של 1 ק“ג, אחת משוננת וחדה בצורת יתד ושניה צורתה כמשטח רחב, העלינו אותן לגובה של 8 מטר והפּלנוּן על 2 אנשים העומדים למטה. ברור הוא שרבים סיכוייו של אותו מסכן עליו נפלה המשקולת הצרה והחדה ל”היבקע" לשני חצאים, בו בזמן שרבים הם סיכוייו של השני לצאת בשלום או בשברים וחבלות שטחיות בלבד".

משנשא את עיניו, ראה את נילי נשענת אל המזוזה, בידה האחת צלחת הסאַלאט, וידה השניה בכיס בסינר. “גמרת?” שאלה בלי למוש ממקומה. קולה היה קשה.

“רצית שאקרא בספר רציני”, נתן בה עיניים מלגלגות.

“שאלתי רק אם גמרת”, שיניה נשארו הדוקות, ולחייה מתוחות וחיוורוֹת. יפה היתה בחוורוֹנה.

“עוד לא”, השקיע ראשו בספר, לחלח אצבעו ודפדף אל העמוד הבא, “קריטריון מדויק יותר, המקובל כיום, קובע, כי יכולתו של הרסיס/קליע להרוג תלויה בכמות האנרגיה ליחידת שטח שאותה מחדיר הרסיס לגוף. מקובל כיום להניח, כי רסיס הפוגע בגוף ו”מעניק" לו בפגיעתו אנרגיה של 17 ק“ג/מטר על פני שטח של 1 ס”מ מרובע — פגיעתו קטלנית. אולם קביעה זו גם היא אינה מושלמת. ותיתכן גם פגיעה קטלנית של רסיס, שאינו מסוגל להרוג לפי הגדרה זו, אך פגיעתו באברים החיוניים, כגון עיניים, לב וכדומה — תגרום למותו של הנפגע. האיזור שבו פגע הרסיס או הקליע בגוף הוא, אם כן, גורם נוסף הקובע אם הפגיעה קטלנית או פוצעת בלבד." בלי לשנות נימת קולו הוסיף, “ואת, נילי, מה דעתך, פציעתי היא קטלנית או פוצעת בלבד, שהרי אם לפי הכתוב בספר…”

הם התבוננו בו שלושתם. יכול היה לשמוע מבטיהם. הם ישבו דוממים בכסאותיהם, הצלחות לפניהם ועיניהם בו. טלי כינסה אגודלה בפיה, ואצבעה מרטה גבּתה. רוני טלטל רגליו בחוסר סבלנות, ונילי רק הביטה בו.

“הטלויזיה”, סגר את הספר בטפיחה, “שכחתי לגמרי”, גלגל את כסאו לשולחן. מאז שובו מבית־החולים סועדים הם בחדר הגדול, כדי שאף כסאו יבוא אל השולחן, צבט מן הלחם והוסיף, “הגיבור שיופיע עוד מעט על המסך”.

“רובין הוד”, התפרץ לבסוף רוני, “כל חץ שלו זה בול, אבא”.

“פוגע”, אמר איתן.

“פוגע כמו כלום, אבא”.

“רוצה לשמוע על פגיעה, בן?” הרכין עצמו ונטל שוב את הספר בידו.

“נורא רוצה לשמוע, אבא”, בנו קיפל את רגל ימינו תחתיו נכון להקשיב.

איתן חש מבטי הטינה של רעיתו על עורפו. אף־על־פי־כן פתח וקרא: “הפגיעה בגוף גורמת לשתי תוצאות עיקריות, שאחת מהן מביאה להשפעה חולפת על הגוף והשניה — לנזק קבוע. עם הפגיעה בגוף, נוצר “קונוס לחץ”, הדוחס בחזקה את הרקמות והאברים הנמצאים סביב נקודת הפגיעה. איזור־הלחץ חוזר למצבו הנורמאלי שלאחר שחלף בו הקליע — אם לא נמצאו בתוכו אברים חיוניים (כגון: עצבים, כלי־דם עיקריים וכיוצא באלה). ואולם, אם נמצאו אברים מבין אלה בתוך איזור ההשפעה של “קונוס־לחץ” זה, נגרם נזק קבוע. תוצאה שניה של הפגיעה, שניתן להבחין בה בבירור, היא המסלול בו חלף הקליע בתוך הגוף; לאורך מסלול זה נקרעים האברים והרקמות, ונגרם נזק קבוע, שאינו נעלם עם חלוף הקליע או הרסיס, כי אם לאחר זמן רב בלבד (עם החלמת הפצוע), ולפעמים נשאר לעד” הוא סגר את הספר בשקט. ידע שנותר לבדו ליד השולחן. נילי כבר עוסקת בסידור הבית לקראת המחר. מבעוד ערב היא מסדרת את הבית. על איתן לשבת מול החלון עד שתסיים. האבק מפריע לנשימה. מדוע אינו יוצא קצת החוצה. לשאוף אויר צח. איש לא ישגיח בו בלכתו. הילדים בשעה זו כבר עוקבים אחרי עלילותיו המופלאות של גיבורם. החץ שמשלח גיבורם לעולם אינו מחטיא מטרתו מפני שהצדק נר לרגליו.

בלילה יוצאת נילי. היא לא תאחר לשוב, מבטיחה. הישיבות נקבעו מראש. לפי לוח זמנים. סגן המנהל אוהב סדר. שעת ההתחלה ושעת הסיום. הילדים לא יטרידוהו. שהרי כבר השכיבה אותם. והם יודעים שאסור להטריח את אבא. אפילו אם טלי תרטיב (פתאום שוב התחילה להרטיב) היא תירדם לאחר שתבכה מעט. פטור הוא מן הכל. רק השינה אינה באה בלילות. ארוכים הלילות ומתמשכים כשעות המארבים בבקעה, כדרכי העפר הממוקשות.

ד

דידה לחדר הרחצה. עוד עליו להתרחץ בטרם תלך נילי לישיבה. פצעי חזהו ובטנו מציקים לו בהיעדר אצבעותיה הרכות של נילי. הוא פשט בגדיו וציפה. קירות החרסינה לבנים היו ככתלי בית־החולים. עיניו שוטטו סביב עד שבאו אל מבושיו. המים באמבטיה רדודים, ושערות ערוותו צפות כזרועות של מדוּזה. מדוזה, שב וכינה את עצמו בשבתו כך בתוך מי הסבון השמנוניים הפושרים. מדוזה, שב והטיח והציץ בקיפולי בטנו המצולקים. הרסיסים היו קטלניים או פוצעים בלבד. אתה בריא, איתן, בריא כמו מדוזה ירוקה שמנונית, הדבקה בחייה המבחילים. אתה חייב להחליט, איתן, מה אתה.

“יכולת לומר לי שאתה באמבטיה”, אמרה נילי. חש זעמה מבעד לאצבעותיה המשייפות גופו בספוֹג הירוק. אצבעות של סבון. ירוקות. דביקות. זרועות של מדוזה. הרכין עצמו לפנים, ידיו על ירכיו. תנוחה טובה לנשימה. אפשר לחיות עם זה. עליך רק להתכופף עמוק יותר ולהמשיך ולנשום ולקלוט אצבעותיה של רעיתך.

פתח את הברז וכיוון את המים הקרים אל פניו.

“איזו שלוּמיאליוּת, איתן”, קראה נילי וקפצה הצידה. היא באה מולו ועמדה נבוכה, מנערת את המים מסינרה. תמיד לובשת סינר הפלסטיק, כשבאה לסייע לו ברחיצה. פּראקטי, הסבירה. עתה ביקשה לנגב פניה בשולי הסינר ונמצאה מורחת את המים על שיכבת האיפּור. איך תלך לישיבה, חשב. “יכולת לפחות להזהיר אותי!” הוסיפה.

“מדוזה אינה מדברת”, סגר את הברז וגיחך.

“אל תהיה ילד רע, איתן”, עדיין עמדה מרוחקת, מהססת, והוא מתבונן ברגליה השזופות, העירומות.

“העגלה”, פלט כנזכר, “טלי תיפול שוב”.

קרבה והחלה מעבירה את המגבת השעירה על כתיפיו. “היא לא תיפול עוד”, אמרה נילי בביטחון.

“אפשר להפוך את העגלה למדוזה”, אמר. המגבת עצרה לרגע באוויר.

“כמובן שאפשר, איתני”, שוב שמע את המבוכה בקולה ואת האימה.

“ירוקה”, הוסיף.

“ירוקה”, חזרה אחריו ואחזה זרועו, מבקשת לסייעו בטפסו החוצה. דחפהּ במרפּקו, “אסתדר בעצמי”.

“איתן”! קראה בקול חמוּר.

התרומם על שתי כפּות ידיו והטיל פלג גופו התחתון החוצה. חש הנאה בהשתרג שרירי זרועותיו, כשגופו תלוי באויר, לוּ רצה, יכול היה להקיף צווארה הדק ולחוש פעימות ורידיה בדעיכתם.

שמע את הדלת בהיטרקה וקולה מעבר לדלת, “אם תזדקק לי…”

פרץ מבעד לדלת. מזנק על ארבעותיו, לופת קרסוליה הבורחות של רעיתו, ימינוֹ תומכת גבה לבל תתמוטט. מבעד לאצבעותיו חש תדהמתה. גופה קפא לרגע ואחר־כך פתח במאבק אילם. ככל שהתפתלה בין זרועותיו כן גברה תאוותו. ימינוֹ גלשה מטה לאורך שדרתה והתאווה זרמה מקצוֹת אצבעותיו אל חלציו.

“אני מאחרת לישיבה, איתן”, אמרה.

“הילדים ישמעו”, התחננה.

“לא כאן”, הרכינה עצמה אליו, והוא נשק לה בשפתיה.

“האור גדול מדי, איתני”, לפתע סייעה בידיו הקדחתניות להתירה מבגדיה.

“אתה כבד”, העבירה כף ידה לאורך גופו עד קצות גדמיו.

“מדוזה שלי ירוקה”, לאטה על אזנו.

אחר־כך שכב לצידה לאה, הרצפה בגבו, וחיוך של ניצחון בשפתיו. עיניו לא חדלו מלשוטט לאורך גופה המעורטל.

“כסה אותי”, ביקשה.

“מדוע”? התגרה בה.

“אני בודאי מכוערת לאור המנורה”.

“אסור להתבייש באמת העירומה”, צחק, “זוכרת?”

“אתה יודע בעצמך”, העבירה ידה על פניו, “שתי לידות אינן מוסיפות חן לגוף האשה”.

“אני יודע”, ישב בלי להסיר מבטיו.

“הצלקות על הבטן… זה מטלי”, דיברה בקול חלוש, “זוכר? גדולה היתה. ועוד מונחת על הצד”, נטלה ידו והניחה אותה על כרסה כמבקשת לכסותה.

“לכל אדם צלקות משלו”, אמר בקול מבודח.

פרצו בצחוק. חרישי. לבל ישמעו אותם הילדים.

הדלת היתה נעולה, והמפתח שבידי סגל לא התאים עוד למנעול. האור בחדר המדרגות כבה. הוא שדרש לקצר את משך האור. ועתה נצטער. שב והעביר אצבעותיו על־פני חריצי המפתח. שלושה העתקים הזמין אצל המסגר. לחנה ולבנם ולעצמו. עתה נמצא המפתח שברשותו מיותר.

הגיע בידו אל לוחית הנחושת. מבעד לכריות אצבעותיו חש בשמו החרוּת כמימים ימימה. ביקש להפתיעם. להיכנס פתאום ולומר, שבתי הביתה. אלא שהמפתח. לחץ על הפעמון וציפה. דפק באצבע ובאגרוף. שוב ושוב עט על כפתור החשמל, מסוּנוור מחדש באור הנורות הנדלקות.

אילו החליפו את המקום, ודאי היו מסירים את השלט. והוא רק לימים ספורים יצא.

ישב על המדרגות, הניח את ידיו בין ברכיו וחפן בהן את ראשו. צינה נשבה מלמטה, מבעד למבוי הפרוץ. לאוּת כבדה חש על עפעפיו. ראה שוב את אבנר מתרומם מן הכסא האחורי ופותח בשאלה, שראשיתה ‘מורה סגל’, וסופה מי ישורנה. ההתמודדות הצפויה בין האב לבן.

אף־על־פי־כן הרי חיפשו אחריו. פרסמו מודעה בעתון. מי מכיר מי יודע, כתבו. יצא באמצע היום. ומאז נעלמו עקבותיו. אף תצלום דיוקנו הדפיסו. תצלום מלפני עשרים וחמש שנה. ושערו אז שחור וחלק ומתחבר עם פיאות לחייו כדרך האמנים. אפשר שלצון חמדו להם, האם והבן. כדרכם בבית. פעמים משמש עתון־הערב לסגל כיסוי להתנמנם בכורסה. והם עומדים מעליו ומגבירים את קול הרדיו, עד שהוא קופץ בבהלה ובורח לחדר השינה.

סגל רכן והניח את ראשו בין ברכיו. שוב היה חושך. ואין איש בכל הפרוזדור האפל הזה. חייבים היו לחכות לו. אב השב לביתו. וכאן הרוח נושבת מלמטה וחודרת לעצמותיו. כאילו קשר קשרה עמהם. הניח כפות ידיו כנגד פיו, נשב בהן והעבירן על פניו, מנסה להחם לחייו. שני נרות הדליקה אמא / את ידיה היא הרימה / ואמרה בקול רך / שבת שלום ומבורך. קולו של אבנרי מתוק בברכו, ואביו מתבונן בו בעיניים צוחקות. רק חנה דוחקת בבנם למהר ולסיים את שלימדוהו בגנון. מפני שאורחים חשובים עומדים להגיע. בלילות שבת הם מתאספים פה, הסופרים והמשוררים ומבקרי הספרות והתערוכות. לוגמים פונש פושר ודנים בספרו האחרון של המשורר התורן.

שמע צעדים. את הקלים הכיר. שלה. והכבדים? עתה נשמעו קולות צחוק, וידע. חנה עדיין קולה רונן בצחקה. ודאי מחליקה בימינה על עורפה בצחקה. אבנר קולו עבה, עצור. ביישני. צחוק של מאהב המבקש להשביע רצון אהובתו. סגל קם ועמד ומשך בקיפולי מעילו והחליק באצבעותיו על לחייו כמבקש להסיר את זקנו שצימח. הקירות היו ערומים מאוד וחלקים, ולא היה עוד מקום לנוס, והדרך למטה חסומה. הוא רק השעין את ראשו אל הכותל, וגופו נותר רפוי. משראוהו פסק צחוקם. חנה משכה ידה מזרועו של אבנר. אבנר הביט באמו עד שהבחין באביו.

חנה גמגמה: “למה למה אתה עומד בחוץ.”

סגל צמצם את כתפיו כנגד הכותל והצביע בהיסוס על חריצי המפתח שבידו. האור בפרוזדור כבה, אך הם לא טרחו להדליקו. אבנר תחב מפתח בחור המנעול ופתח את הדלת. מעשה אביו הצטדד והניח לאמו לחלוף על פניו. סגל הזדרז בעקבותיה. זרועו נגעה קלילות בכתף אשתו. חנה הסירה את מעילה, ובלי להביט בו אמרה, “חזרת”, ולא היתה שמחה בקולה.

הוא לא השיב. אף את מעילו לא פשט. רק הניח את ילקוטו למרגלותיו והציץ מלמטה בבנו.

“מה תשתה?” שאלה חנה.

כמו בלילות שבת, כשהאורחים מסובים סביב השולחן הנמוך, והיא פושטת אצבעות שתי ידיה ומכופפתן, של ימין כנגד קפה ושל שמאל כנגד תה.

אבנר פסע אל המטבח, פתח את ברז מים החמים, מילא את הקומקום, ניגב בכוונה רבה את קרקעיתו, הניחו על הכיריים והצית את הגאז.

חנה חייכה: “כמו אבא”, רמזה בסנטרה כלפי אבנר. הציבה כוסות על השולחן, “כבר לא צריך”, קראה לחלל, “רואה, אביך שב הביתה.”

סגל חש לגלוג בקולה.

אבנר השפיל את עיניו. “שב הביתה”, אמר. כעין טרוניה עמדה בקולו.

“התחלנו, איך לומר, להתרגל…”, אמרה חנה והביטה בסגל.

הוא נענע ראשו בהסכמה.

“אתה מבין, הסרט היה מצחיק, לכן צחקנו.”

סגל שב והניע ראשו והציץ מלמטה, מתחת למצחו. שערה לבש גוון ערמוני דהוי. רק סמוך לפסוקת ניכרה שׂיבתה. עתה, שלא כמנהגה, היה שערה אסוף כלפי מעלה ומחוזק במכבנה. פניה היו גלויים, כמעט חצופים. מי עוד חומד גוף זה שנסתרבל בבשרים. הדליות בשוקיה מכחילות לאור הניאון כמו צביטות של מאהב. והלא הם חדלו לבוא בלילות שבת. ואפשר שאינה זקוקה להם עוד. לאיש אינה זקוקה. די לה בבנם המקיפהּ כחומה בצורה.

“אני משתדל להבין”, אמר סגל, “מנהג חדש”, הוסיף בהצביעו על שערה. אך מייד נרתע, ובלי משׂים הרים את ילקוטו. אפשר שביקש להתגאות במה שיש בו. ושכח לרגע שאין בו אלא ספרים חדשים במקום אלה שהשליך בצאתו, בגליונות נייר לבנים במקום מחברות תלמידים, ועט כדורי חדש בעל מילוי רב שנתי. בטוח היה שימלא את הגליונות הלבנים. רק ימצא לו מקום של מסתור. ובדידות. לבל יפריעהו איש. והעפרונות המחודדים כמובן. בהאזינו להד פסיעותיו במורד הרחוב התרונן בלבּו משפט הפתיחה. וכבר היה קצר־רוח להגיע אל מחבואו. המשיך וטווה בדמיונו את סיפורם של האב והאם והבן, ששתיקה גדולה רועמת ביניהם, שתיקה שמשמעותה הסמלית אינה מוטלת בספק.

“פשוֹט מעילך”, הציעה חנה בהיסוס.

סגל שב והניח את ילקוטו למרגלותיו. כיצד יסביר להם שעד שנסע ושכר לו חדר באותו מלון זול שבעיר ליד הים, ועד שישב אל השולחן העירום, חש את לבּו ריק ומרוקן. וככל שהמשיך וישב שם, גברה בו האימה מול פני הנייר שהלבין מיום ליום. ולא קמה בו רוח לשוב הביתה. הוא רק יצא ובא בחנות שבמרכז העיר וקנה אחד מאותם הספרים המסבירים גדולתה של יצירה ספרותית. אם רק ילמד את העקרונות. איש ההפשטה הוא סגל, ותמיד מחפש את העקרונות. אף כי בטוח היה שנסיונו בהוראת הספרות לימדהו את הסוד. אלא שלמחרת יצא שוב וחזר, כשבילקוטו ספרי ביוגרפיה, על פיהם יידע כיצד ומתי באה ההשראה. אחר־כך באה המועקה וגירשה אותו לבית הקפה הסמוך שעל הטיילת. שם קנה בשארית כספו את חברתה של נערה. אולם כשניסה לדובבה, לאחר שפרק לתוך גופה את המועקה שבחלציו, זיכתה אותו במבט של רחמים.

“הוא עייף”, אמר אבנר.

“תוריד את המעיל”, אמרה חנה, “תרגיש יותר נוח”.

“הוא רוצה לישון”, אמר אבנר.

“רק אדם זר יושב בבית לבוש במעילו”, אמרה חנה, ונתנה את עיניה בנקודה סמויה על הקיר.

סגל התיר לאיטו את כפתורי המעיל, וכשסיים שב והידק את הדשים אל חזהו.

אבנר אמר: “הוא עייף בשעה זו, אחרי ההצגה הראשונה…”

סגל העביר את כף ימינו על פניו. חש שפניו הקרישו, כאילו בנו הטיח בו טיט לח. שפתו התחתונה רעדה. ולא יכול היה להפסיק רעידתה.

“ראיתי”, לחש, ומעילו עדיין עליו, וילקוטו שוב נלחץ בין שתי כפות ידיו, “כלומר בעיתון ראיתי, קראתי זאת אומרת את המודעה… כל היודע על מקום הימצאו או שראה…”

“לא אנחנו שלחנו מודעה”, פסק אבנר.

חנה מזגה לכוסות והטבילה בהן שקיות תה, “אולי מבית־הספר מסרו”, אמרה, “חסר להם מורה. מורה ותיק המכיר את נפש תלמידיו”.

אבנר נשא את ידו אל פיו וקטף לכפו נתזים של צחוק.

רק עתה השגיח סגל בשפמו הדליל של בנו. חייב היה לגלחו. כדי שיצמח צפוף וגברי. עצת אב, בן, לא תזיק לך בעניינים אלה. ואולי רק מעמידים פנים. הם שפירסמו את המודעה בעתון. המשיך וקרא להזכירם: “…או שראה אותו לאחר התאריך האמור, מתבקש להודיע על כך…”. עשה רווחים בין המלים. שישובו וימלאון בתיאור דמותו כפי שמסרוהו למודיעים בעיתון. גובהו, מבנה גופו, גון שערו, צבע עיניו, רוחב מצחו, עובי שפתיו, לבושו, כתובת מגוריו. אפילו כתובתם מסרו.

ואולם הם שתקו. שתיקת קשר שתקו. לגמו בדממה מן התה ושתקו.

“לא אנחנו הודענו”, שב וקבע אבנר.

“פשוט את מעילך”, אמרה חנה בקול רך.

אף עיניה נתרככו כמו בימים רחוקים. כשסגל היה מבטיחהּ, שעתיד הוא לשבת בקרוב ויכתוב את הספר שספרותנוּ עדיין מייחלת לו.

פתאום שבה ועלתה בו העייפות הנוראה. רק עתה השגיח שעדיין לא ישב. ומה בכך. הרי רגיל הוא בעמידות בכיתה. בפני התלמידים מעולם לא ישב. אולי מפני שאבנר ישב מנגד, נכון תמיד להילחם בו. מלחמותיהם שלא נסתיימו בבית היה בנו מעביר לכיתה: המניח ביתו ויוצא — אסור להניחו לשוב. והעקוב לא יהיה למישור, היה מטיח בו אבנר, את ביקש סגל לעורר רחמי התלמידים על מנשה־חיים הערירי. הצעירים הללו. לעולם לא יסלחו חולשתו של אדם. והם הצודקים. אולי מפני שהם החזקים. סגל הוא שלימדם לתור מעבר למסיכה החיצונית. סיפור אמיתי — כל משפט שבו עטוף צעיפי משמעויות. חפשו את האירוניה ותגלו את האמת. רק אבנר יודע את האירוניה שבעמידתו הבוטחת של אביו. על כן ממטווחי השולחן האחורי שבכיתה מחייך אליו אבנר ויורה את בליסטראות תשובותיו. לשווא התחנן סגל בפני המנהל. שום בית־ספר, אמר המנהל, לא יסבול את התפרעויותיו של בנך, מר סגל. רק אם ילמד בכיתתך, מר סגל, נקבלנו. הציניות שלו, מר סגל. ארס של בן שבעים ולא של בן שבע־עשרה. אין אנו בודקים בחייהם הפרטיים של העובדים במוסדנו, מר סגל, ולא נשאל מנין שאב בחור צעיר תעצומות ארס כה רבות. ולא היה מנוס. פעמים היה מתנהל הקרב בחשאיות מוחלטת. מבטי עיניים כשפודים לוחשים. אותי לא תרמה, אבא, אומרות עיניו של אבנר. אני יודע את האמת. ופעמים קריאות תגר פתאומיות. קריאות שלכאורה אין להן קשר עם השיעור הנלמד בכיתה.

“היוצא, זאת אומרת, מפסיד את התור”, אמר סגל.

“המעיל”, לחשה חנה.

בתנועה נמרצת הסיר סגל את מעילו ותר אחר מקום להניחו. שוב גילה את אותו מטבח שזוויותיו קורי עכביש, ובכיור — כלים שלא יישטפו אלא למחרת היום, ובפינה — הירקות והפירות שלא אוחסנו במקרר וחלקם כבר מרקיב, ועל השיִש צנצנות הקפה והסוכר והאורז והקמח. אף־על־פי־כן נתחבב עליו הכל חיבת מכרים ותיקים. וכבר החליט בלבו כיצד ישליך ללא רחמים את המרקיבים שבהם, כיצד יבודד את הנגועים. זמן רב לא היתה בהם יד של גבר. שיודע לסדר עניינים. מתח את גופו והכריז:

“שבתי הביתה!”

אבנר נשא אליו את עיניו. עיניים ירוקות. קרות.

עריקים אנחנו מעמידים אל הקיר. גילה סגל את הכתוב בהן. ואפשר שדימה לגלות. שב ולבש את מעילו. בכיתה היה עומד כקטיגור בנאום הסיכום, כפתורי מקטורנו מותרים, הספר בידו ודרשתו בפיו: על החוטא לבקש את העונש. תשובה בלא עונש אין לה כפרה. ובנו היה נענש. בעודו צעיר. בעוד בר־עונשין היה.

חש שוב את עיני אבנר על פניו. מזווית עינו השגיח בלסת התחתונה המתנועעת בחשאי. הכיר תנועה זו. כחיה בטרם תזנק על טרפה.

“היודע את מידת העונש רשאי לבחור לעצמו את החטא”, חיקה אבנר את קול אביו המורה.

“לא ביקשתי להיות מורה”, לחש סגל, “זה היה עראי”.

“עשרים שנה”, הטיח אבנר בבוז.

“יש ויש”, התגונן סגל, “תחילה — עד שאמך תמצא עבודה. ואז נולדת אתה, אבנרי. ולאמך לא היה פנאי לעבוד. אחר־כך היו סופרים רבים מבאי ביתנו. ואמך היתה אומרת: סופר אחד פחות אינו מעלה ואינו מוריד. והסופר האחד הייתי אני. תומס מאן כבר לא תהיה, וג’ימס ג’ויס כבר היה, היתה אומרת. ובפחות מזה לא כדאי. ומה שבטוח בטוח. וכך הפך העראי לקבע”.

“יצאת פתאום”, אמרה חנה. דיבורה היה מהיר, כחוששת שסגל שוב יפתח את פיו, “המנהל אמר שיצאת פתאום, בהפסקה שלפני השעה האחרונה דווקא. הוא רדף אחריך, המנהל, ביקש שתשוב לכיתה…”

“היה לנו שיעור חופשי”, הכריז אבנר, שוב כחומה סביב אמו.

“אבל…” התחנן סגל.

“אם נשארת עד השעה לפני האחרונה חייב היית להמשיך עד הסוף”, פסק אבנר, ומייד לאחר דומיה קצרה הוסיף, “וחוץ מזה, מי שרוצה מפסיק להיות עראי”.

