רקע
שמאי גולן
השִיבה

 

א    🔗

הזֵרים באו בהמולה רועשת. ורדים היו שם ואיריסים וגלאַדיוֹלוֹת וציפרנים וחרציוֹת־הבּר, ואיתן מתמרן ביניהם בכיסא הגלגלים, וידיו לבנות כנגד האוֹפנים. אורחים רבים באו להקביל את פניו כאת פני החתן ומבטיהם בזרים שבידיהם. אף הוא נתן עיניו הלאוֹת בפרחים. טוב שלא הביאו אותם קלועים ועטופים צלוֹפן מבריק, שהרי את אלו מניחים על הקבר הרענן והוא הלא בריא לחלוטין. מתוך פניו התפוחות ראה אותם נכנסים בשניים ובשלושה, כנושאי תויוֹת של משלחות. הנה אַלכּס וסימון קלמנוביץ מטעם הבנק לסחר פנים, ענובים ומסוגרים בחולצות מעומלנות הצוארון. גם ועד דיירי הבית הופיע בהרכב מלא כלאסיפת דיירים ועוּגת־הקרם מהלכת לפניהם בידיה של הגברת תירוש. קצין הקישור של גדודו ומזכירתו הצטדקו שהמג"ד לא יכול היה לבוא, שהרי הגדוד השתחרר זה כבר, ורק הפּצועים, כגון איתן, עדיין נשארו בשרות פעיל. נציגים באו אף מטעם מחלקת השיקום ומטעם חברי מועדון הטניס של יום שישי ומטעם בית־הספר התיכון בו למד בימי נעוריו, וכן מטעם הדור הצעיר של סניף המפלגה. כשהביעו צערם על פציעתו הקשה היו פניהם רציניות כאילו אשמתם היתה זו, אף ניסו לעודדו בטפיחות כתף, שהנה הבריא ושב הביתה. הוא לא עודדם בחיוכי שפתיים ולא במלוֹת נימוס. מבעד לריסי עיניו המוגפות שמע את פּטפּוטיהם ומצמוצי השתייה.

“מרגיש לא טוב?” שאלה נילי, ובטרם ישיב כבר הכריזה, “איתן מרגיש בסדר גמור!”. שילבה ידיו על חזהו, “הנח לגלגלים האלה, איתן!” חזרה על שמו בחומרה, בהברה מלרעית. כך ודאי נוזפת בתלמידיה שסרחו.

הם יצאו בחשאי. השיקו כף אל כף באיחולי הצלחה ונעלמו מאחרי הדלת הכבדה. גם אבא ואמא איחלו הבראה שלמה ורמזו שאינם רוצים להפריע לבני הזוג ביומם הראשון.

הדממה קשתה מן ההמולה. אחר־כך נשמע שקשוק הכלים מן הכיור. הפתח, הצר ממידות עגלתו, חסם בעדו את הדרך למטבח. המים הגבירו זרימתם והיו ניגרים על כלי הפלאסטיק. נטל קביו ודידה פנימה. רגליו הזרות גררו עצמן ביבבה קלה. ביקש ללפות אותה מאחור כמו בליל חופשתו, ולא עמד בו הכוח. ידע שאם ירפה מקבּיו יתמוטט ויקרוס תחתיו. שב והחיה בו מחדש אותו ערב גנוב.

הוא הופיע על נשקו ובגדיו מאובקים. שפתיו הצרוּבוֹת כאבוּ בחייכו אל עיניה הצוחקות. לשעה קלה נכנס, אמר, והוא בדרכו ממטה הפּיקוד לבקעה. היא באה בין זרועותיו רכּה, וידיו חסרות סבלנות. אתה מכאיב לי, ציחקקה. בלילות של מארבי קיץ ארוכים דימה רגע זה. הכל כל־כך פתאומי, אחזה ידיו כמתגוננת. אולי תאכל משהו, הציעה, כדאי שנעורר את הילדים ותאמר להם שלום. תיקנה שׂערה הסתור וחמקה למטבח. דבק בה במטבח. אולי תתקלח, ביקשה. אני לא התכוננתי כלל… חפן שׁדיה בכפּוֹתיו. הסדינים נקיים, איתן… נשימתו כבדה, גופו חתר בגופה והוא זר לעצמו. ומפחיד. אחר־כך התנצל. כשישבו ושתו את הקפה, התנצל. בבקעה הלוהטת הזאת אדם מאבד צלם אדם, הופך לחיה בתוך עדר גברים. הלילות ארוכים, נילי, אפילו בקיץ, וחמים. אנחנו ממעטים לדבר בחוֹם הזה. האינסטינקטים, נילי, החושים, מתפּתחים כמו אצל חיה. אדם חיה. הרעב לאשה, כשאתה שוכב במארב ודבק באדמה החמה. שוכב ללא תנועה. מפני שאם הם יגלו אותך ראשונים, אנחנו צוחקים ואומרים, לא כדאי… הוא דיבר בלהיטות, מבקש לבדר דעתה, להפסיק שתיקתה. פעם נתקלנו בהם, ואחד מהם הצליח להיכנס בינינו עם הרימון. היה רץ בתוך המעגל כחיה לכוּדה. והרימון בידו. נזהרנו שלא לפגוע בו מטווח כה קרוב. הרימון, אַת מבינה, מסוכן. שידפוק את עצמו ולא אותנו. חיוֹת, מה? מתרגלים. ואפילו נרדמים במארב. לנוכח המוות להירדם. וכשחוזרים ועולים על הזחל“ם, ממשיכים בשתיקה. מנומנמים. ורק לעת הצהריים בא הדיבור. פורץ בבת־אחת. עם צלחת המרק והזבובים והבּרחש והזיעה. מה אַת יודעת על כך. אחז כתפיה וניסה להסב פניה אל פניו. עד שפותחים במשחק ה”אילו", דיבר שוב. אילו הייתי בבית. אילו המקרר פה. אילו האשה. האשה האשה האשה. כל ההזיות שמעלים באוהל. אפשר לחוש בתאווה הזורמת מבעד למלים. מלים מאוננות, נילי, שמעת על מלים שמאוננות? המילואים האלה, איתן, אמרה נילי. איתן במלרע אמרה, ולא הוסיפה. דימה לשמוע קולה שגוערת בו, כמו בילדי כיתתה. עוד מעט תאמר, ידיים שלב, איתן.