“ריבונו של עולם”, מילמלה חנה והעבירה את כפותיה על פניה. כרוחצת פניה העבירה כפותיה, או כרוחצת כפות ידיה, “עשרים שנה”.

“מר סגל חולה”, חיקה אבנר את קולו של המנהל, “מר סגל חולה, ילדים, מרגיש לא טוב, לכן הלך הביתה.” עיניו לא משו מפניו של סגל, “והיינו חופשים בשעה האחרונה”, חתם בקול נמוך וקשה.

“אולי באמת הייתי חולה”, נצטחק סגל, “מפני שאדם בריא, מבינים אתם, אדם בריא איך היה עושה מעשה שטות שכזה, אדם בריא היה שב לכיתה עד הסוף…”. יד חמה וכבדה היתה למר תנא כשהניחה על שכמו במורד הרחוב. שוב לכיתה, מר סגל, דיבר בקול אבהי. רק לשעה האחרונה. ואז קיללו סגל. כאילו נער סגל את נערי בית־הספר. באביו קיללו, ובאמו, עד שמר תנא משך ידו וגמגם סליחה, והוסיף, אבל מר סגל… “לא יכולתי עוד…” הרים סגל את קולו בשוועה, “קיבלתם קביעות וּותק ופנסיה וביטוח חיים, ורק אני…,” שב ומחה בידו, “לא הייתי בטוח… הייתי זמני…”. בחלפו ליד חנות המכולת זכר את ציווּיה של חנה, שבשובו עליו לקנות לחם ויין וגבינה וזיתים ואבקת כביסה וחומר מלבין. אז החיש את צעדיו אל התחנה המרכזית ולא שב עוד להביט לאחור.

חנה אספה את הכוסות ופתחה את ברז המים מלוא הזרם.

“עשרים שנה בחטא”, חלחל אבנר.

“וזה העונש”, העווה סגל את פניו. הוא ניגב בזרועו את השולחן, העלה את התיק על ברכיו והתחיל לשלוף את הגליונות והספרים.

“אתה לא מוכרח לספר”, אמר אבנר וקם, הרכין את עצמו והעביר אצבעותיו על הילקוט. “השיבה המאוחרת, מר סגל”, נפנה והלך אל הפתח.

חנה אמרה: “באמת כבר מאוחר”, והעבירה מטלית לחה על השולחן.

סגל חיפש מסתור לידיו.

“בכל זאת חיכינו לך”, אמרה חנה תוך שפשוף נמרץ של הכתם המצהיב על השולחן, “אבנר לא סיפר. אולי חשב שתשוב. רק אחר־כך אמר שהלכת פתאום. ואחר־כך אכלנו. לבדנו.”

“הכל אכלנו”, זרק אבנר מבעד לפתח.

“הוא בגיל כזה”, הפסיעה חנה אל בנם וגוננה בזרועה על כתפו, “יכול לאכול את כל הבית”, חייכה. קומתו הגבוהה כמו עטפה את זו של אמו.

אותו יום קיווה סגל שבנו ישיגנו במורד המדרגות של הגימנסיה, או על המדרכה שלפני העיקול. רגלי בנו קלות לרוץ בתחרויות הכדורסל. וכבר חש את זרוע בנו על כתפו, בוא, אבא, נלך יחד. והם באים אל בית הקפה הסמוך, וסגל מושיבו מנגד ומזמין בירה מקציפה. כגבר אל גבר ידברו. שבע־עשרה שנה גדלו יחד ועדיין לא שוחחו כגבר אל גבר. אבל הפעם הזאת יבין. ויידע. אפשר שלפני שנה ניסה להקדים את המאוחר כשהזמינוֹ לאותו מקום, והמלצר עמד עליהם ומזג בתנועה מיומנת שתי כוסות עבות־כרס, עד שהקצף הלבן גלש אל מעבר לשפת הזכוכית. היזהר! קרא סגל, הסערה מתקרבת! הושיט את ידו אל הכוס וטבל בה שפמו. טעמו כטעם החיים, פתח סגל בקול של מורה בבחינת מבוא שאחריו יבוא העיקר, רובם מרירות ומיעוטם מתיקות, והקצף מכסה על הכל. נשא שוב את כוסו למען יקיש בה בנו, כיאה לגברים־עמיתים. אחר־כך, אחרי ההקשה, ידברו בחנה, באשה המשותפת לשניהם. וסגל יאמר את אשר לבו לא הגיד לפיו. אולם אבנר שתק. שפתיו לא נגעו במשקה, ופיו לא נפתח בדיבור. רק השיב הן ולאו על מלות הגישוש של אביו. והקצף הלבן הפך עד מהרה לשלולית פושרת, שזבובים גדולים עטו לטבול בה כרעיהם הדקים.

“אולי נשתה כוס בירה”, הציע פתאום סגל, “שלושתנו”, שפשף את ידיו ספק לחממן ספק מתוך שמחה שמצא להן עיסוק, “נשב ונשוחח כמו…”

“מה פתאום בירה”, נבהלה חנה.

אבנר קרב מעבר לדלת: “בירה קרה ביום קר, מה? עם קצף מריר, מה?” הניח שתי כפות ידיו על השולחן, ונתן עיניים מלגלגות בפניו של סגל, “כמו גברים אמיתיים”.

“לך לישון, אבנרי, השעה מאוחרת”, ביקשה חנה.

“לך, אבנרי, לישון”, אמר סגל, וקולו עייף.

“לך, אבנרי”, לחשה חנה.

אבנר נשא לרגע את פניו, ונתן את עיניו הירוקות והמלגלגות בשניהם. סגל השפיל את עיניו תחת מבטיה של חנה. אבנר יצא. בצעד איטי וכבד יצא וטרק את הדלת.

“לילה טוב, אבנרי”, לחשה חנה.

החושך זרם בחשאי מן החלון. נורת הניאון זמזמה כפעמון אזעקה נסתר. סגל נשא את עיניו וראה את חנה עומדת בגבהּ אל החלון. עיניה הביטו בו בעקשנות. קמטי רקותיה נעו ללא הרף. סגל העלה את ילקוטו אל חזהו, אך מייד השיבוֹ למקומו.

“אדם מוכרח לצאת פעם אחת”, פתח בהיסוס.

“אני יודעת”, נענעה ראשה בעצב.

במלאת שנה להולדתו של אבנר התחילה ביציאותיה. כאילו ציפתה כל אותה שנה עד שיגלידו פצעיה. וסגל לא העז לשאול. פעם סיפרה שהיא מבקרת בחוג לריקודים. הרי אינו רוצה שגוף אשתו ייבול בעודו צעיר לימים. עליו לדעת שתהליך הלידה פוגם בגוף ובנפש של האשה. תורה חדשה קנתה לה באותו חוג. הריקוד מביא להארמוניה באברי הגוף. ולנפש דואגים המשוררים והסופרים מבאי ביתנו. הם מרבים לספר על ההשראה. שבאה פתאום. במקומות שלא ציפו לה. בשעות בלתי רגילות. מציתה את הגליונות הלבנים בשלהבות קודש של מלים טעונות משמעות שמעֵבר. וחנה אף היא מתרפקת על השלהבות הטעונות. ועל יציאותיה לא ויתרה. וכי מדוע לא יטפל אף סגל בבנם. חלוקת עבודה צודקת. אם הטבע היפלה בין הגבר לאשה בנשיאת העובר, רשאים אנו לתקן במקצת את המעוּות, לא כן? ואתה, אתה, סגל, ודאי חמדת לך כל אותם ימים, עת אני שימשתי אינקובאטור לוולד שלך, את גופה הצעיר של אחת מתלמידותיך. גופה הבתולי, הבשל והנכון, והלא־מעוּות. אמור, סגל, את מי מהן חמדת?!

נדהם היה לנוכח התפרצויותיה. גופה היה שלם וחלק. רק צלקת קטנה במקום מוצנע, וסימנים זעירים של מתיחת העור בשיפולי בטנה. וסגל היה מתאווה להחליק עליהן אצבעותיו לאחר כל אותם ימי מצוקה.

“שנינו יודעים עכשיו”, דיבר בלי להרים את קולו, “שמוכרחים לצאת פעם”, הושיט את ידו אל פניה המחורצים.

נרתעה והעבירה ידה על פניה, “מאוחר, סגל, מאוחר מדי”.

שב וקרב ועמד בסמוך, נחיריו רוטטים אל זיעת גופה, וידו נרתעת ממגע בשערותיה.

פעם, בשעת ליל מאוחרת, בשובה מן החוץ, ביקש להחליק על שערה הפרוע. אצבעות קודחות נשא אל פניה, והיא נשמטה ממגען, זה מן הרוח, סגל. והוא הסיג אצבעותיו אל שפתיו, ספק מריח שערה ספק מבקשה לא לעורר את בנם שנרדם זה עתה, מקווה שתתפייס עמו, והוא חזר והבטיחהּ בלבו שלא ישאל דבר, שלא, שלא…. אולם חנה כבר עמדה אצל מיטתו של אבנרי. וסגל על המשמר, לידה. כנוע, נכון. אבנרי ישן, חינן קולו, שמח שנמצאו לו מלים לכסות על דברו, ששקט, חנה’לה, לחשו שפתיו לתוך אזנה הרוטטת, אבנרי ישן, נרדם וישן, ואני שיר ערש שרתי לבננו, חנה־חנה’לה־חנינה שלי, מעשה בגדי פז, פתח חרש בזמר, שציפו לו כל הליל, ולא בא הגדי הלז, אף שלא חדלו מיילל… חי־חי־חי, צחק סגל לתוך כפותיו ועיניו ארבו לשפתיה, שיר פשוט, נכון? המלים שתתו מפיו, והוא ידע שאם יפסיק, תתמלט מגרונו יללת זאבים נוראה. אולם חנה נטלה לפתע את בנם אל שדיה, וקולו של אבנרי נישא בבכיה אבבא, אבבא. אז חבטה חנה בבנה. בידה הפנויה על גופו הזעיר, שיפסיק שיפסיק שיפסיק לבכות, קראה נואשות.

“אתה ידעת הכל ושתקת”, אמרה חנה, וכיראה את הדממה הפסיעה בצעדים רמים לחדר המגורים.

סגל נגרר בעקבותיה. הוא שקע בכורסתו, בה נהג לקרוא את עיתון הערב מדי יום ביומו. בזהירות פשט את מעילו והניחו למרגלותיו. חנה עמדה מנגד, עיניה מאשימות.

“וכי מה היה עלי לעשות?” שאל כאילו עדיין השהוּת בידו לעשות.

חנה אספה את הכריות מן הספה, רכנה ומשכה את כלי המיטה, והתחילה פורשת סדין לבן. ליחיד הציעה את המיטה, ועד שעמד על כוונתה כבר הטיחה בו: “להילחם, סגל, היה עליך להילחם!”

סגל העלה את מעילו על ברכיו כמתגונן מפני מיטת היחיד שמזמנת לו רעייתו: “לא יכולתי, אינך מבינה שלא יכולתי?”

“ואני חשבתי שלא איכפת לך”, שבה והטיחה בו, “ואני שנאתי אותך ואת עצמי, הו כמה אומללה הייתי”.

בשאריות הלילה היה זוכה בה. לאחר שעות ארוכות של ציפיה, בשבתו בכורסה זו בחשיכה, דרוך לנשימותיו של אבנר ולקול פסיעותיה החשאיות של רעייתו. ואחר־כך צופה בה שעה ארוכה במיטתם הרחבה, מצפה שתגיף את עפעפיה. אז היה יוצא לתור את גופה ומנשק את כפות רגליה הקפואות. גופה היה נותר ללא נוע וידיה לצידיה עייפות. לפעמים היה משלח אצבעות דורסניות אל צווארה המגולה, אך תמיד שב ומסיגן, והשתיקה חוצצת ביניהם.

“ואם לא הייתי שבה?” נפנתה אליו.

מחה בידו: “זה היה מזמן”. מזווית עינו השגיח בעלבון שבעיניה.

כשחדלה לצאת בערבים הוסיפה ופתחה דלתות ביתם בפני המשוררים והסופרים. בלילות שבת היתה מחזרת אחריהם, ובשעות הקטנות של הליל קוראת בקולה החמים את שירו האחרון של המשורר היושב מנגד וכוסית בידו. וביום היתה חנה מגביהה חומה בינו לבין בנו. כחוששת שסגל יספר יציאותיה הקיפה את בנם בחומת הזרות.

“גם אני יצאתי ל… לנסיון. לנסות פעם אחת”, ביקש על נפשו, “לפני שיהיה מאוחר…”

“ובכל זאת יצאת מאוחר מדי, סגל, ולא היה בזה טעם”.

חש את מלוא הבוז ב’לא היה בזה טעם', וידע שהיא הצודקת. קם במופגן ונפנה אל ארון הספרים. אצבעותיו החליקו מוכנית על פני הכריכות הצבעוניות, “עכשיו אני יודע שלא היה בזה טעם”, אמר. אולי מפני שיותר מדי ספרים כאן בחתימת ידי המחברים. בחדר המורים, בשעות ההפסקה, היה מונה שמות המשוררים והסופרים באי ביתם. עד שיום אחד אמרה הגברת שיינבאך: אני הייתי מקרבת יצירותיהם ודוחה סימני ידיהם. וכי מה מבינה מורה למתימטיקה בספרות, חשב אז. עכשיו היה תר בלבו אחרי משפט נאה, מלים שיביאו את חנה אליו. אלא שחנה עדיין טרודה בהתקנת הספה שלו. כאילו חייב בהסגר ואינו רשאי לבוא לחדר השינה.

הסדין הלבן כבר היה מבהיק לאור השעווה הצהוב שנשפך מאחורי הווילון. ומעליו שוב ציפוי לבן ושמיכה ורודה כבשר אדם מגולה. כמו לכבוד אורח עראי, שעתיד לעזוב בטרם יקומו דרי הבית. את בגדיו יניח סגל כאן, רמזה על שטיח הרצפה. מן הראוי היה לחַטא את בגדיו, אמרה, “ואפשר שלא רק את בגדיךָ ראוי לחטא”, זרקה מעבר לדלת חדרם.

האור כבה וסגל נותר שוב לבדו. גופו הסגוף נמשך אל הסדינים המעומלנים. אלא שידע, כי תחילה עליו לסיים מלאכתו. בתנועת פתע חטף את ילקוטו, ובידיים רועדות משך והעלה את הגליונות הלבנים. מבעד לחלון פיזר את הגליונות. שעה ארוכה עמד כך, מפקיר את גופו לרוח הקרה, ועיניו נוהות אחרי הכתמים הלבנים. כגוויות ציפורים קטנות וצוננות נחו על המדרכות הלחות ועל הגגות השטוחים והמבהיקים. עתה פנה אל הספה ושכב מלוא כובדו בין הסדינים, ובגדיו עליו.

אולם רוח הפרצים שנשבה במפולש לא הניחה לו להירדם. נזכר שחנה מקפידה לפתוח את כל החלונות לקראת הליל. אסור לסגור הרמטית את הבית. פתאום תתחיל דליפה של ברז מים או של גאז או אינני יודעת של מה. חנה יודעת לצפות למרחוק. היפנה את גופו על צדו ושלף אחד הספרים שלמראשותיו. אפשר הוא שיסייע לו להירדם. לאורו החיווריין של של הירח פיענח את ההקדשה: לחנה’לה המארחת הנדיבה בידידות כנה. שורות השירים אף הן כנות ועזות. נתבייש במלות שיר־הערש ששבו ועמדו מול עיניו: לא בא הגדי הלז אף ש… אפילו שורות אלו אינן משלו. ודאי קראן אי־כה אצל אחד מן החתומים כאן.

בזהירות הניח את הספר מידו, ירד מן הספה ובא בכורסה. ניסה להתכרבל במעילו, אלא שקצר היה ממידות גופו. משכוֹ כלפי מטה ועטף בו את רגליו העירומות. חמימוּת נעימה זרמה מכפות רגליו ועלתה וישבה על עפעפיו. השינה לא היטיבה. שרץ שחור מרבה־רגליים היה זוחל ומטפס במעלה שוקיו ובטנו, והוא אינו יכול לטרדו. רק כשקרב אל גרונו התעורר סגל וידע, שאותו חלום, שראשיתו בבית המלון הזר ליד הים, לא יניחנו עוד. העיניים הירוקות נותרו בהירות בחשיכה, מלגלגות. הוא קם ודידה אל הספה, אולם השינה לא באה עוד.

עם שחר גברו הרוחות. מצפון־מערב הן באו ונשבו מבעד לפתחים. סגל ידע בהן את הסתיו הקרב, ואת שנת הלימודים, ואת בואם של המועדים והימים הנוראים, כמו מדי שנה בשנה בעונה זו. ניסה למשוך את השמיכה למעלה, להתכסות כל־כולו, עד מעבר לקדקדו, כמו בימי ילדותו הרחוקים, כשביקש לברוח מן הדמות האפלה בפינה, והנה מצא את עצמו עטוף בגליון הסדין הלבן בלבד. הוא קפץ בבהלה ונאחז במשקוף החלון. לשווא חיפש את ראשית הזריחה. רק אור אפור ועכרורי קיבל את פניו.

בעודו יחף לבש סגל את מעילו, נטל את נעליו בידיו, ועל קצות אצבעותיו הפסיע אל הפרוזדור. אכן, הדלת לא היתה נעולה. רגע עמד שם תוהה, והצינה חודרת מלמטה, מן הכפות, אל מרכז ליבו. שיעול יבש תקפו, אותו שיעול שאינו מניחו בבוקר מאז צאתו. הניח ידו אל פיו ושוב הציץ לחדר. רק עתה הבחין במחברות תלמידיו שנערמו על השולחן. כאל מכרים ותיקים שב, נטל אחת מהן בידיו וישב בכורסה. גופו היה רפוי ועייף, והוא פתח את המחברת באמצעיתה, במקום שהברזל מנקב את הנייר, וכיסה בה את פניו המוּטים אל התקרה, כהרגלו מימים ימימה בעיתון הערב, בשעת עייפות נוראה.

הלוויה: סיפור על שלושה גברים ולוויה אחת

א

המכונית כבר עמדה בחוץ. על יד הספרייה הלאומית. כחולה ונוצצת. פרופסור אקסלרוד ישב על יד ההגה וזירזני: “הלוויה בשעה אחת”, אמר. ישבתי לצידו ואמרתי שמוכרחים לחכות לפריימן.“כיוון שנותרנו שלושה”, הוספתי, “חובה עלינו להתלכד ביתר שאת”. הוא הציץ בשעונו התניע ופלט: “אתה ומליצותיך”. כיבה את המנוע והביט במעלה הכביש: “כנראה שלעובדי חברת החשמל אין שעונים”.

“אולי יש להם שעוני חשמל”, גיחכתי, “הרי לעיתים קרובות ניתק זרם החשמל בירושלים”.

“מה עניין החשמל אצל השעון?”, שוב התניע. “שרגא גפני לא ימתין לנו. וגם ההרצאה שלי באקדמיה על מוסר היראים תתקפח”, הכניס את הידית להילוך ושב והחזירה לאחור, “ועד תל אביב עוד הדרך ארוכה”.

“אפשר ששרגא ימתין”, תפסתי את אורח דיבורו ובלבד להסיח את דעתו מן האיחור, “אם יידע שאנחנו באים…”.

פריימן הופיע במקטורן עור מקומט ובכובע בעל מצחייה אפורה. הוא התנצל על האיחור מפני שהכל עם שרגא היה כל כך פתאומי. המבוכה וחוסר הביטחון ניכרו בפניו. רק כשישב ומדד בעיניו את הריפוד האדום העז, אמר: “אנחנו אנשים עובדים”.

“בדיחה טובה, בדיחה טובה”, חייכתי כמחפה על דבריו.

אקסלרוד העמיד כבר פנים כעוסות: “לא עת להתבדח”. הוא הסיר את מגבעתו השחורה והחליק אצבעותיו בשער האפור. “הוא סבור שאנשי האוניברסיטה כלל אינם עובדים, רק הם, שם בחשמל”, פנה אליי בטרוניה.

“עם פרופסורים אסור כבר להתבדח?”, שאל פריימן וחייך אותו חיוך נבוך, “הרי אנחנו כמו בימים ההם”.

היום זה דבר אחר", נענה אקסלרוד, הושיט את ידו וטפח לפריימן על כתפו. פריימן לחץ את ידו, הציץ בשעונו וקרא: “בשעה טובה קדימה!”

כשיצאנו לדרך לא הפיגה הרוח הלוהטת את החום. פריימן טבל בזיעה. רק עכשיו זיהיתי את מקטורן העור הישן שלו. מרופט היה במרפקיו ומראהו כמראה פני בעליו השזופים והחרושים. פריימן צד את מבטי במראה ומתח את מקטורנו. אקסלרוד חייך. “אני זוכר את המעיל הזה”, אמר, העביר את לשונו על שפתיו, חבש את מגבעתו ואז גנח, “לא מעט שנים חלפו מאז אותם ימים”.

פשטתי את רגליי באנחת רווחה. סוף סוף הרי נוסעים ללוויה והרהור עלה בי, שבכל זאת נסיעה ללוויה במכוניתו של אקסלרוד טובה מלוויה באוטובוס. ירושלים נפרדה מאיתנו בצאתכם לשלום לכבוד באי כינוס ארגון הבריאות הבינלאומי. השענתי גבי לאחור ושוב הצצתי בעיתון הבוקר. “מותו הפתאומי של מר גפני זעזע את כולנו”, היה כתוב שם. “בלילה היה הדבר ואם נדייק היה זה בערב. במסיבת רעים ישב שרגא גפני כדרכו בלילי שבת, במסיבת אנשי רוח שהיו משבחים את מאמרו השבועי בעיתון. ולפתע – החווירו פניו ושרגא אהובנו הרכין את ראשו לפניו. רק לאחר מעשה הבנו שהוא ביקש לסמוך את ראשו אל השולחן. אלא שהשולחן היה נמוך ממקום מושבו, שעל כן השעין את ראשו אל המיסעד , עצם את עיניו, נאנח ולא פקחן עוד”. מיתת נשיקה מת שרגא גפני, היה כתוב. מיתת צדיקים.

אקסלרוד הציץ בעיתון ואמר בשפל קול, “מוות פתאומי”, ולאחר שתיקה הוסיף, “תמיד המוות פתאומי”.

לא השבתי כי לא ידעתי מה להוסיף. הרוח החמה ליחכה את פניי. הושטתי את ידי אל ידית ההגבהה להביא זרם רוח נוסף.

“מפחד מהחמסין”, ליגלג פריימן שידע את מקום עבודתי הקריר ופלט לעברי סילון של עשן. “אינו רגיל”, תקף גם אקסלרוד, “תמיד יושב למטה, במחסן של הספרייה הלאומית”.

אולי הוא מבקש להתנקם בי, הרהרתי. על שום שראיתיו שם בחולשתו, כשהיה תר ומחפש ללא מצוא דפוס גדול ונדיר של “חובות הלבבות” להתפאר בו. “אני”, טפח פריימן על חזהו כמו שמע את הרהורי ליבי, “אני עד היום מטפס על עמודי חשמל. מלמד את הצעירים איך לעבוד”.

ומה שנכון – נכון. פריימן אכן היה הזריז בינינו. מצותת לשיחות הבריטים בעודו יושב על עמודי הטלפון.

“גם אנחנו עוד לא נס לחנו”, חייך אקשלרוד והסיר את מגבעתו. הוא ניגב את זיעת מיצחו, חשב והתריס, “שאל אותו”, הצביע עלי בסנטרו.

במורד הקסטל ירה מפלט המכונית לתוך ההרים. זו היתה לי הזדמנות. “כאן פתחו עלינו באש כשליווינו את השיירה”, אמרתי, שמח על השינוי בנושא השיחה, והמשכתי: “שרגא במשוריין הראשון נלכד באש הצולבת”.

פריימן אמר בהיסוס ששרגא לא נלכד כאן אלא במקום רחוק יותר, אבל אני השבתי ברוגז שבשביל שרגא עכשיו אי דיוק בפרט קטן לא ממש משנה. .אקסלרוד פיתח את עניבתו והעביר את ידו על מיצחו, אבל לא אמר דבר. פריימן נאנח: “חי לו אדם באושר ובעושר, ופתאום קם לו ומת”. חשבתי שמן הראוי להעמיד עובדות על דיוקן, שהרי שרגא גפני לא קם אלא ישב. איש סדר אנוכי, כידוע. שנים של מיון וקיטלוג הרגילו אותי לסדר ולדיוק. גם אקסלרוד יודע את מעלתי זאת. לכן הוא יורד אליי למרתף לעיתים מזומנות ושואל על ספרים חדשים נדירים שאיש לא ראה עדיין. הוא מניח כי חזקה עליי שאזכור מה נתחדש שם בדיוק בארון הברזל הנעול. כפור יבש מתפשט בחדר כשאני פותח בפניו את הארון. רק פרוכת אין שם שיוכל להסיט אותה. בידיים חמדניות הוא קולט את ספר המוסר העתיק והשמור, מצמיד את הזכוכית המגדלת אל פניו ולוחש כמו בשריקה, אח, נפתיע אותם, אח, אח! זו כבר שעת ערב ואשתו היפה לבית מאירסון וודאי מוכנה כבר לצאת לקונצרט, אך הוא מוסיף ומחפש כאן הפתעות.

היבטתי בו עכשיו מן הצד. עיניו היו מרוכזות בדרך שלפנינו, שפתיו חתומות ושתי ידיו על ההגה. אולם שם, מול הארון, מתרחבות עיניו וגם אישוניו כקולטים את כל מעשי הזימה שחיםש וגילה בספר הכתוב בכתב רש"י. שפתו התחתונה מתכנסת תחת שיניו העליונות ופניו לוהבים. הוא קורא בלחש כמה מלים ואני באותה שעה מציץ בו מרחוק ובוש בעמידתו, כמגלה ערוותו.

“בעיתון כתוב”, אמרתי בקול רם, “ששרגא לא קם ומת, אלא השעין את ראשו לאחור. אולי שולחן משרדים גבוה היה מציל אותו ממוות. הוא גם לא חי בעושר ואושר”. היבטתי בצדודיתו של אקסלרוד. חוטמו דומה שנתארך. עור פניו היה צהוב כקלף עתיק. אתה חשוב כמת במקום האפל הזה, היה מתגרה בי תמיד בארכיון, עלה, עלה למעלה וקטוף לך פרי מעץ החיים. ואני הייתי מחייך ומושיט לו דומם את מבוקשו ושואל לשלומה של רעייתו שלומית. הוא היה מריח את ריח הכריכה של הספר העתיק, אך בטרם פתח את דפיו מתעלם משאלתי ומוסיף, אלא אם כן אתה הוא שרוקח לנו איזו מרקחת חדשה מתחת לאף, איזה חידוש מרעיש. “חבל על שרגא”, אמר עכשיו פתאום אקסלרוד

אפילו במיטה לא שכב כשמת“, אמר פריימן.”שרגא לא היה מן האנשים השוכבים במיטה סתם כך", הוספתי אני.