רגע ארוך עמד בפתח המטבח, ראשו מושפל וידיו צובטות משענותיו עד כאֵב.

המיטה הרחבה זרה היתה לו. נילי שכבה לצדו, וידיה הדיפו ריח של סבון כלים. תחת אצבעותיו המהססות היה גופה כקביים המצריכים לימוד מחדש. ריח הסינטאבוֹן הזה. לוּ הזליפה מי־בושׂם על גופה. מאלו שהביא לה מן השק"ם. עיניה היו נעוצות בתקרה. לוּ הושיטה ידה אל גופו. לוּ חש אצבעותיה.

“אפילו לא מסתכלת בי”, אמר ביאוש.

הביטה בנקודה סמויה בתקרה ולחשה: “חשבתי שלא תרצה… כלומר… שאביט… אתה יודע, הפצעים…”

“אני יודע”, נשך לשפתיו.

“שום דבר אינך יודע!” הטיחה בו.

“אולי”, אמר ברוב משמעות ומשך את השמיכה על ראשו. כמו בימי ילדותו, לאחר שאמא הלכה והוא פקק אזניו במוֹך השמיכה. כדי לא לשמוע את הרחשים הסמויים מפינות החדר. התהפך והניח בזהירות את בטנו על המזרן. העייפות נתכנסה בעצמותיו. הוא חלם שעליו לרוץ באיזוֹ שליחות חשובה. אמו ציוותה עליו להגיע לרחוב הנביאים. עליו למהר, אבל הוא אינו יכול. קביו מעיקים עליו. התעורר בבהלה. העביר ידו על מצחו. היד היתה לחה. הציץ ברעיתו. פניה היו צהובים לאור נוּרת הלילה. שׂערה עיטר את פניה בהילה שחורה.

“שאלו מן המשרד מתי תשוב”, שמע קולה. כמשוחחת עם עצמה דיברה. אפשר שקוֹלה הוא שהעיר אותו. “נותרו לך אז ששה ימים עד השחרור”, המשיכה בלי להביט בו. “אמרתי, בקרוב. שלא תשמרי אותו רק לעצמך, הם אמרו בטלפון”. ראה את שפתיה מתפרדות לחיוך. אפשר שהיא ציוותה עליו לרוץ. הוא רצה להוכיח לה. “אין לי כל רשות לשמור אותו לעצמי, אמרתי להם”. עתה הביטה בו. עיניה החוּמוֹת היו עצובות. כמו בשעות של פיוס לאחר הרוגז. הרופא שציוה לשתוֹק, חכם היה. תמיד חש עצמו אשם בפניה. עיניה העצובות הוכיחו אשמתו. הבחין בהן זיק של רחמים. הגיף את עפעפיו. שתחשוב כי הוא ישן. אם תניח אצבעות ידיה על שמורות עיניו, ינשקן בעפעפיו. ודאי קרירוֹת כמו כּרית שאמא החליפה ציפּויהּ. “לא סיפּרת איך זה קרה. כאב? עוד כואב”? נטיות הפועל כאב. מורה נשארת תמיד מורה, נהגה להתפּאר. “הילדים שובבים כל־כך. מאז שהלכת נעשו פּראים. וכשלא שׁבת… המציאו שיר”, שכחה שכבר סיפרה לו שירם בעודו שוכב בבית־החולים, “א־בּא־בּא־בּ־האָא־לי”. זימרה חרש, שפתיה נעו לאט. התרוממה על מרפּקיה. “אני פוחדת מעיניהם, איתן. עיניו של רוני נוצצות. זוממות”, דיברה במהירות. הבחין בחזה מבעד לפתח חולצתה ושוב חש באינאוֹנוּתו. “אתה יודע, כּשרוֹני לובש מכנסי הג’ינס שקנית לוֹ לפני שיצאת לשרות המילואים, הוא נראה כמו גבר קטן. אַת בודדה, אמא, אמר. אני לא אשאיר אותך אף פעם לבד. אם תרצי, אישן במיטה הגדולה במקום אבא”.

לא יכול היה לשאת את מלותיה. שתפסיק. שתשוב הדממה. הוא כל־כך לֵאה. ראה אותה מתרוממת ויושבת. ובלבד שלא תבוא אל גדמי רגליו. כל תנועה שלה במיטה מטריפה עליו דעתו. עוד מעט תשב על קרסוליו שאינם ותבטיח לנהוג בו יפה. “אני יודעת שאתה מאזין, איתן. ואתה שותק”, הניחה יד קלה על כתפו. מוכנית הרתיעה. שרוֹני יישן במיטתו, דיבר אליה מבלי לפתוח את פיו.

“נילי”, אמר חרש, “נילי, אני אהיה בסדר”.

“אני יודעת, איתן”, נשקה לו על מצחו. ריח הסינטאבון הזה. נתקף עווית של בחילה. ביד רועדת כיבה את נוּרת הלילה והפנה אליה גבּוֹ.


 

ב    🔗

עם בוקר ראה את נילי קרבה בדחילו ומניחה ספל קפה לצד מיטתו. מזווית עינוֹ צד מבטה. היא נסוגה בפסיעות מהירוֹת.

“אני מפחיד אותך”? שאל בלאט.

“מה פתאום”, שבה אליו מהססת.

“ברחת”, לא הרפּה.

“העיניים שלך”… גמגמה.

“אני מפחיד אותך”! זעק. היא שבה והתרחקה. אולם הוא לא הרפּה. “לא ביקשתי קפה למיטה”, רדף אחריה בקולו, “אינני חולה!” חש כאילו פצעיו נפתחים מחדש. היא חזרה והושיטה ידה אל הספל. אז לפת קיבורת ידה, “שתשבי פה רגע”, ביקש־ציוה. העביר ידה על ירכוֹ המצולקת. “אַת יודעת”, דיבר אל היד, “לאחר שהמוֹקש התפוצץ, הייתי בהכרה מלאה. וחשבתי זה בכל זאת קרה לי. אחר־כך חשבתי איך אחיה בלי רגליים. באותו רגע הייתי אפילו סקרן. אחר־כך רציתי למות. ואַת?” שאל במפתיע. הוא צמצם שפתיו בציפייה.

“אני”? גימגמה וניסתה לקום.

“אַת לא עלית על מוקש”, לא הרפּה מידה. אצבעותיה היו נוקשות, מכאיבות לירכוֹ. “רק אני מבּין שנינו”, ייחל למלת ניחומים, והיא שתקה. “הייתי רוצה שתדעי את זה כמו שאני יודע”, אמר בנימה רכה.

“כמובן, אני אלמד”, משכה ידה והניחתה לצד ירכה.

“איך”? שאל, מתאמץ להסתיר מורת רוחו.

“כמו שתאמר לי”, יבשוֹת דיברה.

“בואי”, משך מתניה.

“מה פתאום, איתן. עכשיו כבר בוקר. העבודה…”

“בואי”, לא הרפּה.

“מיד”, אמרה, “רק אלך לכבות את הכיריים”.

עם צלצול פעמון הדלת שבה. “מיד אבוא”, פלטה ונעלמה. שמע פתיחת הדלת וקולות עמומים.

“מדוע מלחשים שם!” קרא. זר הדהד קולו בבית.

נילי באה במרוצה. “החלבן, איתן, אינך רוצה שנישאר בלי חלב, איתן”, דיברה כמורה.

ישב זקוף, לשווא מנסה להשקיט רוגזו.

“הרופא אמר שאסור לך…” פתחה.

“אני יודע בעצמי מה מותר ומה אסור”, קבע.

חייכה אליו, “כמובן, איתן. ממתי מציית איתני שלי להוראות הרופאים”, ישבה בקצה המיטה והגביהה סנטרו. “החוקים נוצרו על ידי החלשים למען החלשים, זוכר?”

“אבל אנחנו מצפצפים עליהם ועל חוקותיהם”, צחק בקול.

“בדיוק כך אמרת”, דיברה בהתעוררות, “חוקותיהם. ואת כל המשפט המפוצץ הזה אמרת רק כדי לנשק אותי בבית־הקפה, נגד כל העיניים שבעולם. מנהל המחלקה בבנק לסחר־פּנים והמורה בבית־הספר הממלכתי”, צחקה, “ועוד אבא ואמא לשני ילדים. אכן דוגמה למופת”, שבה והחליקה על סנטרו.

“הבטחת לשוב מיד!” שינה לפתע נעימת קולו. חוקר היה. תובע תשובה.

“אבל אני כאן, איתן”, נעה על המיטה כחוששת להכאיבו, “הערב נצא לקולנוע”, הוסיפה כממתיקה סוד.

“לקולנוע!” הטיח בקול דוחה.

“מדוע לא?” תמהה.

“כדי שכולם יביטו בנו וירחמו עלינו…”

“מפחד?” התגרתה בו.

שוב לפת ידה. כל עצמת רוגזתו נתמקדה בין אצבעותיו.

ככה לא תוכיח שום דבר”, אמרה בשקט ומשכה ידה.

הרפּה והשעין גבוֹ אל הקיר. “מה לעשות, מה לעשות, מה עלי ל־ע־שות”, חזר ותבע תשובה.

“להתחיל הכל מחדש”, אמרה כמו סיסמה.

“כמו בימים ההם”, לגלג.

“כמו בימים ההם”, אישרה בניע ראש.

“לחַזר אחריִך”, אמר בקשיות.

“לחזר”, אמרה.

“בלי רגליים”, הצביע על גדמיו, ונצטחק במרירות.

“כדי לחזר אין צורך ברגליים”, סבר פניה היה חמוּר.

“אינך מרחמת עלי”, פלט במפתיע.

“לרחם אפשר שבוע־שבועיים”, דיברה כמהרהרת בקול, “אחר־כך עוד אשנא אותך”.

“התחילי ברחמים, ואחר־כך נראה”, ניסה לגחך. העביר ידו בשׂערה ושב ומשכה אליו ונשק לה על עפעפיה ושפתיה.

“איתן”, לחשה קשות.

“אַת אשתי…”

“אז מה, בעלי”, עוֹקצי רוֹע הבריקו רגע בעיניה וכבו.

“ני־לי”, האריך בהיגוי ההברות, מפרש שמה בלגלוג, “נצח ישראל לא ישקר”, ניסה לפייסה; “יודעת כמה רציתי לשוב הביתה!” שתק והביט בראשה המורכן; “הרופאים אמרו שהרצון הכביר הזה, כך אמרו, הכביר הזה — הוא שהבריא אותי. אַת הלא מכירה את הרצון הזה”, גיחך, “לרווקים, הם אמרו, קשה יותר להבריא, מפני שאין להם בית ולא אשה דואגת ולא ילדים שיבדרו דעתנו. אמא, הם אמרו, היא רק אמא, היא לא אשה שגבר זקוק…”

“הם צדקו”, קטעה דבריו, “הבית מוכן, רואה?” העבירה זרועה סביב, “אפילו את הילדים שלחתי להורי…”

“אני יודע, נילי, יודע”, נשתתק והניח את גופו עמוק מתחת לשמיכה. עד צוואר משך את השמיכה, ועדיין נותרה ארוכה. “רק שלאמא”, אמר לפתע במרירות, “לא צריך להוכיח דבר. ואמא תשוב ותספר איזה תלמיד טוב הייתי בבית־הספר ואיך המנהל אמר בטכס החגיגי שאני חזק מאוד במתימטיקה פותר בעיות של נעלמים וכשהייתי תינוק זוחל על ארבע כבר לא הרטבתי במיטה ואמא…”

“אמא…” קטעה דיבורו בבוז.