“בלי תואר אוניברסיטאי ידע להסתדר”, הביע פריימן את פליאתו.

“כן, כן”, אמר אקסלרוד, “זוכרים כשהסתיר את האקדחים שלנו בשכונת הבוכרים? האנגלים הביאו כלבים מאומנים….”, קולו היה גבוה כמבקש לחפות על מחשבותיו, שלא ידעתי מהן.

אך אני לא הרפיתי. ואמרתי שגם עם נשים ידע שרגא להסתדר. אקסלרוד לא השיב ורק האיץ במכונית במעלה אבו־גוש. “מולנו הכפר סריס” אמרתי בקול של מדריך תיירים, “כיום זה שורש, אבל אתם זוכרים וודאי את הסיפור על הבתולה והסריס”. שניהם צחקו בפנים רציניות. הרי שרגא יכול היה לספר את אותו הסיפור ואנחנו היינו צוחקים שלוש פעמים. המכונית קפצה על פני מהמורה ואקסלרוד קילל חרש. היתה זו קללה עסיסית בערבית ונשמעה כהד מימים טובים ורחוקים.

“ועכשיו הוא מת כערער בערבה”, אמר פתאום פריימן בקול בוכים.

הפניתי אליו את פניו ואמרתי, “עוד מדברים אצלכם כמו בימי רוטנברג”.

“כן, אבל הוא היה ערירי”, חזר פריימן בעצב.

“הוא הרוויח הרבה כסף וביזבז אותו”, הטחתי והיבטתי אל אקסלרוד. וורידי אצבעותיו הכחילו כנגד גלגל ההגה. ואז פלט: “כן, על נשים”. פריימן חדל מעיסוקו בסיגריות שלו ונשא את עיניו. אני שתקתי דרוך לדבריו של אקסלרוד. והוא אכן המשיך. “גם אני פגשתי לא מעט נשים. יפות. בקונגרסים ליודאיקה…”. פתאום מחה את מיצחו ונשתתק.

ואמנם, תמיד בבואו אליי למטה, אל המחסן, הוא מספר על הוועידות. תמורת עיון בכתבי יד נדירים, שעין חבריו המלומדים לא שזפה אותם, הוא מספר לי. את חסד ידידותנו משכבר הימים שאני שומר לו והוא גומל לי בסיפורי הצלחותיו עם נשים. עיניו האפורות נוצצות בדברו ואור הניאון החיוור משווה לפניו דמות של נזיר מסתגף. אולם אני מפסיק אותו באמצע ושואל על ההכנות לנסיעות, על המזוודות, על הפרידה המתוקה משולמית, על המהומה בנמל התעופה והרפתקאות בקרונות השינה ברכבת כשצריך, וכמובן – על השמפניה בגביעי הבדולח, ורק לבסוף על הנשים הטועמות בשפתי השני שלהן את הנקטר המובחר, זרועותיהן עוטות כסיות לבנות, נוגעות בלובן בשרן במעלה המרפקים. אלא שהוא כבר לא מתפתה ומתעלם משאלותיי ומספר במחסן רק את הרצאותיו, שתמיד עניינן הוא בחטאים החדשים שמצא במגילת היראים החדשה שעיין בה. הוא אוהב לספר על צינורות השפע השופעים בגני הסיטרא אחרא של הנפש ועל החזרה בתשובה העונה על הכל.

הו, התשובה המתוקה, הוא מתפעם. בבחינת שיוויתי אדוני לנגדי תמיד. כגון בעת שבא להרהר באישה בתפילה. אז ינעץ אדם את אגודלי אצבעות רגליו בארץ ויתלה את גופו אחורה אבל אל יסמוך את ידו לכותל. או במקרה של הבא על אשת איש, הוא יימנע מכל הנאות הגוף חוץ מאשתו. או הבא על נוכרית, כאן התשובה תהיה דווקא מעמידה בניסיון שוב את הגוף באותה עבירה. אותה שעה שהוא מספר, עיניו נוצצות וניצתות בזיקי חמדה והוא מוסיף ומדבר בחטאי הזימה. החיוורון נעלם אז מפניו, והשושן פורח אז בלחייו. ימים רבים, הוא מספר, ישב עד שפיענח את האותיות המעוקמות שבכתב היד הידש. ומה מצא עוד?

מצא מעשה במתמיד שנתפתה ללילית שהופיעה בדמות נערה יפהפייה , כולה מחמדים, ונתחייב בתשובה שיבוא שוב לאותו פרדס עצמו ויעמוד הפעם כנגדה ולא יחטא. וזה לא קל, מסביר אקסלרוד בבוהן ידו ומתרץ את הניסיון בק"ן טעמים מן התורה ומן המדרשים.

עתה כבר חלפו המשוריינים מימיננו והם פעורי חלונות. פריימן סיפר שעוזי הבן שלו ביום הבר־מצווה הניח זר פרחים על אחד מהם. זכר לימי המלחמה של אבא. ואכן, אני זכרתי את הדרשה של בנו. זה היה בשבת והוא קישר את פרשת השבוע בכיבוד הורים ובכיבוד מורים,המחנכים לאהבת המולדת ולאהבת הדעת ולאהבת הגיבורים שמסרו את נפשם למען החיים, למעננו. ואילו אני רציתי אז לזעוק, והחיים, מה? החיים שכל חייהם הם קימה בבוקר וירידה למרתפים, החיים האלה לא ראויים לקצת פרחים? אבל הדרשה היתה יפה. אפילו שרגא גפני שיבח את פריימן על הדרשה הנאה של בנו, וגם הניח בידו המחאת כסף עבור בנו.

“שרגא באמת היה באחד מהם, במשוריין הראשון”, אמר פריימן, “לא פלא שהתרגש בדרשה”.

“אבל הוא יצא ממנו בשלום”, התרסתי. זכרתי כי במסיבת הבר־מצווה היה שרגא גפני חתן המסיבה. כולם הכירו את דיוקנו מן העיתון ועל כן בירכו רק אותו לשלום ודרשו בשלומו. והוא היה מרעיף את חיוכיו מתוך חליפתו האנגלית המהודרת, כולו נחת וסיפוק. ובכל זאת, באותה שעה היינו ארבעתנו יחד שוב והיינו שמחים זה עם זה כידידים אך גם נזהרים זה מפני זה כיריבים, שלא בכל נעשינו שווים כמו פעם.

“הוא ידע להסתדר גם עם המוות וגם עם הנשים”, סיכם אקסלרוד את הנושא אחרי מחשבה. “אבל הוא מת!” קרא פריימן. “כולנו נמות”, לחש אקסלרוד.

“ככה מדבר רק מי שמתכונן לחיות עד מאה ועשרים”, הטיל פריימן לחלל המכונית והצטנף בפינה.

הצצתי באקסלרוד. פתאום רעדו שפתיו. באה עליו ההתקפה שהיכרתי. זכרתי איך כשעמד פעם ליד ארון הספרים לפתע החווירו פניו ויד ימינו נידלדלה. הוא השעין גופו אל הדלת ונתן הי עיניים מלאות יראה. ניסה לחייך אך עיניו הסגירו את פחדו. בזהירות אחזתי בכתפו והושבתי אותו על הכיסא. היד, הוא לחש לי, איני יכול להזיז אותה, אמר. הלב מתפוצץ לי, נאנח. רציתי לרוץ, לטלפן ולהזעיק רופא אך עמדתי כמשותק. לבסוף ניתקתי ממקומי, ניגשתי לארון הספרים והוצאתי את העותק הנדיר של חובות הלבבות ושמתי בידיו. חיש קל חלף חיוך על שפתיו והוא שב לעצמו וקם.

גם עכשיו הוא ניעור ואמר: “אולי אתה צודק”, והיפנה את ראשו אליי לאחור, “עד מאה ועשרים” ופריימן נענה לו: “צריך להאמין בעולם הבא, אז הכל נראה אחרת”. ואז אני הוספתי: “מי שמאמין בעולם הזה מאמין גם בעולם הבא”, וכשחלפנו על פני מנזר השתקנים אמר אקסלרוד פתאום: “הם מאמינים”, ושוב שתק. ואז סיכם פריימן ואמר, שהוא רואה ממרומי עמודי החשמל יותר ממה שאנחנו תולעי הספרים רואים מלמטה.

ב.

המסעדה שבתחנת הדלק הכריזה על עצמה מרחוק. השלט שיבח את השמן שמאריך חיי כל מנוע וגם הפציר בכל נוסע הפסקה עשה ומשקה שתה. היצעתי שנעשה הפסקה קצרה. פריימן הצביע על העיתון ועל שעת ההלוויה הקרובה. “שרגא לא יברח”, אמרתי. אבל פריימן ביקש על נפשו, “אבל פרופסור אקסלרוד, בבקשה, לא…” אקסלרוד פרץ בצחוק. “לא! וודאי שהוא לא יברח!” “אבל ההלוויה בשעה אחת”, ניסה פריימן שנית וניפח את שפתיו ברוגז.

“שרגא היה המפקד שלנו ואנחנו חייבים להגיע!”.

אבל המכונית עצרה מול קיר הזכוכית ואקסלרוד הבטיח שלא נאחר. פריימן התכנס במושבו והודיע שלא יבוא איתנו. ניסיתי לפתותו, “נשתה לזיכרו של שרגא”, אמרתי.

“אשתי אינה יודעת כלל שנסעתי”, התחנן פריימן, “חשבתי שניסע ונגמור מהר ונשוב”.

“נרד ונגמור”, הבטחתי. “רק משהו חם וחריף או קר ותוסס”.

“אני תמיד יכול לטפס על עמודים בלי בעיות, אבל היום באמת כל כך חם”, אמר פריימן, הסיר את מקטורנו והציץ בגבו של אקסלרוד. “כמה זמן זה יקח שם?”, שאל בלחש, אך אקסלרוד לא השיב וגם אני שתקתי. “אתם מהאוניברסיטה עם השיגעונות שלכם”, אמר. אבל אני כבר עמדתי בחוץ, פותח את הדלת לפני אקסלרוד, קד קידה כמו של שומר סף. וירדנו שלושתנו.

ליד שולחן פורמאיקה זעיר ישבנו שלושתנו. הזמנתי שלוש פעמים טורקי ושלוש עוגות בצלחת משותפת, וקיבלתי על עצמי לשלם בבחינת עונשו של מסית ומדיח. פריימן, שהזדרז וסיים את מנתו,התבונן בשעונו התנצל שבשעה זו הוא רגיל לסעוד את ליבו בשני כריכי גבינה כסגולה נגד כיב הקיבה שלו. הוא הצית לעצמו סיגריה והתרומם, ואז אקסלרוד ביקש אף הוא סיגריה. “חידוש שבאופנה?” שאלתי. הרי הוא חדל לעשן מאז התפרסם הדו"ח של וועדת הרופאים הבריטית המלכותית. רצון חזק היה לו תמיד. אף שני ילדיו נולדו כמתוכנן. בת ובן באו לעולם כזה אחר זה והם לא ביישו את אביהם אף לא את שולמית אימם. צמה שחורה וכבדה היתה לה כשהיכרנו אותה בביתו של שרגא. מה קרה לו? רק אני עוד המשכתי לעשן זמן מה, בבתי קפה ובביתי. תוכניות נתרקמו בי אז. להוציא אוסף של אגדות עם כעצתו של שרגא. אחר כך ביקשתי לרשום אוסף של פתגמי עם, כגון שלעולם לא תישא אישה אלא מיוחסת ואפילו אתה מוצא אותה לובשת כלי זהב וכסף. אבל אשתי אמרה, אם ציפור דרור אתה מבקש להיות ולבזבז את כספנו על סיגריות וקפה, הרי לרווקות נועדת. הגיוניים היו דבריה, ואני קיבלתי עליי אז את עולו של בית הספרים. וכשנתמניתי אחראי על כתבי היד הנדירים היתנה עימי המנהל שלא לעשן וקיבלתי. הספרים הם חומר דליק, אמר, אבל כנגד חיסרון זה לא תמצא במרתף עשן של פצצות. ארץ של מלחמות אנחנו, ואל יהא קל בעיניך ביטחון מפני פצצות. הסכמתי עם המנהל. והוא חיזק דבריו, שום פצצה לא תחדור שלוש קומות מתחת לפני האדמה. אמרתי, לא פצצות ולא קולות.

באותם ימים ביקשתי להימלט מידידי המרובים בחדר הקטלוגים. בבואם היו הפרופסורים מברכים אותי בבוקר טוב ובמה שלומך ובטפיחות על כתף והיו מצפים לבדל של רכילות מפי. ידידים של אמת. לימים באו אף לשמוח בשמחתי לרגל נישואי בתי. הם נישקו את ידי רעייתי האדומות מאבקות־כביסה, ואמרו מי מילל ומי פילל. אף אקסלרוד בא ושולמית נשענת על זרועו. שולמית קרא לה אביה על שם הנאווה בבנות ועדיין היא נושאת אותה צמה כבדה ובפניה עיניים שחורות גדולות שאהבתי כנפשי.

אקסלרוד השתנק והשתעל ושאל אותי אם אין העשן מזיק לבריאותו. קרצתי אליו בעיני ואמרתי שללב אינו מזיק. אף על פי כן אם רצונו בתחליף, הרי עימי סוכריות־מנתה. מנהל הספרייה המליץ עליהן והריני מסתפק בתחליפים. אקסלרוד השעין גבו אל קיר הזכוכית, עצם את עיניו והיה מעשן בלגימות ארוכות, כמבקש למלא ריאותיו. לבסוף נתן בנו עיניים טובות ושאל, “מתפקרים מה?”. עיניו נצצו מבעד לעשן.

“לאט לך, קשישי”, לחש פריימן, “מי שאינו רגיל צריך להיזהר”. קשישי היה כינויו בעודנו צעירים מתאמנים באקדחים. אף כי שרגא היה מפקדנו.

“חבל ששרגא איננו”, אמרתי, “יכולנו לחגוג את פגישתנו”. אקסלרוד חייך, ופריימן אמר שאחד עם חוש הומור כשלי ראוי להעלותו על עמוד חשמל גבוה, אפילו הוא איש אוניברסיטה. חייכתי ואמרתי ששרגא היה יודע כיצד לנהוג פה. פריימן הציץ בשעונו, ואקסלרוד משך הברותיו: “כן, הוא היה מפקד אמיתי”.

אקסלרוד מעך את הסיגריה ועצם את עיניו. הקמטים נעו בפניו כאדוות מים. לפתע קם ופנה אל הדלפק. רגע ארוך עמד שם מתלחש עם הבעלים. וכששב צמצם את שפתיו בחיוך מסתורי.

המלצרית באה והעמידה בקבוק קוניאק וארבע כוסות ונתנה באקסלרוד חיוך של זימה. פריימן נרתע לאחור ואני אמרתי, משקה כלבבי משקה כלבבי. אקסלרוד נשא את הבקבוק, מזג לארבע הכוסות, נטל שתים בידיו, הקיש באלה שלנו והערה לקרבו בזו אחר זו את שתי הכוסות. אז עצם את עיניו, פקחן והביט בנו כאחד שהפתעות נוספות עמו. הוא זימן אליו בקול רם את המלצרית. היא באה בטיפוף עקביה ותלתה מעליו את שדיה המלאים. הוא אחז בזרועה העירומה ושב והציץ בנו. פניו אדמו וטיפות זיעה נתלו בקצות סנטרו. זימן את לחיה אל פיו, לחש דבר־מה על אזנה וטפח לה על אחוריה. אחר־כך שב ומזג לכוסות, וקרא לחיי שרגא! פריימן קפץ ועמד, פניו סמוקים וידיו הקפוצות על השולחן. אף פתח את פיו, אולם אני הקדמתי אותו, משכתי בידו ואמרתי שאם פרופסור אקסלרוד שותה לחייו של שרגא, הרי זה בסדר גמור. סיימתי בקריאה לעומת אקסלרוד: “המלך מת יחי המלך!”

הוא קירב את הכוס אל עינו והביט בי מבעד לזכוכית. עינו היתה מעורפלת. המלצרית באה, הניחה צלחת חמוצים, עמדה רגע סמוכה אצלו, הרכינה עצמה עד שחזה נגע במצחו ולחשה, שבמסעדה זו יוכל למצוא כל מה שדרוש לגבר אמיתי.

“אם כך”, קראתי, “הביאי לנו סיגריות אמריקאיות”. היא הסבה פניה אלי. אף סולד היה לה, ורקותיה עטורות שתי צמות מחומצנות. שפתיה הצבועות לבן חייכו ברוב משמעות. “שרגא ידע לשתות”, קונן אקסלרוד. אכן, אמת דיבר, היה זה מינהגו. ניכנס לתנובה, היה אומר, נאכל בלינצ’ס ונשתה כוס חלב. והבקבוק כבר היה מציץ מכיסו.

“איך אתם אומרים”, הושיט אקסלרוד סנטרו בעקבות המלצרית, “חתיכה”. הוא פרץ בצחוק. צעיר הייתי ממנו בשלוש שנים ובימים ההם הייתי הקטן בחבורה. “פרופפפסור למוסססר”, התיז פריימן בבוז.

“אתם הצעירים”, איים כנגדי אקסלרוד באצבעו, “תמיד רודים את השמנת, לאור היום ובסתר המחסנים”.

“מי שעוסק במוסר יסתפק בלבן”, אמרתי.

“שרגא ידע לחיות”, אמר אקסלרוד במהורהר. שב והגיש את הכוס לפיו.

“ואתה, מה, מה חסר לך?!” התפרץ כנגדו פריימן, “קומו וניסע!”

“אני”, משך אקסלרוד לאיטו, “אני בזבזתי את חיי על ספרים”, נשתתק ולפתע קרא, “מה עם הסיגריות הארורות!”

פריימן פיעפע, “המלצרית, מה?”

“המלצרית”, הדהד אחריו אקסלרוד בבוז, “אצלי הסטודנטיות נכנסות ויוצאות ככה”, שפשף אגודלו באצבע, “ואתה מספר לי על…”

המלצרית הניחה לפניו את הקופסה וחייכה בערמומיות. הוא קרע את העטיפה ובאצבעות רועדות תחב סיגריה לפיו. היא הגישה לו אש והחזירה את המצית לכיס סינרה. עיניה עדיין חייכו. פריימן התיז רוק על הרצפה ודרך עליו. זכרתי נוהגו זה של פריימן. לשווא ניסה אקסלרוד לחנכו לנימוסים נאים.

“אם תרצו עוד משהו, אני לרשותכם”, אמרה המלצרית והתרחקה.

“לחיי שרגא!” קראתי וגמעתי מן הכוס. אברי היו כבדים וביקשתי לפרוק מעלי את המשא, “אני מכיר אותך, אקסלרוד, מכיר היטב. המישרה הזו של פרופסור לספרות־המוסר היא רק כסות עיניים, רק שעשועים אינטלקטואליים. אני יודע את מחשבותיך!”

“בוודאי!” ליעלע אקסלרוד וצחק צחוק שיכורים, “אצלי הסטודנטיות נכנסות ויוצאות ככה”,

“רק נכנסות ויוצאות”, אחזתי כתפו, “ספר, פרופיסור אקסלרוד, ספר הירהוריך כשאתה קורא סיפורי חטא”. לאיטו הוא נשא את ראשו והביט בנקודה סמויה, “איש מדע אני”, דיקלם. “אולי כמו גינקולוג?” לא הרפיתי. “מעשה בחסיד”, פתח לאיטו, “שסיפר לחכם”, עטף את כוסו בכפותיו, “אני אהבתי אשה אחת והיא אשת איש, ועזה לי כמוות אהבה, וגם היא אוהבת אותי ביותר. ואחבקנה ואנשקנה, ואמשש כל גופה ולא בעלתי, וכל הנישוקים והחיבוקים לא היו בעיני אלא כזכר בזכר וכנקבה בנקבה, שלא היה יצרי על זה אלא מתכוון הייתי כדי שיתגבר יצרי עלי, והיה לבי כאש בנעורת וכאש בוערת לבעול, וכן עשיתי ימים ושנים והיה בידי לעשות עמה כל רצוני. כי היינו שנינו דרים בבית, והבעל הלך לארץ מרחקים ולא היה מוחה בידי כל מה שחפצתי, ומנעתי בשביל הקדוש ברוך הוא. אבל חיבוקים ונישוקים לא מנעתי, ולא נהניתי מהם, כי לא היה עם לבי כי אם לבעול. וזה עשיתי כמה שנים כדי לקבל שכר…” נשתתק ועיניו האדומות הביטו בי זועמות.

“היו לך ניסיונות ומניעות”, אמרתי.

“מה אתם מבינים בניסיונות ובמניעות ובעיכובים ובמלחמות בסיטרא אחרא”, מחה בידו בלי לשאת עיניו.

“ועכשיו מה?” הרכין עצמו לאחור, “לא כלום. השנים חלפו. ואני ניצחתי. ניצחון מפואר, מה?” הביט בי כמצפה שאסתור את דבריו, “ובינתיים נתחדדה אצלי השמיעה. אני מאזין. באוזן הפנימית מאזין. לפעימות הלב. אפילו בלילות אני מאזין. בשנתי. בחלומי”, עמד וקרא לפתע, “הי, לב! די שחקנו מחבואים. תתחיל במה שאתה זומם שם!”

המלצרית באה במרוצה ותלתה באקסלרוד עיניים שואלות. אולם אני אחזתי זרועה ומשכתיה הצידה, “לא אליך הוא מתכוון”, לחשתי על אזנה בעמדי סמוך אליה. ירכי התחככה בירכה והיא הביטה ישר לתוך עיני.

פריימן התרומם וניער מקטרונו מפירורי העוגה. “שרגא, שרגא” קרא, “אנחנו מאחרים!” שערותיה ליטפו את פני. רכות היו והדיפו ריח של סבון חפיפה. היא השפילה עיניה, ממתינה. אקסלרוד לפת קיבורת ידה, והיא נענתה. ספק מחבקה ספק נשען עליה גרר אותה עימו. פריימן הטיח רוקו. אקסלרוד היפנה אלינו פניו, “כך צריך, לירוק על הכל, אני אומר!”

עיניו האדימו כעיני השור בייחומו, “מי הם השניים האלה?” שאל את המלצרית והצביע עלינו. היא רק ליטפה את פניו בראשי אצבעותיה, והוא השיב, “אחד שומר ספרים והשני מביא אור כשמבקשים חושך…” צחוקו נותר אחריו. הוא נעלם עם המלצרית ולא אמר מילה.

פריימן ישב ועיניו בשולחן. הוא דיבר מלמטה, קולו נמוך, “כאלה אתם שם מושחתים מכף רגל עד ראש. חשבתי שנוסעים ללוויה. שרגא…”, נשא את פניו עיניו היו לחות.

“נוסעים, פריימן, נוסעים”, ביקשתי ללטף כתפו, אולם הוא הרחיק את ידי בתנועת מיאוס. לפתע קם ובצעד נמרץ פנה אל בעל המסעדה אחר כך שב, רכס מקטרונו, תיקן כובעו על קדקדו, ואמר שבקרוב יעצור פה אוטובוס בדרכו לתל־אביב, עוד הוסיף ואמר, שבשום אופן לא היה מאמין שאקסלרוד יעשה מעשים כאלה. אילו שרגא אתנו, אמר, לא הייתם מעיזים. הסכמתי בניע ראש. שהרי לו חי שרגא, לא היינו נפגשים במקום זה, אמרתי. פריימן חייך לשבריר של שניה ואני הוספתי, שחובה עלינו להתחשב בחולשות אנוש. “והרי אתה”, אמרתי, “הסתפקת תמיד בחלב של תנובה. בלי חטא, פריימן ידידי, בלי חטא אין תשובה”.

“אבל למה היום, דווקא היום”, לא רוגז, כי עלבון נשמע בקולו. הרכין עצמו לפנים ונתן לשונו בתחתית הספל. אפשר שביקש להסתיר עיניו. “חשבתי”, גמגם," חשבתי, שנשב בניחותא בתוך המכונית ונהיה עצובים, ונשוחח על מעשיו היפים של שרגא למן היום שהכרנוהו ועד עצם יום מותו. הלא מעשים גדולים עשה שרגא בימי חייו. בלילות שבת נהגתי לקרוא מאמריו והייתי מספר לעוזי ימי ידידותנו הגדולה", שב ומחה בידו, “עכשיו הכל אבוד. חשבתי שאקסלרוד ידבר בשמנו ליד הקבר הפתוח. בלשון יראים וחסידים יספר אגדת חייו…”.

קולו הבכייני הרגיז אותי, “תפסיק לייבב”, סיננתי בין שיני, “אם אתה מקנא בו”, חשתי צביטה בליבי כיוונתי אל הדלת הסמויה בה נעלמו השניים, “אז לך ותעמוד בתור גם אתה”

הוא נזעק והושיט כנגדי אגרוף, “מצאתם לכם זמן להפקרות!”

“אותי”, אמרתי בהיסוס, “אל תערב”. מצטער הייתי על כל אותו גולם שהקימותי. לא ידעתי שאקסלרוד ירחיק לכת כדי כך.

“אצלי הן באות ויורדות בלי הפסק” חיקיתי אותו.

“ככה”, העמיד פריימן פנים מלגלגות.

“כן”, חיזקתי דברי, “ככה. כמו דבורים אל דבש.”

“ואני חשבתי”, לא הירפה, “שאתם אנשי האוניברסיטה, מלקקים דבש”.

“בוודאי”, השמעתי קול עליז, “אלא מה חשבת?”

“מה אני חשבתי”, אמר פריימן והביט אל נקודה סמויה, “הלוואי והימים ההם שהיינו ארבעתנו צעירים ועושים מעשים גדולים, היו נמשכים ונמשכים”.

“בשביל שרגא הם נמשכו”, אמרתי בעצב, “וגם בשביל אקסלרוד”.

“כן”, אישר פריימן, “הם מן היושבים למעלה, נוסעים לקונגרסים, לוועידות שותים שמפניה. ובחברת נשים יפות”. ושולמית בבית", לחשתי אני.

“אני”, גמגמתי ונאחזתי בפסוק, “כי אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף, פירוש רש”י…"

“אתה ופסוקיך”, נעימת רחמים נתגנבה לקולו. “כבר בימים ההם היית בקי בפסוקים ובמדרשים”.

חזרתי וגלגלתי בדמיוני אותם ימים בערבי החורף הארוכים בשכונת הבוכרים. יושבים היינו על מחצלת הקש, ואני מספר. גם שרגא ואקסלרוד היו מפסיקים את ויכוחיהם ומאזינים לנו. אגדות מימים רחוקים סיפרתי.