בשכבו בבית־החולים תיכנן שובו. ואחר־כך במחלקת השיקום, תיכנן. מיד כשיוותרו לבדם יוכיח לה. חשוב היה לו להוכיח. בקביו יבוא עליה ויוכיח. הרופאים הבטיחו שהוא בריא. לולא היה בריא ודאי לא היו משלחים אותו הביתה. בכיסא הגלגלים הושיבוהו והניחו קביו לצידיו. האחות ציחקקה. זרועות עירומות היו לה בתמכה שחיוֹ. וכתפה רכּה. הוא היה ירא את בשׂרה העירום. בהרכינה ראשה מעליו היה תמיה מחדש על פּלומת שׂערה הזהוב בקצות תלתליה השחורים. קדימה, איתן, עודדה אותו בטפסו על כבשׁ האמבולאנס בדרכו הביתה, כאילו עמד להבקיע שער היריב.

נילי העבירה ידה בשערות ראשו ואמרה רכּוֹת:

“תעודת־השחרור שלך מבית־החולים אומרת שאתה בריא מאה אחוז”.

“כמובן”, נזדרז לאשר דבריה, “אני בריא מאה אחוז”, לפי חיוּכה שרטט בקצה שפתיה, ידע מחשבותיה. עיניה נתלחלחו. העבירה ידה מתחת לאַפּה. כמו טלי בשעת בכי. רוצה היה לחוש לחיה על חזהו. ושתלחש חרישית, תמלמל לא חשוב מה. כמו צעדיה החרישיים כשהבחין לראשונה בכניסתה לחדרו שבבית־החולים. אפשר שפעמים רבות באה, והוא לא ידע בבוֹאה. מבעד לתחבושות שהותירו סדקים צרים לעיניו ראה אותה בכניסתה. חובקת אגד פרחים כבשעת לוויה. תחילה סידרה את הפרחים באגרטל, ואת הנותרים פיזרה למראשותיו למען יריח בהם בכל עת שירצה. ידידיהם לא רצו להטרידו, על כן שלחו אותם בידיה, סיפרה. אחר־כך ישבה למרגלותיו, והוא חש עצמו קטן ללא כפּוֹת רגליו. תינוק מחותל ומעונב. מרגע בואה לא חדל לשנן לעצמו אותו משפט אוילי, היא שלי היא שלי היא שלי. כתפילה נקבעו המלים בלבו. הרופא ציווה עליו לשתוק, והוא שמח בשתיקתו. הרופא ואיסוריו. יכול היה לצווֹת עליו לא להלך. אבל כשחתם על תעודת השחרור, ציווה עליו להלך ולדבר ולהתבדר. הרופא השמנמן בעל השפתיים העבות והמבטא האנגלו־סאכסי: אוֹ־קיי בחור־אתה־בסדר־גמור־מאה־אחוז. נילי דיברה וסיפרה על ההליקופּטר. שמח שאזניו נשארו מחוץ לתחבושות, אף־על־פי שגם הן נפגעו מהתפוצצות המוקש. בולטות היו וצהובות כמו קרניים. איך אָזני, רצה לקרוא בקול. ההליקופטר הטס ישר ל“הדסה”, דיברה נילי. קשה לחיות את זה. מן הבקעה בקו ישר. האורות האדומים בבטנו. כמו פצעים. שלושה חיילים נפצעו, הודיע דובר צה"ל. ידעתי שאתה ביניהם. לא אמרו קל או בינוני או קשה. הרגשתי שזה אתה.

היא היתה נילי שלוֹ. נילי בה רצה אף בהתפתלו במכאוביו, זה קולה הלוחש, הצרוד מעט. כל פעם, סיפרה נילי, שהמסוק היה עובר מעל הבית, נהגה לרוץ אל המרפסת. אפילו בשנתה היתה רואה את סכיני־המדחפים. ננעצים ונוחתים על גג ביתנו. פתחה את ארנקה בתנועת אצבעות שגורה ושלפה מראַה זעירה. ידעתי שהמסוק המגיע בלילה מביא רק פצועים. הפסיקה והביטה באיתן, ובלי להתבונן במראה החזירתה למקומה. זזה על המיטה, והוא חש כאב חריף ברגליו. באותו מקום שפעם היו רגליו. הזיוֹת, הרגיע את עצמו. עיניה שוטטו על המחיצה הלבנה שהאחות העמידה להם למסתור, כדורשת במפגיע שיתיחדוּ. כיאה לבעל ואשה לאחר פרידה ממושכת. ואולי חששה מפני עיניו העיוורות של נחשון. כשהמסוק עובר מעל לבית, שרים הילדים הלי־הלי־קוֹפּטר. אומרים מסוק, אני גוערת בהם. הבטן כמו צפרדע, הם שרים. טפשי להתיחס כך אל דומם. אינם מבחינים בין דומם לחי. כשהוא חולף מעלינו, אני מחכה לצלצול הטלפון. תמיד מוכנה. הילדים יודעים. לכן קוראים: אמא, הליקוֹפּטר. שקט ילדים, אומרים מסוק. אבל הליקופטר זה יותר יפה, הם מבַקשים, זה מין כזה הלי־הלי־הלי. המציאו ריקוד. שרים לפי מנגינת עוגת־עוגה־עוגה הלי־הלי־האֶאאלי…

“האחות”, אמר לפתע, “שבבית־החולים, היא רקדה לפני מיטתו של נחשון. היו לה שׂערות בהירות על עורפה. ונחשון היה עיוור, עיוור”, חזר ואמר, “והיא רקדה עד שנחשון התחיל למחוא כפיים בקצב רקיעות רגליה”, הפסיק לרגע והמשיך בקול נמוך, עיניו מחפשות לשווא מבטי עיניה של רעיתו, “בקצב ההֶ־לי…”