“שרגא הבטיח לכולם”, אישרתי. “אבל לא כולם יכלו לעמוד בדרישותיו. אכן, הוא את חלקו קיים. נתן בידי כתב־המלצה אל מנהל הספריה. מלאכה קלה, הסביר שרגא. ואמנם באו הנישואין. ושרגא הביא לי שי – קביעות בעבודה. אחר־כך באו עלייה בדרגה וצבירת שנות ותק, וסכום עגול בקופת הפנסיה שאפשר לנצל לקבלת הלוואה… אם רוצים להחליף רהיטים למשל…. נו, ואהבתי לספרים, שרגא היה מריץ אלי מכתבים אפילו מחוץ לארץ: חדל לקרוא והתחל לכתוב. ידיד אמת היה, ולא ידע שבספרים כבר כתבו הכל”.

“דווקא בגלל זה”, אמר פריימן, “מלאכה קלה, יושב לך בערב ליד השולחן וכותב ספר. כמו ההוא”, רמז כלפי הדלת הנסתרת.

“הוא לא כתב ספרים”, לחשתי, פריימן הציץ בי בלגלוג: “לא ידעתי שאתה איש חשוב, מומחה”. “אלא מה חשבת”, איימתי עליו, “יש מומחים גם בלי תואר אקדמאי”.

“כמובן”, נזדרז להסכים עמי, “כל מי שעובד באוניברסיטה מוכרח להיות מלומד, לא כמונו חופרי היסודות ומציבי העמודים”.

“אצלי”, חייך פריימן, “תמצא רק ספרי ילדים”. “אל תצטער”, צחקתי, “פחות דאגות לאלמנה. תמיד היא מבקשת רק שלט קטן בבית־הספרים, אפילו על מדף צדדי, יד וזכר לבעלי שקדיש וכולי, אבל אני משיב, אם שלטים נציב לכל המתים, לא יהיה מקום לכל החיים”, ושתקתי, מצפה לדברו של פריימן, אולם אזניו כרויות היו אל החוץ. שבתי ולחשתי, “ושרגא רצה שגם אני אהיה בין כותבי הספרים. גם אקסלרוד יודע את האמת. לכן לא כתב אפילו ספר אחד. רק מאמרים והרצאות. פריימן חשוב לי שתבין…” “אל תכרוך את שמי עם שמו”, איים בלי להביט בי.

“עוד מחכה לאוטובוס, מה?” חשתי כיצד הכעס עולה בגרוני, “האיש הטהור המביא מאור בז לנו. אבל אתה לא תזכה להיפטר מאתנו. קודם יבוא אקסלרוד. ועוד תודה לנו על נסיעת חינם ועל השתייה והעוגות…”.

ואכן, אקסלרוד הופיע פתאום חרש. בשפל קול אמר שכבר שילם בעד כולנו. דומם קמנו ונכנסנו למכונית פריימן ישב מאחורינו, מציץ בשעונו, מאיץ באקסלרוד בעיניים מוכיחות, ואנוכי מלפנים, שותק. אקסלרוד לא הירפה מדוושת הדלק. היה מתמרן בין המכוניות, מחליף מסלולים, חולף בצמתים באור צהוב. ידעתי שהוא מצפה כי אבקשנו להאט, אלא שאני שתקתי. עצמתי את עיני והפקרתי את עצמי לטלטולים. רק עצביו של פריימן בגדו: “לא די לנו במת אחד?!” אקסלרוד האט ולחש: “נאום יפה חיברתי לכבוד שרגא”.

פריימן רכן לפנים ואמר: “אתה לא תעז להספיד את שרגא”.

“שרגא לא יסלח לנו”, התחנן פריימן

“יש גבוה משרגא”, אמרתי, “אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד גומל חסדים לחוזרים בתשובה”.

“שוב אתה מבלבל אותי עם הפסוקים שלך”, רטן פריימן.

ג.

אקסלרוד עצר במפתיע. שוטר חמור־סבר ביקש שנמתין בצד הכביש. פריימן קילל חרש. ניסיתי להסביר שאנו ממהרים. אולם השוטר השיב שכולם ממהרים, אבל לצערו יש הרבה חשודים, על כן, הוא מבקש שנצטרף אל המכוניות מימיננו. פריימן אמר, “החמסין הזה יהרוג אותי”. אקסלרוד הסיע את המכונית אל זנב התור וישב בראש מושפל. לבסוף הגיע תורנו, והוא הציג את תעודותיו. תעודות רבות שלף מכיסיו, כמבקש זיכוי ללא דין ודברים. תעודות המעידות לידתו והשכלתו ומקצועו ומעמדו וחברותו באירגון האקדמאים ובחברת מצווה של מטהרי מתים וצירף אפילו כרטיס ביקור שמודפסים עליו באותיות של כתב־יד שמו ותארו. השוטר עמד וידיו מלאות ניירות. אחר־כך התנצל והוסיף, שדווקא פניו של בעל התעודות היו חשודים, אבל עכשיו כבר הוא יודע שהוא פרופיסור חשוב מאה אחוז ואפילו אם שתה קצת מן החריף החריף הזה ומבסוט מן החיים, הנה אף על פי שהמדינה שמה אותו שומר חוק וסדר (הוא הפסיק נאומו והניח ידו על ליבו וקד בראשו) לא יקלקל את המצב רוח של פרופסור.

הצל ברחובות העיר לא הקל את השרב. בנייני הטיח בדרך לבית־העלמין הישן חסמו בעד רוח הים. פריימן פשט מקטרונו ולא חדל למלמל, הכל אבוד הכל אבוד. השער היה סגור. שעה ארוכה הקשתי במנעול המחליד. השומר הגיח מאי־כה, בידו האחת בקבוק משקה תוסס ובידו האחרת היה משיב רוח על פניו הנוצצים מזיעה. הוא מדד אותנו בעיניים כועסות ואמר שכל המתים החשובים של היום כבר נקברו, ומי שלא חשוב לא מביאים אותו לפה, ואם יש לנו מת חשוב שנקנה לו חלקה פה במקום הזה אז צריך ללכת לצד השני…

פריימן לחש שעלינו לחזור מייד לירושלים, מכיוון שאין עוד טעם, הרי רואים שהכל נגמר והשעה מאוחרת מאד. אקסלרוד עמד ומקטורונו השחור תלוי ברפיון על זרועו. חולצתו הלבנה השתלשלה מתוך מכנסיו כתכריך של בד. קיוויתי שיסדר עליו את לבושו וישוב ויציג תעודותיו. אולם הוא התמיד בשתיקתו. רק את רגליו נעץ בחול. פתחתי ואמרתי שבאנו ללוויתו של שרגא, אבל לצערנו היו לנו מניעות ועיכובים ותקלות, והמשטרה מחפשת חשודים, ומי אינו חשוד בימינו? סיימתי בקריצת עין ידידותית. השומר נתפייס ושאל לאיזה שרגא אנחנו מתכוונים, מפני שסתם אחד שרגא לא נקבר פה מעולם, צריך שיהיה לו יחוס אבות או יחוס של ממון או יחוס של מוניטין, מפני שכל מטר עולה פה אלפים וגם ביאליק נקבר במקום הזה.

“שרגא גפני”, אמרתי, “העיתונאי המפורסם”.

“אני לא קורא עיתונים”, הצטדק בקול ערמומי, וחזר והוסיף שכבר היו להם כמה וכמה מתים היום, וכולם אנשים חשובים מאד מאד שמתו פתאום אולי בגלל החמסין ואולי בגלל יום ששי, שמי שמת ביום ששי זוכה לעלות ישר לגן־עדן. הנחתי בידו שטר כסף, ופריימן הושיט לפניו בהיסוס את העיתון. השומר התבונן רגע במודעה, לגם מן הבקבוק, וללא אומר פנה אל השער. “זה היה בשעה אחת”, אמר ותחב את המפתח במנעול, “ואתם באים רק עכשיו”, נעימת עלבון נשמעה בקולו, “אצלנו הכל הולך על סטופר”.

רציתי שוב להתנצל אבל הוא הפסיקני באותה קריצת עין ערמומית, “יודע אני. חשודים. הרבה דרכים הולכות לבי־הקברות. יש קצרות ויש ארוכות. אבל אין דבר”, ריווח את השער, “אם באתם ללוויה של האדון גפני אז אתם האורחים שלי. הרבה כסף עשינו היום על הלוויה שלו. הרבה אנשים באו. ודיברו ודיברו. עד שהגוף של האדון גפני נתן ריח וצעק די. אם הקדוש־ברוך־הוא שמע כל מה שאמרו בטח הכניס אותו ישר לגן עדן. רק אחד קמצן, כשבאתי אליו עם הקופה אמר אם שרגא גפני מת אז שום צדקה לא תציל אותנו ממוות. גם כן חכם זה. ועוד היה לבוש חליפה וכובע שחור. חושב שלא נתן? מה שבטוח בטוח”, הוא נשתתק והצביע על תלולית עפר מכוסה זרי פרחים. לוחית קטנה סיפרה את שמו של שרגא. השומר התרחק והיה מחנן קולו, צדקה תציל ממוות, כאילו הלוויה נערכת זה עתה.

פריימן אמר, “מת”, והציץ בשעונו.

אקסלרוד עמד בראש מורכן, מקטרונו על כתפיו ומגבעתו מסתירה פניו. לפתע כרע על ברכיו וקירב עיניו אל לוחית הזיהוי. בקול רם קרא שמו של שרגא ושם אביו, ופרץ בצחוק. גופו המסורבל היה גועש בפרכוסי צחוק. השומר הגיע במרוצה, זועם, “כבוד המת, כבוד המקום”. גחנתי, אחזתי זרועו של אקסלרוד ומשכתיו למעלה. עוויתות של הצחוק לא פסקו. “זה הנאום שלך”, חירחר פריימן.

רק עתה חשתי במלוא כובד גופו של אקסלרוד. שרגא היה משבחו ואומר, בגבוהים חכמה, וכדי להפיס את דעתי היה מוסיף, ובנמוכים בינה. עמדתי על קצות אצבעותיי והקפתי כתפיו. “נלך”, לחשתי “נלך”. גופו הדיף ריח גברי חריף. הוא לא הביט בי, ואני משכתיו עמי החוצה.

פריימן הפסיע ראשון. כולו אומר ניצחון, ושנינו נגררים אחריו. ליד המכונית עצר, השעין גבו, שיכל רגל על רגל והביט בנו ממרומי קומתו. שלפתי בזהירות את המפתחות מכיסו של אקסלרוד ופתחתי את הדלת. רמזתי לפריימן לשבת לימיני, ואת אקסלרוד השכבתי במושב האחורי. פריימן הצית לעצמו סיגריה, טפח כפות ידיו זו בזו, כאחד שסיים עסקיו, וקרא, “בשעה טובה, קדימה!”

לאנדסמן שכב מתחת למכונית, וידיו נחו לצידיו עייפות. טיפות השמן קלחו לאיטן מתחתית המנוע על חליפתו הבהירה. צריך לצאת החוצה, שב והחליט. הרי זחל לכאן רק כדי לגלות את סיבת הקלקול במנוע. אוסקאר בנו הזהירוֹ פעמים רבות שלא ייצא עוד למסעותיו ב“קרייזלר” הזקן שלו. ריח השמן הוא שהזכיר לו את בנו. אהב לשחק בקרבי המכונית. אף הבטיח לטפל בה במו ידיו, אם אבא יניחנה ולא ייצא השנה לדרך. ובכלל, למה לו לצאת לדרכים. מוטב שיסע לאקאפולקו. שם ינוח בביתם הפרטי שעל שפת המפרץ. בית שהשומר האינדיאני מסיידו מחדש מדי שנה בשנה.

עתה הוא רובץ כאן, בשמש המדבר המכסיקאנית, והוא לבדו בכל המרחב הזה רק מפני שלעג לבנו וסירב לנוח ליד המים העמוקים. שב ונעץ מבטו בשדה. נוף זר לו לגמרי. אבני צור שבורות, קאקטוסים, ודרך עפר משובשת. הפעם חייב היה לסטות ממסלולו הקבוע. רצה להראות “להם” כיצד “כובשים” שווקים חדשים לנעליים. הוא יוכיח להם. את שנותיו הם מונים שם. כאילו אדם נמדד לפי שנותיו. אם ישוב עד מחר הרי יוכיח להם. וכי מתי היה עליו לצאת אם לא עכשיו, לפני הימים הנוראים שלנו ולפני חג הולדת משיחם. אסור להחמיץ את העונה. אם לא יזמינו עכשיו מה יעשה בית־החרושת שלו כל השנה? גיחך בינו לבינו. שהרי ידע כי תוצרתו נמכרה עוד לפני שנוצרה. הוא לא ידע כי הדרכים כאן משובשות, ולא ידע שמכוניתו תעצור סתם ככה באמצע הדרך. ואולי צריך היה לשמוע בקול בנו. עתה משום מה נזכר שגם טינה כלבתו הביטה בו בעיניים עצובות מבעד לקיר הזכוכית של ביתו. ואולי ביקשה רק שישוב ויטיל את כדור הגומי כהרגלו, למען תביאנו בטלטול זנב עליז.

העביר כפותיו על עיניו. האצבעות עדיין כאבו מן החבטות שחבט בהגה. לשווא היכה בו. ידידים היו שנים רבות ומעולם לא הכזיב. אלא שרֵיינה אשתו מחכה לו לקראת נאומו של ד"ר אגמון במסיבה חגיגית. היא בטוחה שבעלה ישוב למועד, כמדי שנה בשנה. בצדק בוטחת בו. אפילו יכולה להזמין תור אצל הסַפר שלה הקבוע חוּאָרז. או להזמינו הביתה. בין כה וכה ישוב לאנדסמן למועד.

לאיטו זחל ויצא. השמש קיבלה את פניו בחיבוק של חום, והוא חש יובש בגרונו. האדמה נעה תחתיו. כמו בימי ההפלגה מקושטא לוורה־קרוּז. לוּ ידע היה מכין לעצמו כובע קש, ואולי גם משקה קר בתרמוס. מאריה המשרתת הציעה לו תרמוס חם. יוכל למלאו בכל עיירה מחדש, אמרה. צבט לחיהּ וצחק ואמר, סניור לאנדסמן עוד לא זקן כדי־כך. ריינה עדיין שכבה במיטה כשיצא לדרך. בערב הקודם נתמשכה ישיבת הנשים הציוניות. על כן רק התהפכה על משכבה ואמרה, אַל תאחר לשוב. כאילו יצא ליום־יומיים, והוא לשבועיים יצא.

העביר לשונו על שפתיו הסדוקות ושוב הציץ סביבו. רק עתה השגיח במים המנצנצים מרחוק. והנוף מוּכּר, אף כי מעולם לא ראה אותו. אולי רק בתצלומים. אם יגיע לשם, ודאי ימצא מכונאי. ניסה לקום ולעמוד על רגליו, אולם רגליו לא נשמעו לו. שב ונשתפל על הארץ והשעין גבו אל מכוניתו. חמימות באה בגבו. ידידים נשארים תמיד ידידים. ולשווא בעט בכנפיה כשנעצרה. אלא שסעודת הערב השנתית נקבעה למחר, ולאנדסמן מעולם לא החסיר הרצאתו של ד"ר אגמון, אף שהיה מתנמנם בשעת הנאום. לאחר הקפה הריחני והסיגאר. אינו חייב גם לשלם וגם להקשיב לאותם הנאומים מדי שנה רק מפני שרעייתו היא יושבת־ראש ארגון הנשים הציוניות.

אם ייחלץ מפה עד הערב ויסע כל הלילה, יספיק להגיע עם שחר לביתו. בנו ודאי יחייך בזווית פיו, אף יקרוץ בעינו אל אמו ויאמר, אמרתי לך אבא. לאנדסמן אינו חייב להצטדק. לא מפיהם הוא חי. אף לא מפי ריינה שנשאהּ לאשה נישואים מאוחרים בגלל מכתביה של אסתרקה. ימים רבים קיווה. וריינה הציבה תנאי: לא יותר מלידה אחת. יודעת היא שגברים בגיל העמידה הנושאים אשה צעירה רוצים מייד להקים צאצאים. רבים. כל מה שפיזרו בימי נעוריהם רוצים לכנוֹס לרחמה של האחת. פקחית היא ריינה. והוא הסכים. מפני שדמתה לאסתרקה בהכשרת גז’שנו.

ועכשיו, קדימה לאנדסמן, עודד את עצמו. צא מן המדבר הזה. בימי חייו ידע להיחלץ ממצבים גרועים יותר. בטאמפיקו, למשל. כאשר שכב חולה. עיר נמל נידחת היתה בימים ההם טאמפיקו. סופות ההוריקנים היו מעיפות את גגות הבתים כאילו היו עשויים נייר. והוא שכב חולה בקדחת. קדחת של חלוצים. יש חלוצי טאמפיקו ויש חלוצי ארץ־ישראל. כולנו התחנכנו באותה הכשרה. אלא שהם נסעו באותם ימים לפאלסטינה, ואילו הוא…

מרחוק הבחין באינדיאני. חמור עמוס נמשך אחריו באי־רצון. לאנדסמן שלח ידו לכיס מקטורנו. אם כספו ירצה, הרי אקדח עמו. ואולי ירצה רק זוג נעליים מן הדוגמאות השמורות עמו בארגז. העביר מבטו מלמטה למעלה. אכן, רגליו השחומות של האינדיאני היו יחפות. מכנסיו ושכמייתו היו דהויים וקמוטים כפניו. רק עיניו השחורות נוצצו בברק מוזר בהביטן אל לאנדסמן.

“יום יפה, פטרון”, אמר האינדיאני והסיר את מגבעת הקש מראשו. שערות שיבה התפזרו על עורפו ומצחו. הוא נשתופף במתינות על עקביו והוסיף “נחים מעט מן הדרך, פטרון?”

“נחים”, שיווה לאנדסמן ביטחון לקולו, אף כי הליאות ברגליו ובידיו גברה.

החמור היה מחכך משאו במכונית. “הי!” קרא והטיל אבן בחמור. עוד כוחו בידיו לגרש חמורים פראים. הושיט סיגאריה לאינדיאני ושאל אם יש לו מים. לאחר שלגם מעט חש הקלה. פשט מקטורנו ועמד על רגליו. מבעד לאור האביך הבחין שוב במים המנצנצים. לוּ ידע שם המקום. הבוקר בילה בצ’ילפאנדיאָגו למעלה מן הדרוש. בעלי החנויות לא הזדרזו להזמין נעליים לקראת החג. עד שנתרצו כבר היה עייף, וגופו הזיע בתוך חליפתו המעונבת. צהריים חמים היכו על גג המכונית. המהמורות בכביש הרעידו קרביו. אפילו הכלבים התעצלו ללוותו בנביחותיהם. לא רצה לגלות חולשתו ולשאול את האינדיאני לשם המקום. מנסיונו ידע שעליו להישאר הפטרון אף במדבר זה, על כן שב ולבש מקטורנו.

“מכונית יפה”, פלט האינדיאני לאחר שהצית את הסיגריה. ידו החליקה על הפח הכחול, יד גרומה ששערות שיבה בצבצו על גלילי אצבעותיה. רק עתה השגיח לאנדסמן שירכי מכוניתו דהו. הכחול הזוהר של הימים ההם נעלם זה כבר. לא לשווא אוסקר מכנה אותה הזקנה של הזקן. אף־על־פי־כן אינך צודק, אוסקר בני, המשיך בליבו ויכוחו הנצחי עם בנו. במכוניות החדשות שלכם, אותן צרות המתניים, לא תמצא מקום אפילו לעשרים זוגות נעליים. לאנדסמן נתחייך לאימרתו השנונה. האינדיאני השיב לו בחיוך של שיניים צהובות מיותמות ושב והעביר ידו על ירכתי המכונית. למה לי נעליים כשיש לי מקום בשביל סילביה שלי, השיב לו בנו בקריצת עין וחיבק כתפי ארושתו. לאנדסמן שב ונתחייך לפקחותו של בנו. בשר מבשרו. קומתו הגבוהה, שערו הבהיר והחלק, דרך הילוכו המתנדנד מעט, קריצת עינו הימנית.

לאנדסמן ניסה לשווא להרחיק את החמור ומיטענו. שב והצית לעצמו סיגאריה והשעין גבו אל המכונית מעשה בעל־בית. כתם השמן הארור על חליפתו. אוסקר כבר היה יודע איך לטפל בשמן הניגר, וגם האינדיאני הזה היושב על עקביו וחורש מזימות נגדו. אוסקר יודע להתהלך עמהם. רק יסיים לימודיו בטכניון יסע אל כפריהם לבנות להם בתים. כאילו זקוקים הם לו. לארכיטקטים כמו אוסקר. ולא די להם בבקתות החימר והקש שלהם. ומדוע האינדיאני שותק כל הזמן.

“הרבה תירס קיבלתם השנה”, אמר והצביע אל גבעולי התירס על החמור ואל השדות הקצורים ואל המים בקצה האופק. קיווה שהאינדיאני יזכיר לו שם המקום.

“לא מעט, פטרון”, השיב האינדיאני במתינות, תוחב קצה של גבעול אל פיו ולועסו לאט. כמו הפרות לעת שחר ברפת של גז’שנו, חשב לאנדסמן, “הבתולה שלנו הקדושה שלחה גשמי ברכה”, החליק האינדיאני צווארי החמור בלי להתרומם.

לאנדסמן היה תמיה שבשלושים שנות נסיעותיו לא שוחח עם אינדיאני אלא בעניני מקח וממכר. רק בנו מתהלך עמהם כבן הארץ הזאת. חושב שהם זקוקים לו. ליהודי בן בנו של יהודי. שב והגיע אצבעותיו אל האקדח. מעולם לא ירה. ביום העצמאות האחרון למדינת ישראל השתעשע בו אוסקר והריק כמעט את כל התוֹף לכבוד נאומו של ד"ר אגמון. גבר אמיץ אוסקר. רק יסיים לימודיו לא יעמדו לו עוד התירוצים. אם רוצה הוא ברכוש אביו ובמכוניות הספורט ובסילביה, הברירה בידו. או שייצא לדרכים לשאת ולתת עם האינדיאנים על מכירת נעליים, או שיעלה לישראל ליסד את מפעלי “לאנדסמן את בנו”. לולא נתרצה לתנאי המגוחך של ריינה, לא היה תלוי בקפריזות של בן יחיד. כתריסר יכלו להתרוצץ בביתו הגדול שבשכונת פוֹלאַנקו והוא היה בוחר מתוכם את היורש כלבבו.

“מה המים האלה”, העז לבסוף והיפנה סנטרו מזרחה.

“הרי זה אגם אקאמבּארו, פטרון”, השיב בתמיהה, “האגם שלנו”, נשתתק לרגע, והוסיף “אדוני ודאי זר פה”.

“זר?” גיחך לאנדסמן בביטול, “שלושים שנה”, החליק בידו על מקטורנו, מנסה לחפות על כתם השמן, “טאַמפּיקוֹ, שמעת פעם על העיר הזאת?” לא חיכה לתשובה והיפנה אגודלו אל חזהו, “אני שכבתי שם חולה בקדחת”.

“קדחת באמת מחלה קשה”, אישר האינדיאני בשפל קול.

“קשה מאוד, ידידי”, שמח לאנדסמן על ההסכמה. חשוב היה לו שהאינדיאני יידע. “קשה לא פחות מן הקדחת שד”ר אגמון מספר על החלוצים בישראל", וכיוון שנדמה היה לו שאין בן־שיחו יורד לסוף דעתו, הוסיף כביכול בלשונו, “הקדחת של ה’חוּדיאוֹס בארץ הקדושה”.

בעיניו של האינדיאני ניצת זיק של הבנה, ולאנדסמן ידע שכבר מאוחר לחזור בו מדבריו. “ה’חודיאוס' “, חזר על דברי לאנדסמן, מ”טֶרה סאנטה”.

לאנדסמן קילל בליבו פליטת פיו. מדוע אמר ‘חודיאוס’, הרי יכול היה לומר פשוט ‘יזראָליטאַס’, כמו שהיהודים מכנים עצמם ברחבי מכסיקו. את ה’חודיאוֹס' בצורת בובה הם שורפים בחג הפסחא בכיכרות של העיירות. אך לא את ה’יזראליטס'. ביקש להבטיח, שאין קשר בין הבובה שהם שורפים זכר לצליבת משיחם לבינו, על כן הושיט לפניו את קופסת הסיגאריות ועודד את האינדיאני לקחת שתיים ושלוש. הוא בעצמו ממכסיקו־סיטי הבירה, הסביר בקיצור ובקול נמרץ, אלא שמכוניתו בגדה בו. שתיקתו של האינדיאני הכריחה אוֹתו להמשיך ולדבר, זקוק הוא למכונאי ובכפר שלהם ודאי נמצא מכונאי טוב…

“אתה מטֶרה סאנטה”, הפר לבסוף האינדיאני את שתיקתו ונעץ בלאנדסמן שתי עיניו היוקדות.

“כן”, פלט מוכנית, “זאת אומרת”, התעשת, “לא, אני מכאן. מעיר הבירה. אבי אסר עלי לנסוע לשם. גם בני נולד כאן…”

“שם משיחנו”, התקרב האינדיאני ומשך אחריו את אפסר החמור, “אולי ראה את משיחנו? כל לילה הוא בא…”

לאנדסמן נרתע לאחור, שלף שטר כסף והושיטו לפניו, “קח”, אמר במהירות, “זה בשבילך. ועכשיו עלה על החמור ותביא מכונאי”.

האינדיאני נטל את הכסף והיה מתבונן בו מכל צד. ודאי לא ראה מימיו שטר בן מאה פזוס. יתעסק בשטר ולא ידרוש סיפורים על משיחם ועל ארץ הקודש. לא לחינם חי לאנדסמן בארץ זו מנעוריו. יודע הוא להתהלך עמהם. בקושטא, כשהמתינו לבואה של האניה, קיבל שתי איגרות מהבית. אם רוצה אתה לשוב ולראות פני אביך, אל תיסע לארץ־הקודש, נאמר במכתב הראשון, לא עליך לדחוק את הקץ. ולמכתב השני היה מצורף כרטיס נסיעה לואָרה־קרוּז. אל תוריד שיבת אביך ביגון שאולה, השביעו אביו בכתב ידו המרובע, בעברית, שפת הסתרים ביניהם. כשנפרד מאברוּם ומשלוֹמקה ומשאר חברי ההכשרה נשק לאסתרקה על שפתיה. טעם חליבות הבוקר ברפת של גז’שנו עדיין עמד בשפתיה. גם לשפתיים שלך טעם של חלב, לחשה על אזנו והסתירה דמעותיה. אחר־כך חלו בעת ובעונה אחת במחלת הקדחת, כך הבין ממכתביה שקיבל מטאמפיקו. וכששלחה לו תצלום מעבודתם בסלילת הכביש ליד הכינרת, החזיר לה דיוקנו שלו, כשהוא מעוטף מחרוזות זכוכית צבעוניות ובסנדלי גומי שהיה מוכר לאינדיאנים. אחר־כך שלחה במכתביה פריסות שלום מאברום ואחר־כך פסקו המכתבים.