“על הפצועים”, אמרה נילי, מתעלמת מדבריו, מרחיקה גופה, “אינם מודיעים שום דבר, לא גיל ולא שם. מודיעים רק שרכבּם עלה על מוקש דרומית ל… או מזרחית ל… או מערבית ל… רוחות השמיים הן החשובות. אבל עכשיו נגמר הסיוּט”, העמידה קול עליז, “רואה?” הניעה עגילי אזניה; “התקשטתי”. ורידי צווארה היו כשני מיתרים. כשבאה לחדר־החולים היו העגילים באזניה. מה פתאום אמא עגילים, חיקתה קולה של טלי. בושׂם זילפתי על גופי למענך. קירבה גופה אל פניו החבושים למען יריח בו והוא הסב ראשו. אתה אוהב בושׂם, אמרה בתרעומת, וניגבה עיניה בממחטה. אם תחייך, איתן, אדע שעדיין אתה אוהב אותי. לא חשוב. אינך חייב. העיקר שאני יושבת לידך. טלי אמרה, גם אני רוצה. אתה יודע, הקטנים, הכל הם רוצים.

“הילדים!” קרא לפתע בשמחה.

“הם יבואו מחר. חשבתי שתרצה לנוח יום־יומיים”, דיברה בקול נעלב.

“הילדים!” חזר בעקשנות.

“היום?”

“עכשיו”, דיבר בלהיטות, “מיד, צריך לנסוע מיד. שיבואו”.

בטוח היה שהם ישנוּ הכל.


 

ג    🔗

הוא ישב בכורסה כשבאו הילדים. דומה שלא ניכר בו מומו מבעד לנעליו המצוחצחות. אף־על־פי־כן יראו להתקרב אליו. רוני העז ונשק לו על לחיוֹ המגולחת וניגב שפתיו ושאל אם אבא הביא סוכריות מן השק"ם. כמדקלם משפט שלמד בעל פה, — שאל. אחר־כך עשה את הקביים סולמות והיה עולה ויורד וקורא: אני יותר גבוה. טלי אף לא נשקה לו. ישבה בעגלתו והתבוננה בו מבעד לשׂערה הבהיר הגולש על מצחה. רמז לה שתבוא אליו. אולם היא התכנסה בין דפנות העגלה והניעה ראשה בעקשנות משמאל לימין. הסביר לה כיצד לשחרר את מעצור היד וכיצד לגלגל את האופנים. נילי עודדה אותה: “לכי, טלי, תסעי אל אבא. בואי, בת, זוכרת?” נתנה קולה בשיר, “אבא בא בהֶלי…” קלילות דחפה לעגלה. טלי נפלה. אַפּה שתת דם, ורגליו קצרות היו מהושיעה. נילי רחצה פניה ולא הפצירה בה עוד.

בימים שבאו אחר־כך התעטף בשתיקה, כאילו עדיין חזקה עליו פקודת הרופא. בבוקר, בעודו שוכב על מיטת האורחים המתקפלת (הוא דרש להפריד משכבם עד שיחדל מלכאוב) טורחת נילי להכין את הילדים לבית־הספר ולגן. לבסוף הם יוצאים, רוני וטלי לשני צדיה כשני שומרי ראש, ורוני משלב זרועו בזרוע אמו כדרכו של אביו. אחר־כך שבה הדממה, ולקום כבר לא כדאי. הוא רק מדדה אל מיטתם הגדולה, השומרת עדיין על חום גופה של רעיתו, נושם עמוקות וצולל מתחת לשמיכה. כמו רוני וטלי בעודו בצבא. הם שחנכו את המיטה. לפני שיצא לשירות הזמינו אצל הנגר את מיטתם החדשה. עד שהביאו את המזרנים עמדה ריקה. כמו ארון קרשים פתוח, ניסתה נילי לבדר דעתו בשכבו בבית־החולים. אך מיד הפשילה שפתה העליונה על זו התחתונה ואמרה, המיטה עמדה כמו בריכה. רוני וטלי חנכו אותה בשׂחיית חזה וגב וצד מפני שאתה איתני ילד רע לא לקחת אותם לבריכה, דיברה בקול מתפנק. לוּ שמרה על קולה זה אפשר שהמיטה היתה לבריכה אף למענו. אלא שכאן המחנק רב מדי, והוא זוחל החוצה ומניח גדמיו בסד החווקים ויוצא למסע על פני דירתו. עדיין תנועותיו מגושמות, והוא נזהר שלא לפגוע בפסלונים. אגרטלי הזכוכית והחרס אף הם מנסים להכשיל דרכוֹ. רק בחדר הילדים הוא עוצר ויושב לנוח על מרבד הפסים. כאן היה מגליש את רוני מברכיו הגבוהות, הנטויות כגשר, אל כפוֹת רגליו היחפוֹת. יו־הו, עדיין מהדהדת סיסמת האינדיאנים בפיו של רוני המנפנף ידו באויר. איתן משתטח על גבו. בעזרת ידיו הוא אוסף ומרים ברכיו, והן צופות בו כאשמות. עד שמטיח בהן אגרופיו בשתיקה זועמת.

אף בשעת ארוחת הצהריים הוא שותק. בימים הראשונים ניסה לבדר את ילדיו. מן הלחם היה צר ראשי ציפרים ורגלי אדם. אחר־כך חדל. נילי אמרה, אסור לקלקל לחם, והוא ציית לה. אחר־כך שוכבים לנוח. מנהג חדש הביאה נילי, מנוחת צהריים, סײֶסטה, אמרה נילי. מפי סגן־המנהל אשר שב זה לא כבר משליחות הסוכנות באחת מארצות דרום אמריקה, למדה. על איתן להבין, שהיא אדם עובד, תיקוני מחברוֹת של תלמידים, הכנת שיעורים, וגם רוני וטלי אינם מקלים מלאכתה. פרועים נעשו. פראי אדם. סגן־המנהל מזמין מדי פעם את רוני לחדרו, ובמעמד אמו המורה הוא מייסרוֹ. דרושה יד תקיפה של גבר בבית הזה. ובכן, ילדים, קדימה למיטות.

ושוב הוא נותר לבדו בכורסה, מעיין בעתון הצהריים. השעון המעורר מתקתק זמנו ומוליך אל השעה, בה תקיץ רעיתו, והוא שוב ייוותר לבדו. עיניו מרפרפות על עמודי העתון, עד שמוצאות מבוקשן. תחילה מנסה לפענח, מבעד לאותיות שבמסגרוֹת השחורות, מי מת מוֹת גיבורים ומי רק נפל בעת מילוי תפקידו. הבחנה ברורה. הפצועים לא באו במנין השמות. לפחות שמו של איתן צריך היה לבוא. כגון, משפחת עובדי הבנק לסחר־פנים משתתפת בצערם של נילי וילדיה בהילקח בטרם עת רגליו של יקירכם איתן קרן (קרסנילסקי), או, מבכים מרה על פציעת חברנו סמל איתן קרן ה' ינקום דמו אשר רגליו נקטפו בדמי ימיו ומשתתפים בצער המשפחה חבריו במועדון הטניס, או, לנילי קרן ולמשפחתה, מזועזעים מפציעת בעלך איתן מחבריך לעבודה חורחה־יוסף סגן מנהל בית־הספר (מנהל בפועל) וחבר המורים.

הזבוב המכה על זגוגית החלון קוטע מחשבותיו, מערפל חושיו, והוא שוקע בנמנום טורדני. כמו בזחל"ם, כשהוא שב ממארב הלילה, ואורות המחנה הקרים קורצים מרחוק. הרעש שהוא שומע הוא צליל השעון המעורר את נילי. אפשר לשמוע אותה בקוּמה. ראשה הפרוע מופיע לרגע בפתח ונעלם. אחר־כך המים הניגרים ושיוף מברשת השיניים. כאילו בוקר עתה, והיא מזמנת עצמה למלאכת יומה. בעסק רב הוא מקפל את העתון. למען תשמע קול רשרוש הדפים ותבוא. אולם היא לא באה. ממהרת להלביש את הילדים. שיספיקו לשחק בחוץ ולחזות בטלויזיה בשעה שש. רובין הוד מופיע בדיוק בשעה שש. צריך להיות חזקים, היא אומרת. להחזיק מעמד כאילו דבר לא קרה. אבא אמר, כאלה צריכים אנחנו להיות. עדיין כרוכה נילי אחרי אביה. בת יחידה היא לאביה בעל חנות התכשיטים. אפשר שעדיין כועסת שלא הסכים ללכת עם אביה לבית־הכנסת באותו בוקר של שבת. מאז המלחמה האחרונה הוא מבקר שם. ימינו חודשו כקדם. ואתם הצעירים אינכם תופסים את מהות השעה העמוקה. שעה מוקדמת של בוקר שבּת היתה זו, ולמחרת עמד לצאת לשרות המילואים. ידע מחשבותיה ואמר, שלוש מלחמות, נילי, בלי שריטה אחת ובלי בית־כנסת אחד. שיילכו להם הזקן שלך ושעתו העמוקה, צחק והסיר מעליו את הפיז’מה. הוא התמתח לפניה כמבקש להוכיח גבריות אבריו. הילדים, נבהלה נילי, עלולים להיכנס פתאום. משך אותה אליו וצחק על אזנה, אסור להתבייש באמת העירומה. ניסתה לחמוק מחיבוקו, אבא מחכה. ברגליו העירומות הצמית תחתיו קרסוליה. אז ראה שפתיה מתעוותות בלגלוג, לא הכל אפשר להשיג ברגליים. ממתי נשמע איתן לפקודות? ישב, כשחמקה מתחתיו, סוקר את גופו, מרקיד שרירי בטנו וחזהו, כמתגרה בה. למענך, איתן, התחננה. לי אל תדאגי, נילי, איתן בעצמו יודע מה טוב בשבילו, שב והציץ בשרירי זרועותיו. אתמול זכיתי באליפות מועדון הטניס, ובעוד שנה אזכה במשרת מנהל הסניף. משראה אותה באכזבתה, העביר ידו על גבה, כשאהיה בגילו של אביך, אבוא אף אני לבית־הכנסת, הבטיח חגיגית. אתה בלתי נסבל, נענתה למסע אצבעותיו. שניהם צחקו. תמיד כשחשה עצמה מנוצחת, היא אומרת, אתה בלתי נסבל.

עתה מחתכת בוודאי מלפפון לארבע רצועות מאונכות ומקצצת בהם על הדף כמו בגוף הקרפיון. דואגת לדיאֶטה שלוֹ. כיון שיושב כל היום, נוטה גופו להשמנה, הסבירה לו, על כן אסור לו לאכול עמילנים. מסאַלאטים עליו להיזון. הרבה סאַלאַטים. או שיפסיק לשבת ולקרוא. אתה מתמסר לעתונים כמו לסמים. מה יש שם חדש שלא קראת אתמול. רק מפחלצים את המוח. סיפורי מעשיות ומעשי פרשנות. שיקרא משהו רציני. איזה ירחון, רבעון. אם ירצה תביא מחדר המורים. מדף שלם גדוש בהם. סגן המנהל חתם על כולם. אפילו על מאספים. שיקרא ספר רציני. מאלה העוסקים באדם אמיתי.

“נילי!” קרא לפתע, “מצאתי ספר רציני!”. הבוקר תוך מסע שיוטיו בחדרים גילה אותו. בדף הפנימי רשום היה, לחניך המצטיין איתן קרן ממפקד קורס הצלפים.