“ארץ הקודש, פטרון”, לא הירפה האינדיאני והיה מחנן קולו, “אנא, פטרון, ספר על ארץ־הקודש”.

“שם… שם” ניסה להפיס דעתו של האינדיאני, ובלבד שיילך ויביא מכונאי, “ים כינרת… כן… ים חלק וכחול כמו… כמו מי האקאמברו שלכם”, שמח על ההשוואה.

האינדיאני הציץ בו בחוסר אימון. “האב מיגָל סיפר לנו שבים כינרת הלך משיחנו על המים, אבל לא באגם אקאמברו, פטרון, לא, זה בלתי אפשרי”, הניע ראשו נמרצות, כמעט בזעם.

לאנדסמן שב וזכר את ד"ר אגמון. ובכן, דוקטור, לחש בינו לבינו, הגיעה השעה שגם אתה תעזור לי. אין זה הרבה תמורת עשרות אלפי הפזוס שאני משלם לך בארוחת הערב החגיגית. אם יובטח לו סיפור על ארץ־הקודש אולי יסכים האינדיאני לצאת לדרך. ומה יהיה עליו — על לאנדסמן? שוב ייוותר לבדו, נתון לחסדיהם של ילידי המקום וחמוריהם? מוטב ללכת יחד עמו. גם החמור יהיה לו לעֵזר.

“ובכן, ידידי”, פתח לאנדסמן בקול בטוח, כשהוא מצווה בידו להתקדם. “בארץ הקודש בונים את ירושלים…” עתה ניחא היה לו להפסיע בעקבות החמור, ידיו העייפות נחות על גבעולי התירס, והאינדיאני מהלך בראש. “בין הרים ובין סלעים בונים את ירושלים החדשה,” חזר ואמר את דבריו בעברית והתחיל לפזם בינו לבינו שיר מימי ההכשרה: בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת… שערה הערמוני של אסתרקה בצבץ משולי המטפחת, והוא פרע שערה כשנשקה לוֹ ברפת: מכל הבחורים אותך אני אוהבת… אסתרקה סובבת במעגל ושולי שמלתה ממעידים רגליה, והיא צוחקת ומשלבת ידה בידו: טה־רי־לי־לם, טה־רי־לי־לם…

“ירושלים”, הזכירו האינדיאני בקול תקיף בלי להפנות ראשו.

“ירושלים בנויה על ההר הגבוה ביותר בעולם”, נזדרז לאנדסמן להוסיף. הבטיח לד"ר אגמון לבקר ולראות את ירושלים בבניינה. קבלת פנים מפוארת יכינו לו הילדים המתחנכים בגן שנקרא על שם לאנדסמן. אלא שהעסקים התרחבו ודרשו אותו כאן. על כן שלח את אוסקר, “ומי שעולה לירושלים”, היה ממשיך ובודה מליבו “רואה את כל המים שבעולם, ים כינרת וים המלח ומי הירדן…”

“מה שם הפטרונית הבתולה המגינה על ירושלים?”, שאל לפתע האינדיאני.

זכר כי הפטרונית של מכסיקו־סיטי היא הבתולה מגוואדאלוּפּה, ועתה לא ידע מה ישיב. “רחל אמנו…”, היסס, ובלבד שלא יעצור שוב, “רחל אמנו היא הפטרונית של ירושלים עירנו”, הוסיף בבטחון. האינדיאני לא עצר, ולאנדסמן נשם לרווחה. אחר־כך נשא ידו אל צווארו והתיר את עניבתו. אף פשט מקטורונו. אם אזכה עוד הלילה לצאת לדרך… רצה לשוב ולידור בליבו לעלות לירושלים. אף בפעם הראשונה נדר בסתר ליבו. זה היה באותה שבת, בשעה שבנו חבוש כיפה רקומה “ירושלים” של בר־מצווה דרש בבית־הכנסת. ולא נשארה ירושלים אלא בהרצאותיו של ד"ר אגמון, ועל גבי תעודות ההוקרה שזכה להן מידי השליח. מוטב שגם עכשיו לא יזדרז בנדרים. תחילה ישלח את אוסקר וסילביה. לירח הדבש, כמובן. אם יאמר למקום טוב, הרי… בסתר המחסן חבוי השלט. בכניסה האחורית של בית־החרושת. שם צייר לאנדסמן במו ידיו את השלט. באותיות מרובעות עבריות “נ. לאנדסמן את בנו”. בירושלים יעמוד השלט כמו האסטֶלה לזכר לוחמי הטוֹלטֶקים בעיר טוּלָה. אוסקר יפקח על הבנייה עד שיצטרף אליו גם הוא. אבל אוסקר לא יסע לישראל. טובה ישראל לילדים, לנערים, אמר. די לו בטיול של בר־מצווה מטעם הוועד למען החייל. את הנשיא בצריפו הראוהו, ואפילו על טאנקים יהודיים הדהירוהו. גבר בירח הדבש, גבר שהוא ארכיטקט ועתיד לבנות בתים לעניי הארץ הזאת, גבר שעומד להצטרף במלוא הזכויות אל שותפות אביו — אין לו מה לעשות בישראל. יפה היה בדברו. כמוהו כאביו בימי ההכשרה. וריינה נשקה לו על פיו ואמרה, יפה מדבר בננו.

היכה באגרופו על כף ידו והשמיע אנקה עמומה. האינדיאני הציץ לאחוריו. לאנדסמן המשיך לספר לו ולעצמו מפלאי סיפוריו של ד"ר אגמון. שב ונדר בליבו שאפילו פּזוֹ אחד לא יתן לבנו, אם לא יבקר בישראל. ארכיטקט, מילמלו שפתיו בבוז, ארכיטקט שמאַרכיטקט. אני מעולם לא הייתי ארכיטקט, וראשון בניתי וילה בפולאנקו, וכל העשירים באו בעקבותי. רק זילברשטיין בעל חברת הבנייה יודע להעריך אותי כראוי. בלי מחצית בית־החרושת לנעליים על שם אוסקר וסילביה — אין סילביה, אמר זילברשטין. כן, כן, אוסקר יקירי, אותן נעלי גומי פשוטות שאתה בז להן כל־כך, אותן נעליים שהאינדיאנים קונים בפרוטות ומשמשות אותם כל ימות השנה, בהן — בהן בניתי לכם בית, בהן הקפתי אתכם משרתים, ובהן אתה קונה את סילביה אהובת ליבך. ואם…

“העמקים, פטרון, עמוקים מאוד בארץ הקודש?” הפסיקו האינדיאני.

“מה?” נבהל לאנדסמן, “כן… בוודאי. עמוקים. העמוקים ביותר בעולם”, השיב מוכנית.

חש לפתע עייפות נוראה. ההליכה הזאת בעקבות החמור. יכול הוא להמתיו פה, בשדה, בין המכונית לכפר. גופו נמשך אל הארץ. נשימתו נתקצרה. הסמיך אצבעותיו אל גרונו, כמנסה להיחלץ מלפיתת חנק סמויה.

“ובית־לחם?”. עמד עליו האינדיאני.

“קבר רחל”, לחש לאנדסמן.

“שם נולד משיחנו”, פסק לו האינדיאני בקול יבש.

לאנדסמן מחה זיעתו בבטנת מקטורנו. עיניו נעצמו וראשו נחבט בעפר. כמבעד לערפל שמע דישדוש רגלי החמור. גרונו היה יבש. חזהו עלה וירד בכבדות. מים נגעו בשפתיו. נאד העור היה לח. אסתרקה היתה מגישה לו חלב מן הדלי. גללי החמור התחבטו עמומות בקרקע. העביר אצבעותיו על שפתיו והשיבן אדומות. דמו שתת מזוית פיו.

“מתי ישוב הפטרון לשם?” שמע את קולו של האינדיאני כממרחקים.

“אני…” תמך לאנדסמן את גופו בזרועותיו. ניסה להתרומם, לברוח. “מתי אני… לא… אני לא… אני רק מוכר נעליים… של גומי… לחג הנאַבידאַד… לחג הולדת המשיח…”

בחוסר אונים עקב אחר תנועותיו המוזרות של האינדיאני, שהסיר כובעו מעל ראשו, שכמייתו וכותנתו, וערום למחצה כרע כבתפילה:

“אנא, פטרון קדוש, קח אותי לארץ הקודש…”

“אינני קדוש”, התחנן לאנדסמן על נפשו. “אני חולה. אינני נוסע לארץ־הקודש. אולי אוסקר. בני אם ירצה…”. לפתע ידע מה עליו לעשות. תחב ידו לכיס מקטורנו. אף בנו היה עושה כך. ניסה לשלוף את האקדח.

“חוּדאַס ארור!” שמע זעקתו של האינדיאני. אז ניחתה עליו מכה. בבטנו. כיווץ רגליו אל חזהו וחש כאב מאחור. ביקש לגונן על גבו, אולם המכות ניחתו מכל צד. ניסה לצעוק, לקרוא לעזרה. אולם גרונו מילט רק הברות קטועות. השלווה ירדה לאט לאט ככל שהוסיפו המכות לנחות בגופו. וכשבאה הדממה היה תמיה שהשמן המטפטף מן המכונית סמיך כל־כך.

מכסיקו־סיטי—ירושלים

הסלע קר. אולי בגלל מצחי השעון עליו. הסלע ודאי לבן ומבריק כמו אבני השביל בתל־חי. בדרך אל האריה השואג. קירות בית הספר על אדמת וייס מעבר לירקון גם הם לבנים. אורי כתב על הקיר בגיר שחור נחום ורינה. וזה היה לא נכון. בשרווּל החולצה מחקתי את הכתוב. הקיר נשאר לבן. עכשיו ישן אורי. נרדם. לולא הגבעול השעיר הנתחב לתוך פי, הייתי מזין את צווארי וקורא לאורי. גם הייתי מציץ למעלה. לאן מפליגים העננים בעונה זו של ראשית הסתיו. חשוב לדעת. אולי אשכב כך יום. יומיים. אולי עד בוא המשיח. אם יבוא. עד אז אמות. רוצה הייתי לדעת את המוות כשיבוא. הגבעול הארור הזה. לו יכולתי לתלוש אותו. אבל היד שומרת על הצלעות ועל הריאות. ועל הדם הבורח. המטפטף חמים ודביק מבין אצבעותי. שאחזו ב“עוזי”. ה“עוזי” נשק טוב. יעיל. להגנה. להתקפה. בקרב פנים־אל־פנים. אבל היום יום שישי. ושלום בגבולות. ואני רק בתצפית על הכביש שלהם. הם ירו. פתאום. מדוע ירו פתאום? במלחמה יורים. גם נפצעים. נהרגים. נמרוד סיפר. במלחמת השיחרור. אבא מקשיב ומורט זקנו כשנמרוד מספר. תמיד מורט זקנו כשנמרוד מספר על המלחמה. אבא אומר, טוב שלא בך בן. כך אומר אבא, טוב שלא בך בן. ומורט זקנו. מאז חזר נמרוד מן המלחמה מגדל אבא זקן והולך בשבת לבית־הכנסת. עכשיו הם שותפים בעסק. טקסטיל. בדים ברחוב נחלת בנימין. גם אתה תהיה שותף, הבטיח לי נמרוד. רק תגמור את השירות. ‘חת־שתיים תגמור את הצבא. היום זה לא כמו בימים שלנו. היום זה צבא של שוקולד, של אַפטֶר־דיוּטי. רק לאמא יד אדומה. כשמכינה את הדגים לשבת. עדיין שומרת בשבילי את השלפוחית. לא מאמינה שאני כבר חייל. והיום, אמא, מה תעשי בשלפוחית היום. אולי תתן אותה לניקי החתולה. וניקי תשחק בה. סתם כך. בציפורן. והאוויר ייצא חרש כמו מנקב סמוי של בלון. הריאות שלי בסדר גמור. אני נושם. אם כי קשה. זה בגלל הדם. כולי רטוב. אולי ירד גשם פתאום. לפעמים יורד גשם בתשרי. עוד לפני יום הכיפורים. ואני כבר לח. וזורם. הכל זורם. והכל הבל. ואין אדם נכנס פעמיים לאותו נהר. המורה לפילוסופיה. חכם גדול. פילוסוף. אני נכנסתי לירקון הרבה פעמים. ב“שבע טחנות”. קצף לבן על האבנים. רק המים צהובים. כמו הבילהרציה. האקליפטוסים על המים ירוקים. והעלים נושרים על גופי. רכים. ארגמנים. כמו המים תחת בטני. רכים. חמימים. כמה זמן אפשר כך לזרום. שעה. שעתיים. שלוש. עד שהבגדים יתמקמקו. והסלע פתאום שחור כמו השמיים בעורפי. אני יודע שעוד לא לילה. כמה זמן יוצא האוויר מן הגוף. והדם. אורי יודע. אורי. מה חשוב יותר לגוף: הדם או האוויר, שאל אורי את המורה לטבע. הוא חריף אורי. המורה צוחקת כשאורי שואל. תמיד היא צוחקת כשאורי שואל. גם גופה צוחק. שדיה. רגליה. רק אני לא יכול לצחוק עוד. לא על הסלעים האלה. לא על האדמה הזאת הלחה שהיתה כה יבשה עד שפתחו ביריות. פתאום. והגבעול הזה המכוּון אל פי. בסוף הוא יצליח. וזה יהיה הסוף. לו היה אורי מזיז קצת את ראשי הייתי סולח לו את נחום ורינה על הקיר. אבל אורי לא עונה. או־רי. אולי לא קראתי בקול. אורי מוכרח לשמוע. ידיד מבית־ספר מוכרח לשמוע. אתה הצעת לי לצאת לתצפית הזאת. להחליף את ליס. אשתו של ליס עומדת ללדת. ואורי מם־כף. יכול היה לצווֹת. כל יום יכולה ללדת. כל שעה. כל רגע. וביום שישי לא יהיה מי שיקח אותה לבית־חולים. בן היא תלד, הבטיח ליס. בן גדול עם נעלי ספייקס לרגליו, צחק ליס. ליס הוא ממזר. יודע שאני אוהב לרוץ עם נעלי ספייקס. לך־לך אל הבן שלך, ליס. רוץ מהר לפני שאתחרט. רק שילמד בתיכון ליד הירקון. ארתור מאמֵן שם. רק שלא ישתה מים מן הירקון. הבילהרציה הזאת. הצהובה. זורמת לה בשקט מגופי. טוב שליאונורה רחוקה. ולא רואה אותי ככה. רטוב. בכל זאת הייתי הולך אליה. לו יכולתי. השעה עדיין מוקדמת. אני מרגיש את החום על גבי. ואולי זה פצע של רסיס מתכת. הייתי מספיק להגיע לפני שהוריה שבים מן העיר. עוד לוֹמדת. בבית הספר גומרים מוקדם ביום שישי. אורי היה כותב מיד נחום וליאו…. שם ארוך. הבטיחה להחליף את שמה. בישראל לא צריך שם ארוך. הברה אחת. שתיים. נילי. או ניקי. או לאה… או לֶני… או לְ… לְלל… אלחש ליד הדלת. לעלות שלוש מדרגות זה הרבה. ועוד ללחוץ פעמיים על הפעמון. לי־או־נוֹ־נו… נו… הגבעול הארור הזה. שיבולת שועל ודאי. שיבולת פרא. עם משושים כמו רגלי עכביש. היא תפתח את הדלת. כמו בחופשת השבת האחרונה. לבשה חלוק פרחים. פרחי יום הולדת של בת שמונה עשרה. פרחים מכל הצבעים. אדום וּורוד וסגול וכתום. פרח פרח בין שני גבעולים. לא של שיבולת שועל. לא של שיבולת שועל. רציתי לדעת את הפרחים. גופה היה לבן מעבר לפרחים. אתה נורא שעיר, אמרה. אצבעותיה היו רכות. צחקתי לתוך גומחת צווארה. עכשיו לא יכול עוד לצחוק. הכאב בחזה. אפשר גם לצחוק בלב. אבל צחוק בלב זה כמו בכי. וכשבוכים כואבים הפצעים. אני יודע. כשכל הגוף הוא פצע. נמרוד אמר, אם כבר אז פצע קטן. כמו בספירת דם. אחר־כך תשכב לך בחדר לבן. אחיות לבנות. הפרחים של ליאו היו צבעוניים ואני לא למדתי אותם. הם היו רבים. ההורים שלה שבו מוקדם מן הניטמנים. הטילו את הקלפים על השולחן ואמרו, ניטמן מרגיש לא טוב. ניטמן מנוּול. ביום שישי מרגיש לא טוב. ניטמן והגבעול הזה. ניטמן והגבעולמן. ניטול וגבעול. רק אצא מפה אלך לניטמן. שיידע מה אני חושב עליו. לצאת מפה. והיא תחליף את שמה לְל. שם יפה לְ. כמו לילה. לָחם, קורא המורה לתנ"ך. לתפארת הקריאה. לשונו מתגלגלת בפיו אדומה ועגולה, לָחם. המורה לכימיה בחלוק לבן. עם פנים כימיים. עושה נסיונות בכיתה. לא לנשום. לפתוח את החלונות. הכלור הוא חומר חריף. צורב בעיניים. בחזה. בצלעות. בהתחלה כמעט לא כאב. כאילו אבן פגעה. אורי לץ גדול. שוב זרק עלי אבן. כדי שלא אירדם. הוא בטוח שאני רוצה לישון. עם מי שכבת. איכפת לו לאורי. כל השבוע אתה רוצה לישון. אורי מם־כף. יודע הכל. מי ששוכב בשבת רוצה לישון כל השבוע. אבל אתה בתצפית אתה, צועק אורי. מוכרח לרשום תנועת המכוניות בכביש שלהם. עכשיו תגיד לי עם מי שכבת. את השם תן. כדי שיוכל לכתוב על הסלע. יחרות לזכרון עד. לא שכבתי אתה, אורי. צריך הייתי לספר לו את האמת. אף פעם לא עשיתי את זה, אורי. אולי גם אתה לא. עכשיו נרדם. או התעלף. פתאום. פתאום היה פה רעש. אחר־כך באו זבובים גדולים. שקופים. זמזמו ליד האוזן. בְּזז. וכבר היה מאוחר. ואני אפילו את החלוק לא פתחתי לה, אורי. בחיי שלא. רק בין הכפתורים ראיתי את גופה הלבן. ניסיתי לפתוח לה כפתור. היא סירבה. אמרתי, אנחנו מאותו בית־ספר. כן, אמרה, מאותה הגימנזיה. מצחיק כשהיא אומרת גימנזיה, כמו אמא שלה. אומרים גימנסיה. סְ ולא ז. סְס ולא זז. שתי ההברות שעדיין אני יכול לבטא. גם לְ. אתה ישן, אורי. הייתי מעיר אותך לו יכולתי. הייתי מספר לך הכל. אולי הוא באמת עייף. לבדו הביא את המרגמה. ואני את המקלע. לבדו סחב את המרגמה ובידיים זבילי הפצצות. שש בכל קופסא. שתיים בכל שורה. בשתיים יכסה פניו בשתיים יכסה רגליו בשתיים יעופף בשתיים. נגמר. אני לא מוכרח לזכור הכל. אני כבר חייל. ואורי המם־כף. אֵש, צעקתי כשהם פתחו פתאום. ואורי לא הספיק לירות. חבל. יפה הטיסה של פצצת מרגמה. דברים יפים אני רואה היום. כמו סנונית נוסקת למרומים. כמו סיס שחור. הפגיעה ממרגמת שני־אינץ’ לא מדויקת, הסביר אורי. הבסיס קל מדי. לא יציב. כמו איש חשוב דיבר אורי לפני שנרדם. באמצע היום להירדם. אולי נרדם לפני שהם פתחו. אולי בגלל חום האדמה החרֵיבה. אני לא יכול. אני מרגיש איך היא מוצצת ממני כל טיפה. מתייבש. ונח. באמצע יום המנוחה שלהם אני נח. המנוחה שלי צריכה להיות מחר. אף־על־פי־כן הייתי קם והולך. לפחות קם ורואה מי פתח בפנטזיה הזאת. היריות באו משם מעבר לכביש. כמו הפסיקו את ריח הטַבּון של הפיתות הנאפות ואת ריח הגללים הנשרפים ושילחו בנו אש. עכשיו נשארו רק הזבובים. אני יכול לשמוע אותם. בזזסס. עוצרים. משתתקים. עכשיו מוצצים את הדם. כמו האדמה מלמטה. מפריח שממות. המורה זיסמן, גם אנחנו חלוצים. כל השיעורים לומדים היום. אני מוכרח להעיר את אורי. שיָקום. שיסביר. יסביר הכל. הוא יודע. אפילו שאלות בגיאומ… שוב מלה קשה. כמו ל… ל… אוֹ… נוֹ… רָה. רה. רה. הייתי בורח מכאן ובא אל ל… שלי. כשישבה להראות לי את אלבום הגימ־נס־יה ראיתי את גופה. משיי ולבן. היא הבטיחה שהיום. אבל היום תלד אשתו של ליס. ואני אבוד. הגבעול הזה יודע שאני אבוד. לא כמו נמרוד. כשנפצע חשב על אמא, סיפר. על מולדת. על אמא מולדת. נמרוד צחק כשסיפר. אני צריך את אמא עכשיו. יכולה לעזור. אמא. אבל לי נותרה פיסת האדמה תחת עיני. אולי עשרה סנטימטר אורכה. חמישה רוחבה. והגבעול השעיר. הצומח לתוך פי. הוא האלוהים הכל יכול. ואני משקה אותו. לא יכול שלא. זה מעצמו. אולי אבא יכול היה לעזור לי. אבל היום יום שישי. ואבא שומר מצוות אלוהים. אפילו הזהיר אותי מעונש השמיים. לו יכולתי להביט בשמיים. זה בוודאי כמו להביט במיפתח חלוקה של ל־או…. היום, היא כתבה. הניטמנים הבטיחו להיות בריאים. אשתו של ליס כבר ילדה. אבל מיפתח השמיים סגור בעשרה סנטימטר אדמה. ואורי ישן. יכול היה לספר לי על החברות שלו. בעיניו הצחקניות היה מחייך ואומר יש כל מיני מינים, יש אפילו בלונדיניות על־אמת. אורי יודע. גם אני מוכרח לדעת. לפני שיהיה מאוחר. רק אצא מפה. אפילו בזחילה אבוא אליה. במורד הגבעה הזאת אתגלגל אל הכביש. אמנם הכביש שייך להם אבל יום השבת שלהם נגמר. שוב לא יעשו פנטזיה. וכך בדרך הקצרה אגיע. ומשם בשביל לאורך הואדי עד לכביש שלנו. צריך להספיק לפני כניסת השבת. אבא כבר סגר את החנות. הוא כועס. מה איכפת לך איך אבוא, אבא. אני אל ליאנה אני בא. השבת רק מתחילה לרדת. על בקעת גינוסר. כך כתוב בשירים. לא על חירבת ביר. לברוח מפה. שלוש מדרגות. ופעמון. שֶליס יחזור. או ישלח את הבן שלו. אני מוכן. נבדוק תחילה את הרגליים. את האצבעות. נחות. מנוחה מוחלטת. לא יכול להזיז אותן. אורי. אורי. הוא מוכרח לעזור לי. הגבעול הצליח. חדר יותר עמוק. ממליח את הלשון. גם את הצוואר לא יכול להזיז. האצבעות מפרפרות. והרגליים שני מוטות. אני הולך אל לי… או…. אני עייף. אבל מוכרח לעבור את הכביש. אורי תגיד איך תכתוב נחום וליאו… רק תגיד איך להגיע. כשהרגליים לא זזות. אמא מן הצד השני צועקת עצור, נחומקה. היא בפתח החנות הקטנה ובהירה בתוך החושך. עצור נחומקה קוראת לי ונעלמת בין המכוניות ושוב צפה בין גלגלי המשאיות כמו גל־גל הצלה גדול. שאפשר לנוח עליו. אפילו באמצע הכביש. רק להגיע לשם. עם אורי הייתי מגיע 'חת־שתיים. אפילו עם רגלי המשותקות. אורי יודע איך. עבר קורס מם־כפים. כאן. בין הסלעים. בחירבת־ביר. בקורס מם־כפים לומדים הכל. אני גנרל קטן, אמר אורי, מפקד החטיבה אמר שאנחנו גנרלים קטנים. אז תגיד אורי איך ללכת כשהדם ממשיך לצאת ממני. כמובן. יש חומר שעוצר את הדם. מין חומר מיוחד. המורה לטבע סיפרה. כל המורים מלמדים היום. כל המורים מכל הזמנים. יום לימודים ארוך. ובערב יוצאים ההורים של לֶ. לשחק קלפים. רֶמי. במוצאי שבת משחקים פּוֹקר. פּוֹק. שם החומר העוצר את הדם הוא… שכחתי היום. אולי אוכל להיבחן מחר. מחר יהיה מאוחר. השבת יורדת. מאוחר. עשה מאמץ, נחום. אורי. עכשיו הוא כועס עלי. אני אגיד לך מה שמה. אני אעיר אותך עם שמה הארוך. ואנחנו נלך ונשיב על כל השאלות בכיתה. לי־או־נו־רה. ועכשיו בקול רם, נחום: לי־או…. אבוד. הכל אבוד. לא שמעתי את קולי. אבל אני נושם. הנשמה לא יכולה לברוח לה סתם ככה. הייתי רואה אותה. אפילו שהיא לבנה. כמו האדים העולים עם שחר מן הירקון. איך יודעים שאדם מת, אמא? מניחים נוצה ליד האף ומביטים. אם הנוצה נעה, סימן שחי. אבל מתי מת, אמא? על הגבעול השעיר ליד האף לא סיפרה אמא. והוא כבר בתוכי. ארור הגבעול הזה. אני מוכרח להזיז את הראש. ארתור המאַמן מסתכל עליך. ראש הרם. יותר. יותר. אני כבר לא תלמיד, ארתור. אני חייל. והיום מגיעה לי חופשה. ליס יחזור מוקדם. וביום שישי גומרים את הלימודים מוקדם ולֶ בבית. הוריה יוצאים לפּוֹק. לפּוֹק. ראש למעלה, נחום. אבל איפה נעלי הספייקס שקנית לי. לנחום הרץ המצטיין למרחקים קצרים, כתבת בברכה המצורפת. והדרך הביתה ארוכה ארוכה. אתה חייל, נחום. גבר. יכול להסתדר לבד. כמו נמרוד במלחמת השיחרור. אחיך היה גיבור, אומרת אמא. בפלמ"ח. היום הוא שותף עם אבא. מחלק בדים במכונית המסחרית. עצמאי. גובה כספים וקונה גלידה לילדים. אולי יבוא גם לכאן. במכונית שלו. המסחרית. הוא יודע איך לחבוש פצע. הרבה פעמים עשה את זה, היה מספר וצוחק. בקורי עכביש ובלחם רך סותמים פצע, מספר נמרוד וצוחק. קורי עכביש ולחם. אני רואה את הקורים לידי. העכביש מתקדם לאט. טוֹוה את הרשת. בלילה יכסה פתאום את הכל. אורי אורי. לא עונה. לא שמעתי את קולי. קול לא שמעתי. קול יפה יש לך, לֶ אמרה, גברי. כמו החזה שלך השעיר והשרירי. אילו אבא פה יכול היה להפוך אותי על גבי. הייתי מסתכל בשמיים כמוהו. אולי הייתי רואה את האלוהים שבא עם השבת. מבקעת גינוסר. אבל אבא איננו. רק אני פה. ותלולית העפר. והגבעול הזה. יכולתי להישבע שיש כאן בדיוק עשרה סנטימטר עפר. בסרגל הייתי מודד. בשיני הייתי מודד. להוכיח. זה חשוב. להיות בטוח בדבר אחד. זה חשוב. איך נסגרים השמיים בעשרה סנטימטר עפר. לדעת.