“ספר, נילי!” שב וקרא וחש בהשתרג הוורידים על צווארו. בטנו כואבת כשהוא צועק. אף־על־פי־כן איננו מרפה, “רוצה לשמוע מה כתוב בו?” וכבר לא המתין לתשובה. פתח והתחיל קורא: “עד לפני זמן קצר יחסית (ראשית שנות ה־60) נהוג היה להגדיר רסיס קטלני (המסוגל להרוג אדם) כרסיס אשר בפגיעתו יש לו אנרגיה של כ־8 ק”ג/מטר. התברר שקריטריון זה אינו מתאים למציאות, שכן קיימים גורמים נוספים אשר להם חשיבות מכרעת באשר ליכולתו של רסיס (או קליע) להרוג או לפצוע. שני קליעים או שני רסיסים, בעלי תכולת אנרגיה שוה אך בעלי צורה שונה — האחד שטוּח והאחר בצורת חץ דק — יחדור החץ הדק לתוך הגוף, ויגרום לנזק פנימי חמוּר או אף למות, בקלות רבה יותר מן הרסיס השטוח. למה הדבר דומה? כאילו לקחנו שתי משקולות של 1 ק“ג, אחת משוננת וחדה בצורת יתד ושניה צורתה כמשטח רחב, העלינו אותן לגובה של 8 מטר והפּלנוּן על 2 אנשים העומדים למטה. ברור הוא שרבים סיכוייו של אותו מסכן עליו נפלה המשקולת הצרה והחדה ל”היבקע" לשני חצאים, בו בזמן שרבים הם סיכוייו של השני לצאת בשלום או בשברים וחבלות שטחיות בלבד".

משנשא את עיניו, ראה את נילי נשענת אל המזוזה, בידה האחת צלחת הסאַלאט, וידה השניה בכיס בסינר. “גמרת?” שאלה בלי למוש ממקומה. קולה היה קשה.

“רצית שאקרא בספר רציני”, נתן בה עיניים מלגלגות.

“שאלתי רק אם גמרת”, שיניה נשארו הדוקות, ולחייה מתוחות וחיוורוֹת. יפה היתה בחוורוֹנה.

“עוד לא”, השקיע ראשו בספר, לחלח אצבעו ודפדף אל העמוד הבא, “קריטריון מדויק יותר, המקובל כיום, קובע, כי יכולתו של הרסיס/קליע להרוג תלויה בכמות האנרגיה ליחידת שטח שאותה מחדיר הרסיס לגוף. מקובל כיום להניח, כי רסיס הפוגע בגוף ו”מעניק" לו בפגיעתו אנרגיה של 17 ק“ג/מטר על פני שטח של 1 ס”מ מרובע — פגיעתו קטלנית. אולם קביעה זו גם היא אינה מושלמת. ותיתכן גם פגיעה קטלנית של רסיס, שאינו מסוגל להרוג לפי הגדרה זו, אך פגיעתו באברים החיוניים, כגון עיניים, לב וכדומה — תגרום למותו של הנפגע. האיזור שבו פגע הרסיס או הקליע בגוף הוא, אם כן, גורם נוסף הקובע אם הפגיעה קטלנית או פוצעת בלבד." בלי לשנות נימת קולו הוסיף, “ואת, נילי, מה דעתך, פציעתי היא קטלנית או פוצעת בלבד, שהרי אם לפי הכתוב בספר…”

הם התבוננו בו שלושתם. יכול היה לשמוע מבטיהם. הם ישבו דוממים בכסאותיהם, הצלחות לפניהם ועיניהם בו. טלי כינסה אגודלה בפיה, ואצבעה מרטה גבּתה. רוני טלטל רגליו בחוסר סבלנות, ונילי רק הביטה בו.

“הטלויזיה”, סגר את הספר בטפיחה, “שכחתי לגמרי”, גלגל את כסאו לשולחן. מאז שובו מבית־החולים סועדים הם בחדר הגדול, כדי שאף כסאו יבוא אל השולחן, צבט מן הלחם והוסיף, “הגיבור שיופיע עוד מעט על המסך”.

“רובין הוד”, התפרץ לבסוף רוני, “כל חץ שלו זה בול, אבא”.

“פוגע”, אמר איתן.

“פוגע כמו כלום, אבא”.

“רוצה לשמוע על פגיעה, בן?” הרכין עצמו ונטל שוב את הספר בידו.

“נורא רוצה לשמוע, אבא”, בנו קיפל את רגל ימינו תחתיו נכון להקשיב.

איתן חש מבטי הטינה של רעיתו על עורפו. אף־על־פי־כן פתח וקרא: “הפגיעה בגוף גורמת לשתי תוצאות עיקריות, שאחת מהן מביאה להשפעה חולפת על הגוף והשניה — לנזק קבוע. עם הפגיעה בגוף, נוצר “קונוס לחץ”, הדוחס בחזקה את הרקמות והאברים הנמצאים סביב נקודת הפגיעה. איזור־הלחץ חוזר למצבו הנורמאלי שלאחר שחלף בו הקליע — אם לא נמצאו בתוכו אברים חיוניים (כגון: עצבים, כלי־דם עיקריים וכיוצא באלה). ואולם, אם נמצאו אברים מבין אלה בתוך איזור ההשפעה של “קונוס־לחץ” זה, נגרם נזק קבוע. תוצאה שניה של הפגיעה, שניתן להבחין בה בבירור, היא המסלול בו חלף הקליע בתוך הגוף; לאורך מסלול זה נקרעים האברים והרקמות, ונגרם נזק קבוע, שאינו נעלם עם חלוף הקליע או הרסיס, כי אם לאחר זמן רב בלבד (עם החלמת הפצוע), ולפעמים נשאר לעד” הוא סגר את הספר בשקט. ידע שנותר לבדו ליד השולחן. נילי כבר עוסקת בסידור הבית לקראת המחר. מבעוד ערב היא מסדרת את הבית. על איתן לשבת מול החלון עד שתסיים. האבק מפריע לנשימה. מדוע אינו יוצא קצת החוצה. לשאוף אויר צח. איש לא ישגיח בו בלכתו. הילדים בשעה זו כבר עוקבים אחרי עלילותיו המופלאות של גיבורם. החץ שמשלח גיבורם לעולם אינו מחטיא מטרתו מפני שהצדק נר לרגליו.