יצחק סוקולניק התרומם לאיטו ממיטת־הסוכנות הצרה, כשהוא נזהר שלא להעיר את מאַשה אשתו השוכבת בסמוך. רגע דמם שעון על מרפקיו, מתבונן בפניה חרושי הקמטים. פיה הרווּח מעט, כמקור של ציפור צמאה, השמיע נחירות קלילות. שיר ערש עצוב. העצב עומד אף בלחייה הצמוקות. מאז הביאם פקיד הסוכנות לשכונת גבול זו, דומה שכל גופה נצטמק. הוא הושיבם בחדר החשוך מחמת התריסים הסגורים, והכריז חגיגית: במשך הזמן, כשירווח, תוכלו לעבור מעיר גנים לכל שכונה בירושלים. אפילו לרחביה. לא ידעו היכן היא רחביה, אף־על־פי־כן ניענעו ראשיהם במאור פנים. אותם ימים ראשונים יפים היו. דירתם בת החדר וחצי לבשה פנים כמו שם במגניטוֹגוֹרסק שברוסיה. לאט לאט היו פורקים את מיטענם מתוך הארגז הגדול, מציבים את ספרי המדע במקומם הקבוע, וכבר עמד הסאַמוֹבר על השידה, והמפית הרקומה מעשה ידיה של מאשה תלויה על הקיר ממעל. אלא שבימים האחרונים נצטברה בלבו טינה כנגד אשתו. אולי בגלל נחירותיה. או מפני שזרועותיה נזרעו נקודות אדומות. האקלים, היתה מצטדקת ומחביאה זרועותיה, אלרגיה. ואולי בגלל המהמורות הקשויות סביב פיה, שפעם קישטו את לחיה בגומות חן, והוא היה מחליק עליהן בלשונו החמה.

היום לא תשאל לאן סוקולניק. בלאט יחמוק ויילך. קיווה שבשעה זו של מנוחת השבת לא יפגוש באיש ולא יהא נאלץ להבטיח שלום לכל השכנים. אפילו אסוּלין שכנו שמעבר לקיר, הבולש אחריו תמיד בעיניו הערמומיות, אף הוא לא יידע בצאתו. אסולין נוהג לקום רק כאשר הצללים כבר עוטפים את כיפת הכנסיה האפורה של מיס־קֶרי שמעֵבר לגבעה. ואילו אברַשה לא ישוב לפני רדת החשיכה המוחלטת, ואולי מאוחר בלילה. סיפר שמגרש הכדורסל מואר כבר בלילה, והוא לא יוותר על השתתפות בתחרות. אברשה עצמאי. לומד בחמישית ומצפצף על כולם. כך בפירוש אמר: מצפצף, והוסיף, אתה אבא לא מבין שום דבר. אמש הטיח, אפילו קביעות בעבודה לא נתנו לך. מילותיה של מאשה היו בפיו. אחר־כך דרש שיקראו לו אַברי. לא עוד אברהמ’הלה, לא אברשה, רק אַברי. את מכנסיו קיצר כמו את שמו, ושוקיו העלו כשות של שיער שחרחר.

יצחק נתחייך בליבו, ואף השמיע גיחוך קל בזכרו את בנו ואת כיסיו הלבנים, העמוסים לעייפה, מבצבצים מתוך קפלי מכנסיו. נבהל מקול עצמו והציץ שוב אל רעייתו. רעידות זרמו בקמטים סביב פיה כערוצי גלים סמויים. מאז בואם לכאן דומה היא כחותרת במעלה הזרם. אף בצאתה לחנות המכולת או לחצר ביתם מטילה היא את זרועותיה כנאבקת במים אדירים. רק בהגותה שם בנם מתיישרים קמטי לחייה. הוא אוכל פרוסות לחם בריבה כמו לחמניות טריות, אוהבת היא להזכיר מינהג בנם, אין אצלו ארוחה בלי לחם וריבה. סוקולניק ניסה לקנטר את רעייתו: הוא קיצר את שמו. כך צריך, השיבה לו בתקיפות. ידע שתעמוד לימין בנם. באיחור נולד אברשה. מתוך שהיה יצחק טרוד במעבדות הכימיה, ובכתיבת הדיסרטאציה, ובתחרות הישגים עם גורשיקוב — שותפו למעבדה, נתאחרה לידת בנו. וכשהגיע סוקולניק למעלת דוצנט נמצא בכל זאת מופסד, שהרי בניו של גורשיקוב כבר היו מהלכים לבית־הספר כשילקוטיהם מופשלים להם על שכמיהם.

אשתו נחרדה פתאום בשנתה. הערוצים בפניה הגבירו זרימתם. הוא מיהר לעצום את עיניו. אחר־כך פקחן וראה שראשי התיבות של שם רעייתו מבית אביה, הרקומות על הסדין, נסוגו אל חזה. כתיפה החשופה היתה כהה ורזה והעבירה סלידה ורחמים בקצות אצבעותיו. שדה הנבול נח רגוע בבית כותונת הלילה, כאילו זה כבר סיים מערכותיו. מלמעלה, מן הגג, נשמעו פיצוחי הרעפים תחת קרני השמש.

בהחלטת פתע זינק ממיטתו. וכבר לא היה איכפת לו אם אשתו תשאלנו לאן בשעה חמה זו. לרגע קרב אל החלון. מבעד לחרכים של תריס הברזל ראה את להט האוויר. היסס אם לשטוף את גופו במים הקרים. אך מתוך אותה קדחתנות ויתר, והיה מושך על גופו את בגדיו הכהים, ספוגי הזיעה. מעל לחליפת השבת לבש את מעילו הכבד והארוך. כתמי בוץ של החורף הראשון בארץ הצהיבו בשוליו. הוא החליק את שערו ששיבה רבה זרקה בו בעת האחרונה, חבש את מגבעת הלֶבד האפורה ופרץ את הדלת. ללא גגון עמד פתח ביתו בעיר גנים. חשוף לדרום הלוהט של הקיץ. לפתע היה גופו נתון בזרועותיה המלובנות של החמה. השח כתפיו כאילו ספג מהלומה בבטנו. עיניו נעצמו ונתכנסו תחת עפעפיהן, כמבקשות להאזין לכאבים סמויים. לא לראות. רק להאזין. גופו הזיע. בגדיו דבקו לעורו. זבובונים רחשו על פניו ובאפרכסות אזניו. אבל לא איש כד"ר יצחק סוקולניק יוותר. הוא יישר את כתפיו, ליכסן מגבעתו על עינו, והיה מציץ בתוקף אל האורות המסנוורים. אף־על־פי־כן נשא את עיניו אל ערימת האבנים החצויה. בהסתר התבונן בה, מתחת למגבעתו, כבאקראי. כשועל זקן וערום, נתהרהר שנית בחיוך עגמומי. אבל הפעם יבוא עליה. אסולין הבטיח בעת משחק השש־בש, שהערימה היא מזבח קדום. רק תגרוף קצת מן האבנים והמזבח יעלה למעלה. כמו שמן על המים, קרץ בעינו תוך הטלת הקוביות מגביע העור. המזבח של אלוהי אברהם יצחק ויעקב, הוסיף בלחש, אצבעותיו מעבירות את אבני השש־בש ממשולש למשולש בבטחה של מנצח. אלוהי מלכיצדק מלך שלם, כמו שכתוב בתורה הקדושה, היה עורם בימינו את האבנים השחורות ומעלימן בכפו השמאלית. תלך לשם פעם אחת, יא־סוקולניק, ותדע. ולא תלבש עוד את המעיל הזה השחור שלך. גם שש־בש תדע לשחק טוב יותר.

עתים היה יצחק מתבונן בערֵמה מחלון ביתו, והיא לובשת דמות אלה עתיקה, אלת פריון, מאותן שראה במוזיאון הארכיאולוגי ליד נוטר־דאם. חצוית שת היתה מתגבהת, מארכת שדיים, והיא כמזמנת לבוא לתוכה. אלוהי האבנים יש שם, אבני ירושלים יפות, ירושלים הרים סביב לך, מתגרה בו שכנו אפילו כשאינם בצוותא. רואה אותה מחולקת לחצי־חצי? זהו בין הבתרים, אדון סוקולניק. רק אסור ללכת לשם. מקום קדוש. גבול. אף אחד מעיר גנים לא הולך לשם. אתה תלך פעם, אדון סוקולניק?

היום יבוא. מוכרח. יום שבת היום. יום מנוחה. גם הרכבות החולפות למטה בחריץ ההרים לא נוסעות היום. יום שכולו קודש. אפשר לחצות את הואדי ללא סכנה. קדושתה של השבת החל לחוש רק כאן, בעיר גנים. שם, בעיר הולדתו, היה מהלך שלוב ידיים עם בנו בערבה שבפרברי העיר, ואילו בשבת היה מסתגר במעבדתו. כאן חושש הוא לצאת מפתח ביתו. ההרים סגרו עליו כמלכודת. אף פקיד הסוכנות הזהירו לבל יחצה את כתף הרכס כי הגבול קרוב כאן. אבל אם תשב בביתך אין לך ממה לפחד. רואה את תריסי הברזל? זה הבטחון שלנו. אפילו נגד רימונים. אדם זריז בתנועותיו פקיד הסוכנות. הצביע אף על הבתים האפורים, מעבר לואדי הסלול פסי ברזל, וכינה שֵם הכפר בַתיר. לא ביתר של בר־כוכבא, הזהירם בקול של בר־סמכא, ביתר של בר־כוכבא נמצאת בצד השני, רואים אותה רק ממבואות־ביתר. וסוקולניק לא העז לשאול על ביתר. ארצנו ארץ של אבנים, סוקולניק, הוסיף הפקיד, אבל אתה תתרגל, הבטיחו וגילגל את הריש כיאה לדובר בשפה הרוסית. הוא נפנה אל פתח היציאה, אך כנזכר זרק מאחורי גבו, אוויר פסגות כאן, אוויר של אוניברסיטה, נו, וגם אוויר של הרי יהודה של הנביאים עמוס וירמיהו וישעיהו…

חורף של גשמים עמד אז בחוץ. מאשה נעלה היטב את הדלת, סוקולניק סגר את תריסי הברזל הצבועים במיניום אדום, ושלושתם נתכנסו בחדר, מאזינים בחיוך של נחת אל טיפות הגשם המכות על גגם. כמו בבית, אמרה מאשה. היא הפסיעה באַנפילאותיה אל המיחם הגוצי ומזגה להם תה. בנם היה מתיר את חבילת המזון, שהובאה אליהם על ידי אותו פקיד המדבר רוסית מוסקבאית. בהישמע צפירת הרכבת ניצתו עיני סוקולניק בברק עליז. הוא יצא לגשם כמבקש לפגוש בידידו הוותיק. עוד שעה ארוכה לאחר שנעלמו הקרונות המעטים הנגררים בעצלתיים בעקבות הקטר, נותר הוא עומד ומתבונן במורד התלול. ולא חש במים המחלחלים בגופו.

סוקולניק העביר מבטו מערימת האבנים אל חלונות שכנו. רוצה היה לשאלו שוב על המזבּח. זכר תשובותיו אחת לאחת, אף־על־פּי־כן רוצה הה לשמוע קולו. אסולין בקיא בהווית האבנים סביב. הוא סיפר, כי התל המתנשא מאחורי ביתם אף הוא שימש משכנו של האל, עד שבאו העולים החדשים. האל הסתלק אל הרכס. לא אוהב שילדים חדשים זורקים אבנים מן המזבח שלו. היום לא ישחקו שש־בש כהרגלם בימי שבת. ולאסולין תחסר חפיסת ה“נלסון” שמרוויח אצל סוקולניק. אתה יא־סוקולניק, נוהג לומר שכנו עם סיום כל משחק, אף פעם לא תרוויח אצלי אם לא תשחק שש־בש לבוש פיז’אמה. אותה שעה פותח הוא לאיטו את החפיסה שהרוויח זה עתה, מציע סיגריה לסוקולניק, תוחב אחת לפיו בהקפידו שהכתובת הכחלחלה תזדקר סמוכה לשפתיו, ולאחר שמצניע את החפיסה בחולצת הפיז’אמה מוסיף הוא לדבר, אפילו במעבדה שלך עם הבקבוקים הקטנים לא תצליח אם אתה לובש מעיל שחור כזה ומגבעת של אדונים. תגיד ת’אמת, יצא לך כבר משהו מכל המים הצבעוניים שאתה שופך מבקבוק אחד לשני? ת’אמת, סוקולניק. אני בעיניים שלך רואה שלא יצא. זה הכל תלוי בבגדים שאתה לובש, אדון סוקולניק. אל תירא עבדי יעקב כתוב. אל תירא: לא תירא מן השמש של ארץ־ישראל ולא מן האבנים.

עתה דמה סוקולניק לראות עיניים אדומות דלוקות, כשל עיני עיוור עוקבות אחריו מעבר לתריסי החלונות של שכנו. והרי מעולם לא סיפר לו ניסוייו במעבדה. הניסויים נשארים בפנים. בתוכו. רק תוצאות מפרסמים. ולו אין מה לפרסם. המבחנות מתפוצצות לו בידיים. חישובי החום שלו מוטעים. בספרים רוסיים משתמש סוקולניק, ומחבריהם לא לקחו בחשבון את אווירה של ארץ־ישראל, כך מתנצל הוא בפני פרופיסור קדרון הצעיר. לוּ הועמד לרשותו חדר מצופה לוחות עופרת. חדר של ואקום. ותינתן לו מסיכה עם חמצן, ויאפילו את כל החלונות מפני… מפני הסלעים המלגלגים. פרופיסור קדרון מחייך חיוך סתום ואינו משיב. בבוא סוקולניק ביום הראשון לשיחת היכרות, לא הכיר מי מן השניים היושבים מולו הוא פרופיסור קדרון. היום היה מזהה הליכתו הנמרצת וחיוכו הסתום אף בחשיכה. בלילות על משכבו מופיעה לפניו דמותו הגבוהה והרזה של פרופיסור קדרון, ועתים רק החיוך של זווית פיו מופיע. הם ביקשו ממנו תעודות. והוא פרש בידיים אילמות. משם לא הירשו לקחת תעודות. הכל הם החרימו. סודי ביותר. אפילו תצלום דיוקנו בחלוק לבן ליד המיתקן של צינורות הזכוכית. אולי רצו להתנקם בי, התנצל בפני בוחניו, שאני עוזב אותם, לא רוצה בהם. מלומד אחד, זה שעתיד להיות פרופיסור קדרון, העווה את פיו בחיוך פסקני, ושכנו השיב לו בקריצת עין. אז חש סוקולניק באבני ההרים הסוקלות לבו. מדע אינו פוליטיקה, הם אמרו. אפשר שרק פרופיסור קדרון אמר, אולם קולו היה כשל שניים. זרועותיהם נחו בבטחה על לוחות הפורמאיקה הלבנים. גולגלותיהם יציבות בתוך פתחי החולצות המעומלנות. כפות ידיהם נעות בקלילות מתוך שרווּלי מקטורניהם הכחולים קיציים, רושמות על הגליונות הלבנים, מדלגות ממשבצת למשבצת בבתרן אותו, את יצחק סוקולניק כולו, ללא שיור, את ראשו המקריח, ואת אצבעותיו הרועדות, ואת צווארו הרופס, ואת עיניו העייפות. אף כי לפני שיצא למשרדם של הפרופיסורים עמד לפני המראה שעה ארוכה וניסה להעלות על פניו חיוך עליז, מעין זה שאַברי מביא הביתה מטיוליו עם ידידיו החדשים. אולם בשבתו לפני אנשי השררה חש אין־אונים וכניעה וסלידה בפני עצמו על כניעתו זו. והלא יהודים הם, בני עמו. האמינו לי, ביקש, תנו לי מקום כלשהו, מעבדה, כלים. אני אוכיח לכם. והם נענו לו. אף חייכו ואמרו, שאם אמנם תתאמת למדנותו במעשה, ימנוהו מנהל עבודה ומרצה בפני סטודנטים עבריים.

סוקולניק שב והציץ בגניבה אל המזבח. מרחוק ראה את אבניו הגדולות, המרוסקות. לשני גלים בהירים נחצו האבנים. חיוך ריפרף על פניו. ידע בבטחה כי היום ילך ויבוא לשם. מאז חג הפסח, עם בוא החמסינים, ידע. עתה כבש להיטותו ונתעכב ליד הפשפש. ידו החליקה בהנאה על גדר ביתו. גדר של אבנים ויתדות ברזל וחוטי תיל. מיד בבואו לכאן ביקש לתחום את גבול ביתו. מפני האויב שליד המזבח, ומפני ההרים ומפני שכנים רעים. עִם ערב, בשובו מן המעבדה באצבעות צרובות גפרית וחמצן, היה עוסק בהקמת הגדר. על פני הטרשים, ממחצית הקיר ולאמצע המדרון המקריח, תחם את גבולו. בהניחו את האבנים היה משהה כל אחת בכף ידו כלומד סוד תרכובתה. עתה עמד ביתו גדור וסגור, ורק הוא בחוץ בשעה זו של צהריים מאוחרים, וצעיף כחלחל ושקוף כאדוות מים זכים מיתמר מעל לאבני המזבח.

בצעדים ארוכים הפסיע דרומה, ומגבעתו משמשת מסתור לעיניו. הסלעים הלבנים אנסוהו לצמצם את שמורות עיניו. אף־על־פי־כן המשיכו זהרורי אורות להקיפו כמחטים חדות. מגגות “אורה” הם זרמו, ומכיפת הכנסיה של מיס־קרי, וממנוף הפלדה הנטוי באופק השמיים, ומשני מערבלי הביטון המתכתיים העתידים להמשיך ולהטיל קוביות בטון למשפחות העולים החדשות. רגליו עדיין המשיכו באותן פסיעות מדודות, בוטחות, כמעט בלי להינשא מעל הקרקע, כאילו במישור הערבה עודן מהלכות בטיול של יום אַלף. רק הבן איננו עמו עתה.

אחר־כך באו אבנים בנעליו. קטנות, אך פוצעות את כפותיו. קיווה שרגליו תגברנה על האבנים, על כן לא עצר. במעבדה היה נפצע לעתים רק בידיו. ופעמים בפניו. טיפות לבנות של חומצה היו נושכות פתאום את פניו. אבל הפעם הזאת יביא את התוצאות המוגמרות. מחר יסיים הכל. בפני פרופיסור קדרון יעמיד את מבחנות הפּיירקס ואת גליון המשבצות המלא מחדש. תחילה ימחק את חייו המבותרים שם וישבץ בהן תוצאותיו. באותיות לטיניות ירשום. החומר החדש שמו יהיה ABRI. אַבּרי פּוֹסט מוֹרטם, פרץ בצחוק רם. אך האבנים המשיכו לפצוע, והוא ידע כי הכל לשווא. אפילו את נעליו הוא חייב לחלוץ. ואולי זה הפתרון. יחף. תחילה פסע בזהירות, אצבעותיו מגששות בין הרגבים, ואולם אחר־כך, משהשיל גם את מעילו, כבר היה רץ ומדלג מסלע לסלע. הרוח החמה העיפה את מגבעתו. בימינו ניסה לגונן על קודקדו מפני להט השמש, אך שוב לא היה ירא מפניה. רק הסיט את שערו הדליל מעל עיניו, כאילו בלוריתו עדיין מפאֶרת את ראשו. מחר בבוקר ינפץ במו ידיו את מתקן האידוּי שפרופיסור קדרון ציווה לבנות למען הכימאי־העולה־החדש. באצבעותיו העירומות יגיש את רסיסי הזכוכית לפני בנו ויאמר, ממחר אני קבוע, אברהם, קבוע בארץ הזאת.

רק יגיע למזבח וילמד את אלוהי המקום. אפילו אם ערבים שם, לא יברח סוקולניק. זאת הפעם יראה אותם עין בעין. תמיד נסתרים מפניו. בלילה מעבר לתריסים, וביום על הגבעות מעבר למסילת הברזל. אפילו בלכתו לתחנת האוטובוסים הם מציצים בו. עיניהם השחורות הלוהטות חודרות אף מבעד למעילו הכבד. לוּ היו נוטעים השלטונות גנים בעיר־גנים, היה אולי גבו חדל להיות חיישן. אולם גני העיר חשופים, וקירות הבתים עירומים, ורק הגדר של סוקולניק נותרה להגן מפני האויב. הרכס ממול הוא הגבול, הזהירו פקיד הסוכנות; רואה את ערימת האבנים למעלה הדומה למזבח? הצד השני זה הגבול. היזהר שלא אתה תעלה למזבח, חייך הפקיד. אותו פקיד לא ידע, כי גבולו של יצחק כבר הותווה בליבו. מאשה עדיין מפחדת. שוב יורים, סוקולניק. לכאן לא יגיעו, מאשה. והיא מאמינה לו. גיבור מלחמת העולם השניה אינו משקר בענייני בטחון, משיב לה סוקולניק. אותות ההצטיינות וכוכב הזהב מעידים על גבורתו. פעמים פותח הוא את סל הנצרים, בו שמורים האותות, ופורשם בפני בנו. בימים שפרופיסור קדרון עורך את ביקוריו הקבועים במעבדה, פורש סוקולניק את אותות ההצטיינות לנגד עיני בנו.

נשא את עיניו וראה את המזבח סמוך, במעלה הגבעה. האבנים המנותצות בהקו בשמש. האהיל על עיניו והמשיך לחתור למעלה. קוץ ננעץ ברגלו. רכן ושלפו בזריזות. אדום היה. סירה קוצנית, חלף בו הרהור מר. אַברי אומר, קוצים אלה, אבא, הם שום דבר. המדריך הסביר, מספר הבן, שסירה קוצנית זה כמו סירה. אפשר לשבת עליה. לשכב. צריך להתרגל. להסתגל. גם היא מסתגלת לצורת הגוף. אפילו אני, אבא, כבר שכבתי על סירה קוצנית בשדה. ושום דבר, רואה אבא, יצאתי בריא, שלם. אבא זה לא כמו פּאַפּא. ואברי מקפיד לבטא אבא, ומקצר לאַב כמו אברהם לאברי. אולי הקוצים הם באמת סירה, אבל בכל זאת סירה קוצנית. עתה נצטער שלא התהלך אף פעם יחף על האדמה הזאת. כמו שהיה רץ שם על פני המישורים ליד מגניטוֹגוֹרסק. מפני שכאן אבנים וקוצים וחמה.

בעיניים מתערפלות חתר ומשך למעלה עד שבא אל מזבחו. בידיים סומות היה מגשש על פני האבנים הלוהטות. בגופו חתר אל אמצעיתו של הבקע. רק שורש מסוקס של עץ זית מצא שרוע לרוחבו של הגל. סיקוסי הזרועות כאילו קפאו בשכבר הימים בחיבוק של חמדה אחרונה בטרם גוועו בצמא. יצחק קירב את לחיוֹ אל כפת העץ המשחירה. דמה לחוש בה שארית של לחלוחית. לשונו החליקה על פניה. אחר־כך קם לאיטו ובמתינות החל מתיר כפתורי בגדיו. חליפת השבת האחרונה שלו, לאחר שהאחרות נתבלו בעת ניסוייו במעבדה. עתה נותר בבגדיו הלבנים, וגפיו השדופים והבהירים בוהקים כשורש העץ המצולק. בראש מושפל החל מטפס וחותר אל פטמת הגל. זיזי האבנים נכנעו ברטינת הידרדרות תחת מידרך כפותיו. שב ונשא את ראשו. בלי להאהיל על מצחו הביט. ללא חציצה. פסגות נישאות ראה, וכתמים שחורים וצהובים, ובוהקי זוהר לוהטים. בקתות החימר שמעבר לרכס עמדו כמעולפות בחמה. משם הם באים בלילות, חלף בו הרהור של אימה, אך הדממה שבה ונתכנסה בתוכו. כמו דממת פסי הברזל, כמו ההרים והבקתות מסביב. כבדה היתה הדממה וכבדה מרגע לרגע, עד שעמדה לפרוץ בזעקת אימים מגרונו. הוא שח והציץ בשוקיו. כפות רגליו היו מוכתמות בכתמי דם. צל גופו השתרע למרגלותיו, והוא ביקש להתכנס לתוכו. בידיו הערומות החל עוקר שיחים של סירה קוצנית. משרשיהם היה תולשם, תמימים היה תולשם ועורכם שתי וערב כאבני גזית. הוא כרע על ברכיו, הקוצים קיבלוהו בחיבוק עז של כאב. בכל אברי גופו חש בהם. מכפות רגליו דרך שוקיו ומפסעתו ומתניו ועד זרועותיו ועד גרונו באו. סוקולניק שכב כך שעה ארוכה, מעולף, עיניו בחשיכה. עם שקיעת החמה רפו הכאבים. הוא פשט את ידיו אל שתי אבני המזבח ונתמך בהן לקום. אותה שעה חש שהקוצים כבר זרמו בתוכו.

א

בראשית לא ביקש נפתלי לראות אדם. במצודד היה מתהלך בשבילי הגן. מקיף את עצי האזדרכת מצידם המואפל, משחק מחבואים עם דמויות בלתי נראות. עם רדת החשיכה היה מתכנס בחדרו, מיישר את הסדין הירוק, ולאחר שפושט בגדיו מטפס בגניחת רווחה על מיטתו. מייד היה מפנה את גבו אל הדלת, מעלה את השמיכה מעל ראשו, מכווץ את ברכיו וממתין. נשימתו עצורה, ידיו חובקות ברכיו, והוא ממתין. צעדי האחות חולפים רכים, ואחר־כך נשמע שיעולו היבש של השומר הערבי, וטריקת שער הברזל, ושיקשוק השלשלת והקליק של המנעול והדממה. רק זמזום עמום של אור הניאון בפרוזדור כאזעקה חרישית ומתמדת, וקרני נהרה סמוך למיפתן.

בזכות מחלתו המיוחדת זכה נפתלי בחדר נפרד, ובזכותם של חברי שרשים שלא הקפידו על ההוצאות. ידיד נעוריהם נפתלי, מן הימים האחרונים של הגיטו. וכך זכה בחדר זה, שתקרתו הגבוהה מעוטרת בקישוט מפותל של גבס ובקירות ירוקים־כחלחלים — זכר לבעלים הראשונים, שברחו עם הצבא הנסוג אל מעבר לירדן בימי מלחמת הניצחון הגדול. סדינים ירוקים מביאה לו אף הגברת אלדובי ומחייכת בביישנות לנוכח מבטיו הבוהים אל כריסה התופחת ועולה. לאיטה, כפוסעת יחיפה על אבני חצץ, יוצאת הגברת אלדובי מחדרו של הד“ר רוזנטל, ושפתיה הדקות מבקשות סליחה. כבר יודע נפתלי השפלה זו של זווית שפתיה, כאילו ידו של ד”ר רוזנטל היתה בשפתיה. אלא שעתה הסכין עמה. בימים הראשונים היה אורב לה מבעד לדלת הפתוחה של הרופא, מתבונן מזווית עינו בפני רעייתו שהעלו קמטים, ולתוך עיניה המביעות אשמה. אף תיכנן באותם ימים נקמתו בידידיו וברעייתו, שהסגירוהו למקום זה, לאחר שהזהירם במפורש מפני האויב. אותו יום הגיע מירושלים לשרשים והגברת אלדובי עמו, היא וכריסה החמימה והגדולה. וכשהתעורר כבר היה אור הנורה הצהוב והמרושת זולף מן התקרה, ואבריו כבדים ועצלים, והוא שוכב כלאחר הכל.

בבוא הגברת אלדובי שבות עיניו ומשוטטות סביב לגלות את הסכנה, והוא נכון להזהירה, לגונן עליה בגופו. אותה שעה מגביה נפתלי קומתו, וראשו כמצטמח לרגע מתוך כתפיו הנפולות, אף מעביר אצבעות משמשניות על פדחתו המקריחה, מסירן ומקמצן לאגרופים, ועיניו מביטות למרחוק. אלא שעד מהרה נעלם הברק מעיניו, גופו מתרפה, ידו כלאחר יאוש מתרוממת לאיטה ומצביעה סביב. הרי המדבר הצחיחים שלהם וביקתות החימר אורבים להם אף פה. ד“ר רוזנטל מזדרז אותה לשעה לקרוא לאחות, ושניהם כאחד מגישים לו שני כדורים אדומים בתוך כוס פלסטיק שקופה. אחר־כך הנימנום, וכרסה של גברת אלדובי חמה וטובה, וד”ר רוזנטל מוכיחו באצבע שובבה, ושפתיו הבשרניות מחייכות. ושוב שוקע נפתלי בערימת נוצות רכה, מעורסל כבימי ילדותו. רק בשנתו חש הוא כיצד עיניו נסוגות ומתחפרות בארובותיהן.

אף־על־פי־כן אבריו קלים בבוקר. השינה משפיעה עליו תמיד לטובה. לולא האחיות הרחמניות, יכול היה לישון ימים ולילות ללא הפסק. הוא מתלבש בזריזות ומגלח זקנו במכונה החשמלית. את התער הניחו בארון הברזל למשמרת, ליד שעונו וחגורת מכנסיו. ללא מראַה מתגלח נפתלי, מעביר אצבעו בעקבות המכונה, מקפיד בכרית אצבעו לא להותיר זיפי זקן השיבה, שהרי עתיד הוא להיות אב לתינוק. ד“ר רוזנטל אף הבטיח להם חדר זה, אם נפתלי יבקש. ונפתלי סומך בהחלט על מלון זה. בפרוזדור נעצר הוא שעה ארוכה מול המראה הגדולה. אכן, פניו השביחו. עצמות לחייו המשופות נמלאו ולבשו צבע ארגמן. רק עיניו השחורות נוצצות בתוך הלובן המרושת נימין אדומות, ומקטורנו תלוי עליו מרוחק וזר — כפניו. יום־יום מתבונן נפתלי במראה, ויום־יום נסוג בבהלה. רק המראה עומדת באיתן, נשענת אל הקיר הגבוה, בתוך מסגרת הפיתוחים המוזהבת — זכר לימים בהם שכנו במלון זה אורחים רמי מעלה בדרכם מביירות ומדמשק אל הכעבה הקדושה או אל אבן־השתיה, ממנה עלה מוחמד השמיימה. אולם ד”ר רוזנטל מקפיד עמו ומוליכו בחזרה לפני המראה: דע בפני מי אתה עומד. האחות דבורה מדשדשת סמוך מאחוריו, מתקנת שביסה הלבן על שערה האפור, מציצה מאחורי כתיפו, ושפתיה היבשות מברכות, בוקר טוב, נפתלי.

בוקר נאה, משיב נפתלי ומכנס צווארו בין כתפיו. אולי עוקבת אחריו בפקודתו של הרופא, ואחר־כך תציב נקודות רעות בגליון החלמתו. בוקר נאה, האחות דבורה, שב הוא ומותח צווארו וקורא בקול, אף כי לא ראה עדיין את אור היום. חדרו מוקף קירות אטומים, והצוהר מעל הדלת משקיף אל הפרוזדור. ד"ר רוזנטל קנה את לבו בחדר זה. נפתלי יושב בו פרוע שיער. אדם בחדרו כאביר במבצרו, היה אומר הרופא ומלעיטו כדורים שמפילים עליו נמנום תמידי. אף אסר בשבועות הראשונים על רעייתו ועל רעיו לבקרו.

ב

עתה מעודד הרופא את הגברת אלדובי לבקרו. מפני שביקוריה מסייעים לריפוי, מסביר הוא. שהרי אדם העומד בשנת החמישים לחייו זכאי לדעת את הסימפטומים ואת דרכי הריפוי. היא תשיב אותו למציאות, מוסיף הרופא להסביר, תקשור מחדש את הקצווֹת שנותקו.

נפתלי שותק בשעת ביקוריה ומשפיל את עיניו. כבאקראי מביט לרגע אל כרסה ושוב חש אינאונים לנוכח צמיחתה. רק כשהגברת אלדובי מספרת על עיסוקה ליד מכונת התפירה, שקנה לה במלאות שנה לנישואיהם, ניצתות עיניו ועומדות בברקן כל עוד מספרת רעייתו נפלאותיה של המכונה. כבר למדה להצר מכנסיו, ואף מתקנת בטנת מקטורנו והשרווּלים הנפרמים משום־מה. עד שמביאה לו את המתוקן, כבר יש צורך לשוב ולהצר. היא מספרת אילו גלגלות שימנה מחדש, בדיוק כפי שלמדה מידיו באותם ימים ראשונים. כשהציע לה מכונת תפירה הסכימה מייד, אלא שביקשה חשמלית. נפתלי התעקש על של־רגל וניצח. לאחר יום העבודה במשרד רואי־החשבון היה יושב על השרפרף ומשמן בקפידה את חלקי המכונה. בימינוֹ משחיל את החוט בקוּף המחט, ובשמאלו מתמרן בגלגל וּמביא את המחט לגובה כף ידו. אחר־כך פורש את תרמיל הדרכים שלו, מיישרו בשתי כפות ידיו על דף המכונה, ובכף רגלו לוחץ על הדוושה ושב ולוחץ ועולה ויורד, עד ששומע את המנגינה העתיקה משכבר הימים בבית אבא שברחוב נאלבקי.

יום אחד ביקש מרעייתו להביא את המכונה. אם שלושתם יחיו בחדר הזה, לא צריך יהיה לחפש מחבוא חדש כשבנם יוולד. מייד ידע ששגה בדבריו. אותו יום נתכנס מתחת למיטתו, וגופו מרעיד כמו בימים הראשונים לבואו. הד"ר רוזנטל שיבחוֹ למחרת, כשראה את נפתלי מתקין בריח מיוחד על הדלת. הולכים ומחלימים, טפח לו על שכמו. לפתע ידע נפתלי כי שער החצר פתוח, והגדרות פרוצות, ונקיקי הסלעים סמוכים מאוד לגדרות. אתה אחד משלהם, הטיח ברופא. כפותיו נתכווצו לאיטן לאגרופים, כסף הם נתנו לך, לחש, הבטיחו לא לפגוע בך, הסתער קדימה, סגור את השער מייד! 'תה שומע?! אחז בצווארו של הרופא. אחר־כך חש דקירה בזרועו, ופתאום היה הכל שקט ולבן ופריך ורך, והוא שוקע באינאונוּת רופסת.

למחרת קרא לפניו ד"ר רוזנטל מכתב, שהוא עתיד לשלוח אל חבריו בשרשים. אין לו ספק שמחובתם לבוא ולסייע בכך לריפויו. בשיטות הריפוי המודרני, הסביר הרופא, אם אין החולה עוזר לעצמו וידידיו לצידו, הרי לשווא תקוותנו. נפתלי קרע את המכתב לפיסות זעירות, הניחן בזהירות במאפרה והציתן. חיוך של התנצלות פשט בפניו, מאותם חיוכים השמורים עמו לעתים הנדירות של ראייה־מעֵבר. הוא אמר לאיטו, אדוני הרופא, וכי משוגע אני להישאר במקום זה אפילו יום אחד, לולא בטחתי בך ובביתך? הרופא הסיר את משקפיו, הביט בו דומם בעיניו הירוקות־צלולות, ובלי להוציא הגה מפיו הרכיבם מחדש. אחר־כך פלט: אתה מר אונהיים איש פיקח וערמומי.

אכן, נפתלי חישב ומצא, שכאן הוא שרוי בתוך תוכם, ואין עוד לאן להימלט. אף למד להכיר את העובדים, הבאים מכפרי גבול המדבר, וידע שהמיעוט המגיע מן המערב עשו עמם יד אחת. וכך נמצא מוקף, כשהררי הגיר החשופים ממזרח, והגבעות הקרחות מדרום, וגדר הצברים מצפון. רק השער במערב פרוץ. זה התנאי שהיתנוּ רוכבי החמורים בבואם לנקות את החדרים ואת המשרדים ואת חדר־האוכל ואת המטבח. בבואם, שקיהם ריקים ומקופלים, וריח המדבר של גללי עזים וחמורים נשרך בעקבותיהם. הם מזרזים את החולים לסיים ולפנות את המקום, ובצאתם מתנודדים השׂקים המלאים לשני צידי צלעותיהם של החמורים. שאריות של הבית הם נוטלים. ונפתלי אותה שעה עוקב אחרי מבטו הדואג של הרופא. אנחנו על הסלע, מרגיע נפתלי את הד"ר רוזנטל, איתנים כמו הסלע, בבוא היום נסגור את השער, אדוני הרופא, נתכחש להם, לכולם, לחברים בשרשים ולגברת אלדובי. אנחנו הזהרנו אותם, לא?

כאשר הגיעו החברים מן הדרום, נהג בהם באדיבות ובהסתייגות, כנוטה להם חסד, והם היו משבחים תושייתו ומצב־רוחו האיתן. אף בדקו את הבריח והציצו מבעד לצוהר, ויצאו לחצר והקישו בעקבי סנדליהם על־פני הסלעים ואישרו קביעתו — הסלע איתן. אז קרב אליהם נפתלי ולחש, הם כבר חצו את התעלה, מתקרבים לשרשים, והשומרים — השומרים ישנים. באמצע היום ישנים, מפני שלא רגילים לשמש הצהריים בארץ־ישראל. בקתות הקלאשניקובים הם באים. ‘ראוס!’, סיים בגרמנית חדה.

בחשאי הציץ נפתלי סביב. הרופא עמד בפינת החצר, מפחפח במקטרתו. ודאי מעמיד פנים כעוסק בתיקון הגדר, בולש אחריו גם פה. כדרכו.

החברים הודו לו. משפחת נכבדה היתה: שניים מחברי המזכירות הוותיקים, קלמן ימית ואברהם זלקינד, ושלושה צעירים מן ההשלמה. בחיוכים ובקריצות עין כמביני דבר הודו לו. מסתירים תודתם מעיני הרופא. רק קלמן אמר, סמוך עלינו, נפתלי; אנחנו לא ישנים בצהריים.

ג

מאז הודיעה לו הגברת אלדובי על התינוק בכרסה ידע בבטחון שהם יבואו. ועתה, בבוקר חמסיני זה הם אמנם דוהרים ובאים. וכבר אסור לו להתמכר לעייפות המתוקה, הבאה עם החמסין, מעין אותה המתיקות שפשטה באבריו שם, כשפרץ יחידי את כיסוי הברזל מעל לתעלת הביוב, ומסר את גופו לקרירות אבני הרחוב של וארשה הארית.

שמע את קול רעייתו בהתהפכה. אולי מחכה לחלב הבוקר שלה. שוב הציץ וראה אותם מבעד לחרכי התריסים. ברכיו רעדו. ביקש לשבת. כמו בבוקר לאחר ליל כלולותיהם, בעוד רעייתו במיטה, והוא ליד החלון, ויודע שאי־כֹּה רימוהו, שהוא ביקש אם ואחות, והגברת אלדובי תובעת פיצוי על ארבעים שנות בתוליה.

הציץ בה ובכרסה הנושמת כיצור עצמאי. בטנה חמה היתה בלילותיהם. זריזה וקולטת, ותובעת אוֹתו עוד ועוד. נפתלי נענה לתאוות נזירותו, והוא מיוסר ויודע עונשו שיבוא, וכשבא, היה ממשיך ומחבקה בחימה. אותה חימה שהיתה מפעפעת בו אף לפני הריונה. ההשתוקקות הזו אל קימוּרי גופה ומעמקיו. והיענותה הנדיבה. אך בפשטה את בגדיה מעליה, ואנקותיה בחשיכה, והדממה שאחריהן. ורק עוד גופו הדורסני, המבקש להינעץ ולחדור. והוא הלא ביקש שלווה באחרית ימיו. בשבתם יחד ליד השולחן האדום במיסעדה החשוכה, ראה בתוך עיניה כל סודות לילותיהם.

במלאות ירח לנישואיהם הזמינה אותו הגברת אלדובי אל זו המיסעדה. וילונות אדומים וכבדים חצצו בינם לבין החוץ. ואחר־כך היין הלבן והקר, ופתילת האש, והמלצר בעניבת הפרפר השחורה. שלהבות הנרות הפריעו לו. חש באי־שקט החודר לקרביו עם כל לגימת יין. השלהבות מצמצו כנרות הנשמה שהיה מדליק בימי הזיכרון. פתאום פרץ בצחוק רם. המלצר חדל מבחישתו בסיר האמייל שעל האש, והגברת אלדובי נתנה בו עיניים שואלות־נפחדות. בין אצבע לאגודל התחיל מוחץ את השלהבות. בעלטה, כנגד העין האדומה המהבהבת מעל פתח היציאה לשעת חירום. אמר לאיטו, כשהוא מגיש את גביע היין אל שפתיו הקודחות: האדונים כהן את לוית הזהירו אותך. זכר היטב כיצד הניח מר לוית אצבע קצרה ושמנה כנגד רקתוֹ, רומז כּלפּי נפתלי, ואילו כהן אמר בקול רם, למען תשמע הגברת אלדובי: מר אונהיים עובד אצלנו כבר הרבה שנים וברוך השם אין לנו שוּוּוּם תלונות. שפתיו המשוכות קדימה העידו תלונתו. הגברת לוית, היושבת תדיר ליד מכונת ה’נשיונל', ספק בודקת חשבונות ספק בולשת אחרי עובדי המשרד, הוסיפה פתאום: לאשה בגילך, גברת אלדובי, לא הייתי מייעצת להיות בררנית.

עתה אסור להבהיל את הגברת אלדובי. אשה בגילה הנושאת בחובה יצור חי. אף כי נפתלי הזהירהּ מפני שטות זו. ועתה הוא האב הנושא באחריות.

דידה פנימה על קצות נעליו. עדיין שכבה במיטתם הרחבה, ירושת האדון והגברת אלדובי. גופה מתקמר מתחת לסדין הלבן ושערה השחור והארוך, המפוזר על הכר, מדיף ריח לבונה משומר ועתיק כריח העץ של מיטת הפליסנדר שלהם.

קומי, גברת אלדובי, נקט לשון של ריחוק, צריך ללכת.

פיה עדיין נשאר רווּח מעט, שפתיה פשוקות באמצעיתן, מתפנקות בנחרור קליל. אר־כך נשאה את פלג גופהּ העליון, החשוף בבשרו הרוטט, פוקחת את עיניה השחורות. בשמאלה הסיטה את שערה מעבר לכתיפה; לאן, נפתלי?

לאן, חיקה את קולה, הוא משך את הסדין וגילה את רגליה. מהר! להתלבש!

היא נתעטפה בכותונת הלילה, ונתנה קולה בתחינה: חכה לי בחוץ.

עדיין מתביישת, תהה לרגע בצאתו, כמו ביום נישואיהם, בחדר הייחוד. רק בלילה, בעלטה, משהורדו התריסים עד תום, הוּתר גופה. גמיש ונענה לאצבעות המתאווֹת, כאילו כל אותן שנות הבתולים נשמרו למען אצבעותיו אלו. אז חש באסון הקרב, וכשהודיעה לו על הריונה, כבר היה תרמילו מוכן לבריחה.

אנחנו בורחים! קרא מעבר לדלת.

כמובן, יקירי, בורחים. רק עוד רגע. האימה דבקה אף בקולה.

ושלא תפתחי את התריסים ולא תדליקי את האור!

היה רץ מחדר לחדר, פותח וסוגר מגירות וארונות, עד שמצא את מבוקשו. וכך, בעודו רכון על תרמילו, ראה את רעייתו. המלמלה הלבנה של חלוק הלילה, והכפתורים על בטנה המתעגלת, ופני הקפה העוטים ארגמן שחום.

מדוע אתה מביט בי ככה? שאלה, רוכנת מעט, ושדיה הקטנים, שדי הלילה המוצקים בכפותיו, מספרים על בטנה הזרועה.

אנחנו מסתלקים, אחז קיבורת ידה. לנוכח מבטה המבוהל סילק את ידו ביאוש. ומה אם שוב לא יועיל. אמו השביעה אותו, אתה הבכור, אתה… ואחיו ואחותו הקטנים נחטפו ברחוב. אחר־כך אמרו: אקציה של ילדים.

פתאום היו פניה על כתפו. הו, נפתלי, לחשה. דמעותיה היו קרירות על לחיו. מדוע זה צריך היה לקרות דווקא לי.

ניער את פניה מעליו:

נרוץ לפני שאחרים יתפסו את סולם החירום!

ד

עובדי המשרד הם שהשיאוהו לשאת לאשה את הגברת אלדובי. אולי כיוונו לליבו — למוחו ודאי שלא כיוונו. ליד השולחן המשרדי הארוך, שנתפנה מחמת צאתו לפנסיה של פורמאן הזקן, הושיבו את הגברת אלדובי. בימות הקיץ היה גבּהּ זקוף ודק, ופריפות חזייתה העלומה מדירות מנוחתו. אותו חורף התעגלו פתאום כתפיה בתוך ריפוד הסוודר הירוק, והפריפות חבויות אי־כה בסמוך. עיניו נשתדכו אל גב זה החמים, אל שכמותיה הנעות כמאליהן, אל בדל סנטרה הנרעד עם רישום הספרות בטורים הארוכים. ושולי חצאיתה נושקים לרצפה.

נפתלי לא ביקש שיפריעו את שלוותו שמצא אצל רואי־החשבון כהן את לוית. לראשונה מצאה לאחר אותה תעייה מתחת לרחובות הגיטו הבוער, כשטיפס ועלה אל הרחוב האפל, תחת שמי וארשה זרועי הכוכבים. אלא שחבריו הפצירו בו לבוא עמהם ליער, וכשסירב, נטלו אותו עמם בכוח הזרוע והושיבוהו מחוץ למחנה בתפקיד צופה ומתריע, ואחר־כך הביאוהו לארץ־ישראל, לחדר מוצל הארנים שבירושלים. כאן שב ונשם אותו אוויר צלול של לילה וכוכבים, ושב וראה מדי לילה את רעיו הנחנקים במי התעלה המצחינים. תת פחדיו הפיג רק מַשק החלוקים הלבנים של הרופאים והאחיות בפרוזדורים האפלולים. בסתר לבו קיווה שחבריו לא יקיימו הבטחתם לשוב ולבקרו, לאחר שיבנו את ביתם בשרשים שבדרום, בין הים למדבר.

הגברת אלדובי ידעה סודותיו שבחדר מוקף הפרוזדורים הדוממים. כשביקש את ידה, נתנה בו עיניה השחורות כיודעות סודותיו. אורות הניאון בתקרת המזנון השמיעו אזעקתם החרישית. היא כיבדה אותו מכריך הפיתה שבידה, והוא טעם לראשונה מן הסחוק האדום והחריף. וכשהעמידו חופתם במרתף של משרד הרבנות, שבו האורות והשמיעו אזעקתם. מי הביוב גאו שוב ואיימו להציף את הקרואים. הוא נתץ את הכוס בחמת זעם.

מזל טוב! קראו הקרואים, מזל טוב!

דודותיה של הגברת אלדובי פרצו במחיאות כפיים וביללות, ואברהם זלקינד — זה אברהם זלקינד שבא משרשים להעיד על רווקותו — צירף את כפותיו ואת קולו.

אף־על־פי־כן לא ויתרו ידידיו בשרשים על המסיבה. בבחינת יום־טוב של גלויות, ניסה זלקינד לשכנע. לשווא התחנן נפתלי, לא הוא ולא רעייתו כבר אינם בגיל של חתן וכלה. אלא שחבריו התעקשו. שרשים לא תעבור לסדר־היום. וכהרגלם זימנו את ראשוני הוותיקים לחדרו של קלמן ימית, הרווק הזקן. בקבוקי ווֹדקה נשלפו, ונמצאו גם דג מלוח וחמוצים. בעל המפתחות הביא נקניק מעושן מבית הקירור, וכולם הפצירו בגברת אלדובי שתטעם ממטעמיהם. כטוב ליבו בוודקה אמר פתאום נפתלי: היינו ארבעה כשירדנו לתעלה, ועליתי רק אני. מישהו פתח בקצב ההליכה ב’אל־נא תאמר: הנה דרכי האחרונה'. אולם האחרים היסוהו וצירפו קולותיהם השתויים מעט אל זה של קלמן, שהיה מושך ושר בקול רך ואיטי אודות הנווד התועה ביערות העבותים. נפתלי אמר פתאום: הפולנים צעקו, הם עוד חיים, היהודונים! דם כלבים! ואחר כך שמעתי את ריצת המגפיים של אנשי הפאטרול הגרמני. כאן הם העכברים! צעקו הגויים. נפתלי נשתתק והוסיף, זה היה כשניסיתי לעלות בפעם הראשונה מן התעלה בצד שלהם, אז היינו עדיין ארבעה.

הגברת אלדובי ניסתה לקום. ביקשה לצאת. לשאוף אוויר צח. עשן הסיגריות הזולות סימא את עיניה, חנק את גרונה, אני מוכרחה, לחשה, אולם נפתלי אחז ידה כבצבת, ואיש לא ראה. מישהו הרים כוסית לחיי היער. זלקינד תיקן, לחיי החיים ביער. ונפתלי התעקש, לחיי המתים בתעלות הביוב. זלקינד פרץ בצחוק שיכורים, לחיי המתים זקופים בתעלות הביוב וביערות. חזר קולו העיקש. הגרמנים פתחו את הסכרים, והם פשוט טבעו כמו עכברים. זלקינד פתח בשיר זימה פולני בקצב המאזוּרקה. האחרים הניחו כוסותיהם מידיהם וצירפו מחיאות כפיים קצובות. נפתלי קם, אחז מתניה של הגברת אלדובי וניסה לסובבה כנגדו במעין ריקוד המאזורקה. נרקוד לחיי המתים, לחש על אזנה. היא חמקה מידיו ושבה וישבה על הספה בין ידידיו. הם הגבירו את קצב מחיאות הכפיים. אף הוסיפו רקיעות ברגליהם וקריאות הוּ־הה! נפתלי שב ותופף ברגליו כנגד רעייתו, גופו מסורבל, שערו הפישתני הדליל דבק אל מצחו הנוטף זיעה. 'ני לא רוצה! טילטלה הגברת אלדובי ראשה ביאוש. נפתלי שב ומשך את מתניה, הפשיל את צווארו הדק ועצם את עיניו. רגליו המשיכו לתופף כבדות על הרצפה. אני לא רוצה, התחננה הגברת אלדובי. ואולם בעלה לכדה בין זרועותיו. לא רוצה, ביקשה חרישית. רכנה ואספה שולי שמלתה הארוכה, נכונה לברוח. שוקיה נחשפו. ישבה על הארץ ואספה את ברכיה כמגוננת על שוקיה. אני לא משלכם, היתה צווחת עתה בקול מוזר דק ונפחד, תחזיר אותי הביתה תיכף ומייד, 'תה שומע! ונפתלי עמד שם מתנודד על רגליו, ובקול שיכורים קורא, יש לה בית לגברת אלדובי, מיטת פליסנדר של אבא ואמא יש לה, שומעים?! אנחנו שוכבים במיטת פ־לי־סנ־דר!

ה

חשב שתבקש גט. בסתר ליבו אף קיווה. אלא שהיא לא הזכירה את ביקורם בשרשים. אחר־כך בא ההריון ולא היה עוד מנוס. ההריון שלה ושלה בלבד, הטיח בה. והיא ניענעה ראשה בהסכמה אילמת. לא ממני, שב וקרא בעקשנות. לא־לא, אמרה, והעבירה כף ידה הקרירה על פניו המזיעות, מרוח הקודש, הוסיפה וחייכה. הגברת אלדובי אינה צעירה עוד, אבל נוהגת כנערה פתיה, נקט לשון של ריחוק. אני בחודש הרביעי, לאטה והשפילה את עיניה אל כרסה. עתה הבין להקאותיה ולכאבי הראש התכופים. חש בגאוֹת בו חרונו, והוא חסר אונים. אשה מבוגרת, קרא וגביניו העבותים מתלכדים לפס שׂיבה מעל מצחו, כמעט באה בימים — תתבּייש לה גברת אלדובי. בטוח היה כי זה המשפט הנכון לפגוע בה. אכן, דמעות נצנצו בקמטי לחייה. עגיליה בכו חרש עם בכיה השקט. שולי שמלתה המשיכו ונשקו לרצפה בלכתה להביא את הממחטה מארנקה. אנחנו נעבור לגור בביתי, בבית ישראל, הציעה פתאום מבעד לממחטה. שם שקט. איש לא יפריע לנו שם. מעבר לגבעה קברי הסנהדרין ושקט. בין יפחה ליפחה דיברה, מקנחת את אפה, פורעת בדרך אגב את קורי העכביש שנצטברו בפינת חדר־הרווקים שלו. יש שם תאנה, עצרה בסמוך, מבקשת לשכנעו במלוא גופה, אמא של סבתא נטעה אותה. בט"ו בשבט. וילדנו יגדל שם, נפתלי, סיימה במפתיע.