בלילה יוצאת נילי. היא לא תאחר לשוב, מבטיחה. הישיבות נקבעו מראש. לפי לוח זמנים. סגן המנהל אוהב סדר. שעת ההתחלה ושעת הסיום. הילדים לא יטרידוהו. שהרי כבר השכיבה אותם. והם יודעים שאסור להטריח את אבא. אפילו אם טלי תרטיב (פתאום שוב התחילה להרטיב) היא תירדם לאחר שתבכה מעט. פטור הוא מן הכל. רק השינה אינה באה בלילות. ארוכים הלילות ומתמשכים כשעות המארבים בבקעה, כדרכי העפר הממוקשות.


 

ד    🔗

דידה לחדר הרחצה. עוד עליו להתרחץ בטרם תלך נילי לישיבה. פצעי חזהו ובטנו מציקים לו בהיעדר אצבעותיה הרכות של נילי. הוא פשט בגדיו וציפה. קירות החרסינה לבנים היו ככתלי בית־החולים. עיניו שוטטו סביב עד שבאו אל מבושיו. המים באמבטיה רדודים, ושערות ערוותו צפות כזרועות של מדוּזה. מדוזה, שב וכינה את עצמו בשבתו כך בתוך מי הסבון השמנוניים הפושרים. מדוזה, שב והטיח והציץ בקיפולי בטנו המצולקים. הרסיסים היו קטלניים או פוצעים בלבד. אתה בריא, איתן, בריא כמו מדוזה ירוקה שמנונית, הדבקה בחייה המבחילים. אתה חייב להחליט, איתן, מה אתה.

“יכולת לומר לי שאתה באמבטיה”, אמרה נילי. חש זעמה מבעד לאצבעותיה המשייפות גופו בספוֹג הירוק. אצבעות של סבון. ירוקות. דביקות. זרועות של מדוזה. הרכין עצמו לפנים, ידיו על ירכיו. תנוחה טובה לנשימה. אפשר לחיות עם זה. עליך רק להתכופף עמוק יותר ולהמשיך ולנשום ולקלוט אצבעותיה של רעיתך.

פתח את הברז וכיוון את המים הקרים אל פניו.

“איזו שלוּמיאליוּת, איתן”, קראה נילי וקפצה הצידה. היא באה מולו ועמדה נבוכה, מנערת את המים מסינרה. תמיד לובשת סינר הפלסטיק, כשבאה לסייע לו ברחיצה. פּראקטי, הסבירה. עתה ביקשה לנגב פניה בשולי הסינר ונמצאה מורחת את המים על שיכבת האיפּור. איך תלך לישיבה, חשב. “יכולת לפחות להזהיר אותי!” הוסיפה.

“מדוזה אינה מדברת”, סגר את הברז וגיחך.

“אל תהיה ילד רע, איתן”, עדיין עמדה מרוחקת, מהססת, והוא מתבונן ברגליה השזופות, העירומות.

“העגלה”, פלט כנזכר, “טלי תיפול שוב”.

קרבה והחלה מעבירה את המגבת השעירה על כתיפיו. “היא לא תיפול עוד”, אמרה נילי בביטחון.

“אפשר להפוך את העגלה למדוזה”, אמר. המגבת עצרה לרגע באוויר.

“כמובן שאפשר, איתני”, שוב שמע את המבוכה בקולה ואת האימה.

“ירוקה”, הוסיף.

“ירוקה”, חזרה אחריו ואחזה זרועו, מבקשת לסייעו בטפסו החוצה. דחפהּ במרפּקו, “אסתדר בעצמי”.

“איתן”! קראה בקול חמוּר.

התרומם על שתי כפּות ידיו והטיל פלג גופו התחתון החוצה. חש הנאה בהשתרג שרירי זרועותיו, כשגופו תלוי באויר, לוּ רצה, יכול היה להקיף צווארה הדק ולחוש פעימות ורידיה בדעיכתם.

שמע את הדלת בהיטרקה וקולה מעבר לדלת, “אם תזדקק לי…”

פרץ מבעד לדלת. מזנק על ארבעותיו, לופת קרסוליה הבורחות של רעיתו, ימינוֹ תומכת גבה לבל תתמוטט. מבעד לאצבעותיו חש תדהמתה. גופה קפא לרגע ואחר־כך פתח במאבק אילם. ככל שהתפתלה בין זרועותיו כן גברה תאוותו. ימינוֹ גלשה מטה לאורך שדרתה והתאווה זרמה מקצוֹת אצבעותיו אל חלציו.

“אני מאחרת לישיבה, איתן”, אמרה.

“הילדים ישמעו”, התחננה.

“לא כאן”, הרכינה עצמה אליו, והוא נשק לה בשפתיה.

“האור גדול מדי, איתני”, לפתע סייעה בידיו הקדחתניות להתירה מבגדיה.

“אתה כבד”, העבירה כף ידה לאורך גופו עד קצות גדמיו.

“מדוזה שלי ירוקה”, לאטה על אזנו.

אחר־כך שכב לצידה לאה, הרצפה בגבו, וחיוך של ניצחון בשפתיו. עיניו לא חדלו מלשוטט לאורך גופה המעורטל.

“כסה אותי”, ביקשה.

“מדוע”? התגרה בה.

“אני בודאי מכוערת לאור המנורה”.

“אסור להתבייש באמת העירומה”, צחק, “זוכרת?”

“אתה יודע בעצמך”, העבירה ידה על פניו, “שתי לידות אינן מוסיפות חן לגוף האשה”.

“אני יודע”, ישב בלי להסיר מבטיו.

“הצלקות על הבטן… זה מטלי”, דיברה בקול חלוש, “זוכר? גדולה היתה. ועוד מונחת על הצד”, נטלה ידו והניחה אותה על כרסה כמבקשת לכסותה.

“לכל אדם צלקות משלו”, אמר בקול מבודח.

פרצו בצחוק. חרישי. לבל ישמעו אותם הילדים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48186 יצירות מאת 2687 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20637 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!