נפתלי שתק. רק סנטרו נע בעצבנות. בכיה של רעיתו גבר. אשה בגילה של הגברת אלדובי חייבת לשלוט על עצביה. מה היינו עושים אנחנו, לולא שלטנו על עצבינו בשעה גורלית. איך היינו נשארים בחיים. למשל, כשהגרמנים ציווּ פתאום לעקור לגיטו. לנטוש הכל ולעקור. או כשהפרידו בינינו באומשלאגפלאץ. או כשהזרימו גאז לתעלות. בכל זאת ניצלנו, ואנחנו חיים, לא?

הגברת אלדובי נתכנסה בהריונה. אינה מתלוננת ואינה משגיחה עוד באיש. ודאי גם עיניה מתכנסות פנימה בשבתה לשולחן הפנקסים. רק גבה מתיישר ברכנה אל השולחן. זרועותיה מתוחות ניכחן, ברשמה ספרוֹת בטורים האינסופיים של האדונים כהן את לוית. ונפתלי מאחורי גבה, עדיין קובר בלבו כל אותם פחדים שלא הגידם בבית, עדיין ממשיך ומחשב ספרוֹת שלפניו.

חישובים שהיה נפתלי מחשב כפולים היו. אחד לשימושם של כהן את לוית, ואחד חשבון שבינו לבינו, חשבון של הקץ הקרב. עד שבאה הגברת אלדובי וטרפה חישוביו. הכל טרפה עוד בטרם מלאה שנה לנישואיהם. והוא כבר חישב ומצא אחרית ימי היהודים בפלסטינה, ואך לשווא נדדו החברים לשרשים שבדרום. כשסיפר להם סודו, צחקו לו בפניו. כשהוכיח להם באותות ובמופתים השיבו: אנחנו פה, נפתלי, בשרשים, זוכר את המלים שבשיר אנחנו פה? ונפתלי ליגלג לאמונתם במלים עתיקות של שירי פרטיזנים. לשכניו בעבודה לא סיפר נפתלי חישוביו. ביקש לחיות בשלווה. לא להקים מהומות. זה התנאי שהתנו עמו הרופאים, כשנפרדו ממנו ליד שער החומה. זלקינד הגיע אותו יום בשעות הצהריים וחתם על כתב ערבות בשם החברה־להתיישבות־עובדת־שרשים. ואכן, נפתלי לא הכזיבם. לעבודה היה מגיע לפני הבעלים. יוצא עם שחר מביתו ומהלך לאיטו ברחובותיה הרדומים של העיר. שלוש קומות הוא מטפס בבניין המשרדים העתיק, ומיד מוצא את עצמו מרוחק אף מן המכוניות המאספות את האשפה בכיכר ציון. במפתח שנתנו בידו כהן את לוית, פותח הוא את הדלת. מהומת הכיכר המתעוררת ליום העבודה אינה מגיעה אליו, ואף לא קריאת הכותרות המאיימות של מוכרי העיתונים. עד שבאה הגברת אלדובי. היא ועגיליה. היא ושולי שמלותיה.

ו

אף־על־פי־כן נתאמתו חישוביו. הטאנקים הצהובים כיסו בקומתם על בתי הרעפים מנגד. החיילים, בקסדותיהם הגדולות, העמוקות, היו קופצים מרכבם בהמולה של נקישות התת־מקלעים המכודנים. עוד מעט יהרסו את דלתות בקתותיהם: יאללה!

ארוחת הבוקר, אמרה הגברת אלדובי, אסור לצאת על בטן ריקה. ידיה נפרשו לצדדים כמצטדקת, אשה במצבי מוכרחה לאכול. בשביל שניים, אולי בשביל שלושה, כמו שסבתא היתה אומרת.

אפילו עתה סבתא עמה, ואם לא גופה, הרי חכמתה. הכל היא יודעת. מתגוררת מעבר לתאנה ויודעת הכל. מתוך המטפחת הצבעונית העוטפת ראשה מפזרת היא חכמתה שמימי הטורקים ומימי הבריטים. ביקש לזעוק כנגד רעייתו, הפעם לא תעמוד לך חכמתה של סבתא. אלא שהגברת אלדובי כבר נעלמה מעבר לדלת המטבח. מיד שבה ושאלה, איזו ביצה מבקש הבוקר בעלה לפני שייצאו לדרכם הארוכה. ובטרם ישיב, ביקשה רשותו לטלפן למשרד, או לפחות אל סבתא שמעבר לתאנה, שהיא אמה היחידה שנותרה לה…

כרסה המתעגלת מבעד לחלוק הלילה המנוקד היא שמעכבת בעד פיו מלזעוק יאללה! כבר שומע הלמות קתות הקלשניקובים ועקבי הנעליים המפורזלות, אטבאח אל־יאהוד! אלא שנפתלי למד לשלוט על עצביו. קור רוחו עמד לו כבר אז כנגד גאוּת מי הביוב בתעלה, והוא שעמד לו לצאת בשלום מבית־המרפא בחורשת האורנים. עתה לא ישיב דבר לרעייתו. רק יעשה מעשה, והיא תעשה כמוהו. בלכתו ממשרדיהם של כהן את לוית בשעות בין־הערביים תיכנן כיצד ינהג ברגע מעין זה. באספו שברי ארגזים וענפים יבשים לחימום המים בדירת־הרווקים שלו, למד מעשיו לעתיד. ואם לא יעמוד לו אף עתה קור רוחו, לא יצילנו צבאנו העוסק בלחימה בצפון המרוחק ובדרום המדברי. הטאנקים והנגמ"שים הצהובים עקפו ממזרח וטיפסו ועלו על כביש פרשת המים, וירושלים על פרשת המים שוכנת. זה מכבר ידע, שכך יתפתחו העניינים. על כן תיכנן בריחתם כל אותה שנה. מאז נישואיהם. אם כי זירז תיכנונו, כשרעייתו בישרה לו שעתיד הוא להיות אב. במו ידיו הציב את סולם החירום מעבר לחלון. תרמיל ארוז הניח בארגז כלי המיטה, ובו אף תרמוס קפה.

עתה גחן ומשך את ילקוט הדרכים, וקרא: נסתלק!

מה פתאום להסתלק? שמע את קולה מן המטבח, מעבר לרחש טיגון החמאה במחבת.

עדיין אינה יודעת. עודנה עטופה בסימטאות ילדותה, על אדמת גדולי הסנהדרין החצובים בהרים אלה, בין הסלעים. אולי אף מזמרת שיר ילדותה: מתחת לסלע צומחת רקפת… וסבתהּ ממשיכה ושוזרת זכרונות כניסתו של הגנרל אלנבי על סוסתו היפה בין שערי חומות העיר העתיקה, והטורקי נס על נפשו. כן יאבדו כל אויביך ישראל וליהודים היתה אורה ושמחה.

נברח מפה מהר, מבקש נפתלי לשכנע את רעייתו וחושש להפחידה, אף כי ההם שם למטה כבר התפצלו לחוליות וליחידים ופושטים על הדלתות.

הוא נכנס למטבח ואחז שתי כתפיה. נורית, לחש. עיניו הישירו לתוך עיניה. אפשר שמבטו זה הוא ששיכנעה, ואולי אצבעות ידיו המכאיבות, ואולי השם נורית שאינו הוגה אלא בלילותיהם, בשעת ייחודם.

אני באה, אמרה. וכבר לבשה שמלתה, ופרפה שערה, וקרבה על קצות רגליה אל החלון. אחר־כך שבה ונתנה בו עיניה: לאן נברח, נפתלי? וכשלא השיב, שבה ואמרה: לאן נברח, מר אונהיים? הלא כאן ביתנו. קולה רעד בדברה, ועיניה הביטו אל קצות נעליה.

גברת אלדובי מדברת בהגיון. אֵם־אִמה מדברת מגרונה, נסיון של דורות ירושלים בגרונה. והוא, מה יאמר לה. שמא יאמר מי שלא עבר קתות רובים על דלת ביתו וקריאות ‘ראוס’ בפתח דירתו וקריאות ימינה ושמאלה באומשלאגפלאץ — אפילו נסיון כל דורות ירושלים בידו, לא יידע את האמת.

אתה מומחה לבריחות, ניסתה להחניף לו, להרוויח זמן, זלקינד אמר לי: עם מלך הבריחות את מתחתנת.

שבריר של חיוך נסתמן בפניו של נפתלי. אף־על־פי־כן מלך כינוהו. אך מייד המשיך ורכס את ילקוטו, כיתפוֹ, חבש את מגבעתו עד מחצית פניו, ולבסוף הגיש לגברת אלדובי את כובעה. אצבעותיה נגעו קלילות בשוליים הרחבים, כמבקשת לדעת שיעור האבק מאז הקיץ האחרון. אותה עת בישרו העתונים, שמלחמה לא תפרוץ לנו בעשר השנים הקרובות, ואם תפרוץ, ידועות התוצאות מראש, כי לא כמות הפלדה תכריע את הקרב, אלא איכות האדם. ברחוב בן־יהודה היו עומדים ומעיינים בעיתון הצהריים. אז ביקש נפתלי סליחת רעייתו ונכנס לחנות. כעבור רגע יצא וקופסה בידו. כובע דרכים, הצהיר חגיגית. פתח את הקופסה והצביע על הבטנה הלבנה: נגד שרב ונגד גשם. קולו היה רציני, עצוב מעט. לנוכח שתיקת רעייתו לחש כמגלה סוד, אי־אפשר בלי כובע, הגביה ידו כלפי תיתורת מגבעתו, כשהעיתונים כותבים איכות מול כמות, צריך להיות מוכנים.

אף פעם לא ברחנו, ביטלה דבריו, תוהה על שיחתם המוזרה.

ובימי המאורעות? והצלפים ממזרח?

היא התבוננה מסביב אם אין מאזינים לשיחתם, אולם האנשים המשיכו לבוא ולצאת בפתחי החנויות. סדרן המוניות המשיך להכריז תל־אביב‏־תל־אביב ומוכר העיתונים כבר סיפר על קו־המאז’ינו שלנו על גדות התעלה.

לאבא היה אקדח, לחשה הגברת אלדובי, מבקשת לשים קץ לוויכוח, ואנחנו הילדים מילאנו שקי חול בחלונות.

היה לכם מזל, פסק נפתלי.

כששוב אפשר לנסוע לים המלח בדרך יריחו, זה מזל? כמעט פיזמה במנגינה המוּכרת.

מזל היה לכם, התעקש נפתלי. וכבר היה מושך את רעייתו וחוצה את הכיכר הסואנת, מוחה זיעתו בבטנת מגבעתו, ממשיך ועולה ברחוב שטראוס, ולבו עליז משום־מה, שמח לתמימותה של אשה זו, לבורותה המתוקה של רעייתו. הוא יגונן עליה, וכי מי אם לא נפתלי אונהיים מלך הבריחות יעמוד בצרתה? הם המשיכו לרוץ, וידו החליקה על מתניה, ולרגעים אף למטה ממתניה, וכבר היה להוט לבוא לביתם. ואף שם לא הירפה מגופה עד ששקעו במיטתם הרחבה, הרפודה פלומת נוצות רכות, חודר ונמס בתוך רעייתו עד כלות.

ז

לאן נלך? שאלה הגברת אלדובי. שמאלה אחזה ידית הדלת ועיניה מוסתרות מתחת לשולי כובעה.

נפתלי הניח לרצועות תרמילו ועמד רגע בוהה כמאזין למתרחש מעבר לתריסים.

לשרשים! קרא, צריך להזהיר אותם!

היא הניחה את כובעה בחיקו ונכנסה למטבח. מבעד לפתח ראה כיצד סוגרת את ברז הגאז ומשלשלת את התריס.

אוזנו היתה כרויה אל החוץ. שוב שמע דיבורים רמים, גרוניים, קללות מאיימות וצעדים כבדים במדרגות.

המפתח? שאלה הגברת אלדובי.

לעזאזל המפתח! קרא וכבר היה מושך את רעייתו החוצה.

אלא שהיא לא ויתרה. מתוך ארנקה שלפה את המפתח וסובבה פעמיים בחור המנעול.

נפתלי ניסה לרוץ אל סולם החירום, אולם הגברת אלדובי התעקשה. היא לא תטפס בסולמות חירום. לא במצבה עתה. וחוץ מזה האויב רחוק, או חלש, ובוודאי לא יגיע. כמה פעמים ניסה לחדור לשכונתם ולא עלה בידו. היא פנתה אל המדרגות ורגליה דילגו בזריזות במורד. נפתלי הקדים וחסם את הפתח. עמד לפניה מתנשם, התרמיל שעל גבו עולה ויורד בקצב נשימתו. לא מכאן, סינן בין שיניו. אחז קיבורת ידה ומשכהּ אל הפתח האחורי. ברחוב לא הירפה והיה רץ ומזרזה עד שעצרה לידם מונית. הגברת אלדובי נכנסה פנימה וציוותה לנסוע לתחנת הרכבת. נפתלי זעק, לתחנת האוטובוסים. עיניו היו מייראות, אדומות.

הנהג נשא את עיניו והציץ במראה, פוזל מזה לזה, מהסס. לבסוף פנה מערבה דרך רחובות הנביא עמוס ומלכי ישראל, חולף במהירות על־פני חנויות הברזל והסידקית, ועל־פני מחנה צבאי החסום בשי“ן־גימ”ל מנמנם בשער.

נפתלי ידע שלעולם לא תבין רעייתו את מצבם. אפשר שאינה מאמינה לו. אפילו אם ישיגום בעלי הקסדות ויגרשום אל תחנת הרכבת, אף אז לא תאמין לו.

אלא שהדוחק בתחנה המרכזית ודאי כבר הגיד לה מצבם. ראה כיצד כופפת קומתה כמבקשת לגונן על פרי בטנה. עתה חגג נצחונו.

רואה? הצביע על התורים הארוכים ועל התינוקות הבוכים ועל האמהות הצוֹוחות ועל האבות המנסים להתפרץ בלי תור. הוא זקף קומתו, הניח תרמילו על חזהו, ובמרפקיו היה חותר ומתקדם ומפלס דרך לרעייתו, והליכתו כבקי ורגיל.

ח

משנדחקו ובאו באוטובוס, הושיב נפתלי את רעייתו ליד החלון. תשאף אוויר צח, אמר. אך במורד שער הגיא החליף עמה מקום. רואה את היערות? לחש, משם יפתחו באש. באו מישורי השפלה ונפתלי הסביר בקול קטוע, שאם פתאום יפציצו מן האוויר, עליהם להשתטח על הרצפה, ואחר־כך, כשהנהג יעצור, המשיך בקול של מורה מנוסה, עליהם לברוח, להתרחק מן האוטובוס.

העשן באופק הרחוק העלה בלבו את אש הבית ששימש מחסה אחרון מפני כדורי הגרמנים. תחמושתם כבר אזלה, וּמנות הציאנקאלי המוסתרות בפיהם הבטיחו מותם המהיר. עד שנפתלי זחל ויצא ושב והוליך את שלושת רעיו אל פתח התעלה.

פתאום אמרה הגברת אלדובי, 'ני נורא אוהבת את השדות האלה; בקול של נערה דיברה: צהובים כאלה, רחבים שקטים כאלה, בשלים כמו בתשיעי. והעשן, הוסיפה מתפנקת, כמו ריח הטַבּוּן אצלנו בשכונה לפני הרבה ימים כשהייתי עוד ילדה…

נפתלי נתן בה עיניים פראיות. אצלם ביערות היו עוקפים את המישורים. על־כן מכל המקומות בארץ בחר בירושלים. בזכות ההרים הסוגרים סביב, ובזכות מערות הסתר והערוצים התלולים. אפילו זלקינד בבואו לביקוריו החודשיים לבית המוקף עצי אורן ודממה, לא שכנעו לבוא עמו אל הבתים הלבנים בשרשים. בודאי אף לא סלחו לו מות ידידיו בתעלה. אפילו נשק לא נתנו בידו לאחר שאספוהו ברחוב שמעל תעלת הביוב. הם חפרו למענו שוּחה כמטחווי קולו מן המחנה, וציווּ עליו לזעוק כל אימת שישמע צעדי אויב קרבים ביער. אותה זעקה שהיה משמיעה פתאום מאז טביעת חבריו. וכשנסעו לארץ־ישראל לא זנחו אותו, אף כי לא היו זקוקים עוד למתריע.

נפתלי הציץ בבהלה החוצה. הוא השהה את מבטו על קבוצה של עצים נעים, שב וראה לידו את רעייתו מנמנמת על מיסעד הכיסא. הנוסעים פטפטו בעליזות. אז התרומם מלוא קומתו, פשט כפותיו ולפת את מוט האחיזה. הוא פתח את פיו ומילט זעקה מגרונו. מורא היה בה בזעקה וכאב והתרעה. כל שחש השקיע נפתלי בזעקתו. ועדיין המשיך ועמד וקולו לא רפה.

האוטובוס עצר בחריקת בלמים. הגברת אלדובי קפצה ועמדה על רגליה וגילתה במראָה מעל להגה את עיני הנהג הדואגות. זה שום דבר, ניסתה להרגיע את העיניים. הרי לא יכלה לספר להם זעקותיו הפתאומיות בלילות. סתם צעקה, שבה ואמרה, הוא נרדם, מתוך שינה, ליטפה בעיניה את הנוסעים להרגיעם, זה מפני שהוא משם, שלפה את נשקה האחרון, ועכשיו, חברים, הוסיפה בקול מעשי, קדימה, נמשיך בנסיעה. עיניה התחננו אל הנהג.

רק עתה נתפנתה אל בעלה. ידה החליקה אל גבו, שב, לחשה, שב נפתלי, לא צריך לעמוד כשיש מקום לשבת.

הנוסעים הרכינו ראשיהם. אזניהם צותתו. מישהו העיר, מסכן זה. קול צעיר התפרץ, שיסתום 'תפה שלו זה!

האוטובוס זז.

נפתלי ישב והרכין את ראשו. הוא ראה שדות בוערים ושמיים אדומים והאוטובוס אץ לתוך התעלה החשוכה המעופשת, והוא חסר אונים תחת יד רעייתו המעסה את גבו וממשיכה ולוחשת בוא חביבי בוא נפתלי. ראשו נמשך ורכן וכבר היה נח בחיקה. סמוך לאוזנו חש בנקירות העובר, וכרסה של רעייתו חיה ורוטטת.

ט

בעיקול הדרך עצרוּ. שרשים! הכריז הנהג. שפתו התחתונה נשתרבבה לפנים, מחפה על חיוכו הזדוני.

נפתלי התרומם והפסיע בעקבות רעייתו. על הכבש עצר לרגע, נושא את עיניו האדומות, מבקש להזהיר את היושבים, אולם הגברת אלדובי משכה ידו, ונפתלי נמשך בעקבותיה.

קלמן ימית פגש בהם בחצר המשק. בדיוק הלך מן המטע לארוחת הצהריים, ואת מי עיניו רואות? את הזוג הצעיר אונהיים. חיוך של מבוכה עמד בפניו חרושי הרוחות. קלמן מאותה החבורה שאספה את נפתלי בדרכם לארץ־ישראל. מדור המייסדים קלמן. הוא הושיט את שתי ידיו הגרומות ושב ובירכם. אחר־כך הניח זרועותיו השזופות על כתפי האורחים לשני צידיו וזירזם לבוא עמו לחדר־האוכל, שכך הוא הנוהג בקיבוץ. שעה שתים־עשרה נועדה לאכילה.

נפתלי שמט כתפו בהרכנת הגוף ולחש על אוזנו של קלמן, הם באים, מן המדבר עולים, הם כבר בירושלים.

קלמן עצר מופתע ושאל, מי? משהבחין בתנועותיה המרמזות של הגברת אלדובי, שב והציץ בנפתלי, ניענע ראשו וחזר ואמר, כן, הם באים. אם כן, נלך תחילה לחדרי, הציע בהיסוס, אתם יודעים, חדר־הרווקים שלי, כרגיל, עומד לשירותכם.

בהיכנסם משך נפתלי לווילונות וכיסה על האור. אחר־כך ישב בכורסה הרכה, פשט רגליו וחש שאבריו מפשירים. אולי בכל זאת לא יגיעו לשרשים. אולי אמת דיברו החברים, כשהיו משיבים לו בשפת המליצות על נבואותיו השחורות: המכה שרשים בארצנו לא ישוֹרש עוד. בחג מחצית היובל ליישובם נאמו בפניו משפט זה. כשחנכו את מוזיאון העבר, הו הציבו בובת אדם לבושה כתונת הפסים האוריגינאלית של איש המחנות, הושיבו את נפתלי על בימת הכבוד, בין קלמן לבין אברהם זלקינד. והשולחן מכוסה בתכלת ובלבן. למען יראה נפתלי ורפא לו. ולמען יזונו עיניהם של החברים בנפתלי — כל אותם שלא האמינו כי נפתלי עדיין בתוכנו. הלא הוא הקמיע שלנו.

ונפתלי האזין לנאומיהם, לשבחי בניהם, שהם הם השרשים המעמיקים אל העומקים בתרתי משמע. בנינו מחומר אחר קוֹרצוּ, עמדו וסיפרו שבחי בניהם, מעפרה של ארץ־ישראל ומן האפר של שם, ומקוצי הצברים שבבוסתנים במזרח ומקצף גלי הים במערב. ונפתלי בתווך, בין אברהם זלקינד וקלמן ימית, ידיו על מפת התכלת־לבן וחיוכו על פניו. יודע הוא שכל אותו חומר וכל אותם עומקים לא יעמדו להם כשההם יעלו מן המדבר, מעבר לתעלה. כמו המים שגאו בתעלות עת פתחו הגרמנים את הסכרים. אולי רק נפתלי יוכל להצילם. אם יישב בקרבם ויהיה המתריע בשער, כמו שם, ביער. הכותנה הזאת שאתם מגדלים, לחש פתאום על אוזנו של קלמן, מכינים תכריכים לבניכם. קלמן השיב לו בחיוך והיסה את שפתיו באצבע. אברהם טפח על שכמו, ספק לעודדו ספק להשתיקו, והוסיף בלחש, אתה, נפתלי, הקמיע שלנו היושב בירושלים. נציגנו אצל הקדוש־ברוך־הוא. וקלמן אמר, כל עוד אתה יושב בירושלים יישבו הם מעבר לתעלה. אברהם קרץ בעינו אל קלמן ימית וסיים, והבצלים יוסיפו אצלנו לצמוח גדולים ויפים כראשי תינוקות.

קלמן סגר אחריו את דלת חדרו, ריווח את הספה הכפולה, פרש עליה סדינים לבנים כפולים ואמר, החמסינים בימים אלה קשים בירושלים.

לא החמסינים, אלא הימים קשים, קרא נפתלי, והיה דוחק בקלמן שייצא תיכף ומיד, יכה בפעמון, יזעיק את החברים, יחלק נשק לפני שיהיה מאוחר, כי השעה כבר שתים־עשרה, הלא בעצמו אמר שהשעה שתים־עשרה!

הגברת אלדובי אחזה זרועו של מארחם והוליכה אותו אל הדלת. רוץ ותביא לנו עזרה, לחשה.

קלמן יצא וסגר אחריו את הדלת. אחר־כך ציווה על רעייתו להתפשט. זקוקה למנוחה, אמר בערמומיות, קורץ כלפי כרסה. הגברת אלדובי צייתה ושכבה. נפתלי שב ובדק את מנעול הדלת ואת תריסי החלונות ושכב לצידה, מקפיד לכסות את שניהם בסדין עד למעלה מאזניהם.

לעת ערב הוליכו אותם בפולקסוואגן־סטיישן הלבן בחזרה לירושלים. מכונית זו נבחרה מכל מכוניות הקיבוץ, מפני שנמצאה יעילה ביותר. המושב האחורי קוּפל ופינה מקום לאלונקה. נפתלי שכב רדום־מורפיום, רעייתו לימינו וזלאטה אחות הקיבוץ לשמאלו. קלמן הוליך את המכונית בכביש המשובש מצומת בני־ראם אל צומת נחשון, משחזר שוב ושוב שיחתו עם הד“ר רוזנטל. הוא הבטיח שאכן מקרה חוזר ובלתי רגיל לפנינו, ועל כן כדאי לו לרופא חדש להטריח את עצמו ולחכות להם בשערי בית־החולים עוד הלילה. בדיעבד שמח קלמן שלא נמצא מקום בבית הישן, בו שהה נפתלי בבואו לארץ. עתה יקביל את פניהם ד”ר רוזנטל הצעיר בבית־המרפא החדש שעל גבולה המזרחי של ירושלים. אכן, מי היה מאמין שהרחבת גבולותיו תביא לו ישועה זו. מלון “הסלע”, שב קלמן ועיין בכתובת הרשומה על פיסת הנייר שלפניו, אוּם־אל־קוּדס.

י

ד"ר רוזנטל הוא שבישר לנפתלי אונהיים על הולדת בנו. שיטת ריפוי בהלם נקט, כפי שהסביר לגברת אלדובי. לא נותרה לנו עוד ברירה, ביקש הבנתה. חייבים היינו לדעת אם יהיה לבן היילוד אבא.

נפתלי ישב לפניו שקט, רגליו כנוסות, נשענות על רצפת הפסיפס הצבעונית, וגופו כמו נעלם בחליפתו החגיגית המקומטת. רק פניו ואצבעות ידיו החווירו פתאום. אחר־כך קם ועלה לחדרו. הוא כיבה את האור ושכב בלי להתפשט. כל אותו יום וכל אותו לילה לא זז מחדרו.

למחרת קם והתקלח, גילח פניו מזיפי זקן־השׂיבה ונכנס למשרדו של הרופא. עיני נזיר מיוסרות היו לו. הוא ביקש את כספו השמור במגירה ושאל לכתובת בית החולים.

בהיכנסו לחדר היולדות ראה מיד את רעייתו. במיטה לבנה שכבה, פיה הרווּח מעט בשנתה ושרשיה שערותיה הלבנים העלו דמעות בעיניו. הוא ישב בדחילו על כיסא מנגד. אצבעותיו לא חדלו למולל מגבעתו עד שהאחות הביאה את בנו. הגברת אלדובי הושיטה זרועותיה. אחר־כך חלצה שד כהה ומוצק, ותחבה פיטמתו לפי התינוק. רק אז נשאה את עיניה וראתה את נפתלי. ידה הורמה כמו לגונן על בנה. בהיסוס קרב אל קצה המיטה. ידו נגעה בפלומת השיער של בנו. אחר־כך העביר כף ידו על פני רעייתו והביאה אל פניו הלחים. לפתע ידע, מחנק מעין זה חש בגרונו בעמדו בתעלה ההיא. הגברת אלדובי נזדרזה והניחה אצבעה הרכה על פיו לבל יזעק. הוא ישב על קצה המיטה וחיוך מרחף על שפתיו.